תורת אליקום· רבי אליקום גצל מאיר פודרוביניק
סימן ט · אות ד
אחר זה ראיתי שדברי הר"מ ז"ל אינו מוסכם לכל כי מבואר בהדיא בספר החינוך (מצוה תנ"ד) שלוקין על לאו דבל תוסיף. והנה באמת הר"מ ז"ל בהלכות ממרים סובר דל"ת דבל תוסיף הוא אף בל"ת כגון שב"ד אסרו בשר עוף בחלב. הרי הוא בל תוסיף. ועיין ר"מ בהלכות ממרים (פרק ב' הלכה ט'). וע"כ צ"ל לדידיה דבל תוסיף כולל ג"כ שהוא מוסיף על המצוה כמבואר במשנה דזבחים (פ') גבי נתערב מתן ד' במתן א' כנ"ל. וכמבואר בש"ס ר"ה (כ"ח ב') כל הסוגיא שם רק שהר"מ סובר שכולל אף בל"ת ג"כ וכנ"ל. ועיין חינוך מצוה הנ"ל. שחולק וסובר דאינו רק בעשה יעו"ש. והנה עכ"פ לדעת הר"מ צ"ל הא דלא חשיב בכלל לאוי הלוקין הא אף בל"ת שייך בל תוסיף. והיינו כי אם הורו שבשר עוף אסור מן התורה לא עשו מעשה ולא שייך ללקות עליו. וגם בל תגרע לא שייך מלקות. דהוי לאו שאין בו מעשה וגם רק ע"י הוראה. והנה באמת הראב"ד ז"ל משיג על הר"מ בזה בל"ת כי באמת אינו במציאות כלל כי אם עשו ב"ד סייג או לצורך שעה מותר להוסיף או לגרוע, ואף שבכ"מ תירץ דלא אסרו מחמת סייג בשר עוף רק שחשבו בדעתם שבשר עוף בחלב באמת אסור מהתורה. הנה אם באמת חשבו כן וחולקים על תורה שבע"פ ופירושה הרי המה בכלל אפיקורסים. והלא אף שכופרים בדבר אחד נקרא אפיקורוס ואם טעו אין זה בכלל לא תוסיף ואם חולקים בדבר שאינו מבורר הרי הולכים אחר הרוב, ואין זה בגדר בל תוסיף והשגת הראב"ד ברור. עכ"פ יהיה איך שיהיה ע"כ סובר הר"מ דל"ת דבל תוסיף שייך אף במצות עשה דאל"כ יחלוק על כל הסוגיות הנ"ל. א"כ קשה למה לא חשב בלאוין שלוקין עליהם. אלא ע"כ כנ"ל באות ג'. דהוי בגדר לאו הבא מכלל עשה כיון שמכלל עשה המצוה בא כשלא יעשה כמצוה ופירושה ויוסיף. הרי הוא עובר על לאו הבא מכלל עשה וכנ"ל. אך ודאי ברור שהתוספות סוברים דלוקין על לאו דבל תוסיף. וכשיטת בעל החינוך. ע"כ שפיר הוקשה להם הקושיא שיבה עשה וידחה לא תעשה. והוכרחו לתירוצים וכנ"ל באות ג'. עוד זאת ראיתי שתירוץ הנ"ל שכתבתי באות ג' דלאו הבא מכלל בל תוסיף הוי לאו הבא מכלל עשה לדעתי במחלוקת בש"ס שנוי' והוא דאיתא בש"ס מנחות (ל"ו ב') המניח תפילין אחר שקיעת החמה ר"א אומר עובר בעשה ור' יוחנן אומר עובר בלאו ומסיק בש"ס שם דכ"ע אית ליה דר' אבין כ"מ שנאמר השמר פן ואל הוי ל"ת רק בהשמר דעשה קמיפלגי ר"א סובר השמר דעשה עשה ור"י סובר השמר דעשה לאו. והנה להבין כיון שסוברים תרווייהו דלשון השמר הוא לא תעשה א"כ מה לי שנכתב ל"ת מבואר. או לשון השמר. א"כ למה קאמר ר"א דהשמר דעשה עשה כיון שהוא מניעת דבר שלא לעשות כגון שלא להניח תפילין בלילה. ולמה הוא בגדר עשה. אלא ע"כ שסובר דהוי לאו הבא מכלל עשה כיון כשלא עשה העשה כמצות ד' והוסיף והניח בלילה. א"כ אף שבאמת הלשון הוא לשון לאו. עכ"ז לאו הבא מכלל עשה הוא. שע"י מעשה המצוה שהוסיף בא הלאו ולא דמי ללאו דהשמר בנגע צרעת. דלא ע"י מעשה העשה בא. ורבי יוחנן סבר דאף שע"י מעשה המצוה בא כיון שנכתב בתורה בלשון לאו לוקין עליו. וזה ברור טעם הפלוגתא דאין לומר כפשוטו שר"א סובר דלשון השמר אצל עשה אף שהוא מניעה שלא לעשות הוי עשה מנ"ל זאת כיון שקיבל זה הכלל דלשון השמר הוי לאו ולא מסתברא לומר שנחלקו בקבלתם זה קיבל. שלשון השמר בעשה הוי עשה זה דבר שאין הדעת סובלו. ועוד שהרי ר"א הוא תלמיד ר"י איך יחלוק על ר"י בדבר קבלה ע"ד רבי לא שנה כו'. אלא ע"כ פליגי בסברא שר"א סובר אף שבאמת הוא לשון לאו בכל מקום גבי עשה ג"כ היכא שהוא מניעת דבר שלא לעשות. עכ"ז הוי לאו הבא מכלל עשה ולא עדיף מלאו מבואר כגון בל תוסיף וכנ"ל. ור"י סובר דעיקר תלוי כפי שנכתב בתורה בלשון לאו אף שהוא מכלל עשה. עכ"ז לוקין עליו וזה ברור ואמת בטעם מחלוקתם. א"כ לפ"ז נדחה מה שכתבתי לעיל לתרץ על הר"מ למה לא מנה ללאו דבל תוסיף בכלל הלוקין כי הוא לאו הבא מכלל עשה הא הר"מ פסק (בפרק ד' מהלכות תפלה הלכה י"א) כר' יוחנן דעובר בלאו. ע"כ שסובר כיון שנכתב בלשון לאו אף שהוא בא מכלל עשה הוי לאו. וע"כ לענין לוקין פסק כר"י. אלא שבאמת צ"ל דהר"מ חזר ממה שפסק בהלכות תפילין כר"י דאל"כ בלא"ה קשה למה לא חשיב לאו דהמניח תפילין בלילה לא במנין המצות ולא בפ' י"ט מהלכות סנהדרין. וכבר הקשה זאת הגאון בעל ש"א בתשובותיו בהל' תפילין. וע"כ צ"ל דחזר הר"מ ופסק כר"א דלא הוי רק עשה א"כ ניחא שפיר דלא חשיב לאו דבל תוסיף דהוי בכלל לאו הבא מכלל עשה וכנ"ל וצ"ע. ובעיקר הקושיא של תוספות הנ"ל יבא עשה דמתן ד' וידחה ל"ת דבל תוסיף. נ"ל דבלא"ה לא קשה כיון דקיי"ל בריש (פ"ד) דזבחים כל הניתנים על המזבח החיצון שנתן במתן אחת כיפר. וכן פי' רש"י ז"ל בהדיא בזבחים שם וידי עולה יצא דכל הניתנים על המזבח החיצון כנ"ל. וכן פי' רש"י בעירובין. א"כ כיון שידי המצוה יצא במתן אחת. ונעשה העולה כהלכתה. אף שנכתב בתורה ליתן מתן ד'. היינו רק למצוה ולא לעכובא ואשכחן בקדשים דבעינן שנה עליו הכתוב לעכב. ומשונה קדשים מכל התורה כי מהתורה יש לכתחילה ודיעבד ולא כן בחולין כיון שלא אמרה תורה רק לכתחילה לתת מתן ד' לא דמי הך עשה לכלאים בציצית. דהוי חיוב דיעבד ולא כן עשה זו של מתן ד' שהוא קיל והוא רק הידור מצוה לכתחילה מהתורה. ואף שציצית אינו חובת גברא ללבוש בגד בת ד' כנפות. עכ"ז היכא שלבש בגד ב"ד כנפות חיוב ציצית עליו דיעבד ועשה דמתן ד' הוא רק לכתחילה מהתורה ע"כ אינו דוחה לאו דבל תוסיף דהוי לאו גמור בכל התורה. וזה ברור אף שהתוספות לא נחתי לזה ואפשר שרש"י ז"ל כיון לזה שכתבנו:
ובזה ניחא לי קושיא אחת שנתקשיתי מש"ס ב"מ (ל"ב א') דת"ר איש אמו כו' ואת שבתותי תשמרו יכול אם אומר לו אביו הטמא או שאומר לו אל תחזיר אבידה כו' את שבתותי תשמרו כו' כולכם חייבים בכבודי. ומקשה הש"ס טעמא דכתב רחמנא את שבתותי הא לאו הכי הא ציית לי' עשה ול"ת הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ומבואר בתוספות יבמות (ה') שעיקר הקושיא מאל תחזיר אבידה ולא מהטמא דכהן דהוי עשה ול"ת שאינו שוה בכל יעו"ש. ולכאורה קשה הא קיי"ל כר' יהושע גבי הניתנים במתן ד' שנתערב במתן א' ינתן במתן א' אף שעיקר עשה דמתן ד' ול"ת דבל תגרע. עכ"ז כיון שהוא בשב ואל תעשה שנעקר ממילא לית לן בה. א"כ מאי מקשה הש"ס מהשבת אבידה עשה ול"ת ופי' רש"י עשה דהשב תשיבם לא תעשה דלא תוכל להתעלם א"כ הלאו ועשה נעקרי' בשב ואל תעשה מחמת עשה דכיבוד לעשות מצות אביו. והנה אם נאמר דעשה דמתן ד' הוי עשה שפיר כמו כל עשה בתורה רק שלהכי אינו דוחה משום שבא ע"י פשיעה. א"כ לא עדיף הך ל"ת דבל תוסיף יותר מעשה. להכי אינו דוחה עשה דמתן ד' ללאו. עכ"פ הא מוכח שעשה ול"ת דוחים עשה אף שאין עשה דוחה עשה א"כ ה"נ גבי מתן ד' אף דלא גמרינן מכלאים בציצית יהי' לאו דבל תגרע נגד לאו דבל תוסיף ויקיים עשה דמתן ד' כמו שמקשה הש"ס עשה ול"ת הוא ואין עשה דוחה כו' ואף של"ת ועשה נעקרים בשב ואל תעשה: