אור ברסלב
תורת אליקום סימן ח › אות ו

תורת אליקום· רבי אליקום גצל מאיר פודרוביניק

סימן ח · אות ו

אות ה

עוד נראה להביא ראיה לשיטת ר"י בעל התוס' מהא דגיטין (מ"ח א') מהא דאמר רב יוסף אי לאו דאמר ר' יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא כו' דאמר רב אסי אמר ר' יוחנן אחים שחלקו לקוחות הם ומחזירין זה לזה ביובל. ואי ס"ד לאו כקנין הגוף דמי לא משכחת דמייתי בכורים כ"א חד בר חד עד יב"נ. ורבא אמר שם קרא ומתניתין מסייע לי' לר"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. וע"כ פסק כר"י כמש"כ התוס' ולדידי' יקשה אם נאמר דהא דסבר אחים שחלקו לקוחות הם מצד אין ברירה. א"כ לא משכחת דמייתי בכורי'. וכבר עמד התוס' שם בקושיא זו בד"ה אי לאו. ותירצו בדוחק ולפי הנ"ל לשיטת ר"י ניחא. דבאמת רבא סבר יש ברירה. רק לא הוי כלקוחות כ"א לענין אונאה. א"כ אף אם קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי משכחת שפיר דמייתי בכורי'. וכן מהא דסנהדרין (קי"ב) דאמר רב חסדא בהמה חציה של עיר הנדחת וחציה של עיר אחרת אסורה עיסה חציה של עה"נ וחציה של עיר אחרת מותרת. וע"כ דסבר יש ברירה. כמו שכתב הגאון אמיתי אור ישראל בעה"מ שאגת אריה (בסי' פ"ט) וסתמא דש"ס שם לא הביא חולק בזה ראיה לשיטת ר"י דהלכה אף בדאורייתא יש ברירה. וכן יש להוכיח קצת כשיטת ר"י (משנה ט' פ"ו דדמאי) חבר וע"ה שירשו את אביהם ע"ה יכול לומר לו טול אתה חטים ואני חטים אבל לא יאמר לו וכו'. ומייתי להמשנה הש"ס חגיגה (כ"ה ב') ופי' רש"י שם דבחד מין אמרינן ברירה. אבל בשני מינים לא שייך ברירה. וכן כתבו התוס' שם בד"ה חבר. וכתבו עוד שם וכן הוא הפירוש במשנה (י') גר ועכו"ם שירשו את אביהם עכו"ם יכול לומר לו טול אתה ע"א ואני מעות דאית לי' ברירה התם והך דאית לי' ע"כ ט"ס בתוס' הוא וצ"ל דלית לי' ברירה וכן נראה בהדיא בש"ס קדושין (י"ז ב') דהטעם הוא משום ירושת הגר דרבנן. שמא יחזור לסורו ולא הוי חליפי ע"א דחכמים לא תיקנו לו ירושה כ"א בהיתר. ועיין תוס' שם ד"ה חליפי ע"א דאין הטעם משום ברירה וכן בש"ס ע"ז (ס"ד ב') ובתוס' בד"ה תניא נמי הכי. וע"כ כוונת התוס' כאן בחגיגה לפרש הך משנה (י') דלהכי דווקא משום ירושת הגר דרבנן אקילו ולא מטעם ברירה דבשני מינים לא שייך ברירה. וזה פשוט. עכ"פ מהך סתמא דש"ס קדושין (י"ז) דקאמר תניא נמי הכי בד"א שירשו אבל נשתתפו לא. וכן בע"ז (ס"ד) ופי' התוס' בע"ז בד"ה תוס' הנ"ל דהוצרך לאתויי הברייתא. דמהמשנה הוי טעינא דהטעם הוא משום ברירה. ואף בשני מינים שייך ברירה. להכי הוצרך להביא הברייתא. דע"כ אין הטעם משום ברירה. דאל"כ אף נשתתפו היה מותר. ומדהאריך סתמא דש"ס להביא הברייתא למאן דלא נימא דהטעם של המשנה מחמת ברירה ולעולם ירושת הגר דאורייתא מוכח דבאמת הילכתא אף בדאורייתא יש ברירה. אלא דלהכי בנשתתפו אסור משום דבשני מינים לא שייך ברירה. דאל"כ בלא"ה מוכרח דירושת הגר דרבנן. דאי דאורייתא אין ברירה בדאורייתא. והא לא מסתברא כלל דהוצרך הש"ס להביא הברייתא. כדי שלא נעמיד המשנה שלא אליבא דהילכתא ואף למ"ד יש ברירה בדאורייתא ולטעות בתרתי חדא דלוקמי המשנה שלא אליבא דהילכתא. ועוד לטעות דבשני מינין שייך ברירה. אלא ע"כ מוכח דהילכתא אף בדאורייתא יש ברירה. ודרך הש"ס לברר דבשני מינים לא שייך ברירה, מדקתני נשתתפו אסור. ועוד מדיוק הברייתא דקתני נשתתפו אסור דוקא בכה"ג דהוי שני מינים אבל במין אחד מותר מכלל דיש ברירה בדאורייתא. ועוד דהש"ס בקדושין קאמר הראי' מהברייתא לרבא. ורבא סבר בפ' יש בכור (מ"ח) דר"מ ור"י סוברים גבי חלוקת הירושה דמספקא להו אם יש ברירה. ואם נאמר כשיטת הסוברים דרבא סבר בעצמו אין ברירה בדאורייתא וגם רבי מאיר דסתם משנה כוותיה סובר אליבא דרבא. דספיקא הוא בחלוקת ירושה. א"כ שפיר הכריח רבא דירושת הגר דרבנן אליבא דהילכתא וגם אליבא דר"מ דסתם מתניתין כוותיה. אלא ע"כ כשיטת ר"י דהילכתא בדאורייתא יש ברירה. וגם רבא סובר כן. ומסתמא המשנה אליבא דהילכתא. ע"כ הכריח הש"ס להביא הברייתא להסתייע דלא שייך ברירה בשני מינים. וע"כ מוכרח דבירושת הגר אקילו רבנן. עד כאן צדדנו לסייע מפשטות השמועות והסוגיות לשיטת ר"י למען לחוש לחומרא בדאורייתא. ולהלן בס"ד נברר שיטת רוב הפוסקים בדיני ברירה שמחלקים בין דאורייתא לדרבנן. וכל פרטי דינים המסתעפים. וד' יתן חכמה וגו':

סימן בי אות א' בס"ד ראינו לברר. אם הא דפסקו כל הפוסקים כר' אושעיא דביצה (ל"ח) לחלק בין דאורייתא לדרבנן בברירה. אם הוא מצד ספיקא דדינא להכי בדאורייתא אזלינן לחומרא ובדרבנן לקולא או דבין לקולא ובין לחומרא פסקינן בסכינא חריפא. בדאורייתא אין ברירה. הנה מדברי הר"ן בפ' כל הגט מבואר דהוא ספק. וכן פסק הרמב"ם (בפ"ג מהלכות גירושין) וכן פסק המחבר באה"ע (סי' קל"א סעיף ד') יתר על כן אמר לסופר כתוב ואיזה שארצה אגרש או איזה שתצא בפתח תחלה. הרי זה ספק גירושין, ועיין ב"ש (ס"ק ד') ועוד החזיקו בזו השיטה שני גדולי אחרונים בספריהם הגאון אמיתי בעל פ"י בחידושיו לגיטין (כ"ה מ"ח) ובביצה במקומות ברירה דהוא ספק וכן הגאון אמיתי בעל ש"א בתשובותיו מהם (בסי' צ') ובשאר מקומות. ולעומתם עומד מוהרש"ל ביש"ש ב"ק בדיני ברירה. והגאון אמיתי החסיד מוהרא"ו בביאורו לא"ח (סי' תר"ג) דפסקינן בדאורייתא בין לקולא בין לחומרא אין ברירה. ובדרבנן לעולם יש ברירה. ואל מי מהקדושים נפנה. ולפי שהוא יסוד מוסד בדיני ברירה. לכן בס"ד לפענ"ד נברר האמת וד' אמת ינחנו בדרך אמת. והנה הב"ש (בס"ק הנ"ל) כתב לתרץ הא דפסק הרמב"ם (פי"א מהל' יובל הלכה י"ט) אחים שחלקו כלקוחות הן ומחזירים זה לזה ביובל. וכן הא דפסק הרמב"ם (בפ"ו מהלכות בכורות הלכה י') אע"פ שחלקו גדיים נגד גדיים ועשרה נגד עשרה הרי הם כלקוחות ופטורים מן המעשר. והיינו כר"נ ור' יוחנן (בכורות נ"ו ב') א"כ מבואר דאף לחומרא אין ברירה והרי הן כלקוחות. ובשם חידושי רשב"א כתב. דהא דמחזירין זה לזה ביובל. היינו לקיים מצות יובל לחומרא לשוב אל אחוזתו. וכן הכריח מהא דרב אסי דמספקא לי' בברירה. ואעפ"כ סבר רב אסי בשם ר' יוחנן אחים שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל. ועיין תוס' גיטין (מ"ח) ד"ה אי לאו דכתבו שני תירוצים לזה או דלאו היינו רב אסי אמר ר' יוחנן או הא דידי' הא דרבו. והב"ש הכריח מהא דאמר רב אסי כולם אינם פוסלין חוץ מן האחרון. והיינו לחומרא אמרינן יש ברירה גבי כתוב לאיזה שארצה אגרש. וגם על זה יש לתרץ שני תירוצי התוס' הנ"ל. עכ"פ מהא דמחזירין אין ראי' דהוא לחומרא לקיים מצות יובל. וכן מוכח מלשון הרמב"ם שכתב (בפי"א מהל' יובל) אחים שחלקו כלקוחות הן בכ"ף הדמיון. ומחזירין זה לזה חלקו ביובל. לא תבטל חלוקתן מכמות שהיתה ופירש בעל פ"י בגיטין (מ"ח) דכוונת הרמב"ם לא תבטל חלוקתן הראשונה ואחר היובל נוטל כל אחד חלקו כדמעיקרא רק כדי לקיים מצות יובל חוזרים. וכמש"כ רש"י ז"ל בגיטין (כ"ה א') בד"ה חוזר ביובל לתחלתו משום מצות יובל והדר שקלי כדמעיקרא עכ"ל. ועיין עוד פ"י גיטין (כ"ה) בד"ה ואי אשמעינן שכתב ג"כ כנ"ל. והוא התירוץ של הב"ש בתוספת ביאור. וכתב עוד הב"ש מה שפסק הרמב"ם (הל' בכורות הנ"ל) אפילו חלקו גדיים נגד גדיים פטור ממעשר משום דקיי"ל ספק מעשר פטור. וכן כתב הפ"י בגיטין (כ"ה) בד"ה ואי אשמעינן בסופו וכמבואר בש"ס ב"מ (ו' ב') וכדתנן בכורות (נ"ט) קפץ אחד מן המנויים לתוכן כולם פטורים. וכן פסק הרמב"ם (בפ"ו מהל' בכורות הלכה ט"ז) כל בהמה שהיא ספק אם בת מעשר היא או אינה בת מעשר הרי היא פטורה מן המעשר. לפיכך טלאים שנתערב בהם יתום או לקוח וכיוצא בהם הרי כולם פטורים מן המעשר שכל אחד מהן ספק הוא. עכ"ל הרמב"ם. והרמב"ם כותב בכל המקומות הנ"ל כלקוחות בכ"ף הדמיון היינו דמספקא לי' בברירה. ושני הגדולים לדבר אחד נתכוונו. והנה מתוך לשון הרמב"ם שכתב כל אחד מהם ספק הוא. נתיישב לי קושית התוס' ב"מ (ו') בד"ה קפץ וז"ל תימא דלבטיל ברובא דהא דדבר שבמנין לא בטל אינו אלא מדרבנן ולחייבו כולם במעשר והניחו התוס' ז"ל בקושיא ולא תירצו ולענ"ד נראה לי ליישב ע"פ הסברא. והיינו דבאמת במעשר בהמה קודם שמנה אותן תחת השבט אין כאן קדושה כלל. ואפילו מי שהיו לו מאה טלאים והפריש עשרה מהם אין בהן קדושה כמבואר במשנה (פ' בתרא דבכורות) וכן פסק הרמב"ם (בפ"ז הלכה א') א"כ בשעת שנתערב אחד מן המנויים או הפטורים לא שייך ביטול דהוי מין במינו וחולין בחולין. ולא שייך ביטול כ"א איסור בהיתר או חולין במוקדשין. וכעין הטעם שכתב הר"ן על דבר שיש לו מתירין דאינו בטל דוקא מין במינו כיון דהוא במינו וקרוב להיתר בהיתר ע"כ מדרבנן אינו בטל. אבל בכאן דהוא באמת היתר בהיתר חולין בחולין לא שייך ביטול. וע"כ צריך לומר כשיבא לעשר תחת השבט ויהיו הרוב מהחייבים במעשר נאמר דגם המנוי שקפץ לתוכן יבטל ברוב ויהי' חייב גם זה אינו. בשלמא כל ביטול ברוב בכל התורה בכל האיסורים הרוב מצטרף יחד לבטל המיעוט. והמיעוט גריר אחר הרוב. אבל במעשר בהמה אדרבא פירוד הרוב הוא הגורם לחייב במעשר דצריך למנות אחד אחד עד העשירי לקדש העשירי ואם צירף הכל ביחד וקידש העשירי לא קדוש כנ"ל. א"כ על כל אחד ואחד בפני עצמו שנתפרד מחבירו הוי הספק אם הוא המנוי או אינו המנוי הוי ספק דאורייתא ולא שייך ביטול ברוב. דבכל התורה בצירוף גורם הביטול וכאן להתחייב במעשר הפירוד גורם ואי אפשר לצרף אחד עם חבירו ולבטל. וזה כלול במתק לשון הרמב"ם הנ"ל שכל אחד מהן ספק. היינו לתרץ למה לא יתבטל ברוב. כיון שעל כל אחד הספק וכל אחד נפרד מחבירו ולא שייך צירוף. ומתורץ קושית התוס'. והנה בעיני יפלא על יש"ש. שפסק בהא דכתב לאיזה שארצה אגרש. דאין קדושין תופסין בה כלל. אם שהכריע דבדאורייתא אין ברירה אף לקולא. עכ"ז איך לא חשש עכ"פ לשיטת ר"י דפסק בדאורייתא יש ברירה. אף דלשיטת ר"י הטעם משום דוכתב לה לשמה. עכ"פ מידי ספיקא לא נפקא. ובאמת הפריז על המדה להקל באיסור דאורייתא נגד כל הפוסקים הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והמחבר. ואחרי רבים להטות וכש"כ לחומרא מצורף להחמיר שיטת ר"י הנ"ל. וגם בעל פ"י חולק עליו בזה. והגאון מוהרא"ו בביאורו שם אף שהחזיק בשיטתו. עכ"ז בכאן לענין גט חולק דהוי ספק. ולמען ברר השורש הנ"ל בס"ד. צריכים אנו להעתיק סוגיא דגיטין (כ"ה י"א) דאמר הש"ס על ר' יוחנן דאף אחרון אינו פוסל ואזדא לטעמיה דאמר רב אסי אמר ר' יוחנן אחים שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל וצריכא דאי איתמר בהא בהא קאמר ר"י דאין ברירה משום דבעינן לה לשמה, אבל התם מכר הוא דאמר רחמנא דליהדר ביובל. אבל ירושה ומתנה לא. ואי אשמעינן שדה משום דלחומרא א"נ כתחילה אבל הכא אימא לא צריכא. ע"כ הסוגיא. ועיין פי' רש"י. והנה היש"ש ב"ק בדיני ברירה הקשה על הצריכא הראשונה דאמר הש"ס אבל ירושה ומתנה לא, דהא לפי' ר"י בתוס' ד"ה לאיזו שארצה. דהש"ס קאמר לה לשמה היינו אע"ג דבעלמא יש ברירה הכא בגט פסול משום דכתיב וכתב לה לשמה דוקא. ה"ל להש"ס לומר אבל גבי אחים שחלקו יש ברירה. ולמה מסיק הש"ס משום דמתנה אינה חוזרת כר"מ. ואנן לא קיי"ל כר"מ כ"א כחכמים. כמו שפסק הרמב"ם (פי"א מהל' יובל). ע"כ תירץ יש"ש שם להוכיח דלא כפי' ר"י. והיינו דכתב לה לשמה. היינו אם נאמר אין ברירה בעלמא אינה לשמה. ולא הוברר דוכתב לשמה. ע"כ הוצרך הש"ס לומר אבל ירושה ומתנה לאו דוקא לר"מ. כיון דסבר מתנה שלא נתן מעות אינו חוזר. כן יורשים דלא נתנו מעות אין חוזר. אבל לחכמים דמתנה חוזרת ה"ה ירושה כיון דאין ברירה. להכי הוצרך הש"ס לומר דווקא אליבא דר"מ. והנה כל מעיין בצדק יראה דאי אפשר להלום בלשון הש"ס דקאמר משום דבעינן לה לשמה. היינו אין ברירה. ולמה לא קאמר בהדיא אין ברירה כדקאמר הש"ס (בדף כ"ד ב') בהדיא וסיפא למה לי הא קמ"ל דאין ברירה. וקושית יש"ש במקומה עומדת. ובעל פ"י תירץ דהש"ס הוכרח לרבי יוחנן לשיטתו דסבר בביצה אף בדרבנן אין ברירה. א"כ ע"כ סבר אין ברירה. ע"כ הוכרח הש"ס לומר באחים שחלקו כר"מ דירושה ומתנה לא חוזרים. ומתרץ הא דלא קאמר הש"ס ואזדא ר"י לטעמיה דסבר אף בדרבנן אין ברירה. א"כ ע"כ סובר דאף לקולא אמרינן אין ברירה. דאל"כ למה מחמרינן בדרבנן דספיקא לקולא. ונדחק דר' יוחנן סבר דעיקר תחומין יש לו עיקר מהתורה והוי כדאורייתא. ובאמת לא היה צריך לדחוק דיש לתרץ בפשיטות משום דהוי דבר שיש לו מתירין ודבר שיש לו מתירין ספיקא אסור. ועיין בש"א (סי' צ'). אלא דע"כ תירוצו אינו למעיין בש"ס ביצה (ל"ז ב') דמתחילה קאמר הש"ס דר' אושעיא סבר אין ברירה ור' יוחנן סבר יש ברירה. ומקשה הש"ס ומי אית לי' לר' יוחנן ברירה והאמר ר"א אמר ר"י אחים שחלקו מחזירין כו'. וכי תימא כי לית לי' לר"י ברירה בדאורייתא אבל בדרבנן אית לי' ובדרבנן מי אית לי' והתני איו ר' יהודה אומר אין אדם מתנה כו' ואמר ר' יוחנן וכבר בא חכם. אלמא לית לי' לר' יוחנן ברירה ומכח זה מהפך הש"ס דר' יוחנן סבר אין ברירה. והנה יש לדקדק בש"ס שם. למה לא אמר בקוצר ומי אית לי' לר' יוחנן ברירה והתני איו ואמר ר"י כו'. א"כ מוכח בהדיא דר' יוחנן אמר אף בדרבנן אין ברירה. ולמה האריך הא דאמר ר"י באחים שחלקו ומזה לא מוכח דיש לחלק בין דאורייתא לדרבנן. וע"כ צ"ל כמש"כ התוס' שם בד"ה ואמר ר"י. דהכריחו דע"כ ר"י לית לי' דאיו. לפי שאינו מחלק בין תולה בדעת עצמו כו'. וא"כ ליתא לדאיו והלוקח יין מכח מתניתין דמי שאחזו ומכח ברייתא דכל מה שילקטו כו' ומתניתין דעירובין. וכתבו התוס' ושמא משום דבעי לתרץ לעולם לא תהפוך הקשה קושיא קלה אע"ג דשמא לר"י ליתא לדאיו. לפ"ז אין שום הכרח מהך דאיו ועיקר ההכרח הוא מהא דאמר ר' יוחנן אחים שחלקו. א"כ לפ"ז נדחה דברי הרב בעל פ"י. דהעיקר דאנחנו יודעים דר' יוחנן לית לי' בדרבנן ברירה הוא מאחים שחלקו והש"ס גיטין קאמר בצריכותא. דאי לא אמר ר' יוחנן הך דאחים שחלקו. א"כ ה"א באמת דר' יוחנן אית לי' ברירה. וטעמא דמתניתין דגיטין משום דלה לשמה. ונדחה כל דברי פ"י. ועוד נראה לי עיקר לתרץ הך קושית התוס' דביצה שם. והיינו דהש"ס הכריח דע"כ ר' יוחנן אינו מחלק בין דאורייתא לדרבנן כיון שמפרש תנא דבי איו. ועיקר הוכחת דהתנא דליתא למתניתין דעירובין מכח דהלוקח יין. ואם איתא לחלק בין דאורייתא לדרבנן א"כ בהך דהלוקח דהוא דאורייתא לית לי' לר' יהודה ברירה. אבל במתניתין דעירובין דהוא דרבנן אית לי' ברירה אע"כ דר' יוחנן לא מחלק בין דאוריי' לדרבנן ואף דבאמת ליתא לדאיו מכח קושית התוס' דסמי תרתי מקמי תלת'. ואית לי' לר' יהודה ברירה אף בדאוריי'. אבל עכ"פ מוכח דאין לחלק בין דאוריי' לדרבנן. דאל"כ בלא"ה נדחה תנא דבי איו. ועכ"פ דוקא אם אנו יודעים מהך דאחים שחלקו. דסבר ר' יוחנן אין ברירה בדאוריי' מוכח מהך דבי איו דקסבר ר"י דאין לחלק בין דאורייתא לדרבנן. אבל לפי הצריכותא דלא ידעינן מהא דאחים שחלקו. א"כ יש לומר דר' יוחנן סבר יש ברירה. ואף לפי תירוץ השני בתוס' שם בשם רבינו שמשון משאנז דכתבו אפילו ליתא לדאיו דר' יהודה לא אמרה מכ"מ חד תנא אמרה. ולכך מיישב ר' יוחנן הברייתא דאיו. עכ"פ דוקא כיון שאנו יודעים דר' יוחנן לית לי' ברירה בדאורייתא ומפרש ברייתא דבי איו. אז אמרינן דר' יוחנן אינו מחלק בין דאורייתא לדרבנן. אבל גם ר"ש משאנז מודה דאי לא ידעינן הך דאחים שחלקו. אין ראיה כלל מהך דבי איו וכי משום דמפרש הברייתא יהי' מוכרח דהכי סבירא לי'. ויש לומר דר"י סבר יש ברירה. וא"כ בכל אופנים ליתא לדברי בעל פ"י. א"כ עדיין קושית יש"ש במקומה עומדת. ע"כ נראה ברור בס"ד. והוא דבלא"ה יש לדקדק למה קאמר הש"ס (בדף כ"ד) הטעם משום דאין ברירה להכי פסול לגרש אם אמר לאיזה שארצה. ואף לרוב הפוסקים דפסקו בדאורייתא אין ברירה. ולמה לא קאמר הטעם משום לה לשמה דיהי' המשנה אתי ככל התנאים. אף למאן דאית לי' ברירה בדאורייתא. ע"כ נראה ברור והוא דודאי למאן דסבר יש ברירה בודאי מדאורייתא. א"כ הרי הוברר שנכתב לשמה. כסברת רש"י. אלא למאן דמספקא לי' בברירה ולחומרא בדאורייתא אין ברירה. א"כ הרי ספק הוא וכיון דבעינן לשמה. ובשעת כתיבה הוא ספק. א"כ הרי לא נכתב לשמה. ואז אף לקולא אינו גט והוי ודאי. אף דבעלמא אין ברירה לחומרא אבל לא לקולא. אבל הכא בגט כיון דבעינן לשמה והרי לא נכתב לשמה מפאת ספק ברירה ע"כ גורם לגט זה דלא הוי גט אף לקולא. ע"כ קאמר בש"ס שפיר בצריכותא דדוקא גבי גט סבר ר' יוחנן דאף לקולא אינו גט אבל בעלמא מספקא לי' ואין ברירה לחומרא וא"כ לרבנן היה להיות באחים שחלקו לחזור ביובל לקיים מצות יובל לחומרא ע"כ קאמר הש"ס בהצריכה אבל התם מכר הוא דאמר רחמנא ליהדר אבל ירושה ומתנה לא. כר"מ דוקא. ע"כ בש"ס (כ"ד) דקאמר הטעם דאין ברירה היינו לזעירי ורב אסי דסוברים לחומרא אמרינן אין ברירה. ע"כ אינם סוברים סברא זו. לחלק בין גט לעלמא. דאל"כ הי' להיות אינו גט אף לקולא. אבל הש"ס קאמר אליבא דר' יוחנן בהצריכה. דלהכי הוי אף לקולא אינו גט משום דבעינן לשמה. עכ"פ מוכרח דלא כשיטת רש"י דסובר דמאן דסובר אין ברירה בדאורייתא בין לקולא בין לחומרא. ופי' בזעירי ורב אסי דסוברים רק ריח הגט הוי מדרבנן בעלמא. ולדידיה הך דאין ברירה. ולה לשמה הכל אחד. ולמה שינה הש"ס בהצריכה מלשון אין ברירה. דנראה בבירור דהוא כוונה אחרת. ואי אפשר לומר ג"כ כשיטת התוס' דאף מאן דאית לי' ברירה עכ"ז מחמת לה לשמה לא הוי גט. א"כ עדיין הקושיא במקומה עומדת. למה הוצרך לומר אליבא דר"מ. ולפ"ז ניחא הסוגיא דקאמר ואזדא ר' יוחנן לטעמי' דתליא בברירה. ולדברי רש"י ביש"ש. לא תליא כלל בברירה דאף לזעירי ורב אסי סוברים דאף לקולא אין ברירה. א"כ כל הסוגיא למותר. דהא אין חילוק בין רב אסי לר' יוחנן כלל. וכבר עמד בזה הגאון בביאורו שם, ובעל פ"י הוסיף לתמוה. דהא אף לדידן דאמרינן דזעירי ורב אסי סוברים דהוי ספק גט. ואין ברירה לחומרא. א"כ מאי ואזדא לטעמיה דהא י"ל לפי האמת לר"י הא דאחים שחלקו מחזירין ביובל. הטעם כמו שאמר הש"ס או משום דלחומרא. או כא"נ כתחלה אבל בברירה מספקא לר' יוחנן. והכא בגט הטעם משום לה לשמה. ע"כ אף לקולא אין ברירה. א"כ עיקר פלוגתא שלהם בסברת לה לשמה. ואיך קאמר הש"ס דאזדא לטעמיה ר' יוחנן. ואינו תלוי כלל ר' יוחנן לשיטתו. הא כ"ע יכולים לסבור כן. אם יסברו סברת לה לשמה. ובעל פ"י נדחק לתרץ. אבל לפי הנ"ל ניחא. והוא דיש להבין בלשון רב אסי אמר ר"י אחים שחלקו לקוחות הן. ומחזירין זה לזה ביובל למה חלק בתרתי בבי לקוחות הן. ומחזירין ביובל. ולא אמר בקוצר מחזירין ביובל. ע"כ קאמר הש"ס שני טעמים. ואי אשמעינן שדה משום לחומרא. דהא דלקוחות הן לחומרא. לקיים מצות יובל. ואי נמי מספקא בברירה חוזרין ביובל. א"נ כתחילה לחזור כקודם חלוקה. ואין הטעם משום ברירה כפי' רש"י ובעל פ"י תמה על רש"י הא קאמר בהדיא לקוחות הן וע"כ הטעם משום אין ברירה. ועוד הקשה. דע"כ ר' יוחנן סבר אין ברירה לחומרא בביצה יעו"ש. וקושיא השניה מתורץ לפי הנ"ל שדחינו דהך ר"י דביצה תליא דוקא באחים שחלקו. אי אמרת משום ברירה וכנ"ל. אבל קושיא ראשונה לכאורה קשה. אך באמת כוונת רש"י דא"נ קאי על הא דמחזירין זה לזה ביובל. והיינו אם הי' אומר ר"י אחים שחלקו מחזירין זה לזה ביובל. ה"א דלעולם אית ליה ברירה בעלמא. אך מדקתני תרתי בבא. מוכח מהך דלקוחות הן דלחומרא אין ברירה. ונ"מ בעלמא לענין ברירה. אבל לענין מחזירין בלא"ה ניחא אף אם נאמר יש ברירה כא"נ כתחלה. א"כ לפ"ז ניחא הכל. דהא דקאמר הש"ס ואזדא ר"י לטעמי'. והיינו דכבר ביררנו דהך דלה לשמה תליא באין ברירה. דאם נאמר אין ברירה לחומרא א"כ בגט כיון דבעינן לשמה. אף לקולא אינו גט. אבל אם נאמר דיש ברירה אף בגט הוי גט מעליא דהרי הוברר דנכתב לשמה. א"כ עכ"פ מוכח מהך דר' יוחנן דאמר אף אחרון אינו פוסל. דסבר אין ברירה. עכ"פ להחמיר. א"כ לפי האמת קשה למה חלק ר' יוחנן באחים שחלקו לתרי מימרא. לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל. דאם לבאר דהלכה כרבנן ולא כר"מ דסובר מתנה ירושה אינה חוזר. והי' לו לומר אחים שחלקו מחזירין זה לזה ביובל. ולמה הוסיף עוד בבא לקוחות הן. ואם לבאר דאין ברירה לחומרא כבר מוכח מהא דאמר ר' יוחנן אף אחרון אינו פוסל דעכ"פ אין ברירה לחומרא אף אם נאמר הטעם דלה לשמה כנ"ל. אלא ע"כ אתי להורות לנו בהך בבא דלקוחות הן דהמה ודאי לקוחות ואין ברירה אף לקולא. א"כ לפ"ז מהך תרתי בבא דר"י ומהך דר"י דגיטין מוכח דאין ברירה אף לקולא לר' יוחנן לפי האמת. ולא משום טעמא דלה לשמה. ואין חילוק בין גט לשארי ברירה. לפי האמת. ואזדא ר' יוחנן דוקא לטעמיה. א"כ עכ"פ מוכח לזעירי ורב אסי דהילכתא כמותם. דסברי אין ברירה לחומרא דוקא ודוקא ר' יוחנן לטעמו. א"כ מוכח דהך דאין ברירה מצד ספיקא כשיטת הר"ן והרמב"ם והכ"מ. והנה הגאון בביאורו לפי שיטתו שסובר דקיי"ל אין ברירה אף לקולא מהא דר"נ ור"י דבכורות אפילו חלקו גדיים נגד גדיים ועשרה נגד עשרה. אף לקולא לפטור ממעשר. וכן מהא דקיי"ל באמת אחים שחלקו מחזירין זה לזה ביובל אף הקרקעות מחזירין זה לזה ובטל החלוקה. וכן מהא דקיי"ל אתים שחלקו אין להם דרך זע"ז דמוכר בעין יפה הוא מוכר. פי' הסוגיא דגיטין הנ"ל ואזדא ר"י לטעמו. ע"פ שיטת התוס' גיטין (כ"ה ב') ד"ה דברי. דאם מתנה בפירוש יש ברירה אף בדאורייתא. א"כ זעירי ורב אסי דסוברים דהוי ספק. היינו באמת מטעם לה לשמה חיישינן כאן בגט אף שמתנה בפירוש דאמרינן ברירה בעלמא. אבל משום לה לשמה מחמרינן להיות ספק. והא דקאמר בש"ס ואי אשמעינן שדה ה"א לחומרא. לא לענין ברירה בעלמא. הא קיי"ל אף לקולא אין ברירה. כדמוכח בבכורות לפי שיטתו. אלא היכא דמתנה בפירוש ה"א לקולא יש ברירה. כי אינו נפסל הגט רק משום לה לשמה. להכי הוצרך ר' יוחנן לומר דאף לקולא אמרינן אין ברירה גבי גט ולא ביאר כוונתו שם אם ר' יוחנן באמת לית לי' סברא דלה לשמה רק שחולק על זעירי ורב אסי בסברת התוס' אם מתנה בפירוש וסובר רי יוחנן אף במתנה בפירוש אין ברירה אף לקולא אף בעלמא ולא בגיטין דוקא. או שסובר בעלמא אם מתנה בפירוש יש ברירה. אלא דמטעם לה לשמה סובר דאף לקולא אינו גט כלל. וע"כ צ"ל כוונת הרב הוא. דבאמת לא סבירא לי' לר"י לחלק בין מתנה בפירוש כמו שהוכיח בתוס' הנ"ל ד"ה דברי מהא דכל המתלקט (ב"ק ס"ט) שמקשה הש"ס דר' יוחנן אדר' יוחנן. מהא דאחים שחלקו על הא דכל המתלקט. והוכרח הש"ס להפוך שם. ולא מחלק כיון שמתנה בפירוש. יש ברירה. וכתבו התוס' דאי הוי משני הכא הוי קשיא אהך דר"י דאמר אף אחרון אינו פוסל. ואם נאמר דמחמת סברת לה לשמה סובר ר"י אף לקולא אינו גט לא הוי קשה כלל. וע"כ דסברי התוס' דאין סברא משום לה לשמה לפסול אף לקולא. אם נאמר בעלמא יש ברירה היכא שמתנה בפירוש. ואף דהש"ס קאמר בהצריכה ראשונה דאי איתמר בהא ה"א משום לה לשמה. משמע דמשום לה לשמה אף לקולא אינו גט. היינו בה"א. אבל לפי האמת אינו כן. או דרך פירוש בש"ס. ה"א משום לה לשמה. והיינו דבעלמא אין ברירה לחומרא. ואין חילוק בין מתנה בפירוש או לא מתנה. ומשום לה לשמה אף לקולא אין ברירה. אבל אם נאמר דר' יוחנן אית לי' סברא דמתנה בפירוש יש ברירה. לא הי' אומר בגט אף משום לה לשמה לקולא אינו גט. וכיון דמוכח מר' יוחנן דסבר באחים שחלקו אין ברירה ואף לקולא אין ברירה כדמוכח מהך דר"י דבכורות. ע"כ ר"י לית לי' סברת לה לשמה. והיינו דאם מחלק בין מתנה בפירוש אמרינן ברירה לא הי' להיות בגט. אף דבעינן לשמה להקל ולומר דאף ריח הגט אינו. וע"כ ר"י אינו מחלק. ולדידן דקיי"ל כזעירי ורב אסי דהוי ספק אנו מחלקים בין מתנה בפירוש אמרינן ברירה רק בגט משום דבעינן לשמה מחמרינן מספק. כן הוא בלי ספק ביאור כוונת הגאון. ועדיין אינו מיושב מאי ואזדא לטעמי' ר"י. הא עיקר מחלוקתן בסברא זו אם מחלקים בין מתנה בפירוש או לא. וזה אינו תלוי כלל באידך דר"י דסובר אף לקולא אין ברירה כמו באחים שחלקו ובמעשר בבכורות. והראיה לדידן דקיי"ל התם כר"י ואעפ"כ קיי"ל כאן כזעירי ורב אסי. ועוד עדיין קשה לפסק הרמב"ם דפסק (בפ"ז מהל' מעשר) גבי שני לוגין שאני עתיד להפריש דאף במתנה בפירוש אין ברירה בדאורייתא. ואעפ"כ בגט פסק דהוי ספק גט. אך לפי שכתבנו ופירשנו הסוגיא ניחא. ומתורץ הכל לכל השיטות. והנה באמת צריך להבין הך דבכורות (נ"ז א') דקאמר גבי חלקו עשרה נגד עשרה דקאמר ר' יוחנן אין אומר זה חלקו המגיע משעה ראשונה ואין ברירה. ואזדא ר"י לטעמיה דאמר ר"א אמר ר"י אחים שחלקו לקוחות הן ומחזירין כו' וצריכה דאי אשמעינן הכא ה"א בהא קאמר ר"י דומיא דבנך מה בנך ברור לך אף שורך וצאנך בברור לך אבל שדה כו' ואי איתמר בשדה ה"א לחומרא א"נ כתחילה. ורש"ל ביש"ש פי' לפי שיטתו. אף צאנך ברור לך והיינו אין ברירה. דאי אמרת יש ברירה בעלמא. הרי ברור לך. אבל דעיקר הצריכה הוא דה"א דאף דאין ברירה מכ"מ הלכה כר"מ. גם על זה קשה כנ"ל דאין לשון סובל כלל דמקיש לבנך ברור לך. והכוונה אין ברירה. הי' להש"ס לומר בקוצר אין ברירה. והוי לקוח. ואם דבאמת ילפינן בש"ס (נ"ו א') מה בנך אינו בלוקח אף צאנך כו'. הלא כבר מבואר פלוגתא דרב ענן ורב נחמן ור"א ור"י אם יש ברירה או אין ברירה והכל תלוי על סוד לקוח שפטור. ולא קאמר הש"ס כלל שום לימוד. והיינו דכבר נודע:

ומה יוסיף ליתן אומר בהיקש. מה בנך ברור לך. ואסמיך ברירה אקרא. וגם פשט דברי התוס' גיטין (כ"ה א') ד"ה ואי אשמעינן. מבואר דלא כפירושו יעו"ש. וגם אי אפשר לפרש כמו שפירשנו מה בנך ברור לך. והיינו כיון שאינו ברור לך. ואין ברירה בעלמא לחומרא. אבל לענין מעשר כיון דבעינן ברור אף לקולא אין ברירה. וכמו שפירשנו בסוגיא דגיטין לענין לה לשמה. הא גבי מעשר כבר נתבאר בשם בעל ב"ש והפ"י דספק מעשר פטור. וכמבואר בש"ס וברמב"ם וכנ"ל. א"כ לא צריך כלל להך היקש מה בנך ברור לך. דאף מספק מחמת ברירה. אף לקולא אינו מחויב לעשר. דעשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק. וכבר מבואר בתוס' חולין (כ"ב ב') בד"ה איצטריך דפטורים מודאי ולא מספק. א"כ עדיין אי אפשר להלום הסוגיא דאיצטרך להיקש מה בנך ברור כו'. ואף אם נפרש דההיקש הוא. אף אם נאמר דיש ברירה. עכ"ז כאן מחמת היקש פטור. ואף שכבר פירשם סוגיא דגיטין דלא שייך לומר מחמת לה לשמה לומר אף לקולא אינו גט אם נאמר דיש ברירה בעלמא היינו דוקא בגט. כיון דספיקא לחומרא כמו כל ספק דאורייתא. אבל במעשר כיון שהתורה פטרה את הספק מלעשר בודאי פטור. א"כ לא מעלה סברת היקש רק חד דרגא להיות ספק. וכעין שפירש הגאון לזעירי ורב אסי דהוי ספק מחמת לה לשמה כיון דבעלמא יש ברירה היכא שמברר דבריו. א"כ עדיין קשה קושית מהרש"ל. למה קאמר הש"ס בבכורות אבל שדה ה"א מכר הוא דליהדר אבל ירושה ומתנה לא. למה לא קאמר משום דיש ברירה. אך זה אינו קושיא. דאגב דקאמר הש"ס בגיטין בצריכותא קמייתא כן. ושם מוכרח. דע"כ אין ברירה בעלמא וכנ"ל. קאמר הש"ס בבכורות ג"כ בצריכותא כן. וגם כיון דלפי האמת אית לי' לר"י בהא דאף אחרון אינו פוסל דאין ברירה נקיט הש"ס כן כסוגיא דגיטין. עכ"ז קשה הסוגיא דקאמר ואי אשמעינן שדה ה"א לחומרא ופירש רש"י שם לחומרא משום ספיקא אבל הכא דלקולא הוא ליפטר ממעשר. ולפי הנ"ל דאם נאמר דברירה ספק הוא א"כ במעשר פטור בודאי כנ"ל. א"כ מהך דשדה ידעינן הך דמעשר דכיון דעכ"פ ספיקא הוא. וכן קשה מהתוס' גיטין ד"ה ואי אשמעינן דכתבו וא"ת לקולא נמי שמעינן אין ברירה גבי מעשר. והוצרכו לתרץ מחמת ההיקש. ולפי הנ"ל קשה. דהא אף מספיקא פטור ממעשר כנ"ל. ע"כ בהיתר כל הקושיות הנ"ל ראה ע"פ הסוגיא דהשולח (גיטין מ"ז ב') גבי ישראל ונכרי שלקחו שדה בשותפות טבל וחולין מעורבין דברי רבי כו". פי' רש"י דבכל חטה וחטה מעורב לאחר חלוקה חציה של ישראל וחציה של נכרי. ועיין תוס' שם ד"ה טבל שהשיגו על רש"י מכח שני קושיות. דאף למ"ד אין ברירה יש לספק דילמא הגיע לו כל חלקו של נכרי או מקצתו, וה"ה דיש לספק דילמא הגיע לו חלקו האמיתי ולא החליפו כלל. אלא דיש לומר דזה תלוי אם אמרינן אין ברירה אף לקולא. ע"כ אמרינן דלא בא לו חלקו האמיתי ואינו רק הספק בשני הצדדים אם כולה היא חלקו של חבירו או מקצתו של חבירו. ואם נאמר דמספקא לן בברירה י"ל ולספק ג"כ דילמא הגיע לו חלקו האמיתי. ועיין ש"א (סי' צ') דלשיטתו יש לספק אף בחלוקה השלישי דילמא הגיע לו חלקו האמיתי ומקשה על ר' יוחנן דביצה. הא ספיקא דרבנן הוא והוצרך לתרץ לשיטתו מחמת דבר שיל"מ ספיקא אסור. ולפי דעתנו יש לומר דבאמת לר' יוחנן דסבר אף לקולא אין ברירה אין ספק כלל בחלוקה השלישי ולהכי אף בדרבנן אסור. ואין להקשות לפ"ז למה קאמר בש"ס ביצה וכי תימא כי לית לי' לר' יוחנן ברירה בדאורייתא. אבל בדרבנן אית לי' והוצרך לאתויי מהך דאיו שהוא הוכחה קלה כמש"כ בתוס' כנ"ל. הא ע"כ כיון שסבר באמת ר"י אין ברירה אף לקולא בדאורייתא. א"כ אין כאן ספיקא כלל. א"כ ע"כ אף כדרבנן אין ברירה. זה אינו קושיא כלל. דודאי אין לדמות מילתא דרבנן לדאורייתא. דילמא רבנן הקילו ואמרו יש ברירה בדבריהם. והוצרך לאתויי הך דאיו. דאית לי' אף בדרבנן וכעין דאורייתא תיקנו ולא הוי ספק כלל בין לקולא ובין לחומרא אין ברירה כדאורייתא. וצריך להסביר טעמו של דבר. והיינו דרש"י ז"ל סובר דבכל חטה מעורב חציה שלו וחציה של חבירו. אף לאחר חלוקה כקודם חלוקה שהי' מעורב. והתוס' סוברים דבאמת החלוקה עשה שינוי והי' לנו לומר דזה הוא חלקו משעה ראשונה. אלא כיון דבשעת חלוקה היו שני החלקים שוים וכל אחד היה יכול ליטול חלק השני הוי כמו לאיזה שארצה אגרש. לא אמרינן הברירה דלסוף מברר על תחילתו דהוא חלוקה אמיתית ולא לקוח, כיון שהי' יכול לשנות החלוקה להיפך. והחלוקה עשה גמר וסוף ביניהם שלא לשנות וזה הוא לקוח ממש שלקח כל אחד חלקו מחבירו שלא לשנות ולהפך אלא דעכ"פ כיון דקודם חלוקה אם לא היו רוצים לחלוק היה לכל אחד שותפות מעורב. נשאר גם צד זה בספק. אבל ע"י חלוקה ניתוסף עוד שמא הגיע לו כל חלקו של חביריו עי"ז שהסכים לחלוק. אבל זה אינו בגדר הספק דילמא הגיע לו חלקו האמיתי. כיון שיכולים להפך ולסדר החלוקה בהיפך. בזה שהסכימו ביניהם לברר חלקם הוי לקוח לר' יוחנן דסבר אין ברירה לקולא. ומאן דסבר יש ברירה. אמרינן זה הוא חלקו. שהחלוקה מברר לכל אחד על ברירת חלקו. שרצון כל אחד היה מתחילה על מה שלקח באמת כמו בכל ברירה שבש"ס כמו בשני לוגין. ולאיזה שארצה אגרש ולאיזה שארצה אלך בעירוב. והנה אם נאמר דאין ברירה לחומרא היינו דמספקים ג"כ בסברא דילמא הגיע לו חלקו והיינו או דנסתפק לנו הילכתא כמאן אם כמ"ד יש ברירה או אין ברירה. או דהסברא גופא בספק אצלו. אי אמרינן הוברר למפרע. שהחלוקה מברר הרצון שלהם. או דלא אמרינן וכסברת ר' יוחנן אליבא דאמת. ועכ"פ הספק בברירה אינו כספק במעשה שפעמים יכול להתהוות כך ופעמים יכול להיות המעשה בענין אחר. אך ספק בברירה הוא ספק בסברא. ולא נודע למי שמסופק בזה אמיתת הדבר. וקמי שמיא גליא האמת. וכבר כתבו התוס' חולין (כ"ב ב') בד"ה אצטריך. דכל ספיקא שאי אפשר להתברר כמו גבי בהרת ומעשר דלפעמים שהוא כך ופעמים שהוא באופן אחר שייך למעוטי מקרא. מטעם שהם ספק. אבל הכא אפשר לברר הספק דכל תחלת הציהוב שוים וקמי שמיא גליא כנ"ל יעו"ש. א"כ ה"ה והוא הטעם לענין ספיקא דברירה דתליא בסברא כל הברירות שוים רק דלא נודע לנו האמת ואם יבא אליהו ויברר האמת יהי' נודע בכל הברירות שבש"ס. ולא דמי כלל ללקוח שנתערב או לקפץ אחד מן המנויים שע"ז נאמר קרא עשירי ודאי ולא עשירי ספק. כיון שפעמים יכול להתהוות שהליקוח הוא בעשירי ראשון ופעמים יכול להיות בענין אחר וכל זה ברור ואמת ופשוט. ונדחה דברי הרב ב"ש והרב בעל פ"י. וראיות רש"ל ביש"ש חזקה מהא דר"י דבכורות. דאף לקולא אין ברירה. מדפטור ממעשר דאל"כ הי' מחייב מספק. וכן לפירוש רש"י דמאן דסבר אין ברירה מעורב אחר חלוקה כמו קודם חלוקה רק שאנו מסופקים כיון שיש בו מקצת חיוב בכל אחד מהבהמות. אם הוא חייב במעשר ודמי הך ספק כמו תחלת הציהוב וכוי ופלגס. ולא אתי קרא למעוטי מספיקא ע"ז ויותר נראה לענ"ד לבאר שיטת רש"י בס"ד. והוא דודאי רש"י ז"ל מודה בכל הש"ס היכא דפליגי בברירה. אין כאן עירוב כלל רק למאן דסבר אין ברירה בין לקולא בין לחומרא אין ברירה. כמו לר' יוחנן באיזה שארצה אגרש. ובמעשר לאחר חלוקה. ומאן דסבר יש ברירה. בודאי יש ברירה. כמו לרב ענן ור"א דבכורות דאמרו בחלקו עשרה נגד עשרה חייב במעשר. ואף לפי שכתבנו דמספק ג"כ חייב. דלא דמי הך ספיקא לעשירי ודאי כו' כנ"ל. עכ"ז אם היו מסופקים בדבר היה להם לומר דעכ"פ מספק חייב. ונ"מ דצריך להמתין במעשר עד שיפול בו מום. ואסור להקריבו מספיקא אלא ודאי שהם סוברים דודאי יש ברירה. והי' קשה לרש"י גבי ישראל ונכרי שהיו שותפים דקתני רבי טבל וחולין מעורבין בו. וקאמר הש"ס דאית לי' אין ברירה. ופשטא דסבר אין ברירה בודאי. ומאן דסבר אין ברירה הרי הוא כמו שלקח חלקו של נכרי הישראל. וכמו לר' יוחנן באחים שחלקו כו'. ואם נאמר דדמי הך אין ברירה כמו אין ברירה בעלמא. היה להיות חלקו של ישראל פטור בודאי. ואיך קתני טבל וחולין מעורבין. ע"כ פירש רש"י דפלוגתא דרבי ורשב"ג הוא בפלוגתא המבואר בביצה (ל"ז ב') גבי שנים שלקחו חביות ובהמה סבר רב דחבית מותרת לאחר חלוקה. והבהמה אסורה. וקאמר הש"ס דרב סבר יש ברירה בדרבנן. ואעפ"כ הבהמה אסורה. דינקי תחומין מהדדי ובחיי הבהמה יונקת משני תחומין. ואף לאחר שחיטה נשאר מעורב. וכבר נתבאר (לעיל סי' א' אות א') דיש שני דעות בפוסקים בזה. כמבואר בש"ע א"ח (סי' שצ"ז) וכנ"ל. וסובר רש"י דה"ה ביניקת חטה כיון שנצמחה משני בני אדם מעכו"ם וישראל שהיה הקרקע בשותפות. בכה"ג לא אמרינן ברירה אף לאחר חלוקה. מה לי יניקת בעל החי או יניקת צומח. וכיון שחציו פטור וחציו חייב. נשאר אף לאחר חלוקה כן. אבל לעולם גם רבי סובר יש ברירה. ורשב"ג חולק דאף בכה"ג אמרינן ברירה. ולפי המסקנא בש"ס פליגי דוקא בסוריא. שהוא דרבנן. א"כ לא קשה שני הקושיות שהקשה התוס' על רש"י. דודאי בשאר חלוקות בחלוקת קרקע למאן דסבר אין ברירה. אין כאן עירוב. וכן גבי מעשר בהמה. היכא דחלקו עשרה נגד עשרה. אף דנולדו ברשות היורשים. כיון דנולדו מתפיסת הבית ומרבינן מקרא דחייבים במעשר. ואין כאן עירוב כלל. והכל חיוב בשוה. ולאחר חלוקה. כיון שלקוחות הם. פטורין למאן דאית לי' אין ברירה. ומאן דאית לי' ברירה יורשים הם. ונטלו כל אחד חלקו חייבים כתחילה. אבל היכא שמתחילה היו שני יניקות. כגון הך דביצה. או כמו יניקת החטה. כיון שיונק מפטור וחיוב בכה"ג. אף למאן דאית לי' ברירה. ובכה"ג העירוב של היניקה נשאר. ובין רבי ורשב"ג סוברים יש ברירה. אלא דמחולקים בפלוגתא דרב ורב כהנא ורב אסי דביצה. היכא דיונק משני תחומין. אם אמרינן ברירה. ואין להקשות א"כ למה לא קאמר הש"ס ביצה דפליגי בפלוגתא דרבי ורשב"ג. יש לומר כיון דאנו מסופקים אם פליגי רבי ורשב"ג בתרומה דאורייתא בא"י או בסוריא כמבואר בש"ס. א"כ אם נאמר דפליגי בדאורייתא. אין ראיה מדאורייתא לדרבנן דוקא בדאורייתא סבר רבי טבל וחולין מעורבין אבל בדרבנן אפשר מודה לרשב"ג. אבל לפי המסקנא יש לומר דבאמת פליגי בזה. ולפ"ז ניחא הא דקאמר בש"ס עירובין (ל"ז ב') דאמר רבא לרב נחמן מאן האי תנא דאפילו בדרבנן לית לי' ברירה כו' אישתיק ולא א"ל כו'. ואם נאמר רבא ורב נחמן סוברים כהילכתא אין קנין לנכרי להפקיע כרבה. היה לו להשיב רבי הוא. דע"כ מיירי בסוריא. ורבי לית לי' ברירה אף בסוריא שהוא דרבנן. אף שיש לדחוק ולתרץ דבאמת רבא ורב נחמן סוברים יש קנין. ומוקי פלוגתייהו בא"י. או דסוברים דפלוגתא דתנאי היא. ורבי ורשב"ג סוברים יש קנין ולית הילכתא כוותייהו. כ"ז דוחק ועוד דפשטא דש"ס גיטין לא נמצא פלוגתא דתנאי בזה. ולפי שיטת רש"י ניחא דבאמת רבי סבר יש ברירה. אלא כיון שיניקת החטה מעורב מפטור וחיוב בכה"ג אמרינן אין ברירה. ונשאר כבתחילה קודם חלוקה. נחזור לענין עכ"פ נתברר דספיקא דברירה הוא ספיקא דתליא בסברא וקמי שמיא גליא ובכה"ג אף במעשר אזלינן לחומרא. וכל השיטות מודים לזה ואין נ"מ בין רש"י לתוס' כ"א היכא שמעורב משני יניקות. ולמאן דאית לי' ברירה. בכה"ג נשאר מעורב. וכש"כ מאן דאית לי' אין ברירה. א"כ ניחא בלא"ה סוגיא דביצה. דאין הכרח מרבי כלום איך סובר. אלא דמרשב"ג דסובר חלק הישראל חייב דאמרינן יש ברירה מוכח דלא כרב. א"כ עדיין קשה הי' להש"ס לומר דרב דלא כרשב"ג. ונראה דגם זה לא קשה. והוא ע"פ מה שכתב הרמב"ם (בפ"א מהל' תרומה הלכה כ') וז"ל ישראל ועכו"ם שלקחו שדה בשותפות אפילו חלקו שדה בקמתה ואצ"ל כו'. הרי טבל וחולין מעורבין בכל קלח וקלח מחלקו של עכו"ם אע"פ שמירחן עכו"ם וחיובם מדבריהם כמו שביארנו עכ"ל. וכוונת הרמב"ם מבואר בכ"מ בשם הר"י קורקוס שחלקו קודם מירוח ומירח עכו"ם. וכיון דאין קנין כו'. וקודם מירוח הכל טבל אף שנתמרח אח"כ ע"י עכו"ם אין ברירה בדאורייתא אף שגם חלק הישראל המעורב כיון שנתמרח ע"י עכו"ם אין חיובו אלא מדבריהם. כמבואר בר"מ (הלכה י"ג) כיון שמתחילה קודם מירוח הי' החיוב מדאורייתא אף לאחר מירוח עכו"ם דאין חיובו אלא מדרבנן. נידון לענין ברירה כדאורייתא. ובדאורייתא אין ברירה. ובעל פ"י בחידושיו לגיטין (מ"ז ב') בד"ה עד כאן לא פליגי נראה שסובר לדעת הרמב"ם דחלק ישראל שנתמרח ע"י עכו"ם חייב מדאורייתא ואגב חורפיה לא עיין בר"מ (הלכה י"ג) שמבואר בהדיא אם מירח עכו"ם פירות ישראל אין חיובו אלא מדבריהם. אלא שמירוח עכו"ם פירות שלו פטור אף מדרבנן. אלא עיקר טעם של הרמב"ם דאמרינן אין ברירה כיון דקודם מירוח הי' חייב הכל מדאורייתא אף לאחר מירוח אמרינן אין ברירה בחלקו של עכו"ם ונשאר מעורב חלק ישראל בתוכו וחיובו מדבריהם. ולא אמרינן יש ברירה והוא פירות עכו"ם ומירוח עכו"ם דאין חיובו אפילו מדבריהם לדעת הרמב"ם. והא דלא מוקי הש"ס פלוגתייהו בהכי. תירץ הר"י קורקוס שם כיון דבלא"ה מחמת ברייתא אחרת אוקמי בסוריא. ואפשר שלמד הרמב"ם דינו מהך ש"ס עירובין הנ"ל דאמר רבא לרב נחמן מאן האי תנא דאפילו מדרבנן לית לי' ברירה. ולא השיב לו דרבי הוא דע"כ מיירי אליבא דהילכתא דקיי"ל אין קנין ומיירי ע"כ בסוריא ע"כ הכריח הר"מ דינו דלהכי לא משני לי' רבי היא דאיכא לאוקמי אף אליבא דהילכתא דאין קנין דמיירי לאחר מירוח ובחלקו של עכו"ם. וחשיב כדאורייתא ופלוגתייהו בברירה דאורייתא. וכסברת הרמב"ם. א"כ לפ"ז ג"כ לא קשה על שיטת רש"י. הא דלא קאמר בש"ס ביצה דרב דלא כרשב"ג. דרש"י לא קאמר כ"א לפרש הסוגיא. בהא דכ"ע סוברים יש קנין.. א"כ הרי כל חטה וחטה מעורב מיניקת פטור וחיוב א"כ י"ל דרבי סובר יש ברירה בעלמא. וכאן מחמת היניקה מעורב אין ברירה. אבל לא קשה מרשב"ג על רב דאיכא לאוקמי פלוגתייהו כהילכתא דאין קנין ומיירי בחלקו של עכו"ם שחלקו קודם מירוח ואח"כ מירח עכו"ם וכפסק הרמב"ם. ופלוגתייהו בברירה ובכה"ג למ"ד אין קנין כיון שהיתה יניקת החטה מתחילה בין מחלק עכו"ם בין מחלק ישראל חייב. והיניקה שוה ובכה"ג אף לרב אם נאמר יש ברירה. אין כאן עירוב כלל. ולאחר חלוקה נטלו כל אחד חלקו כמו גבי מעשר בהמה שחלקו היורשים מה שנולד ברשותם מתפיסת הבית למ"ד יש ברירה חייבים במעשר כיון שלא היתה עירוב יניקות מתחילה וכנ"ל. נמצא אין כאן שום קושיא על רש"י ז"ל. עכ"פ יבואר מהא דבכורות כיון דקיי"ל כרב נחמן ור"י אפילו חלקו עשרה נגד עשרה דאין חייבים במעשר. דאין ברירה אף לקולא. וכן מהא דר"י אחים שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל. אם נאמר דמחזירין כפשוטא ולא משום מצות יובל. וכן נראה באמת דעת הרמב"ם (בפי"א מהל' יובל) דלא כבעל פ"י שפירש בגיטין (מ"ח) דעת הרמב"ם שלאחר היובל נוטל כל אחד חלקו דמעיקרא. כי למעיין ברמב"ם (בהלכה י"ט) שכתב וכן הבכור והמיבם אשת אחיו מחזיר ביובל חלק שנטל ונוטל חלק שכנגדו. ואם הכוונה דוקא ביובל ואחר היובל נוטל חלקו דמעיקרא. איך לא ביאר זאת. שהוא עיקר החידוש. וגם אם נאמר כן אפשר לפרש בש"ס בכורות שם אין חוזרין לבטלה. דאח"כ נוטל כל אחד חלקו כמעיקרא. וה"ל לבאר. וגם הכ"מ שם לא פירש כן דברי הרמב"ם. וגם בעל פ"י בעצמו (גיטין כ"ה) בד"ה אי נמי כתחילה צידד לפרש דעת הרמב"ם כפשוטו דמחזירין ביובל ובטלה החלוקה לגמרי. אלא דמה שכתב שם. דאף מספיקא דברירה בטלה החלוקה וקרקע בחזקת בעליה קי מת. ויד כל האחים שוה ודומה להא דשוכר ומשכיר דלא נקרא השוכר מוחזק וקרקע בחזקת בעליה כדפסקינן בח"מ (סי' שי"ב) כרב נחמן. זה אינו. איך שייך לומר קרקע בחזקת בעליה כיון שאנו מסופקים בברירה דילמא הוא חלקו או להיפוך. הא אנן מסופקים דילמא זה הוא חלקו המגיע לו בירושה מאביו ואמרינן ברירה הוברר הדבר בעת החלוקה שגם קודם חלוקה היה שלו. א"כ לא הי' להקרקע כלל בעלים ראשונים ולא דמי לקרקע בחזקת בעליה דיש לנו עת ברור קודם השכירות או קודם מכירה שהיו של בעלים ראשונים. אבל כאן ע"ז גופא אנו מסופקים אם אין ברירה וקנה. או דיש ברירה והוא ירושה למפרע. וזה פשוט וברור. א"כ אם נאמר דבטלה החלוקה לגמרי אי אפשר כלל לספק בברירה. והיה להיות המע"ה. ע"כ הוכרח רש"י לפרש דטעמא לאו משום ברירה. ומה שהקשה הא קתני בהדיא לקוחות הן כבר תירצנו לעיל בטוב. ועוד יש לתרץ. דאגב דקאמר בש"ס בכורות בצריכותא. א"כ כתחילה ושם מוכרח. והיינו ע"פ מה שכתבו התוס' שם בכורות (נ"ו ב') בד"ה ואזדא ר"י וז"ל ואע"ג דהכא פליג ר"א על ר"י ולעיל בסוף יש בכור (נ"ב ב') משמע דמודה בההיא דלקוחות הן ומשני מאי חוזרין לבטלה ותירצו התוס' הא מצרכינן הכא תרי, מילי דר' יוחנן. והנה ע"כ לר"א דאית לי' ברירה בודאי אי אפשר לומר טעמא דמחזירין ביובל לחומרא. הא אית לי' ברירה. וע"כ צ"ל טעם א"נ כתחילה. א"כ מוכרח פירוש רש"י דאף מאן דאית לי' ברירה. והיינו לר"א. דאית לי' ג"כ בהא דמחזירין כר"י ואית לי' יש ברירה. ע"כ נראה לי לפרש ברמב"ם ג"כ (בהל' יובל הנ"ל) מה שאמר לא תבטל חלוקתן מכמות שהיתה. כוונתו ג"כ. לא"נ דש"ס כבתחלה. והיינו דהרמב"ם לשיטתו דפוסק דספק הוא בברירה. א"כ למה חוזרין ביובל לבטל חלוקה ע"כ פסק מחמת טעם דא"נ כתחלה. דאל"כ היה להיות המע"ה וכנ"ל דלא שייך חזקת מרא קמא וקרקע בחזקת בעליה. אלא דקשה על הרמב"ם הא פסק בהל' בכורות כר"נ ור"י. דמשמע דאף לקולא אין ברירה. כנ"ל וצריך לדחוק דטעמו כמו שאמר בש"ס בצריכותא. מה בנך ברור לך אף צאנך ברור לך. אלא למעיין ברמב"ם (בפ"ו מהל' בכורות) נראה מבואר שטעמו שבשעה שחלקו נעשו הכל לקוחות. א"כ ע"כ סובר דאף לקולא אין ברירה. וקשה למה פסק באיזה שארצה אגרש דהוי ספק. ואי אפשר ליישב כשיטת הגאון מוהרא"ו בביאורו כנ"ל. דהיכא שמתנה בפירוש אית לי' ברירה רק משום לה לשמה הוי ספק גירושין. הא הרמב"ם סובר (בפ"ז מהל' מעשר) דאף במתנה בפירוש אין ברירה. וצע"ג ליישב שיטת הרמב"ם. דע"כ הך לימוד מה בנך ברור לך אינו תלוי כלל בברירה. כיון שאינו ברור מחמת דמספקינן בברירה. הא קמי שמיא גליא. וע"כ הפירוש כפשוטו כיון שלא נולד ברשותו מתחלה ממעטינן כר"א. א"כ כיון שהרמב"ם נקיט הך טעם דהרי הם לקוחות. ע"כ סובר אין ברירה לקולא. וגם לא הזכיר כלל הך דרש מה בנך כו' ע"כ נראה והוא דהרמב"ם מחלק בין מתנה בפירוש. להיכא דאינו מתנה בפירוש. והוא דבמתנה בפירוש מספקא לי' בברירה. והא דפסק (בפ"ז מהל' מעשר) היכא דמתנה בפירוש לא אמרינן ברירה היינו מחמת ספק. וכן באיזה שארצה אגרש ג"כ ספיקא הוא כיון שהתנה בפירוש. אבל כשאינו מתנה בפירוש. אף לקולא אין ברירה. כמו לרבא שאמר אליבא דר"מ ור"י דאית להו במתנה בפירוש. יש ברירה. ואעפ"כ באחים שחלקו מספקא להו. כמו שכתבו התוס' גיטין (כ"ה ב') ד"ה דברי. כן למאן דסובר באינו מתנה בפירוש אין ברירה לקולא. נחתינן חד דרגא במתנה בפירוש הוי ספק. ואין חילוק בין גט לשאר מתנה בפירוש. דאף בפ"ז ג"כ מחמת ספיקא אין ברירה. אבל באחים שחלקו וכן גבי מעשר אין ברירה אף לקולא. כיון דלא התנה בפירוש. וכן הוא נכון לדינא. עכ"פ נתברר מכל הנ"ל כשיטת מהרש"ל דאין ברירה בין לקולא בין לחומרא. וכן מוכח מהרי"ף שכתב בגיטין (כ"ה) טעם דפסקינן כזעירי ורב אסי. ולא הביא ראיה מהא דפסקינן בדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה. ואם כפירושם מחמת ספיקא הוא ע"כ בדאורייתא מחמרינן ככל ספק דאורייתא. א"כ מוכח בהדיא דקיי"ל כזעירי ורב אסי דספיקא הוא. אלא ע"כ דסבר הרי"ף ג"כ דאף לקולא אין ברירה בדאורייתא ולא מחמת ספיקא רק בגט טעמא אחרינא איכא או כשיטת הגאון מוהרא"ו הנ"ל. א כמו שכתבנו לדעת הרמב"ם דבמתנה בפירוש הוי ספיקא וכנ"ל. והפסק בביצה דבדאורייתא אין ברירה מיירי אף דלא התנה בפירוש. ואף לקולא. א"כ לפ"ז יש לומר בהיפך דבדרבנן יש ברירה בין לקולא בין לחומרא. כיון דאינו מחמת ספיקא ולא שייך לומר ספיקא דרבנן לקולא. ובסמוך אי"ה נברר זאת. (אות ב') נדבר במה שסיימנו אם בדרבנן יש ברירה בין לקולא ולחומרא או לא. והנה לכאורה יש להביא ראיה משיטת ר"י בעל התוס' דסובר יש ברירה בדאורייתא וכתבו הר"ן והרא"ש (הובא לעיל סי' א' אות א') דהא דפסקינן בביצה יש ברירה בדרבנן. לא בכולה מילתא פסקינן כר' אושעיא. כ"א בדרבנן יש ברירה. אבל בהא דסובר דבדאורייתא אין ברירה לא פסקינן לשיטת ר"י כר' אושעיא. וכבר דקדקנו לעיל כיון דבהא דפסקינן בטלה מחלוקת. הוא מטעם יורשים הם ואין ברירה א"כ למה מצריכים כלל לפסק דבדרבנן יש ברירה. הא אף בדאורייתא יש ברירה. א"כ מכש"כ בדרבנן. ותירצנו לעיל ע"פ שיטת בעהמ"א והעיטור. וזה דחוק להעמיס בלשון הר"ן והרא"ש. ע"כ היה נראה להביא ראיה. והוא דהא דפסקינן יש ברירה בדאורייתא לשיטת ר"י היינו בין לקולא ובין לחומרא א"כ אין ראיה מדאורייתא לדרבנן. דאפשר בדרבנן לא אמרינן לחומרא יש ברירה. ע"כ הוצרך הש"ס לפסוק דיש ברירה בדרבנן אף לחומרא. ואף דשם הוי לקולא לענין דחבית מותרת. עכ"ז לענין לקולא לא הוצרך מר זוטרא לדרוש. וע"כ דבא להורות דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ואין חילוק דאף לחומרא יש ברירה בדרבנן כמו בדאורייתא לשיטת ר"י. אלא דאין ראיה משיטת ר"י לדידן כיון דקיי"ל בדאורייתא אין ברירה אף לקולא. א"כ י"ל דהא דפסקינן בדרבנן יש ברירה היינו לקולא כמו גבי חבית. אבל לא לחומרא. ואמרינן אין ברירה כמו דאורייתא להקל עשו חכמים בדרבנן ולא להחמיר. וכבר עמד על חקירה זו הגאון בעל ש"א (בסי' צ') והסכים דלא אמרינן להחמיר יש ברירה בדרבנן. והנה באמת הגאון המחבר זה לפי שיטתו דסובר דהך דאין ברירה בדאורייתא הוא מחמת ספיקא. וע"כ הסכים. דלהחמיר לא אמרינן יש ברירה. דספיקא דרבנן לקולא. ע"כ מפשט פשיטא למר הרב הנ"ל. אבל לדידן דביררנו ת"ל לעיל דאין ברירה בדאורייתא אף לקולא דאין ספק כלל. הדבר צריך עיונא בדרבנן. וראיתי לגדול הדור הגאון בעל מקור חיים על הלכות פסח (בסי' תמ"ח ס"ק י') האריך לסתור כל דברי הגאון בעל ש"א (בסי' צ' הנ"ל). ועיקר ראייתו אשר תמך יסודו על הא דעירובין (ל"ז ב') באגודה של ירק דחייב לעשר דאין ברירה וחבר אינו רשאי למכור לע"ה דבר שאינו מתוקן כמבואר בש"ס. מזה הוכיח דאף לחומרא אמרינן אין ברירה בדרבנן. והנה באמת לפי דברי הרב בעל ש"א שם דסובר דאף לר' יוחנן הוי ספיקא. ואעפ"כ סובר דחבית אסורה דאין ברירה. ע"כ שפט הרב הטעם משום דהוי דשיל"מ וספיקו אסור. א"כ קצת השגה לכאורה מהא דעירובין. אבל באמת שלש תשובות בדבר שתים לדעת הרב וחדא לשיטתנו. אחד הלא הא מבואר בתוס' בעירובין שם בד"ה מאן האי תנא. כיון דעיקר מעשר הוא מן התורה חשיב אגודה של ירק כדאורייתא ובדאורייתא אין ברירה לחומרא ככל ספיקא דאורייתא. וכבר פסק מוהרש"ל בדיני ברירה שלו לפסק הלכה כדברי התוס'. ואף לפי שצדדנו (לעיל סי' א' אות ג') לשיטת הרמב"ם דתרומה בזה"ז דרבנן חשיב כדרבנן. עכ"ז לר' יוסי דאגודה של ירק דסובר תרומה בזה"ז דאורייתא דברי התוס' שרירין וקיימין להלכה. שנית דגם באגודה של ירק דהוא טבל של דמאי וצריך להפריש תרומת מעשר הוי דבר שיש לו מתירין וספיקא אסור כמו בכל טבל שמבואר בש"ס נדרים דהוא דבר שיש לו מתירין. שלישית לפי שיטתנו שכתבנו וביררנו לעיל דהא דאין ברירה בדאורייתא הוא אף לקולא. א"כ אם נאמר דהך דאגודה של ירק הוא דרבנן. ואף בדרבנן אין ברירה והיינו כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ואף לחומרא אמרינן אין ברירה וחייב לעשר. אבל לדידן דפסקינן דבדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה. ואף לפי מה שביארנו דהא דאין ברירה מדאורייתא אף לקולא עכ"ז יש לומר דהא דעשו חכמים בדרבנן יש ברירה היינו להקל אבל לא להחמיר ואוקמינן אדאורייתא. כש"כ לפי שיטת בעל ש"א דהוא מטעם ספיקא. א"כ בודאי לחומרא בדרבנן לא אמרינן יש ברירה. ואף לפי שיטתו דגם ר"י סובר דהוא ספיקא. וסובר אין ברירה בדרבנן. אינו אלא השגה על פירושו בר' יוחנן. אבל על הדין והפסק לפי שמחלקין אין שום השגה. מהך מ"ד דסובר אין ברירה בדרבנן. לדידן דמחלקין בין דאורייתא לדרבנן. אך בלא"ה אין צריך להשגה שלישית ואסתגר בקמייתא. א"כ אין שום נדנוד ראיה מהך דאגודה של ירק לדין זה. א"כ ה"ה והטעם דאין להביא ראיה מרבי דגיטין גבי טבל וחולין מעורבין זה בזה לפי המסקנא דמוקמינן פלוגתייהו בסוריא דסובר רבי אין ברירה להחמיר בדרבנן. וכן מהך תנא דבי איו דסובר אף לענין עירוב אין ברירה אף בדרבנן להחמיר היינו משום דמאן דסובר אין ברירה אף בדרבנן עשו חז"ל כעין דאורייתא ולא הוי ספיקא כלל. ואף להחמיר אמרינן אין ברירה. ולשיטת ש"א הטעם הוא משום דשיל"מ. ולדידן אין ראיה לפי הפסק שמחלקים בין דאורייתא לדרבנן, אך מדברי רבינו הרמב"ם נראה להוכיח דין זה. והוא דפסק (בפ"א מהל' תרומות דין כ"א) וז"ל בד"א בא"י שהמעשרות של תורה ובשל תורה אין ברירה. אבל אם לקחו השדה בסוריא הואיל והמעשרות מדבריהן אפילו חלקו הגדיש חלקו של נכרי פטור מכלום עכ"ל. מבואר בהדיא מדלא קאמר דאף חלקו של ישראל פטור ומטעם דלקולא אמרינן אין ברירה. ע"כ דסובר דאף לחומרא אמרינן יש ברירה וחלקו של ישראל חייב. ואין לומר לשיטת בעל ש"א. דהוי דשיל"מ וספיקא אסור. הא לדידן הוא ספיקא דדינא. וספיקא מותר כמש"כ בעצמו בתשובה הנ"ל. וכש"כ לפי הנ"ל שביארנו דאף לקולא אמרינן בדאורייתא אין ברירה היכא שאינו מתנה בפירוש. א"כ הא דבדרבנן יש ברירה אינו מחמת ספיקא. רק שאנו מספקים דילמא לקולא אמרו יש ברירה. אבל לא להחמיר. א"כ אין חילוק בין דשיל"מ א לאו. א"כ מדקדוק לשון הרמב"ם נראה להוכיח דאף לחומרא אמרינן יש ברירה וחלקו של ישראל חייב במעשרות בסוריא. והיינו דיצא להרמב"ם מסוגיא דגיטין (מ"ז ב') דלפי המסקנא מוקמינן בסוריא. וקתני רשב"ג אומר של נכרי פטור של ישראל חייב. ואנן קיי"ל כרשב"ג נגד רבי דהוא אביו ורבו אף דהלכה כרבי מחבירו לא כן נגד אביו וכמו שפסק הרי"ף בכמה מקומות וא"כ ע"כ. רשב"ג סובר בדאורייתא אין ברירה. ואעפ"כ בדרבנן יש ברירה אף להחמיר מדקתני של ישראל חייב. ולהכי לא מוקי הש"ס פלוגתייהו בדאורייתא. ובחלקו של עכו"ם וכגון שמירח העכו"ם. וכפסק הרמב"ם (בהלכה כ') דא"כ יהי' רשב"ג דלא כהילכתא דקיי"ל בדאורייתא אין ברירה וכ"כ הפ"י בחידושיו. אלא דמש"כ שם דחלק הישראל חייב מדאורייתא אף שמירח העכו"ם השגנו עליו (לעיל אות א') וכנ"ל. א"כ מבואר, דרשב"ג סובר דיש ברירה בסוריא שהוא דרבנן אף לחומרא. וכן הילכתא וכנ"ל. שסובר בדאורייתא אין ברירה. וכן פסק מהרש"ל בדיני ברירה. וכן הסכים הגאון החסיד מוהרא"ו בביאורו לא"ח (בשי' תר"ג סי' ג') דבדרבנן אף לחומרא יש ברירה. (אות ג') נבאר בס"ד את הירושלמי (פ"ו דדמאי) על הך ברייתא דישראל ונכרי שקנו שדה בסוריא דפליג רבי ורשב"ג כנ"ל. וקאמר ר' יסא בשם ר' חנינא. מה פליגי כשחלקו שדה בקמתה. אבל אם חלקו גדיש אף רשב"ג מודה שכל קלח וקלח של שותפות הוא ור' יונה ר' יוסי בשם רבי יוחנן מה פליגי כשחלקו שדה בקמתה. אבל אם חלקו עמרים כו' על דעתיה דר' יונה בקוצר כ"ש ומניח לפניו ועיין במפרשים דלא פליגי ר' יוחנן ור' חנינא. אמר ר' הושעיא הדא דתימא שקנו ע"מ שלא לחלוק אבל אם קנו ע"מ לחלוק אף רבי מידה לרשב"ג שזה חלק המגיע לו משעה ראשונה. אמר ר' יוסי מיליהון דרבנן פליגין דאמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן האחים והשותפים מחלוקת רבי ורשב"ג. האחים השותפים לא לחלוק הן עכ"ל ופירש המפרש דהיינו משנה דבכורות (נ"ו ב') האחים והשותפים ויורשים ע"מ לחלוק הוא יעו"ש. והנה באמת לא הי' צריך להביא ממרחק לחמו. הלא הירושלמי קאי על (משנה ח' דפ"ו) דקתני שנים שקבלו שדה באריסות או שירשו או שנשתתפו יכול הוא לומר טול אתה חטים שבמקום פלוני כו' וכן (משנה ט') חבר וע"ה כו'. וכן כתב הר"ש דאע"ג דקתני חטים היינו דוקא בקמתה. דאל"כ אי אפשר לחלוק. א"כ כיון דקתני יורשים, ואעפ"כ אמר ר' יוחנן דהוא פלוגתא דרבי ורשב"ג. מוכח דמחלוקתן הוא ע"מ לחלוק ג"כ. דאל"כ מתניתין אף כרבי אתי ולר' יוחנן לא אתי המשנה כ"א כרשב"ג. ויהיה כוונת הירושלמי האחים השותפים היינו ירשו או נשתתפו ונשתתפו ע"כ דומיא דיורשים דאף ע"מ לחלוק. ואעפ"כ פליגי רבי ורשב"ג. והנה יש להבין, ר' חנינא ור' יוחנן דמוקי פלוגתא דרבי ורשב"ג בשחלקו שדה בקמתה דוקא. אבל לאחר קצירה כ"ע סוברים טבל וחולין מעורבין. אם פלוגתא שלהם בברירה מאי חילוק יש. וראיה שהרמב"ם פסק (בדין כ"א) בסוריא אפילו חלקו גדיש יש ברירה. והיה מקום לומר שר' יוחנן לשיטתו בביצה דאף בדרבנן אין ברירה. ע"כ מוקי ככ"ע דאף רשב"ג סבר אין ברירה בסוריא. ודוקא בקמתה פליגי. וכן (משנה ט"ח דפ"ו דדמאי מיירי ג"כ בקמתה ור' יוחנן סובר כרשב"ג באמת דהילכתא כמותו נגד רבי. ומתורץ קושית התוס' חגיגה (כ"ה ב') ד"ה חבר שהקשו על ר' יוחנן ממשנה דחבר וע"ה כו' דפירש רש"י הטעם משום יש ברירה. ולפי הנ"ל להירושלמי מתניתין אתי כרשב"ג ואין הטעם משום ברירה. ואף רשב"ג סובר אין ברירה ומיירי בקמתה דוקא. וכמש"כ הר"ש הנ"ל. וא"כ אדרבא הך משנה דבכורות (נ"ו) האחים השותפים דמוקי ר' יוחנן שם אפילו חלקו עשרה נגד עשרה אין ברירה אתי אף כרשב"ג. ודלא כפי' המפרש דאתי כרבי דוקא. אלא דא"כ נאמר בקמתה לא תליא כלל בברירה. או בברירה כה"ג. כ"ע מודים אף מאן דלית לי' ברירה. רק רבי חולק. א"כ למה פוסק הרמב"ם (בהלכה כ') בא"י דאין ברירה דאף שחלקו בקמתה אין ברירה ולמה פוסק כרבי הא חזינן ר' יוחנן שסובר אין ברירה. ואעפ"כ סובר כרשב"ג בזה. ואם נאמר שהרמב"ם פוסק כסתמא דש"ס דילן דלא מחלק בין בקמתה או בגדיש. ומאן דאית ליה ברירה אית ליה בכל גווני ומאן דלית ליה ברירה לית ליה בכל גווני. ע"כ מחלק בין א"י לסוריא. בא"י בכל גוונא אין ברירה אפילו חלקו בקמתה. ובסוריא אפילו חלקו גדיש יש ברירה. ולא הביא הרבותא כ"א לאפוקי מסברת הירושלמי. עכ"ז צריכים אנו להבין טעמו של הירושלמי ולא דבר ריק הוא ח"ו. וצ"ל החילוק בין שדה בקמתה. והיינו דודאי רבי ורשב"ג פליגי בפלוגתא דברירה. אלא דסובר ר' חנינא ור' יוחנן דוקא כשחלקו השדה עם הפירות שעליו במחובר בכה"ג אמרינן ברירה שכל אחד נטל חלקו. אבל כשחלקו גדיש איך שייך לומר ברירה כיון שמעורב הפירות ויכול להיות שיחלקו הקרקע. בהיפך הפירות שנטל הישראל הוא מהקרקע ששייך לאחר חלוקה לכותי. ואנן אמרינן ברירה שהוברר הדבר למפרע שזה הוא חלקו. נמצא יהיו הפירות שחלקו שדה בקמתה. היינו השדה עם הפירות. אבל כשחלקו גדיש אף רשב"ג מודה לרבי. כיון דמעורב הפירות ויחלקו הקרקע בהיפוך הפירות שנטלו. ואף אם לא יחלקו הקרקע עכ"ז בסוף שיבא פעם אחת לידי חלוקה. יהיו טבל וחולין מעורבין משני חלקים והש"ס דילן אינו חושש לזה כיון שנתלשו הפירות מהקרקע אינם שייכים כלל לקרקע והוי כמו שותפים בדבר אחר. ואף אם יהיה באמת החלוקה בהיפך מהקרקע לית לן בה ואמרינן ברירה כמו אם היו שותפים בדבר אחר שלא נתהוה ונולד מהקרקע. ע"כ הרמב"ם אינו מחלק בין חלקו בקמתה לגדיש. אלא בא"י בכל ענין אין ברירה ובסוריא בכל ענין יש ברירה. ועכ"פ מוכח מהך הירושלמי דמוקי פלוגתייהו דרבי ורשב"ג בסוריא כמסקנא דש"ס גיטין. כמו שכתבו המפרשים. ויש ברירה לרשב"ג. אף לחומרא בדרבנן. ואף דמר' יוחנן אין ראיה. עכ"ז מר' חנינא ושארי אמוראים וכן ר' הושעיא שם. ואם נאמר דהיינו ר' אושעיא דש"ס ביצה. דמחלק בברירה בין דרבנן לדאורייתא ופסק בסוריא כרשב"ג דהוא דרבנן. ואעפ"כ חלק הישראל חייב. והיינו דיש ברירה בדרבנן לחומרא וכנ"ל. והנה לכאורה היה נראה להכריח מירושלמי זה דאף בדרבנן אמרינן לחומרא יש ברירה. והיינו דהירושלמי גריס בפלוגתא דרבי ורשב"ג בברייתא בסוריא. ואי אפשר לומר דלהכי גריס סוריא. דאי אפשר לאוקמי בא"י. כקושית הש"ס גיטין. דהא אין קנין לנכרי כו'. ע"כ גריס כמסקנא דש"ס גיטין בסוריא. הא הירושלמי (בפ"ה דדמאי במשנה ט') מבואר דהלכה כמ"ד יש קנין לנכרי כו'. אלא ע"כ דרוצה לאוקמי פלוגתייהו דרבי ורשב"ג. ולפסוק הלכה כרשב"ג. וסובר דבדאורייתא אין ברירה. ע"כ מוקי פלוגתייהו בדרבנן בסוריא. ויהיה הלכה כרשב"ג בדרבנן יש ברירה אף לחומרא. אלא דזה אינו הכרח. דאף דפסק הלכה כמ"ד יש קנין. עכ"ז ר' חנינא דמוקי פלוגתייהו בשחלקו שדה בקמתה כנ"ל. סובר בש"ס דילן (בכורות י"א) הלוקח טבל ממורחים מן העכו"ם מעשרן והן שלו וקסבר אין קנין. ע"כ גריס בסוריא דוקא. אלא דמר' הושעיא דירושלמי. דאיירי בהך ברייתא ג"כ. יש להוכיח זה דר' אושעיא פסק (בפ"ה) יש קנין. וע"כ דמוקי פלוגתייהו בסוריא לשיטתו שסובר לחלק בין דאורייתא לדרבנן בברירה ומוקי פלוגתייהו לפסוק כרשב"ג כהילכתא. מוכח שפיר דאף לחומרא אמרינן יש ברירה בדרבנן. ולר' יוחנן דשם יש לומר באמת דסובר כר' חנינא דאין קנין. ע"כ מוקי בסוריא. דהא לר' יוחנן ע"כ לא סבר כרשב"ג. דאינו מחלק בין דאורייתא לדרבנן בברירה כמבואר בביצה. ולהירושלמי ניחא קושית הר"י קורקוס הנ"ל הא דלא מוקי בא"י. וכגון שמירחינהו עכו"ם. וכפסק הרמב"ם (בהלכה כ'). דהא ע"כ מיירי פלוגתייהו קודם מירוח דוקא בשחלקו שדה בקמתה. א"כ מוכרח לאוקמי בסוריא דוקא, אלא דמר' אושעיא מוכח שפיר כיון דסבר יש קנין. וע"כ שסובר כרשב"ג וכנ"ל. ואף לחומרא יש ברירה בדרבנן. ודע דהירושלמי (דפ"ה דדמאי) דמוקי פלוגתא דר"מ סובר אין קנין ור' יהודה ור"ש סוברים יש קנין. וקאמר שם ר"י בן פזי בשם ר' הושעיא הלכה כר"ש. ומקשה הירושלמי דלא כן מה אנן אמרינן ר"מ ור"ש אין הלכה כר"ש. ומתרץ בגין דתני אמר ר"ש שזורי מעשה שנתערבו פירות טבלים בפירותיו. ושאלתי את ר"ט ואמר לי צא ולוקחן מן הגוי ועשר עליו ותני עלה ר' יהודה ור"ש אומרים יש קנין כו' דלא תסבור מימר תרי כל קבל תרי אינון לפום כן צריך לומר הלכה כר"ש. והנה כל סוגיא זו דירושלמי חולק על ש"ס שלנו. אחד מה דפשיטא לש"ס ירושלמי ר"מ ור"ש הלכה כר"ש. ובש"ס דילן עירובין (מ"ו ב') קאמר הש"ס איבעיא להו ר"מ ור"ש מאי תיקו. ובאמת לענ"ד נראה לגרוס בירושלמי הלכה כר' יהודה כיון דר"י ג"כ סובר לשיטת הירושלמי יש קנין ור"י ור"מ הלכה כר"מ. ועיקר הקושיא מר' יהודה. והמפרש לא הרגיש בזה. ובמה שסובר הירושלמי דר"ש שזורי דאמר לי' ר"ט צא וקח מן הגוי אין קנין. וע"כ שסובר שנתערב הטבל בחולין חד בחד. והוי טבל מדאורייתא. ומדאמר לי' ליקח מן הנכרי. ע"כ סובר אין קנין וחייב מדאורייתא. ובש"ס דילן מנחות (ל"א א') מבואר להדיא בהיפך דקאמר לא"ד על הא דר"ש שזורי הנ"ל א"ל לך קח לך מן העכו"ם קסבר יש קנין כו'. והיינו דש"ס דילן סובר דנתערב ברוב חולין ומדאורייתא ברובא בטיל ואינו חייב אלא מדרבנן. וע"כ קנה מן העכו"ם דיש קנין ואינו חייב מדאורייתא. ודע עוד דבירושלמי (דפ"ו הנ"ל) דפליגי ר' אושעיא ור' יוחנן בקנו ע"מ לחלוק דסובר ר' אושעיא דאף רבי מודה דיש ברירה. ענין פלוגתא שלהם. ע"פ סברת התוס' היכא שמתנה בפירוש אמרינן ברירה ע"כ בקנו ע"מ לחלוק סובר ר' אושעיא דהוי כמו מתנה בפירוש. כמו שני לוגין שאני עתיד להפריש. ור' יוחנן בלא"ה לשיטתו דסובר אף אחרון אינו פוסל בגיטין אף שמתנה בפירוש. ולדידן שמחלקים בין מתנה בפירוש (כנ"ל אות א') ואף דקיי"ל באחים שחלקו דאין ברירה. וכן בהא דבכורות (נ"ו) אפילו חלקו עשרה נגד עשרה. והירושלמי קאמר דאחים השותפים ע"מ לחלוק הן כנ"ל. צ"ל דמחלקים בין מתנה בפירוש בין היכא שידוע שע"מ לחלוק הוא ור' אושעיא אינו מחלק. מדקאמר בקנו ע"מ שלא לחלוק דוקא פליגי משמע דהיכא דידוע שיחלקו בכה"ג אמרינן ברירה. ע"כ קאמר הירושלמי דר' יוחנן מחולק ע"ז. אבל לדידן מחלקין שפיר בין היכא שמתנה בפירוש. בין שידוע שע"מ לחלוק הן נחזור לענין נתברר דאף לחומרא אמרינן בדרבנן יש ברירה וכנ"ל (אות ד') בס"ד נברר מה שביארנו (באות א') היכא שמתנה בפירוש אמרינן ברירה בדאורייתא ולדעת הרמב"ם הוא ספק. והנה התוס' החזיקו בחילוק זה בכמה מקומות. גיטין (כ"ה ב') ד"ה דברי. עירובין (ל"ז א') ד"ה דברי ובסוכה (כ"ג ב') ד"ה דברי. יומא (נ"ו א') ד"ה דברי ובתוס' חגיגה (כ"ה ב') ד"ה חבר. וכן בתוס' בכורות (נ"ב ב') בסוף ד"ה אמר רב אסי ג"כ מחלקים כן. וכן בתוס' ב"ק (ס"ט ב') ד"ה אלא. והנה התוס' בארבעה מקומות הנ"ל גיטין עירובין סוכה יומא כתבו דרבי יוחנן לא מחלק בזה וסובר אף היכא שמתנה בפירוש לא אמרינן ברירה מהא דאף אחרון אינו פוסל. אך בתוס' ב"ק הנ"ל כתבו דשמא אף ר' יוחנן סובר חילוק זה. והא דאף אחרון אינו פוסל הטעם משום לה לשמה. וכן מטין דברי תוס' חגיגה הנ"ל. והנה התוס' עירובין (ל"ו ב') ד"ה לא ס"ד כתבו דלר' יוחנן דאינו מחלק בין תולה בדעת אחרים לדעת עצמו. מדמשני כבר בא חכם. לדידי' ליתא לדאיו ולהא דהלוקח מקמי מתניתין דמי שאחזו דמה היא באותן הימים ומשנה דעירובין וברייתא דמרובה שאמר ר' יהודה שארית כו' אומר כל מה שילקטו. והקשו מהא דביצה (ל"ז ב') דמדקדק הש"ס דר' יוחנן לית ליה ברירה מדמפרש מילתא דאיו ותירצו שני תירוצים דה"מ הש"ס לשנויי הכי. אלא דניחא ליה לשנויי לעולם לא תיפוך. ועוד תירצו דנהי לר' יוחנן ליתא לדאיו מכ"מ מוכח דר' יוחנן בעצמו לית ליה ברירה מדמפרש מילתא דאיו. ואנחנו בעניותנו (באות א') תירצנו עוד תירוץ ע"ד התוס' יעו"ש. וכן כתבו בתוס' ביצה (ל"ח א') בד"ה ואמר ר' יוחנן. ובתוס' יומא (נ"ו ב') בד"ה מאי שנא לכאן ולכאן כו'. כתבו על תירוצים הנ"ל שהוא דוחק דפשט הש"ס נראה דר' יוחנן סבר דאיתא לדאיו. וכתבו דליתא למתניתין דעירובין וברייתא דכל שילקטו. מקמי מתניתין דשקלים דשופרות ומקמי האי דהלוקח ודאיו. וכתבו דהאי דמה היא באותן הימים ס"ל לר' יוחנן דלא דייקינן מיניה דאית ליה ברירה דילמא כי מיית זקוקה ליבם וחולצת ולא מתייבמת וכל זמן שבעלה חי הרי היא כא"א. ובאמת נראה דא"צ לדוחק התוס' דמה היא באותן הימים אינו קשה אף אם נאמר דלכי מיית הוי גט מעליא. דיש לפרש כמו שתירצו התוס' בכמה מקומות הנ"ל. וכן ביומא שם בד"ה דברי דלר' יוסי אף דסבר אף שמתנה בפירוש לא אמרינן ברירה גבי מעשר שני שיש לי בבית יהיה מחולל על סלע כנ"ל. ואעפ"כ אית ליה במי שאחזו לכי מיית הוי גיטא. והיינו משום דהתם הדבר עומד להתברר בודאי. בכה"ג כ"ע מודים דיש ברירה אף בדאורייתא. א"כ ה"ה והוא התירוץ על האי דמי שאחזו לר' יוחנן אליבא דר' יהודה. ונראה לי ברור מה שנדחקו התוס' עירובין וביצה דלית ליה לר' יוחנן האי דאיו לר' יהודה. ולא תירצו בלי שום דוחק כתוס' יומא הנ"ל. והיינו דתלוי בהנ"ל. אם ר' יוחנן לית ליה חילוק בין מתנה בפירוש. וסובר אף במתנה בפירוש אין ברירה. כמו שכתבו התוס' בד' מקומות הנ"ל, א"כ הך משנה דשופרות. דלית ליה לר' יהודה ברירה היכא שאינו מתנה בפירוש. מסייע להא דהלוקח ולברייתא דאיו. דהא לדידיה אין לחלק בין מתנה בפירוש או לא התנה. א"כ הוי משנה דעירובין וברייתא דכל שילקטו תרתי וסמי מקמי תלת ואיתא לדאיו. ובהכי ניחא שיטת הירושלמי במסכת מעשר שני (פ"ה מ"א) כרם רבעי דגרס שם ר' דוסא אומר כל מה שילקטו עניים בין עומרים יהיה הפקר. ור' יהודה סובר לעתותי ערב. ומהרש"ל ביש"ש בדיני ברירה כתב שהוא ט"ס ומהפך הגירסא ע"פ ש"ס דילן (ב"ק ס"ט) ולפי הנ"ל ניחא ואמת ברור הוא גירסת הירושלמי דאמת לר"י לית ליה לר' יהודה ברירה וכתנא דאיו וסמי תרתי מקמי תלת. וכתירוץ התוס' יומא. אך בביצה ועירובין שכתבו התוס' דר' יהודה אית ליה ברירה היינו לפי סברת התוס' ב"ק הנ"ל וחגיגה דאף ר' יוחנן מחלק בין מתנה דבריו בפירוש. אית ליה ברירה. והאי דאף אחרון אינו פוסל הוא מטעם לה לשמה. א"כ אין ראיה ממשנה דשופרות. דהתם אינה מתנה בפירוש. ע"כ לית ליה ברירה. א"כ ליתא לדאיו ולהאי דהלוקח יין מקמי משנה דעירובין וברייתא דכל שילקטו. דסמי תרתי ברייתות מקמי משנה וברייתא. וע"כ סוגיא דב"ק דגריס כר' יהודה דכל שילקטו. הוא אם נחלק לר' יוחנן ג"כ בין מתנה דבריו בפירוש. וזה ברור דתליא זה בזה וכנ"ל. אלא דמטעם אחר נראה דאף אם נאמר דר' יוחנן לא מחלק בין מתנה בפירוש ללא מתנה עכ"ז ליתא לדאיו. והיינו דכבר נתבאר (לעיל סי' א' אות ד') דהך ברייתא דאגודה של ירק המובא בש"ס עירובין שם. ומהפך הש"ס דר' יוסי אית ליה דצריך לעשר דאין ברירה וחכמים דפליגי שם אר' יוסי הוא ר' יהודה כמבואר בתוספתא שם ובירושלמי. א"כ איכא ברייתא דאגודה של ירק וברייתא דכל שילקטו ומתניתין דעירובין. שני ברייתות ומשנה. דסבר ר' יהודה ברירה. וכנגד זה איכא משנה דשופרות. וברייתא דהלוקח יין. וברייתא דאיו. דלית ליה לר' יהודה ברירה. ולר' יוחנן אין חילוק בין דאורייתא לדרבנן. א"כ ליכא חילוק בין משנה דשופרות דהוא דאורייתא דלית ליה ברורה ובין משנה דעירובין שהוא לעומת זאת בדרבנן דאית ליה לר' יהודה ברירה. דלר' יוחנן מאן דאית ליה ברירה בין דאורייתא ורבנן ומאן דלית לי' אף בדרבנן לית ליה. א"כ לפ"ז דאיכא חדא משנה ושני ברייתות. דאית ליה לר' יהודה ברירה. ונגד זה חד משנה ושני ברייתות דלית ליה לר' יהודה ברירה. והיה נראה לכאורה דהדבר שקול. אך כיון דהש"ס בעירובין הכריח דר' יוסי לית ליה ברירה מכח הך דחילול דמעשר שני. והך דהלוקח יין. א"כ ע"כ ר' יהודה אית ליה ברירה. והך דהלוקח יין לר' יהודה טעמא אחרינא איכא משום בקיעת הנוד לר' יהודה. א"כ מר' יוסי מוכח דר' יהודה אית ליה ברירה והנך תרתי ברייתות ומתניתין דעירובין מכריעין דר' יהודה אית ליה ברירה. ע"כ בש"ס דילן ב"ק (ס"ט) הכריע דר' יהודה אית ליה ברירה. אבל בש"ס ירושלמי לשיטתו דסובר דהך פלוגתא דאגודה של ירק לא תליא כלל בברירה כמבואר לעיל. א"כ אין מהך דאגודה של ירק ראיה כלל. ואיתא לדאיו וברייתא דהלוקח ומשנה דשופרות. וסמי משנה דעירובין וברייתא דכל שילקטו. ע"כ גריס בירושלמי ר' יהודה אומר לעתותי ערב כנ"ל. א"כ לפ"ז לפי סוגית ש"ס עירובין. דמהפך הך דאגודה של ירק ואית ליה לר' יהודה ברירה באגודה של ירק. מוכח ע"כ דלא כסברת תוס' ב"ק וחגיגה הנ"ל דמחלק לר' יוחנן בין מתנה בפירוש ללא מתנה. דאף אם נאמר כמו שכתבנו לעיל דע"כ ליתא לדאיו ולהלוקח דסמי תרתי ברייתות מקמי משנה דעירובין וברייתא דכל שילקטו. הלא לעומת הך ברייתא דאגודה דמיירי בלא התנה. איכא משנה דשופרות. דמיירי ג"כ בלא התנה דלית ליה לר' יהודה ברירה. ומשנה עדיף מברייתא. ומכמה ברייתות דוקא לרב כתבו התוס' יומא (נ"ו ב') ד"ה מאי שנא. דתרי ברייתות עדיף ממשנה. א"כ אף תרתי ברייתות דר' יוסי אינם מכריחים להפוך הך דאגודה. דאיכא נגד זה משנה דשופרות לר' יהודה דלית ליה ברירה היכא שאינו מתנה בפירוש. אלא ע"כ מוכח כסברת התוס' בד' מקומות הנ"ל דר' יוחנן לא מחלק בין מתנה בפירוש ללא מתנה. א"כ נגד משנה דשופרות איכא משנה דעירובין. וברייתא דאגודה מכריע יותר מחמת תרתי ברייתות דר' יוסי. ע"כ ליתא לדאיו ולהלוקח ומשנה דשופרות מקמי משנה דעירובין וברייתא דכל שילקטו וברייתא דאגודה מכריע מחמת ברייתות דר' יוסי וכנ"ל. אלא אם נאמר דר' יוחנן אית ליה כרב דתרתי ברייתות עדיף ממשנה. יש לומר דר' יוחנן ג"כ מחלק בין מתנה בפירוש. והך ברייתא דאגודה מכריע נגד משנה דשופרות מחמת ברייתות דר' יוסי. ועכ"פ לפי סוגית הש"ס דילן נתברר דר' יוחנן סבר אליבא דר' יהודה דאית ליה ברירה וכסוגית דב"ק (ס"ט) וכסוגיא דעירובין מהך דאגודה וכנ"ל. ולהירושלמי לשיטתו דאין מהך דאגודה ראיה ולית ליה לר' יהודה ברירה אליבא דר' יוחנן. ולפ"ז לרבא דסבר בגיטין דאין חילוק בין תולה בדעת עצמו לאחרים. וטעמא דהחולקים על ר"מ בהלוקח יין הוה משום בקיעת הנוד. ולא משום אין ברירה. ומחלק בין מתנה דבריו בפירוש ללא מתנה כמו שהכריחו התוס' בד' מקומות הנ"ל מהך דרבא דיש בכור. דמספקא ליה לר"מ בברירה היכא שאינו מתנה בפירוש. ומחלק בין דאורייתא לדרבנן כמבואר בעירובין דקאמר ליה רבא לרב נחמן מאן האי תנא דאפילו בדרבנן לית ליה ברירה. א"כ לפ"ז לרבא ליתא לדאיו אליבא דר' יהודה. דהא ע"כ מהך דהלוקח יין אינו ראיה דהטעם הוא משום בקיעת הנוד. ונגד ברייתא דאיו איכא משנה דעירובין. ועוד ברייתא דכל שילקטו דאית לי' לר' יהודה ברירה במתנה בפירוש אף בדאורייתא. ומהמשנה דשופרות דלית ליה לר' יהודה ברירה היינו באינו מתנה בפירוש. והך דאגודה של ירק לא מהפכינן. ולית ליה לר' יהודה ברירה באינו מתנה בפירוש. ומהפכינן הך דחילל דמעשר שני. ואית ליה לר' יוסי ברירה. דלא כסוגיא דעירובין. כיון דליכא הך דהלוקח יין לסייע להך דחילול. א"כ איכא הך דאגודה נגד הך דחילול. ויותר ראוי להפך הך דאגודה מחמת ר' יהודה דמתניתין דשופרות שמבואר דלית ליה לר' יהודה ברירה באינו מתנה בפירוש. וע"כ ר' יוסי אית ליה ברירה באגודה. ואין לומר דהך דאגודה הוא מדרבנן. ובדרבנן אית ליה לר' יהודה ברירה אף באינו מתנה בפירוש והך דשופרות הוא דאורייתא ע"כ לית ליה לר' יהודה ברירה. ולעולם נהפוך הך דאגודה. וכסוגיא דעירובין. זה אינו דא"כ קשה קושית התוס' למסקנא. דלא אשכח רבא ורב נחמן תנא דלית ליה ברירה בדרבנן הלא איכא הך דאגודה או ר' יוסי או ר' יהודה. אלא ע"כ צ"ל כמש"כ התוס' כיון דעיקרו דאורייתא חשיב כדאורייתא. וכן מדמקשה הש"ס מהך דחילול אהך דאגודה ולא מחלק בין דאורייתא לדרבנן ע"כ דזה חשיב דאורייתא. אלא דמזה אין ראיה כ"כ. דילמא אזיל הסוגיא למאן דלא מחלק בין דאורייתא לדרבנן או לר' יוחנן או לר' יוסי. אבל ראית התוס' חזקה היא. מדלא משני לרבא דמחלק בין דאורייתא לדרבנן מהך דאגודה אלא ע"כ חשיב כדאורייתא. א"כ לפ"ז ע"כ לרבא מהפכינן הך דחילל. ולא הך דאגודה ואית ליה לר' יוסי ברירה לרבא אף באינו מתנה בפירוש כמו הך דאגודה. ור' יהודה מחלק בין מתנה דבריו בפירוש ללא מתנה. ובמתנה דבריו בפירוש אית ליה לר' יהודה ברירה אף בדאורייתא כברייתא דכל שילקטו וליתא לדאיו. וע"כ צ"ל הא דמקשה הש"ס עירובין על רב נחמן ולימא לרבא תנא דבי איו הוא. אף דלרבא ליתא לדאיו אליבא דר' יהודה כנ"ל. עכ"ז איו גופא תנא הוא והוא סבר עכ"פ דאף בדרבנן אין ברירה. אלא דקשה לפ"ז לכאורה אם נאמר דר' יהודה לית ליה ברירה באינו מתנה בפירוש אליבא דרבא כמו שמוכח מהך דשופרות. ואיך קאמר רבא אליבא דר' יהודה בבכורות דר' יהודה אית ליה כרב אסי מחצה יורשים ומחצה לקוחות. דמספקא ליה בברירה. באינו מתנה בפירוש. וצ"ל דבאמת מספקא ליה באינו מתנה בפירוש. ע"כ אזיל הכא והכא לחומרא מחמת ספיקא. אלא דבאגודה מחמיר ר' יהודה לפי שעשו כדאורייתא וכנ"ל. אבל בדרבנן גמור אף היכא שאינו מתנה בפירוש אזלינן לקולא. א"כ לפ"ז להלכה נראה לפסוק כרבא דהוא בתרא ולדידיה אף שפסק לפי שיטת רוב הפוסקים אחים שחלקו לקוחות הם אין ברירה. היינו באינו מתנה בפירוש. וכסתמא דמתניתין דבכורות (נ"ו) וכרב נחמן ור' יוחנן שם דאין ספק ואף לקולא אין ברירה כנ"ל (אות א'). ואף דלרבא מספקא ליה לר"מ ור"י באינו מתנה בפירוש בברירה. ולר' יוסי יש ברירה אף באינו מתנה בפירוש כדמוכח מהר דאגודה אם לא מהפכינן כנ"ל לרבא. עכ"ז כיון דלר"מ ור"י מספקא ליה וסתם משנה דבכורות אית ליה בבירור אין ברירה באינו מתנה בפירוש. לית הילכתא באינו מתנה בפירוש כר' יוסי. כיון דרבים החולקים עכ"פ על ר' יוסי ועדיפא ודאי דסתם משנה דבכורות מספיקא דר"מ ור"י. אבל במתנה בפירוש. כיון דלר"מ ור' יהודה ור' יוסי סוברים דיש ברירה במתנה בפירוש. וכן ר"ש דהלוקח יין. ג"כ הטעם משום יבקע הנוד לרבא. א"כ כ"ע סוברים יש ברירה במתנה בפירוש. ואף דלא קיי"ל כר' יוסי היינו באינו מתנה בפירוש כגון בהך דאגודה. אבל בהא דמתנה בפירוש מיהו רבים נינהו דיש ברירה. ולא מצינו חולק בדבר. ע"כ הלכה במתנה בפירוש יש ברירה. והך דגיטין לאיזה שארצה אגרש. דקיי"ל דהוי ספיקא. היינו משום לה לשמה. וכנ"ל (באות א'). ולר' יוחנן לא הכריע התוס' אם סובר לחלק בין מתנה בפירוש או לא. וכבר צדדנו לעיל דמטין יותר לומר דר' יוחנן אינו מחלק בין מתנה או לא מתנה. מכח סוגיא דעירובין דמהפך הך דאגודה. וסמי מתניתין דשופרות מכח שני ברייתות דר' יוסי וזה אינו אלא לרב. וע"כ הוכחנו דאינו מחלק ואיכא משנה דעירובין לעומת משנה דשופרות וכנ"ל. ואין לומר דילמא הסוגיא אזיל באמת אליבא דרב ולמאן דמחלק בין תולה בדעת עצמו. הא בהך דאגודה הוי תולה בדעת עצמו שהחבר קנה בעצמו וגם לא התנה בפירוש ולרב איתא לדאיו. בתולה בדעת עצמו לית ליה לר' יהודה ברירה. א"כ אליבא דמאן אזיל הסוגיא לא אליבא דרבא כנ"ל בהכרח אלא ע"כ לר' יוחנן ואינו מחלק וכנ"ל. אם לא שנאמר דרבי יוחנן אית ליה בהא כרבי וסמי משנה מקמי תרי ברייתות וכנ"ל וגם כיון דר' יוחנן אית ליה בגיטין דאף אחרון אינו פוסל ולא הוי אפילו ריח הגט. אין סברא לומר דאית ליה בעלמא במתנה בפירוש יש ברירה ומשום לה לשמה לא הוי אפילו ריח הגט. ועוד הך ואזדא לטעמיה דקאמר הש"ס אינו נכון. דהא אינו מחולק כלל עם רב אסי וזעירי שם כ"א אם נאמר דמחמת לה לשמה לא הוי ריח הגט. ולדידהו הוי ספק גט. ואינו כלל דאזדא לטעמיה דברירה. אבל אם נאמר דר' יוחנן אינו מחלק בין מתנה בפירוש או לא ניחא דאזדא לטעמיה דאית ליה באחים שחלקו דאף לקולא אין ברירה ואינו מחלק. ולדידהו דאית להו דהוי ספיקא ע"כ דמחלקים בברירה בין מתנה בפירוש או לא. אלא משום לה לשמה הוי ספק א"כ תליא פלוגתייהו דברירה בסברא זו גופא אם לחלק בין מתנה בפירוש או לא. וזה הוא גופא הכרח הש"ס דע"כ אינו מחלק מדאית ליה דאף ריח הגט אינו מסתמא אינו מחמת לה לשמה. ואזדא ר' יוחנן לטעמיה כמו בכל ברירה היכא שאינו מתנה בפירוש ואינו מחלק. ואף דהש"ס קאמר לר' יוחנן בהאי משום לה לשמה היינו אי לא ידעינן אחים שחלקו. אבל לפי האמת ע"כ ר' יוחנן אינו מחלק. ולדידן דמחלקים ע"כ הוי ספיקא משום לה לשמה וכנ"ל (באות א'). עכ"פ נתברר לרבא דהילכתא כוותיה יש לחלק בין מתנה בפירוש וכנ"ל. וכן הוא להלכה. ודלא כמהרש"ל ביש"ש בדיני ברירה. ולדעת הרמב"ם דהוי ספק במתנה בפירוש. י"ל דסובר כיון דזעירי ורב אסי סוברים דהוי ספק באיזה שארצה אגרש. והיינו דספיקא שלהם הוא במתנה בפירוש ולא משום לה לשמה דלמסקנא בין ר' יוחנן ובין זעירי ורב אסי לית להו הטעם משום לה לשמה. אלא דמחולקים בסברא זו דמתנה בפירוש. ולר"י לית ליה ולדידהו הוי ספק. והיינו אף אם נאמר כרבא דטעמן של החולקים בהלוקח יין משום בקיעת הנוד. עכ"ז בברירה מספקא להו היכא דמתנה בפירוש. ע"כ אינם חולקים עליו מחמת טעם דברירה כיון דמסופקים בדבר ע"כ חולקים עליו מחמת טעמא דבקיעת הנוד ולשמא ימות חיישינן. ואינהו סוברים כסתם משנה דגיטין לאיזה שארצה אגרש ג"כ ספק. אלא דכבר ביררנו לרבא מוכרח מכח הסוגיא. דבמתנה בפירוש יש ברירה ודלא כסוגיא דעירובין וכנ"ל. אלא דיש לדחוק. דזעירי ורב אסי חולקים על רבא. בהא דמחלק בין מתנה בפירוש. ולדידהו ספיקא הוי ואף לרבא יש לומר דספק הוא. ולהש"ס ירושלמי דאין מהך דאגודה ראיה לברירה. א"כ ר' יוסי סבר אין ברירה בחילול אף במתנה בפירוש. ועכ"פ פסק כסתם מתניתין דגיטין דמספקא להו:

השמטה לעיל. דאם נאמר לר' יוחנן דמחלק בין מתנה בפירוש א"כ אדרבא איכא הך דאגודה סיוע למתניתין דשופרות ובודאי לא מהפכינן. אף דאיכא תרתי ברייתות לר' יוסי דלית ליה ברירה עכ"ז איכא כנגד זה מתניתין דשופרות. וברייתא דאגודה דלית ליה לר' יהודה ברירה. אם לא נהפוך. אלא ע"כ מוכח דר' יוחנן אינו מחלק בין מתנה בפירוש או לא ואיכא נגד מתניתין דשופרות משנה דעירובין. וברייתא דכל שילקטו. וברייתא דאגודה מהפכינן מחמת תרתי ברייתות דר' יוסי. ואף דאיכא כנגד זה ברייתא דאיו. וברייתא דהלוקח יין. עכ"פ איכא שני ברייתות ומשנה נגד שני ברייתות. ומשנה עכ"פ ברייתא דהלוקח ע"כ אינו מסייע לתרוייהו לר' יהודה ור' יוסי וכיון שמסייע לר' יוסי דלית ליה ברירה. א"כ אין סיוע לר' יהודה. ואיכא למימר לר' יהודה טעמא אחרינא משום בקיעת הנוד. ואיכא משנה דעירובין. וברייתא דכל שילקטו וברייתא דאגודה. ואינו רק כנגד זה משנה דשופרות וברייתא דאיו כי הך ברייתא דלוקח יין מסייע לר' יוסי לברייתא דחילול. ואין לומר בהיפך דברייתא דאגודה לא נהפוך ויהיה מהך דאגודה ראיה דר' יהודה לית ליה ברירה. ויהיה הך דאגודה ודאיו והלוקח יין ומתניתין דשופרות מכריעין דר' יהודה לית ליה ברירה נגד משנה דעירובין וברייתא דכל שילקטו. זה אינו דעכ"פ כיון דהך דאגודה והלוקח יין. אין הכרע. דיש לומר להפך הך דאגודה מחמת הך דחילול והלוקח יין לר' יוסי וכן להיפך. א"כ נשאר לר' יהודה בספק. דאיכא משנה דעירובין וברייתא דכל שילקטו דאית ליה ברירה. ומשנה דשופרות וברייתא דאיו דלית ליה לר' יהודה ברירה. עכ"פ לר' יוסי איכא תרתי נגד חדא. א"כ יותר נכון להפוך הך דאגודה. ולומר דר' יהודה אית ליה ברירה. כיון דלר' יהודה הוא ספק. יותר ראוי להכריע דר' יוסי לית ליה ברירה. וזה ממילא מברר הספק דר' יהודה אית ליה ברירה. אבל אם נחלק לר' יוחנן בין מתנה בפירוש א"כ איכא הך מתניתין דשופרות וברייתא דאגודה דמיירי בלא התנה דר' יהודה לית ליה ברירה. ואין לעומתם לר' יהודה הך משנה דעירובין וברייתא דכל שילקטו הא שם איירי במתנה בפירוש. א"כ אין לומר דתרתי ברייתות. דהך דהלוקח יין וברייתא דחילול מסייע לעומת ברייתא דאגודה להפך. אדרבא ניזיל בתר מתניתין דשופרות וברייתא דאגודה לר' יהודה. והדבר אין הכרע ואין להכריע מר' יוסי וזה ברור. אבל עכ"פ מרבא דמחלק בין מתנה בפירוש או לא. וס"ל דאין מהלוקח יין ראיה לא לר' יוסי ולא לר"מ מחמת טעמא דבקיעת הנוד ואיכא משנה דשופרות. דלית ליה לר' יהודה ברירה. וגם מהך דאגודה ראיה דר' יהודה לית ליה ברירה ומהפכינן הך דחילול מקמי דאגודה. ואית ליה לר' יוסי בכל גוונא ברירה וכנ"ל. ונתברר דאיכא חילוק בין מתנה בפירוש לדידן להלכה. ולשיטת הרמב"ם הוי ספיקא ואין להאריך עוד בזה. (אות ה') לברר דברי התוס' (ב"ק ס"ט) וחגיגה (כ"ה) וז"ל התוס' ב"ק ד"ה אלא לעולם כל הנלקט. הקשה רבינו טובי' תקשה דר' יוחנן אר' יוחנן דר' יוחנן לית ליה ברירה באחים שחלקו ור' יוחנן אמר הלכה כסתם מתניתין וסתם משנה בהלוקח כר"מ דאית ליה ברירה. ואע"ג דבסתמא דצנועין לית ליה ברירה מ"מ תקשה מאי אולמא דהאי סתמא מהאי סתמא ושמא ר' יוחנן היכא שמתנה בפירוש אית ליה ברירה. ובריש כל הגט דאמר ר"י אף אחרון אינו פוסל הטעם משום לה לשמה עכ"ל. והנה יש להבין. שהקשו מאי אולמא דהאי סתמא כנ"ל. הא קאמר בש"ס שם ר' יוחנן כסתמא יחידאה לא אמר ופירשו התוס' שם בד"ה כסתם אע"ג דבכמה מקומות אמר ר"י הלכה כסתם יחידאה היינו היכא דליכא סתמא אחרינא אבל היכא דאיכא סתמא אחרינא לא תקשה מאי אולמא דסתמא דרבים עדיף. א"כ לפ"ז הך סתמא דהלוקח יין הוא ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ור"ש חולקים דהוי רבים. ואיכא סתמא דצנועין כוותייהו. עדיפא סתמא דרבים מסתמא דיחיד. וצ"ל ע"פ מה שכתב רש"י בד"ה לעולם כל הנלקט אמרו צנועים ור' דוסא וכתב רש"י אי קשיא דהא לא סגיא דמתהפך מתניתא משום ברירה לא תיפוך דאית ליה לר' יהודה ברירה. וטעמא דהלוקח יין משום יבקע הנוד. א"כ אין ראיה מהחולקים על ר"מ דטעמייהו לאו משום אין ברירה. א"כ מאי אולמא דהאי סתמא דצנועין מסתמא דהלוקח יין. ואין לומר דבאמת מספקא ליה לר' יוחנן הא אית ליה בבכורות (נ"ו) דאף לקולא אין ברירה. ע"כ תירצו לחלק במתנה בפירוש והיינו דבמתנה בפירוש מספקא ליה בברירה. דאל"כ תקשה להיפך מאי אולמא סתמא דהלוקח מסתמא דצנועין. אלא ע"כ דמספקא ליה בברירה. והא דאמר אף אחרון אינו פוסל משום לה לשמה. ע"כ אף ריח הגט אינו דאל"כ היה להיות ספק מחמת מתנה בפירוש. אך דברי תוס' חגיגה (כ"ה) ד"ה חבר שכתבו דטעמא דמתניתין משום ברירה. והקשו על ר' יוחנן דאמר הלכה כסתם משנה. וכתבו דמסתמא דהלוקח יין אין קושיא דהתם טעמא איכא משום מתנה דבריו בפירוש. אבל ירושה דממילא הויא קשיא. ותירצו דכמה סתמא דמשניות איכא דאין ברירה. ולא זכיתי להבין דבריהם הקדושים. הא מסקינן בש"ס קדושין (נ"ד ב') מה לי חד סתמא מה לי תרי סתמי. א"כ עדיין הקושיא מאי אולמא דהאי סתמא מהאי סתמא. ועוד למעיין במקומות ברירה לא נמצא כ"א סתמא דצנועין וסתמא דפ' כל הגט וסתמא דבכורות (נ"ו) האחים והשותפים דלית להו ברירה כפסק רב נחמן ור' יוחנן. וע"כ לפי שכתבו התוס' בעצמו דבמתנה בפירוש אית ליה לר' יוחנן ברירה ליתא לסתמא דצנועין והך דכל הגט הטעם משום לה לשמה. כמו שכתבו תוס' ב"ק הנ"ל. ואף לפי מה שפירשנו הוי ספיקא במתנה בפירוש א"כ לא נשאר כי אם מתניתין דאחים השותפים. נגד משנה דאבר כנ"ל. א"כ עדיין הקושיא מאי אולמא דהאי סתמא מהאי סתמא. וליכא למימר דהוי ספיקא לר' יוחנן. הא אף לקולא אין ברירה לפטור ממעשר בהמה. ועוד מה שכתבו התוס' שם ובפ' בכל מערבין דדחיק לאתויי תנא דברירה והיינו ע"כ מאן דלית ליה ברירה אף בדרבנן. לא מייתי הך משום דעדיפא ליה לאתויי מילתא דהתנא דאיירי ביה בעירובי תחומין. לא ידעתי איה איפה ימצא תנא דאית ליה אף בדרבנן אין ברירה כיון שרב נחמן ורבא לא מצאו רק תנא דבי איו. אבל אם הי' סתם משנה איך לא ידעו סתם משנה בשלמא ברייתא לא שמיע להו אבל משנה לא אשכחן בשום סוגיא דלא ידעו תנאים. ואף בברייתא דאגודה של ירק כתבו התוס' שם דהוא דבר שעיקרו דאורייתא חשיב כדאורייתא. ואם נאמר שהתוס' בחגיגה חולקים על זה וסוברים דחשיב כדרבנן. עכ"ז אדרבא סתם משנה דדמאי (פ"ו משנה י"ב) דאגודה של ירק אם נפרש כש"ס דילן בעירובין דאיירי שלקח גם לעצמו קתני לוקח סתם ופטור מלעשר דיש ברירה. ומי יתן ידעתי ואמצאהו סתם משנה זולת הנ"ל דאין ברירה. וגם בש"ס ביצה דדחיק לאשכוחי אליבא דר' יוחנן דלית ליה ברירה אף בדרבנן. ומייתי תנא דבי איו. ולא מייתי תנא דסתם משנה דכתבו התוס' דאיכא אף בדרבנן לית ליה ברירה. וכבר נתבאר דכמה קרקורים קרקרו התוס' על הך דבי איו. דר' יוחנן לית ליה דאיו והוצרכו לדחוק כנ"ל. סוף דבר דברי התוס' אי אפשר להולמם. והנה באמת דברי התוס' ב"ק (ס"ט) הנ"ל שכתבו דר' יוחנן מחלק בין מתנה בפירוש. צריך להבין מה שדקדקו התוס' בעצמם בכמה מקומות. למה הוצרך ר' יוחנן לומר כל הנלקט. ולא קאמר כל המתלקט. ויש ברירה מחמת מתנה בפירוש. ואף שהתוס' כתבו דניחא ליה לומר כל הנלקט. וניחא ליה שלא להפך. עכ"ז הכל קשה על ר' יוחנן למה אוקמי סתמא דצנועים דלא כהילכתא נוקמי כהלכה. וכל המתלקט. ויש ברירה מחמת מתנה בפירוש. אך אם נאמר דר' יוחנן גופא מספקא ליה אם לחלק בין מתנה בפירוש או לא. ניחא ליה לומר כל הנלקט. דעכ"פ יהיה מוכח דאין ברירה. אף דלית הילכתא כסתמא דצנועין. עכ"ז בזה מוכח שפיר דאין ברירה אם נאמר דאין חילוק בין מתנה בפירוש. והואיל והדבר ספק. ניחא ליה למימר דסתמא דצנועין אתי דלא כהילכתא כיון דאיכא ר' דוסא דסבר כן. והש"ס גופא מספקא ליה בזה הסברא. אבל כבר נתברר דהנכון דר' יוחנן אינו מחלק בין מתנה בפירוש וכנ"ל (באות ד'). ואין להאריך עוד בזה:

תוכן העניינים

תורת אליקום

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה