תורת גיטין על גיטין· רבי יעקב לורברבוים מליסא
פרק א - המביא גט קמא · דף ג.
תוס' ד"ה האי קולא הוא בריש האשה רבה וכו'. ויש ליישב קושייתם דהא ודאי דלא חיישינן לשקר כלל שם ביבמות משום דדייקא או משום מילתא דעבידא לאגלוי וכן כאן לא חיישינן לשקר כלל משום דסתם ספרי דדיינא גמירי רק דהחשש כאן הוא לשמא יבוא הבעל ויוציא לע"ז אף דודאי שקר הוא מ"מ חיישי' ללע"ז כמ"ש התוס' בד"ה חד אתי בעל עי"ש. אבל ליחוש לשמא באמת הוא שקר גמור לא חיישינן כלל וא"כ לא קשה כלל מיבמות ז
תוס' ד"ה כיון דאלו אמרו ידענו וקושי' דאשה ובע"ד וכו'. ולפענ"ד נראה בפשיטות לרבא דס"ל דידענו דהיינו קיום מהני שלא יהי' צריך לומר בפנ"כ דלרבא גט מקויים א"צ הרי יראו העולם בחוש שבפנ"ח הוא במקום קיום דהרי כשיש קיום אינו אומר השליח ול"ש כלל היכירא דאשה ובע"ד דאדרבה אתי לאיחלופי ואפי' באשה ובע"ד בשאר שטרות דהא ע"כ יראו שאמירת בפנ"ח הוא במקום קיום דהרי כשיש קיום אינו אומר ולכך צריך לומר בפנ"כ משום איחלופי דאז כיון שיראו שאומר השליח עוד עדות דהיינו בפנ"כ מה שאינו שייך לקיום לא יתלו לומר שקיום השטרות הוא וכשר בע"א דהא יראו שמאמינין לו גם על שאר עדות דהיינו בפנ"כ וע"כ יאמרו דהשליח נאמן יותר ולא אתי לאיחלופי:
תוס' ד"ה מאן האי תנא וכו' וי"ל דרבה אף לפי המסקנא וכו'. ולכאורה קשה לפירוש הרמב"ן בפ' שני דלפי המסקנא דרבה א"ל דרבא ס"ל ג"כ שצריך בפנ"כ משום איחלופי א"כ קשה דלוקי כר"מ ובעי בפנ"ח משום לשמה ובפנ"כ משום איחלופי. לכן נראה דגם הרמב"ן ס"ל כפי' התוס' דף ד' בד"ה רבה א"ל דרבא דמתחלה לא הי' מתקנין בפנ"כ משום איחלופי ולפ"ז לא הי' יכול לאוקמי כר"מ דא"כ קשה אתחילת התקנה דלמה תקנו בפנ"כ: