אור ברסלב
תורת גיטין על גיטין פרק א - המביא גט קמא › דף ב:

תורת גיטין על גיטין· רבי יעקב לורברבוים מליסא

פרק א - המביא גט קמא · דף ב:

דף ב.

תוס' ד"ה לפי שאין בקיאין וכו' דסתמא לשמה קמסהיד וכו'. והרשב"א והר"ן כתבו וז"ל דמימר אמר מאי טעמא אטרחוהו רבנן לומר בפ"נ ודאי משמע דצריך לשמה וכו' ועיין מהרש"א דאם נאמר דאין בקיאין בכל הלכות גיטין ע"כ צ"ל דשיילינן לי' דכל הני מילי לאו בכלל בפנ"כ הוא וכו' עי"ש ומשמע דבשאר הלכות גיטין לא נלמד מאמירת שליח בפנ"כ רק לשמה מטעם שכתבו הרשב"א והר"ן ולכאורה קשה דמנין ידע השליח דמשום לשמה אטרחוהו רבנן דילמא משום איזה דין אחר משאר הלכות גיטין. ונראה דהכוונה הוא שיהי' הוכחה לשליח דעל כרחך פסול בכתבו הסופר להתלמד דאי כשר אפילו מצאו באשפה א"כ על מה אטרחוהו רבנן לומר בפני נכתב במה נסתפקו חכמים כיון דכתיבה כל דהו כשר והרי רואין הן דע"כ הגט נכתב שהרי הכתב לפניהם וע"כ צ"ל דבעינן שיהא הגט נכתב בציווי הבעל המשלח וע"כ עיקר הכוונה מה שהטריחו אותו רבנן על אמירת בפנ"כ היינו אם כתבו המגרש או שלוחו דכתיבת אחר פוסל בו ומזה יהי' הוכחה לשליח דאמירת בפנ"כ הוא משום לשמה משא"כ שאר הלכות גיטין אין מוכרחים מאמירת בפני נכתב:

גמרא מאי בינייהו וכו'. קשה דהא בהס"ד שתיקנו בפנ"כ הוא רק משום לשמה ולא משום קיום א"כ כשהבעל מערער ואומר מזוייף נאמן כיון דס"ל דעדים מצוין לקיימו ולא נאמן השליח על הקיום כלל ולא תיקנו בפנ"כ שנאמינהו אלא על לשמה ואם כן איכא בינייהו טובא אי אתי בעל ומערער ואומר מזוייף דלרבה מהימן ולרבא לא מהימן. לכן נראה דאף לפי הס"ד דרבה ל"ל דרבא מ"מ כיון שתיקנו בפנ"כ ובפנ"ח שיהי' נאמן על חתימ' העדים ושיהי' לשמה מהימנינן ליה גם כן על גוף חתימת העדים שלא יוכל הבעל לטעון מזוייף כעין שכתב הרא"ש בסוגיא זו על ענין נאמנות שהוא שליח:

תוס' ד"ה הוי דבר שבערוה. האי דנקט דבר שבערוה ואומר ר"י וכו' ותירוצם דחוק דמ"מ קשה מדוע לא מקשה הגמ' מדבר שבערוה לחוד ואפי' למ"ד דנאמן אפילו באיתחזק איסורא מ"מ הכא לא יהי' נאמן דהכא הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים ונראה ליישב דהגמ' הוצרך להקשות מאיתחזק איסורא ומדבר שבערוה דמחדא בלא אידך לא קשה כלל דהא מבואר בש"ס דהסימני' נבדקין על פי אשה משום דגילוי מילתא בעלמא הוא וכתב הרי"ף הטעם ביבמות פ' החולץ גבי אשתמודענא דאע"ג דהוי דבר שבערוה מ"מ כיון דבשעת הגדה אין מעידין על דבר שבערוה רק שאשה זו ראוי לקדש או לגרש נאמנים נמצא לפ"ז לא יוכל להקשות למ"ד דע"א נאמן באיסורין אפילו באיתחזק איסורא מכח דהכא הוי דבר שבערוה ולמה יהיה נאמן דכיון דבשעת הגדה אין מעידין על דבר שבערוה רק שהגט זה ראוי לגרש לא גרע מסימנים דנבדקין ע"פ אשה דדבר שבערוה לא הוי רק כשמעידין בגמר הדבר כגון שמעידין שכבר נתגרשה משא"כ הכא וכמו כן לא קשה מהא דאיתחזק איסור לחוד דהא ודאי אם יעיד א' שבמקוה זו יש בה מ' סאה ואח"כ יטבול בו הטמא בודאי יהי' טהור אף שמוציאין ע"י ע"א הטמא מחזקת טומאה מ"מ כיון דבשעת הגדה על המקוה לא הוציאו עדיין שום דבר מחזקתו וע"כ צ"ל דקושית הש"ס הוא דהרמב"ם בפ' ט"ז מהל' סנהדרין פסק דאיסור שהוחזק ע"פ ע"א לוקין עליו ובתוס' חולין דף צ"ו ד"ה פלניא משמע שחולקין על זה ונראה דזה תליא בהא דש"ך י"ד סי' קכ"ז פסק דהא דאמרינן דכ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי כאן שנים הוא דוקא במקום שיש קרא מפורש כגון בשבועה וסוטה אבל כשע"א אין נאמן אלא מסברא לא אמרינן הרי כאן שנים ומבואר ביבמות ר"פ האשה רבה דאי אמרינן דע"א נאמן אפי' במקום דאיתחזק איסור על כרחך נאמן מדאוריי' משא"כ למאן דס"ל דא"נ רק היכא דלא איתחזק איסורא א"נ רק מסבר' דאל"כ אין לך אדם מתארח אצל חברו עי"ש ברש"י וברשב"א ז' שיטות ולפ"ז כיון דהרמב"ם ס"ל אפילו איתחזק איסורא נאמן ע"א כשהלה שותק ומפני שא"י בירור הדבר כמ"ש הש"ך בי"ד סי' קכ"ז עי"ש וכיון דע"א נאמן להוציא מחזקה על כרחך נאמן מדאורייתא ויש כאן שנים מש"ה הוחזק ג"כ למלקות ולכל דבר שצריך שנים משא"כ לשיטות הסוברים דע"א א"נ רק בלא איתחזק איסורא דאז א"נ רק מסברא וכשהלה שותק מטעם הודאה הוא דוקא נאמן מש"ה אין דינו כשנים ולכך ס"ל דלא מהני למלקות ומש"ה בסימנים הוצרך לטעם גילוי מילתא אף שבשעת הגדה לא הגיד להוציא מחזקת דבר שבערוה דלשיטות התוס' הפי' גילוי מילת' כפשוטו משום דמ"מ כיון שבא אח"כ לדבר שבערוה צריכין להא דגילוי מילתא שיהא דינו כשנים. ולפ"ז שפיר מקשה הש"ס דבשלמא למאן דס"ל דע"א נאמן אפי' באיתחזק וע"כ נאמן מדאורייתא וכיון דבשעת הגדה דגט זה כשר לא דמי לדבר שבערוה והי' נאמן מדאוריי' א"כ הוחזק הגט זה כמו ע"פ שנים דכ"מ שהאמינה תורה וכו' ומש"ה מהני אפילו כשבאין אח"כ להוציא דבר שבערוה אבל כיון דס"ל דאין ע"א נאמן רק במקום דלא איתחזק וא"כ א"נ רק מסברא ואין לו דין שנים א"כ לא מהני כשבא אח"כ לידי דבר שבערוה שצריכין שנים:

וא"ת אי ע"א נאמן באיסורין אפי' באיתחזק איסורא אמאי איצטרך וספרה וכו'. ולפענ"ד נראה דאיצטרך דהא אפילו למאן דס"ל דע"א נאמן להתיר אפי' באיתחזק איסורא לאיסור ודאי דאינו נאמן באיתחזק היתר כמבואר בקידושין דף ס"ו ולקמן ד' נ"ד גבי נתנסך יינך כשאינו בידו אינו נאמן ולזה איצטרך וספרה לה דנאמני' אפי' לאיסור להמשיך הספירה שיהי' מטעם נאמנו' משום דחשוב לא איתחזק היתירא כיון דדרכה של אשה לראות ומתחזקה נדה ללקות הבעל על פיה כמבואר ברמב"ם פט"ז מהל' סנהדרין דלוקין כשנתחזק האיסור ע"פ ע"א דאי מטעם דשווי אנפשה חתיכה דאיסורא אין בזה מלקות לבעל ואיצטרך דנאמנות לאיסורא:

תוס' ד"ה ורבנן הוא דאצריך. קשה דבהוחזקו שיב"ש וכו'. ועיין מהרש"א וברשב"א דהקושי' הוא דאי בהוחזקו אפי' אמר בפ"נ לא מהני עי"ש ולכאורה קשה דודאי כיון שאמר בפ"נ וסתם ספרי דדיינא גמירי וא"כ ודאי דליכא במקו' הכתיב' שני יב"ש דאל"כ לא היה הסופר כותבו ולהיפך היה להם להקשות דל"ל בפנ"כ דכיון דלרש"י אין חשש רק לשמא כתבו הסופר ליב"ש זה ולקחו יב"ש אחר ולר"מ ודאי לא הי' הסופר כתבו אלו הוחזקו שני יב"ש. ונראה בכוונת דבריהם דהקושי' הוא כך דממ"נ אם לא ידעינן אם הוחזקו ב' יב"ש במקו' הכתיבה א"כ אין לחוש כלל לשמא יש שם שני יב"ש ואם ידעינן שהוחזקו ב' יב"ש א"כ לא מהני כלל מה שאמר השליח בפ"נ דהא אנן ידעינן בבירור שהוא פסול והסופר כתבו שלא כדין כיון שהוחזקו ב' יב"ש ואינו מוכח מתוכו:

בא"ד ואפי' לר"א צריך שידעו שעשאו הבעל שליח וליכא וכו'. וקשה דילמא מיירי באמת שידעו ע"מ שעשאו הבעל שליח ומ"מ צריך לומר בפ"נ כיון שהחשש הוא שהבעל לקח הגט מאיש ששמו כשמו ושם עירו כשם עירו. ולכך נראה לתרץ דקושית התוס' כך הוא דעל כרחך לא איירי מתניתין בהוחזקו דאי איירי בהוחזקו הי' צריך שע"מ ידעו שעשאו הבעל שליח ובמתניתין לא תני רק שיאמר בפ"נ ואם צריכין שידעו ע"מ אם עשאו הבעל שליח זה לא הוזכר במתניתין דלהחשש זה דשמא יב"ש אחר מסר לו דהוא חשש דאוריי' ודאי אין השליח נאמן:

תוכן העניינים

תורת גיטין על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה