אור ברסלב
תורת אליקום סימן ד › אות ד

תורת אליקום· רבי אליקום גצל מאיר פודרוביניק

סימן ד · אות ד

אות ג

בס"ד נבאר לפ"ז מה שכתב התוס' שבועות (מ"ד א') ד"ה שומר אבידה בסופו, לפי שפסקו כרבה הא דאמרינן פסחים (ה') גבי חמץ כיון דאילו מיגנב או מיתביד ברשותיכו קאי כדידכו דמי היינו גניבה ואבידה באונס דאי לאו הכי ישראל שהלוה לא"י על חמצו יאסר בהנאה בלא דר' יצחק ורבנן נמי אמאי פליגי שהרי חייב באחריות גניבה ואבידה מדשמואל דקיי"ל כוותי' כיון דקיי"ל כרבה כו' מיהו מדרבי יצחק אע"ג דלא מחייב באונסין אסור בהנאה כיון דקני לי' והוי שלו יעו"ש, וקשה לרמ"א דפסק בחשן משפט סי' ע"ב) כרבה וכשמואל, למה לא הגיה באורח חיים (סי' ת"ם) דבעינן אחריות דאונסין, אף רי"ל דרמ"א ספוקי מספקא לי' אם הלכה כהתוס' והרא"ש דפסקו כרבה או כהרי"ף ורמב"ם, ע"כ בח"מ לענין ממון, פסק לקולא לנתבע דילמא קיי"ל כרבה אבל בחמץ לענין איסור החמיר דעובר בבל יראה אף בקבלת אחריות של גניבה ואבידה דילמא קיי"ל כרב יוסף ולר"י לא בעינן אחריות אונסין כמש"כ התוס' שבועות (שם), אבל עדיין קשה כיון דקיי"ל כרבי שמעון דאחר הפסח אינו אסור אלא משום קנסא, א"כ אם ישראל קבל אחריות גניבה על חמצו של א"י ואח"כ לאחר הפסח קנה מא"י את החמץ או שגבה בחובו לפי דקיי"ל מכאן ולהבא גובה, א"כ הוי ספיקא דרבנן דילמא קיי"ל כרבה ואינו חייב אלא באחריות אונסין וספיקא דרבנן לקולא, א"כ הקושיא במקומה עומדת הו"ל להרמ"א להגיה בא"ח דאינו חייב אלא באחריות אונסין ונ"מ לאחר הפסח דאינו אסור אלא מדרבנן והוי ספיקא דרבנן, לקולא:

, והנה הגאון בתומים (סי' ע"ב כס"ק י"ג) דעתו לחלוק על התוס', ע"כ אבאר בס"ד הדברים, ושורש ראיתו, לפי דקיי"ל בא"ח (סי' ת"ם) דאחריות גניבה ואבידה הוי אחריות, א"כ קשה בש"ס למה לא אוקמי' בש"ס פסחים בסוגין, רישא דברייתא, ישראל שהלוה לנכרי ע"ח אינו עיבר משום ר"מ אמרו הרי זה עובר, והיינו דפליגי בדשמואל, ות"ק דר"מ הוא רבי יהודה דאית לי' הלוהו מעות ש"ח בש"ס ב"מ (פ' ב') ור"מ אית לי' מלוה ע"מ ש"ש משום דשמואל, לרבה, אבל בסיפא א"י שהלוה לישראל ע"ח אחר הפסח ד"ה עובר היינו משום דגוף החמץ הוא של ישראל ע"כ עובר, כדקיי"ל (בסי' ת"ם) בא"ח, אף שא"י קבל אחריות משום דשמואל דהוי כאילו פירש, עכ"ז הישראל עובר, ואף להרמב"ן והר"ן דסוברים דאין הישראל עובר מדאורייתא כיון שהחמץ הוא בבית א"י, עכ"ז מדרבנן עובר.

ומש"כ בתומים דלהר"ן אי אפשר לאוקמי הסיפא דברייתא, דאיך קתני עובר דמשמע מדאורייתא, יעו"ש, אשתמיטא לרבינו התומים, דברי הר"ן פסחים פ"ק, שכתב על הרמב"ם דס"ל דמדאורייתא עובר, שכ' וז"ל ואולי סמך הרמב"ם על פשט השמוע' שאמרו בפ' כ"ש אבל א"י שהלוה לישראל ע"ח אחר הפסח ד"ה עובר ולא נהירא דא"כ לא הו"ל למיתני אחר הפסח עכ"ל, א"כ מבואר בדברי הר"ן דפי' עובר מדרבנן, א"כ הקושיא גם להרמב"ן והר"ן קשה דנוקמא להסיפא דברייתא ד"ה עובר היינו מדרבנן, ובריש' פליגי ר"מ ות"ק בפלוגתי' דשמואל, מכח זה הקושיא הכריח התומים דלא כתוס' דאף בדשמואל כיון דלא שייך שומרים בא"י, א"כ אינו באחריות ישראל כלל, ולא הוי כאילו פירש בפירוש, ועכ"פ עיקר ראית התומים מרמ"א דלא הגיה בא"ח אחריות דאונסין מסתמא סובר דאף סברת שמואל שייך בדיני שומרים, אין זה כדאי לדחות דברי התוס' כיון דבאמת להתוס' בעינן אחריות אונסין לרבה דקי"ל כשמואל, ואיך ידחה דברי התוס' מסתימת פוסק אחרון אלא דמהרא"ש לכאורה ראית התומים נכונה כיון דהרא"ש פוסק כרבה בשבועות, ואעפ"כ פסק בפ"ק דאף אחריות פשיעה לענין חמץ עובר בבל יראה, א"כ ע"כ לית לי' סברת התוס' דאל"כ בעינן אחריות אונסין דווקא לרבה וע"כ דסברת הרא"ש דאף דקיי"ל כשמואל דווקא בישראל מישראל אבל ישראל מא"י דליכא דיני שומרים אף מחמת שמואל ליתא.

ובאמת ראיתי בהגהות הב"ח, שתמה על הרא"ש בזה מדברי התוס' שבועות הנ"ל לפי דפסק כרבה יעו"ש, וע"כ נראה לענ"ד דאדרבה דהרא"ש ג"כ סובר כשיטת התוס' דכיון דקיי"ל כשמואל דהוי כאילו פירש שייך ג"כ אף בא"י דליתא גבי' דיני שומרים עכ"ז מחמת פירש הוי ש"ש למאן דפסק כשמואל, אלא דהרא"ש סובר דאף ת"ק דאית לי' מלוה ע"מ ש"ח, היינו ג"כ מחמת דשמואל דחשיב כאילו פירש, ולא הוי רק ש"ח, דלא כמו שנראה מהתומים דת"ק לית לי' כלל דשמואל, ע"כ בא"י דלא שייך שומרים אף ש"ח לא הוי אלא דפליגי בזה הסברא דשמואל אם חשיב כאילו פירש על שמירת ש"ש ות"ק סבר דלא חשיב כאילו פירש כ"א על שמירת שומר חנם, וכיון דלשיטת הרא"ש דסובר דאף באחריות פשיעה עובר בבל יראה אם כן אי אפשר לאוקמי לפלוגתא דרישא דברייתא בדשמואל, דהא אף לתנא קמא הוי שומר חנם מחמת סברת שמואל דהוי כאילו פירש על שמירת שומר חנם, אלא ע"כ דהברייתא דמיירי דלא קבל אחריות היינו שפירש בפירוש שאינו מקבל אחריות, דלא כמש"כ בתומים דמ"ש הרא"ש דלא קבל אחריות היינו מהסתם, וראיתו מהא דא"י שהלוה לישראל ע"ח, דאם מיירי דא"י קבל בפירוש אחריות ואין שום אחריות על ישראל למה לי' הרהינו ומעכשיו במעכשיו לחוד סגי, יעו"ש ולא הבנתי דע"כ לאביי מיירי שבפירוש קבל א"י האחריות על עצמו ופטר את ישראל מכל האחריות אף מאונסין, אם כן לרבא על כרחך לא מהני בכהאי גונא, ואף במעכשיו לא מהני דכיון דצריך קני' גמורה ואי מישראל לא קנה בכסף וכנ"ל, ע"כ צריך הרהינו ומעכשיו ואף שפירש בפירוש שאחריות הוא על א"י לא מהני, ודוקא לאביי מצד למפרע הוא גובה שעבוד עדיף מקנין כנ"ל, א"כ הא דישראל שהלוה לא"י ע"ח מיירי ג"כ הרא"ש דלא קבל הישראל אחריות בפירוש אלא דהתוס' בשבועות לא ניחא להו לאוקמא דמיירי שלא קבל אחריות בפירוש ע"כ פירש דמיירי בסתם, וקשה דה"ל להיות עובר מחמת קבלת אחריות מהסתם מחמת שמואל דהוי כאילו פירש ע"כ פירש דבעינן אחריות אונסין וכנ"ל, ועכ"פ בין הרא"ש בין התוס' סוברים דהך סברא דשמואל דחשיב כאילו פירש שייך אף בא"י דלא כתומים, אלא דעדיין קשה על הרמ"א דלא הגיה בא"ח דבעינן אחריות אונסין ונ"מ לאחר הפסח דהוי דרבנן ואזלינן לקולא, ע"כ הנראה בס"ד.

והוא אף דיסוד דברי התוס' אמת דלרבה דקיי"ל כשמואל, דהוי כאילו פירש שייך ג"כ אף בא"י, דחשיב כאילו קבל אחריות בפירוש, עכ"ז אין הכרח דבעינן אחריות אונסין, ולא קשה קושית התוס' דא"כ ישראל שהלוה לא"י ע"ח יאסר בהנאה שהרי חייב באחריות גניבה ואבידה מדשמואל, וגם לא קשה קושית והוכחת התומים מדלא מוקי הש"ס רישא דברייתא דפליגי בדשמואל ר"מ ות"ק והסיפא כיון דגוף החמץ של ישראל ע"כ לד"ה עובר ולהר"ן עכ"פ מדרבנן עובר, והיינו דכל הסוגיא דפסחים (ל"א) אזיל אליבא דרבא דס"ל מכאן ולהבא הוא גובה, וכן הא דפסחים (ה') הוא ג"כ מימרא דרבא דאמר לבני מחוזא כו' כיון דאילו מיגנב כו', והנה התוס' ב"ק (נ"ו) ב"מ (כ"ט) ובשבועות (מ"ד) ד"ה הו"ל הוכיחו דהלכה כרבה מהא דרב נחמן דקיי"ל כוותי' בדיני, וס"ל ב"מ (מ"ג) גבי המפקיד מעות אצל שולחני אף דיש לו רשות להשתמש לא הוי רק ש"ש ולא שואל, ובפ' אלו מציאות (כ"ט) מוכח דלרב יוסף משום דשרי לי' לאשתמושי להו הוי שואל, א"כ מוכח מרב נחמן דסבר כרבה לפ"ז רבא דהקשה לרב נחמן (ב"מ מ"ג) לדידך דאמרת שואל לא הוי ש"ש נמי לא הוי כו' מוכח דס"ל דבהנאת היתר שימוש הוי שואל ע"כ סבר כרב יוסף, דאל"כ למה לי' לדחוק המשנה דאלו מציאות דאבד היינו באונס, וע"כ דסבר כרב יוסף א"כ ע"כ ר"ע סבר ג"כ דהוי ש"ש וע"כ הפלוגתא דר"ט ור"ע לענין אונסין, ועיין ח"מ (סי' רס"ז) בש"ך (ס"ק י"ז) דכתב ג"כ כמאן דסבר כרבה למה נוציא המשנה מפשטא על כן מחמת היתר תשמיש לא הוי רק ש"ש, א"כ רבא דמוכח דסבר דהוי שואל ע"כ כרב יוסף ס"ל, א"כ אזדא לי' הוכחת התומים דלמה לא מוקמינן הברייתא הרישא דפליגי בדשמואל, הא כל הסוגיא אזלא אליבא דרבא ורבא סבר כרב יוסף ולרב יוסף ליתא דשמואל, ולא שייך פרוטה דרב יוסף באינו ישראל ע"כ מוקי הש"ס הפלוגתא בדרבי יצחק, אבל לעולם למאן דפסק כרבה וכשמואל, הוי ש"ש אף בישראל שהלוה א"י מחמת דחשיב כאילו פירש כשמואל, ולא צריך אחריות אונסין כלל, והש"ס בעי לאוקמא הברייתא אליבא דרבא דלית לי' דרבה וס"ל כרב יוסף וכנ"ל, ובהכי ניחא לישב שיטת ר"ח ובעל העיטור דס"ל דאף לאביי בעינן משכנו אצלו, י"ל לפי המסקנא הברייתא, לאביי מיירי בלא הרהינו אצלו ות"ק ור"מ קאמיפלגי בדשמואל ובסיפא ד"ה עובר כיון דהגוף של ישראל כהוכחת התומים דאביי ס"ל כרבה והא דקתני במשנה נכרי שהלוה לישראל ע"ח מותר בהנאה מיירי בהרהינו בלא מעכשיו אליבא דאביי ולמפרע הוא גובה והברייתא מיירי בלא הרהינו ופליגי בדשמואל ובסיפא לכ"ע עובר דכיון דגוף החמץ הוא של ישראל ובלא הרהינו לא אמרינן למפרע הוא גובה לשיטת ר"ח ובעל העיטור כנ"ל אבל הש"ס אליבא דרבא דסבר כרב יוסף מוקי הפלוגתא בדרבי יצחק, והך ברייתא דא"י שהרהין פת פורני אצל ישראל דאינו עובר ואם אמר הגעתיך ה"ז עובר לאביי צריך לתרץ דסבירא ליה כמאן דאמר דס"ל גבי בכור בין גבה מעות או קרקע אין לו, והוא רבנן דפליגי על רבי ב"ב (קכ"ה שם) וע"כ דס"ל מכאן ולהבא הוא גובה ע"כ בעינן הרהינו ומעכשיו ועכ"פ לפ"ז נתברר טעם של הרמ"א דלא הגיה דבעינן דווקא אחריות אונסין, דאזדא לי' הוכחת התוס', דהא הש"ס קאי אליבא דרבא ורבא לית לי' דרבה וס"ל כרב יוסף, אבל לרבה באמת מחמת שמואל הוי ש"ש דהוי כאילו פירש רק דקשה מהך ברייתא דא"י שהרהין פת פורני אצל ישראל דאינו עובר י"ל דהך ברייתא ס"ל כר"א דלית לי' דשמואל, ולא הוי ש"ש, אבל הברייתא דפלוגתא דר"מ ות"ק י"ל באמת לרבה דפליגי בדשמואל וכהוכחת התומים רק דהש"ס אזיל אליבא דרבא דלית לי' דרבה וכנ"ל, לפ"ז יצא לנו לדינא דאף לרבה לא בעינן אחריות אונסין, דאזדא הוכחת התוס', מהש"ס, והברייתא דא"י שהרהין פת פורני איכא לאוקמי כר"א דפליג על שמואל אבל הדין דין אמת לרבה דקיי"ל כשמואל אף באינו ישראל שייך הך דשמואל אף דאין שומרים בא"י עכ"ז מחמת שמואל חשיב כאילו פירש, ודלא כתומים ואעפ"כ לא בעינן אחריות אונסין לענין חמץ וכנ"ל, וניחא הא דלא הגיה הרמ"א בא"ח, לענין איסור דבעינן אחריות אונסין וכנ"ל:

תוכן העניינים

תורת אליקום

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה