תורת אליקום· רבי אליקום גצל מאיר פודרוביניק
סימן ח
בס"ד דיני ברירה, אלקים צבאות לפ"ק.
הנה הסוגיות מפוזרות בש"ס והמה ידועים, גיטין (כ"ה מ"ז ב') עירובין (ל"ו ב' ל"ז א"ב ס"ח א') ביצה (י' א' ל"ז ב' ל"ח א' ל"ט ב') יומא (נ"ה ב' נ"ו א' ב') ב"ק (נ"א ב' ס"ט א' ב') נדרים (מ"ה ב') ובר"ן שם ועוד מקומות מפוזרים בבא בתרא חולין מעילה, ולמען לחלק כל ענין בפ"ע נחלק לסעיפים ולאותיות, לתת ריוח בין פרק לפרק, ובה' אלקי ישראל בטחתי יעזרני ע"ד כשי ומאוצר מתנת חנם יחנני לכוין לאמיתה של תורה ולא אכשל בדבר הלכה אכי"ר:
אות א
בו יבואר שיטת ר"י בעל התוספות שפסק, אף בדאורייתא יש ברירה, הובא שיטתו בר"ן נדרים שם, וברא"ש פ' בית כור ב"ב (ק"ז) אלא דשם כתב בשם ר"ת שהי' מתחילה סובר כן, ואח"כ חזר, וכן נראה שיטת הרשב"ם ב"ב שם, בד"ה והילכתא בטלה מחלוקת, דמסיים בסופו ושמעינן נמי מהכא דאחין שחלקו כיורשים דמי ולא כלקוחות, מזה מבואר דסבר ג"כ יש ברירה בדאורייתא, והנה הרא"ש והר"ן כתבו לשיטת ר"י הא דאפסקא הילכתא ביצה (ל"ח) כרבי אושעיא דמחלק בין דאורייתא לדרבנן בברירה, לא אפסק הלכה כ"א בדרבנן דיש ברירה אבל לא בכולה מילתא דר' אושעיא, כי אף בדאורייתא יש ברירה, לשיטת ר"י, ובאמת צריך להבין דבריהם הקדושים, לענין מאי הוצרך מר זוטרא לדרוש שהלכה כר' אושעיא, הלא כבר לשיטתם נפסקה הילכתא בנדרים כראב"י, וב"ב (ק"ז) כרב, דאף בדאורייתא יש ברירה וכש"כ בדרבנן והדרש של מר זוטרא לכאורה ללא צורך.
וצריך לבאר כוונתם ע"פ שיטת בעל העיטור ור"ז הלוי והרא"ש ז"ל, הביא דבריהם בפ' משילין (סי' ז') דפסקו דלא כרב שם, דסבר דינקי תחומין מהדדי ע"כ הבהמה אסורה, ועיקר דרש מר זוטרא כר' אושעיא, דאף הבהמה מותרת, יעו"ש ברא"ש אבל לא לענין ברירה הופסקה כר' אושעיא דהא קיי"ל בלא"ה דאף בדאורייתא יש ברירה לשיטת ר"י והרשב"ם, והרי"ף והרמב"ם והמחבר (בסי' שצ"ז) בא"ח (סעיף י') שפסקו כרב בלא"ה ניחא לשיטתם שפסקו בדאורייתא אין ברירה והפסק ודרש מר זוטרא לענין ברירה לחלק בין דאורייתא לדרבנן, ולדעתי נראה להביא ראי' לשיטתם מביצה (י' א') דקאמר הש"ס רבא אמר לעולם למפרע מטהרין הפתחים ב"ה, דקסבר יש ברירה אף בדאורייתא, ורבא בתרא הוא, ומסתמא הילכתא כוותי' והא דתנן בגיטין (כ"ד ב') יתר מכן אמר ללבלר כתוב לאיזה שארצה אגרש פסול לגרש וקאמר בש"ס הטעם דאין ברירה כבר כתבו התוספות שם בעצמם בד"ה לאיזה שארצה בשם ר"י בעצמו, דאפילו מאן דסבר בעלמא יש ברירה הכא מודה גבי גט משום דוכתב לה לשמה משמע שיהי' מבורר בשעת כתיבה, ומה שנראה לכאורה מדברי רש"י ביצה (י') בד"ה כולם טמאין שגזרו חכמים טומאה על מקום שהוא דרך יציאת הטומאה נראה לכאורה שסבר דהא דסוף טומאה לצאת הוא מדרבנן, א"כ אין ראי' מרבא לענין דאורייתא, כבר כתב התוי"ט באהלות (פ"ז מ"ג) שמבואר ברש"י עצמו ביצה (ל"ח) דדרך יציאתה הלמ"מ, והוא דאורייתא, יעו"ש, א"כ מרבא מוכח שפיר דבדאורייתא יש ברירה וכמה סתם משניות דבדאורייתא יש ברירה, סתם משנה דהלוקח יין, וסתם משנה דאהלות הנ"ל לרבא וכמבואר בש"ס קידושין (נ"ד) דב"ה הוי סתמא, וב"ש במקום ב"ה אינו משנה, ומסתמא דצנועין דמ"ש (פ"ה מ"ה) דקתני כל המתלקט יהי' הפקר דמשמע לכאורה דאין ברירה כמבואר ב"ק (ס"ט ב') בתוספות ד"ה אלא לעולם כל הנלקט, אין ראי' דאין ברירה לפי שיתבאר להלן אי"ה בדברינו דאין פודין במחובר כרם רבעי הוא מדאורייתא כשיטת הרמב"ם, א"כ להכי אי אפשר להתיר כל שילקטו מחמת דאין פודין במחובר ולא משום ברירה, דאף בדאורייתא יש ברירה א"כ יש פנים בהלכה שיטת ר"י והרשב"ם דאף בדאורייתא יש ברירה וכנ"ל.
והא דפסקינן ב"ב (ז' ב' ס"ה א') כשמואל דאחים שחלקו אין להם דרך זע"ז, והיינו כר"ע דמוכר בעין יפה הוא מוכר כמבואר בש"ס, צ"ל לשיטת ר"י, דעל תנאי זה חלקו, להיותם כמוכרים זה לזה, וכן הא דפסקינן בקדושין (מ"ב) האחים שחלקו הרי הם כלקוחות פחות משתות נקנה מקח כו' וכן פסק רבא ורב נחמן היינו דוקא לענין זה הוי כלקוחות וע"ד זה חלקו, להכי לא תקשה רבא אדרבא, כי מהא דביצה (י') הנ"ל מוכח דסבר יש ברירה ואעפ"כ פסק כרב נחמן, דאחין שחלקו לקוחות הם לענין אונאה ולא מטעם דאין ברירה.
ולהכי ניחא בש"ס ביצה (ל"ט ב') דמקשה הש"ס וסבר רב נחמן יש ברירה והתנן האחים השותפים כו' דקסבר רב נחמן אפילו חלקו גדים נגד גדים כו' ולא מקשה מהא דאמר רב נחמן בקדושין דאחים שחלקו לקוחות הם לענין אונאה אלא ע"כ דמשם אין ראיה דסבר רב נחמן אין ברירה, אך מהא דמעשר בהמה מוכח שפיר.
אח"ז ראיתי מפורש ברא"ש פ"ה דנדרים שכתב להדיא, לשיטת ר"י דהא דרב נחמן דקדושין וכן הא דהמוכר את הבית דפסקינן כשמואל לענין זה דוקא הוי כלקוחות ועד"ז חלקו שיהי' להם אונאה זע"ז כמוכרים וכו', וצ"ל לשיטת ר"י הא דמקשה ביצה (ל"ז ב') מאי קסבר רב אי קסבר יש ברירה אפילו בהמה תשתרי ואי קסבר אין ברירה אפילו חביות נמי אסורה, בפשיטות ה"מ הש"ס למיפרך מרב אדרב דהא רב סבר בטלה מחלוקת קסבר כיורשים הוי יש ברירה אף בדאורייתא, וצ"ל דה"נ ה"מ הש"ס למיפרך מרב אדרב, אלא דניחא לי' למיפרך באותו מימרא דרב גופא כקושית הש"ס ולפי המסקנא ניחא בלא"ה, דרב סבר יש בריר' כמבואר בש"ס, וקצת ראי' לשיטת ר"י הנ"ל דמדקאמר בש"ס עירובין (ל"ו ב') וכן בחולין (י"ד) אליבא דרבי דלית לי' לר' יהודא ברירה אף בדרבנן, מדתני איו.
וקמקשה הש"ס אדרבה ליתא לדאיו ממתניתין, וקאמר הש"ס דמוכח מהא ברייתא דהלוקח יין דלית לי' לר' יהודא ברירה כו', ואם נאמר דרב סבר אין ברירה בדאורייתא והא דפסק בטלה מחלוקת היינו מטעם לקוחו' באחריות כמבואר בתוספות ורא"ש ושאר פוסקים, וע"כ צ"ל לדידהו דהא דפסק רב בביצה דחביות מותרת היינו בדרבנן יש ברירה, וקמחלק בין דאורייתא לדרבנן, א"כ הדרא קושית הש"ס לדוכתא אדרבא ליתא לדאיו ממתניתין ומהא דהלוקח יין אין ראי' אף דסבר ר' יהודא שם אין ברירה היינו בדאורייתא אבל בעירובין דרבנן יש ברירה אלא ע"כ צ"ל דרב אינו מחלק בין דאורייתא לדרבנן וסבר אף בדאורייתא יש ברירה, א"כ ה"ה להיפך ר' יהודא דסבר אין ברירה בדאורייתא גבי הלוקח יין ה"ה בדרבנן אין ברירה ואין חילוק וקאמר הש"ס שפיר מהא דהלוקח יין מוכח דליתא למתניתין מקמי דאיו, א"כ לפי"ז ע"כ רב דסבר בדאורייתא יש ברירה והיינו ע"כ דסבר גבי הא דאחים שחלקו בטלה מחלוקת מטעם כיורשים הוי, והש"ס דפסק בב"ב שם כוותי' היינו מטעם יש ברירה וע"כ הא דקאמר בש"ס ב"ב (ס"ה) דאידי רב ושמואל לטעמיהו גבי אחים שחלקו אין להם דרך אם הלכה כר' עקיבא דמוכר בעין יפה הוא מוכר, או כרבנן בעין רעה הוא מוכר, לא לענין ברירה תלי' שם הפלוגתא כ"א לענין זה דוקא היי כלקוחות וכנ"ל בשם הרא"ש לשיטת ר"י:
אות ב
למען ברר ראי' הנ"ל דהך דהלוקח יין כו' הוא דאורייתא, צריכים אנו לברר, בענין הא דקאמר בש"ס ב"מ (פ"ח ב') תבואת זרעך ולא לוקח שלוקח פטור ממעשר, ומבואר בתוס' שם ד"ה תבואת כו', דלפי' ר"ת בלוקח אחר מירוח פטור מדאורייתא, אבל לוקח קודם מירוח חייב במעשר מן התורה וכן מחלק הרמב"ם (פ"ה מהל' מעשר הלכה א') ושיטת רמב"ם הובא בתוספות שם להיפך כשקנה קודם מירוח פטור שעדיין לא נתחייב ברשות המוכר אבל לוקח לאחר מירוח הואיל ונתחייב ברשות מוכר תו לא פקע שם טבל מיני', ומסיים ריב"ם והתוס' לשיטתו, והלוקח מן הנכרי הוי איפכא, אם נתמרח ברשות נכרי פטור משום דגנך ולא דיגון נכרי וכשלא נתמרח ברשות נכרי חייב דאין קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר ולא מקריא תבואת זרעך של נכרי המוכר אלא תבואת הלוקח ממנו ולא חשיב לוקח עכ"ל.
שיטה ג' נראה מבואר בבכורות (י"א ב') בתוספות ד"ה מעשרן דאין קנין שכתבו וכי תימא שרוצה למצוא חיוב דאורייתא וכו' והא ממ"נ לקוח פטור מדאורייתא, מיהו לפי' ר"ת הנ"ל ניחא, והא שם מבואר דלקח הישראל מן הנכרי קודם מירוח ומירח הישראל כמבואר בתוס' ד"ה דמרחינהו, ולפי שכתבו בתוס' ב"מ הנ"ל בשם ריב"ם היכא דלקח הישראל מן הנכרי קודם מירוח למ"ד אין קנין חייב מדאורייתא היכא שמרחינהו הישראל א"כ לא קשה כל קושית התוספות בכורות הנ"ל וא"צ לכל דבריהם שם נראה מבואר דסוברי' לפירוש ריב"ם אין חילוק בין ישראל לנכרי היכא שקנה קודם מירוח פטור והיינו דסוברים אף אם אין קנין לנכרי להפקיע אבל קנין נכסים יש בו ולא קרינן תבואת זרעך של הלוקח, וע"ז סובב כל דבריהם שם.
שיטה ד' כתב הכ"מ דנראה שיטת הראב"ד דאינו מחלק בין קודם מירוח ובין לאחר מירוח כל לקוח פטור.
(והנה למען להכריע קצח איך שיטת הש"ס נוטה (כבר כתבו התוספות) פשטא דש"ס בכורות י"א, גבי הא דהלוקח טבל קודם מירוח מעכו"ם ומירחו ברשות ישראל דמעשרן והן שלו משמע דמדאורייתא מחויב לעשר, אם אין קנין לנכרי בא"י להפקיע ממעשר, הא מבואר בש"ס שם, על הא דרבי חנינא, מקרא דמייתי הא דריב"ל, כי תקחו מאת בני ישראל, טבל שאתה לוקח מבני ישראל אתה מפריש מהן תרומת מעשר ושאתה לוקח מן העכו"ם אי אתה מפריש מהם תרומת מעשר, משמע דהך דינא דר' חנינא מדאורייתא, ואף שהתוספות מתרצים בד"ה טבלים שאתה לוקח וז"ל ואפילו מפטר כל לוקח ניחא נמי סוגיא דשמעתין לוקח טבלים מעכו"ם איירי בעכו"ם המעשר פירותיו ונתן ללוי לא מחייב לוי לתת תרומת מעשר לכהן ומעשר דאורייתא היא אי אין קנין ומירוח עכו"ם אינו פוטר ואפילו למ"ד מירוח עכו"ם פוטר אפשר שהקדימו בשבלים מטעמא דא"ל דאתינא מכח גברא דלא מצי לאשתעויי דינא בהדי' זה הוא פירוש של הדין דריב"ל דמייתי מקרא מיירי בכה"ג וע"ז מייתי הש"ס שם על הא דרבי חנינא דאיירי בלוקח מעכו"ם דפטור להפריש תרומת מעשר מדרבנן דלקוח פטור מדאורייתא בכל גווני, אלא דמדרבנן פטור מכח האי טעמא דא"ל דאתינא מכח גברא, כן הוא תורף דבריהם ז"ל, וכל מעיין בצדק יראה הדוחק, דאם נאמר דעיקר הא דמייתי דריב"ל לבאר הטעם למה פטר רבי חנינא ליתן התרומת מעשר מדרבנן מכח דא"ל דאתינא כו', והעיקר חסר, רק דמייתי הקרא ולא הטעם, ואף אם נאמר דעל כרחך זה הוא טעמא דקרא, א"כ מכח זה פטרו ליתן מדרבנן בלוקח כנ"ל, הלא הטעם כבר מבואר בתחילת הסוגיא תיכף בדברי רבי חנינא, והו"ל להש"ס לומר בקוצר דא"ל דאתינא כו', וגם פשט הא דריב"ל גופא לפרש טבל שאתה לוקח מעכו"ם היינו שנתן עכו"ם הוא דוחק.
ולפירוש ר"ת ושיטת הרמב"ם ניחא הכל דמיירי כפשטא הא דרבי חנינא מעשרן והן שלו כשלקח קודם מירוח ואין קנין חייב מדאורייתא, וכן נראה שיטת ריב"ם בתוספות ב"מ שסובר דבעכו"ם הקונה קודם מירוח חייב מדאורייתא היינו ע"כ דדחיקא לי' הך דרבי חנינא דמשמע שהוא מדאורייתא ע"כ הוכרח לחלק בין קונה מעכו"ם לקונה מישראל, ואם נאמר דהך דריב"ל מיירי כפשטא שלקח מן עכו"ם בקנין, ומחלק בין ישראל ובין עכו"ם, וע"כ מיירי בחדא גוונא וטבל שלקח מישראל איירי ע"כ שקנה אחרי המירוח לפי' ריב"ם דאז חייב מדאורייתא א"כ בכה"ג בעכו"ם לאחר מירוח ג"כ חייב מדאורייתא רק שהם שלו, וזה אי אפשר לשיטת ריב"ם אם סובר ריב"ל מירוח עכו"ם פוטר כהילכתא וצריך לדחוק דריב"ל סובר דמירוח עכו"ם אינו פוטר דלא כהילכתא, ומזה מוכרח שיטת ר"ת ואיירי הכל בין בישראל בין בעכו"ם קודם מירוח דאז חייב הלוקח מדאורייתא, וגם אי אפשר לומר לשיטת ריב"ם דריב"ל סובר דיגון עכו"ם אינו פוטר ואין קנין. לשיטת הש"ס גיטין (מ"ז) גבי פלוגתא דרבה ור"א דמאן דסבר אין קנין סובר דיגון עכו"ם פוטר ועיין תוספות שם ד"ה מר סבר דאף ר"א דסובר יש קנין סובר דיגון עכו"ם פוטר. א"כ פשטא דש"ס הא דרבי חנינא וריב"ל נראה כשיטת ר"ת והרמב"ם. ואין חילוק בין קונה מעכו"ם ובין קונה מישראל אם נתמרח ביד הלוקח חייב מדאורייתא. ואיירי ריב"ל בחדא גווני שקנה הטבל קידם המירוח.
ולענ"ד נראה להוכיח מש"ס גיטין (מ"ז) דלא כשיטת ריב"ם בתוס' ב"מ. דסובר כשלקח מעכו"ם קודם מירוח. לא מיקריא תבואת זרעך דעכו"ם כיון דאין קנין לעכו"ם בא"י להפקיע ממעשר. אלא דחשיב תבואת הלוקח ממנו ולא חשיב לוקח כלל רק כמו שמעיקרא היו שלו והיינו מהא דאמר בגיטין שם אמר רבה מנא אמינא לה דאין קנין כו' דתנן הלקט ושכחה ופאה של נכרים חייבים במעשר אא"כ הפקיר. היכי דמי כו' אלא לאו דנכרי וליקטינהו ישראל טעמא דהפקיר הא לא הפקיר חייב. א"כ מבואר דאף דאין קנין עכ"ז מועיל הפקר של הנכרי ולא אמרינן כיון שאינו שלו דאין קנין לא יועיל הפקר שלו לפטור ממעשר. והיינו משום דיש לו קנין נכסים. א"כ ה"ה והוא הטעם בלוקח מעכו"ם דחשיב עכו"ם המוכר והישראל הלוקח ולא מקריא תבואת זרעך דישראל הלוקח. אף דאין קנין לעכו"ם כנ"ל כיון שיש לו קנין נכסים. ובאמת בירושלמי דפאה (פ"ד) איכא פלוגתא ע"ז דחד מ"ד מוקי הך מתניתין כמ"ד יש קנין לנכרי. להכי יכול להפקיר והחיוב במעשר מדרבנן. והיינו דסובר הך מ"ד סברת ריב"ם דאי אין קנין אין יכול להפקיר. וה"ה דלא מיקרי ישראל לוקח למ"ד זה. וחייב לעשר. ועיין בפירוש הגאון החסיד מוהרא"ו על משנה זו שהביא פלוגתת הירושלמי ופי' כנ"ל. דמחולקין אם יכול להפקיר אי אין קנין. עכ"פ לפי סוגית הש"ס דילן גיטין. נראה מבואר דיכול להפקיר אף דאין קנין א"כ ה"ה דמיקרי לוקח הישראל ופטור. לשיטת ריב"ם מזה מוכח כשיטת תוס' בכורות דאף בקונה מעכו"ם פטור אם קנה קודם מירוח. דלא קרינן תבואת זרעך. וכבר כתבנו לעיל שהתוספות ב"מ הוכרחו לחלק בין עכו"ם לישראל. מחמת הא דרבי חנינא דבכורות (י"א). דמשמע מדאורייתא חייב לעשר. א"כ מזה מוכרח שיטת ר"ת והרמב"ם דלא פטור לוקח רק אחר מירוח אף בישראל.
ועוד יש להוכיח דלא כשיטת ריב"ם מפשטא דמחלוקת רבה ור"א בגיטין. דרבה סובר אין קנין לנכרי בא"י להפקיע מן המעשר ור"א סובר יש קנין וכבר כתבו התוספות שם דאף ר"א מודה להך דרשה דגנך ולא דגן עכו"ם שמירוח עכו"ם פוטר. א"כ בזה לא פליגי. וע"כ פלוגתא שלהם היכא שמכר העכו"ם קודם מירוח לרבה חייב לעשר מדאורייתא ולר"א פטור לעשר מדאורייתא אבל מדרבנן חייב כדמוכח בהקומץ מנחות (ל"א) בשמעתא דר"ש שזורי. ואם נאמר דלוקח פטור קודם מירוח כשיטת ריב"ם א"כ מאי נ"מ בין רבה ור"א הא לתרווייהו מדאורייתא פטור לרבה מחמת לקוח. ולר"א מחמת דיש קנין. ומדרבנן לתרווייהו חייב. וכן פירש רש"י להדיא בד"ה שאין קנין לישראל הקונה ממנו חייב לעשר והיינו מדאורייתא. א"כ מבואר דלא כשיטת ריב"ם תוספות בכורות דאינו מחלק לענין לוקח בין מעכו"ם בין מישראל וכבר הוכחנו לעיל מהא דפאה דלא כתוספות ב"מ לשיטת ריב"ם א"כ ממילא מוכרח שיטת ר"ת והרמב"ם. וכן מוכח שם בסוגיא מהא דישראל שלקח שדה מהנכרי עד שלא הביאה שליש נתחייבה אין לא נתחייבה לא ופי' רש"י אם הביאה שליש ביד נכרי פטור הקונה ש"מ דיש קנין. וקמשני הש"ס בסוריא מוכח דאי אין קנין חייב הקונה מדאורייתא וכן מהא דישראל ונכרי שלקחו שדה בשותפות טבל וחולין מעורבין כו' (טעמא) ע"כ לא פליגי אלא דמר סבר יש ברירה כו' אבל דכ"ע יש קנין מהא דפטרינן חלק הנכרי וקמשני בסוריא. מכ"ז מוכח דלא כשיטת ריב"ם דפטור הקונה קודם מירוח. וכנ"ל.
וצריך לדחוק ולתרץ כל הראיות הנ"ל מסוגיא דגיטין הנ"ל. לשיטת ריב"ם. והוא ע"פ שמבואר ברמב"ם (פ"א מהל' תרומות הלכה יו"ד) וז"ל הטהור. עכו"ם שקנה קרקע בא"י לא הפקיעו מן המצות לפיכך אם חזר ישראל ולקחה ממנו אינה ככבוש יחיד ומפריש ממנה תרומות ומעשרות ובכורים והכל מן התורה כו' עכ"ל. א"כ לפ"ז פלוגתא דרבה ור"א אי יש קנין ואין קנין הוא לענין אם חזר ישראל וקנה הקרקע מן עכו"ם לרבה חייב מדאורייתא, ולר"א הוי כיבוש יחיד וחייב מדרבנן. ולא לענין אם קנה הישראל הפירות מעכו"ם קודם מירוח פלוגתייהו. ואף שהרמב"ם בעצמו פסק (בהלכה י"א) ואם לקטן הישראל אחר שנתלשו קודם שתגמר מלאכתן וגמרם ישראל חייבים בכל מן התורה. היינו דהרמב"ם לפי שיטתו דפסק כשיטת ר"ת דקודם מירוח לוקח חייב מדאורייתא. אבל ריב"ם לשיטתו יכול לסבור בפירוש פלוגתא דרבה ור"א דוקא בכה"ג שקנה הקרקע הישראל מעכו"ם וכנ"ל. ועיין ביאור הגאון החסיד מוהרא"ו לש"ע י"ד (סי' של"א ס"ק ח') אלא דהך ברייתות דמביא הש"ס גיטין דישראל שקנה שדה מנכרי כו' וכן הא דישראל ונכרי שקנו שדה בשותפות דמקשה הש"ס על רבה ואוקמי בסוריא דמיירי לענין הפירות דמוכח להדיא דפירות עכו"ם חייבים בתו"מ מדאורייתא היכא שנתמרח ביד ישראל. דלא כשיטת ריב"ם וכנ"ל.
אלא דגם זה יש לדחוק ולתרץ. ע"פ שכתבו תוס' בכורות ד"ה טבלים הנ"ל דהא דקתני תורמין משל כל על של כל. לא בלוקח מן העכו"ם איירי אלא בעכו"ם התורם משלו על של ישראל איירי כדתנן תרומות (פ"ג) העכו"ם והכותים שתרמו תרומתן תרומה עכ"ל. א"כ יש לדחוק ג"כ. הברייתות דמקשה הש"ס דאף הפירות של עכו"ם טבל היינו לענין אם תרם העכו"ם משלו על של ישראל דהוי מחיוב על החיוב. אלא דהרואה יראה כמה מהדוחק יש בזה. בשלמא לשון הברייתא דקתני תורמין יש לפרש כה"ג. אבל להעמיס בהברייתות הנ"ל דגיטין דקתני לשון חיוב על פירות עכו"ם וכי מי זה נתן תורה לעכו"ם כשהוא ברשותו. וע"כ קאי הכל היכא שקנה הישראל ממנו וכנ"ל. ועוד התבוננתי על המראה שיטת ריב"ם ולענ"ד ממקומו מסוגיא דבכורות הנ"ל מוכרע כשיטת ר"ת. דאם נאמר כפירוש התוספות שם ד"ה טבלים. שפירשו על הא דרבי חנינא הלוקח טבל מעכו"ם ונתמרח ביד ישראל דמעשרן והן שלו. דהא דקאמר בש"ס שם הטעם מהא דריב"ל דא"ל קאתינא מכח גברא כו'. היינו אע"ג דלוקח פטור מדאורייתא עכ"ז מדרבנן חייב לכן צ"ל הטעם דא"ל קאתינא כו' והיינו דריב"ל לפטור אף מדרבנן. א"כ לרבא דאית לי' במנחות (ס"ז) גזירה משום בעלי כיסין. ופי' שם התוס' בד"ה גזירה וכן בבכורות בד"ה דגנך. דאף אם גדל ביד העכו"ם ומירחן עכו"ם אעפ"כ חייב מדרבנן משום גזירה. א"כ נחזי אנן. אם נאמר דהא דרבי חנינא. דמעשרן והן שלו היינו אף מדרבנן א"צ ליתן כ"א תרומה גדולה. כמו שפירש הש"ס הך מתניתין דדמאי (פ"ג) הא דר"ש הא ודאי חלפניהו חייב ליתן תרומה גדולה. א"כ לרבי חנינא דמיירי שמירחן הישראל. ואעפ"כ אינו חייב ליתן מעשר ותרומת מעשר אף מדרבנן כ"א תרומה גדולה. א"כ ע"כ לאו היינו גזירה דבעלי כיסין. דמאי יפסיד הבעל כיס כיון שאינו מפריש רק תרומה גדולה שאין לו שיעור והשאר הוא ת"י ואינו נותן. א"כ מכש"כ היכא דמרחינהו עכו"ם. ג"כ דפטור מטעם מירוח ג"כ. דמירוח עכו"ם פוטר מכש"כ דאינו נותן רק תרומה גדולה. ואיה איפה גזירה דבעלי כיסין במציאות. לשיטת התוספות. בין מרחינהו ישראל בין מרחינהו עכו"ם פטור מדרבנן לרבי חנינא. ולא מצינו בש"ס דרבי חנינא פליג אדרבא דגזירה דבעלי כיסין וגם דהך דין דרבי חנינא הוא מטעם דריב"ל דהלכתא הוא ואין חולק. אבל אם נאמר דלא כשיטת ריב"ם ניחא דהך דרבי חנינא ודריב"ל מיירי בדאורייתא. דמדאורייתא פטור ליתן אף דחייב מדאורייתא בתו"מ היכא דמרחינהו ישראל. אבל גזירה דבעלי כיסין הוא מדרבנן וחייב ליתן אף אם מרחינהו העכו"ם. וקנס קנסו חכמים אף דאיכא למימר הטעם דקאתינא מכח כו'. ואין להקשות א"כ. למה מוקי הש"ס הך משנה דדמאי הא דר"ש בתרומה גדולה לוקמה אף בכל תו"מ. ומדרבנן מגזירה הנ"ל. דבלא"ה מיירי בנתמרח ביד העכו"ם דהוי דרבנן דר"ש סובר מירוח עכו"ם פוטר. זה אינו קשה. דבאמת הך מתניתין דדמאי דקסבר ת"ק אצל העכו"ם כפירותיו והוי ודאי ופי' רש"י ז"ל דקסבר מירוח עכו"ם אינו פוטר הוא דוחק לאוקמי שלא אליבא דהילכתא דקיי"ל מירוח עכו"ם פוטר וגם מהא דר"ש דחולק וסובר דהוא דמאי וקמדייק הש"ס הא ודאי חלפינהו דכ"ע הוי כפירותיו. ור"ש סובר בהדיא דמירוח עכו"ם פוטר במנחות (ס"ז) א"כ חזינן דלא תלי' פלוגתייהו במירוח עכו"ם כלל. דהא עיקר פלוגתתם אם ודאי החליף או ספק אף די"ל דזה בזה תלי' דלת"ק כיון דהוא מדאורייתא דמירוח עכו"ם אינו פוטר ע"כ הוי ודאי כפירותיו ולריש דהוי מדרבנן ע"כ הוי ספק. עכ"ז איך קתני במשנה כפירותיו בסתם וגם כיון דע"כ הת"ק סבר אין קנין לעכו"ם כו'. ומאן דקסבר אין קנין סובר מירוח עכו"ם פוטר כמבואר בש"ס גיטין לרבה. כ"ז קשה על פירוש רש"י ז"ל. ע"כ נראה ברור. לפרש הסוגיא דת"ק ג"כ סובר מירוח עכו"ם פוטר כהילכתא. והא דקתני כפירותיו איירי שהפקידם הישראל בתלוש קודם מירוח ואח"כ נתמרח ביד ישראל. א"כ הוי דאורייתא. וכן ר"ש איירי ג"כ בכה"ג לאח"כ שלקח מעכו"ם הפקדון מירחן הישראל. והוי ממש הך דינא דרבי חנינא. ע"כ קאמר הש"ס שפיר טעמא דמספקא אבל ודאי חלפינהו צריך ליתן לכהן מדאורייתא ומוקי הש"ס שפיר בתרומה גדולה. אבל מדרבנן צריך ליתן הכל תו"מ אף היכא דמרחינהו העכו"ם לשיטת התוספות משום גזירה דבעלי כיסין מחמת קנס וכן מוכרח לפרש הך דר"ש לשיטת הרמב"ם שפסק (בדין י"א הנ"ל) בפירות עכו"ם שמרחן עכו"ם דפטור מכלום אף מדרבנן. עיין כ"מ שם ופירש הך גזירה דבעלי כיסין דווקא כשנגמרה ביד ישראל ומרחן עכו"ם או שקנה עכו"ם מישראל קודם מירוח ומרחן העכו"ם כמו שמבואר (בהלכה י"ג) דאז חייב מדבריהן. ע"כ צריך לפרש הך דר"ש בכה"ג שמירחן ישראל וכנ"ל. דחייב מדאורייתא רק מכח דא"ל קאתינא כו' אינו נותן רק תרומה גדולה והשאר מעשרן והם שלו. וכ"כ הגאון החסיד מוהרא"ו בביאורו לש"ע י"ד (סי' של"א ס"ק ט"ז) וז"ל הזהב ומש"ש בבכורות הא ודאי חלפינהו חייב היינו במירחן ישראל כמו שאוקמי שם למעלה עכ"ל. והיינו הא דרבי חנינא וכנ"ל. עכ"פ נתברר לשיטת התוס' דגזירה דבעלי כיסין היינו אף במירחן עכו"ם וגדל ברשותו. דע"כ הך סוגיא דבכורות ורבי חנינא איירי בדאורייתא דלא כשיטת ריב"ם דתוס' בכורות וכנ"ל. ועתה נבא בס"ד לברר שמעתא דר"ש שזורי מנחות (ל"א א') וז"ל הש"ס שם תניא אמר ר"ש שזורי פעם אחת נתערב לי טבל בחולין והיה פטור מדאורייתא ומדרבנן מחייב ואחמור דטבל אסור במשהו. ושאלתי את ר"ט ואמר לי לך קח לך מן השוק ועשר עליו קסבר דאורייתא ברובא בטל ורוב ע"ה מעשרין וה"ל מן הפטור על הפטור וקמקשה הש"ס ולימא ליה קח לך מן העכו"ם קסבר אין קנין כנ"ל וה"ל מן החיוב על הפטור א"ד א"ל לך קח לך מן העכו"ם קסבר יש קנין כו' וה"ל מן הפטור על הפטור ולימא לי' קח לך מהשוק קסבר אין רוב ע"ה מעשרין. עכ"ל הסוגיא. והנה התוס' ב"מ (פ"ח שם) הקשו לשיטת ר"ת אמאי לא קאמר לי' לך וקח הממורח דלא הוי אלא מדרבנן. ותירצו דמ"מ דמי מחיוב על הפטור כיון דאילו הדר מוכר וקנה הוי חיוב. והוכיחו מסוגיא זו גופא דאמר לא"ד הא דלא א"ל קח מהשוק דקסבר אין רוב ע"ה מעשרין ובוודאי ליכא מאן דפליג דתבואת ע"ה דמאי אלא משום דדמי לחיוב טפי מקריא חיוב על הפטור. וכתבו עוד וצ"ע דכי משני התם אין קנין מ"מ לימא ליה קח מן הנכרי הממורח דמירוח נכרי פוטר. כו' עכ"ל ובתוס' מנחות הנ"ל בד"ה קסבר תירצו ע"ז הקושיא דדמי לחיוב. והנה באמת צריך להסביר דבריהם ז"ל. להגביל הענין אימת מיקרי חיוב כיון דהכל פטור מדאורייתא וברור לדעתי כל שאי אפשר לבא הפירות שלקח. לחיוב דאורייתא בשום אופן זה מיקרי פטור. אבל כל שיכול לבא לחיוב דאורייתא באיזה אופן. ענין זה מיקרי חיוב. ע"כ מחמת לקוח לא מיקרי פטור כיון שיש אופן לחייב הפירות מדאורייתא אצל המוכר בעצמו. וכן אם נאמר דאין רוב ע"ה מעשרין אף דעכ"ז הוא דרבנן. עכ"ז במציאות חיוב דאורייתא הוא אם נחוש להמיעוט או שיבא אליהו ויברר לנו שלא עישר. ובזה מתורץ קושיית מהרש"א ז"ל שם שהקשה למה לא הקשו התוס' בפשיטות דלימא לי' קח מן הגוי הממורח ופטור משום לקוח לשיטת ר"ת. ולמה להו לדקדק ולהקשות מחמת דמירוח הגוי פוטר ע"כ קיים המהרש"א הגירסא ישנה יעו"ש. ובאמת בפ' הקומץ בתוס' הנ"ל הקשו ג"כ מהא דמירוח הנכרי פוטר. אך לפי הנ"ל ניחא דלא מצי התוס' להקשות בפשיטות כקושית מהרש"א מצד לוקח פטור דבאמת אם נאמר דמירוח עכו"ם אינו פוטר א"כ משכחת שפיר חיוב דאורייתא על הפירות כמו שכתבו התוס' בכורות (י"א) ד"ה טבלים לפרש הברייתא דתורמין משל כל על של כל דמירוח עכו"ם אינו פוטר דפירשו בעכו"ם התורם משלו על של ישראל דהוי תרומה דאורייתא יעו"ש. א"כ משכחת שפיר הך פירות חיוב דאורייתא. אף דלוקח פטור. ע"כ הוכרחו להקשות מהא דמירוח עכו"ם פוטר וזה אי, אפשר בשום אופן לבא הפירות אלו לחיוב דאורייתא. ע"כ הניחו בצ"ע התוספות קושיא זו. ומתורץ קושית מהרש"א ז"ל. ובאמת מכח קושיא זו יש ראיה לשיטת הרמב"ם ז"ל הובא לעיל דאם קנה פירות מעכו"ם וגדל ברשות עכו"ם ומירחם העכו"ם דפטור לגמרי אף מדרבנן וגזירה דבעלי כיסין מיירי לשיטת הרמב"ם בעכו"ם שקנה שדה ישראל ומירחן וכנ"ל. וגם התוס' בפ' הקומץ הניחו בצ"ע אם מירוח עכו"ם בתבואה דעכו"ם פטור מדרבנן. אף דבכמה מקומות מנחות (ס"ז) ובכורות (י"א) לא כתבו כן וכנ"ל. אך צריך להבין לפי שיטת הרמב"ם דמירוח עכו"ם בפירות עכו"ם פטיר לגמרי איך קאמר בשמעתא דר"ש שזורי לא"ד דקאמר לי קח מעכו"ם דיש קנין חזינן אף דיש קנין עכ"ז מדרבנן חייב. ולמה למ"ד אין קנין היכא דמרחינהו העכו"ם פטור מדרבנן מה לי דהפטור הוא משום דיש קנין או משום מירוח עכו"ם. ע"כ הנ"ל בזה. והוא דכבר כתבו התוס' מנחות (ס"ז) ובכורות (י"א) דר"מ ור"י סוברים דיש קנין ומירוח עכו"ם אינו פוטר. והנה חכמים אסרו וגזרו לחייב בתו"מ היכא שלקח מן הגוי קודם מירוח אף דיש קנין משום לתא דאורייתא. דלא ידעו שאין קנין ויפטרו הלקוח מישראל קודם מירוח ובאמת לשיטת ר"ת והרמב"ם בישראל חייב מדאורייתא ולא תקשה א"כ לאחר מירוח לפטור היכא שקנה מעכו"ם כיון דאף בישראל הקונה לאחר מירוח פטור מדאורייתא והוי גזירה לגזירה דכולה חדא גזירה כיון דאין מירוח הנכרי פוטר מה לי קודם מירוח או אחר מירוח. ועוד דתיפוק מיני' חורבה דאם נחלק בין קודם מירוח לאחר מירוח יסברו דמירוח הנכרי פוטר א"כ אם ימרח עכו"ם פירות ישראל יסברו דאינו חייב אלא מדרבנן ועוד אם יקנה עכו"ם פירות גמורים קודם מירוח מישראל יסברו שאינם חייבים אלא מדרבנן. ובאמת היכא שהפריש על ישראל פטור מדאורייתא כמבואר בברייתא דמשל כל על של כל לר"מ ור"י. א"כ שפיר אין לחלק בין קודם מירוח לאחר מירוח למ"ד אין קנין וחייב מדרבנן בתרווייהו הכל משום גזירה דאורייתא אבל למ"ד אין קנין א"כ ממ"נ למאי לגזור על תבואת עכו"ם היכא שמירחם עכו"ם כיון דאף בישראל לאחר מירוח היכא שקנה לשיטת ר"ת והרמב"ם אינו חייב אלא מדרבנן וקודם מירוח אם מרחו ישראל באמת חייב אף בתבואת העכו"ם מדאורייתא. ולא שייך לגזור כלל לאחר מירוח אטו קודם מירוח בעכו"ם גופא. דהמעשה מחלק ומברר דהכל יודעים דמירוח עכו"ם פוטר ועוד דאדרבה אם יגזרו אף לאחר מירוח עכו"ם. ויטעו דאין מירוח עכו"ם פוטר ויתרמו מתבואה שמירחה עכו"ם על תבואה שמירחה ישראל והוי מפטור על החיוב. כל זה צריך לשיטת הרמב"ם דלקוח מן עכו"ם פטור. ואף דבסוריא דקיי"ל יש קנין ואעפ"כ פסק הרמב"ם (בפ"א מהל' תרומות דין ט"ו) וז"ל אבל הקונה פירות מן העכו"ם בסוריא אפילו קודם שבאו לעונת המעשרות ומירחן ישראל פטור אפילו מדרבנן ועיין כ"מ שם דכן מוכרח מכמה משניות ומירושלמי אע"פ שמבואר בש"ס למ"ד יש קנין בא"י חייב במעשרות מדרבנן כנ"ל. עכ"ז ההבדל מבואר כיון דבסוריא אף בישראל גופא לא הוי התו"מ אלא מדרבנן. וע"כ לא גזרו בפירות עכו"ם. אבל בא"י כיון שפירות ישראל הוי מדאורייתא ע"כ גזרו למ"ד יש קנין בפירות עכו"ם. משום לתא דאורייתא פירות ישראל. ולהכי לא גזרו לדידן בא"י דאין קנין לעכו"ם היכא שמירחן העכו"ם פירותיו לשיטת הרמב"ם כיון דלקוח בישראל לאחר מירוח. הוי דרבנן לשיטת הרמב"ם ור"ת. ובהכי ניחא דברי התוס' שבפ' הקומץ הניחו בצ"ע אם מירח עכו"ם פירותיו אם פטור מדרבנן ובמנחות (ס"ז) ובכורות (י"א) כתבו בפשיטות דחייב מדרבנן. והיינו דתלי' בשיטת ר"ת וריב"ם דלשיטת ריב"ם יש לחייבו מדרבנן כיון דלקוח בישראל לאחר מירוח חייב מדאורייתא. גזרו בפירות עכו"ם לאחר מירוח משום לתא דאורייתא, אבל לשיטת ר"ת אף בישראל אינו אלא מדרבנן ע"כ י"ל דלא גזרו בפירות עכו"ם. אלא דמספקי' אם שייך גזירה דבעלי כיסין בפירות עכו"ם בזה הכריע רבינו הרמב"ם דלא שייך כ"א בפירות ישראל היכא דקנה עכו"ם ומירחינהו וכנ"ל. וכן תלו פלוגתא הנ"ל בשני פירושים שפירש רש"י ז"ל במנחות (ס"ז) בד"ה גזירה דבעלי כיסין אם קאי על עשירים שיש להם ממון. או על עשירים שיש להם קרקעות. יעו"ש. ולשיטת ר"ת והרמב"ם. אי אפשר לגזור משום לתא דישראל דלקוח פטור מדאורייתא ואף כפירוש השני של רש"י וכפסק הרמב"ם וכנ"ל, עוד ראי' נכונה לשיטת ר"ת והרמב"ם. דלא כשיטת ריב"ם תוס' בכורות הנ"ל ומנחות (ל"א) מסתם משנה דדמאי (פ"ה מ"ט) מעשרין משל שרחל על של עכו"ם משל עכו"ם על של ישראל כו'. וכבר כתבו המפרשים שם. דהמשנה סובר אין קנין לעכו"ם. וכן הוא מפורש בירושלמי אלא דהירושלמי סובר דאתיא כר"מ. ולש"ס דילן אינו כן אלא ר"מ סובר יש קנין כמו שכתבו התוס' בכמה מקומות בגיטין ובמנחות (ס"ז) ובבכורות (י"א) וכנ"ל. ולפי המבואר בגיטין ובבכורות דמאן דסבר אין קנין סובר מירוח עכו"ם פוטר. א"כ איך קתני מעשרין משל ישראל על של עכו"ם הא ע"כ מיירי דקנה קודם מירוח מעכו"ם דאל"כ היה של עכו"ם פטור ואיך יעשר מן החיוב מדאורייתא על הפטור דעכ"פ לכל השיטות אינו חייב פירות של עכו"ם לאחר מירוח כ"א מדרבנן ולשיטת הרמב"ם פטור אפילו מדרבנן וכנ"ל. וא"כ ע"כ מיירי דקנה הפירות מעכו"ם קודם מירוח ומירחן ישראל דחייב מדאורייתא. וע"כ מוכרח שיטת ר"ת דקודם מירוח אם קנה חייב מדאורייתא. דאל"כ אף קודם מירוח פטור מדאורייתא מטעם קנין לשיטת ריב"ם והוי מעשר מן החיוב על הפטור. אלא ע"כ מוכרח שיטת ר"ת. וכן מסיפא דמתניתין משל עכו"ם על של ישראל ע"כ מיירי בלקוח. שקנה הישראל קודם מירוח מעכו"ם. דאין לומר ולפרש כמו שפירשו התוס' ברייתא משל כל על של כל דפירשו בבכורות בד"ה טבלים דאיירי בעכו"ם התורם על של ישראל וכנ"ל. דבשלמא הברייתא דאתיא כמ"ד דמירוח עכו"ם אינו פוטר פירשו התוס' שפיר דאיירי בעכו"ם התורם משלו על של ישראל ומירוח שלו לא פטר. אבל לפי האמת דמאן דסובר אין קנין דאתיא המשנה כוותי' מירוח עכו"ם פוטר ואיך יפריש העכו"ם משלו על של ישראל והוי מפטור על החיוב. ואין לומר דמירח הישראל ברשות עכו"ם והפירות של העכו"ם המה כבר כתבו התוס' בכורות ד"ה דמירחינהו דבכה"ג הוי מירוח עכו"ם כיון דהפירות בשעת מירוח המה של עכו"ם אף שישראל מירחינהו. אלא ע"כ מיירי דקנה הישראל קודם מירוח מעכו"ם ומירחינהו והפריש על שלו א"כ מוכח שפיר שיטת ר"ת דקנין קודם מירוח חייב מדאורייתא. ואף לפירוש רש"י שם דאפשר היכא דמירחינהו ישראל פירות עכו"ם אינו פוטר. והיה אפשר לדחוק הסיפא משל עכו"ם על של ישראל דמיירי בעכו"ם התורם משלו על של ישראל עכ"ז מהרישא דקתני משל ישראל על של עכו"ם ע"כ מיירי בקנה מהעכו"ם קודם מירוח וכשיטת ר"ת וכנ"ל. דאל"כ מי יעשר פירות עכו"ם א"כ מוכרח שיטת הרמב"ם ור"ת. מהמשנה הנ"ל מכל צד:
אות ג
ואחר כל ההצעות הנ"ל נבא בס"ד להמשנה וברייתא דלוקח יין מן הכותים. אשר ע"ז נבנה סוגית ברירה שהתחלנו (באות א'). הנה בש"ס עירובין (ל"ז ב') קאמר אליבא דר"ש דפליג על ר"מ ואוסר לאכול על שעתיד להפריש דילמא כי לית לי' ברירה בדאורייתא אבל בדרבנן אית לי'. וצריך להבין כיון שרבי יוסי ור"ש סוברים כותים גרי אריות הם והוי כעכו"ם. כמו שכתבו התוס' גיטין (כ"ה) ובמנחות (ס"ו ב') בד"ה ר"י ור"ש. ורבי יוסי ור"ש סוברים במנחות שם. דמירוח עכו"ם פוטר. א"כ אם מיירי שקנה לאחר המשכה היין מן הכותים. כמו שמבואר ברמב"ם (פ"ג מהל' מעשר הלכה י"ד) דנתחייב במעשר ביין משיניחנו בחביות וישלה הזגין והחרצנים מהחביות אבל כשהוא בתוך הבור כו' שותה עראי א"כ אם קנה אחר שישלה בחביות דהוי כמו בתבואה לאחר מירוח אז לא נתחייב היין מדאורייתא בתו"מ ואיך קאמר הש"ס על ר"ש כי לית ליה ברירה בדאורייתא. הא כותים כעכו"ם לר"ש ומירוח וגמר עכו"ם פוטר. אלא ע"כ צ"ל דקנה היין מן הכותים בעודו בבור קודם שישלה הזגין. דנתחייב במעשר ביד ישראל ע"כ קאמר הש"ס שפיר דהוא דאורייתא. ולשיטת ריב"ם קשה הא עכ"פ לא נתחייב בדאורייתא היין בתו"מ מחמת לקוח. וע"כ מוכרח שיטת ר"ת והרמב"ם דבקנה קודם מירוח והגמר ונגמר ביד הלוקח חייב בתו"מ דאורייתא. אלא דהכל קשה על הש"ס דמנ"ל דמיירי שקנה קודם גמרו למעשר דילמא פליגי בדרבנן וכגון שקנה לאחר גמרו למעשר. וע"כ מוכרח שיטת הרמב"ם בקונה פירות עכו"ם לאחר שמירחן העכו"ם אינו חייב בתו"מ אפילו מדרבנן. א"כ אי אפשר לומר שקנו היין מן הכותים לאחר שנגמרה בידו דא"כ אף מדרבנן פטור מתו"מ וע"כ דקנה קודם גמרו א"כ מוכרחים שני הפסקים של הרמב"ם וזה בזה תלי' כנ"ל לשיטת ר"ת דאין לגזור מחמת לתא דאורייתא והנה התוס' בכורות ד"ה טבלים כתבו דהא דקאמר בעירובין אליבא דר"ש כי לית לי' ברירה בדאורייתא היינו תרומת דגן ותירוש ויצהר קרוי דאורייתא כי הם מפרשים שקנה לאחר הגמר וקשה להם לשיטת ר"ת דהקונה לאחר מירוח הוי דרבנן ע"כ כתבו כיון דעיקר חיוב דאורייתא קרוי דאורייתא. והוא ע"פ שיטתם שכתבו בעירובין שם בד"ה מאן האי תנא כיון דעיקר מעשר מן התורה חשיב לי' כדאורייתא, ולהלן אי"ה נדקדק בזה. (ועכ"פ לשיטתם ג"כ. קצת דומדמי ראי' לשיטת ר"ת דהא ע"כ ר"מ דסובר כותים גרי אמת הם ומתיר בהמשכה לשתות ע"י ברירה והם כישראלים גמורים. א"כ לשיטת ריב"ם כשקנה אחר הגמר חייב בדאורייתא. ולרבי יוסי ור"ש אף שהמה כעכו"ם. ומירחם פוטר עכ"ז מדרבנן אסור לשתות). ולפי הנ"ל א"צ לדחוק והוי ממש דאורייתא וכנ"ל. וכשיטת ר"ת. אבל לשיטת ריב"ם אי אפשר לתרץ כ"א כתירוץ התוס' דחשיב לי' דאורייתא. דממ"נ לרבי יוסי ור"ש בין שקנה קודם מירוח הוי דרבנן מחמת קנין ולאחר מירוח הוא דרבנן מירוח עכו"ם פוטר. ואף לשיטת ריב"ם בתוס' ב"מ שכתב דבקונה מעכו"ם קודם מירוח למאן דאית לי' אין קנין חייב מדאורייתא ובקונה מישראל הוא מדרבנן. אי אפשר לפרש הש"ס כפשוטו דהוי דאורייתא ממש וכגון שקנה קודם הגמר מהכותים ורבי יוסי ור"ש אית להו אין קנין דא"כ ר"מ דחולק ומתיר ע"י ברירה ור"מ סובר כותים גרי אמת כמבואר בש"ס דהוי ישראלים גמורים א"כ לשיטת ריב"ם הוא מדרבנן וחייב בתו"מ ומנ"ל דפליגי בברירה. לר"מ הוי דרבנן ולר"י ור"ש הוי דאורייתא. ואין פלוגתתם בברירה כלל כ"א בכותים גרי אמת אבל בברירה כ"ע מודים בדרבנן אמרינן ובדאורייתא לא אמרינן. ואין לומר דבכותים גירי אמת הן כבר פליגי בברייתא דמנחות (ס"ו) דתורמין משל כל כו'. א"כ ע"כ פלוגתתם בברירה. או בבקיעות הנוד. א"כ ממ"נ אם ר"מ סבר בדאורייתא ג"כ יש ברירה. אדקתני בכותים דהוי דרבנן ליתני רבותא טפי במקום שמחויב לעשר מן התורה יש ברירה. ואם נאמר דר"מ סבר דוקא בדרבנן יש ברירה. א"כ אדנקיט פלוגתייהו דר"י ור"ש בדאורייתא דאיכא למיטעי דבדרבנן אית להו ברירה ליתני דאף בדרבנן לית להו ברירה. אלא ע"כ בין לר"מ ור"י ור"ש הוי דאורייתא וע"ז קאמר הש"ס דילמא כי לית לי' לר"ש ברירה בדאורייתא והיינו כשיטת ר"ת ומיירי קודם גמרו למעשר קנה מיד הכותי ונקרא שפיר יין. דלענין יין נסך הוי תיכף משירד לבור או משהמשיך בגת ולענין מעשר אינו נתחייב עד שיקפה בחביות לדעת הרמב"ם הנ"ל (בפ"ג מ"ע דין י"ד) וכמבואר בש"ס ע"ז (דף נ"ו א') דלענין יין נסך החמירו בו רבנן. ואף לרבא שם דלא שאני לי' עכ"ז קיי"ל כר"ע משיקפה. ונקרא שפיר יין. נמצא הא דקתני הלוקח יין מיירי קודם גמרו למעשר שפיר ובעל פ"י בחידושיו לגיטין (כ"ה) בד"ה תוס' הלוקח יין. כתב שם דמשירד לבור הוי גמר מלאכתו ואשתמיטתי' להרב בזה הרגע דברי הש"ס והרמב"ם. עוד כתב שם בא"ד דר"מ סבר אין קנין ור"י ור"ש סברי יש קנין ונהפוך כמבואר בתוס' מנחות (ס"ז) ובכורות דר"מ ורבי יהודה סוברים אין קנין ופלוגתא דרבה ור"א בגיטין (מ"ז) הוא אליבא דר"ש ור' יוסי א"כ לדידן דקיי"ל כרבה סברי ר"י ור"ש באמת אין קנין רק מירוח עכו"ם פוטר. ושיגרא דשיטת הירושלמי נקיט הרב. אבל אין כן שיטת גמרתנו כמבואר בתוס' במקומות הנ"ל. עוד נראה בא"ד שנעלם להרב ז"ל ש"ס עירובין דקאמר לר"ש כי לית לי' ברירה בדאורייתא. וכן דברי התוס' בכורות ד"ה טבלים שכתבו כיון דעיקר חיוב דאורייתא קרוי דאורייתא ובזה נדחה מה שכתב לתרץ בד"ה דברי ר"מ על קושית התוס' דר"מ אדר"מ כיון שעיקרו דאורייתא חשיב שפיר דאורייתא. ואין להאריך בזה. אבל מה שכתבנו הוא נכון ומוכרח ופלוגתא דר"מ ור"י ור"ש איירי הכל בדאורייתא כפשט הש"ס ומוכח שיטת ר"ת. וגם דעת הרמב"ם דפירות עכו"ם לאחר שמירחו עכו"ם פטור אף מדרבנן לעשר וכנ"ל:
לפ"ז ניחא בס"ד הא דרבי יהודה דקאמר בש"ס עירובין דליתא דמתניתין מקמי דאי' מחמת משנה דהלוקח יין. לפי מה שכתבו התוס' מנחות (ל"א) ד"ה קסבר דר"י אית לי' יש קנין (ב"מ ק"א). ועיין תוס' שם וכן כתבו תוס' בכורות (י"א) ד"ה טבלים. וא"כ אם נאמר דר' יהודה אית לי' כותים גירי אריות הם (ועיין ש"ס חולין ג' ב') רב אשי לא אמר כתרווייהו קסבר כותים גירי אריות הם) א"כ אם נאמר דר' יהודה סבר כהילכתא. כותים גירי אריות. ולא הוי הך דהלוקח יין כ"א דרבנן. כיון דקסבר יש קנין. ואף דאיירי קודם גמרו. ושסובר מירוח עכו"ם אינו פוטר עכ"ז פטור מחמת יש קנין. ע"כ קאמר הש"ס שפיר דליתא דמתניתין מקמי דאי' מחמת הך דהלוקח יין והוי הכל דרבנן. ואין הכרח לשיטת ר"י שסובר דאף בדאורייתא יש ברירה כנ"ל (באות א'). אך לדברי תוס' הנ"ל שכתבו כיון דעיקרו מדאורייתא חשיב דאורייתא אכתי אינו מתורץ. ובסמוך בעהשי"ת יבואר הכל לנכון. וכן לשיטת רש"י בב"מ (ק"א) דר' יהודה יכול לסבור אין קנין א"כ הוי הך דהלוקח יין דאורייתא וכן אם נאמר דסבר כותים גירי אמת הן כאביי ורבא דחולין וכרשב"ג ות"ק דברייתא דמצת כותי שם בחולין. א"כ עדיין הראי' חזקה. לשיטת ר"י דבדאורייתא יש ברירה וכנ"ל:
אות ד
וראינו לברר בס"ד דברי התוס' הנ"ל שכתבו כיון שעיקרו מן התורה חשיב דאורייתא לענין ברירה וכו'. אם הוא מוסכם או יש חולק בדבר ולכאורה נראה לפי שיטת הרמב"ם מוכרח הוא והוא דכבר פסק הרמב"ם (בפ"א מהל' תרומות הלכה כ"ו) התרומה בזמן הזה ואפילו במקום שהחזיקו עולי בבל ואפילו בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריהן שאין לך תרומה של תורה אלא בא"י בלבד ובזמן שכל ישראל שם כו' עכ"ל. ועיין מ"מ (בפ' כ' מהל' אס"ב) וכ"מ (שם) שהכריחו בראיות ברורות וחזקות כשיטת רבינו. וכן פסק המחבר בי"ד (סי' של"א) ועיין ביאור הגאון החסיד מוהרא"ו. שהחזיק ג"כ בשיטת הרמב"ם. א"כ אף בזמן הבית שני לא היו תרומה דאורייתא. א"כ לפ"ז הי' מקום לתרץ קושית התוס' גיטין (כ"ה ב') ד"ה דברי ר"מ שהקשו אליבא דרבא דסבר דר"מ ור"י אית להו ברירה בהאי דהלוקח יין ובבכורות (מ"א) מוקי רבא דר"מ ור"י כרב אסי דמספקא לי'. ולפי שיטת הרמב"ם ניחא דבהאי דהלוקח יין הוי דרבנן דתרומה דרבנן וכיון דמספקא להו בברירה ע"כ בדרבנן יש ברירה ושם בבכורות הוא ע"כ מספקא להו ככל ספיקא דאורייתא אלא דהתוס' לשיטתם שפסקו ביבמות (פ"א) דתרומה בזה"ז דאורייתא ע"כ הקשו שפיר דהך דהלוקח יין הוי דאורייתא. והקשו דאורייתא אדאורייתא. אלא דעומד לנגדנו סוגיא דעירובין. דקאמר הש"ס כי לית לי' לר"ש ברירה בדאורייתא אבל בדרבנן אית לי' וכן התירוץ שם קסבר רב יוסף מאן דאית לי' ברירה ל"ש בדאורייתא ובדרבנן ומאן דלית לי' ל"ש בדאורייתא ובדרבנן לית לי' דמוכרח פשטא דש"ס דהך דהלוקח יין הוי דאורייתא וע"כ צ"ל לשיטת הרמב"ם בהכרח כיון דעיקר תרומה דאורייתא. בזמן שכל יושביה עליה הוי ג"כ דאורייתא לענין ברירה. וכסברת התוס' בעירובין שם ד"ה מאן האי תנא ובבכורות (י"א) ד"ה טבלים. וכמדומה לי' דכן פסק מהרש"ל ביש"ש ב"ק בדיני ברירה דאף בדבר שעיקרו מדאורייתא ג"כ אין ברירה. אלא דעומד נגד זה דברי רבינו בעל כ"מ בשני מקומות שכתב (בפ"א מהל' תרומות הלכה כ') וז"ל ולפי מה שפסק רבינו (בס"פ זה) דהאידנא אין אנו חייבים במעשרות אלא מדרבנן גם בארץ ישראל יש ברירה. וע"כ צ"ל דעיקר הדין שחילק הרמב"ם שם היינו אם היו כל יושביה עליה דהוי דאורייתא כדרך רבינו הרמב"ם שכל חיבורו הוא הילכתא למשיחא. ע"כ כתב דבא"י אין ברירה. וכן נראה מלשון הרמב"ם (בפ"ז מהל' מעשר) מי שהיו לו מאה לוג של יין טבול מן התורה כו' דקדק דוקא שיהיו באופן מן התורה והיינו כשיהיו אי"ה כל יושביה עליה בארץ הקדושה. וכן מסתימת לשונו ולא ביאר החילוק כיון שעיקרו מן התורה חשיב אצלו כמן התורה נראה כסברת הכ"מ הנ"ל. וכן החזיק עוד הכ"מ בסברתו (בפ"ד מהל' מעשר שני הלכה ט"ו) שכתב שם על הקושיא שהקשה מוהר"י קורקס דהא פסק בדאורייתא אין ברירה סיים הכ"מ ולי נראה דרבינו לטעמו אזיל שתרומה בזמה"ז דרבנן. וכן קבע רבינו הב"י בשלחנו הטהור לפסק הלכה בסי' של"א סעיף י"א) וז"ל ונראה לי דהאידנא שאין חיוב תו"מ בא"י אלא מדבריהן גם בא"י חלקו של עכו"ם פטור מכולם עכ"ל. והיינו יש ברירה בדרבנן. א"כ לפ"ז יקשה סוגיא דעירובין הנ"ל דמוכח דהך דהלוקח יין הוא דאורייתא. ופלוגתא דר"מ ור"י ור"י ור"ש הוא בזמן שאין כל יושביה עליה והוי מדרבנן. והנה באמת הכרח התוס' שם בעירובין בד"ה מאן האי תנא שכתבו הוי מצי למימר ר' יוסי דאגודה של ירק הוא דהוי מדרבנן. ומכח זה אמרו שמא כיון שעיקרו מדאורייתא חשיב כדאורייתא. ואף לפי שיטת הכ"מ ניחא הך תירוץ והיינו דר' יוסי אית לי' ביבמות (פ"ב ב') דתרומה בזה"ז דאורייתא א"כ אף במעשר ירק כיון שעיקר תרומה דאורייתא לרבי יוסי הוי שפיר כדאורייתא אבל לשיטת הרמב"ם שפסק כרבנן א"כ אף במעשר דגן תירוש ויצהר גופא לא הוי דאורייתא. בזמן שאין כל יושביה עליה מצד הסברא נראה דהוי כדרבנן אף בתרומת דגן. ולפ"ז יש לתרץ ג"כ הא דקאמר הש"ס ס דילמא כי לית לי' לר"ש ברירה בדאורייתא. היינו דקאמר הש"ס דילמא אית לי' לר"ש כר' יוסי דתרומה בזה"ז דאורייתא. אח"ז עיינתי בש"ס נדה (מ"ו א') נראה שם מבואר מהברייתא דעיסה שנדמעת דקסבר ר"מ ור' יהודא חייבת בחלה. ור' יוסי ור"ש פוטרין ופלוגתא שלהם אם חלה בזה"ז דאורייתא ר"מ ור"י סוברים חלה דאורייתא ור' יוסי ור"ש סוברים דרבנן וקמסיק שם בש"ס אף למ"ד חלה דרבנן קסבר דתרומה דאורייתא. מהכרח ר' יוסי דסדר עולם. א"כ ה"ה נאמר לר"ש דסבר בזה כר' יוסי. ואף לשיטת הרמב"ם דמדמי חלה לתרומה קאמר הש"ס שם דרך דחיה א"כ ה"ה הך סוגיא דעירובין לפי הא קאמר דר"ש אית לי' דהוא דאורייתא. עכ"פ מבואר בש"ס דר"מ ור' יהודה סוברים דתרומה בזה"ז דאורייתא כיון שחלה דאורייתא. מכח כש"כ דאפילו מאן דסובר חלה דרבנן סובר תרומה דאורייתא וכן לפי פסק הרמב"ם דמדמי להדדי חלה ותרומה כמבואר בלשונו הטהור. א"כ לפ"ז נדחה התירוץ שכתבתי לעיל על קושית התוס' שהקשו אליבא דרבא ר"מ ור"י דהלוקח יין אהא דבכורות. דע"כ ר"מ ור"י סוברים תרומה בזה"ז דאורייתא. וכמבואר. וכן צ"ל לשיטת בה"ת הובא בביאור הגאון הנ"ל (סי' של"א סעיף ב' וסעיף י"א) דבזה"ז דתרומה דרבנן. יש קנין לנכרי בא"י ג"כ כמו בסוריא. דקשה לכאורה. אדמקשי הש"ס על רבה גיטין (מ"ז) מהברייתות. ישראל שלקח שדה מנכרי כו'. וכן מהברייתא ישראל ונכרי שלקחו בשותפות פלוגתא דרבי ורשב"ג. ולמה לא מוקי ומתרץ דתרומה בזה"ז דרבנן ובדרבנן יש קנין אף לרבה דע"כ רבה ור"א אקראי קאי כמבואר בפלוגתתם בש"ס ואיירי בזמן שהי' נוהג מדאורייתא וכן לעתיד לבא אי"ה ב"ב. אבל הנך ברייתות. למה לא מוקי הש"ס בתרומה בזה"ז כמו שמתרץ הש"ס פסחים (מ"ד א') ונזיר (ל"ז א') על ברייתא דשתי קופות הנח לתרומה בזה"ז דרבנן. וצ"ל דהש"ס משני אף אליבא דר"מ ור"י ור' דסדר עולם דסברי תרומה בזה"ז דאורייתא ע"כ מתרץ בסוריא. לכ"ע. ובאמת אם לא הי' מוצא הש"ס תירוץ אחר הי' משני האמת דתרומה בזה"ז דרבנן אלא דמתרץ אליבא דכ"ע. וצ"ל לפי זה דהתוספות שכתבו בשני מקומות הנ"ל. כיון שעיקר תרומה דאורייתא חשיב כדאורייתא לענין ברירה היינו לשיטתם שפסקו תרומה בזה"ז דאורייתא. אבל לשיטת הרמב"ם שפסק תרומה בזה"ז דרבנן. אף שבזמן שהיו כל יושביה עליה דאורייתא. לא חשיב כדאורייתא והכל הולך אחר העת והזמן. בזמן חיוב דאורייתא אף שהפירות אינו אלא מדרבנן כגון מעשר ירק. או תרומת דגן לאחר מירוח עכו"ם חשיב כדאורייתא דכל מאי דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון שנוהג בזמן דרבנן. אבל למאן דסובר תרומה בזה"ז דרבנן. הוי כל התרומות כמו כל דרבנן. ולהכי יש ברירה. כי כל דבר אין לך אלא מקומו ושעתו. וכ"כ הגאון החסיד מוהרא"ו בביאורו (לסי' של"א ס"ק כ"ז) וז"ל ונראה דה"ה לענין קנין נכרי בזה"ז דרבנן יש קנין בא"י כמו בסוריא ועיין רש"י גיטין (שם) ד"ה בסוריא כי' וז"ש (בס"ב) וי"א כו' אך לא נהגו כן. וכוונתו ראי' מרמ"א מדכתב לא נהגו ואם נאמר דאין נ"מ בין דאורייתא לדרבנן לענין מאי כתב לא נהגו דהא עכ"פ בדרבנן חייבים אלא ע"כ נ"מ לכמה דינים שיש חילוק בין סוריא לא"י. ובזמן הזה הוי א"י כמו סוריא. א"כ אם קנה ישראל קרקע מעכו"ם בזה"ז בא"י אע"פ שמירח ישראל אעפ"כ פטור מלעשר אף מדרבנן. כמבואר (בסעיף ז' ח') דיני סוריא. והסברא נותנת כן דמה לי מקומו או שעתו. כיון שבזמן שהיה בא"י תו"מ מדאורייתא עכ"ז בסוריא חלקו רבנן לכמה דינים כיון שהמקום גורם כי בא"י בזה"ז עשו רבנן העת הפטור כמו מקום הפטור וצ"ל הך שמעתא דר"ש שזורי מנחות (ל"א) דמבואר שם אף אם נאמר דיש קנין בא"י. עכ"ז היכא שקנה מעכו"ם פירות חייב מדרבנן. היינו שהש"ס אזיל אם נאמר דר"ט סבר תרומה בזה"ז דאורייתא. כר"מ ור"י ור"י. ע"כ אף שיש קנין עכ"ז מדרבנן חייב בא"י וחמיר מסוריא. וע"כ אמר שם לא"ד אין קנין כו' דהכל אזיל אם נאמר תרומה בזה"ז דאורייתא. וכן הא דרבי חנינא בכורות (י"א) דאמר הלוקח טבל מעכו"ם ומירח הישראל מעשרן והן שלו דאין קנין היינו רבי חנינא סובר תרומה בזה"ז דאורייתא. כרבי יוחנן דיבמות (פ"ב). אבל לדידן כל פירות שקונה מעכו"ם אפילו קודם מירוח פטור הישראל לעשר אפילו מדרבנן:
אות ה
עוד נשוב לראשונות. להביא ראי' לשיטת ר"י בעל התוס' דאף בדאורייתא קיי"ל יש ברירה מסוגיא דפרק כל הגט דמסיק רבא. טעמא דר"י ור"י ור"ש בהך מתניתא דהלוקח יין. דאוסרים משום בקיעת הנוד אבל כ"ע אית להו ברירה וכבר הוכחנו (לעיל אות ד') דלדידהו לר"י ור"י. תרומה בזה"ז דאורייתא. ולר"ש ג"כ מספקא להש"ס. א"כ אית להו ברירה אף בדאורייתא. וכן רבה אית לי' בעירובין דטעמא דר"י ור"י ור"ש משום דבעינן ראשית ששיריה ניכרים. ואית להו ברירה כל הני תנאי. ורבה ורבא בתראי אינהו נגד רב נחמן ורבי יוחנן. ומדאוקמינהו לכל הני תנאי דאית להו ברירה ע"כ הכי סבירא לאמוראי בתראי. ואין להקשות דע"כ מוכח בש"ס עירובין דרבי יוסי לית לי' ברירה והילכתא כר' יוסי נגד ר"מ ור"י ור"ש זה אינו למעיין בסוגיא (שם ל"ז ב') דמוכיח שם מהך ברייתא דאגודה של ירק. דר"י אית לי' ברירה וקאמר הש"ס איפוך. והדר קאמר הש"ס מהך ברייתא דמ"ש שר"י אית לי' מחולל. וקאמר איפוך ר"י אומר לא חילל. ומאי חזית דאפכת תרתי מקמי חדא. ופי' רש"י תרתי אגודה וחילול מקמי חדא הלוקח יין כו'. וקאמר הש"ס מדקתני סיפא ומודה ר"י שאם חילל על סלע חדשה שחחולל מכלל דרישא לא חילל קתני. מזה עיקר הוכחת הש"ס דר"י לית לי' ברירה וכ"ז הסוגית לפי האי דסבר הש"ס דטעמא דר"י בהלוקח יין משום דלית לי' ברירה. א"כ אפכת חדא מקמי תרתי והיינו הך דאגודה מקמי דהלוקח יין. וברייתא דמ"ש דלא חילל. אבל לרבה ורבא דסוברים בהלוקח יין דהטעם משום שיריה נכרים או בקיעת הנוד. א"כ אדרבה הך דהלוקח יין ואגודה הוי תרתי ואפכינה הך סיפא דחילול. וליתני בסיפא ומודים חכמים לר"מ. אף דברישא לא קתני חכמים כלל. דהא ע"כ אף לפי דאוקמי הש"ס ומודה ר"י. ע"כ צ"ל דמודה לחכמים אף דלא נזכר כלל ברישא וכן נהפוך מודים חכמים לר"י ויהי' הך דהלוקח ואגודה תרתי וכן רישא דחילול. רק נהפוך הסיפא דחילול. וגם סתם מתניתין דקינין שתי נשים שלקחו את קיניהם לאיזה שירצה שיקריב עולה כו' שמביא הש"ס שם יהי' ניחא דסבר ר"י באמת יש ברירה ולא נצטרך לתרץ כשהתנו. אך עדיין קשה. הא רבה גופא מתרץ כשהתנו. ולרבה כיון דסבר טעמייהו דר"י ור"י משום דבעינן ראשית ששיריה ניכרים. א"כ ר' יוסי סובר יש ברירה וכנ"ל. וי"ל דרבה לאחר שהקשה לו אביי מהא דר"ש דסובר דלא בעינן שיריה ניכרים. מהא דתרומת הכרי הזה בתוכו כו'. קבל קושיתו. ולית לי' תירוץ הראשון של הש"ס שאני התם דאיכא סביביו וגם לית האיבעית אימא דהטעם משום בקיעת הנוד. והיינו דתליא בפלוגתא דאביי ורבא דסוגיא דסוכה (כ"ג) וגיטין (כ"ח) דאביי סובר בסוכה טעמא דר"מ דפוסל בהמה לדופן סוכה ור' יהודה דמכשיר היינו ר"מ חייש למיתה ור"י לא חייש. וקמסיק הש"ס שם אליבא דאביי דלא קשיא דר"מ דהלוקח יין אדר"מ דסוכה מיתה שכיח בקיעת הנוד לא שכיח דמסר לי' לשומר. דר"י אדר"י לא קשיא דטעמא דר' יהודה משום אין ברירה והא דקאמר הטעם משום בקיעת הנוד לדבריו דר"מ קאמר. ורב אחא בר יעקב קסבר טעמא אחרינא לר"מ בסוכה דפוסל בהמה לדופן או משום מחיצה דאינה עשויה בידי אדם או כו'. ורבא מסיק בגיטין לחלק בין שמא מת לשמא ימות לשמא ימות חיישינן ולהכי הרי זה גיטך שעה אחת קודם מיתתי אסורה לאכול בתרומה מיד. דחיישינן לשמא ימות. וכן פסק הרמב"ם (בפ"ט מהל' תרומות הלכה א') ור' יהודה חייש לשמא ימות ור"מ לא חייש. והך סברא דאפשר למסור לשומר גבי נוד. דחי הש"ס בגיטין דערבך ערבא צריך. ועיקר טעמא דר' יהודה בהלוקח יין משום בקיעת הנוד לשמא ימות חיישינן. וע"כ הא דפליגי בסוכה אם עושין דופן מבעלי חיים בטעמא דרב אחא בר יעקב פליגי ר"מ ור"י. והא דמותר לדידן דופן סוכה בבע"ח. איירי דמתיחי באשלי מלעיל דאף דתמות יהי' דופן. ועיין א"ח (סי' שס"ב סעיף ה') ובביאור הגאון שם. ובסי' (שס"ג סעיף ג') ובסי' (תר"ל סעיף י"א) ובמ"א (ס"ק ח"י). ולדידן לא חיישינן. כיון דמייתי כיוצא לה. א"כ י"ל דרבה אית לי' כאביי. ובפרט שאביי תלמידו מסתמא קבל מרבו כן. דר' יהודה לא חייש למיתה. א"כ ע"כ ליכא למימר טעם משום בקיעת הנוד וכנ"ל. וגם טעם ששיריה ניכרים דחי אביי לרבה. א"כ ע"כ טעמייהו דלית להו ברירה ע"כ מוקי רבה הך משנה דקינין דשתי נשים ע"כ הטעם דר' יוסי משום דהותנו ולית לי' ברירה. אבל לרבא ולפי דקיי"ל כוותי' עיקר הטעם משום בקיעת הנוד. דלשמא ימות חיישינן. וכ"ע אית להו ברירה ואף ר' יוסי וכנ"ל. ומוכח כשיטת ר"י דבדאורייתא יש ברירה. אלא דמטעם אחר נראה דאי אפשר לומר דר' יוסי ור' יהודה תרוייהו סוברים יש ברירה וכנ"ל לרבא ולהפוך הסיפא דחילול דמעשר שני וכנ"ל. דהא הך ברייתא דמביא הש"ס דאגודה של ירק. הוא קאי על משנה י"ב דפרק ו' דדמאי ובהברייתא הובא בירושלמי שם נראה מבואר דחולקים ר' יהודה ור' יוסי אם צריך לעשר אלא דבירושלמי מוקי פלוגתייהו אם נתכוון המוכר לזכות ללוקח ע"כ צריך לעשר דהוי כמוכר לע"ה דמאי. ור' יוסי סבר דנתכוין המוכר לזכות לבעל המעות. וש"ס דילן נסיב לה הפלוגתא לענין ברירה ומיירי שלקח גם לעצמו כפי' רש"י. ועיין בשנות אליהו מהגאון החסיד מוהרא"ו ז"ל בביאור המשנה הנ"ל א"כ ע"כ צ"ל אם לא נהפוך ברייתא דאגודה של ירק ר' יהודה סובר אין ברירה. ואעפ"כ קתני בברייתא דלוקח יין טעמייהו משום בקיעת הנוד. וע"כ צ"ל דחדא מתרי טעמי נקיט דה"ה דהטעם משום אין ברירה. א"כ ה"ה להיפך אם נהפוך הברייתא ור' יוסי סובר דצריך לעשר דאין ברירה ואף לרבא דחייש לבקיעת הנוד לשמא ימות חיישינן חדא מתרי טעמי נקיט. ואף שבש"ס עירובין (ל"ז ב') וסוכה (כ"ד א') דמקשה בעירובין. ולמאי דסליק אדעתי' מעיקרא דבעינן ראשית כו' ואי קאמרי לי' משום בקיעת הנוד. מתרץ הש"ס לטעמי' דר' מאיר קאמרי לדידהו מטעם ראשית אלא לר"מ אי אתה מודה כו'. וכן בסוכה מתרץ כן הש"ס לטעם דברירה. דרבי יהודה סובר אין ברירה. ולטעמי' דר"מ השיבו משום בקיעת הנוד. ובתוס' בעירובין בד"ה ולמאי דסליק כתבו הכי נמי ה"מ למימר לטעמי' דברירה ובאמת כן מבואר בש"ס סוכה הנ"ל בהדיא. וצ"ע דדקדקו למה לא קאמר בש"ס עירובין כן בהדיא ע"כ כתבו ה"ה נ"ל. ועכ"פ קשה לכאורה למה לא מתרץ הש"ס דחדא מתרי טעמי נקטו. אלא דבאמת ניחא דבש"ס סוכה אזיל אליבא דאביי דר' יהודה לית לי' הטעם משום בקיעת הנוד. ע"כ מתרץ הש"ס לטעמי' דר"מ קאמרי ולי' לא סבירא להו. אבל אליבא דרבא דאית לי' לר"י טעם דבקיעת הנוד חדא מתרי נקיט והך סוגיא דעירובין אזיל אליבא דרבה ואביי ג"כ. ע"כ קאמר בש"ס לטעמא דר"מ קאמרי. אבל לפי האיבעית אימא דמתרץ בעירובין דהטעם משום בקיעת הנוד. ע"כ צ"ל ג"כ דחדא מתרי נקיט או לר' יהודה או לר' יוסי. דע"כ חד מהם סובר אין ברירה בהכרח. רק דהטעם בקיעת הנוד הוא ג"כ טעם אמת וכן ע"כ. תנא דבי איו דסובר דלית לי' לר' יהודה ברירה אף בדרבנן. ועיקר הכרח שלו מהך דלוקח יין. דלית לי' לר' יהודה ברירה. וע"כ צ"ל דתנא דבי איו סובר כאביי דלא חייש ר' יהודה לבקיעת הנוד. והא דהשיבו לר"מ לטעמי' השיבו כסוגיא דסוכה ע"כ הכריח דע"כ הטעם משום אין ברירה. וכן הא דקאמר הש"ס לר' יוסי מאי חזית דאפכית תרתי מקמי חדא דהיינו דהך דלוקח יין שמוכח דר' יוסי סבר אין ברירה היינו ג"כ לאביי דאינו מחלק בין שמא מת לשמא ימות וכסתם מתניתין דגיטין (כ"ח) ור"מ הוא דחייש לשמא ימות גבי בהמה שאין עושין דופן לסוכה. וע"כ רבי יוסי סובר כהילכתא. א"כ ע"כ הטעם בקיעת הנוד לדבריו דר"מ מזה הכריח הש"ס להפוך הך מתניתא דאגודה והך דחילול לא חשיב היפוך כמסקנת הש"ס שם וכנ"ל. א"כ לפ"ז חכמים דפליגי אר' יוסי באגודה של ירק. שהוא ר' יהודה וכמבואר בתוספתא סובר דיש ברירה. וע"כ טעמו בלוקח יין משום בקיעת הנוד. כיון דסובר יש ברירה. ולאביי ע"כ ליתא הך טעם לר' יהודה. כמבואר בש"ס סוכה הנ"ל. א"כ ממ"נ קשה הך דאגודה על ברייתא דלוקח יין או מר' יהודה או מר' יוסי. וע"כ צ"ל לדידהו הטעם משום דבעינן ראשית ששיריה ניכרים. זה הוא עיקר טעמם. ובברירה אין הכרע או דר' יוסי סובר יש ברירה או ר' יהודה ותליא בהיפוך הברייתא דאגודה. והטעם דבקיעת הנוד לדבריו דר"מ קאמרי לי' שפיר לשיטת אביי דע"כ לר"מ צריך לומר הטעם דלא חיישינן לבקיעת הנוד כדאמר בש"ס סוכה דאפשר דמסר לשומר. וזה דחה בש"ס גיטין כנ"ל. והא דהקשה אביי לרבה על רבה על הטעם ששיריה ניכרים היינו לר"ש דר"ש סובר דלא בעינן ראשית. אבל ר"י ור"י סוברים דבעינן ראשית כמבואר בתוספתא דמעשר שני הביאו תוס' סוכה (כ"ג ב') ד"ה שני לוגין. ובתוס' יומא (נ"ה) ד"ה הלוקח יין. ואין לומר ולתרץ אף דנהפוך הך דאגודה וסבר ר' יהודה שם יש ברירה עכ"ז בהלוקח יין סבר אין ברירה דהוי דאורייתא. אבל הך דאגודה אף דעיקרו מן התורה חשיב דרבנן. דא"כ מאי מקשה הש"ס מהך דחילול אהך דאגודה דהא בהך דחילול במעשר שני דהוי דאורייתא. אבל הך דאגודה בדמאי ובירק דהוא דרבנן שם יש ברירה ורך דהלוקח יין הוי דאורייתא וכנ"ל (באות ב' ג'). וכן הך דחילול דהוי מ"ש של ודאי, ע"כ סבר ר' יוסי אין ברירה. אלא ע"כ דהש"ס אזיל דמאן דאית לי ברירה אין חילוק בין דאורייתא לדרבנן. א"כ קשה כנ"ל וע"כ צ"ל דאית להו הטעם דבעינן ששיריה ניכרים. ועכ"פ על תנא דבי איו קשה מהך דאגודה של ירק אם נהפוך ע"כ ר' יהודה אית לי' ברירה. ואם לא נהפוך ורבי יהודה לית לי' ברירה ע"כ רבי יוסי אית לי' ברירה והטעם דבקיעת הנוד ליתא לאביי לטעם אמיתי כ"א לדבריו דר"מ וע"כ הטעם משום שיריה ניכרים. ואיך הכריח מברייתא דלוקח יין דר' יהודה לית לי' ברירה דהא ע"כ צ"ל טעם חיצוני לר' יוסי משום שיריה ניכרים א"כ ה"ה לר' יהודה ומנ"ל דאין ברירה סובר ר' יהודה ואין לומר דתנא דבי איו הכריח מברייתא דאגודה של ירק והוא סובר דלא מהפכינן וסובר ר"י אין ברירה א"כ עיקר הכרח שלו מהך ברייתא דאגודה של ירק לר"י ועיקר חסר בהש"ס. ואפשר לומר דתנא דבי איו סובר כשיטת ש"ס ירושלמי דמוקי הך פלוגתא דר' יהודה ור' יוסי באגודה בלקח אגודה אחת ופלוגתייהו אם זכה לבעל המעות או ללוקח ואין פליגתא שלהם בברירה ולית להו הטעם ששיריה ניכרים. וכפי שמבואר בחדושי רשב"א בסוכה דאף לדידן דקיי"ל דבעינן שיריה ניכרים עכ"ז באומר שאני עתיד להפריש ולא קרא שם תיכף כ"א באומר מכבר לכשישתה. ובעת שיפריש באמת יסיים מקום יעו"ש. א"כ אתי שפיר לאביי הך תנא דבי איו דע"כ כ"ע סבירא להו דאין ברירה והטעם דבקיעת הנוד לדבריו דר"מ וכנ"ל. ובזה יתפרש בס"ד הש"ס בעירובין שם דקאמר רבא לרב נחמן מאן האי תנא דאפילו בדרבנן לית לי' ברירה כו' אישתיק ולא א"ל מידי ומקשה הש"ס ולימא לי' תנא דבי איו הוא. ויש להבין ממ"נ רב נחמן לפי שיטתו דסובר אין ברירה כמבואר בביצה ובבכורות ע"כ מהפך ברייתא דאגודה וסובר ר' יוסי אין ברירה. ופסק כהילכתא כר' יוסי. א"כ ר' יהודה סובר יש ברירה כנ"ל וליתא לדאיו ורבא לפי שיטתו דסובר דטעם דבקיעת הנוד הוא טעם לר"י ור"י כהילכתא דשמא ימות חיישינן וחדא מתרי נקיט. אם נאמר דלית לי' לר' יהודה או לר' יוסי ברירה. ואף אם נאמר לפי שצדדנו לעיל (אות א') דרבא סובר יש ברירה ואינו מהפך ברייתא דאגודה ויהי' ר' יוסי כהילכתא לדידי' א"כ ר' יהודה סבר אין ברירה א"כ מקשה הש"ס שפיר ולימא לי' תנא דבי איו. היינו לשיטת רבא הי' לו להשיבו לשיטתו. זה אינו הא ע"כ טעם דבקיעת הנוד הוא טעם אמיתי לרבא אליבא דר' יהודה. וחדא מתרי נקיט או מחמת שאין ברירה או מחמת בקיעת הנוד. א"כ עכ"פ אין הכרח מהך דלוקח יין לאיו. ויקשה א"כ קושית הש"ס ליתא לדאיו מקמי מתניתין דעירובין הא מהך דלוקח יין אין הכרע וגם כיון דרבא סובר לחלק בין דאורייתא לדרבנן. מדשאל לרב נחמן מאן האי תנא דאפילו בדרבנן כו'. א"כ ליכא הכרע מהך דהלוקח יין בלא"ה לאיו. דהך דהלוקח יין הוא דאורייתא. ומתניתין דעירובין הוא דרבנן. וליתא לדאיו. ויש לומר דכך יתפרש קושית הש"ס ולימא לי' תנא דבי איו היינו ע"פ מה שכתבו התוס' יומא (נ"ו ב') ד"ה מאי שנא דהך דבי איו נקרא ג"כ ברייתא. וסמי חדא משנה מקמי שני ברייתות. וכאיבעית אימא דש"ס ב"ק (צ"ו ב') יעו"ש בתוס'. ולרבא לא מהפכינן ברייתא דאגודה. א"כ איכא ברייתא דאגודה ודאיו ושניהם דרבנן ודלא כתוס' שכתבו בד"ה מאן האי תנא כיין דעיקרו דאורייתא חשיב כדאורייתא והוי שני הברייתות דרבנן וסמי משנה דעירובין מקמי תרתי ברייתות. א"כ לפ"ז הך קושיא ולימא לי' תנא דבי איו היא הוא ליטה בקושית התוס' הוה מצי למימר ר' יוסי דאגודה. אלא דהתוס' נקטו לפי ההיפוך שמהפך הש"ס ברייתא דאגודה ולרבא באמת לא מהפכינן א"כ הוא ר' יהודה דאגודה וזה כליל בקושית הש"ס ולימא לי' תנא דבי איו הוא וכוונה ג"כ לברייתא דאגודה דהוי תרתי מקמי חדא משנה דעירובין ע"כ ליתא למתניתין דעירובין. א"כ לפ"ז נכריח שיטת ר"י דבדאורייתא יש ברירה וסובר כרבא ורבא פוסק כר' יוסי ולא מהפכינן ברייתא דאגודה ונהפוך ברייתא דחילול. וסובר ר' יוסי יש ברירה אף בדאורייתא. וגם נצטרך לומר דהך דאגודה חשיב דרבנן. א"כ יקשה לפ"ז לרבא גופא מנ"ל להפוך ברייתא דחילול. דילמא במעשר שני דהוי דאורייתא סובר ר' יוסי אין ברירה. אבל באגודה דהוי דרבנן יש ברירה. לר' יוסי ע"כ עדיין רבא אינו פוסק כר' יוסי דהא הוא סובר לפי שיטת ר"י בעל התוס' דאף בדאורייתא יש ברירה וכנ"ל (באות א') מהא דביצה (י'). ואף דזה אינו קושיא דאמורא יכול לפסוק אף לא אליבא דהכלל דחקק לנו הש"ס דהלכה כר' יוסי וסובר רבא דהלכה כסתם מתניתין דהלוקח יין דאף בדאורייתא אמרינן ברירה וכר"מ. וכה"ג מצינו בש"ס כמה פעמים רבו מלספור כידוע. עכ"ז לפי זה נכריח דלא כתוס' דעיקרו דאורייתא לא חשיב כדאורייתא. וגם עיקר הקושיא ולימא לי' תנא דבי איו. הוא ע"פ הנחה אחרת שלא נזכר בש"ס מקודם בסוגיא זה בעירובין וכל כה"ג ה"ל להש"ס לפרושי אך לשיטת הירושלמי ניחא דמהך דאגודה פלוגתא דר' יוסי ור' יהודה לא בברירה תליא והש"ס דמקשה מתנא דבי איו היינו לרב נחמן שהי' לו להשיב ורב נחמן סובר כאביי דהך דבקיעת הנוד לדבריו דר"מ וטעמייהו עיקרי' שאין ברירה. אלא דקשה לפ"ז לרב נחמן ורבא דמחלקים בין דאורייתא לדרבנן. א"כ ליתא לאיו בלא"ה מקמי משנה דעירובין דהוי דרבנן. והך דלוקח הוי דאורייתא ע"כ סוברים אין ברירה א"כ הוי חדא נגד חדא ומשנה עדיף מברייתא. וליתא לדאיו. וצ"ל כתירוץ הנ"ל דבאמת הך דאגודה תלי' בברירה. ולא נהפוך. וחשיב דרבנן ודלא כתוס'. ובהך דחילול לית לי' לר' יוסי ברירה דהוי דאורייתא. ור' יוסי מחלק בין דאורייתא לדרבנן. ור' יהודה לית לי' ברירה אף בדרבנן והוי הך דאגודה ודאיו תרתי וסמי מתניתין דעירובין מקמי תרתי וכנ"ל. ולפי תירוץ הנ"ל דהש"ס אזיל לשיטת הירושלמי דהך דאגודה לא תלי' בפלוגתא דברירה לא קשה כנ"ל לרבא ורב נחמן נחלק בין דאורייתא לרבנן וליתא לדאיו. די"ל כמש"כ לעיל (אות ב') דר' יהודה סבר יש קנין. וסובר כותים גירי אריות. א"כ בהך דהלוקח יין הוי דרבנן וכנ"ל. וליתא למשנה דעירובין מקמי שתי ברייתות דאיו ודלוקח יין. אלא דלפ"ז ג"כ מוכח דלא כתוס' דאף שעיקרו מדאורייתא חשיב דרבנן. ודלא כתוס' בכורות (י"א) ד"ה טבלים. ולפי מה שכתבו תוס' מנחות (ל"א) בד"ה קסבר אין קנין. דמאן דקסבר אין קנין אף דמירוח עכו"ם פוטר חשיב כחיוב. א"כ יש לחלק דהתוס' בכורות דכתבו אליבא דר"ש דסובר אין קנין רק מירוח פוטר זה חשיב כדאורייתא. אבל אם נאמר יש קנין חשיב דרבנן. ולהכי לר' יהודה הוי דרבנן הך דהלוקח יין. כמו שמוכח בשמעתא דר"ש שזורי דקרי למ"ד יש קנין פטור והוי דרבנן. אלא דלפי שכתבו תוס' בעירובין דאף מעשר ירק בדמאי חשיב כדאורייתא. ובהך שמעתא דר"ש שזורי קרי לי' ללשון ראשון דאמר לי' קח מן השוק פטור. ואעפ"כ חשיב לי' התוס' כדאורייתא א"כ עכ"פ מוכח דלא כתוס' לשני התירוצים. אך כ"ז דוחק לומר דר' יהודה אית לי' כותים גירי אריות הן לרבא דפוסק בחולין כותים גירי אמת. דמוקי הך דהכל שוחטים כותים וכמבואר שם בש"ם. וגם דהך דר' יהודה סובר יש קנין תלי' בשיטת רש"י ותוס' וכנ"ל (באות ב'). לכן הנכון כתירוץ הראשון. ולפ"ז יהי' ניחא שיטת התוס' להלכה. לפי האמת דמשני הש"ס דלא שמיע לי' דאיו. ולא אשכח תנא דסובר בדרבנן אין ברירה ולא הוכיח מהך דאגודה של ירק או מר"י או מר' יוסי אלא ע"כ צ"ל דחשיב דאורייתא. ותנא דבי איו לפי האמת י"ל דסובר כשיטת הירושלמי. ומחולק בזה וסובר דחשיב דרבנן. הך דלוקח יין. או כש"ס דילן. והך דאגודה ודאיו תרתי. ועכ"פ תנא דבי איו סובר ע"כ דכל שעיקרו מדאורייתא לא חשיב כדאורייתא דלא כתוס' אלא דלפי מה שכתב הרשב"א בחידושיו לחולין (י"ד) דמאן דאית לי' ברירה. א"צ שיהיו שיריה ניכרים. כיון שניכרים לבסוף. וע"ד הירושלמי שביאר למשנה ב' (פ"ב דדמאי) באומר מכבר ולכשאשתה. וכן בהך דהלוקח יין כיון שהוא משקה ואי אפשר לסיים מקום שלא יהי' מעורב תרומה וחולין מיירי בכה"ג. ותלי' בברירה. אבל מאן דלית לי' ברירה שהוברר בסוף שזה התרומה בסוף. בלא"ה אסור מצד דבעינן ראשית ששיריה ניכרים. וכאבעי, דש"ס עירובין. דהטעם שמא יבקע הנוד יעו"ש. א"כ רבא דאמר בפ' כל הגט טעמא דר"י ור"ש משום בקיעת הנוד. ע"כ סבר דיש ברירה. דאל"כ למה לו לומר טעמא דשמא יבקע הנוד דהוי ספק. ולא אמר הטעם דשיריה ניכרים. דהוא ודאי. וע"כ רבא סבר להלכה כן כיון דרבנן ור' יוסי ור' יהודה סוברים כן. דאם אמר תרומת הכרי הזה בתוכו לא אמר כלום. אלא ע"כ דסבר יש ברירה. ע"כ הוכרח לטעם בקיעת הנוד דהוי ספק. כי הטעם דשיריה ניכרים לא איכפת לן כיון שיש ברירה כסברת הרמב"ן והרשב"א ז"ל. ומוכרח שיטת ר"י בעל התוס' דאף בדאורייתא יש ברירה וכרבא. אלא דזה יש לדחות. דבאמת בירושלמי (פרק ג' תרומות מ"ה). קאמר על הא דר"ש שאמר תרומת הכרי הזה בתוכו קרא שם. היא בתוכו היא בו אין חילוק דלא כתירוץ הראשון בעירובין שאני התם דאיכא סביביו. א"כ י"ל דרבא ג"כ סובר כן. דאף בש"ס דילן לאבעי' שם אינו מוכרח וא"צ לדחוק ולחלק. ובש"ס גיטין שם הקשה הש"ס דר' יהודה אדר' יהודה ור"ש אדר"ש. ע"כ מתרץ רבא שם תירוץ אחד שמא יבקע הנוד. דיהי' בין לר' יהודה ובין לר"ש. דר"ש סבר בלא"ה דא"צ ששיריה יהיו ניכרים. אבל לעולם אליבא דר' יהודה הי' מתרץ תירוץ יותר טוב דבעינן שיריה ניכרים והוי אמרינן דלא כשיטת הרשב"א. דאף מאן דסובר יש ברירה עכ"ז בעינן שיריה ניכרים. והא דלא קאמר טעם זה דמתרץ לר"י ור"ש. ע"כ מתרץ טעם אחד. ונבאר בס"ד הראי' והיינו דלשיטת הרשב"א והרמב"ן ע"כ מוכח כשיטת ר"י בעל התוס' דהא אף לפי האמת שמתרצים התוס' בסוגיא דגיטין ובמקומות רבים. דיש לחלק בברירות. דמה היא באיתן הימים וע"מ שירצה אבא שעומד הדבר להתברר בוודאי. א"כ לפי האמת אין כאן ראי' מרבא דסובר יש ברירה. אלא דמוכרח לתרץ כן לפי הסוגיא שמקשה דר"י אדר"י ור"ש אדר"ש. ע"כ מוכרח לומר הטעם דשמא יבקע הנוד כיון דאית להו ברירה. אבל לפי האמת יהי' טעם אחר של ר"י ור"י ור"ש. ואם טעמייהו כפשוטו דלית להו ברירה. א"כ הך טעם הנזכר בברייתא שמא יבקע הנוד ללא צורך כלל. דלרבא אין לומר לדבריו דר"מ קאמרי הטעם כמבואר בסוגיא דגיטין (כ"ח) דר"מ לא חייש לשמא ימות. ולדידהו לא צריכא הטעם דשמא ה"ל לומר הטעם דוודאי דאין ברירה. וע"כ מוכרח לומר דחד מהני תלת ר"י ור"י ור"ש סבר יש ברירה. ע"כ קנקט הברייתא טעם אחד הכולל לכ"ע שמא יבקע הנוד. וע"כ רבא לא סבר כתירוץ ראשון דש"ס עירובין. דלתירוץ ראשון אף טעם דשיריה ניכרים הוא טעם הכולל אף למאן דאית לי' ברירה. ואף לר"ש ולמה להו לומר טעם דשמא אף דחיישינן לבקיעת הנוד הוא ספק. ולא הטעם דשיריה ניכרים דאין תרומתו תרומה בוודאי. אלא דבזה אנו מסופקים בטעמא דרבא. אם דסבר כשיטת הירושלמי דר"ש לית לי' דבעינן ששיריה ניכרים ע"כ אינו טעם הכולל לרש"י. או כסברת הרשב"א הנ"ל. דמאן דאית לי' ברירה לא בעינן שיריה ניכרים. ואינו טעם הכולל למאן דאית לי' ברירה. והנה מפשט כל הסוגיות דגיטין ועירובין דמוכיח הש"ס מר"י ור"י ור"ש דלית להו ברירה מדאוסרין בבקיעת הנוד. ועכ"פ מר' יוסי ור' יהודה דסוברים בפירוש דבעינן שיריה ניכרים. כמבואר בתוספתא הובא בתוס' ובכמה מקומות. אם לא נאמר כסברת הרשב"א. אין הוכח' כלום דטעמייהו משום דבעינן ראשית. אלא ע"כ מוכרח סברת הרשב"א דמאן דאית לי' ברירה הוי שיריה ניכרים לבסוף כנ"ל. ובזה ניחא דקדוק התוס' בעירובין ד"ה ולמאי דסליק דכתבו התוס' ה"ה לטעמי' דברירה. דיש לומר לטעמי' דברירה ניחא דקתני בברייתא טעם דבקיעת הנוד. דטעמא דבברירה אינו טעם הכולל. למאן דאית לי' ברירה אי ר' יהודה אי ר"ש. ע"כ קנקט טעם הספק שמא יבקע הנוד כולל לכ"ע לרבא. אבל לתירוץ ראשון דש"ס שם דאף דר"ש סובר יש ברירה עכ"ז בעינן שיריה ניכרים. א"כ הך טעם דבעינן שיריה הניכרים הוא טעם הכולל לכ"ע אף מאן דאית לי' ברירה ואף לר"ש מקשה הש"ס שפיר למה מבואר בברייתא טעם דבקיעת הנוד דהוא ספק. והוצרך הש"ס לתרץ לדבריו דר"מ קאמר כנ"ל. והיינו לאביי וכפי הסוגיא דסוכה. עכ"פ לסברת הרשב"א יש קצת ראי' לשיטת ר"י בעל התוס' דאף בדאורייתא יש ברירה. כיון דהך טעם דשיריה ניכרים תליא בברירה והברייתא נקט טעם דבקיעת הנוד. וע"כ חד מהני סובר יש ברירה א"כ י"ל דכולם סוברים יש ברירה. ולא פליגי אלא בבקיעת הנוד. ואף מר' יוסי יש לומר דסבר יש ברירה וכנ"ל. ונהפוך הך דמעשר שני כיון דמהך דהלוקח יין אין הכרע לרבא. וכש"כ לשיטת הירושלמי דהך דאגודה לא תליא כלל בברירה. ואף ר' יהודה סובר יש ברירה. והכרח דר' יוסי סבר יש ברירה מקושית התוס' מהא דמי שאחזו (ע"ג ב') דקסבר ר' יוסי מגורשת ואינו מגורשת ולכי מייתי הוי גיטא. אלמא קסבר יש ברירה. כדדייק הש"ס בגיטין. וסמי ברייתא דמ"ש מקמי משנה דגיטין. ומהך דהלוקח אין הכרע ולא הוי תרתי ברייתות. וגם לפי שיטת הש"ס דילן דהך דאגודה תליא בברירה. עכ"פ ר' יוסי סבר יש ברירה. אלא דכל זה יש לדחות. כיון דע"כ לש"ס דילן דהך דאגודה תליא בברירה. ור' יהודה לית לי' ברירה באגודה. וע"כ צריך לכנוס בחילוקים דלא תקשה מה שמקשה הש"ס בגיטין דאית לי' ברירה במי שאחזו שם ר' יהודה. א"כ גם מר' יוסי דמי שאחזו אין ראי'. והדבר בספק אם להפוך הך דאגודה או הך דמעשר שני. ומדמסיק הש"ס להפוך הך דאגודה כדי לאוקמי ר' יוסי דלית לי' ברירה. ע"כ הלכה כן. אלא דבאמת לפי הסוגיא שמוכח מהך דהלוקח. דאין ברירה הוי תרתי. הך דהלוקח ומעשר שני כמבואר בש"ס. אבל לפי מסקנת רבא דהטעם משום בקיעת הנוד י"ל דנהפוך הך דמעשר שני ור' יוסי סבר יש ברירה. אלא לדעתי הדבר מבואר בירושלמי דר' יוסי סבר אין ברירה. דז"ל הירושלמי (בפ"ז דדמאי) על משנה דהלוקח יין. על ר' יוסי ור"ש דאוסרים. ולא כטעמי' הדין טעמא דדין. טעמא דר' יוסי שיהא מסוים היינו שיהיו שיריה ניכרים ועיין שם במפרש דתניא מעשר שני שבחפץ זה מחולל על סלע כו' ר' יוסי אומר לא חילל. וכמו שמסיק הש"ס בעירובין. ויש להבין דהירושלמי קאמר הטעם דר' יוסי משום דאין שיריה ניכרים ומסיק עלה ברייתא דקסבר ר' יוסי אין ברירה במעשר שני. וע"כ צריך לפרש כסברת הרשב"א הנ"ל דתליא בברירה דמאן דאית לי' ברירה הוי שיריה ניכרים. דע"כ הביא הירושלמי ברייתא דמעשר שני. דקסבר ר' יוסי אין ברירה וא"כ הטעם שפיר דבעינן שיריה ניכרים. עכ"פ מבואר בהדיא בירושלמי דר' יוסי סבר אין ברירה. אלא דמהירושלמי אין הכרע כיון דהך דאגודה לא תליא בברירה א"כ אין צריך להפוך הך דאגודה. אבל לש"ס דילן דבהך דאגודה סבר ר' יוסי יש ברירה וצריך להפוך. י"ל לפי המסקנא לרבא לא נהפוך הך דאגודה. ונהפוך הך דמעשר שני וסבר ר' יוסי חילל. וכש"כ לפי הנראה שם דסוגיא דירושלמי לא אזיל אליבא דרבא. כיון דאף לר"ש שם אמר טעם אחר שמא ישתה וישכח. ולא הטעם דבקיעת הנוד. וע"כ הך טעמא דבקיעת הנוד לדבריו דר"מ וכאביי בסוכה. ועוד יש לומר כפשוטו בירושלמי דסבר הטעם במעשר שני דסבר ר"י דלא חילל אם אמר על סלע שיעלה בידי מן הכיס והיינו משום דלא הוי שירים ניכרים ולא הוי מסוים. ע"כ אם אמר על סלע חדשה או ישנה דסיים מקום ע"כ חילל ואינו הטעם כלל משום אין ברירה. וכן בהך דהלוקח יין הוי הטעם משום דלא סיים מקום. ולעולם ר' יוסי סבר יש ברירה ודלא כסברת הרשב"א. א"כ אדרבא מירושלמי מוכח להיפך. וסובר הירושלמי כתירוץ ראשון בש"ס עירובין דלא תליא כלל בברירה. אף מאן דאית לי' ברירה עכ"ז בעינן בלוקח יין לסיים מקום. אלא דבזה מחולק על התירוץ ראשון דלתירוץ ראשון בש"ס דילן סבר ר"ש ג"כ בעינן סיום מקום ולהירושלמי אינו כן ר"ש סובר דלא בעינן סיום מקום. והירושלמי לית לי' סברת הש"ס דילן דאיכא סביביו. עכ"פ לפי זה דאם נאמר דהך ברייתא דמעשר שני תליא בפלוגתא דסיום מקום כסברת הירושלמי א"כ לפ"ז לרבא כ"ע סוברים דיש ברירה. בין ר"י ור"י ור"ש. וטעמייהו דאוסרים ר' יהודה ור' יוסי משום סיום מקום ור"ש לית לי' סיום מקום. ע"כ קנקט הברייתא דבקיעת הנוד דהוא טעם הכולל. אף לר"ש. אבל כ"ע אית להו ברירה וכשיטת ר"י בעל התוס'. והנה בירושלמי מוכרח לומר דהך סוגיא לאביי כנ"ל דלית לי' טעם דבקיעת הנוד כלל. ובירושלמי מקודם בפרק זה. על משנה דמזגו לו את הכוס דמוקי באומר מכבר לכשאשתה. דמקשה הירושלמי תמן תנינן הלוקח יין מבין הכותים ר' יוסי ור"ש אוסרים שמא תבקע הנוד כו' ונמצא שותה טבל למפרע והדא מתניתין לא כר"י ור"ש ומתרץ ר"י בר אידי הכל מודים על הכוס שהוא על אתר עכ"ל. והנה מבואר דמקשה מר"י ור"ש דסברי הטעם משום בקיעת הנוד. וע"כ סוגיא אזיל אליבא דרבא דש"ס בבלי. ואגב נבאר הירושלמי זה. ומה שיש לדקדק בזה. והנה הרא"ש ז"ל בפירושו על המשניות (סי' ה') כתב וז"ל הירושלמי אינו מובן לי דמאי בקיעת הנוד שייך הכא בשלמא גבי הלוקח יין מבין הכותים יבקע הנוד קודם שיפריש למחר נמצא מה ששתה בשבת למפרע טבל הוא כיון שלא בא בסוף לידי הפרשה. אבל הכא אם נבקע הנוד קודם שתיה מה חשש איכא ואם לאחר ששתה כבר הוא מתוקן. ולענ"ד נראה ברור ואמת לפרש קושית הירושלמי בפשיטות. והיינו דהירושלמי קאמר דע"כ אי אפשר להפריש מקודם דהוי תרומה וחולין מעורב. א"כ ההפרשה הוא אחר שתי' ובשעת שתי' ע"כ עדיין לא הי' הפרשה דא"כ משקה מעורב אלא ע"כ מטעם ברירה בדרבנן אמרינן שהפרשה לבסוף. וכל מה ששתה חולין שתה רק כשבא לידי הפרשה הוא התרומה למפרע על מה ששתה. והנה קיי"ל בב"ק (קט"ו ב') תניא הרי שהי' טוען כדי יין וכדי שמן וראה שהם משתברות לא יאמר הרי זה תרומה ומעשר על פירות שיש לי בתוך ביתי ואם אמר לא אמר כלום כיון דהולכת לאיבוד הפקר הוא ולית לי' זכי' ואינו יוצא ידי הפרשה. וכן פסק הרמב"ם (בפ"ג מתרומות) לברייתא זו להלכה (בדין י"ז). א"כ לפ"ז מקשה הירושלמי שפיר גבי מזגו לו את הכוס. אף שמה ששייר בשולי הכוס הוא התרומת מעשר. הא ע"כ השתי' הוא מקודם הפרשה. דאל"כ משקה מעורב הוא חולין בתרומה. א"כ איך שותה דילמא בסוף שתייתו ישבר הכוס ויהי' התרומה הולך לאיבוד ואינו יוצא ידי הפרשה ולמפרע טבל שתה. בשלמא כל הפרשות מפריש התרומה ואח"כ אוכל החולין וכיון שבשעת הפרשה הי' הכלי שלם. הרי הופרש כהלכה. אבל כאן ע"כ שותה החולין קודם הפרשת התרומה ודילמא לא יבא לידי הפרשה שישבר. וזה ברור בכוונת הירושלמי בקושייתו. ע"כ מתרץ בירושלמי דהוא על אתר דעל רגע דסוף שתייתו ישבר לא חיישינן והנה צריך לומר לתירוץ הירושלמי אף דקיי"ל הרי זה גיטך קודם למיתתי אסורה לאכול בתרומה מיד. וכפסק הר"מ כנ"ל. נמצא אם חוששין לשמא ימות אף לאלתר. והירושלמי אמר דעל אתר לא חיישינן. והיינו דיש הבדל גבי גט כיון דהדבר יכול למשוך זמן רב. רק בכל רגע אנו מסופקים דילמא ימות. ע"כ אי אפשר לתת הדבר לשיעורין ולהתיר מיד דא"כ בכל רגע ורגע נאמר כן עד לעולם ויתבטל החשש שמא ימות. אבל גבי כוס כיון דשיעור השתיה הוא דבר מועט. ואין בו שהיות זמן ע"כ על אתר לא חיישינן. אבל גבי בקיעת הנוד אף לפי שיטת הירושלמי דסובר אף בוודאי אם קרא שם קודם שבת יכול להפריש בשבת. כיון דבנוד יש בו הרבה יין וכמה פעמים שותה ממנו והפרשה הוא לבסוף ונמצא אינו על אתר וחיישינן שמא יבקע הנוד. והנה לולי תירוץ הירושלמי היה נראה לתרץ על קושיא זו ולחלק דווקא גבי בקיעת הנוד שהוא דאורייתא. חיישינן לבקיעת הנוד דהוי ספק דאורייתא. אבל גבי מזגו לו את הכוס דהוא בדמאי שהוא מדרבנן. והוי ספיקא דרבנן שמא ישבר הכוס לא חיישינן. ואפשר אף הירושלמי מודה לזה התירוץ אלא דמתרץ על אתר לא חיישינן ונ"מ אף בדאורייתא כה"ג לא חיישינן. ולמאן דאית לי' ברירה בדאורייתא. וכן לענ"ד מוכרח החילוק זה ברבינו הרמב"ם שפסק (בפ"ז מהל' מעשר דין א') וז"ל מי שהי' לו מאה לוג של יין טבול מן התורה ואמר שני לוגין שאני עתיד להפריש כו'. וסיים ואין אומרים בשל תורה נחשוב כאילו נברר עד שיברור. מבואר דאם הי' מדרבנן דמהני ברירה. הי' מועיל הפרשה לקרא שם כה"ג. והנה בשלמא הא לא קשה איך יועיל הפרשה כה"ג בדרבנן. הא לא סיים מקום ובדבר לח לא מהני סיום מקום דמשקה מעורב הוא וכמו שפסק הר"מ (בפרק זה דין ב'). וכבר היא הלכה רווחת וכן פסק הר"מ (בפ"ג מהלכות תרומה הלכה ת') האומר תרומת הכרי הזה לתוכו אם לא ציין במקום לצפונו ודרומו לא אמר כלום. א"כ בדבר לח איך אפשר לקרוא שם שעתיד להפריש. דיש לומר כסברת הרשב"א והרמב"ן הובא לעיל דאם יש ברירה הרי הוברר הדבר לבסוף והרי הוא סיום מקום וכיון דפסק בדרבנן יש ברירה. הוי סיום מקום לבסוף. וע"ד הירושלמי גבי מזגו לו את הכוס באומר מכבר לכשאשתה. אלא דעכ"פ קשה הא הרמב"ם פסק שמא ימות חיישינן. ואיך יקרא שם דילמא יבקע הנוד. ולא שייך תירוץ הירושלמי כיון דהפרשה הוא לבסוף ויש בתוך הכלי הרבה יין ולא הוי על אתר. אלא ע"כ צ"ל כתירוצינו דבדרבנן לא חיישינן שמא יבקע דהוי ספק דרבנן. ועוד צריכים אנו לברר בס"ד דעת הרמב"ם (בפ"ט מהלכות מעשר הלכה ז' ח' ט') שפסק בטבל ודאי אם קרא שם בערב שבת ואמר שני תאנים שאני עתיד להפריש כו'. ולמחר מפריש ואוכל. וסיים וטבל שיש עליו תנאי זה מותר לטלטלו בשבת כו'. והנה דברי הר"מ מבואר בירושלמי (בפ"ז דדמאי) שאמר אף בטבל ודאי מותר להפריש בשבת היכא שקרא שם מערב שבת והחילוק בין דמאי לוודאי הוא להתנות על דבר שאינו ברשותו, ועיין בירושלמי על משנה המזמין את חבירו אמר ר"י מתניתין בדמאי כו'. אבל משנה (ה') היו לו תאנים של טבל מיירי אף בוודאי ומהני לקרוא שם כיין שהוא שלו. ועיין שנות אליהו שם ועיין בפ"ד דדמאי (משנה ד') ובר"ש שם. ובשנות אליהו. דהא דקתני במשנה לא יטלם בשבת שלא יתנם לכהן אבל הפרשה שפיר רמי אף בוודאי. והנה קשה על הרמב"ם. למה פסק כסוגית הירושלמי והלא בש"ס דילן יבמות (צ"ג) הביא הש"ס הך מעשה דרבי ינאי ור' חייא רבה לענין דבר שלא ברשותו. אבל להפריש בשבת אסור אף אם קרא שם בע"ש. ועוד קשה על הר"מ הלא קריאת שם מה שאני עתיד להפריש הוא מטעם ברירה ובדאורייתא אין ברירה. כמו שמוכיח הש"ס מהך דהלוקח יין דהוי ודאי. וצריך לומר דהך דהלוקח יין כיון שהוא דבר לח ומשקה מעורב. וע"כ שותה קודם הפרשה ע"כ תליא בברירה. ולדעת הרמב"ם צריך לומר בהך דהלוקח יין דאין לו כלי להפריש ולא בע"ש בה"ש כי לדידי' הי' יכול להפריש בשבת ואח"כ לשתות. ואפשר שאף לפירוש כל המפרשים דאיירי בע"ש. ג"כ ניחא אף אם נאמר דמותר להפריש בשבת היכא שקרא שם בע"ש. עכ"ז מוכיח הש"ס שפיר דיש ברירה. דאם נאמר אין ברירה הרי קריאת השם שקרא בע"ש אינו כלום. א"כ הרי הוא מפריש בשבת בלא קריאת השם בע"ש. וזה אסור לכ"ע. וכעין סברת הרמב"ן והרשב"א הנ"ל לענין קביעות מקום. ע"כ גבי הלוקח יין אי אפשר להפריש בשבת. וצריך לשתות קודם הפרשה וזה אסור מטעם אין ברירה. אלא דלר"מ קשה. דסובר יש ברירה. למה מיחל ושותה מיד קודם הפרשה. הא יכול להפריש ואח"כ לשתות. וצ"ל כיון דיש ברירה הרי אנו סומכים על ברירה. ואף בכה"ג מותר לכתחילה. אבל ה"ה דהי' יכול להפריש בשבת כיון דהי' קריאת השם בע"ש. ולדידי' הי' ק"ש שפיר אבל עכ"פ ההיתר הוא להפריש מטעם יש ברירה. והרי הוברר לבסוף שהי' הקריאת שם טוב ע"כ מותר להפריש בשבת. א"כ לפ"ז בתאנים של טבל ודאי. אף שמפריש ואח"כ אוכל עכ"ז מוכרחים אנו לומר שהיתה קריאת השם בערב שבת. וע"כ יש ברירה. דאל"כ הרי הפריש בשבת. דע"כ מוכח מתירוץ ראשון דש"ס עירובין הנ"ל. דהטעם משום דלא סיים מקום. אף דר"ש סובר יש ברירה. והא דהשיבו הטעם דבקיעת הנוד לדבריו דר"מ השיבו דאף דיש ברירה כיון דלא סיים מקום לא הוי קריאת שם. מדהוכרח הש"ס לדבריו דר"מ קאמרי. משמע אבל לדידהו אסור. א"כ מכש"כ לדידן דאין ברירה בדאורייתא אם לא קבע מקום בע"ש אסור להפריש בשבת. ואיך פסק שמותר להפריש ואח"כ לאכול. ואף שיש לדחוק דלעולם לש"ס דילן אסור להפריש ודאי בשבת אף אם קרא שם בע"ש. וכדמוכח ביבמות. אבל לפי שיטת הרמב"ם שפסק דמותר להפריש ע"כ אף בקריאת שם כה"ג מותר להפריש אף דלא קבע מקום ואין ברירה. כיון דהפרשת תרומה בשבת הוא איסור דרבנן. הקילו בכה"ג. לשיטת הירושלמי לסמוך על ברירה לענין הפרשה וכסברת הרמב"ן דאם נאמר יש ברירה הוי קביעת מקום. כיון דאיסור הפרשה בשבת הוא רק דרבנן ובדרבנן יש ברירה. ואף שחיוב התו"מ הוא מדאורייתא. והא דמוכח בש"ס דילן דלמאן דלית לי' ברירה אסור להפריש בשבת. היינו מטעם הפרשה דאסור בשבת. אף למ"ד דאית לי' ברירה. ואף שהי' קריאת השם טיב בע"ש. אבל לשיטת הירושלמי אף למ"ד אין ברירה מותר להפריש אם קרא שם בע"ש. דלענין זה מועיל קריאת השם דהוי דרבנן. א"כ לפ"ז לשיטת הירושלמי הא דאוסרים ר"י ור"י ור"ש גבי לוקח יין מן הכותים. היינו לשתות קודם הפרשה. אבל להפריש בשבת ואח"כ לשתות מותר לכ"ע. א"כ עדיין קושיא ראשונה במקומה עומדת. למה פסק כהירושלמי ולא כש"ס דילן. וראיתי להר"ש שכתבו (בפ"ד דדמאי מ"ד) על הא דיבמות (צ"ג) עובדא דר"י ור"ח רבה. הא דלא הפריש בשבת מן המוקף. ויקרא שם בערב שבת. וז"ל ושמא ההוא הוי ברישא ולא ידע אכתי אם שרי. אי נמי הוי צריך לכולה כנתא דפירי ועוד דאין מתנה על ודאי שביד חבירו וכמו שמפרש בירושלמי (בריש פ"ז) עכ"ל. והנה תירוץ הראשון מבואר הד חק הגדול דאם נאמר דש"ס דילן סבר כירושלמי והך עובדא הי' מקודם. למה הביא הש"ס דילן שהוא אחר סידור הירושלמי את העובדא דר' ינאי דהי' מקודם ואח"כ חזר בו. אף דהש"ס נסיב לה לענין אחר לענין דבר שלא בא לעולם ומייתי ראי' עכ"פ דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם עכ"ז למה האריך הש"ס בעובדא זו. כיון דלענין שבת אין הדין כן. שמותר להפריש רק לענין דבר שאינו ברשותו. ובזה אין חילוק בין שבת לחול. וגם מדלא הביא הש"ס עכ"פ את המעשה דירושלמי למען שלא נבא לטעות בדין לענין הפרשת שבת. עכ"פ. וכך הוא דרכו של הש"ס להקשות מיניה ובי' ר"ח אדר"ח. וגם התירוץ השני ממש מבואר בש"ס. דאיירי דהפריש לצורך שבת דקתני בעובדא הנ"ל הוי לי' אריסא דהוי מייתי לי' כנתא דפירי כל מעלי שבתא. ההוא יומא נגה לי' ולא אתא. מבואר דהביא לי לצורך שבת ולא לצורך חול וכל הכלי הי' צריך לצורך שבת. ימה שכתב ועוד דאין אדם מתנה על ודאי שביד חבירו. ומביא ראי' מהירושלמי. לא זכיתי להבין כלל דברי קדשו. דהירושלמי סובר להלכה דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ע"כ אינו מתנה על ודאי שביד חבירו. וכן הוא באמת הלכה. אבל ר"י ור"ח דסוברים אדם מקנה א"כ יכול להתנות אף על ודאי שביד חבירו. והרי הפריש באמת. על דבר שיבא לידו לאח"כ. וצ"ל דכך כוונת רבינו הר"ש ז"ל. אף למאן דאית לי' אדם מקנה היינו דוקא לקרוא שם על דבר שיבא לידו ואינו ברשותו. מפירות שלו כמו בהך עובדא דש"ס יבמות. כיון שיכול לסיים מקום בעת קריאת השם. מהני שפיר לקרוא שם בע"ש ולהפריש בשבת. אבל להתנות על ודאי שביד חבירו דלא שייך סיום מקום אף למאן דאית לי' אדם מקנה. אין הקנין למפרע אלא כשיבא לידו אח"כ. נמצא דלא הוי סיום מקום ולא הוי קריאת שם בע"ש ע"כ אינו יכול להפריש בשבת לכ"ע. ואף דיכול להפריש מפירות שלו על פירות שיבא לידו אח"כ למאן דאית לי' אדם מקנה. כיון דהפירות שלו. אבל מה שביד חבירו כיון דאינו יכול להפריש אינו יכול להתנות ולקרוא שם. ע"כ אי אפשר להפריש אח"כ בשבת. ואף לפי מה שכתבנו לעיל לדעת הרמב"ם גבי טבל אלו דמהני לקרוא שם בע"ש ולהפריש בשבת אף דלא סיים מקום. כיון דהפרשה הוא מדרבנן אסור בשבת ובדרבנן יש ברירה לענין קביעות מקום. אבל מה שביד חבירו אף למאן דאית לי' אדם מקנה אינו יכול להתנות מחמת שאינו שלו כלל. וכאילו לא קרא שם כלל וקביעות מקום לא הוי כלל. והוי כמו כל המתלקט יהי' הפקר (ב"ק ס"ט) כיון דאינו מבורר איזה פירות יתן לו חבירו ואין ברירה. ואף למאן דאית לי' ברירה לא אמרינן כי אם בפירות שלו כיון שהפריש אח"כ הרי קבע מקום. כיון דעכ"פ הפירות היו ידועים כ"א המקום לא הי' ידוע אמרינן הוברר אח"כ. אבל בכה"ג שלא היו שלו ואף הפירות אינם ידועים. לא שייך לומר שהוברר הדבר שקבע שם על מקום הידוע. ואף למאן דאית לי' אדם מקנה. כן מוכרחים אנו לומר ולפרש את הר"ש הנ"ל. ולפ"ז אין חולקים ש"ס דילן עם הירושלמי לפ"ז יש מקום לפרש שגם הרמב"ם סובר כן ע"כ פסק כהירושלמי. כי אין חולק. ועוד יש לומר אף אם נאמר כפשטא. דמאן דאית לי' אדם מקנה יכול להתנות על פירות חבירו. ולקרוא שם כשיבא לידו יפריש. והיינו כיון דאיסור הפרשה בשבת הוא דרבנן ובדרבנן יש ברירה. והוי קריאת שם מעליא בע"ש. והרמב"ם דפסק אין אדם מתנה על ודאי שביד חבירו לדידן דקיי"ל אין אדם מקנה. ואין הבדל למאן דאית לי' אדם מקנה בין פירות שלו ובין פירות חבירו כשקורא שם בע"ש כשיבא לידו. עכ"ז ניחא נמי הא דפסק הר"מ כהירושלמי. והיינו דבירושלמי מדקדק ר' יוחנן על משנה דהמזמין את חבירו דקתני דווקא בדמאי. אבל בוודאי אינו יכול להתנות על דבר שאינו ברשותו. והמשנה דלקמן היה לו טבל מפרש אף בוודאי. וגורס למחר. כמבואר בשנות אליהו. והנה ר' יוחנן דסבר באמת אין אדם מקנה מוקי למשנה דהמזמין להלכה ובפרט ר' יוחנן פוסק הלכה כסתם מתניתין. ע"כ סובר דהחילוק בין דמאי לוודאי לענין להתנות על דבר שאינו ברשותו אבל לענין להפריש בשבת מותר אף בוודאי היכא שקרא שם בע"ש. אבל למאן דאית לי' אדם מקנה א"כ יכול להתנות אף על דבר שאינו ברשותו. והנה אם נאמר דסתם משנה דדמאי דהמזמין הוא ר"מ דסובר אדם מקנה. וע"כ צ"ל החילוק דקתני דווקא גבי דמאי היינו מטעם הפרשת שבת דאסור להפריש ודאי בשבת. לפ"ז ש"ס דילן ר' ינאי ור' חייא דסברי אדם מקנה וסוברים כר"מ כמו שאמר ר' חייא כרבי ורבי כר' מאיר. היו סוברים דהך משנה הוא ר"מ וע"כ אסור להפריש ודאי בשבת. אבל ר' יוחנן דסבר להלכה אין אדם מקנה מוקי למתניתין כרבנן. ואין מתנה בוודאי על דבר שאינו ברשותו אבל להפריש בשבת מותר. ולפ"ז תליא הפלוגתא דמחולקים ר' ינאי ור' יוחנן במשנה דהמזמין כמאן אתיא א"כ לדידן דקיי"ל אין אדם מקנה. אתי מתניתין כפשטא כרבנן. וקיי"ל כר' יוחנן דירושלמי. ועוד יש ליישב בפשיטות טפי. דבאמת אף בטבל ודאי דמותר לקרוא שם בע"ש ולהפריש בשבת עכ"ז בעת קריאת השם צריך לסיים מקום לומר לצפונו או לדרומו. והמשנה דהיו לו מאה תאנים של טבל מיירי בדבר יבש דמהני קביעות מקום ולא תליא כלל בברירה. אף דכתבנו לעיל להרמב"ם כיון דהפרשה בשבת אסור בדרבנן. לענין דרבנן מהני קריאת שם אף בלא סיום מקום ויש ברירה וכסברת הרמב"ן. עכ"ז יש לומר להיפוך כיון דלענין הפרשה אם לא היה מפריש והיה אוכל קודם הפרשה לד דן דאית לן אין ברירה בדאורייתא. אף שהפריש אח"כ. עכ"ז אכל למפרע טבל וכיון דצריך מדאורייתא להפריש תרומה. וקריאת שם כה"ג לא הוי קריאת שם. א"כ הרי הוא כאילו לא קרא שם כלל ואיסור דרבנן של הפרשה בשבת כדקאי קאי, ואין לומר דאף דקבע מקום וקרא שם נמי יהי' אסור לאכול ואח"כ להפריש דאין ברירה א"כ אף אם קבע מקום בעת קריאת השם א"כ הרי הוא מפריש בשבת. כיון דהפרשה לא מהני למפרע. זה אינו דאף למאן דלית לי' ברירה עכ"ז היכא שקבע מקום בדבר יבש כשמפריש אח"כ מהני הפרשה למפרע. ודמי למה שכתב הרמב"ן הובא בר"ן גיטין בסוגיא דברירה. דדוקא כגון אם יבא החכם למזרח יהי' עירובו למזרח ואם למערב למערבו. אבל אם מתנה אם בא או לא בא לא תליא כלל בברירה ולכ"ע מהני. א"כ בקריאת שם מהני היכא שקבע מקום כשמפריש אח"כ. וכל הסוגיא דלוקח יין שתליא בברירה הכל מחמת שהוא דבר לח ואי אפשר לקבוע מקום. וצריך לומר שהוברר אח"כ שזה שהפריש הוא התרומה שקרא עליו שם וזה הוא ברירה. אבל באם קרא שם על דבר יבש וסיים מקום. הוי כמו תנאי דעלמא ומהני לכ"ע וזה ברור. אבל אם לא קבע מקום תליא בברירה. ואף שהפרשת שבת הוא אסור דרבנן כיון שלענין הפרשת תרומה לא הוי קריאת שם אסור להפריש בשבת ג"כ. וראיה לסברא זו מבכורות (נ"ז א') ותמורה (ל א') גבי שותפים שחלקו אחד נטל עשרה ואחד נטל תשעה וכלב שכנגד הכלב אסורים כו'. וקאמר בש"ם למ"ד יש ברירה לברור חד לבהדי כלב ואינך לישתרי. ומוקי הש"ס דשוי הכלב חד ומשהו. והנה הרא"ש בפ' בית כור ב"ב (ק"ז) ובר"ן נדרים (מ"ה) כתבו דהך סוגיא דסתם גמרא דתמורה אזיל שלא אליבא דהילכתא. לדידן דקיי"ל בדאורייתא אין ברירה. אף שלא הי' הכלב שוה מעט יותר כולם אסורים. והנה אם נאמר בענין אחד שיש בתוכו דרבנן ודאורייתא. לענין דרבנן יש ברירה. א"כ אין מוכרח לומר דהסתמא דסוגיא דתמורה אזיל שלא כהילכתא. הלא הא דבעל החיים חשיבי ולא בטלי אינו אלא מדרבנן. ובדרבנן יש ברירה. ע"כ הוכרח הש"ס לואקמי בטופייני. אבל אם הכלב שוה כאחד מהם הנותרים מותרים מצד דיש ברירה בדרבנן. אלא ע"כ כיון שהאיסור הוא איסור דאורייתא אף שאנו דנים על איסור דרבנן לא אמרינן יש ברירה. ה"ה לענין הפרשת שבת. אף שאיסור הפרשה הוא מדרבנן. כיון שלענין דאורייתא לא היה מהני קריאת השם הקודם אם לא סיים מקום כיון דאין ברירה ואם היה אוכל מתחילה ואח"כ הפריש היה אוכל טבל. כן אף שאנו דנים אם מותר להפריש בשבת. אף שהפרשה הוא מדרבנן. כיון דקריאת השם לא מהני לענין דאורייתא כמו כן לא מהני לענין דרבנן ולא אמרינן בכה"ג יש ברירה. והרי הוברר שסיים מקום. ואסור להפריש בשבת. א"כ לפ"ז ניחא שפיר דהך עובדא דר' ינאי ור' וחייא דש"ס יבמות דמוכח דאסור להפריש בשבת. והך עובדא דש"ס ירושלמי כר' ינאי ור' חייא שמוכח שמותר להפריש בשבת. אינם סותרים כלום. דבירושלמי מיירי שקרא שם בערב שבת וסיים מקום. בכה"ג מהני לכ"ע ומותר להפריש בשבת אף למאן דלית לי' ברירה כנ"ל. אבל בש"ס דילן כיון דהפירות אינם בידו וברשותו. וזה הוא ברירה אם יתנה ויקרא שם כיון שאי אפשר לסיים מקום. כיון שלא נודע איזה פירות תן לו. ודמי לכל המתלקט. ואנן קיי"ל בדאורייתא אין ברירה. א"כ לא הוי קריאת שם בערב שבת ואסור להפריש בשבת. אף שאיסור הפרשה הוא דרבנן וכנ"ל. לפ"ז הרמב"ם שפסק בטבל ודאי היכא שקרא שם בע"ש מותר להפריש בשבת. מיירי ג"כ כפשוטי שקרא שם כדין היינו שסיים מקום. אלא שקיצר בלשונו. ואפשר דזה הוא כוונת הר"ש בתירוצו. אלא שראיתי לגדול הדור הגאון מוהר"י נ"י בספרו מקור חיים בהלכות פסח (סי' תמ"ח ס"ק ג') בסופו. שמתרץ על הרמב"ם דפסק (בפ"ד מהל' איסורי מזבח דין י"ז) גבי שותפים שחלקו דאחד אסור והנותרים מותרים. וכבר תמהו עליו מהרש"ל ביש"ש בדיני ברירה והלח"מ. הא פסק בדאורייתא לא אמרינן ברירה. ותירץ הרב הנ"ל נ"י שהוא מדרבנן כיון דמדאורייתא בטל ברוב. ובדרבנן יש ברירה. א"כ לפ"ז יש לומר דהרמב"ם לשיטתו. וסובר בכה"ג יש ברירה. א"כ אם קרא שם מערב שבת. אף דלא סיים מקום מותר להפריש בשבת. כיון דהפרשה הוא דרבנן ובדרבנן יש ברירה והוברר שקריאת השם היה טוב ואינו מפריש בשבת. וצריך לתרץ ש"ס דילן והירושלמי כמו שכתבנו לעיל באופן ראשון ושני. אבל עכ"פ נכון לפשוט יותר אופן אחרון כיון שמהתוס' והרא"ש והר"ן לא משמע כן גבי שותפים שחלקו וכנ"ל. וגם פשטא דש"ס בכורות משמע דמקשה למ"ד יש ברירה מוכח דלמ"ד אין ברירה ניחא ואם איתא אף למ"ד אין ברירה עכ"ז בדרבנן יש ברירה א"כ קשה לכ"ע. אף שזה יש לדחות דשם בסוגיא מבואר דר' יוחנן לית לי' ברירה. אפילו חלקו תשעה נגד תשעה. ור' יוחנן לשיטתו בביצה דאית לי' אף בדרבנן אין ברירה. עכ"ז הא נזכר שם בסוגיא רב נחמן דסובר ג"כ אין ברירה ומפשטא דש"ס עירובין דאמר לי' רבא לרב נחמן מאן האי תנא דאפילו בדרבנן לית לי' ברירה אישתוק ולא א"ל. משמע דעכ"פ רב נחמן גופא סובר בדרבנן יש ברירה. א"כ עדיין קשה על רב נחמן ג"כ ולמה מקשה הש"ס על רב ענן. ואף גם זאת יש לדחות. ואין להאריך עוד בזה. אח"ז ראיתי את דברי הר"ש הנ"ל בתוס' סוכה (כ"ג ב') בד"ה שני לוגין בלי שום תוספת ביאור וכבר ביררנו לעיל לענ"ד. אבל בתוס' יומא (נ"ו) בד"ה הלוקח יין כתבו בהדיא לחלק בין דמאי לודאי דבודאי אף אם קרא שם בערב שבת אסור להפריש בשבת ומשמע אף אם קרא שם בקביעות מקום לא מהני. דהא למאן דאית לי' ברירה אין חילוק בין קבע מקום או לא כיון שאח"כ נתברר וכסברת הרמב"ן והרשב"א. ואעפ"כ כתבו דאסור להפריש בשבת בודאי. וכן מבואר בחידושי רשב"א בכמה מקומות (סוכה כ"ג חולין י"ד וב"ק ס"ט) יעו"ש. וחולקין על הרמב"ם. אך בזה נראה דמחולק הירושלמי עם גמרא דילן. דבירושלמי גם מעשה דר' ינאי שבא אצל ר"ח. מאי לעשר בשבת. ואמר לי'. למען תלמד ליראה וגומר כל הימים ואפילו בשבת. ובש"ס דילן מקשה ע"ז איצטריך קרא למישרי טלטול דרבנן. ומתרץ אלא לאו כה"ג וכתבו התוס' שם בד"ה אלא בשם ר"ת. דאיצטריך למישרי שבת שלא מן המוקף. וזה ניחא לש"ס דילן. כמו שפירש ר"י דשרי לתרום בערב שבת שלא מן המוקף כדי שלא יצטרך לטרוח ולתרום בשבת דכל זה מעונג שבת. והיינו לש"ס דילן דר' ינאי תרם בערב שבת. אבל להירושלמי צריך לומר בהיפוך דאתי קרא למשרי לתרום בשבת. והיינו דלא נימא משום עונג שבת יתרום שלא מן המוקף בערב שבת. אלא דצריך לתרום בשבת מן המוקף. ובהכי ניחא הא דלא הביא רבינו הרמב"ם (בפ"ג מהל' תרומות) החילוק בין שבת לחול לענין לתרום מן המוקף וכבר עמד הרב בעל מ"ל (שם בהלכה י"ז) על זה. והיינו דרבינו לשיטתו שפסק כהירושלמי והירושלמי חולק על ש"ס דילן בזה: