תורת גיטין על גיטין· רבי יעקב לורברבוים מליסא
פרק ד - השולח גט · דף מד:
תוס' ד"ה שנתקווצה. אע"פ דפטר התם בארעא דחברי' הכא ליכא לאוקמי בהכי דשביעית לא מיפטר משום מלאכה שא"צ לגופה ומשמע מדבריהם שא"א לאוקמי כאן הכי דכיון דבשביעית לא מיפטר ממילא אי הוי מחוברי' לא א"ש מה דקתני תזרע למוצאי שביעית דכיון דהוא דאוריי' ראוי לקונסו וזה תימא דהא כיון דעביד בארעא דחברי' ובודאי מיירי בלא ידיעת ורצון חברי' דאי בידיעת ורצון חברי' ודאי דחייב דהא ניחא לי' דהוי כפועל בשדה חבירו ועיי' בשבת שם ובתוס' ד"ה ל"צ דעביד דמיירי דוקא באינו אוהבו וכיון דמיירי בלא ידיעת ורצון חבריה מה"ת נקנסי' לחברי' במה שעשה חברי' עבירה בארעי' בלא רצונו והא אפילו לבנו לא קנסו מכ"ש לאחר והא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו בע"כ ואפי' אם לקחו אח"כ ממנו נראה דאין לאוסרו כיון דבשעה שעשה עבירה לא נאסרה השדה מלזורעה אף שלקחו אח"כ הוי כאחר. ולכן נראה דכוונת דברי התוס' בהתחלת הקושי' שכתבו דבמחוברין הן אסורין מדאורייתא אין כוונתם שכיון שעשה איסור דאוריי' לא תזרע כלל דזה ודאי אין סברא כלל דבשלמא בנטייבה ראוי שלא תזרע בכל השנה שאחרי' שהרי במה שהשביח הזבל עליה בשביעית והניח הזבל על השדה כל השנה של שביעית ואי לא זיבלה בשביעית הי' נתקלקלה השדה ואין אנו יודעין בכמה נשבח השדה ראוי לקונסו שלא לזרוע בשנה שאחרי' אבל בנתקווצה בשביעית דרך משל יום או יומים אין כאן שבח רק דאם לא נתקווצה בשביעית הי' צריך להשהות בשנה שאחריה אותן השני ימים לקווצה קודם שיזרע ואינו מרויח במה שנתקווצה בשביעית רק אותן השני ימים ולא הי' ראוי לקונסו רק להמתין בכדי שיעשה שלא ליהנות במלאכת איסור כמו בשוחט בשבת או מבשל בשבת ועיין בי"ד סי' צ"ט בש"ך ס"ק י"ב דאין קונסין אותו רק שלא יהנה ממעשיו הרעים כשאינו מרויח בהאיסור שעשה עי"ש. ולפ"ז ע"כ לא הי' קושי' התוס' רק אהא דקתני תזרע למוצאי שביעית דמשמע מיד דהא עכ"פ מחויב להמתין בכדי שיעשו ולפ"ז כתבו התוס' שפיר דנוקי בארעא דחברי' והרי לא איתעביד אסורא כלל כמבואר בשבת שם ולא שייך לומר בכדי שיעשו שלא יהנה ממלאכת איסור דהא לא נעשה איסור וע"ז מתרצין דבשביעית אסור מלאכה שאצ"ל וכיון דעבד איסור ממילא אסור לחברי' לזרוע עד עד שימתין בכדי שיעשו בכדי שלא יהנה ממלאכת שביעית דכאן לא שייך לומר דלחברי' לא קנסו דאין כאן קנס רק שלא ירויח דומי' דהמבשל בשבת שאסור אפילו לאחרים בכדי שיעשו כנ"ל בפי' דברי התוס':
תוס' ד"ה לחוצה לארץ וא"ת ה"ד דאי דאזיל מנפשי' וכו' ועיין מהרש"א דלוקי באזיל אחר רבו אדעתא לחזור וכו' עי"ש. ותמוהין לי דבריו דהא ודאי אי אזיל העבד אחר רבו אדעתא דלחזור ורוצה האדון לישאר שם בח"ל ודאי דאין יכול לכפו' להעבד שישאר ג"כ בח"ל דהוא בכלל אין הכל מוציאין כיון שהלך מקודם רק אדעתא דלחזור הרי הוא כאלו הוא עדיין בא"י וכיון שהאדון בעצמו א"י לכוף להעבד לישאר שם ממילא כשמוכרו גם הלוקח ממנו א"י לכוף להעבד שישאר שם בח"ל דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו והדרא קושית התוס' לדוכתא דממ"נ אם העבד רוצה שישאר שם איהו דאפסיד אנפשי' ואם העבד אינו רוצה למה לן למיקנסי' הא א"י לכופו שישאר שם דאין הכל מוציאין ונצטרך לתרץ ג"כ כתירץ התוס' דקנסינן לי' כשמוכרו פן ישתדלנו בדברים שישאר שם בח"ל וא"כ אין מקום לקושית מהרש"א: