אור ברסלב

תורת אליקום· רבי אליקום גצל מאיר פודרוביניק

סימן ט

סימן ח

בס"ד ענין דחית עשה ללא תעשה.

הנה ענין דחיות עשה ללא תעשה. וכל סעיפיו ופרטיו הדינים אשר המה מפוזרים בש"ס במקומות אין מספר. וב"ה נחלוק אותם לסעיפים ולסימנים בכדי להקל על המעיין. והש"י יעזרני עד כש"י לכוון לאמיתות של תורה:

א

בו יבואר בס"ד הא דקיי"ל דעשה דוחה ל"ת. אם זה הוא בכל מקום בין בחולין בין בקדשים או לא או אף שבא ע"י פשיעה:

אות א

איתא בש"ס זבחים (צ"ז ב') יקדש להיות כמוה הא כיצד אם פסולה היא תפסל אם כשרה היא תאכל כחומר שבה אמאי וניתי עשה. פירש רש"י דואכלו אותם דכשירה ולידחי את ל"ת דפסולה. ואע"ג דאיכא ל"ת באכילת פסולין כדאמרינן בפסחים (כ"ב) כנ"ל. אמר רבא אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש. שנאמר ועצם לא תשברו ר"ש בן מנסיא אומר אחד עצם שיש בו מוח כו' אמאי ניתי עשה דאכילת מוח דכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה ולידחי את ל"ת אלא אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש. והנה יש לעיין. לרבא אם הא דאין עשה דוחה ל"ת במקדש הוא דוקא שעשה ול"ת שניהם במקדש או דילמא אף עשה דמקדש אינו דוחה את ל"ת בכל התורה אף שאין הל"ת שייך במקדש. והנה לכאורה היה מקום לומר מהא דקיי"ל שבת (כ"ד ב') דאין שריפת קדשים דוחה יו"ט דיליף חזקיה ואביי מקרא דלא תותירו ממנו עד בוקר ומקרא דעולת שבת כו'. ויש להבין לפ"ז. הא אביי וחזקיה סברי דאין ביו"ט עשה ול"ת רק ל"ת לחוד. ואף דגלי' קראי יתירי דאין עשה דשריפת קדשים דוחה ל"ת דיו"ט. עכ"ז נילף מהכא דאין עשה דוחה ל"ת. ולא ניליף מכלאים בציצית. דדוחה עשה לל"ת. אלא ודאי ע"כ היינו טעמא דאין עשה שבמקדש דוחה אפילו ל"ת דעלמא. והא דבעינן קרא ע"ז היינו דבלא קראי יתירי. אף דניליף מהא דעצם לא תשברו דגלי קרא דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש. היינו שהעשה ול"ת הוא במקדש. אבל עשה שבמקדש ה"א דדוחה ל"ת דעלמא ע"כ בעינן קרא יתירא דאין עשה שבמקדש דוחה ל"ת כלל בשום מקום. והא דקאמר רב אשי הטעם דה"ל יו"ט עשה ול"ת ואין עשה דשריפת קדשים דוחה ל"ת ועשה משמע. אבל ל"ת גרידא דוחה. היינו דרב אשי אזיל לשיטתו דאית ליה בזבחים שם דה"ל יקדש עשה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. א"כ לית ליה הך כלל דרבא דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש. כמו שמשמע פשטא דסוגיא דזבחים שם. ובסמוך אי"ה נברר בזה. א"כ לרב אשי אין חילוק בין חולין לקדשים בכל התורה כולה עשה דוחה ל"ת.. ע"כ הוכרח לומר הטעם דאין שריפת קדשים דוחה יו"ט דאין עשה דוחה ל"ת ועשה. אך באמת ז"א הא התוספות כתבו ביבמות (ה' ב') הא דלא ילפינן בעלמא. דלא דחי עשה לל"ת מהא דאין דוחה עשה דשריפת קדשים יו"ט ותירצו דשאני הכא דלא בטלה מצותו בכך ויכול לשורפו אחר יו"ט. וכתבו דאי לאו קראי דאביי. ה"א דאין לחלק בין היכא דבטלה מצותו להיכא דלא בטלה מצותו. אך כיון דגלי לן קרא. ע"כ היינו טעמא מחמת דלא בטלה מצותו. א"כ מוכח מדבריהם אי לאו דלא בטלה מצותו. הוי דחי העשה הל"ת ואף דהוי עשה שבמקדש. וע"כ סוברים דעשה שבמקדש דוחה ל"ת דעלמא. ע"כ הוכרחו לטעם דלא בטלה מצותו בכך. ומה שהוכרחו לזה. הוא כפי שראיתי להגאון אמיתי בעל ט"א בחידושי ר"ה (דף מ"ד) דמוכח מפרק ר"א דמילה (דף קל"ב) דנפקא ליה אביי דמילה שלא בזמנו אינו דוחה יו"ט מהא דשריפת קדשים אינו דוחה יו"ט. ואם נאמר דהטעם שאינו דוחה משום דה"ל עשה שבמקדש. א"כ איך מוכיח הש"ס למילה שלא בזמנו. אלא ודאי לענין ל"ת דעלמא אין חילוק. ואף עשה שבמקדש דוחה ל"ת דעלמא. וא"כ ע"כ צ"ל הטעם דלא בטלה מצותו בכך. וגם במילה לא בטלה מצותו ויכול למול לאחר יו"ט. אלא שעדיין יש להבין איך יליף חזקיה מהא דשריפת קדשים אינו דוחה יו"ט למילה שלא בזמנה. הא באמת בשריפת קדשים אם לא יעשה ביום שהגיע זמנו לשרוף וישרוף שלא בזמנו אין בו צד איסור כלל. וראיה לזה שהרי הרשב"א ז"ל בחידושיו לשבת (דף כ"ד) הביא קושיא בשם הרמב"ן ז"ל למה לן קרא דאין עשה דשריפת קדשים כו' הא קיי"ל כ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב וגם בכאן בשריפת קדשים יכול לקיים המצוה למחר. ותירץ כיון שהיום אי אפשר לקיים לא דמי לדר"ל עי"ש. עכ"פ מוכח שאין איסור כלל במה שמעכב השריפה למחר. דאל"כ מאי מקשה הרשב"א הא קאמר ר"ל היכא שיכול לקיים שניהם בהיתר. אבל שריפת קדשים כשישרוף למחר יהי' איסור אבל במילה שלא בזמנה נמצא כשהוא גדול עומד בכל יום באיסור כרת כמש"כ הראב"ד ז"ל (בפ"א מהלכות מילה) אף לדעת הרמב"ם שם איכא איסור בכל יום עליו ומבטל מ"ע בכל יום. א"כ קשה איך יליף הש"ס למילה שלא בזמנה שאינו דוחה יו"ט משריפת קדשים. הא בשריפת קדשים אין איסור במה שיעכב השריפה עד לאחר יו"ט. אבל במילה עומד האיש בכל יום באיסור עשה או כרת. א"כ מנ"ל דלא דחי מילה ליו"ט וצ"ל דאביי וחזקיה סוברים דבאמת אין הטעם שאינו דוחה שריפת קדשים יו"ט מחמת שאפשר לעשות למחר אלא הטעם משום דהוי קרבן חול נמצא הוי יו"ט שלא בזמנו. וראיה מדאיצטריך קרא דאין מיתת ב"ד דוחה שבת אף דאפשר להמיתו למחר אף שהתוס' ביבמות נדחקו בזה. ותירצו ע"כ אביי וחזקי' סוברים דאף היכא שאפשר לעשות למחר עכ"ז דוחה המצוה את הל"ת כיון שבעת שעושה השריפה מקיים המצוה רק עיקר הטעם דלא דחי דהוי שלא בזמנו ע"כ אינו דוחה יו"ט. (ולא דמי לכלאים בציצית. דהוי מצוה בזמנו) א"כ שפיר מוכח מזה למילה שלא בזמנו דאינו דוחה יו"ט דהוי שלא בזמנו (ולא דמי לכלאים בציצית) אך רבא דדריש מלבדו ולא מילה שלא בזמנו. ע"כ סבר דהטעם שאינו דוחה משום שאפשר לעשות למחר. ואף שעומד עליו באיסור עשה או כרת בכל יום עכ"ז ילפינן שריפת קדשים. וכש"כ דאינו דוחה ממילה שלא בזמנו אף שעומד בכל יום באיסור כרת כש"כ שריפת קדשים שאינו על האדם איסור. ע"כ לית ליה לימוד אביי וחזקי' דסבר באמת כמו שכתבנו דאין ללמוד באמת משריפת קדשים למילה שלא בזמנו. וצ"ל לפי מה שכתבו התוספות בעירובין (דף כ') ד"ה מתן ד' דהיכא דהעשה בא ע"י פשיעה והי' יכול לקיים העשה בלי פשיעתו בלא דחיות הלאו. לא דחי הלאו א"כ הא דצריך רבא קרא למילה שלא בזמנו דאינו דוחה יו"ט. ע"כ מיירי שהיה אונס ולא היה יכול למול קודם יו"ט. דאל"כ שבא ע"י פשיעתו שלא היה רוצה למול לא צריך קרא דבלא"ה לא דחי ואפשר דדוקא היכא שפשע בקום ועשה כמו הניתנים במתן א' שנתערב במתן ד'. בכה"ג כתבו התוס' דאינו דוחה העשה לל"ת. אבל היכא שפשע בשב ואל תעשה אפשר דדחי ובסמוך אם יגזור ד' בחיים נדבר מזה. נחזור לענין דעשה שבמקדש דוחה לל"ת דעלמא כנ"ל מעל"ד אף לרבא. ועיין בספר ט"א הנ"ל שמחלק בין עשה דפסח א' קרבן ציבור הקבוע זמן דדחי ל"ת דעלמא. דאינו בשאלה. אבל קרבן יחיד ישנו בשאלה אינו דוחה ל"ת בעלמא. כיון שקיל דישנו בשאלה יעו"ש. ובסמוך בס"ד נדבר מכל זה:

אות ב

אכתי איכא לעיונא אם הא דאמר רבא בש"ס זבחים הנ"ל הנזכר (באות א') שאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש אם אין חולק בדבר ואם הלכה כמותו. והנה באמת עיקר הוכחת רבא דאין עשה דוחה ל"ת במקדש. מהא דכתיב בפסח שני ועצם לא תשברו. דהוא קרא יתירא. הא כתיב ככל חוקת הפסח בפסח שני וילפינן מפסח ראשון. אלא ע"כ דאתי קרא יתירא לומר דאפילו עצם שיש בו מוח. עכ"ז אין עשה דאכילת קדשים דוחה ל"ת דשובר עצם. והנה באמת למעיין בש"ס פסחים (צ"ה א') יראה דזה דוקא לאיסי בן יהודה שסובר דיעשו אותו במצות שבגופו הכתוב מדבר. א"כ עצם לא תשברו קרא יתירא ומבעיא ליה על עצם שיש בו מוח ומוכח שפיר דאין עשה דוחה ל"ת במקדש. אבל לחכמים החולקים שם איצטריך קרא דעצם לא תשברו למעט. דשוחטים את הפסח שני על חמץ. א"כ מנ"ל דאין עשה דוחה ל"ת ע"ש. והנה באמת דעת הרמב"ם ז"ל בהלכות ק"פ (פ"י הלכה ט"ו) מבואר כחכמים דפליגי על איסי בן יהודה כמו שמבואר בלשונו הטהור וז"ל ולמה לא ישוה השני לראשון לכל הדברים מאחר שנאמר ככל חוקת הפסח יעשו לפי שפירשו כנ"ל. א"כ מבואר שסובר חוקת הפסח יעשה בכל דבר הוקש ולא בדברי' שבגוף הפסח. ובהל' (ג') פסק אחד עצם שיש בו כזית בשר ואחד עצם שיש בו מוח. א"כ פסק כאיסי דלחכמים יבא עשה וידחה ל"ת דשבירת עצם. והוא תמוה לכאורה. אך מה שנראה לי ברור בדעת הר"מ ע"פ מה שהקשו התוספות בזבחים שם ד"ה ואחד כו' וז"ל היכי ס"ד דאתי עשה ודחי ל"ת הא בעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה והניחו בצ"ע. ואף שבפסקי תוספות נמצא ישוב על קושיא זו דהיכי דא"א בענין אחר לקיים המצוה בשום אופן בזה לא אמרינן בעידנא כנ"ל. עכ"ז הדבר אינו מוכרח. וגם הרב בעל מ"ל כתב ע"ז חידוש גדול הוא בעיני. אך לדעתי ניחא בלא"ה באמת למעיין בש"ס שבת (קל"ב ב') יראה דרבא סבר הטעם דאין צרעת דוחה עבודה דגברא לא חזי ולא סבר כתירוץ רב אשי הטעם דבעידנא דמיעקר כנ"ל. ואף שהש"ס דחה על טעם רבא דא"כ נגעים טהורים מאי איכא למימר א"כ היה אפשר לומר דע"כ רבא הודה לטעם דרב אשי דאל"כ אכתי הקושיא במקומה למה אין צרעת דוחה עבודה. וי"ל דבאמת רבא קאמר בלשון ראשון דצרעת חמור. א"כ באמת הטעם דעבודה אינו דוחה צרעת מחמת שצרעת חמור. לפ"ז אתי שפיר שם שיטת רש"י ז"ל בפירושו שגרים בדברי רבא (שם קל"ג) לבדו ולא מילה שלא בזמנה דאתי מק"ו מצרעת שדוחה עבודה. והיינו דבאמת להמסקנא חזר בו רבא וסובר דצרעת חמורה. ובזה ל"ק קושית התוס' על רש"י ז"ל בשבת (ק"ד) הא רבא סבר הטעם דגברא לא חזי. וע"כ אינם גורסים דאתי מק"ו. ובאמת היא גירסא ישנה מהגאונים כמבואר בחידושי רשב"א שם. אך לפ"ז ניחא דבאמת נדחה הך טעם דגברא לא חזי דא"כ נגעים טהורים מאי איכא למימר. וא"כ באמת הפירוש בברייתא כלשון ראשון שפירש רבא שם צרעת חמור מעבודה. א"כ לפ"ז לית ליה לרבא הך כללא דבעידנא דמיעקר לאו. ובאמת הוא פלוגתא דתנאים ר' יאשי' ור' יונתן שם ומאן דסבר דצרעת חמורה ע"כ לית ליה הך דרב אשי שם בעידנא דמיעקר לאו בעינן לקיים עשה. ע"כ קאמר רבא שפיר דאיצטריך עצם לא תשברו לעצם שיש בו מוח. דה"א דעשה דחי ל"ת. אף דבעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה. עכ"ז רבא והך תנא סבר כר' יאשי' דצרעת חמורה ולית ליה דרב אשי בעידנא דמיעקר לאו בעינן לקיים העשה. א"כ לפ"ז לדידן דאית לן כרב אשי דבעינן בעידנא דמיעקר לאו לקיים עשה. א"כ בלא קרא אין עשה דמוח בעצמות דוחה לל"ת דשבירת עצם. ע"כ יפה פסק הרמב"ם כרבנן דפליגי על איסי בן יהודה. וגם פסק דעל עצם שיש בו מוח חייב על השבירה מחמת דבעינן לקיים עשה בעידנא דמיעקר לאו ואיסי בן יהודה דמצריך קרא לזה היינו דסובר כר' יאשי' דצרעת חמורה. ולפ"ז ניחא הא דמצריך רב אשי לתרץ על הא ברייתא דיקדש דאין עשה דוחה ל"ת יעשה. הא בלא"ה מוכרח לתירוץ רבא דאין עשה דוחה ל"ת במקדש מכח הפסוק דעצם לא תשברו והיינו דרב אשי מתרץ לרבנן החולקי' על איסי בן יהודה וגם אם נאמר כשיטת הרמב"ם דבלא קרא ידעינן מחמת דבעינן בעידנא דמיעקר לאו לקיים העשה ע"כ אין העשה דאכילת קדשים דוחה לל"ת דשבירת עצם ולעולם עשה דוחה לל"ת אף במקדש. ע"כ הוכרח לטעם דיקדש הוא עשה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. ועתה נבוא בס"ד לבאר דעת הר"מ על נכון. והוא כי הר"מ ז"ל פסק בפ"ח מהלכות מע"ק הלכה ט"ו וז"ל נאמר בחטאת כל אשר יגע בבשרה יקדש להיות כמוה אם פסולה היא הנוגע בה פסול כנ"ל. ובהלכה ט"ז כתב בד"א כשנבלעה בו כו' ואחד החטאת ואחד שאר קדשים בין כו' שנאמר זאת התורה לעולה למנחה ע"כ. והנה קודם שנבא לבאר דעת הר"מ ז"ל בזה. נתרץ קושיא חזקה בס"ד אשר הרעישו בזה גדולי ישראל והובא בספר מהרב המובהק בעל שעה"מ בהל' נדרים. והוא לרב אשי דאמר הטעם דיקדש הוא עשה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. א"כ מאי קאמר בש"ס פסחים (מ"ה א') לר"ע דאמר היתר מצטרף לאיסור גבי חטאת ונזיר דהוי שני כתובים ואין מלמדים דה"ל למיכתב בנזיר ותיתי חטאת מנזיר. הא בעינן הך קרא דיקדש בחטאת לעשה דאל"כ עשה דוחה ל"ת. וגם רב אשי בעצמו סובר כן דה"ל שני כתובים לר"ע יעו"ש. ואין לי להאריך לדחות תירוצו של המחבר הנ"ל כי מכח דברי הנ"ל יובן למעיין שאין תירוצו עולה יפה. ומה שנ"ל בזה והוא דבאמת סוגיות חלוקות הוא דבנזיר (ל"ז) מבואר דתרוייהו חטאת ונזיר צריכי לרבנן דפליגי על ר"ע לטעם כעיקר ותרוייהו צריכי ולא הוי שני כתובים ע"כ ילפינן מזה לכל התורה מבינייהו. ועיין תוספות פסחים (שם) ד"ה ורבנן. ובפסחים מבואר דלרבנן גבי חטאת להיתר נצטרף לאיסור אתי קרא דיקדש וחולין מקדשים לא גמרינן. ומשרת דנזיר לטעם כעיקר ומזה ילפינן לכל התורה. והנה הך סוגיא דזבחים אזיל אם נאמר דתרוייהו חטאת ונזיר צריכי לטעם כעיקר. כסוגיא דנזיר. ולפ"ז יבא על נכון בס"ד. והיינו כי באמת ההבדל בין טעם כעיקר להיתר מצטרף לאיסור והוא כי אם נאמר טעם כעיקר דאורייתא אינו חייב מלקות. רק כשיאכל כזית איסור בתוך אכילת פרס של היתר וכשאינו אוכל בכדי אכילת פרס כזית איסור לדעת הר"מ ז"ל (פרק ט"ו) מהל' מ"א (הלכה ב' ג') דהוי רק איסור דרבנן ולר"ת ז"ל אסור מדאורייתא. ועיין כ"מ שם ולא אמרינן דההיתר חוזר להיות איסור כלל. ועיין ברא"ש ז"ל בחולין (צ"ח) שהביא שיטת ר"ח וז"ל. אע"ג דטעם כעיקר ילפינן מקרא מסתבר לומר דלא החמירה תורה בנ"ט של איסור בהיתר להופכו לאיסור כנ"ל יעו"ש. אך כשנאמר היתר מצטרף לאיסור חוזר ההיתר להיות איסור ומצטרף לכזית. והחילוק פשוט ומבואר לכל. א"כ הך סוגיא דזבחים הנ"ל סובר דקרא דיקדש גבי חטאת לרבנן לטעם כעיקר. א"כ אין ההיתר נהפך להיות איסור. וא"כ איכא עשה על אכילת קדשים דכשירה. וע"ז מקשה הש"ס שפיר ליתי עשה ולידחי ל"ת. ע"כ הוכרח רבא לתירוצו ורב אשי לתירוצו שם בזבחים. אבל לר"ע בלא"ה לא קשה שסובר דקרא דיקדש להיתר מצטרף לאיסור הוא. א"כ ההיתר חוזר תיכף בשעת הבליעה זה כזה להיות איסור ואין על ההיתר שם הקודם. א"כ גבי בשר חטאת חוזר קדשים כשרים בשרו להיות פסול ואין על הכשר שום עשה דאכילת קדשים. ע"כ קאמר הש"ס שפיר לר"ע דילפינן היתר מצטרף לאיסור מנזיר לכה"ת. א"כ בשר קודש של הכשירה נעשה תיכף פסול ואין על הכשר עשה דאכילת קדשים כלל. אך הסוגיא דזבחים אזיל לרבנן וכסוגיא דנזיר דהך קרא דיקדש גבי חטאת לטעם כעיקר. א"כ יש עשה על אכילת קדשים דכשירה כי אין ההיתר נהפך לאיסור. וכנ"ל. וא"כ לפ"ז דעת הר"מ על נכון. והוא שלכאורה קשה כיון שהוכחנו לעיל דלא סבר כרבא דאין עשה דוחה ל"ת במקדש. וגם לא הביא הך תירוץ דרב אשי דיקדש עשה. א"כ קשה קושית הש"ס לידחי עשה כו' כנ"ל. אך באמת פסק כסוגיא דפסחים דקרא דיקדש לרבנן להיתר מצטרף לאיסור. כי סברתו בזה למה נעשה מחלוקת בחנם בסברא בין ר"ע ורבנן כמו לר"ע ילפינן מנזיר לכל התורה כן לרבנן ג"כ. א"כ כיון שסוברים רבנן דטעם כעיקר דאורייתא ע"כ ילפינן מנזיר. וע"כ הך קרא דחטאת הוא להיתר מצטרף לאיסור. דאל"כ הוי שני כתובין. ולפ"ז בלא"ה אין דוחה עשה דאכילת קדשים לל"ת דפסולה כיון שהכשירה חוזר להיות פסולה וכנ"ל. לפ"ז ניחא דמסיק הר"מ (בהלכה ט"ו) ההיקש לשאר קדשים ואם נאמר דסבר דתרוייהו קראי דחטאת ונזיר לטעם כעיקר א"כ למה לו ההיקש דזאת התורה לשאר קדשים הא ילפינן מבינייהו דנזיר וחטאת לכל התורה. אלא ע"כ דעיקר לימוד הקרא בחטאת להיתר מצטרף לאיסור לפ"ז בעינן היקש לקדשים קלים. וכן מוכח דעת הר"מ (בהלכה י"ח שם) אם יש בהם בנותן טעם הרי הכל נאכל כחומר שבהם א"כ אם פסולה היא על כל כזית חייב אף שאין בו בכדי אכילת פרס כזית פסול. עכ"ז הטעם שהכל נעשה פסול. וכשתעיין בפ"ה מהל' נזירות הלכה ד' כתב דבר המותר אינו מצטרף לדבר אסור אע"פ שטעם הכל טעם יין ואכל מהתערובות אינו לוקה עד שיהי' מדבר האסור בתערובת כזית בכדי ג' ביצים כנ"ל יעו"ש. ובהלכות מע"ק לא כתב רק כשיהי' נ"ט. תאכל כחומר שבה. וע"כ שהיתר מצטרף לאיסור. ולהכי כוון הר"מ בלשונו בהלכות נזיר אין דבר המותר מצטרף כנ"ל. לאיזה צורך כתב זה. אלא ע"כ בחטאת היתר מצטרף לאיסור. ע"כ כתב בנזיר אינו כן וזה ברור לדעתו ז"ל. והכל על נכון כנ"ל. א"כ לפי הנ"ל נתברר דעשה דוחה ל"ת במקדש לדידן דקיי"ל כרבנן. וגם רב אשי חולק על רבא והלכה כרב אשי לגבי רבא. אלא שקשה לי לפ"ז על דעת הר"מ ז"ל (פ' ח' מהלכות פסולי המוקדשין הלכה י"ד) וז"ל האוכל קודש אחר שטבל קודם שיעריב שמשו או קודם שהביא כפרתו לוקה ואינו חייב כרת שנאמר כו'. לפ"ז איך פסק (בפרק ו' מהלכות ק"פ הלכה ד') מחוסרי כפורים שחל הבאת קרבנותיהם ביום י"ד בניסן. שוחט עליהם ומקריב קרבנותיהם בין קודם שחיטת הפסח ובין לאחר שחיטת הפסח כו' וכן פסק (בפרק א' מהלכות תמידין ומוספין הלכה ד') ע"ש. והיינו דעשה דפסח שיש בו כרת דוחה לעשה דהשלמה. כמבואר בש"ס פסחים (נ"ט א') הא לפי דעתו ז"ל שפוסק כמ"ד דמחוסר כפורים דזב לאו כזב דמי. כמו שכתב הכ"מ (בפרק ג' מהלכות ביאת מקדש הלכה ט') יעו"ש. א"כ י"ל דלהכי קאמר ר"י בנו של ר"י בן ברוקא כו' שעשה דפסח דוחה העשה דהשלמה. היינו שסובר כמ"ד דמחוסר כפורים שאכל קודש חייב כרת וכן פי' רש"י ז"ל בהדיא בפסחים כן. ע"כ אי אפשר לאכול קדשים בערב כשלא יביא כפרתו. ע"כ דוחה עשה שיש בו כרת לעשה דהשלמה. אבל לפסק הר"מ למה לן לדחות עשה דהשלמה אף שהעשה קל. עכ"ז לא מצינו שעשה דוחה עשה וגם הלא בעידנא דמיעקר עשה לא מקיים עשה ה"ל להמתין עד לערב ולאכול הפסח בטומאתו כיון שאינו חייב כרת שאינו רק מחוסר כפורים ויבא עשה דפסח וידחה ל"ת דאכילה בטומאה. בשלמא אם נאמר דאין עשה דוחה ל"ת במקדש כרבא ניחא. דאין עשה דאכילת פסח דוחה לל"ת דמחוסר כפורים שאוכל קודש. אבל לפי מה שהוכחנו לעיל דהר"מ אינו סובר כן קשה כנ"ל. וביותר קשה לפי דעתו ז"ל א"כ זב בעל שלש ראיות ביום שביעי שלו למה אין שוחטין עליו אחר שטבל ביום השביעי אף שלא העריב שמשו ולא הביא כפרתו הא כשיאכל הפסח בלילה אינו רק איסור לא תעשה יבא עשה דאכילת פסח וידחה והלא מבואר בש"ס פסחים (צ') ובהל' ק"פ בפרק הנ"ל שאין שוחטין בשביעי על זב בעל ג' ראיות כמו שמבואר (בהלכה ג') זב שראה שתי ראיות שוחטין בשביעי לאחר שטבל אבל בעל ג' ראיות משמע בהדיא שאין שוחטין עליו. ואין לומר שסבר הר"מ ז"ל כמו שכתוב בתוס' זבחים (ל"ב ב') בסוף ד"ה ור' יוחנן דאף למ"ד טבול יום דזב לאו כזב דמי. עכ"ז היכא שהוא טבול יום ומחוסר כפורים דאיכא תרתי קאסר לכנוס במחנה לויה א"כ ה"ה לענין אכילת קדשים חייב כרת כשאוכל בקדשים ז"א חדא הא בלילה של אכילת פסח אף זב בעל ג' ראיות אינו רק מחוסר כפורים לחוד. ועוד הלא הר"מ ז"ל אינו מקיש לענין מחוסר הערב שמש קודש למקדש דבביאת מקדש פסק שחייב עליו כרת. כמבואר ברמב"ם (פ"ג) מהלכות ביאת מקדש (הי"ד) בין ביאת מקדש שחייב עליו כרת וכשאוכל קודש אינו חייב כרת. ועוד הלא כשתעיין בפרק י"ח מהלכות פס"מ הנ"ל מבואר אף שהוא מחוסר הערב שמש ומחוסר כפורים עכ"ז אינו חייב כרת על אכילת קודש. כיון שממעטינן מטומאתו עליו עד שיהיו כל טומאתו עליו. א"כ לפ"ז בזב בעל ג' ראיות יבא עשה דאכילת פסח וידחה ל"ת וישחטו עליו בשביעי שלו ויאכל לערב. אף שהוא מחוסר כפורים. וצ"ל דס"ל להר"מ ז"ל כיון שאינו ראוי לאכול הפסח מחמת חיסור קרבנות שלא הביא אף שע"י דחית העשה לל"ת יכול לאכול הפסח עכ"ז אינו ראוי לאכול נקרא כיון שאינו ראוי לאכול בלא דחיה. וע"כ נדחה לפסח שני כי עיקר תלוי בחזי לאכול ומאיש לפי אכלו נפקא דבעינן ראוי לאכול וזה אין ראוי לאכול. ונדחה לפ"ש וגם אף לפי דעתו ז"ל ע"כ הא דמיעטה התורה איש איש כי יהיה טמא שנדחה לפ"ש. ומחוסר כפורים עדיין נקרא טמא והתורה מיעטו בפירוש מפסח. ואף שלהר"מ אינו טמא גמור לחייב כרת על ביאת מקדש או אכילת קודש. מדקאמר הר"מ ז"ל וטומאתו עליו שיהי' כל טומאתו עליו גבי אכילת קודש מוכח שטמא נקרא אף לדעתו ז"ל שי"ל הך קרא עוד טומאתו בו לרבות מחוסר כפורים לכרת. עכ"ז טמא נקרא שהרי עובר בלאו כשאוכל קודש. א"כ גברא לא חזי שהתורה פטרתו בפירוש מפסח. והא דלא ילפינן מהכא שאין עשה דוחה ל"ת בכל מקום מדפטרתו התורה בפירוש אף מחוסר כפורים מפסח ולא אמרינן יבא עשה לדחות ל"ת דטומאה ז"א מחמת שלא דחי אלא מחמת דגברא דלא חזי כמו שמתרץ רבא בשבת (קל"ב ב') דגברא לא חזי ע"כ אין עבודה דוחה צרעת. א"כ ה"ה הכא גברא לא חזי מחמת טומאה ואין עליו חיוב פסח כלל. וכמו דרך רחוקה לעולא פסחים (צ"ג ב') כל שאין יכול לכנוס בשעת שחיטה היינו בחצות אין עליו חיוב פסח כלל. אף שיכול לעשות הפסח בעוד יום בי"ד. עכ"ז התורה פטרתו. ואף שבשבת נדחה תירוץ רבא מחמת קושיא אחריתי. אבל הסברא אמת וברור תדע לדעת הר"מ הלא כתב בהלכות ק"פ (בפרק הנ"ל הלכה ב') בד"א בטומאה שנזיר מגלח עליהם אבל אם נטמא בטומאת מת שאין הנזיר מגלח שוחטין עליו בשביעי שלו. אבל כל שבעה אסור לשחוט עליו ונדחה לפ"ש והלא מבואר בביאת מקדש ובהל' פה"מ הנ"ל שטומאה שאין הנזיר מגלח עליו מותר לכנוס במקדש או לאכול קודש מדאורייתא ואין עליו איסור רק מדרבנן. ומכין אותו מכת מרדות. ואף שהוא טמא שבעה מדאורייתא. עכ"ז לענין קודש ומקדש אין איסור עליו מדאורייתא וא"כ אמאי לא יעשה הפסח הלא ראוי לאכול הוא. אלא ע"כ שהתורה פטרתו. והיינו מחמת דגברא אינו מחויב בדבר כל שהוא טמא. א"כ כש"כ במחוסר כפורים שאסור לעשות את הפסח כשלא יבא כפרתו קודם הלילה. והנה אף שבאמת דין זה לא נזכר בש"ס שמי שנטמא בטומאת שאין הנזיר מגלח עליו שפטור מפסח. עכ"ז י"ל שיצא להר"מ ז"ל זאת מחמת קושית התוספות שהקשו בפסחים (מ"ג) ד"ה דאי בעי שהקשו למ"ד דשוחטין וזורקין על טמא שרץ א"כ ל"ל קרא דטמא נדחה לפ"ש הא בלא"ה מאיש לפי אכלו נפקא וטמא אינו חזי לאכול. ולפי הנ"ל ניחא דאיצטריך טמא באם אינו ענין לטומאת שהנזיר מגלח עליו דאינו חזי לאכול תנהו ענין לטומאת שאין הנזיר מגלח דחזי לאכול. ואעפ"כ נדחה מפסח. ומזה יצא להר"מ ז"ל דינו אף שבאמת פסק כמ"ד אין שוחטין על טמא שרץ. עכ"ז בהא לא פליגי אהדדי וגם לפי מה שמבואר בדברי הר"מ שטמא מת שהנזיר מגלח עליו אף לאחר הזיה וטבילה אסור לשחוט עליו. א"כ חזינן בהדיא שהתורה קראה לטמא מת בשביעי טמא אף לאחר טבילה והזיה והוא רק מחוסר הערב שמש טמא. א"כ מזה ילפינן לכל הטמאים שעכ"פ בשעת אכילה יהיו ראוים לאכול ולא יהיו מחוסרי כפרה או הערב שמש שהמה נקראים טמאים. וה"ה לכל מי שנקרא טמא אף שחזי לאכול כגון טומאת שאין הנזיר מגלח עליו דחזי לאכול מדאורייתא. עכ"ז כיון שהוא טמא נדחה מפסח כי איש איש מרבה לכל מי שנקרא טמא ומתורץ קושית התוספות היטב על מ"ד דשוחטין וזורקין כו' וכנ"ל:

אות ג

עתה בס"ד נחקור על הא דכתבו התוספות עירובין (ק') ד"ה מתן ד' היכא שהעשה בא ע"י פשיעה והיה יכול לקיים בלא דחיה רק שע"י פשיעתו גרם לדחות הלאו לא דחי ולא דמי לכלאים בציצית. והנה כבר הוקשה להגאון בעל ט"א ולהגאון בעל שעה"מ בספריהם מאי מקשה הש"ס בזבחים יבא עשה דאכילת קדשים וידחה ל"ת דפסולה. הלא ע"י פשיעתו שיגע בשר קודש כשר בפסולה גרם לדחות הלאו והיה יכול לקיים העשה בלתי דחיה אם לא היה פשע. וגם קשה למה לא הקשה בש"ס על המשנה הקודם על מחלוקת ר"א ור"י בזבחים (פ') מתן ד' שנתערב במתן א' יבא עשה דיתן על הקרנות דמתן ד' וידחה ל"ת דבל תוסיף ומתרץ רבא ג"כ אין עשה דוחה ל"ת במקדש ולמה הוזכר מחלוקת רבא ורב אשי על הברייתא דזבחים (צ"ז) הנ"ל וגם קושיא זו הזכיר הרב בשעה"מ וכש"כ לפי מה שכתבתי וביררתי לעיל (אות ב') שרב אשי חולק על רבא בענין אין עשה דוחה ל"ת במקדש כנ"ל. א"כ לדידיה קשה על המשנה הנ"ל. ואף אם יתרץ כתירוץ התוספות הנ"ל לתרץ גם על הברייתא תירוץ התוספות כיון דע"י פשיעה בא כנ"ל. והקושיות עצומות מאד. ע"כ הנ"ל בזה ברור בס"ד והוא דאמת וברור דאין חילוק בין שבא ע"י פשיעה. עכ"ז כעת אי אפשר לקיים העשה בלתי דחיה מה לנו שמתחלה פשע ואף שהיה מזיד מתחלה. עכ"ז כעת רוצה לקיים המצוה ואם אפשר לקיים בלתי דחיית הלאו ואין לנו לדון על הדבר רק כמו שהיא לפנינו וכעת ילפינן שפיר מכלאים בציצית. אך מה שהוכרחו התוספות לזה מכח הקושיא. יבא עשה דמתן ד' וידחה ל"ת דבל תוסיף נראה לי ברור בזה והוא לפי שראיתי להר"מ ז"ל בהלכות סנהדרין פרק י"ט שמנה שם כל הלאוין שלוקין עליו ולא מנה שם לאו דבל תוסיף ללקות עליו. ונראה טעמו דהוי בגדר לאו הבא מכלל עשה שאין לוקין עליו הואיל שנכתב בתורה בלשון עשה אף שבאמת הוא צווי שלא לעשות. א"כ גם לאו דבל תוסיף שאינו לאו מיוחד רק שבא מכלל עשה שמוסיף על העשה שצוה ד' לעשות והוי כמו לאו הבא מכלל עשה לדעתו. שאי אפשר לעבור על הלאו בלתי עשיית עשה רק שמוסיף על העשה ואינו לאו מיוחד כמו כל לאוין שבתורה שהוא בלתי עשה ע"כ אין לוקין עליו. לכן אין העשה דמתן ד' דוחה לל"ת דבל תוסיף דלא דמי לל"ת דעלמא שהוא לאו מיוחד ול"ת דבל תוסיף הוא בגדר לאו הבא מכלל עשה ע"כ אין עשה דמתן ד' דוחה לל"ת דבל תוסיף דהוי כמו לאו הבא מכלל עשה ואין עשה דוחה עשה. א"כ לא דמי ללאו דכלאים שציצית דוחה את הלאו. שהוא לאו מיוחד ואינו בא מכלל עשה כלל. א"כ הדרן לכללא דאין חילוק בין היכא שבא ע"י פשיעה. עכ"ז דוחה כמו שמוכח מהא דזבחים (צ"ז) כנ"ל. וקושית התוספות מתורץ כנ"ל:

אות ד

אחר זה ראיתי שדברי הר"מ ז"ל אינו מוסכם לכל כי מבואר בהדיא בספר החינוך (מצוה תנ"ד) שלוקין על לאו דבל תוסיף. והנה באמת הר"מ ז"ל בהלכות ממרים סובר דל"ת דבל תוסיף הוא אף בל"ת כגון שב"ד אסרו בשר עוף בחלב. הרי הוא בל תוסיף. ועיין ר"מ בהלכות ממרים (פרק ב' הלכה ט'). וע"כ צ"ל לדידיה דבל תוסיף כולל ג"כ שהוא מוסיף על המצוה כמבואר במשנה דזבחים (פ') גבי נתערב מתן ד' במתן א' כנ"ל. וכמבואר בש"ס ר"ה (כ"ח ב') כל הסוגיא שם רק שהר"מ סובר שכולל אף בל"ת ג"כ וכנ"ל. ועיין חינוך מצוה הנ"ל. שחולק וסובר דאינו רק בעשה יעו"ש. והנה עכ"פ לדעת הר"מ צ"ל הא דלא חשיב בכלל לאוי הלוקין הא אף בל"ת שייך בל תוסיף. והיינו כי אם הורו שבשר עוף אסור מן התורה לא עשו מעשה ולא שייך ללקות עליו. וגם בל תגרע לא שייך מלקות. דהוי לאו שאין בו מעשה וגם רק ע"י הוראה. והנה באמת הראב"ד ז"ל משיג על הר"מ בזה בל"ת כי באמת אינו במציאות כלל כי אם עשו ב"ד סייג או לצורך שעה מותר להוסיף או לגרוע, ואף שבכ"מ תירץ דלא אסרו מחמת סייג בשר עוף רק שחשבו בדעתם שבשר עוף בחלב באמת אסור מהתורה. הנה אם באמת חשבו כן וחולקים על תורה שבע"פ ופירושה הרי המה בכלל אפיקורסים. והלא אף שכופרים בדבר אחד נקרא אפיקורוס ואם טעו אין זה בכלל לא תוסיף ואם חולקים בדבר שאינו מבורר הרי הולכים אחר הרוב, ואין זה בגדר בל תוסיף והשגת הראב"ד ברור. עכ"פ יהיה איך שיהיה ע"כ סובר הר"מ דל"ת דבל תוסיף שייך אף במצות עשה דאל"כ יחלוק על כל הסוגיות הנ"ל. א"כ קשה למה לא חשב בלאוין שלוקין עליהם. אלא ע"כ כנ"ל באות ג'. דהוי בגדר לאו הבא מכלל עשה כיון שמכלל עשה המצוה בא כשלא יעשה כמצוה ופירושה ויוסיף. הרי הוא עובר על לאו הבא מכלל עשה וכנ"ל. אך ודאי ברור שהתוספות סוברים דלוקין על לאו דבל תוסיף. וכשיטת בעל החינוך. ע"כ שפיר הוקשה להם הקושיא שיבה עשה וידחה לא תעשה. והוכרחו לתירוצים וכנ"ל באות ג'. עוד זאת ראיתי שתירוץ הנ"ל שכתבתי באות ג' דלאו הבא מכלל בל תוסיף הוי לאו הבא מכלל עשה לדעתי במחלוקת בש"ס שנוי' והוא דאיתא בש"ס מנחות (ל"ו ב') המניח תפילין אחר שקיעת החמה ר"א אומר עובר בעשה ור' יוחנן אומר עובר בלאו ומסיק בש"ס שם דכ"ע אית ליה דר' אבין כ"מ שנאמר השמר פן ואל הוי ל"ת רק בהשמר דעשה קמיפלגי ר"א סובר השמר דעשה עשה ור"י סובר השמר דעשה לאו. והנה להבין כיון שסוברים תרווייהו דלשון השמר הוא לא תעשה א"כ מה לי שנכתב ל"ת מבואר. או לשון השמר. א"כ למה קאמר ר"א דהשמר דעשה עשה כיון שהוא מניעת דבר שלא לעשות כגון שלא להניח תפילין בלילה. ולמה הוא בגדר עשה. אלא ע"כ שסובר דהוי לאו הבא מכלל עשה כיון כשלא עשה העשה כמצות ד' והוסיף והניח בלילה. א"כ אף שבאמת הלשון הוא לשון לאו. עכ"ז לאו הבא מכלל עשה הוא. שע"י מעשה המצוה שהוסיף בא הלאו ולא דמי ללאו דהשמר בנגע צרעת. דלא ע"י מעשה העשה בא. ורבי יוחנן סבר דאף שע"י מעשה המצוה בא כיון שנכתב בתורה בלשון לאו לוקין עליו. וזה ברור טעם הפלוגתא דאין לומר כפשוטו שר"א סובר דלשון השמר אצל עשה אף שהוא מניעה שלא לעשות הוי עשה מנ"ל זאת כיון שקיבל זה הכלל דלשון השמר הוי לאו ולא מסתברא לומר שנחלקו בקבלתם זה קיבל. שלשון השמר בעשה הוי עשה זה דבר שאין הדעת סובלו. ועוד שהרי ר"א הוא תלמיד ר"י איך יחלוק על ר"י בדבר קבלה ע"ד רבי לא שנה כו'. אלא ע"כ פליגי בסברא שר"א סובר אף שבאמת הוא לשון לאו בכל מקום גבי עשה ג"כ היכא שהוא מניעת דבר שלא לעשות. עכ"ז הוי לאו הבא מכלל עשה ולא עדיף מלאו מבואר כגון בל תוסיף וכנ"ל. ור"י סובר דעיקר תלוי כפי שנכתב בתורה בלשון לאו אף שהוא מכלל עשה. עכ"ז לוקין עליו וזה ברור ואמת בטעם מחלוקתם. א"כ לפ"ז נדחה מה שכתבתי לעיל לתרץ על הר"מ למה לא מנה ללאו דבל תוסיף בכלל הלוקין כי הוא לאו הבא מכלל עשה הא הר"מ פסק (בפרק ד' מהלכות תפלה הלכה י"א) כר' יוחנן דעובר בלאו. ע"כ שסובר כיון שנכתב בלשון לאו אף שהוא בא מכלל עשה הוי לאו. וע"כ לענין לוקין פסק כר"י. אלא שבאמת צ"ל דהר"מ חזר ממה שפסק בהלכות תפילין כר"י דאל"כ בלא"ה קשה למה לא חשיב לאו דהמניח תפילין בלילה לא במנין המצות ולא בפ' י"ט מהלכות סנהדרין. וכבר הקשה זאת הגאון בעל ש"א בתשובותיו בהל' תפילין. וע"כ צ"ל דחזר הר"מ ופסק כר"א דלא הוי רק עשה א"כ ניחא שפיר דלא חשיב לאו דבל תוסיף דהוי בכלל לאו הבא מכלל עשה וכנ"ל וצ"ע. ובעיקר הקושיא של תוספות הנ"ל יבא עשה דמתן ד' וידחה ל"ת דבל תוסיף. נ"ל דבלא"ה לא קשה כיון דקיי"ל בריש (פ"ד) דזבחים כל הניתנים על המזבח החיצון שנתן במתן אחת כיפר. וכן פי' רש"י ז"ל בהדיא בזבחים שם וידי עולה יצא דכל הניתנים על המזבח החיצון כנ"ל. וכן פי' רש"י בעירובין. א"כ כיון שידי המצוה יצא במתן אחת. ונעשה העולה כהלכתה. אף שנכתב בתורה ליתן מתן ד'. היינו רק למצוה ולא לעכובא ואשכחן בקדשים דבעינן שנה עליו הכתוב לעכב. ומשונה קדשים מכל התורה כי מהתורה יש לכתחילה ודיעבד ולא כן בחולין כיון שלא אמרה תורה רק לכתחילה לתת מתן ד' לא דמי הך עשה לכלאים בציצית. דהוי חיוב דיעבד ולא כן עשה זו של מתן ד' שהוא קיל והוא רק הידור מצוה לכתחילה מהתורה. ואף שציצית אינו חובת גברא ללבוש בגד בת ד' כנפות. עכ"ז היכא שלבש בגד ב"ד כנפות חיוב ציצית עליו דיעבד ועשה דמתן ד' הוא רק לכתחילה מהתורה ע"כ אינו דוחה לאו דבל תוסיף דהוי לאו גמור בכל התורה. וזה ברור אף שהתוספות לא נחתי לזה ואפשר שרש"י ז"ל כיון לזה שכתבנו:

ובזה ניחא לי קושיא אחת שנתקשיתי מש"ס ב"מ (ל"ב א') דת"ר איש אמו כו' ואת שבתותי תשמרו יכול אם אומר לו אביו הטמא או שאומר לו אל תחזיר אבידה כו' את שבתותי תשמרו כו' כולכם חייבים בכבודי. ומקשה הש"ס טעמא דכתב רחמנא את שבתותי הא לאו הכי הא ציית לי' עשה ול"ת הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ומבואר בתוספות יבמות (ה') שעיקר הקושיא מאל תחזיר אבידה ולא מהטמא דכהן דהוי עשה ול"ת שאינו שוה בכל יעו"ש. ולכאורה קשה הא קיי"ל כר' יהושע גבי הניתנים במתן ד' שנתערב במתן א' ינתן במתן א' אף שעיקר עשה דמתן ד' ול"ת דבל תגרע. עכ"ז כיון שהוא בשב ואל תעשה שנעקר ממילא לית לן בה. א"כ מאי מקשה הש"ס מהשבת אבידה עשה ול"ת ופי' רש"י עשה דהשב תשיבם לא תעשה דלא תוכל להתעלם א"כ הלאו ועשה נעקרי' בשב ואל תעשה מחמת עשה דכיבוד לעשות מצות אביו. והנה אם נאמר דעשה דמתן ד' הוי עשה שפיר כמו כל עשה בתורה רק שלהכי אינו דוחה משום שבא ע"י פשיעה. א"כ לא עדיף הך ל"ת דבל תוסיף יותר מעשה. להכי אינו דוחה עשה דמתן ד' ללאו. עכ"פ הא מוכח שעשה ול"ת דוחים עשה אף שאין עשה דוחה עשה א"כ ה"נ גבי מתן ד' אף דלא גמרינן מכלאים בציצית יהי' לאו דבל תגרע נגד לאו דבל תוסיף ויקיים עשה דמתן ד' כמו שמקשה הש"ס עשה ול"ת הוא ואין עשה דוחה כו' ואף של"ת ועשה נעקרים בשב ואל תעשה:

תוכן העניינים

תורת אליקום

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה