תורת אליקום· רבי אליקום גצל מאיר פודרוביניק
סימן ח · אות ז
לברר דעת הרמב"ם (בפ"ט מהל' מעשר שני הלכה ז') שפסק כסתמא דצנועין. וכבר הרעישו גדולי הראשונים הרמב"ן והרשב"א בחידושיו לב"ק. ממ"נ ליתא להך סתמא דצנועין. אם נאמר כל המתלקט אין ברירה. כמו שפסק הרמב"ם (בפ"ז מהל' מעשר) גבי הלוקח יין אין ברירה אף שמתנה בפירוש. ואף שפירשנו דהוי ספיקא עכ"ז ספיקא הוא. ואם יאמרו כל הנלקט לית הילכתא כצנועין. מחמת הא דר"י שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו וה"ה לחלל ולהפקיר כמבואר בסוגיא. ועיין כ"מ שם שנדחק בזה. לכל מעיין. ומוהרש"ל ביש"ש בדיני ברירה חשב לרבינו בפסק זה כשגגה כו'. ע"כ הנראה לענ"ד. והוא כשנעיין בסוגיא דב"ק הנ"ל דמתחילה קאמר הש"ס שמקשה על הא דר"י שניהם אינם יכולים להקדיש כנ"ל. מסתמא דצנועין שאמרו כל הנלקט מזה. וקאמר הש"ס וכי תימא מאן תנא צנועין רשב"נ. והאמר רבה בר בר חנה אמר ר"י כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו חוץ כו'. ובירושלמי (בפ"ה דמעשר שני) על משנה דצנועין אמר ר' יוחנן דאתיא רשב"ג ורשב"ג ומ"ד לעתותי ערב. אמרו דבר אחד. ובאמת צריך להבין. למה לא חש הירושלמי לקושית הש"ס ס דילן. דא"כ יהיה הילכתא כסתמא דצנועין דאמר ר"י כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו כנ"ל. ובפשיטות יש לתרץ ע"פ המבואר בש"ס כתובות (ע"ז א') דאמוראי נינהו אליבא דר' יוחנן. ורבי אבא בר יעקב לית ליה הך כלל שאמרו בשם ר' יוחנן כ"מ ששנה רשב"ג. ואזיל סוגית הירושלמי אליבא דמ"ד החולק על רבה בר בר חנה. אך עדיין קשה לכאורה. דאם נאמר דסתמא דצנועין הוא רשב"ג. איך קאמר בירושלמי דרשב"ג ומ"ד לעתותי ערב אמרו דבר אחד. הא רשב"ג סובר יש ברירה כמבואר בגיטין (מ"ז ב') בברייתא בישראל ונכרי שלקחו שדה בשותפות. ואף לפי המסקנא דאוקמי בסוריא דהוא דרבנן. עכ"ז לר' יוחנן אין חילוק בין דרבנן לדאורייתא. כמבואר בש"ס ביצה. א"כ לרשב"ג דאית ליה ברירה למה לא אמרו כל המתלקט ויש ברירה. אך באמת להירושלמי ניחא דאי אפשר לומר בשחרית כל המתלקט. דאין פודין במחובר כמו במעשר שני דילפינן קודש קודש ממעשר. וכן מבואר בהירושלמי בהדיא ברם כמ"ד בשחרית לא אתי ויש אדם מבקר במחובר. וכן מבואר עוד בירושלמי על מתניתין דכרם רבעי ב"ש אומרים אין לו חומש ואין לו ביאור דתני רבי אומר בד"א בשביעית אבל בשאר שני שבוע יש לו חומש כו'. ומקשה ויפדה במחובר לקרקע וכן על רשב"ג דקאמר שם דאין חילוק בין שביעית בין שאר שנים. לב"ש דלא למדו לנטע רביעי ממעשר שני מקשה ויפדה במחובר לקרקע. א"כ מבואר בהדיא במקומות הנ"ל דהא דאין פודין במחובר בכרם רבעי היינו דאיתקש למעשר שני. דלא כתוס' ב"ק (ס"ט א') ד"ה אימא כל המתלקט. דכתבו דלא הוי טעמא אלא משום דבמחובר אין דמיו ידועים. ע"כ גבי צנועים הקילו שלא יכשלו. ועיין כ"מ (בפ"ט מעשר שני הלכה ב') שהביא באריכות תשובת הרמב"ן (סי' קנ"ו). ועיין ש"ע יו"ד (סי' רצ"ד) בביאור הגאון (ס"ק ח"י) שהסכים ג"כ לפסק הלכה כהרמב"ם דהא דאין פודין במחובר בכרם רבעי היינו משום דאיתקש למ"ש. והש"ס דילן ה"מ לאדחוי' באמת. דאי אפשר לומר באמת כל המתלקט דאין פודין במחובר. ולשיטת הרמב"ם יהיה ניחא הא שנדחקנו לעיל אם נאמר דר' יוחנן מחלק בין מתנה בפירוש למה לא אוקמי באמת כל המתלקט. והיינו משום קושית דאין פודין במחובר. וכסברת הירושלמי. אך התוס' בעצמם אינם סוברים כן. אך לשיטת הירושלמי עכ"פ ניחא. הא דלא אוקמי אליבא דרשב"ג. כל המתלקט ויש ברירה כנ"ל מחמת דאין פודין במחובר מדאורייתא וכנ"ל. והנה לתרץ קושית הרמב"ן שס וקושית התוס' למה לא דחי בש"ס דילן. דהא דכל המתלקט. דאין פודין במחובר. יש ליישב קצת. והוא דהסוגיא אזיל ע"פ סוגית הש"ס קדושין (נ"ד ב') על משנה דכרם רבעי ב"ש אומרים אין לו חומש כנ"ל. דב"ש לית להו היקש קודש קודש ממעשר שני וכרשב"ג דירושלמי שם ודלא כרבי. ולפי הסוגיא דב"ק דר' יהודה אית ליה גבי עניים כל שילקטו יש ברירה. ור' יהודה סובר בקדושין שם מעשר שני ממון בעלים הוא. ולא פסק כב"ה דכולו לגת דאית להו לב"ה דמעשר שני ממון גבוה הוא. א"כ יש לומר דפסק בכולה מילתא כב"ש. אף בהא דאין לו חומש ואין לו ביעור. ולא ילפינן כלל היקש דכרם רבעי למעשר שני. אף דבאמת דבש"ס קדושין שם על משנה דהפודה נטע רבעי כו' בין שניתן לו במתנה קאמר הש"ס מני אליבא דר"מ הוא מי מצי יהיב והא גמרי קודש קודש ממעשר אלא לאו רבי יהודה וקתני שם דמוסיף חומש מבואר בש"ס דאף דפסק ר' יהודה בהא כב"ש דמ"ש ממון בעלים. אבל בהא דאית ליה חומש לכרם רבעי פסק כב"ה. ובאמת לא תליא זה בזה כלל. עכ"ז אינו מוכרח כיון דבמסקנא קיימא מתניתין דהפודה נטע רבעי כר"מ וכדמתרץ הש"ס שם יש לומר דר' יהודה אית ליה בכולה מילתא כב"ש. דאין לו חומש לכרם רבעי ולא ילפינן קודש קודש ממעשר שני. ע"כ להכי לא דחי הש"ס אם נאמר דכל המתלקט. הא אין פודין במחובר כיון דלא ילפינן קודש קודש ממעשר לר' יהודה דאית ליה בכולה מילתא כב"ש. ובאמת פודין במחובר. והא דקתני בתוספתא דאף ב"ש סוברים דאין פודין במחובר היינו לרבי דאית ליה דאף ב"ש סוברים היקש דקודש קודש. לבד בשביעית אסיק בירושלמי בקושיא ויפדה במחובר. ולרשב"ג באמת לב"ש פודין במחובר כרם רבעי. ור' יהודה כב"ש. אבל לפי האמת דקיי"ל כר"מ פסקינן כב"ה וילפינן קודש קודש ואין פודין במחובר. ובהכי ניחא בש"ס ב"ק דאמר רבא אי לאו דאמר ר' יוחנן צנועין ור' דוסא אמרו ד"א. ה"א מאן תנא דצנועין ר"מ הוא. ולשיטת התוס' קשה איך אפשר לומר צנועין ר"מ היא הא ר"מ סובר יש ברירה בהלוקח יין וה"ל למימרינהו כל המתלקט ויש ברירה. אלא ע"כ לר"מ ניחא כיון דר"מ גמר קודש קודש ממעשר. א"כ אין פודין במחובר. ע"כ תני כל הנלקט. עוד נראה בס"ד לפי שיטת התוס' והרמב"ן. דש"ס דילן סברי דהא דאין פודין במחובר הוא מדרבנן. ובצנועין לית לן בה דלא כש"ס ירושלמי. דס"ל דהוא מחמת היקש למעשר שני. א"כ יש לומר דסוגיא דירושלמי דסובר דצנועין הוא רשב"ג. הוא אף לרבב"ח אמר ר' יוחנן בכ"מ ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו. אעפ"כ ניחא. והיינו דבש"ס דילן קאמר על ר' יוחנן סתמא אחרינא אשכח אין הגונב אחר הגנב כנ"ל. ומאי חזית דאזיל בתר הך סתמא ולא אזיל בתר סתמא דצנועים משום דמסייע ואיש כי יקדיש כנ"ל. א"כ לפ"ז לא קשה להירושלמי לשיטתו שסובר דאין פודין במחובר מחמת היקש. א"כ ע"כ רשב"ג דהיינו הצנועים מיירי לעתותי ערב. דאין פודין במחובר. כמבואר בירושלמי. ולא קשה הא אמר רבב"ח אמר ר"י כ"מ ששנה רשב"ג כו'. הא לא עדיף הך כלל דר' יוחנן מהך כלל דאמר ר' יוחנן הלכה כסתם מתניתין. ואעפ"כ היכא דאיכא סתמא אחרינא ומסייע קרא. אזלינן בתר הך סתמא. דמסייע קרא. כמו כן לא עדיף הך דהלכה כרשב"ג מסתם משנה ומסייע קרא לסתמא דאין הגונב כו'. אבל הש"ס דילן לשיטתם דהא דאין פודין במחובר הוא מחמת שאין השומא ידוע ובצנועים לא חששו. א"כ לפ"ז אם נאמר דהצנועים היינו רשב"ג. ע"כ כל שילקטו תנן דרשב"ג סובר יש ברירה כמבואר בגיטין וכנ"ל. א"כ קשה דר' יוחנן אדר' יוחנן. דאמר רבי יוחנן אין ברירה אחים שחלקו כנ"ל. ואף שסתם משנה כמותו מתניתין דבכורות (נ"ו) או דתמורה (ל"א). עכ"ז מאי אולמא הך כלל דהלכה כסתם משנה מהך כלל דהלכה כרשב"ג בכ"מ ששנה במשנה ומאי אולמא וליכא דמסייע להך סתם משנה דאין ברירה. ולפי שיטת הרמב"ם דפסק דאין פודין במחובר מחמת היקש וסובר דאין הש"ס דילן חולק עם הירושלמי כנ"ל. יש לומר ג"כ דאף דהירושלמי אזיל אליבא דרבב"ח אמר ר"י. אעפ"כ ניחא לומר דהך דצנועים הוא רשב"ג. והיינו ע"פ מה שכתבנו לעיל. דמאן דסובר מעשר שני ממון בעלים הוא. יכול לסבור בכולה מילתא כב"ש. דכרם רבעי אין צריך חומש ולא גמרינן ההיקש דקודש קודש. וכרשב"ג אליבא דב"ש. והנה בש"ס דילן קדושין (נ"ד ב') קאמר הש"ס על הא מתניתין משך הימנו מעשר בסלע ולא הספיק לפדותו עד שעמד בשתים נותן סלע ומשתכר בסלע ומעשר שני שלו אילימא ר"מ אמאי משתכר בסלע ונתן את הכסף וקם לו דאין הקדש נקנה במשיכה. כמבואר בפ"א דקדושין רשות הגבוה בכסף ובש"ס קדושין (כ"ט) בברייתא. והנה בעל תוי"ט במעשר שני (פ"ד מ"ו) כתב לפי פי' המפרשים הראב"ד והר"ש והרע"ב שהמעשר אינו מתחלל אלא בשעת מתן מעות מיהו המוכר והלוקח נידונין כשעת משיכה דאתי מתניתין אף כר"מ כיון דאינו מתחלל אלא בשעת מתן מעות דהוי ממון גבוה ונדחק בהא דקאמר הש"ס דמתניתין אתיא כר' יהודה דה"מ הש"ס באמת לדחות דאתי כר"מ יעו"ש שהאריך. ואין לדבריו שום הכרע לדחות סוגיא פשוטה וברורה. דבאמת אף לר' יהודה דסובר ממון בעלים עכ"ז וכי לית ליה ונתן הכסף וקם לו. דעיקר חילול יוצא ע"י המעות. אלא כיון דהמוכר והלוקח נידונים כשעת משיכה. א"כ ע"כ מוכח דיש לבעלים זכיה בו. א"כ ע"כ ממון בעלים הוא. א"כ אי אפשר לאוקמי הך מתניתין כ"א כר' יהודה דוקא. דלר"מ כיון שאין לבעלים שום זכיה בו מה שאייטא דמשיכה לכאן. ואף לענין המוכר והלוקח. לא היה כלל לקנות במשיכה וזה פשוט. והנה בש"ס ירושלמי מבואר על משנה דמשך הימנו מעשר. דלא כרשב"ג דתניא רשב"ג אומר לעולם משיכתן של מעשר שני הוא פדיונו. ובירושלמי (פ"ה) על מתניתין דכרם רבעי מבואר דר' יוסי סבר דאף רשב"ג מודה דבכסף נמי נפדה דכתיב ונתן הכסף וקם לו. ועכ"פ נראה לפי המבואר בש"ס דילן דאי אמרת משיכה קונה במעשר שני ע"כ סובר דמעשר שני ממון בעלים. דהא לא אשכחן מאן דפליג אמשנה דרשות גבוה בכסף. וא"כ רשב"ג דאית ליה אף לענין מעשר שני נפדה במשיכה. ע"כ אית ליה ממון בעלים הוא. ואין לומר דאיכא שום לימוד לרשב"ג במע"ש דנפדה במשיכה אף דהוי ממון גבוה ומשונה מכל הקדש. והא דמקשה הש"ס קדושין אמאי משתכר בסלע. היינו כיון דמחלקינן לענין מוכר ולוקח. נקנה במשיכה ולא לענין פדיה ע"כ דליכא קרא. וע"כ הטעם משום דיש לבעלים זכיה בו. והיינו ממון בעלים וכנ"ל. אבל לרשב"ג דאית ליה אף לענין פדיה נפדה במשיכה יש לומר דאית ליה שום קרא ע"ז. ולעולם דסבר ממון גבוה הוא. זה אינו. הא לר' יוסי בירושלמי אית ליה ג"כ דנפדה בכסף ואם אית ליה קרא ע"ז דבמשיכה נפדה מנ"ל לחלוק על ר' ירמיה דסובר דוקא במשיכה כיון דאיכא קרא. ואין לומר דמחולקים לר' ירמיה ממעט הקרא כסף ולר' יוסי לא ממעט כסף כל כה"ג ה"ל להש"ס ירושלמי לפרושי קצת מזה. אלא ע"כ כפשטא דרשב"ג סובר דממון בעלים הוא ע"כ נפדה במשיכה כמו בכל הדיוט. רק ר' יוסי סבר כיון דכתיב בקרא ונתן הכסף ריבה דנפדה אף בכסף ג"כ. א"כ לפ"ז רשב"ג סובר ממון בעלים הוא וסובר הש"ס דילן דמאן דסובר ממון בעלים הוא ר' יהודה ורשב"ג סוברים כב"ש בכולה מילתא דכרם רבעי דאין לו חומש דלא ילפינן קדש קדש. והך מתניתין אתיא כר"מ דהא דקתני הפודה נטע רבעי מוסיף חומש. כדמוקי במסקנא בש"ס דילן קדושין. א"כ לפ"ז לרשב"ג פודין במחובר כרם רבעי. וע"כ כל שילקטו תנן ויש ברירה לרשב"ג לשיטתו בגיטין. וקשה דרבי יוחנן דאמר אין ברירה ומאי אולמא דהך כלל דרבב"ח דסתם מתניתין מהך כלל דאמר ר"י הלכה כרשב"ג במשנתנו אבל הירושלמי סובר דאף דרשב"ג אית ליה ממון בעלים. עכ"ז בהא דיש לו חומש אית ליה כב"ה. וילפינן קודש קודש. א"כ אין פודין במחובר ואיירי רשב"ג כל המתלקט. ועדיפי הך סתמא דמתניתין דאין הגונב כו' מחמת דמסייע קרא וכנ"ל. והנה באמת מטין בירושלמי (פ"ה דמעשר שני ובפ"ז דפאה) דהלכה כר' יהודה. וכן מבואר בהדיא בביאור הגאון בי"ד (סי' רצ"ד ס"ק י"ט) דהירושלמי פסק כר' יהודה דלא כש"ס דילן קדושין (נ"ד) ע"כ מוקי הך סתם מתניתין הפודה נטע רבעי יש לו חומש כר' יהודה ור' יהודה בהא סבר ליה כב"ה. אף דסבר דמעשר שני ממון בעלים כב"ש. אבל להש"ס דילן כיון דבלאו הכי לית הילכתא כר' יהודה סובר דר' יהודה דכולא מתניתין פסק כב"ש. ולא יליף הגז"ש וכנ"ל. ואתי כר"מ. אבל לר' יהודה אין חומש בכרם רבעי. וכן לרשב"ג וכנ"ל. עוד דרך אחר נאמר על הירושלמי הנ"ל דמוקי הך דצנועין כרשב"ג. ובזה נבא בס"ד שפסק הרמב"ם דכל הנלקט. והוא דכבר כתבו התוס' בב"ק בד"ה והצנועין. דצנועים אשאר שני שבוע קיימי דאי אשביעית כיון שהיו זוכים מן ההפקר לא היו יכולים לחללו. וכן מוכח בש"ס דאמר אביי אי לאו דאמר ר"י צנועים ור"ד אמרו ד"א. ה"א צנועים אית להו דר"ד מה בגנב עבדו רבנן תקנתא. א"כ מבואר דאיירי בשאר שני שבוע דלא הוי הפקר. ועיין פ"י. והנה באמת נראה לפי שיטת הרמב"ם לומר דע"כ מוכח מר' יוחנן דאיירי בשאר שני שבוע. מדאמר צנועים ור"ד אמרו ד"א. והיינו דכבר כתבו התוס' ב"ק (ס"ח ב') בד"ה הוא דאמר בסופו מיהו תימא דהיכא מדמי הקדש כלל לחילול. דלמה לא יכול לחלל נטע רבעי ומעשר שני של חבירו כיון דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו, והא דמבעי ליה בנדרים (ל"ו) התורם משלו כו' התם דילמא ניחא ליה דליעביד מצוה בממונו אבל הכא וכי אין טוב להם למלקטים שיחללו אותם הבעלים עכ"ל. ולא מצאו רבותינו תירוץ ע"ז. אך באמת צ"ע דהא דזכין לאדם שלא בפניו היינו מטעם שליחות. וכיון שלר' יוחנן שניהם אינם יכולים להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו. א"כ איך יחללו הבעלים נטע רבעי וכן להמלקטים עניים שזכו בתורת גזל א"כ אינו שלהם ואיך יהיו הבעלים שלוחים של המלקטים והלא אינו שלו ואינו יכול לעשות שליח. ע"כ קאמר הש"ס שפיר דלר' יוחנן אינו מועיל החילול וכ"ז זה דוקא בשאר שני שבוע. אבל בשביעית כיון דהפקר הוא וזכו המלקטים לגמרי א"כ נעשו הבעלים שלוחים שלהם וזכין לאדם שלא בפניו כסבר' התוס' א"כ אדרבא בשביעית יכולים הבעלים לחלל לכ"ע מחמת זכיה ושליחות אבל בשאר שני שבוע כיון שלא זכו המלקטים אינם יכולים הבעלים להיות להם שלוחים. והא דלא מוקי הש"ס מתני' דצנועים בשביעית. היינו מדאמר ר' יוחנן צנועים ור"ד אמרו ד"א. ואם נאמר דמיירי בשביעית א"כ ט טעמא דצנועים מחמת זכיה וזכין לאדם שלא בפניו אבל בהך דר' דוסא דזכה בתורת גזל לא מהני חילול של הבעלים. אלא ע"כ דר' יוחנן סובר דצנועים מיירי בשאר שני שבוע. ע"כ אמר צנועים ור"ד אמרו ד"א דמועיל חילול אף שאינו ברשותו. ור' יוחנן גופא סבירא ליה דאי אפשר לומר דהצנועים על שנת השביעית קאי. לענין מאי יחללו. דהא די בציון שהיו מציינים לידע שהוא כרם רבעי. וכי ח"ו הצנועים יחשדו לישראל הלוקט כדת וכהלכה בשביעית דהוא הפקיר שלא יפדה כרם רבעי. בשלמא אי צנועים קאי על שאר שני שבוע דהלוקט הוא אינש דלא מעליא. דזוכה בתורת גזל. ע"כ עשו הצנועים תקנה דפן ח"ו יעבור ויאכל בלא פדיה. ולהצילו מחטא זה דלשורת הדין לרשב"ג. הלעיטהו לרשע. והמה חששו להצילו. ולא די בציון פן יעבור ויאכל בלא פדיה. א"כ ע"כ הצנועים בשאר שני שבוע מיירי אף לרשב"ג. ע"כ קאמר בש"ס שפיר דאי אפשר לאוקמי כרשב"ג דהא אמר רבב"ח אמר ר"י הלכה כרשב"ג בכ"מ במשנתנו. וע"כ הטעם משום דיכול לחלל אף שאינו ברשותו. אבל הירושלמי דלא אמר כהך לישנא רשב"ג ומ"ד לעתותי ערב אמרו דבר אחד. והיינו דהירושלמי סובר דהך דצנועים רשב"ג הוא ואיירי בשנת שביעית. וכן מוכח בירושלמי שם דמקשה על הצנועים ויציין. ומתרץ איך הוא נקרא צנוע. ואם נאמר דהקושיא הוא על שאר שני שבוע. והא להירושלמי צנועים היינו רשב"ג. ולרשב"ג בשאר שני שבוע. א"צ לציין משורת הדין הלעיטהו כו' וצנועים היה די להם ציון יותר מהדין אלא ע"כ כפשטא דצנועים מיירי בשביעית ע"כ היו צריכים לעשות זהירות יתירה חילול. א"כ כיון דצנועים איירי בשביעית. ע"כ קאמר שפיר דרשב"ג הוא וכן הילכתא באמת כיון שזכו המלקטים מצד הדין והוא שלהם א"כ הבעלים שליחותייהו דהמלקטים הוא דעבדו וזכין לאדם שלא בפניו. והא דקאמר בירושלמי כמ"ד לעתותי ערב סבר רשב"ג. היינו לאפוקי כל מה שילקטו ומחמת ברירה ורשב"ג סובר יש ברירה. ע"כ אמר דאי אפשר לפדות בשחרית מחמת דאין פודין במחובר. אבל באמת לרשב"ג אף אם סובר דאינו מחלל דבר שאינו ברשותו. אעפ"כ ניחא מחמת טעם זכיה ושליחות. ואיירי בשנת שביעית. ולהכי הרמב"ם פסק (בפ"ט מהל' מע"ש) כסתמא דצנועין בשנת שביעית כמבואר בהדיא בלשון רבינו (הל' ז') והצנועים היו מניחים את המעות בשנת שמיטה ואומרים כל הנלקט מפירות רבעי כו' שהרי אי אפשר לפדות במחובר כמו שביארנו עכ"ל. ואין חולק בזה ושני התלמודים עולים בקנה אחד רק מחולקים בפירוש הצנועים. ולדינא אין נ"מ. בשנת שביעית מחללים הבעלים מתורת זכיה ושליחות כנ"ל. ודרכו של הרמב"ם לתפוס פי' הירושלמי בחיבורו. אלא דעדיין יש לדקדק בדברי רבינו שכ' שהרי א"א לפדות במחובר. ע"כ א"א לומר כל המתלקט. בשלמא בירושלמי דמוקי מתניתין דצנועים שהוא רשב"ג ניחא דאיצטריך לטעם שאין פודין במחובר משום דרשב"ג סובר יש ברירה כנ"ל. אבל לשיטת הרמב"ם שפסק אף במתנה בפירוש כגון בשני לוגין שאני עתיד להפריש (בפ"ז מהל' מעשר) דאין ברירה למה לו לטעמא דאין פודין במחובר אף שכבר כתבנו דהרמב"ם דסובר במתנה בפירוש הוי ספק. כדמוכח מהך לאיזה שארצה אגרש. עכ"ז כיון שאסור מחמת ספק ע"כ א"א לפדות ולומר כל המתלקט מחמת ברירה. ואף שיש לדחוק דלהכי נקיט טעם דאין פודין במחובר דלא הוי ספק. אבל מטעם ברירה הוי ספק. ונ"מ אם פדה במחובר. אם ספק פדוי וחילול או בודאי אינו חילול. כ"ז דוחק. ע"כ נראה לשיטת רבינו. והוא דכבר פסק (בפ"ד מהל' מע"ש הל' ט"ו) האומר מע"ש מחולל על סלע שתעלה בידי מן הכיס כו' הרי זה חילל. וכבר העיר הר"י קורקוס והכ"מ שם. דהוא נגד הסוגיא דעירובין (ל"ו) דמבואר דמאן דאית ליה חילול סובר יש ברירה בדאורייתא, והרי הר"מ פוסק (בפ"ז מהל' מעשר) אין ברירה בדאוריי'. ותירצו כ"א לפי שיטתו יעו"ש. ע"כ הנראה לענ"ד בזה והוא דהרמב"ם באמת מחלק בין מתנה בפירוש או לא ובמתנה בפירוש אית ליה ברירה כגון בהך דכל המתלקט וכגון בהך דמע"ש שהתנה שיחולל על סלע שיעלה בידו מן הכיס. וכן לאיזה שארצה אגרש. רק שם הטעם דהוי ספק משום לה לשמה כנ"ל באריכות (באות א') והא דפסק גבי לוקח יין דאין ברירה אף דמתנה בפירוש. היינו משום דבאמת יש הבדל בין הך דכל המתלקט וחילל דמעשר שני ולאיזה שארצה וכדומה, דברירה שלהם במתנה בפירוש הוא קרוב לגלוי מילתא. כגון בהך דכל המתלקט אם יודע לו מתחילה שילקט המלקט זה שליקט באמת. אח"כ היה יכול להפקירו או לחללו תיכף אלא מפאת חסרון ידיעתו אמר בסתימות וכיון שהתנה בפירוש אמרינן ברירה. אבל בהך דהלוקח יין שאומר שני לוגין שאני עתיד להפריש דאף אם יסיים מקום תיכף על התו"מ שיפריש אח"כ א"א להפריש תיכף. דהרי משקה מעורב כמבואר (בסי' א') באריכות בשם הירושלמי והמפרשים. ע"כ צ"ל זה שאני עתיד להפריש והיינו מכבר ולכשאשתה כנ"ל וכיון שמה שאומר מה שאני עתיד להפריש אינו מצד חסרון ידיעה והבירור. אלא אם היה מפריש תיכף היה אסור לשתות מחמת משקה מעורב. א"כ לא מהני התנאי בפירוש שאני עתיד להפריש כיון שאינו יכול להפריש תיכף ולסיים מקום. והוי כמו ברירה דעלמא. אבל גבי כל המתלקט וחילל דמעשר שני ואיזה שארצה אגרש ואיזה שתצא מפתח תחלה בכל הני. אם היה יודע האמת מתחלה יכול להתנות תיכף והוי כמו כל תנאי מחמת הספק שלא נודע לו. ע"כ אמרינן ברירה בכה"ג. אבל מה שאני עתיד להפריש. איך יועיל תנאי זה יותר מהפרשה באמת. והפרשה באמת אסור לכ"ע מחמת משקה מעורב. א"כ התנאי אינו מעלה כלל לענין ברירה. רק אם נאמר יש ברירה בעלמא אמרינן שהשתיה ששתה מתחלה חולין שתה. ועכ"פ התנאי מה שאני עתיד להפריש אינו דומה לכל התנאים הנ"ל דהוי מחמת ספק וכיון דודאי מהני אמרינן במתנה בפירוש ברירה. אבל בלוקח יין כיון דהפרשה לא מהני. דומה לכל ברירה בעלמא. ובזה ניחא הא דמתרץ רבה בש"ס עירובין (ל"ז ב') דר"ש אית ליה ברירה ושאני בהאי דלוקח יין דבעינן שיריה ניכרים. וכבר כתבנו (בסי' א') בשם הרשב"א בחידושיו לחולין (י"ד) דמתמה ע"ז דהא למאן דאית ליה ברירה הרי שיריה ניכרים אח"כ. ואמרינן הוברר הדבר למפרע שזה ששתה חולין וזה שהפריש הוא למפרע תרומה. והברירה מבדיל. אך לפי הנ"ל ניחא והוא דבאמת לא קאמר ר"ש יש ברירה כ"א במתנה בפירוש כגון בהך דמערב לכל שבתות השנה רציתי אלך כנ"ל. כמבואר שם. דהוא מתנה בפירוש. ורק הברירה לברר הספק ואז היה נודע לו מתחלה רצונו. היה יכול להתנות תיכף. ע"כ אמרינן ברירה במתנה בפירוש. אבל בהך דהלוקח יין כיון דבעינן לסיים מקום ואי אפשר לסיים מקום מחמת משקה מעורב. א"כ לא מהני התנאי לענין ברירה והוי כלא התנה וברירה למפרע לא אמרינן. ע"כ קאמר הש"ס הטעם משום דבעינן ראשית ששיריה ניכרים. הרצון בזה אם לא היו צריכים שיריה ניכרים. הא מהני מה שאני עתיד להפריש. מחמת מתנה בפירוש. דהיה יכול לומר ולהפריש תו"מ תיכף ואח"כ כשיפריש יהיה מותר למפרע מחמת ברירה. אבל כיון דבעינן סיום מקום היינו ראשית ששיריה ניכרים. ע"כ מה שאני עתיד להפריש התנאי אינו מועיל כלל לענין ברירה. וע"כ שנאמר ברירה מצד עצמו בלא התנאי. וזה לא אמרינן. אבל אם נאמר דלא בעינן סיום מקום. אף שאינו יכול להפריש תו"מ תיכף. מחמת עירוב משקה. עכ"ז מה שאני עתיד להפריש, מהני מחמת מתנה בפירוש. כיון דהפרשה סתם היכא דליכא עירוב מהני ע"כ מהני מה שאני עתיד להפריש מטעם ברירה אבל אם נאמר דבעינן ראשית כיון שהפרשה סתם היכא דליכא עירוב לא מהני. ע"כ לא עדיף מה שאני עתיד להפריש דהוי הפרשה סתם בלא סיום מקום. וע"כ שצריך אתה לדון מטעם ברירה כסברת הרמב"ן והרשב"א. וברירה בלא מתנה בפירוש לית ליה לר"ש. ואבע"א בש"ס עירובין דאמר הטעם משום בקיעת הנוד. והיינו דאית להו ברירה אף בלא מתנה בפירוש. ואף לרבא גופא מספקא ליה ביש בכור אליבא דר"מ ור"י אם אית להו ברירה בעלמא היכא שאינו מתנה בפירוש. והיינו דמספקא ליה בסברא זו גופא שכתבנו אם דומה הך דהלוקח יין כמו בלא התנה בפירוש לדידן דקיי"ל דבעינן סיום מקום. או דיש להבדיל דאעפ"כ אינו דומה להיכא שאינו מתנה בפירוש. אבל עכ"פ הרמב"ם פוסק כתירוץ הראשון דעירובין. וכיון דבעינן סיום מקום ואי אפשר לסיים מקום. לא עדיף מה שאני עתיד להפריש בסתם בלא סיום מקום מאם היה מתנה בפירוש והפריש תיכף בלא סיום מקום וברירה לא אמרינן באינו מתנה בפירוש. והטעם סיום מקום וברירה הכל אחד. ע"כ הרמב"ם (בפ"ז מהל' מעשר) פוסק בהלוקח יין אין ברירה. אבל גבי כל המתלקט ומעשר שני וכדומה במתנה בפירוש אמרינן ברירה ע"כ צ"ל הרמב"ם הטעם דאין פודין במחובר. ובש"ס ב"ק דמסיק הש"ס אלא לעולם כל הנלקט הדר הש"ס מהא דקאמר מעיקרא דכל המתלקט תליא בברירה. היינו משום דבלא"ה צ"ל כן משום דאין פודין במחובר. כנ"ל בשם הירושלמי א"כ למסקנא י"ל באמת לחלק בין מתנה בפירוש. ובהכי ניחא הא דר' יהודה כל שילקטו גבי עניים. אף דסבר אין ברירה גבי הלוקח יין ורש"י פירש דטעמא דר' יהודה בהלוקח משום בקיעת הנוד. ולהנ"ל אין צריכים לזה. די"ל כתירוץ ראשון דש"ס עירובין דבעינן ראשית ששיריה ניכרים בהלוקח יין. ואין ברירה בלא התנה בפירוש וכנ"ל אבל בכל שילקטו במתנה בפירוש אמרינן ברירה וכנ"ל. והא דקאמר בש"ס עירובין גבי חילל מעשר שני דאין ברירה היינו אם לא נחלק בין מתנה בפירוש. אבל לדידן דקיי"ל לחלק בין מתנה בפירוש כדמוכח מהך סוגיא דגיטין דקיי"ל דהוי ספק גט וע"כ משום לה לשמה ור' יוחנן אזדא לטעמי' ואינו מחלק וכנ"ל. עכ"פ הרמב"ם מחלק בין מתנה בפירוש וטעמא דלוקח יין כתירוץ ראשון דש"ס עירובין ואין ברירה בכה"ג דהוי כלא התנה. ואין אנו צריכים לדחוק בדברי הרמב"ם שבמתנה בפירוש הוי ספיקא וכנ"ל (באות א') אלא כפשטא ויש בריר' במתנה בפירוש וכשיטת הגאון מוהרא"ו בביאורו לא"ח (סי' תי"ג) וכן נכון לדינא דלא כמו הרש"ל ביש"ש: