תורת אליקום· רבי אליקום גצל מאיר פודרוביניק
סימן ח · אות ה
עוד נשוב לראשונות. להביא ראי' לשיטת ר"י בעל התוס' דאף בדאורייתא קיי"ל יש ברירה מסוגיא דפרק כל הגט דמסיק רבא. טעמא דר"י ור"י ור"ש בהך מתניתא דהלוקח יין. דאוסרים משום בקיעת הנוד אבל כ"ע אית להו ברירה וכבר הוכחנו (לעיל אות ד') דלדידהו לר"י ור"י. תרומה בזה"ז דאורייתא. ולר"ש ג"כ מספקא להש"ס. א"כ אית להו ברירה אף בדאורייתא. וכן רבה אית לי' בעירובין דטעמא דר"י ור"י ור"ש משום דבעינן ראשית ששיריה ניכרים. ואית להו ברירה כל הני תנאי. ורבה ורבא בתראי אינהו נגד רב נחמן ורבי יוחנן. ומדאוקמינהו לכל הני תנאי דאית להו ברירה ע"כ הכי סבירא לאמוראי בתראי. ואין להקשות דע"כ מוכח בש"ס עירובין דרבי יוסי לית לי' ברירה והילכתא כר' יוסי נגד ר"מ ור"י ור"ש זה אינו למעיין בסוגיא (שם ל"ז ב') דמוכיח שם מהך ברייתא דאגודה של ירק. דר"י אית לי' ברירה וקאמר הש"ס איפוך. והדר קאמר הש"ס מהך ברייתא דמ"ש שר"י אית לי' מחולל. וקאמר איפוך ר"י אומר לא חילל. ומאי חזית דאפכת תרתי מקמי חדא. ופי' רש"י תרתי אגודה וחילול מקמי חדא הלוקח יין כו'. וקאמר הש"ס מדקתני סיפא ומודה ר"י שאם חילל על סלע חדשה שחחולל מכלל דרישא לא חילל קתני. מזה עיקר הוכחת הש"ס דר"י לית לי' ברירה וכ"ז הסוגית לפי האי דסבר הש"ס דטעמא דר"י בהלוקח יין משום דלית לי' ברירה. א"כ אפכת חדא מקמי תרתי והיינו הך דאגודה מקמי דהלוקח יין. וברייתא דמ"ש דלא חילל. אבל לרבה ורבא דסוברים בהלוקח יין דהטעם משום שיריה נכרים או בקיעת הנוד. א"כ אדרבה הך דהלוקח יין ואגודה הוי תרתי ואפכינה הך סיפא דחילול. וליתני בסיפא ומודים חכמים לר"מ. אף דברישא לא קתני חכמים כלל. דהא ע"כ אף לפי דאוקמי הש"ס ומודה ר"י. ע"כ צ"ל דמודה לחכמים אף דלא נזכר כלל ברישא וכן נהפוך מודים חכמים לר"י ויהי' הך דהלוקח ואגודה תרתי וכן רישא דחילול. רק נהפוך הסיפא דחילול. וגם סתם מתניתין דקינין שתי נשים שלקחו את קיניהם לאיזה שירצה שיקריב עולה כו' שמביא הש"ס שם יהי' ניחא דסבר ר"י באמת יש ברירה ולא נצטרך לתרץ כשהתנו. אך עדיין קשה. הא רבה גופא מתרץ כשהתנו. ולרבה כיון דסבר טעמייהו דר"י ור"י משום דבעינן ראשית ששיריה ניכרים. א"כ ר' יוסי סובר יש ברירה וכנ"ל. וי"ל דרבה לאחר שהקשה לו אביי מהא דר"ש דסובר דלא בעינן שיריה ניכרים. מהא דתרומת הכרי הזה בתוכו כו'. קבל קושיתו. ולית לי' תירוץ הראשון של הש"ס שאני התם דאיכא סביביו וגם לית האיבעית אימא דהטעם משום בקיעת הנוד. והיינו דתליא בפלוגתא דאביי ורבא דסוגיא דסוכה (כ"ג) וגיטין (כ"ח) דאביי סובר בסוכה טעמא דר"מ דפוסל בהמה לדופן סוכה ור' יהודה דמכשיר היינו ר"מ חייש למיתה ור"י לא חייש. וקמסיק הש"ס שם אליבא דאביי דלא קשיא דר"מ דהלוקח יין אדר"מ דסוכה מיתה שכיח בקיעת הנוד לא שכיח דמסר לי' לשומר. דר"י אדר"י לא קשיא דטעמא דר' יהודה משום אין ברירה והא דקאמר הטעם משום בקיעת הנוד לדבריו דר"מ קאמר. ורב אחא בר יעקב קסבר טעמא אחרינא לר"מ בסוכה דפוסל בהמה לדופן או משום מחיצה דאינה עשויה בידי אדם או כו'. ורבא מסיק בגיטין לחלק בין שמא מת לשמא ימות לשמא ימות חיישינן ולהכי הרי זה גיטך שעה אחת קודם מיתתי אסורה לאכול בתרומה מיד. דחיישינן לשמא ימות. וכן פסק הרמב"ם (בפ"ט מהל' תרומות הלכה א') ור' יהודה חייש לשמא ימות ור"מ לא חייש. והך סברא דאפשר למסור לשומר גבי נוד. דחי הש"ס בגיטין דערבך ערבא צריך. ועיקר טעמא דר' יהודה בהלוקח יין משום בקיעת הנוד לשמא ימות חיישינן. וע"כ הא דפליגי בסוכה אם עושין דופן מבעלי חיים בטעמא דרב אחא בר יעקב פליגי ר"מ ור"י. והא דמותר לדידן דופן סוכה בבע"ח. איירי דמתיחי באשלי מלעיל דאף דתמות יהי' דופן. ועיין א"ח (סי' שס"ב סעיף ה') ובביאור הגאון שם. ובסי' (שס"ג סעיף ג') ובסי' (תר"ל סעיף י"א) ובמ"א (ס"ק ח"י). ולדידן לא חיישינן. כיון דמייתי כיוצא לה. א"כ י"ל דרבה אית לי' כאביי. ובפרט שאביי תלמידו מסתמא קבל מרבו כן. דר' יהודה לא חייש למיתה. א"כ ע"כ ליכא למימר טעם משום בקיעת הנוד וכנ"ל. וגם טעם ששיריה ניכרים דחי אביי לרבה. א"כ ע"כ טעמייהו דלית להו ברירה ע"כ מוקי רבה הך משנה דקינין דשתי נשים ע"כ הטעם דר' יוסי משום דהותנו ולית לי' ברירה. אבל לרבא ולפי דקיי"ל כוותי' עיקר הטעם משום בקיעת הנוד. דלשמא ימות חיישינן. וכ"ע אית להו ברירה ואף ר' יוסי וכנ"ל. ומוכח כשיטת ר"י דבדאורייתא יש ברירה. אלא דמטעם אחר נראה דאי אפשר לומר דר' יוסי ור' יהודה תרוייהו סוברים יש ברירה וכנ"ל לרבא ולהפוך הסיפא דחילול דמעשר שני וכנ"ל. דהא הך ברייתא דמביא הש"ס דאגודה של ירק. הוא קאי על משנה י"ב דפרק ו' דדמאי ובהברייתא הובא בירושלמי שם נראה מבואר דחולקים ר' יהודה ור' יוסי אם צריך לעשר אלא דבירושלמי מוקי פלוגתייהו אם נתכוון המוכר לזכות ללוקח ע"כ צריך לעשר דהוי כמוכר לע"ה דמאי. ור' יוסי סבר דנתכוין המוכר לזכות לבעל המעות. וש"ס דילן נסיב לה הפלוגתא לענין ברירה ומיירי שלקח גם לעצמו כפי' רש"י. ועיין בשנות אליהו מהגאון החסיד מוהרא"ו ז"ל בביאור המשנה הנ"ל א"כ ע"כ צ"ל אם לא נהפוך ברייתא דאגודה של ירק ר' יהודה סובר אין ברירה. ואעפ"כ קתני בברייתא דלוקח יין טעמייהו משום בקיעת הנוד. וע"כ צ"ל דחדא מתרי טעמי נקיט דה"ה דהטעם משום אין ברירה. א"כ ה"ה להיפך אם נהפוך הברייתא ור' יוסי סובר דצריך לעשר דאין ברירה ואף לרבא דחייש לבקיעת הנוד לשמא ימות חיישינן חדא מתרי טעמי נקיט. ואף שבש"ס עירובין (ל"ז ב') וסוכה (כ"ד א') דמקשה בעירובין. ולמאי דסליק אדעתי' מעיקרא דבעינן ראשית כו' ואי קאמרי לי' משום בקיעת הנוד. מתרץ הש"ס לטעמי' דר' מאיר קאמרי לדידהו מטעם ראשית אלא לר"מ אי אתה מודה כו'. וכן בסוכה מתרץ כן הש"ס לטעם דברירה. דרבי יהודה סובר אין ברירה. ולטעמי' דר"מ השיבו משום בקיעת הנוד. ובתוס' בעירובין בד"ה ולמאי דסליק כתבו הכי נמי ה"מ למימר לטעמי' דברירה ובאמת כן מבואר בש"ס סוכה הנ"ל בהדיא. וצ"ע דדקדקו למה לא קאמר בש"ס עירובין כן בהדיא ע"כ כתבו ה"ה נ"ל. ועכ"פ קשה לכאורה למה לא מתרץ הש"ס דחדא מתרי טעמי נקטו. אלא דבאמת ניחא דבש"ס סוכה אזיל אליבא דאביי דר' יהודה לית לי' הטעם משום בקיעת הנוד. ע"כ מתרץ הש"ס לטעמי' דר"מ קאמרי ולי' לא סבירא להו. אבל אליבא דרבא דאית לי' לר"י טעם דבקיעת הנוד חדא מתרי נקיט והך סוגיא דעירובין אזיל אליבא דרבה ואביי ג"כ. ע"כ קאמר בש"ס לטעמא דר"מ קאמרי. אבל לפי האיבעית אימא דמתרץ בעירובין דהטעם משום בקיעת הנוד. ע"כ צ"ל ג"כ דחדא מתרי נקיט או לר' יהודה או לר' יוסי. דע"כ חד מהם סובר אין ברירה בהכרח. רק דהטעם בקיעת הנוד הוא ג"כ טעם אמת וכן ע"כ. תנא דבי איו דסובר דלית לי' לר' יהודה ברירה אף בדרבנן. ועיקר הכרח שלו מהך דלוקח יין. דלית לי' לר' יהודה ברירה. וע"כ צ"ל דתנא דבי איו סובר כאביי דלא חייש ר' יהודה לבקיעת הנוד. והא דהשיבו לר"מ לטעמי' השיבו כסוגיא דסוכה ע"כ הכריח דע"כ הטעם משום אין ברירה. וכן הא דקאמר הש"ס לר' יוסי מאי חזית דאפכית תרתי מקמי חדא דהיינו דהך דלוקח יין שמוכח דר' יוסי סבר אין ברירה היינו ג"כ לאביי דאינו מחלק בין שמא מת לשמא ימות וכסתם מתניתין דגיטין (כ"ח) ור"מ הוא דחייש לשמא ימות גבי בהמה שאין עושין דופן לסוכה. וע"כ רבי יוסי סובר כהילכתא. א"כ ע"כ הטעם בקיעת הנוד לדבריו דר"מ מזה הכריח הש"ס להפוך הך מתניתא דאגודה והך דחילול לא חשיב היפוך כמסקנת הש"ס שם וכנ"ל. א"כ לפ"ז חכמים דפליגי אר' יוסי באגודה של ירק. שהוא ר' יהודה וכמבואר בתוספתא סובר דיש ברירה. וע"כ טעמו בלוקח יין משום בקיעת הנוד. כיון דסובר יש ברירה. ולאביי ע"כ ליתא הך טעם לר' יהודה. כמבואר בש"ס סוכה הנ"ל. א"כ ממ"נ קשה הך דאגודה על ברייתא דלוקח יין או מר' יהודה או מר' יוסי. וע"כ צ"ל לדידהו הטעם משום דבעינן ראשית ששיריה ניכרים. זה הוא עיקר טעמם. ובברירה אין הכרע או דר' יוסי סובר יש ברירה או ר' יהודה ותליא בהיפוך הברייתא דאגודה. והטעם דבקיעת הנוד לדבריו דר"מ קאמרי לי' שפיר לשיטת אביי דע"כ לר"מ צריך לומר הטעם דלא חיישינן לבקיעת הנוד כדאמר בש"ס סוכה דאפשר דמסר לשומר. וזה דחה בש"ס גיטין כנ"ל. והא דהקשה אביי לרבה על רבה על הטעם ששיריה ניכרים היינו לר"ש דר"ש סובר דלא בעינן ראשית. אבל ר"י ור"י סוברים דבעינן ראשית כמבואר בתוספתא דמעשר שני הביאו תוס' סוכה (כ"ג ב') ד"ה שני לוגין. ובתוס' יומא (נ"ה) ד"ה הלוקח יין. ואין לומר ולתרץ אף דנהפוך הך דאגודה וסבר ר' יהודה שם יש ברירה עכ"ז בהלוקח יין סבר אין ברירה דהוי דאורייתא. אבל הך דאגודה אף דעיקרו מן התורה חשיב דרבנן. דא"כ מאי מקשה הש"ס מהך דחילול אהך דאגודה דהא בהך דחילול במעשר שני דהוי דאורייתא. אבל הך דאגודה בדמאי ובירק דהוא דרבנן שם יש ברירה ורך דהלוקח יין הוי דאורייתא וכנ"ל (באות ב' ג'). וכן הך דחילול דהוי מ"ש של ודאי, ע"כ סבר ר' יוסי אין ברירה. אלא ע"כ דהש"ס אזיל דמאן דאית לי ברירה אין חילוק בין דאורייתא לדרבנן. א"כ קשה כנ"ל וע"כ צ"ל דאית להו הטעם דבעינן ששיריה ניכרים. ועכ"פ על תנא דבי איו קשה מהך דאגודה של ירק אם נהפוך ע"כ ר' יהודה אית לי' ברירה. ואם לא נהפוך ורבי יהודה לית לי' ברירה ע"כ רבי יוסי אית לי' ברירה והטעם דבקיעת הנוד ליתא לאביי לטעם אמיתי כ"א לדבריו דר"מ וע"כ הטעם משום שיריה ניכרים. ואיך הכריח מברייתא דלוקח יין דר' יהודה לית לי' ברירה דהא ע"כ צ"ל טעם חיצוני לר' יוסי משום שיריה ניכרים א"כ ה"ה לר' יהודה ומנ"ל דאין ברירה סובר ר' יהודה ואין לומר דתנא דבי איו הכריח מברייתא דאגודה של ירק והוא סובר דלא מהפכינן וסובר ר"י אין ברירה א"כ עיקר הכרח שלו מהך ברייתא דאגודה של ירק לר"י ועיקר חסר בהש"ס. ואפשר לומר דתנא דבי איו סובר כשיטת ש"ס ירושלמי דמוקי הך פלוגתא דר' יהודה ור' יוסי באגודה בלקח אגודה אחת ופלוגתייהו אם זכה לבעל המעות או ללוקח ואין פליגתא שלהם בברירה ולית להו הטעם ששיריה ניכרים. וכפי שמבואר בחדושי רשב"א בסוכה דאף לדידן דקיי"ל דבעינן שיריה ניכרים עכ"ז באומר שאני עתיד להפריש ולא קרא שם תיכף כ"א באומר מכבר לכשישתה. ובעת שיפריש באמת יסיים מקום יעו"ש. א"כ אתי שפיר לאביי הך תנא דבי איו דע"כ כ"ע סבירא להו דאין ברירה והטעם דבקיעת הנוד לדבריו דר"מ וכנ"ל. ובזה יתפרש בס"ד הש"ס בעירובין שם דקאמר רבא לרב נחמן מאן האי תנא דאפילו בדרבנן לית לי' ברירה כו' אישתיק ולא א"ל מידי ומקשה הש"ס ולימא לי' תנא דבי איו הוא. ויש להבין ממ"נ רב נחמן לפי שיטתו דסובר אין ברירה כמבואר בביצה ובבכורות ע"כ מהפך ברייתא דאגודה וסובר ר' יוסי אין ברירה. ופסק כהילכתא כר' יוסי. א"כ ר' יהודה סובר יש ברירה כנ"ל וליתא לדאיו ורבא לפי שיטתו דסובר דטעם דבקיעת הנוד הוא טעם לר"י ור"י כהילכתא דשמא ימות חיישינן וחדא מתרי נקיט. אם נאמר דלית לי' לר' יהודה או לר' יוסי ברירה. ואף אם נאמר לפי שצדדנו לעיל (אות א') דרבא סובר יש ברירה ואינו מהפך ברייתא דאגודה ויהי' ר' יוסי כהילכתא לדידי' א"כ ר' יהודה סבר אין ברירה א"כ מקשה הש"ס שפיר ולימא לי' תנא דבי איו. היינו לשיטת רבא הי' לו להשיבו לשיטתו. זה אינו הא ע"כ טעם דבקיעת הנוד הוא טעם אמיתי לרבא אליבא דר' יהודה. וחדא מתרי נקיט או מחמת שאין ברירה או מחמת בקיעת הנוד. א"כ עכ"פ אין הכרח מהך דלוקח יין לאיו. ויקשה א"כ קושית הש"ס ליתא לדאיו מקמי מתניתין דעירובין הא מהך דלוקח יין אין הכרע וגם כיון דרבא סובר לחלק בין דאורייתא לדרבנן. מדשאל לרב נחמן מאן האי תנא דאפילו בדרבנן כו'. א"כ ליכא הכרע מהך דהלוקח יין בלא"ה לאיו. דהך דהלוקח יין הוא דאורייתא. ומתניתין דעירובין הוא דרבנן. וליתא לדאיו. ויש לומר דכך יתפרש קושית הש"ס ולימא לי' תנא דבי איו היינו ע"פ מה שכתבו התוס' יומא (נ"ו ב') ד"ה מאי שנא דהך דבי איו נקרא ג"כ ברייתא. וסמי חדא משנה מקמי שני ברייתות. וכאיבעית אימא דש"ס ב"ק (צ"ו ב') יעו"ש בתוס'. ולרבא לא מהפכינן ברייתא דאגודה. א"כ איכא ברייתא דאגודה ודאיו ושניהם דרבנן ודלא כתוס' שכתבו בד"ה מאן האי תנא כיין דעיקרו דאורייתא חשיב כדאורייתא והוי שני הברייתות דרבנן וסמי משנה דעירובין מקמי תרתי ברייתות. א"כ לפ"ז הך קושיא ולימא לי' תנא דבי איו היא הוא ליטה בקושית התוס' הוה מצי למימר ר' יוסי דאגודה. אלא דהתוס' נקטו לפי ההיפוך שמהפך הש"ס ברייתא דאגודה ולרבא באמת לא מהפכינן א"כ הוא ר' יהודה דאגודה וזה כליל בקושית הש"ס ולימא לי' תנא דבי איו הוא וכוונה ג"כ לברייתא דאגודה דהוי תרתי מקמי חדא משנה דעירובין ע"כ ליתא למתניתין דעירובין. א"כ לפ"ז נכריח שיטת ר"י דבדאורייתא יש ברירה וסובר כרבא ורבא פוסק כר' יוסי ולא מהפכינן ברייתא דאגודה ונהפוך ברייתא דחילול. וסובר ר' יוסי יש ברירה אף בדאורייתא. וגם נצטרך לומר דהך דאגודה חשיב דרבנן. א"כ יקשה לפ"ז לרבא גופא מנ"ל להפוך ברייתא דחילול. דילמא במעשר שני דהוי דאורייתא סובר ר' יוסי אין ברירה. אבל באגודה דהוי דרבנן יש ברירה. לר' יוסי ע"כ עדיין רבא אינו פוסק כר' יוסי דהא הוא סובר לפי שיטת ר"י בעל התוס' דאף בדאורייתא יש ברירה וכנ"ל (באות א') מהא דביצה (י'). ואף דזה אינו קושיא דאמורא יכול לפסוק אף לא אליבא דהכלל דחקק לנו הש"ס דהלכה כר' יוסי וסובר רבא דהלכה כסתם מתניתין דהלוקח יין דאף בדאורייתא אמרינן ברירה וכר"מ. וכה"ג מצינו בש"ס כמה פעמים רבו מלספור כידוע. עכ"ז לפי זה נכריח דלא כתוס' דעיקרו דאורייתא לא חשיב כדאורייתא. וגם עיקר הקושיא ולימא לי' תנא דבי איו. הוא ע"פ הנחה אחרת שלא נזכר בש"ס מקודם בסוגיא זה בעירובין וכל כה"ג ה"ל להש"ס לפרושי אך לשיטת הירושלמי ניחא דמהך דאגודה פלוגתא דר' יוסי ור' יהודה לא בברירה תליא והש"ס דמקשה מתנא דבי איו היינו לרב נחמן שהי' לו להשיב ורב נחמן סובר כאביי דהך דבקיעת הנוד לדבריו דר"מ וטעמייהו עיקרי' שאין ברירה. אלא דקשה לפ"ז לרב נחמן ורבא דמחלקים בין דאורייתא לדרבנן. א"כ ליתא לאיו בלא"ה מקמי משנה דעירובין דהוי דרבנן. והך דלוקח הוי דאורייתא ע"כ סוברים אין ברירה א"כ הוי חדא נגד חדא ומשנה עדיף מברייתא. וליתא לדאיו. וצ"ל כתירוץ הנ"ל דבאמת הך דאגודה תלי' בברירה. ולא נהפוך. וחשיב דרבנן ודלא כתוס'. ובהך דחילול לית לי' לר' יוסי ברירה דהוי דאורייתא. ור' יוסי מחלק בין דאורייתא לדרבנן. ור' יהודה לית לי' ברירה אף בדרבנן והוי הך דאגודה ודאיו תרתי וסמי מתניתין דעירובין מקמי תרתי וכנ"ל. ולפי תירוץ הנ"ל דהש"ס אזיל לשיטת הירושלמי דהך דאגודה לא תלי' בפלוגתא דברירה לא קשה כנ"ל לרבא ורב נחמן נחלק בין דאורייתא לרבנן וליתא לדאיו. די"ל כמש"כ לעיל (אות ב') דר' יהודה סבר יש קנין. וסובר כותים גירי אריות. א"כ בהך דהלוקח יין הוי דרבנן וכנ"ל. וליתא למשנה דעירובין מקמי שתי ברייתות דאיו ודלוקח יין. אלא דלפ"ז ג"כ מוכח דלא כתוס' דאף שעיקרו מדאורייתא חשיב דרבנן. ודלא כתוס' בכורות (י"א) ד"ה טבלים. ולפי מה שכתבו תוס' מנחות (ל"א) בד"ה קסבר אין קנין. דמאן דקסבר אין קנין אף דמירוח עכו"ם פוטר חשיב כחיוב. א"כ יש לחלק דהתוס' בכורות דכתבו אליבא דר"ש דסובר אין קנין רק מירוח פוטר זה חשיב כדאורייתא. אבל אם נאמר יש קנין חשיב דרבנן. ולהכי לר' יהודה הוי דרבנן הך דהלוקח יין. כמו שמוכח בשמעתא דר"ש שזורי דקרי למ"ד יש קנין פטור והוי דרבנן. אלא דלפי שכתבו תוס' בעירובין דאף מעשר ירק בדמאי חשיב כדאורייתא. ובהך שמעתא דר"ש שזורי קרי לי' ללשון ראשון דאמר לי' קח מן השוק פטור. ואעפ"כ חשיב לי' התוס' כדאורייתא א"כ עכ"פ מוכח דלא כתוס' לשני התירוצים. אך כ"ז דוחק לומר דר' יהודה אית לי' כותים גירי אריות הן לרבא דפוסק בחולין כותים גירי אמת. דמוקי הך דהכל שוחטים כותים וכמבואר שם בש"ם. וגם דהך דר' יהודה סובר יש קנין תלי' בשיטת רש"י ותוס' וכנ"ל (באות ב'). לכן הנכון כתירוץ הראשון. ולפ"ז יהי' ניחא שיטת התוס' להלכה. לפי האמת דמשני הש"ס דלא שמיע לי' דאיו. ולא אשכח תנא דסובר בדרבנן אין ברירה ולא הוכיח מהך דאגודה של ירק או מר"י או מר' יוסי אלא ע"כ צ"ל דחשיב דאורייתא. ותנא דבי איו לפי האמת י"ל דסובר כשיטת הירושלמי. ומחולק בזה וסובר דחשיב דרבנן. הך דלוקח יין. או כש"ס דילן. והך דאגודה ודאיו תרתי. ועכ"פ תנא דבי איו סובר ע"כ דכל שעיקרו מדאורייתא לא חשיב כדאורייתא דלא כתוס' אלא דלפי מה שכתב הרשב"א בחידושיו לחולין (י"ד) דמאן דאית לי' ברירה. א"צ שיהיו שיריה ניכרים. כיון שניכרים לבסוף. וע"ד הירושלמי שביאר למשנה ב' (פ"ב דדמאי) באומר מכבר ולכשאשתה. וכן בהך דהלוקח יין כיון שהוא משקה ואי אפשר לסיים מקום שלא יהי' מעורב תרומה וחולין מיירי בכה"ג. ותלי' בברירה. אבל מאן דלית לי' ברירה שהוברר בסוף שזה התרומה בסוף. בלא"ה אסור מצד דבעינן ראשית ששיריה ניכרים. וכאבעי, דש"ס עירובין. דהטעם שמא יבקע הנוד יעו"ש. א"כ רבא דאמר בפ' כל הגט טעמא דר"י ור"ש משום בקיעת הנוד. ע"כ סבר דיש ברירה. דאל"כ למה לו לומר טעמא דשמא יבקע הנוד דהוי ספק. ולא אמר הטעם דשיריה ניכרים. דהוא ודאי. וע"כ רבא סבר להלכה כן כיון דרבנן ור' יוסי ור' יהודה סוברים כן. דאם אמר תרומת הכרי הזה בתוכו לא אמר כלום. אלא ע"כ דסבר יש ברירה. ע"כ הוכרח לטעם בקיעת הנוד דהוי ספק. כי הטעם דשיריה ניכרים לא איכפת לן כיון שיש ברירה כסברת הרמב"ן והרשב"א ז"ל. ומוכרח שיטת ר"י בעל התוס' דאף בדאורייתא יש ברירה וכרבא. אלא דזה יש לדחות. דבאמת בירושלמי (פרק ג' תרומות מ"ה). קאמר על הא דר"ש שאמר תרומת הכרי הזה בתוכו קרא שם. היא בתוכו היא בו אין חילוק דלא כתירוץ הראשון בעירובין שאני התם דאיכא סביביו. א"כ י"ל דרבא ג"כ סובר כן. דאף בש"ס דילן לאבעי' שם אינו מוכרח וא"צ לדחוק ולחלק. ובש"ס גיטין שם הקשה הש"ס דר' יהודה אדר' יהודה ור"ש אדר"ש. ע"כ מתרץ רבא שם תירוץ אחד שמא יבקע הנוד. דיהי' בין לר' יהודה ובין לר"ש. דר"ש סבר בלא"ה דא"צ ששיריה יהיו ניכרים. אבל לעולם אליבא דר' יהודה הי' מתרץ תירוץ יותר טוב דבעינן שיריה ניכרים והוי אמרינן דלא כשיטת הרשב"א. דאף מאן דסובר יש ברירה עכ"ז בעינן שיריה ניכרים. והא דלא קאמר טעם זה דמתרץ לר"י ור"ש. ע"כ מתרץ טעם אחד. ונבאר בס"ד הראי' והיינו דלשיטת הרשב"א והרמב"ן ע"כ מוכח כשיטת ר"י בעל התוס' דהא אף לפי האמת שמתרצים התוס' בסוגיא דגיטין ובמקומות רבים. דיש לחלק בברירות. דמה היא באיתן הימים וע"מ שירצה אבא שעומד הדבר להתברר בוודאי. א"כ לפי האמת אין כאן ראי' מרבא דסובר יש ברירה. אלא דמוכרח לתרץ כן לפי הסוגיא שמקשה דר"י אדר"י ור"ש אדר"ש. ע"כ מוכרח לומר הטעם דשמא יבקע הנוד כיון דאית להו ברירה. אבל לפי האמת יהי' טעם אחר של ר"י ור"י ור"ש. ואם טעמייהו כפשוטו דלית להו ברירה. א"כ הך טעם הנזכר בברייתא שמא יבקע הנוד ללא צורך כלל. דלרבא אין לומר לדבריו דר"מ קאמרי הטעם כמבואר בסוגיא דגיטין (כ"ח) דר"מ לא חייש לשמא ימות. ולדידהו לא צריכא הטעם דשמא ה"ל לומר הטעם דוודאי דאין ברירה. וע"כ מוכרח לומר דחד מהני תלת ר"י ור"י ור"ש סבר יש ברירה. ע"כ קנקט הברייתא טעם אחד הכולל לכ"ע שמא יבקע הנוד. וע"כ רבא לא סבר כתירוץ ראשון דש"ס עירובין. דלתירוץ ראשון אף טעם דשיריה ניכרים הוא טעם הכולל אף למאן דאית לי' ברירה. ואף לר"ש ולמה להו לומר טעם דשמא אף דחיישינן לבקיעת הנוד הוא ספק. ולא הטעם דשיריה ניכרים דאין תרומתו תרומה בוודאי. אלא דבזה אנו מסופקים בטעמא דרבא. אם דסבר כשיטת הירושלמי דר"ש לית לי' דבעינן ששיריה ניכרים ע"כ אינו טעם הכולל לרש"י. או כסברת הרשב"א הנ"ל. דמאן דאית לי' ברירה לא בעינן שיריה ניכרים. ואינו טעם הכולל למאן דאית לי' ברירה. והנה מפשט כל הסוגיות דגיטין ועירובין דמוכיח הש"ס מר"י ור"י ור"ש דלית להו ברירה מדאוסרין בבקיעת הנוד. ועכ"פ מר' יוסי ור' יהודה דסוברים בפירוש דבעינן שיריה ניכרים. כמבואר בתוספתא הובא בתוס' ובכמה מקומות. אם לא נאמר כסברת הרשב"א. אין הוכח' כלום דטעמייהו משום דבעינן ראשית. אלא ע"כ מוכרח סברת הרשב"א דמאן דאית לי' ברירה הוי שיריה ניכרים לבסוף כנ"ל. ובזה ניחא דקדוק התוס' בעירובין ד"ה ולמאי דסליק דכתבו התוס' ה"ה לטעמי' דברירה. דיש לומר לטעמי' דברירה ניחא דקתני בברייתא טעם דבקיעת הנוד. דטעמא דבברירה אינו טעם הכולל. למאן דאית לי' ברירה אי ר' יהודה אי ר"ש. ע"כ קנקט טעם הספק שמא יבקע הנוד כולל לכ"ע לרבא. אבל לתירוץ ראשון דש"ס שם דאף דר"ש סובר יש ברירה עכ"ז בעינן שיריה ניכרים. א"כ הך טעם דבעינן שיריה הניכרים הוא טעם הכולל לכ"ע אף מאן דאית לי' ברירה ואף לר"ש מקשה הש"ס שפיר למה מבואר בברייתא טעם דבקיעת הנוד דהוא ספק. והוצרך הש"ס לתרץ לדבריו דר"מ קאמר כנ"ל. והיינו לאביי וכפי הסוגיא דסוכה. עכ"פ לסברת הרשב"א יש קצת ראי' לשיטת ר"י בעל התוס' דאף בדאורייתא יש ברירה. כיון דהך טעם דשיריה ניכרים תליא בברירה והברייתא נקט טעם דבקיעת הנוד. וע"כ חד מהני סובר יש ברירה א"כ י"ל דכולם סוברים יש ברירה. ולא פליגי אלא בבקיעת הנוד. ואף מר' יוסי יש לומר דסבר יש ברירה וכנ"ל. ונהפוך הך דמעשר שני כיון דמהך דהלוקח יין אין הכרע לרבא. וכש"כ לשיטת הירושלמי דהך דאגודה לא תליא כלל בברירה. ואף ר' יהודה סובר יש ברירה. והכרח דר' יוסי סבר יש ברירה מקושית התוס' מהא דמי שאחזו (ע"ג ב') דקסבר ר' יוסי מגורשת ואינו מגורשת ולכי מייתי הוי גיטא. אלמא קסבר יש ברירה. כדדייק הש"ס בגיטין. וסמי ברייתא דמ"ש מקמי משנה דגיטין. ומהך דהלוקח אין הכרע ולא הוי תרתי ברייתות. וגם לפי שיטת הש"ס דילן דהך דאגודה תליא בברירה. עכ"פ ר' יוסי סבר יש ברירה. אלא דכל זה יש לדחות. כיון דע"כ לש"ס דילן דהך דאגודה תליא בברירה. ור' יהודה לית לי' ברירה באגודה. וע"כ צריך לכנוס בחילוקים דלא תקשה מה שמקשה הש"ס בגיטין דאית לי' ברירה במי שאחזו שם ר' יהודה. א"כ גם מר' יוסי דמי שאחזו אין ראי'. והדבר בספק אם להפוך הך דאגודה או הך דמעשר שני. ומדמסיק הש"ס להפוך הך דאגודה כדי לאוקמי ר' יוסי דלית לי' ברירה. ע"כ הלכה כן. אלא דבאמת לפי הסוגיא שמוכח מהך דהלוקח. דאין ברירה הוי תרתי. הך דהלוקח ומעשר שני כמבואר בש"ס. אבל לפי מסקנת רבא דהטעם משום בקיעת הנוד י"ל דנהפוך הך דמעשר שני ור' יוסי סבר יש ברירה. אלא לדעתי הדבר מבואר בירושלמי דר' יוסי סבר אין ברירה. דז"ל הירושלמי (בפ"ז דדמאי) על משנה דהלוקח יין. על ר' יוסי ור"ש דאוסרים. ולא כטעמי' הדין טעמא דדין. טעמא דר' יוסי שיהא מסוים היינו שיהיו שיריה ניכרים ועיין שם במפרש דתניא מעשר שני שבחפץ זה מחולל על סלע כו' ר' יוסי אומר לא חילל. וכמו שמסיק הש"ס בעירובין. ויש להבין דהירושלמי קאמר הטעם דר' יוסי משום דאין שיריה ניכרים ומסיק עלה ברייתא דקסבר ר' יוסי אין ברירה במעשר שני. וע"כ צריך לפרש כסברת הרשב"א הנ"ל דתליא בברירה דמאן דאית לי' ברירה הוי שיריה ניכרים. דע"כ הביא הירושלמי ברייתא דמעשר שני. דקסבר ר' יוסי אין ברירה וא"כ הטעם שפיר דבעינן שיריה ניכרים. עכ"פ מבואר בהדיא בירושלמי דר' יוסי סבר אין ברירה. אלא דמהירושלמי אין הכרע כיון דהך דאגודה לא תליא בברירה א"כ אין צריך להפוך הך דאגודה. אבל לש"ס דילן דבהך דאגודה סבר ר' יוסי יש ברירה וצריך להפוך. י"ל לפי המסקנא לרבא לא נהפוך הך דאגודה. ונהפוך הך דמעשר שני וסבר ר' יוסי חילל. וכש"כ לפי הנראה שם דסוגיא דירושלמי לא אזיל אליבא דרבא. כיון דאף לר"ש שם אמר טעם אחר שמא ישתה וישכח. ולא הטעם דבקיעת הנוד. וע"כ הך טעמא דבקיעת הנוד לדבריו דר"מ וכאביי בסוכה. ועוד יש לומר כפשוטו בירושלמי דסבר הטעם במעשר שני דסבר ר"י דלא חילל אם אמר על סלע שיעלה בידי מן הכיס והיינו משום דלא הוי שירים ניכרים ולא הוי מסוים. ע"כ אם אמר על סלע חדשה או ישנה דסיים מקום ע"כ חילל ואינו הטעם כלל משום אין ברירה. וכן בהך דהלוקח יין הוי הטעם משום דלא סיים מקום. ולעולם ר' יוסי סבר יש ברירה ודלא כסברת הרשב"א. א"כ אדרבא מירושלמי מוכח להיפך. וסובר הירושלמי כתירוץ ראשון בש"ס עירובין דלא תליא כלל בברירה. אף מאן דאית לי' ברירה עכ"ז בעינן בלוקח יין לסיים מקום. אלא דבזה מחולק על התירוץ ראשון דלתירוץ ראשון בש"ס דילן סבר ר"ש ג"כ בעינן סיום מקום ולהירושלמי אינו כן ר"ש סובר דלא בעינן סיום מקום. והירושלמי לית לי' סברת הש"ס דילן דאיכא סביביו. עכ"פ לפי זה דאם נאמר דהך ברייתא דמעשר שני תליא בפלוגתא דסיום מקום כסברת הירושלמי א"כ לפ"ז לרבא כ"ע סוברים דיש ברירה. בין ר"י ור"י ור"ש. וטעמייהו דאוסרים ר' יהודה ור' יוסי משום סיום מקום ור"ש לית לי' סיום מקום. ע"כ קנקט הברייתא דבקיעת הנוד דהוא טעם הכולל. אף לר"ש. אבל כ"ע אית להו ברירה וכשיטת ר"י בעל התוס'. והנה בירושלמי מוכרח לומר דהך סוגיא לאביי כנ"ל דלית לי' טעם דבקיעת הנוד כלל. ובירושלמי מקודם בפרק זה. על משנה דמזגו לו את הכוס דמוקי באומר מכבר לכשאשתה. דמקשה הירושלמי תמן תנינן הלוקח יין מבין הכותים ר' יוסי ור"ש אוסרים שמא תבקע הנוד כו' ונמצא שותה טבל למפרע והדא מתניתין לא כר"י ור"ש ומתרץ ר"י בר אידי הכל מודים על הכוס שהוא על אתר עכ"ל. והנה מבואר דמקשה מר"י ור"ש דסברי הטעם משום בקיעת הנוד. וע"כ סוגיא אזיל אליבא דרבא דש"ס בבלי. ואגב נבאר הירושלמי זה. ומה שיש לדקדק בזה. והנה הרא"ש ז"ל בפירושו על המשניות (סי' ה') כתב וז"ל הירושלמי אינו מובן לי דמאי בקיעת הנוד שייך הכא בשלמא גבי הלוקח יין מבין הכותים יבקע הנוד קודם שיפריש למחר נמצא מה ששתה בשבת למפרע טבל הוא כיון שלא בא בסוף לידי הפרשה. אבל הכא אם נבקע הנוד קודם שתיה מה חשש איכא ואם לאחר ששתה כבר הוא מתוקן. ולענ"ד נראה ברור ואמת לפרש קושית הירושלמי בפשיטות. והיינו דהירושלמי קאמר דע"כ אי אפשר להפריש מקודם דהוי תרומה וחולין מעורב. א"כ ההפרשה הוא אחר שתי' ובשעת שתי' ע"כ עדיין לא הי' הפרשה דא"כ משקה מעורב אלא ע"כ מטעם ברירה בדרבנן אמרינן שהפרשה לבסוף. וכל מה ששתה חולין שתה רק כשבא לידי הפרשה הוא התרומה למפרע על מה ששתה. והנה קיי"ל בב"ק (קט"ו ב') תניא הרי שהי' טוען כדי יין וכדי שמן וראה שהם משתברות לא יאמר הרי זה תרומה ומעשר על פירות שיש לי בתוך ביתי ואם אמר לא אמר כלום כיון דהולכת לאיבוד הפקר הוא ולית לי' זכי' ואינו יוצא ידי הפרשה. וכן פסק הרמב"ם (בפ"ג מתרומות) לברייתא זו להלכה (בדין י"ז). א"כ לפ"ז מקשה הירושלמי שפיר גבי מזגו לו את הכוס. אף שמה ששייר בשולי הכוס הוא התרומת מעשר. הא ע"כ השתי' הוא מקודם הפרשה. דאל"כ משקה מעורב הוא חולין בתרומה. א"כ איך שותה דילמא בסוף שתייתו ישבר הכוס ויהי' התרומה הולך לאיבוד ואינו יוצא ידי הפרשה ולמפרע טבל שתה. בשלמא כל הפרשות מפריש התרומה ואח"כ אוכל החולין וכיון שבשעת הפרשה הי' הכלי שלם. הרי הופרש כהלכה. אבל כאן ע"כ שותה החולין קודם הפרשת התרומה ודילמא לא יבא לידי הפרשה שישבר. וזה ברור בכוונת הירושלמי בקושייתו. ע"כ מתרץ בירושלמי דהוא על אתר דעל רגע דסוף שתייתו ישבר לא חיישינן והנה צריך לומר לתירוץ הירושלמי אף דקיי"ל הרי זה גיטך קודם למיתתי אסורה לאכול בתרומה מיד. וכפסק הר"מ כנ"ל. נמצא אם חוששין לשמא ימות אף לאלתר. והירושלמי אמר דעל אתר לא חיישינן. והיינו דיש הבדל גבי גט כיון דהדבר יכול למשוך זמן רב. רק בכל רגע אנו מסופקים דילמא ימות. ע"כ אי אפשר לתת הדבר לשיעורין ולהתיר מיד דא"כ בכל רגע ורגע נאמר כן עד לעולם ויתבטל החשש שמא ימות. אבל גבי כוס כיון דשיעור השתיה הוא דבר מועט. ואין בו שהיות זמן ע"כ על אתר לא חיישינן. אבל גבי בקיעת הנוד אף לפי שיטת הירושלמי דסובר אף בוודאי אם קרא שם קודם שבת יכול להפריש בשבת. כיון דבנוד יש בו הרבה יין וכמה פעמים שותה ממנו והפרשה הוא לבסוף ונמצא אינו על אתר וחיישינן שמא יבקע הנוד. והנה לולי תירוץ הירושלמי היה נראה לתרץ על קושיא זו ולחלק דווקא גבי בקיעת הנוד שהוא דאורייתא. חיישינן לבקיעת הנוד דהוי ספק דאורייתא. אבל גבי מזגו לו את הכוס דהוא בדמאי שהוא מדרבנן. והוי ספיקא דרבנן שמא ישבר הכוס לא חיישינן. ואפשר אף הירושלמי מודה לזה התירוץ אלא דמתרץ על אתר לא חיישינן ונ"מ אף בדאורייתא כה"ג לא חיישינן. ולמאן דאית לי' ברירה בדאורייתא. וכן לענ"ד מוכרח החילוק זה ברבינו הרמב"ם שפסק (בפ"ז מהל' מעשר דין א') וז"ל מי שהי' לו מאה לוג של יין טבול מן התורה ואמר שני לוגין שאני עתיד להפריש כו'. וסיים ואין אומרים בשל תורה נחשוב כאילו נברר עד שיברור. מבואר דאם הי' מדרבנן דמהני ברירה. הי' מועיל הפרשה לקרא שם כה"ג. והנה בשלמא הא לא קשה איך יועיל הפרשה כה"ג בדרבנן. הא לא סיים מקום ובדבר לח לא מהני סיום מקום דמשקה מעורב הוא וכמו שפסק הר"מ (בפרק זה דין ב'). וכבר היא הלכה רווחת וכן פסק הר"מ (בפ"ג מהלכות תרומה הלכה ת') האומר תרומת הכרי הזה לתוכו אם לא ציין במקום לצפונו ודרומו לא אמר כלום. א"כ בדבר לח איך אפשר לקרוא שם שעתיד להפריש. דיש לומר כסברת הרשב"א והרמב"ן הובא לעיל דאם יש ברירה הרי הוברר הדבר לבסוף והרי הוא סיום מקום וכיון דפסק בדרבנן יש ברירה. הוי סיום מקום לבסוף. וע"ד הירושלמי גבי מזגו לו את הכוס באומר מכבר לכשאשתה. אלא דעכ"פ קשה הא הרמב"ם פסק שמא ימות חיישינן. ואיך יקרא שם דילמא יבקע הנוד. ולא שייך תירוץ הירושלמי כיון דהפרשה הוא לבסוף ויש בתוך הכלי הרבה יין ולא הוי על אתר. אלא ע"כ צ"ל כתירוצינו דבדרבנן לא חיישינן שמא יבקע דהוי ספק דרבנן. ועוד צריכים אנו לברר בס"ד דעת הרמב"ם (בפ"ט מהלכות מעשר הלכה ז' ח' ט') שפסק בטבל ודאי אם קרא שם בערב שבת ואמר שני תאנים שאני עתיד להפריש כו'. ולמחר מפריש ואוכל. וסיים וטבל שיש עליו תנאי זה מותר לטלטלו בשבת כו'. והנה דברי הר"מ מבואר בירושלמי (בפ"ז דדמאי) שאמר אף בטבל ודאי מותר להפריש בשבת היכא שקרא שם מערב שבת והחילוק בין דמאי לוודאי הוא להתנות על דבר שאינו ברשותו, ועיין בירושלמי על משנה המזמין את חבירו אמר ר"י מתניתין בדמאי כו'. אבל משנה (ה') היו לו תאנים של טבל מיירי אף בוודאי ומהני לקרוא שם כיין שהוא שלו. ועיין שנות אליהו שם ועיין בפ"ד דדמאי (משנה ד') ובר"ש שם. ובשנות אליהו. דהא דקתני במשנה לא יטלם בשבת שלא יתנם לכהן אבל הפרשה שפיר רמי אף בוודאי. והנה קשה על הרמב"ם. למה פסק כסוגית הירושלמי והלא בש"ס דילן יבמות (צ"ג) הביא הש"ס הך מעשה דרבי ינאי ור' חייא רבה לענין דבר שלא ברשותו. אבל להפריש בשבת אסור אף אם קרא שם בע"ש. ועוד קשה על הר"מ הלא קריאת שם מה שאני עתיד להפריש הוא מטעם ברירה ובדאורייתא אין ברירה. כמו שמוכיח הש"ס מהך דהלוקח יין דהוי ודאי. וצריך לומר דהך דהלוקח יין כיון שהוא דבר לח ומשקה מעורב. וע"כ שותה קודם הפרשה ע"כ תליא בברירה. ולדעת הרמב"ם צריך לומר בהך דהלוקח יין דאין לו כלי להפריש ולא בע"ש בה"ש כי לדידי' הי' יכול להפריש בשבת ואח"כ לשתות. ואפשר שאף לפירוש כל המפרשים דאיירי בע"ש. ג"כ ניחא אף אם נאמר דמותר להפריש בשבת היכא שקרא שם בע"ש. עכ"ז מוכיח הש"ס שפיר דיש ברירה. דאם נאמר אין ברירה הרי קריאת השם שקרא בע"ש אינו כלום. א"כ הרי הוא מפריש בשבת בלא קריאת השם בע"ש. וזה אסור לכ"ע. וכעין סברת הרמב"ן והרשב"א הנ"ל לענין קביעות מקום. ע"כ גבי הלוקח יין אי אפשר להפריש בשבת. וצריך לשתות קודם הפרשה וזה אסור מטעם אין ברירה. אלא דלר"מ קשה. דסובר יש ברירה. למה מיחל ושותה מיד קודם הפרשה. הא יכול להפריש ואח"כ לשתות. וצ"ל כיון דיש ברירה הרי אנו סומכים על ברירה. ואף בכה"ג מותר לכתחילה. אבל ה"ה דהי' יכול להפריש בשבת כיון דהי' קריאת השם בע"ש. ולדידי' הי' ק"ש שפיר אבל עכ"פ ההיתר הוא להפריש מטעם יש ברירה. והרי הוברר לבסוף שהי' הקריאת שם טוב ע"כ מותר להפריש בשבת. א"כ לפ"ז בתאנים של טבל ודאי. אף שמפריש ואח"כ אוכל עכ"ז מוכרחים אנו לומר שהיתה קריאת השם בערב שבת. וע"כ יש ברירה. דאל"כ הרי הפריש בשבת. דע"כ מוכח מתירוץ ראשון דש"ס עירובין הנ"ל. דהטעם משום דלא סיים מקום. אף דר"ש סובר יש ברירה. והא דהשיבו הטעם דבקיעת הנוד לדבריו דר"מ השיבו דאף דיש ברירה כיון דלא סיים מקום לא הוי קריאת שם. מדהוכרח הש"ס לדבריו דר"מ קאמרי. משמע אבל לדידהו אסור. א"כ מכש"כ לדידן דאין ברירה בדאורייתא אם לא קבע מקום בע"ש אסור להפריש בשבת. ואיך פסק שמותר להפריש ואח"כ לאכול. ואף שיש לדחוק דלעולם לש"ס דילן אסור להפריש ודאי בשבת אף אם קרא שם בע"ש. וכדמוכח ביבמות. אבל לפי שיטת הרמב"ם שפסק דמותר להפריש ע"כ אף בקריאת שם כה"ג מותר להפריש אף דלא קבע מקום ואין ברירה. כיון דהפרשת תרומה בשבת הוא איסור דרבנן. הקילו בכה"ג. לשיטת הירושלמי לסמוך על ברירה לענין הפרשה וכסברת הרמב"ן דאם נאמר יש ברירה הוי קביעת מקום. כיון דאיסור הפרשה בשבת הוא רק דרבנן ובדרבנן יש ברירה. ואף שחיוב התו"מ הוא מדאורייתא. והא דמוכח בש"ס דילן דלמאן דלית לי' ברירה אסור להפריש בשבת. היינו מטעם הפרשה דאסור בשבת. אף למ"ד דאית לי' ברירה. ואף שהי' קריאת השם טיב בע"ש. אבל לשיטת הירושלמי אף למ"ד אין ברירה מותר להפריש אם קרא שם בע"ש. דלענין זה מועיל קריאת השם דהוי דרבנן. א"כ לפ"ז לשיטת הירושלמי הא דאוסרים ר"י ור"י ור"ש גבי לוקח יין מן הכותים. היינו לשתות קודם הפרשה. אבל להפריש בשבת ואח"כ לשתות מותר לכ"ע. א"כ עדיין קושיא ראשונה במקומה עומדת. למה פסק כהירושלמי ולא כש"ס דילן. וראיתי להר"ש שכתבו (בפ"ד דדמאי מ"ד) על הא דיבמות (צ"ג) עובדא דר"י ור"ח רבה. הא דלא הפריש בשבת מן המוקף. ויקרא שם בערב שבת. וז"ל ושמא ההוא הוי ברישא ולא ידע אכתי אם שרי. אי נמי הוי צריך לכולה כנתא דפירי ועוד דאין מתנה על ודאי שביד חבירו וכמו שמפרש בירושלמי (בריש פ"ז) עכ"ל. והנה תירוץ הראשון מבואר הד חק הגדול דאם נאמר דש"ס דילן סבר כירושלמי והך עובדא הי' מקודם. למה הביא הש"ס דילן שהוא אחר סידור הירושלמי את העובדא דר' ינאי דהי' מקודם ואח"כ חזר בו. אף דהש"ס נסיב לה לענין אחר לענין דבר שלא בא לעולם ומייתי ראי' עכ"פ דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם עכ"ז למה האריך הש"ס בעובדא זו. כיון דלענין שבת אין הדין כן. שמותר להפריש רק לענין דבר שאינו ברשותו. ובזה אין חילוק בין שבת לחול. וגם מדלא הביא הש"ס עכ"פ את המעשה דירושלמי למען שלא נבא לטעות בדין לענין הפרשת שבת. עכ"פ. וכך הוא דרכו של הש"ס להקשות מיניה ובי' ר"ח אדר"ח. וגם התירוץ השני ממש מבואר בש"ס. דאיירי דהפריש לצורך שבת דקתני בעובדא הנ"ל הוי לי' אריסא דהוי מייתי לי' כנתא דפירי כל מעלי שבתא. ההוא יומא נגה לי' ולא אתא. מבואר דהביא לי לצורך שבת ולא לצורך חול וכל הכלי הי' צריך לצורך שבת. ימה שכתב ועוד דאין אדם מתנה על ודאי שביד חבירו. ומביא ראי' מהירושלמי. לא זכיתי להבין כלל דברי קדשו. דהירושלמי סובר להלכה דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ע"כ אינו מתנה על ודאי שביד חבירו. וכן הוא באמת הלכה. אבל ר"י ור"ח דסוברים אדם מקנה א"כ יכול להתנות אף על ודאי שביד חבירו. והרי הפריש באמת. על דבר שיבא לידו לאח"כ. וצ"ל דכך כוונת רבינו הר"ש ז"ל. אף למאן דאית לי' אדם מקנה היינו דוקא לקרוא שם על דבר שיבא לידו ואינו ברשותו. מפירות שלו כמו בהך עובדא דש"ס יבמות. כיון שיכול לסיים מקום בעת קריאת השם. מהני שפיר לקרוא שם בע"ש ולהפריש בשבת. אבל להתנות על ודאי שביד חבירו דלא שייך סיום מקום אף למאן דאית לי' אדם מקנה. אין הקנין למפרע אלא כשיבא לידו אח"כ. נמצא דלא הוי סיום מקום ולא הוי קריאת שם בע"ש ע"כ אינו יכול להפריש בשבת לכ"ע. ואף דיכול להפריש מפירות שלו על פירות שיבא לידו אח"כ למאן דאית לי' אדם מקנה. כיון דהפירות שלו. אבל מה שביד חבירו כיון דאינו יכול להפריש אינו יכול להתנות ולקרוא שם. ע"כ אי אפשר להפריש אח"כ בשבת. ואף לפי מה שכתבנו לעיל לדעת הרמב"ם גבי טבל אלו דמהני לקרוא שם בע"ש ולהפריש בשבת אף דלא סיים מקום. כיון דהפרשה הוא מדרבנן אסור בשבת ובדרבנן יש ברירה לענין קביעות מקום. אבל מה שביד חבירו אף למאן דאית לי' אדם מקנה אינו יכול להתנות מחמת שאינו שלו כלל. וכאילו לא קרא שם כלל וקביעות מקום לא הוי כלל. והוי כמו כל המתלקט יהי' הפקר (ב"ק ס"ט) כיון דאינו מבורר איזה פירות יתן לו חבירו ואין ברירה. ואף למאן דאית לי' ברירה לא אמרינן כי אם בפירות שלו כיון שהפריש אח"כ הרי קבע מקום. כיון דעכ"פ הפירות היו ידועים כ"א המקום לא הי' ידוע אמרינן הוברר אח"כ. אבל בכה"ג שלא היו שלו ואף הפירות אינם ידועים. לא שייך לומר שהוברר הדבר שקבע שם על מקום הידוע. ואף למאן דאית לי' אדם מקנה. כן מוכרחים אנו לומר ולפרש את הר"ש הנ"ל. ולפ"ז אין חולקים ש"ס דילן עם הירושלמי לפ"ז יש מקום לפרש שגם הרמב"ם סובר כן ע"כ פסק כהירושלמי. כי אין חולק. ועוד יש לומר אף אם נאמר כפשטא. דמאן דאית לי' אדם מקנה יכול להתנות על פירות חבירו. ולקרוא שם כשיבא לידו יפריש. והיינו כיון דאיסור הפרשה בשבת הוא דרבנן ובדרבנן יש ברירה. והוי קריאת שם מעליא בע"ש. והרמב"ם דפסק אין אדם מתנה על ודאי שביד חבירו לדידן דקיי"ל אין אדם מקנה. ואין הבדל למאן דאית לי' אדם מקנה בין פירות שלו ובין פירות חבירו כשקורא שם בע"ש כשיבא לידו. עכ"ז ניחא נמי הא דפסק הר"מ כהירושלמי. והיינו דבירושלמי מדקדק ר' יוחנן על משנה דהמזמין את חבירו דקתני דווקא בדמאי. אבל בוודאי אינו יכול להתנות על דבר שאינו ברשותו. והמשנה דלקמן היה לו טבל מפרש אף בוודאי. וגורס למחר. כמבואר בשנות אליהו. והנה ר' יוחנן דסבר באמת אין אדם מקנה מוקי למשנה דהמזמין להלכה ובפרט ר' יוחנן פוסק הלכה כסתם מתניתין. ע"כ סובר דהחילוק בין דמאי לוודאי לענין להתנות על דבר שאינו ברשותו אבל לענין להפריש בשבת מותר אף בוודאי היכא שקרא שם בע"ש. אבל למאן דאית לי' אדם מקנה א"כ יכול להתנות אף על דבר שאינו ברשותו. והנה אם נאמר דסתם משנה דדמאי דהמזמין הוא ר"מ דסובר אדם מקנה. וע"כ צ"ל החילוק דקתני דווקא גבי דמאי היינו מטעם הפרשת שבת דאסור להפריש ודאי בשבת. לפ"ז ש"ס דילן ר' ינאי ור' חייא דסברי אדם מקנה וסוברים כר"מ כמו שאמר ר' חייא כרבי ורבי כר' מאיר. היו סוברים דהך משנה הוא ר"מ וע"כ אסור להפריש ודאי בשבת. אבל ר' יוחנן דסבר להלכה אין אדם מקנה מוקי למתניתין כרבנן. ואין מתנה בוודאי על דבר שאינו ברשותו אבל להפריש בשבת מותר. ולפ"ז תליא הפלוגתא דמחולקים ר' ינאי ור' יוחנן במשנה דהמזמין כמאן אתיא א"כ לדידן דקיי"ל אין אדם מקנה. אתי מתניתין כפשטא כרבנן. וקיי"ל כר' יוחנן דירושלמי. ועוד יש ליישב בפשיטות טפי. דבאמת אף בטבל ודאי דמותר לקרוא שם בע"ש ולהפריש בשבת עכ"ז בעת קריאת השם צריך לסיים מקום לומר לצפונו או לדרומו. והמשנה דהיו לו מאה תאנים של טבל מיירי בדבר יבש דמהני קביעות מקום ולא תליא כלל בברירה. אף דכתבנו לעיל להרמב"ם כיון דהפרשה בשבת אסור בדרבנן. לענין דרבנן מהני קריאת שם אף בלא סיום מקום ויש ברירה וכסברת הרמב"ן. עכ"ז יש לומר להיפוך כיון דלענין הפרשה אם לא היה מפריש והיה אוכל קודם הפרשה לד דן דאית לן אין ברירה בדאורייתא. אף שהפריש אח"כ. עכ"ז אכל למפרע טבל וכיון דצריך מדאורייתא להפריש תרומה. וקריאת שם כה"ג לא הוי קריאת שם. א"כ הרי הוא כאילו לא קרא שם כלל ואיסור דרבנן של הפרשה בשבת כדקאי קאי, ואין לומר דאף דקבע מקום וקרא שם נמי יהי' אסור לאכול ואח"כ להפריש דאין ברירה א"כ אף אם קבע מקום בעת קריאת השם א"כ הרי הוא מפריש בשבת. כיון דהפרשה לא מהני למפרע. זה אינו דאף למאן דלית לי' ברירה עכ"ז היכא שקבע מקום בדבר יבש כשמפריש אח"כ מהני הפרשה למפרע. ודמי למה שכתב הרמב"ן הובא בר"ן גיטין בסוגיא דברירה. דדוקא כגון אם יבא החכם למזרח יהי' עירובו למזרח ואם למערב למערבו. אבל אם מתנה אם בא או לא בא לא תליא כלל בברירה ולכ"ע מהני. א"כ בקריאת שם מהני היכא שקבע מקום כשמפריש אח"כ. וכל הסוגיא דלוקח יין שתליא בברירה הכל מחמת שהוא דבר לח ואי אפשר לקבוע מקום. וצריך לומר שהוברר אח"כ שזה שהפריש הוא התרומה שקרא עליו שם וזה הוא ברירה. אבל באם קרא שם על דבר יבש וסיים מקום. הוי כמו תנאי דעלמא ומהני לכ"ע וזה ברור. אבל אם לא קבע מקום תליא בברירה. ואף שהפרשת שבת הוא אסור דרבנן כיון שלענין הפרשת תרומה לא הוי קריאת שם אסור להפריש בשבת ג"כ. וראיה לסברא זו מבכורות (נ"ז א') ותמורה (ל א') גבי שותפים שחלקו אחד נטל עשרה ואחד נטל תשעה וכלב שכנגד הכלב אסורים כו'. וקאמר בש"ם למ"ד יש ברירה לברור חד לבהדי כלב ואינך לישתרי. ומוקי הש"ס דשוי הכלב חד ומשהו. והנה הרא"ש בפ' בית כור ב"ב (ק"ז) ובר"ן נדרים (מ"ה) כתבו דהך סוגיא דסתם גמרא דתמורה אזיל שלא אליבא דהילכתא. לדידן דקיי"ל בדאורייתא אין ברירה. אף שלא הי' הכלב שוה מעט יותר כולם אסורים. והנה אם נאמר בענין אחד שיש בתוכו דרבנן ודאורייתא. לענין דרבנן יש ברירה. א"כ אין מוכרח לומר דהסתמא דסוגיא דתמורה אזיל שלא כהילכתא. הלא הא דבעל החיים חשיבי ולא בטלי אינו אלא מדרבנן. ובדרבנן יש ברירה. ע"כ הוכרח הש"ס לואקמי בטופייני. אבל אם הכלב שוה כאחד מהם הנותרים מותרים מצד דיש ברירה בדרבנן. אלא ע"כ כיון שהאיסור הוא איסור דאורייתא אף שאנו דנים על איסור דרבנן לא אמרינן יש ברירה. ה"ה לענין הפרשת שבת. אף שאיסור הפרשה הוא מדרבנן. כיון שלענין דאורייתא לא היה מהני קריאת השם הקודם אם לא סיים מקום כיון דאין ברירה ואם היה אוכל מתחילה ואח"כ הפריש היה אוכל טבל. כן אף שאנו דנים אם מותר להפריש בשבת. אף שהפרשה הוא מדרבנן. כיון דקריאת השם לא מהני לענין דאורייתא כמו כן לא מהני לענין דרבנן ולא אמרינן בכה"ג יש ברירה. והרי הוברר שסיים מקום. ואסור להפריש בשבת. א"כ לפ"ז ניחא שפיר דהך עובדא דר' ינאי ור' וחייא דש"ס יבמות דמוכח דאסור להפריש בשבת. והך עובדא דש"ס ירושלמי כר' ינאי ור' חייא שמוכח שמותר להפריש בשבת. אינם סותרים כלום. דבירושלמי מיירי שקרא שם בערב שבת וסיים מקום. בכה"ג מהני לכ"ע ומותר להפריש בשבת אף למאן דלית לי' ברירה כנ"ל. אבל בש"ס דילן כיון דהפירות אינם בידו וברשותו. וזה הוא ברירה אם יתנה ויקרא שם כיון שאי אפשר לסיים מקום. כיון שלא נודע איזה פירות תן לו. ודמי לכל המתלקט. ואנן קיי"ל בדאורייתא אין ברירה. א"כ לא הוי קריאת שם בערב שבת ואסור להפריש בשבת. אף שאיסור הפרשה הוא דרבנן וכנ"ל. לפ"ז הרמב"ם שפסק בטבל ודאי היכא שקרא שם בע"ש מותר להפריש בשבת. מיירי ג"כ כפשוטי שקרא שם כדין היינו שסיים מקום. אלא שקיצר בלשונו. ואפשר דזה הוא כוונת הר"ש בתירוצו. אלא שראיתי לגדול הדור הגאון מוהר"י נ"י בספרו מקור חיים בהלכות פסח (סי' תמ"ח ס"ק ג') בסופו. שמתרץ על הרמב"ם דפסק (בפ"ד מהל' איסורי מזבח דין י"ז) גבי שותפים שחלקו דאחד אסור והנותרים מותרים. וכבר תמהו עליו מהרש"ל ביש"ש בדיני ברירה והלח"מ. הא פסק בדאורייתא לא אמרינן ברירה. ותירץ הרב הנ"ל נ"י שהוא מדרבנן כיון דמדאורייתא בטל ברוב. ובדרבנן יש ברירה. א"כ לפ"ז יש לומר דהרמב"ם לשיטתו. וסובר בכה"ג יש ברירה. א"כ אם קרא שם מערב שבת. אף דלא סיים מקום מותר להפריש בשבת. כיון דהפרשה הוא דרבנן ובדרבנן יש ברירה והוברר שקריאת השם היה טוב ואינו מפריש בשבת. וצריך לתרץ ש"ס דילן והירושלמי כמו שכתבנו לעיל באופן ראשון ושני. אבל עכ"פ נכון לפשוט יותר אופן אחרון כיון שמהתוס' והרא"ש והר"ן לא משמע כן גבי שותפים שחלקו וכנ"ל. וגם פשטא דש"ס בכורות משמע דמקשה למ"ד יש ברירה מוכח דלמ"ד אין ברירה ניחא ואם איתא אף למ"ד אין ברירה עכ"ז בדרבנן יש ברירה א"כ קשה לכ"ע. אף שזה יש לדחות דשם בסוגיא מבואר דר' יוחנן לית לי' ברירה. אפילו חלקו תשעה נגד תשעה. ור' יוחנן לשיטתו בביצה דאית לי' אף בדרבנן אין ברירה. עכ"ז הא נזכר שם בסוגיא רב נחמן דסובר ג"כ אין ברירה ומפשטא דש"ס עירובין דאמר לי' רבא לרב נחמן מאן האי תנא דאפילו בדרבנן לית לי' ברירה אישתוק ולא א"ל. משמע דעכ"פ רב נחמן גופא סובר בדרבנן יש ברירה. א"כ עדיין קשה על רב נחמן ג"כ ולמה מקשה הש"ס על רב ענן. ואף גם זאת יש לדחות. ואין להאריך עוד בזה. אח"ז ראיתי את דברי הר"ש הנ"ל בתוס' סוכה (כ"ג ב') בד"ה שני לוגין בלי שום תוספת ביאור וכבר ביררנו לעיל לענ"ד. אבל בתוס' יומא (נ"ו) בד"ה הלוקח יין כתבו בהדיא לחלק בין דמאי לודאי דבודאי אף אם קרא שם בערב שבת אסור להפריש בשבת ומשמע אף אם קרא שם בקביעות מקום לא מהני. דהא למאן דאית לי' ברירה אין חילוק בין קבע מקום או לא כיון שאח"כ נתברר וכסברת הרמב"ן והרשב"א. ואעפ"כ כתבו דאסור להפריש בשבת בודאי. וכן מבואר בחידושי רשב"א בכמה מקומות (סוכה כ"ג חולין י"ד וב"ק ס"ט) יעו"ש. וחולקין על הרמב"ם. אך בזה נראה דמחולק הירושלמי עם גמרא דילן. דבירושלמי גם מעשה דר' ינאי שבא אצל ר"ח. מאי לעשר בשבת. ואמר לי'. למען תלמד ליראה וגומר כל הימים ואפילו בשבת. ובש"ס דילן מקשה ע"ז איצטריך קרא למישרי טלטול דרבנן. ומתרץ אלא לאו כה"ג וכתבו התוס' שם בד"ה אלא בשם ר"ת. דאיצטריך למישרי שבת שלא מן המוקף. וזה ניחא לש"ס דילן. כמו שפירש ר"י דשרי לתרום בערב שבת שלא מן המוקף כדי שלא יצטרך לטרוח ולתרום בשבת דכל זה מעונג שבת. והיינו לש"ס דילן דר' ינאי תרם בערב שבת. אבל להירושלמי צריך לומר בהיפוך דאתי קרא למשרי לתרום בשבת. והיינו דלא נימא משום עונג שבת יתרום שלא מן המוקף בערב שבת. אלא דצריך לתרום בשבת מן המוקף. ובהכי ניחא הא דלא הביא רבינו הרמב"ם (בפ"ג מהל' תרומות) החילוק בין שבת לחול לענין לתרום מן המוקף וכבר עמד הרב בעל מ"ל (שם בהלכה י"ז) על זה. והיינו דרבינו לשיטתו שפסק כהירושלמי והירושלמי חולק על ש"ס דילן בזה: