תורת גיטין על גיטין· רבי יעקב לורברבוים מליסא
פרק ד - השולח גט · דף לח.
תוס' ד"ה גופי' לא קדיש. מיהו קשה דאי מדמי למתפיס תמימים נימא דאע"פ דהעבד יוצא לחירות צריך לפדיה כמו במתפיס תמימים וכו'. ונראה דדעת רש"י דבשלמא במתפיס תמימים שאפשר למכור לאחרים עם הקדושת הגוף שעליהן לכך מוכרם ויפלו דמיהם לבד"ה משא"כ העבד כיון שנתפס גופי' בקדושה להיות בן חורין שוב א"א למוכרו בקדושתו דב"ח אין לו דמים ואין לנו לכוף העבד עצמו שיתן דמיו בעד קדושתו ועוד אטו אם העבד יאמר שאין לו דמים לא יותפס בו קדושת הב"ח:
בא"ד ונראה לפרש גופי' לא קדיש לאסור בהנאה וכו' לכאורה קשה דא"כ מאי מקשה מבריית' דאין הגזברין לרבה הא גופי' דבריי' קשה כיון דסברת התוס' הוא כשמקדיש גוף לדמיו למכור גם כן קשה דגזברין מאי עבידתייהו דאותו שהקדישו לדמיו הוא יפדנו כמו שסיימו בדבריהם א"כ גופי' דבריי' קשה ונראה כוונת דבריהם דהנה בעבד יש שני קנינים קנין הגוף שהבעל יכול לשחררו להתירו מאיסו' יכול למכור או ליתן במתנה אותו קנין הגוף שיהיה השני הבעלים שיהיה השני יכול לשחררו. קנין שני דמיו מה ששוה למכור למעשה ידיו וסובר רבה דלענין הקדש אינו יכול להקדיש גופו היינו שיהיה ההקדש הבעלים של העבד שיהיה הגזבר יכול לשחררו דאי היה ההקדש נעשה בעלים של העבד לגמרי כמו בהקדש בהמה טמאה היה נאסר בהנאה קודם פדיון כמו בהקדיש בהמה טמאה ולזה אמר רבה דגופי' לא קדיש פי' דאין יכול להקדיש גופו לגמרי שיהי' ההקדש נעשים בעלים עליו ואין ההקדש חל רק על דמים ששוה למכור למעשה ידיו ולזה מקשה מבריית' דאין הגזברי' דשם מוכח דגופו ממש קדוש שההקדש בעצמו בעלים שלו לשחררו והרי מוכח שבאמת נאסר גופו בהנאה כמו בהמה טמאה ולכך הגזברין יכולים לשחררו רק שאין רשאין מטעם שכתבו התוס' בד"ה אין הגזברין וכן מקשם הש"ס מקרא אך כל חרם דגופו נאסר בהנאה אלמא דגופו קדוש ונעשה ההקדש בעלי' שלו לשחררו ולפ"ז לא קשה נמי מה שהקשה הפ"י דהו"ל להקשות מתניתא אהדדי דמקרא דאך כל חרם מוכח דגופו נאסר בהנאה ובבריית' דהמקדיש עבדו מוכח דלא הקדיש אלא דמיו ולפמ"ש לא קשה דכוונת הבריית' הוא דלא הקדיש אלא דמיו פי' למכור רק שיש לפרש לענין למכור אפי' לגופו שיהיה ההקדש הבעלים אפילו שחררו ומ"מ עושה ואוכל מטעם דס"ל דאין הרב יכול לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך ומיירי באינו מעלה לו מזונות כמבואר דף י"ב ע"ב וממילא לא קשיין ברייתות אהדדי: