תורת גיטין על גיטין· רבי יעקב לורברבוים מליסא
פרק ד - השולח גט · דף לב:
תוס' ד"ה מ"ש מהרי הוא הקדש. תימא דבריש אין בין המודר משמע דכיכר זה הקדש מועיל וגט זה חרס ודאי דלא מועיל וכו'. ולפענ"ד נראה ליישב דבשלמא בכיכר זה הקדש אף דהוי לשון עבר מהני דלא גרע מאומר כיכר זה של פלוני דמהני משום אודיתא כמו באודיתא דאיסור גיורא בב"ב דף קס"ט ולקמן ד' מ"ד גבי עשיתי פ' עבדי ב"ח או הרי הוא ב"ח דמהני לשון זה בשטר משום דחיישינן דזיכה לו ע"י אחר ומה לי הודה לחבירו או הודה לשמים ואמרינן דודאי הקדישו כבר כמו דאמרינן בגיטין דף מ"ד הנ"ל משא"כ בהרי הוא חרס בגט דלא מהני הודאה בשקר על הביטול דהא גילוי דעתא בגיטא לאו מילתא הוא. אבל בהרי הוא חרס מדמה שפיר להרי הוא הקדש וכתב רש"י דיליף לה מהרי הן מקודשין לשמים בנדרים דשם איירי באחד שנתן הסעודה לחבירו ע"מ שיאכל אביו ואמר המקבל אם שלי הן הרי הן מקודשין לשמים שהי' ידוע לכל העולם שלא הי' שלו מקודם ולא הי' אפשר להקדישן כבר מקודם ועוד שהרי אומר בפניו אם שלי הן הרי הן מקודשין לשמים שהרי אמר בלשון מסתפק אם שלי הן ודמי להא דגיטין דף מ' דאמר צאי בו והתקדשי בו דחשיב גילוי דעת שלאו הודאה הוא עי"ש וה"נ דכוותי' שאין לך גילוי דעת גדול מזה דלאו לשון הודאה הוא וגם שהי' בפני רבים שתיכף כשאמר בתוך כדי דיבור הרי הוא נתון לך אמר הלה אם שלי הן וכו' וע"כ משמעות דבריו שרצונו להקדישו עכשיו וא"כ מוכח דלשון הרי הוא הקדש לשון להבא הוא וממיל' בגט הלשון הרי הוא חרס לישנא דלהבא הוא וגם להרי היא הפקר שפיר מדמה שכתב רש"י דלומד זה מהרי הן מופקרין לכל מי שיחפוץ והוא בנדרים דף מ"ג גבי מודר הנאה דהוא לאפקועי מאיסור מודר הנאה והט"ז בי"ד סי' קס"ט כתב דלא מהני הודאה נגד איסור רק לגבי ממון משום דחלק גבוה מאן מחיל וא"כ ע"כ צ"ל בלשון שיהיה מועיל שיהיה הפקר מכאן ולהבא וע"כ לשון דהרי הוא הפקר לשון להבא היא ושפיר מוכח דלשון הרי היא חרס בגט מועיל כיון דהיא לשון להבא כנ"ל:
תוס' ד"ה התם דיבור ודיבור הוא משמע דאם ביטלו בפי' מודה ר"נ דבטל וכו' והנה בדבר זה נחלקו גדולי הפוסקים בשביטל להגט גופי' אי חוזר ומגרש בו וטעם מחלוקתן נראה דתלי' במחלוקת הפוסקים שהביא הב"ש בסי' קכ"ב ס"ק א' דלמאן דס"ל שם דוכתב דקרא אבעל קאי ובעינן שליחות בכתיבה ממילא יכול לבטל הגט אף לאחר שנכתב דאתי דיבור ומבטל דיבור השליחות דעד שלא ניתן הגט לא חשיב מעשה כמ"ש התוס' והוי כאלו נכתב שלא בשליחות ולמאן דס"ל דוכתב אסופר קאי ולא בעינן שליחות רק דכל זמן שאין הסופר שומע מפי הבעל לא חשיב לשמה משום דסתם אשה לאו לגירושין קיימא וכיון שבאמת שמע מפי הבעל ובודאי כתב לשמה א"א להבעל לבטל הכתיבה של הסופר שהיה לשמה דע"כ נכתב הגט לשמה כיון דאחר שצוה הבעל סתם אשה לגירושין קיימא ובזה יש לתרץ מה שהקשה התוס' לעיל דף כ"ו בהא דאמר כתבו גט לארוסתי כשאכנסנה אגרשנה אינו גט וביבמות תנן הרי זה גט ולפמ"ש א"ש דהרמב"ם בפ"ט מהלכות גירושין הלכה כ"ה כתב וז"ל נתיחד עמה אחר שאמר להן לכתוב וליתן לא יכתבו ק"ו הדברים וכו' ואם כתבו ונתנו אינו גט וכו' ותמהו עליו נושאי כליו ועי"ש בדבריהם דהטעם דאמרי' כשבעל דודאי ביטול הגט עי"ש וע"כ צ"ל דלא תיקשי הא דאמר בש"ס גבי לשאכנסנה אגרשנה משום דגיטה קודם לבנה ולא אמר הטעם דכיון שכינסה ובעל הרי ביטל הגט כמ"ש הרמב"ם וע"כ צ"ל דטעם א' הוא דהבעל בודאי מבטל הגט כדי שלא יאמרו גיטה קודם לבנה. ולפ"ז יש לומר דמש"ס זו הוציא הרמב"ם דין זה דאמר שם אינו גט דמשמע דמדאוריית' אינו גט משא"כ בגט ישן אף דאיכא נמי גזירה זו לא קאמר רק דלא יגרש ואם גירש תינשא אלא ודאי דכוונת הש"ס הוא דכאן אינו גט כלל משום הך טעמא הבעל אינו רוצה לגרש עוד בהגט ומבטל לי' וזהו ג"כ כוונת הרמב"ם בהקל וחומר שכתב מגט ישן וכוונתו דאם אנו חוששין לביאה בגט ישן אף שמסרו אח"כ בע"מ וליכא חשש ביטול רק חשש דרבנן מכ"ש דיש לחוש לביאה במקום דאיכא חשש ביטול כשהוא מדאורייתא. ולפ"ז אתי שפיר דבגיטין תנא אמר כתבו דמשמע דאיירי בעדים וביבמות תפס הלשון אמר ללבלר ולפ"ז החילוק פשוט דביבמות דמיירי בסופר י"ל דמיירי שמחתים להעדים בשעת גירושין וכדמשמע מדברי התוס' בגיטין עי"ש וכתיבת הסופר א"א לבטל כמש"ל וחוזר ומגרש בו אפי' להרמב"ם דהא ס"ל דלא בעינן שליחות בכתיבה כנ"ל משא"כ בגיטין דף כ"ו דמיירי באומר לעדיו כתבו יש לומר דמיירי שחתמו העדים. והנה לקמן באמר לעשרה כתבו דאמרי' התם דעדות שביטלה מקצתה בטלה כולה ויש להבין האיך שייך ביטול לעדות הא מה שראו ושמעו הן מעידין וע"כ צ"ל בטעם הדבר דבעל המאור ביבמות פ' ד' אחין כתב על הקושי' דהאיך מועיל לשטר הא הוי מפי כתבם ותירץ כיון דהלוה או הבעל מצוה לחתום חתימתם מצד שליחות הוא והוי כאלו הבעל חתם עצמו והוי מפי כתבו ומש"ה כשמבטל הוי כאלו נחתם שלא בציוי ושלא בשליחות והוי מפי כתבם ולא הוי עדות ומיירי דליכא על הגט רק העידי חתימה לבד וליכא ע"מ דאפי' לר"א סגי בע"ח כמ"ש הרי"ף בפ' המגרש רק דבעינן שחתמו בשליחות הבעל דבעדות ודאי בעינן שליחות וציוי הבעל דחתימתן בלא ציוי לאו עדות הן כלל וכשמבטל השליחות והוי כאלו נחתם שלא בשליחות והגט בטל ולא קשה בהא דגט ישן דניחוש לביטול החתימה די"ל דמיירי כשנותן אחר כך הבעל בעצמו הגט ישן בע"מ והכתיבה א"א לה להתבטל א"נ יש לחלק כמ"ש התוס' דכניסה גרע ויש לחוש טפי לביטול מיחוד של ביאה ולפ"ז יש ליישב ג"כ קושית הרשב"א שהקשה דהא בקידושין אם חזר בו יכול לחזור ולקדשה באותן מעות ולפמ"ש א"ש דגם בקידושין אם אמר לה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום ונתאכלו המעות דקיי"ל דמקודשת הואיל ובתורת קידושין אתי לידה לפי מה שכתבתי ודאי דאם חזר בו תוך הזמן דשוב אינו יכול לקדשה באותן מעות כיון דדיבור ודיבור הוא אתי דיבור ומבטל דיבור והוי כאלו נעקר הדיבור של קידושין והוי כאלו הגיע המעות לידן שלא בתורת קידושין ונתאכלו שלא בתורת קידושין לכן אם חוזר ומקדשה אח"כ באותן המעות אינה מקודשת דדמיין למלוה אבל אם קידשה לאחר שלשים ואח"כ חזר בו ואמר הרי את מקודשת לי לאחר ששים דלא נתעקר הדיבור של קידושין לגמרי הרי היא מקודשת כמבואר באה"ע בסי' ל"ח סעיף ל"ז:
גמ' אמר לעשרה כתבו גט לאשתי יכול לבטל וכו'. עיי' בר"ן שהביא דברי הרמב"ם ותמה עליהם וחילק דאף דעדות שביטלה מקצתה לא ביטלה כולה ובשליחות ס"ל דבטלה כולה אך מ"מ דברי הרמב"ם תמוהין כמו שתמה עליהם הלח"מ שכתב וז"ל יכול לבטל זה שלא בפני זה ואפי' בפני שנים אחרים דהא זה שלא בפני זה יכול לבטל לכתחלה ובפני שנים אחרים ודאי דאסור לבטל לכתחלה ולפענ"ד נראה ליישב דברי הרמב"ם בפשיטות דכיון דהרמב"ם מחלק בין עדות שבטלה מקצתה דלא ביטלה כולה ובשליחות ביטל' כולה וע"כ צ"ל בדבריו דברישא באמר לעשרה כתבו ותנו מיירי שלא ביטל רק עדותן זה שלא בפני זה דהיינו שאמר לשנים מהן אל תחתמוהו דאי באמר אל תתנו א"כ הרי ביטל שליחות דלנתינה בעינן שליחות ובשליחות פסק הרמב"ם דביטלה כולה וכן כתב הלח"מ בהדיא דלהרמב"ם מיירי ברישא שלא ביטל רק שליחות החתימה וכן צ"ל שלא ביטל שליחות הכתיבה דהא הרבה פוסקים ס"ל דבכתיבה בעינן שליחות ובשליחות בטל כולה רק ע"כ דמיירי שלא ביטל אותן רק מחתימתן ובחתימה נראה דשפיר פסק הרמב"ם דיכול לבטל אפילו בפני שנים אחרי' והטעם נראה דהא הלכתא כר"נ דתקנת ר"ג הי' משום תקנת ממזרים וא"כ כיון דהשליח ע"כ יתן לה הגט בפני שנים דהא קיי"ל דע"מ כרתי וא"כ נהי שנתבטלו שליחות כולם מהחתימה והוי כאלו חתמו עצמם שלא בשליחות הבעל מ"מ הא כיון דקיי"ל דע"מ כרתי אין הגט פסול רק משום דמזוייף מתוכו דאף שחתמו עדיו ובלא ציווי הבעל מ"מ לא גרע מחתמו עדי' פסולים דאינו פסול רק משום דהוי כמזוייף מתוכו דהוא רק מדרבנן וליכא תקנת ממזרים דהא בפסול כזה אפי' אם ניסת לא תצא והא דרשב"ג ס"ל דא"י לבטל רשב"ג לטעמי' דאית לי' בב"ב דף קס"ט דעידי חתימה כרתי ועיי' בתו' שם ד"ה ורשב"ג ס"ל וכיון דס"ל דביטלה כולה אינו גט מדאוריית' ואיכא תקנת ממזרים ורבי לשיטתו דס"ל דע"מ כרתי והא דאמרו בש"ס דרבי ס"ל דלא ביטלה כולה ולא אמר דס"ל דביטלה כולה רק דמ"מ יכול לבטל משום דליכא תקנת ממזרים דהא ס"ל ע"מ כרתי נראה דהוא מטעם שכתבו התוס' בד"ה רבי סבר דהלשון שאמר רבי דיכול לבטל זה שלא בפני זה משמע אפי' בפני א' ואלו הי' סבר דביטלה כולה הי' צריך שנים זה בפני זה לענין שיתבטלו כולם שיהיו אסורים לחתום עצמן כשיתוודע להם שנתבטלו ועוד אפשר דהוצרך לומר דס"ל דלא ביטלה כולה דאי ביטלה כולה היה אסור לבטל למאן דס"ל משום תקנות עגונות אלא ודאי סבר דלא ביטלה כולה וליכא תקנת עגונות אבל למה דקיי"ל כרב נחמן דתקנת ר"ג לא הי' העיקר רק משום תקנת ממזרים ובחתימה דליכא תקנת ממזרים כלל גם תקנת עגונות לא שייך ויכול לבטל לכתחלה ואפי' בפני שנים אחרים כיון דליכא תקנת ממזרים אבל בשלח הגט ביד שנים שכתב הרמב"ם דיכול לבטל ודאי דכוונתו בדיעבד דלבטל שליחות הנתינה כבר כתב הרמב"ם מקודם דאסור לבטל לכתחלה מתקנת ר"ג וסמך עצמו על מ"ש קודם דא"א למיטעי כלל:
גמ' צריכה בי' עשרה למישלפי'. כתב הרשב"א וז"ל משמע לכאורה אפי' יו"ד אחרים וכו' מיהו נראה דהני עשרה דוקא קאמר דלקמן מקשה הש"ס ליבדור אבדורי ואי איתא דאפי' בפני עשרה אחרים קשה דילמא כי משכח כל חד וחד באפי נפשי' מיכנף בי' עשרה ומבטל לי' וכו' עד דטעמי' דרשב"ג משום דצריכי בי' עשרה למישלפי' הוא וכו' ולכאורה תמוה דהא ע"כ הא דצריכין דוקא אותן עשרה למישלפי' וכן באמר לשנים תנו דברייתא דצריכין ג"כ אותן השנים דוקא מטעם דכל מילתא דמיתעבדא בי' עשרה וכו' ע"כ לאו מדינא הוא רק מטעם תקנת ר"ג הוא דמדאוריית' אפי' שלא בפניהם יכול לבטל ולפ"ז תמוה דמה ענין תקנת ר"ג לזה הא ליכא תקנת ממזרים כלל כיון דס"ל דלא ביטלה כולה רק אותן השנים שמבטל אותן בפניהם והשאר לא ביטלו וליכא חשש ממזרים ולא שייך כלל תקנת ר"ג ועוד דא"כ מה מסתפק הש"ס הי כר' הי כרשב"ג הא אי ס"ל כר' דביטלו מבוטל דאין כח ב"ד יפה לבטל ד"ת א"כ א"א שוב לומר דס"ל באידך כרשב"ג דאמר לעשרה אפי' בדיעבד אינו בטל והא זה ג"כ מטעמא דתקנת ר"ג הוא והתוס' בד"ה ר"י סבר כתבו דלהך לישנא דצריכי בי' עשרה ניחא הא דמסופק הי כר' עי"ש לזה נראה לפרש דבריו דהנה בהא דאמר צריכי בי' עשרה למישלפי' יש לפרש שני פרושים א' דצריכין שיהי' עשרה בשעה שביטל ואז יכול לבטל אפילו מקצתן וגם יש לפרש דצריכין בי' עשרה למישלפי' היינו שצריכין לשלוף כל העשרה וכמו שפי' בספר פ"י והטעם לזה דלא אתי דיבור ומבטל דיבור רק כשעוקר בדיבור שני כל הדיבור הראשון אבל כשאינו עוקר בדיבור השני רק מקצת דיבור הראשון לא חשיב הדיבור שני לבטל הדבור ראשון ולא נתבטל כלל וכיון שא"א לבטל מקצת וצריך דוקא לבטל כולן וא"ש כוונת הרשב"א שכוונתו להוכיח דהפי' השני עיקר וממילא הפי' דא"י לבטל דהיינו כשמבטל מקצת אף אותו המקצת לא נתבטל כיון שלא עקר כל הדבור הראשון לא נתבטל כלל וממילא אף אותן שביטל יכולין לכתוב וצריך לבטל כולן דוקא וכיון שכן שפיר כתב הרשב"א דצריך לבטל בפניהם דוקא ומתקנת ר"ג הוא דשלא בפניהם כיון דע"כ צריך לבטל כולן אסור לבטל שלא בפניהם משום חשש ממזרות וכתב הרשב"א להוכיח זה דאם נאמר כפי' הראשון דאפי' מקצתן יכול לבטל רק שיהי' עשרה וממילא דיכול לבטל המקצת בפניהם במעמד עשרה אחרים דהא ליכא בזה משום תקנת ר"ג כלל ושפיר הקשה מהא דליבדור אבדורי. ואין להקשות דהא מ"מ תקשה מאי מקשה ליבדור אבדורי דהא יש לחוש שמא ילך לכל א' ויטלנו עד שיבטל כולם כמו שהקשו התוס' בד"ה ליבדור ותירוצא דהתוס' לא ס"ל להרשב"א ומשוי לי' לדוחק עי"ש ברשב"א דיש לומר דגם הרשב"א מודה דשלא בפניהם שיש בו משום תקנת ממזרים דאף אחר שנתוודע להשליח שביטלו שלא בפניו דלית בי' שוב משום ת"מ אין הביטול חוזר וניעור דכיון שנדחה אין חוזר וניעור והרשב"א לא משוי סברת התוס' לדוחק רק באותן שביטל אותן בפניהם שהקשו התוס' שם בד"ה צריכי דאמאי תיקנו חכמים שלא יועיל ביטול לגבי אותן שנים בעצמם ותירצו כיון שהוצרכו לתקן וכו' נמצא שתקנה זו השניה שאין בה משום תקנת ממזרים בזו ס"ל להרשב"א לדוחק דאחר שנתבטל כולן בפניהם לא יהי' הביטול מועיל אבל הכא למאי דס"ל דצריכי ב"ע למישלפי' והיינו כל שלא נתעקר הדיבור מכל וכל לא נתבטל אפי' מקצתו וכיון דבשעה שביטל כולן בפני שנים הראשונים והביטול של אותן שנתבטלו שלא בפניהם בטל ואינו חוזר ונראה וכיון שמקצת הדיבור אין חוזר ונראה ממילא גם מקצת הדיבור השני בטל דלא אתי דיבור ומבטל דיבור רק כשהדיבור השני עוקר כל הדיבור ובזה מודה הרשב"א דאינו חוזר ונראה. ובזה שהוכיח שהעיקר כפי' השני הנ"ל א"ש ג"כ מה שמסתפק הי כר' הי כרשב"ג דאף דס"ל כר' דביטלו מבוטל מ"מ אפשר לסבור כרשב"ג דכשמבטל רק מקצתן דאף המקצת לא נתבטל דהא דאמר רשב"ג א"י לבטל היינו אפי' בדיעבד דאף אותן מקצת יכולין לכתוב דאין הביטול שלו מועיל כלל:
גמ' כולכם מהו וכו'. לכאורה קשה לפי מה שפרשתי לעיל דלטעמא דצריך ביה עשרה למישלפי' היינו דצריך לבטל כולם דוקא וביטול מקצתן לא מהני א"כ אם רוצה לבטל כולם בפני שנים מהם כשאמר כולכם רשאי לכתחלה דהא ליכא חשש ממזרות דהא לא אזלי הני ויהבי דהא אמר כולכם ונראה דמ"מ אסור משום תקנת עגונות והיינו דחכמים תיקנו שכל אותן שמבטל צריך שיטרח לבטל בפניהם דוקא משום ת"ע ודוקא כשאמר כולכם ואינו מבטל רק מקצתן לא שייך אפי' תקנת עגונות כדמוכח הכא היינו משום דכל מה שמבטל טרח לבטל בפניהם דוקא והנשארים אסורין לחתום משום דלא נתקיים התנאי דכולכם והא מילתא אחרינא הוא אבל הכא הא שהאחרים אסורין לחתום הוא רק מטעם שביטלן הבעל דהא אלו לא ביטל אותן שלא בפניהם היו אף אותן שביטל אותן בפניהם רשאין לחתום דהא צריכי בי' עשרה למישלפי' דהיינו שביטל כולן וכיון דמכח ביטולו של בעל נתבטלו לכך תיקנו חכמים משום ת"ע שלא יועיל ביטולו עד שיטרח לבטל בפניו דוקא: