אור ברסלב

תורת אליקום· רבי אליקום גצל מאיר פודרוביניק

סימן ד

סימן ג

בסוגיא דעכו"ם שהלוה לישראל על חמצו [פסחים (ל"א) משנה וכל הסוגיא].

אות א

א"י שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח מותר בהנאה, וישראל שהלוה את א"י על חמצו אחר הפסח אסור בהנאה, ופי' רש"י ז"ל דמיירי בין רישא בין סיפא. בשהרהינו אצלו בביתו ושוהה אצל א"י כל ימות הפסח וכיון דמטי זמנא ולא פרעי' ומחוסר גוביינ' לא הוי איגלאי מילתא למפרע דמשעה שהרהינו אצלו הוי דידי' ע"כ דברי קדשו, וכבר דקדק בצל"ח דפי' רש"י לא אתי לפי המסקנא בש"ס דמיירי לרבא בהרהינו ובמעכשיו, ולאביי א"צ הרהינו כלל כדמוכח בש"ס דמקשה מרישא דמתניתין א"א בשלמא למפרע הוא גובה כו', ותירץ הוא לפי דרכו וכן הפ"י דאביי לפי המסקנא סובר ג"כ דבעינן הרהינו, ורש"י חולק על התוס' גיטין (מ') יעו"ש באריכות, ובסמוך בס"ד יתבאר זה.

עוד דקדק הפ"י בגיטין (מ'), על דברי רש"י ז"ל בגיטין, שפירש הא דחמץ מפקיע מידי שיעבוד דמיירי שא"י הלוה לישראל על חמצו ושעבד לו חמצו ולא הרהינו אצלו דאתי איסור חמץ ומפקיעו מידי שיעבוד א"י וה"ל חמצו של ישראל שעבר עליו הפסח ואסור בהנאה, ודקדק הפ"י הא אף בהרהינו בלא מעכשיו עובר עליו לרבא, דהוא מרן דהך מימרא דהקדש חמץ שחרור מפקיע מידי שיעבוד, ותירץ דרש"י מיירי דהישראל אמר לו מעכשיו ולא קבל אחריות דומי' דאפותקי מפורש ואעפ"כ מפקיע מידי שיעבוד, כיון שלא הרהינו, והא דלא פירש בהרהינו ולא אמר מעכשיו משום דדומי' דהקדש קתני, ושם ישראל מישראל קנה משכון ובהרהינו אף בלא מעכשיו אינו יכול להקדישו, והנה האמת פירש ברש"י אך נפלאתי על הגאון פ"י איך לא הביא מפורש דברי רש"י כתובות (נ"ט ב') ד"ה חמץ שפירש עשה חמצו אפותקי לא"י והגיע הפסח איסור חמץ מפקיע משיעבוד א"י ונאסר בהנאה והא דתנן א"י שהלוה לישראל על חמצו אחר הפסח מותר בהנאה אוקמינא לה התם כשהרהינו אצלו שמסרו בידו משכון עכ"ל רש"י, וע"כ הפירוש ברש"י דאפותקי הוי כמו מעכשיו דהא מתרץ המשנה דידן דמוקמינן בשהרהינו אצלו ומפורש בש"ס במעכשיו ג"כ, א"כ הא דחמץ מפקיע משעבוד מיירי באפותקי מפורש דהוי מעכשיו ולא מהני כ"א כשהרהינו אצלו ג"כ:

והנה בבעה"ת (שער מ"ג חלק ד') כתב בעל העיטור בשם ר"ח, דפלוגתא דאביי ורבא דסוגין, דווקא בהמשכון ביד הבע"ח, אבל אי ליתא בידו אף לאביי לא אמרינן למפרע גובה והקשה הגדולי תרומה מהסוגיא דקאמר הש"ס על רישא דמתניתין אא"ב למפרע הוא גובה להכי הוא מותר בהנאה ומוקי הש"ס כשהרהינו אצלו אליבא דרבא ואם איתא אף לאביי בעינן הרהינו אצלו ובלא"ה לא אמרינן למפרע הוא גובה והניח בצ"ע, ובתומים (סי' ק"ג, סק"ה) תירץ דלשיטת ר"ח אין הפירוש הרהינו אצלו שמשכנו אצלו רק הרהינו פרושו דא"ל אם לא אפדה קנה מעכשיו וה"ל מעכשיו ומשכנו אצלו דבזה לכ"ע אינו עובר אבל לאביי מיירי בלא מעכשיו דלמפרע הוא גובה אבל המשכון ת"י הא"י, יעו"ש ולא הבנתי דברי קדשו, דהוא נגד הסוגיא, דמקשה הש"ס (בדף ל"א ב') על רישא דמתניתין א"י שהלוה לישראל ע"ח, אחר הפסח מותר בהנאה נהי נמי דהרהינו אצלו הא אמרת א"י מישראל לא קנה ומתרץ דא"ל מעכשיו א"כ מוכח בבירור דהרהינו לא הוי כ"א משכנו בידו בלא מעכשיו וכן הברייתא א"י שהרהין אצל ישראל אינו עובר ואם אמר לו הגעתיך עובר ש"מ דהרהין הוי בלא מעכשיו א"כ קושית גי"ת במקומו עומד מדמתרץ הש"ס (בדף ל"א א'), אליבא דרבא שהרהין אצלו מכלל דלאביי מיירי באין משכונו בידו כלל, וקשה לשיטת ר"ח ובטל העיטור דס"ל דאף לאביי בעינן משכונו בידו, וצ"ל לתרץ קושית הגי"ת דבאמת בה"א דסבר הש"ס דלרבא מהני הרהין לחוד, בלא מעכשיו י"ל דלאביי מעלינן חד דרגא דאף בלא הרהין אמרינן למפרע הוא גובה, אבל לפי המסקנא דבעינן תרווייהו הרהין ומעכשיו לרבא א"כ אמרינן לאביי דהרהין לחוד סגי אבל בלא"ה לא אמרינן למפרע הוא גובה כשיטת ר"ח ובעל העיטור אליבא דמסקנא, ובהכי ניחא לפרש דברי רש"י ז"ל במתני' שפירש בהרהין לחוד, דרש"י סובר כשיטת ר"ח ובעה"ע דאף לאביי בעינן הרהין ע"כ פירש במתניתין סתם הרהינו אצלו אליבא דכ"ע, אלא דלרבא בעינן מעכשיו ג"כ, ובזה לא נחית רש"י במתני' כיון דלכ"ע בעינן הרהין לפי המסקנא, והוא ע"ד פ"י ולא כדרכו דסובר מחמת דאביי סובר דחמץ מפקיע מידי שיעבוד, ורש"י חולק על התוס' גיטין (מ') כמש"כ הצל"ח, רק דעיקר פלוגתא דאביי ורבא בכל מקום מיירי במשכונו אצלו כשיטת ר"ח ובעה"ע, וכנ"ל לפי המסקנא, ואפשר לומר דטעם של ר"ח ובעה"ע דהוכיחו דלאביי בעינן דווקא שמשכונו בידו, והוא דקשה להו לפי המסקנא דבעינן לרבא הרהינו ומעכשיו וכיון דלאביי דסובר למפרע הוא גובה אי אמרת שהחמץ הוא בבית ישראל רק שאין אחריות על הישראל אעפ"כ אינו עובר א"כ עכ"פ לרבא במעכשיו מפורש ואין אחריות על הישראל לא מהני ובעינן דווקא הרהינו ג"כ, והלא עכ"פ מעכשיו מפורש לרבא לא גרע מסתם למפרע הוא גובה אליבא דאביי כמו דנתקשו רבים וגדולים בדברי הרא"ש ז"ל בזה אבל לפי הנ"ל ניחא דבאמת לפי המסקנא בעינן לאביי הרהינו אצלו א"כ לרבא בעינן תרווייהו מעכשיו והרהינו וכמו שלאביי דלמפרע הוא גובה בעינן הרהינו כן לרבא היכא דפירש מעכשיו בעינן הרהינו לפי שיטתם וכנ"ל.

והנה לפי שיטת ר"ח ובעה"ע וכן פרשנו שיטת רש"י ניחא בסוגיא, לאביי דס"ל למפרע הוא גובה ודווקא בקרקע אבל במטלטלים לא כדמוכח בש"ס דקאמר כל היכא דאקדש לוה וזבין לוה כ"ע לא פליגי דאתי מלוה וטרף כו' ובמטלטלים מהני מכירת הלוה לכ"ע, וכן בהא דרב"ח דקאמר הש"ס בשם רבא אי פיקח שמעון מגבי להו ארעא כו' דאמר ר"נ יתומים שגבו קרקע כו' דקאמר הש"ס בה"א אא"ב למפרע הוא גובה כו' דמבואר במטלטלים לא אמרינן למפרע הוא גובה כמש"כ המהרש"א ז"ל, ואעפ"כ לענין חמץ אע"ג דמטלטלים הוא, כיון דלמפרע ניקנה לו הרי הוא שלו באותו שעה אע"ג דמחוסר גוביינא, כן כתב המהרש"א, וקשה להלום הענין, דהרי לפי דכתבו כמה ראשונים דעל מטלטלין אין שום שיעבוד מדאורייתא ומטלטלים דיתמי לבע"ח לא משתעבד מדאורייתא, ובפרט א"י מישראל אין כאן שיעבוד כלל מדאורייתא, א"כ איך נאמר לענין איסור חמץ לקולא, דהחמץ הוא ברשות א"י, ואחר הפסח מותר בהנאה, דהרי אדרבא לרבא חמץ מפקיע מידי שיעבוד, ולאביי נאמר בהיפוך דאף במטלטלים למפרע הוא גובה אף דבשאר מטלטלים מודה אביי דלא אמרינן למפרע גובה ולענין איסור נאמר לקולא, אך לפי מה שכתב רש"י בכתובות דבחמץ מיירי באפותקי מפורש ע"כ קאמר בש"ס שפיר אא"ב למפרע הוא גוב' דבאפותקי שייך שיעבוד ע"כ סבר הש"ס בה"א דלמפרע הוא גובה והחמץ ברשות א"י, ואף דבאפותקי יכול הלוה למכור מטלטלים מכ"מ כשלא פדה בסוף איגלאי מילתא למפרע דברשות א"י קאי החמץ, וע"ז מתרץ הש"ס בהרהינו אצלו לרבא ואינו מחוסר גובינא, אלא דעכ"ז מקשה מהברייתא מהסיפא דקתני אבל א"י שהלוה לישראל ע"ח אחר הפסח ד"ה עובר, ע"כ מוקי הש"ס בהרהינו ומעכשיו הרישא דמשנה, לפי"ז לאביי מהני הרהינו לחוד כיון דלמפרע הוא גובה כשיטת ר"ח וכנ"ל, א"כ ניחא לפי המסקנא באמת אין חילוק בין חמץ לשאר בע"ח לאביי ובכה"ג במטלטלים שהרהינו אצלו לאביי למפרע הוא גובה והברייתא מיירי בלא הרהינו ע"כ קתני בסיפא ד"ה עובר כמשפט כל מטלטלים דברשות לוה קאי אף לאביי, ועיין במלחמות להרמב"ן, דפירש ג"כ דלמסקנא בין לאביי ובין לרבא מיירי בשהרהינו אצלו והיינו משום דבמטלטלים כיון דיכול לוה למכור לא אמרינן לאביי למפרע הוא גובה ובה"א פירש לחד תירוץ דקס"ד דמיירי בשעבוד מטלטלים אג"ק, ע"כ למפרע הוא גובה, והנה קודם שנבאר בס"ד שיטת רמב"ן ז"ל נבאר הברייתא הרישא דקתני ישראל שהלוה לא"י ע"ח אחר הפסח אינו עובר ור"מ סובר עובר לאביי מוקי דכ"ע סוברים למפרע הוא גובה רק דת"ק סובר במטלטלים דלאו בר שיעבוד הוא ע"כ אינו עובר ור"מ סבר כיון דמדאורייתא אין חילוק בין מטלטלים לקרקע לענין שיעבוד בישראל מישראל, איכא ק"ו בישראל מא"י, ע"כ לחומרא עובר הישראל, אבל בסיפא בא"י שהלוה לישראל ע"ח דלא שייך שיעבוד כלל ובלא הרהינו במטלטלין ברשות ישראל קאי ע"כ עובר לד"ה ומתורץ קושית התוס' ד"ה אלא הב"ע שהרהינו אצלו אליבא דאביי דבעינן לפי המסקנא הרהינו כשיטת ר"ח והברייתא מיירי בלא הרהינו וכנ"ל.

אות ב

לבאר בס"ד הך תירוץ הרמב"ן דקס"ד בה"א דמיירי בשעבוד מטלטלים אג"ק, ונבאר בס"ד דברי קדשו, דלכאורה יפלא לדחוק אוקימתא דלא נזכר כלל, והיינו דדבר זה תלוי באשלי רברבי והוא דהבע"ת והריטב"א והטור (בסי' קי"ז) בח"מ והבעה"ת (בשער מ"ג, חלק ג') והריטב"א כתובות (נ"ט) דהקשו על הא דרבא דהקדש חמץ ושחרור מפקיע מידי שיעבוד, דלמה לי' מחמת הקדש קדושת הגוף שמפקיע מידי שיעבוד כגון שהקדיש שורו אף שעשה לו אפותקי הא קיי"ל עשה שורו אפותקי ומכרו אין בע"ח גובה ממנו, וכש"כ הקדש, ותירצו דמיירי ששעבוד מטלטלים אג"ק, וכן בתוספות ב"ב (מ"ד ב') ד"ה שורו אפותקי כתבו ג"כ דהקדש מפקיע אפי' אקני לי' מטלטלין אג"ק, וכן בתוס' ערכין (כ"ג ב') ד"ה משום ובאמת בתוס' גיטין (מ') ד"ה הקדש נראה שחולקים ע"ז, שהקשו הא דלא חשיב מכר דעשה שורו אפותקי ומכרו אין בע"ח גובה ממנו ותירצו דהתם תקנתא דרבנן הוא משום פסידא דלקוחות דלית לי' קלא, כו', ואם איתא דמיירי באקני מטלטלים אג"ק בהקדש בלא"ה לא קשה דבכה"ג במכר גובה הבע"ח ממנו, ע"כ לא קחשיב מכר, ואפשר לקושיא זו רמז הגאון מוהר"י ברלין ז"ל בב"ב ובערכין בציונו שם יעו"ש, אבל תירוץ לסתירת התוס' נלע"ד ברור בס"ד, והוא דשיטות חלוקות הן ר"ת ור"י ז"ל, והוא ע"פ המבואר בתוס' ב"ק (ל"ג ב') ד"ה משום דר"ת מפרש דבכל קדושת מטלטלים מפקעת מידי שיעבוד ואפי' קדושת דמים, א"כ לפ"ז הא דאמרינן דהקדש מפקיע מידי שיעבוד דווקא קדושת הגוף כמו שפירש רש"י בכמה מקומות בפסחים בסוגין ובכתובות (נ"ט) ובשארי מקומות, ע"כ מיירי בשיעבוד מטלטלים אג"ק, וזה הוא סברת התוספות ב"ב (מ"ד) ובערכין שם, אבל שיטת ר"י דאף במטלטלים דווקא קדושת הגוף מפקיע מידי שיעבוד אבל קדושת דמים לא מפקיע מידי שיעבוד א"כ ע"כ מיירי באפותקי סתם וקדושת הגוף ומכר שווים הם ע"כ הקשו שפיר בתוס' גיטין (מ') הא דלא חשיב מכר ג"כ ותירצו דהתם משום דלית לי' קלא, אבל בהקדש קדושת דמים דלא שייך הך טעמא לא חל כלל ההקדש וזה הוא שיטת ר"י דחולק על ר"ת וסובר דאף במטלטלים דווקא קדושת הגוף מפקיע מידי שיעבוד, אבל קדושת דמים בין קרקע ובין מטלטלים אינו חל ההקדש וא"צ פדיון אלא משום דר' אבהו כמש"כ תוס' ערכין ד"ה משום בסופו, והנה יש להבין בתוס' ערכין שם דכתבו דאין להוכיח מהא דפירש רש"י אהא דאמר רבא עשה שורו אפותקי והקדישו דאין בע"ח גובה ממנו דדוקא קדושת הגוף הוא דמפקיע מידי שיעבוד אבל קדושת דמים לא דמשמע אפילו מטלטלין אין הקדש חל אם הוא קדושת דמים כנ"ל דאפשר להעמידה כגון שהקנה מטלטלים אג"ק יעו"ש, דאם מיירי רש"י דהקנה מטלטלי' אג"ק א"כ למה לרש"י כלל לאוקמי באפותקי כיון דמיירי במטלטלים אג"ק מה יוסיף ענין אפותקי לזה, וצ"ל כיון דפלוגתא הוא אם שעבודא דאורייתא או דרבנן כמבואר בסוף ב"ב, ולפי פי' רשב"ם אף במיני' דידי' איכא פלוגתי' א"כ אם נאמר שעבוד דרבנן ומדאורייתא אין שום שעבוד לבע"ח על נכסים שלו כ"א מחמת פריעת בע"ח מצוה, א"כ הך דין דהקדש מפקיע מידי שיעבוד איך שייך למ"ד שעבודא לאו דאורייתא, ואף דרבא סובר שעבודא דאורייתא כמש"כ תוס' גיטין (נ') וכפי שיתבאר בס"ד לקמן, עכ"ז על הך דין דהקדש מפקיע מידי שיעבוד אין חולק ולכ"ע הוא, א"כ למ"ד שעבודא לאו דאורייתא, למה לי' מחמת דהקדש מפקיע מידי שיעבוד הלא בלא"ה אין שיעבוד מדאורייתא, א"כ ההקדש קדושת הגוף חל ממילא, ע"כ פירש רש"י דמיירי באפותקי מפורש ובכה"ג איכא שיעבוד מדאורייתא לכ"ע, וע"ז אמרינן דהקדש מפקיע מידי שיעבוד, אלא דע"ז קשה הא מטלטלים אין כאן שיעבוד כלל, וע"ז כתבו דמיירי במטלטלים אג"ק, א"כ צריך תרווייהו באפותקי וגם להקנות מטלטלים אג"ק, ובזה נדחה ראית הגאון בתומים (סי' קי"ז ס"ק ו') דהוכיח מרש"י דפירש הא דהקדש מפקיע מידי שיעבוד דמיירי באפותקי דלית לי' הך שיטה דמיירי במטלטלים אג"ק, דאל"כ למה לי' אפותקי לוקמא כפשוטו במטלטלים אג"ק והקנה לו השור והקדישו קדושת הגוף והקדש מפקיע מידי שיעבוד, ומכח זה הכריח דרש"י סבר דקדושת דמים לא חל על מטלטלים ואף דבעשה שורו אפותקי ומכרו אין בע"ח גובה ממנו בהקדיש קדושת דמים אינו חל דליכא פסידא להקדש ולא הוי כמו מכר, והוי כמו מתנה יעו"ש ולפי הנ"ל אין הכרח מרש"י די"ל דמיירי בשעבוד מטלטלים אג"ק וצריך לאפותקי להעמיד ג"כ אליבא דמ"ד שעבודא לאו דאורייתא דבכה"ג באפותקי הוי שעבוד דאורייתא לכ"ע, וע"כ מוכרח כן לפרש דברי התוס' ערכין כנ"ל, והנה הגאון בתומים (בס"ק הנ"ל) כתב, דלפי מה שכתבו התוס' כתובות (מ"ט) ד"ה הוא ואשתו הא דתנן עשה שורו אפותקי ומכרו אין בע"ח גובה דוקא מכרו אבל נתנו במתנה גובה וכן בתוס' ב"ק (ק"ט) ד"ה לוה, א"כ הקדש קדושת דמים ג"כ הוי כמו מתנה ע"כ אין הקדש חל על אפותקי לחוד, וא"צ לאוקמי במטלטלים אג"ק יעו"ש, א"כ י"ל דהתוס' גיטין (מ') אזיל בשיטה זו, והוא שיטת ר"י, אבל ר"ת סובר דבכל קדושת מטלטלים מפקיע מידי שיעבוד אפי' קדושת דמים ולדידי' צריך לאוקמי במטלטלים אג"ק, א"כ לפ"ז הבעה"ת והריטב"א ותוספות ב"ב (מ"ד) ותוספות ערכין (כ"ג) והטור כולם סוברים דהא דהקדש מפקיע מידי שיעבוד מיירי במטלטלים אג"ק, לבד תוספות גיטין (מ') סוברים דמיירי באפותקי סתם, וכן תוספות כתובות (מ"ט), לפי מה שכתב התומים, א"כ לפי רוב הפוסקים מיירי במטלטלי' אג"ק, א"כ הא דהקדש חמץ ושחרור מפקיע מידי שיעבוד, מיירי במטלטלים אג"ק, וכן חמץ מיירי ג"כ במטלטלים אג"ק, דאין שייך שיעבוד באינו ישראל רק דמיירי באפותקי וגם הקנה מטלטלים אג"ק, וזה הוא תירוץ הרמב"ן דמיירי בחמץ באקני' במטלטלים אג"ק, וע"ז קאמר הש"ס אא"ב למפרע הוא גובה ע"כ מותר בהנאה, וע"ז מתרץ הש"ס אליבא דרבא דמיירי בהרהינו ואז אין חמץ מפקיע מידי שיעבוד, וכדמסיק בש"ס בהרהינו ומעכשיו, ועכ"פ חמץ דומי' דהקדש מיירי באקני' מטלטלים אג"ק, ע"כ לאביי למפרע הוא גובה דהוי כמו קרקע, א"כ מוכח מהרמב"ן דסובר ג"כ כשיטת הבעה"ת דהך דהקדש מיירי במטלטלים אג"ק ולא באפותקי סתם, כשיטת הטור, וחמץ דומיא דהקדש הוא, אבל אם נאמר דסבר כפשטא באפותקי סתם וכשיטת תוס' גיטין (מ') א"כ קשה מאוד לדחוק המשנה דחמץ במטלטלים אג"ק.

נחזור לברר בס"ד שיטת הרמב"ן, כפי שמבואר במלחמות סובר דבמטלטלים אין חילוק בין אביי לרבא, כיון דליכא שעבוד במטלטלים, ובין לאביי ובין לרבא בעינן בחמץ הרהינו ומעכשיו למסקנא נמצא לפ"ז נתבאר שלש שיטות לשיטת התוס' לאביי בחמץ לא בעינן הרהינו כלל, ולשיטת ר"ח ובעל העיטור וכן צדדנו שיטת רש"י בעינן לאביי הרהינו או אפותקי מפורש, ולרבא בעינן הרהינו ומעכשיו, ולשיט' הרמב"ן בין לאביי ובין לרבא בעינן תרויהו הרהינו ומעכשיו, עוד כתב הרמב"ן שם, די"ל כיון דמדאוריתא אין חילוק בין מטלטלים לקרקע, א"כ אין חילוק בין מטלטלי' לקרקע לענין חמץ, אלא דעיקר תלי' בזה, לפי הרישא דבריתא דישראל שהלוה לא"י ע"ח דפליגי ת"ק ור"מ, ולת"ק אינו עובר דישראל מא"י לא קנה משכון, א"כ לא נשתעבד ג"כ ולא שייך למפרע גובה כיון דמשכון לא קנה כש"כ דשעבוד אינו, ור"מ סבר דקונה משכון, א"כ גם שעבוד יש, ע"כ עובר עליו לאביי אף בלא הרהינו מחמת דלמפרע גובה אבל בסיפא דד"ה א"י מישראל לא קנה משכון א"כ כש"כ שעבוד אינו לאביי ע"כ עובר עליו, ולאביי אין חילוק בין הרהינו ללא הרהינו אלא דבמקום דלא קנה משכון כש"כ שעבוד אינו, ע"כ צריך לאוקמי המשנה בהרהינו ומעכשיו דבין לאביי ובין לרבא, בין ברישא בין בסיפא, דבין א"י מישראל, ולהיפך ישראל מא"י לא קנה משכון ע"כ שעבוד אינו אף לאביי וצריך דווקא הרהינו ומעכשיו והמשנה אתי כת"ק דברייתא ודלא כר"מ, ועיקר טעם דלא שייך שיעבוד לאביי כיון דמשכון לא קנה כש"כ שעבוד אינו, וגם הך ברייתא דישראל שהרהין פת פורני יתפרש לאביי כמו לרבא הכל מחמת דאין כאן שיעבוד וכנ"ל, ויתישב לפ"ז כל קושית התוס' ד"ה אלא הב"ע שהרהינו אצלו וגם מבריתא דפת פורני ואין חילוק בין אביי לרבא, וקשה לפי שיטה זו, דכיון דלא קנה משכון כש"כ שיעבוד אינו א"כ הך דין דחמץ מפקיע מידי שיעבוד בין לאביי ובין לרבא דהא מיירי בא"י שהלוה לישראל דאין כאן שעבוד לכ"ע, ולמה לן טעם דחמץ מפקיע מידי שעבוד הא מדאורייתא אין כאן שעבוד כלל, בשלמא לרש"י דפירש באפותקי וס"ל דבכה"ג יש שעבוד מדאורייתא אבל להרמב"ן דתלי הדבר כיון דלא קנה משכון א"כ כש"כ שעבוד אינו ומה יוסיף תת אפותקי בזה, דהא לא עדיף, ממשכונו בידו, וצ"ע דהרמב"ן לשיטתו דסובר היכא שהחמץ בבית א"י אין הישראל עובר מדאורייתא ויליף לי' במכילתא מקרא כמש"כ הר"ן בשמו בפ"ק דפסחים ועיין שו"ת להגאון ש"א (בסי' פ"ג) דביאר דאף דלא קבל אחריות אפ"ה אינו עובר מדאורייתא כיון שהוא בבית א"י, רק מדרבנן חייב לבערו כמו שהוכיח הר"ן מהך סיפא דברייתא, אבל א"י שהלוה לישראל ע"ח אחר הפסח ד"ה עובר דמיירי בהרהין בלא מעכשיו וא"כ י"ל הא דחמץ מפקיע מידי שיעבוד מיירי בהרהינו אצל א"י בלא מעכשיו דאינו חייב לבער אלא מדרבנן, ובכה"ג הוי שעבוד דרבנן עכ"פ אף שמדאורייתא אינו קונה משכון עכ"ז מדרבנן הוא ת"י ואינו מחוסר גוביינא, ואעפ"כ איסור חמץ מפקיע מידי שעבוד דרבנן, והאיסור הוא דרבנן ג"כ כיון שהוא בבית א"י וכנ"ל, אבל היכא שאינו בבית א"י אע"פ שהוא אפותקי לא"י כיון דהחמץ בבית ישראל לא שייך כאן לומר דחמץ מפקיע מידי שעבוד דהא אין כאן שעבוד מדאורייתא כיון שאינו קונה משכון כש"כ שעבוד אין כאן כש"כ הרמב"ן, וכיון שהוא בבית ישראל מחויב לבער מדאורייתא, ומדאורייתא אין שיעבוד כלל, ולא שייך לומר דחמץ מפקיע מידי שעבוד דהא אין כאן שיעבוד כלל. אבל כשהרהינו אצל א"י כיון דמדאורייתא אינו עובר שייך שיעבוד עכ"פ מדרבנן, וע"ז אמר רבא דחמץ מפקיע מידי שיעבוד ומדרבנן עובר, ואין להקשות לפי שיטת רש"י דאפותקי מפורש הוי כמו מעכשיו, א"כ מאי מקשה הש"ס לרבא נהי נמי דהרהינו אצלו הא אמרת א"י מישראל לא קנה משכון ומתרץ הש"ס רישא דמתניתין במעכשיו, ולפי שיטת רש"י לוקי באפותקי ובהרהינו אצלו דהוי תרווייהו, מעכשיו והרהינו, דגם רש"י בכתובות (נ"ט) מתרץ על הך דחמץ מפקיע משעבוד דאיירי באפותקי דהמשנה איירי בהרהינו אצלו, ע"כ מותר בהנאה, ולמה לא מתרץ הש"ס כן כאן, וא"צ לאוקמתא חדשה מעכשיו עד דצריך ראי' ע"ז מהברייתא דא"י שהרהין פת פורני אצל ישראל אינו עובר ואם אמר הגעתיך עובר, דהיינו מעכשיו.

אך תירוץ לדבר זה למדנו מדברי הרמב"ן ז"ל שם וממילא מתורץ הא דצריך הש"ס ראי' מהברייתא דפת פורני לחלק בין מעכשיו דכבר דקדק הפ"י דמאי אולמי' דהברייתא מן ההכרח של הש"ס, דאל"כ קשה המשנה והברייתא דלעיל אהדדי, והיינו דהא דקאמר בש"ס במעכשיו אין הכונה ששעבד לו מעכשיו דמה יוסיף תת כח השעבוד מעכשיו כיון דאיכא טעם דאילו הוי לי' זוזי הוי מסלק לי' אשתכח דהשתא קא קני לרבא, אלא דהפירוש מעכשיו שמכר לו מעכשיו על תנאי כמבואר ברמב"ן, ומכר לו מעכשיו בעד המעות שקבל אלא דבעינן הרהינו ג"כ דא"י לא קנה בכסף וצריך משיכה ג"כ, א"כ לא קשה דלוקמא באפותקי והרהינו אצלו, דאף דאפותקי הוי מעכשיו הוי רק שיעבוד מעכשיו וזה לא מהני לרבא ע"כ מוקי הש"ס דאמר לו מעכשיו דקנה מעכשיו וצריך תרווייהו הרהינו ומעכשיו לקנות במשיכה, ובזה מדוקדק דקאמר בש"ס ומנא תימרא דשני לי' בין היכא דאמר מעכשיו ובין היכא דלא אמר לו כו', והיינו מנ"ל לחלק במעכשיו באפותקי מפורש דבעינן דווקא מעכשיו לקנין גמור וע"ז מביא ראי' מלשון הברייתא דפת פורני דקתני סיפא אם אמר לו הגעתיך היינו שמעכשיו מכר לו מהני ובין ישראל מא"י או להיפך א"י מישראל אינו קונה אלא במשיכה כמבואר בש"ך ח"מ (סי' קצ"ד ס"ק א') ובש"ך י"ד (סי' ש"ך ס"ק ח'), ע"כ צריך תרווייהו הרהינו ומעכשיו בין ברישא בין בסיפא דמשנה, ובהכי ניחא דברי הרא"ש ז"ל שכתב ראי' דלא כהרמב"ם דאם הגיע זמן קודם הפסח לא בעינן מעכשיו והיכא דאמר מעכשיו אף דהגיע הזמן אחר הפסח מותר בהנאה הא דקאמר בש"ס לאביי אא"ב למפרע הוא גובה משו"ה מותר בהנאה דברשות א"י קאי אלמא אע"ג דבבית ישראל קאי כיון שאין אחריות על ישראל אמרינן למפרע הוא גובה, וכש"כ לרבא דאמר לי' בהדיא קנה לך מעכשיו דאשתכח דלמפרע הי' קנה קנין גמור לא"י עכ"ל, וקשה כיון דאין באחריות ישראל למה צריך כלל הרהינו הי' די במעכשיו לחוד לרבא, כמו לאביי דלמפרע הוא גובה בסתם לרבא במעכשיו מפורש לא גרע אלא דעיקר טעם דבעינן הרהינו ג"כ שיקנה העכו"ם במשיכה כמש"כ הרמב"ן, אבל לאביי מחמת שיעבוד למפרע גובה א"צ להרהינו כלל, דהא השיעבוד למפרע הוא, ועיקר ראית הרא"ש דלא גרע קנין מעכשיו משעבוד למפרע לאביי, וראיתי בצל"ח, שהקשה מאי מקשה הש"ס לרבא אא"ב למפרע הוא גובה ברשות א"י קאי, דמשמע אם רבא הי' סבר למפרע גובה הי' ניחא, והלא במטלטלים דסבר רבא כר' יוחנן דמעות קונות בישראל א"כ בא"י במשיכה א"כ אם לא הרהינו הא לא משך ולא עדיף מאם היה מוכר לו במכירה חלוטה וא"י לא משך דלא קנה, וכן שם בפיסקא לימא כתנאי מתרץ ע"ד סברא זאת קושית התוס' ד"ה אלא הב"ע לאביי ואליבא דר"ש יעו"ש, ולענ"ד אין נראה סברתו דמדמה שיעבוד למכר, דיש לומר לאביי דס"ל למפרע הוא גובה מפאת השיעבוד הקודם, עדיף שיעבוד ממכר ואף דבמכר בעינן משיכה בא"י בשעבוד הגבי' שלבסוף קונה למפרע בעבור החוב לכ"ע, תדע דלאביי דס"ל בבכורות (י"ג) בישראל במשיכה כמש"כ הצל"ח שם ואעפ"כ סבר למפרע הוא גובה אף אם גבה מטלטלים או מעות, ואף דבש"ס מבואר במטלטלים לא אמרינן למפרע הוא גובה היינו משום דמטלטלים לאו בר שעבוד הוא, אבל, אם נאמר דמשתעבד אין חילוק בין מטלטלים לקרקע ואם איתא לאביי בלא"ה במטלטלים לא שייך שיעבוד למפרע לאביי כיון דבעינן משיכה בישראל לאביי, וע"כ צ"ל דשיעבוד עדיף מקנין וא"צ משיכה וכן מבואר בהדיא בש"ס ב"ב (קנ"ד א') לענין דאקני אף דקיי"ל דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אבל משתעבד דבר שלא בא לעולם ועיין תוס' שם ד"ה דאקני, ועיין ח"מ (סי' קי"ב סעיף א') ובש"ך (ס"ק ב') א"כ ה"ה שעבוד למפרע אף דגבה אח"כ עכ"ז למפרע הוא נקנה לו, מפאת השיעבוד אף במטלטלים דבעינן משיכה בא"י דשיעבוד עדיף מקנין, וכן לרב נחמן דס"ל ב"ב (קכ"ה) בין גבה קרקע בין גבה מעות יש לו להבכור פי שנים וכן לרבי דס"ל כן ולא הוי ראוי וע"כ דחשבינן כגבוי למפרע ולא הוי ראוי אף דבמעות לא שייך קנין שיקנה לו עבור מעות שנתן, וע"כ דהשעבוד אלים ממכר א"כ ה"ה בא"י אף דבעינן משיכה עכ"ז כיון דהשעבוד למפרע נקנה לו ע"י שעבוד למפרע כשגבה אח"כ ושעבוד אלים ממכר א"כ אם נאמר למפרע הוא גובה אף דגבה אח"כ ומשך אח"כ נקנה לו מתורת שעבוד למפרע, אבל למאן דסבר מכאן ולהבא הוא גובה בעינן קנין גמור ובעינן מעכשיו והרהינו ויקנה לו במשיכה וכנ"ל, ולפי דברי הרמב"ן הנ"ל יתפרש על נכון בס"ד דברי הר"ן דנתקשו רבים וגדולים שכתב להוכיח דלא כהרמב"ם ור' אפרים דס"ל דהגיע זמן קודם הפסח אז מהני מעכשיו והרהינו אבל הגיע זמן אחר הפסח אסור בהנאה, והוכיח הר"ן דע"כ דאמר לי' מעכשיו הוי כמכור משעה ראשונה לא"י דאל"כ למה לי' כלל מעכשיו וכי תימא דאי לא אמר לי' מעכשיו הוי אסמכתא אפי' הגיע זמן קודם הפסח ולא קני דבכה"ג ליכא אסמכתא במשכון שהמלוה את חבירו על המשכון וא"ל אם לא פרעתיך עד יום פלוני משכוני מחול לך הגיע המשכון אע"ג דלא אמר לי' מעכשיו וטעמא דמילתא משום דבע"ח קונה משכון כנ"ל, והתמי' מבואר זה דוקא בישראל מישראל אבל א"י מישראל אינו קונה משכון, א"כ נדחה ראיתו לכאורה, אך באמת כוונת הר"ן ז"ל לשלול הפירוש מעכשיו דאין הכונה דשעבד לו מעכשיו, רק הכונה דמכר לו מעכשיו, והוא דע"כ הרמב"ם מודה במעכשיו והרהינו דקנה במעות ובמשיכה על תנאי דהוי מכר גמור על תנאי, ומהני, אלא דהרמב"ם מפרש בש"ס מעכשיו בשעבד לו מעכשיו ומטעם אסמכתא, וע"כ לא מהני כ"א שבא זמנו קודם פסח אבל אחה"פ לא מהני לרבא דסבר מכאן ולהבא גובה דהרי שייך סברתו אם היה לו זוזי הוי מסלק לי' ע"כ אינו נקנה כ"א מעת הגעת הזמן ובא הר"ן ז"ל לשלול פירוש זה דע"כ הפירוש בש"ס מעכשיו מכר לו על תנאי ע"כ מהני אף דהגיע זמן אחר הפסח דמכירה גמורה על תנאי הוא. והכריח הר"ן פרושו דאל"כ לא צריך מעכשיו כלל לענין שעבוד לסלק אסמכתא, והוא דהר"ן סובר כהראב"ד ז"ל דאין אסמכתא בא"י אלא דאעפ"כ לחומרא בדינינו איכא אסמכתא, ואיך קתני שמותר בהנאה ע"כ מביא ראי' דבישראל מישראל במשכון ליכא אסמכתא דבע"ח קונה משכון אם כן ממ"נ אין לחוש לאסמכתא בדיניהם אין אסמכתא בלאו הכי ובדינינו אין אסמכתא במשכון דבעל חוב קונה משכון אם כן מאיזה צד נחמיר להצריך מעכשיו אם הגיע זמן קודם הפסח בלא מעכשיו אם אמר לו אם לא אפרע לך לזמן הרי המשכון שלך אם הגיע זמן קודם הפסח הרי הוא ברשות א"י, א"כ ע"כ הא דקאמר בש"ס מעכשיו היינו דמעכשיו מכור לך על תנאי א"כ מוכח דאף בהגיע זמן אחר הפסח הרי הוא מכור לא"י למפרע, וזה כ"ע מודים רק דעיקר כונת הר"ן לשלול פי' מעכשיו דלא מיירי ששעבד מעכשיו כ"א מכור מעכשיו וזה א"צ ראי' דמהני אף בהגיע זמן אחר הפסח, ואף הרמב"ם מודה בזה אלא דפי' בש"ס מעכשיו בשעבוד מעכשיו לסלק אסמכתא וע"ז כ' הר"ן כיון דבישראל מישראל ליכא אסמכתא במשכון ובא"י בלא"ה ליכא דין אסמכתא א"כ ממ"נ אין להחמיר וזה ברור ופשוט בכונת הר"ן ז"ל.

השמטה

במה שכתבנו לרש"י דפירש הא דהקדש מפקיע מידי שיעבוד מיירי באפותקי מפורש ואעפ"כ בעינן להקנות מטלטלים אג"ק כמש"כ התוס' ערכין (כ"ג) ונתקשה התומים למה צריך לאפותקי, וכתבנו לעיל, דנ"מ למ"ד של"ד וכנ"ל. עוד יש לומר ע"פ מה שכתב הבעה"ת (שער מ"ג חלק א' סי' ד') בשם הרמב"ן על הא דאמר רב חסדא ב"ב (מ"ד) היכא דאקני מטלטלים אג"ק והוא דכתב לי' דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי ופי' הרמב"ן משום דאמרינן נכסי' דבר אינש אינון ערבין לי' ואמרינן בערב דאיתא אסמכתא ולא משתעבד אלא משום דבההיא הנאה דקא מהימן לי' ולפיכך המטלטלים דמיא לאסמכתא שאם לא ימצא קרקעות לפרעון שיפרע ממטלטלים אם מוצא אותן נמצא ששעבודו הוא ע"ד אסמכתא כו' עכ"ל, א"כ אתי שפיר דבעינן אפותקי מפורש על מטלטלים דלא להוי כאסמכתא דחזינן דעיקר שעבודו על מטלטלים ע"כ לא הוי אסמכתא ומהני מטלטלים אג"ק וצריך לתרווייהו לאפותקי ולהקנות מטלטלים אג"ק וכנ"ל:

השמטה

מה שכתבנו לדחות דברי הגאון צל"ח דשעבוד עדיף מקנין, עיין ח"מ (סי' ס"ו סעיף י') ועיין רא"ש בתשובה (כלל ע"ה סי' ג') דאף דשטר אינו נקנה באגב מכ"מ משתעבד באגב ואף לדעת הרשב"א החולק עם כל זה הטעם כמש"כ הש"ך (שם ס"ק כ"ו) אבל בנד"ד כ"ע מודים דשעבוד עדיף:

אות ג

לבאר בס"ד בהא דלא הביא הרי"ף פלוגתא דאביי ורבא לענין דין דקיי"ל כרבא מכאן ולהבא גובה דתמה הרז"ה ע"ז, והרמב"ן כתב, כיון דפסק הרי"ף בין גבה קרקע בין גבה מעות אין לו לבכור פי שנים נשמע דקיי"ל כרבא, ונבאר הדבר בס"ד ובתוכו יתבאר לתרץ כמה קושיות, והוא דבסוף ב"ב (קע"ה ב' ודף קע"ו) פליגי רבה ועולא עולא סבר שיעבודא דאורייתא אחד מלוה ע"פ ואחד מלוה בשטר ורבה סבר שעבודא לאו דאורייתא, וכן פליגי ר"י ור"ל ס"ל ש"ד, ורב ושמואל ס"ל שעבודא לאו דאורייתא ופסק ר"פ הילכתא מלוה ע"פ גובה מן היורשים כדי שלא תנעל דלת בפני לוין ואינו גובה מן הלקוחות דלית לי' קלא, ובהך דר"פ הקשה התוס' בד"ה גובה מן היורשים דהכא קאמר הטעם שלא תנעל דלת ובקדושין (י"ג) קאמר הטעם דש"ד, וכמה תרוצים נאמרו בזה בתוס' ובריטב"א, והרי"ף קא מתרץ דלהכי אוקמא אדינא דאורייתא משום דלא תנעל דלת, ועיין ש"ך ח"מ (סי' ל"ט ס"ק ב') דהביא בשם הריטב"א ותוס' רי"ד ורמב"ן דתמהו על הרי"ף בזה דמה צריך טעם לאוקמא אדאורייתא כיון דלית להו פסידא, והנה הש"ך שם כתב דאביי אית לי' שעבודא לאו דאורייתא, וכ"כ התוס' גיטין (נ') בחד תירוץ, ורבא ס"ל ש"ד, ובסי' ק"ח (סעיף י"ח) פסקינן אפי' התנה שיגבה מעדיות אין גובה מיתומים אלא מזבוריות, כרב נחמן ואביי, והעיד הבע"ת שהרי"ף ג"כ חזר בו ופסק כר"נ ולא כרבא שם, וע"כ דס"ל דאין תלוי פלוגתא שלהם בש"ד, דהא הרי"ף והרמב"ם והרמב"ן והרשב"א והריטב"א כולם פסקו ש"ד, וכן המחבר ואעפ"כ פסקו כר"נ ומ"ז, והנה הגאון בעל פ"י בגיטין (נ') שס הקשה על התוס' איך אפשר לומר דאביי סבר שעבודא לאו דאורייתא כיון דאביי סבר למפרע הוא גובה ע"כ סבר ש"ד דאל"כ מאי מקשה הש"ס ס"פ ג"פ דרבה אדרבה דסבר גבי בכור גבו קרקע יש לו פי שנים אלמא סבר ש"ד, ופי' רשב"ם דה"ל כמאן דהחזיק בחיי אביו, ואם נאמר דמאן דסבר שעבודא לאו דאורייתא אפ"ה מצי סביר דכמאן דהוחזק בחיי אביו דלמפרע הוא גובה א"כ אין הכרח דרבה סבר ש"ד, אע"כ דמ"ד של"ד לא מצי סביר למפרע הוא גובה והניח בצ"ע, ע"כ בס"ד, נברר הדברים להכריח מתוך הסוגיא דב"ב (קכ"ה) דמקשה אביי לרבה ולרב נחמן דרבה סבר גבו קרקע יש לו גבו מעות אין לו, ורב נחמן סבר גבו מעות יש לו גבה קרקע אין לו, ומקשה אביי לרבה לדידך קשיא ולר' נחמן קשיא לדידך קשיא מ"ש מעות דלא דלאו הני מעות שבק אבוהון קרקע נמי לאו הא קרקע שביק ועוד כו' ולר"נ קשיא מ"ש קרקע דלא דלאו הא קרקע שביק אבוהון מעות נמי לאו הני מעות שבק, ועוד הא אמר ר"נ אמר רבה בר אבוה יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם בעל חוב חוזר וגובה מהם, ומתרץ רבה לא לדידי' קשיא ולא לר"נ טעמא דבני מערבא קאמרינן ולן לא ס"ל והנה קשיא דמקשה אביי על רבה קרקע נמי לאו הא קרקע שביק, הא אביי סבר למפרע הוא גובה וקרקע דשייך בי' שיעבוד ע"כ למפרע גובה והוי מוחזק אצל בכור אבל מעות דלא שייך בי' שיעבוד ע"כ גבו מעות אין לו, וכן הא דמקשה אביי לר"נ מהא דיתומים שגבו קרקע בחובת אביהם דפירש רשב"ם דר"נ דידי' סבר בין גבו קרקע בין גבו מעות אין לו, כמסקנא דש"ס דילן פסחים דהטעם הוא משום דר' נחמן ולא משום דלמפרע הוא גובה ור"ת פי' שם דר' נחמן סבר בין גבו קרקע או מעות יש לו, ולדברי אביי קא"ל דס"ל למפרע הוא גובה ולא לפי מה שתירצה רבא בסוגין דילן בפסחים משום דר"נ, והנה הרשב"א בחידושיו לקדושין כתב דמהא דיתומים שגבו קרקע בחובת אביהם בע"ח חוזר וגובה מהם מוכח דשעבודא דאורייתא, והנה צריך להבין דברי קדשו דאף לפי' ר"ת דר"נ סבר בין גבו קרקע בין גבו מעות יש לו, נהי דמוכח ע"כ דר"נ סבר ש"ד, עכ"ז לפי האמת דקיי"ל כר"נ, א"כ י"ל דאין הכרח מזה למפרע הוא גובה, כמו שמתרץ רבא בסוגין, א"כ איך מוכח דש"ד, אלא צ"ל כוונתו, והוא דאף דר"נ ילפינן מקרא עכ"ז למ"ד שעבודא לאו דאורייתא ופי' רשב"ם דאף מיני' דידי' ג"כ פליגי, א"כ גם בדר"נ, היינו מצד פריעת בע"ח מצוה ואקרקפתא דלוה מונח לשלם למלוה ראשון אבל הנכסים אינם משועבדים וכן פירש הרשב"א למ"ד של"ד, הביאו בתומים (סי' פ"ו ס"ק ג') א"כ עדיין קשה ביתומים שגבו קרקע בחובת אביהם כיון דמכאן ולהבא הוא גובה, ה"ל כקנו יתמי נכסי כיון דלא הי' שיעבוד מדאורייתא, אלא ע"כ צ"ל דש"ד, א"כ חל השעבוד דר"נ על הקרקע בעצמה א"כ מוכח שפיר ש"ד, ובאמת רבא סובר ש"ד בגיטין (נ') כנ"ל ע"כ פסק כר"נ בהך דיתומים שגבו קרקע דבע"ח גובה מהם.

ועתה נברר בס"ד הך קושיא שהקשה הפ"י דאיך אפשר לומר לאביי דס"ל למפרע הוא גובה דשעבודא לאו דאורייתא דהא הש"ס מקשה על רבה מהא דגבו קרקע יש לו ש"מ ש"ד, דבאמת י"ל לאביי מדאורייתא אין כאן שיעבוד והא דלמפרע הוא גובה והקדשו הקדש של המלוה כיון דחכמים שעבדו הנכסים במלוה בשטר חל השעבוד למפרע וקנה וחל הקדשו ומכירתו של המלוה למפרע הוא שלו, אלא דבבכור כיון דאין מגיע לו שני חלקים כ"א במוחזק וכיון דמדאורייתא אין שעבוד נכסים ע"כ אין הבכור נוטל במלוה שגבה קרקע וכיון דרבה סבר גבה קרקע יש לו, ע"כ מוכח דש"ד דאל"כ מאי אהני השעבוד דרבנן להפקיע נכסים מאחיו של הבכור כיון דמדאורייתא אין כאן שיעבוד ואינו מוחזק כ"א ראוי, א"כ אין הכרח מהא דסבר אביי למפרע הוא גובה וחל המכר למפרע כיון דעכ"פ הוא שלו ומשועבד מדרבנן וכיון דעשו חז"ל שעבוד מהני השעבוד למפרע לחול המכר מקודם, או ההקדש, אבל לענין בכור כיון דמדאורייתא אין כאן שיעבוד א"כ אין להבכור יתרון במלוה של אביו משאר אחיו איך יפקיעו חז"ל להוציא מיד האחים ע"כ שפיר מוכח דמאן דסבר גבו קרקע יש לו ש"ד, אבל כיון דמסיק הש"ס דרבה סבר בין גבו קרקע בין גבו מעות אין לו והיינו דסובר של"ד, א"כ י"ל באמת אביי תלמידו בשיטתו אזיל, ע"כ מקשה שפיר בב"ב (קכ"ה) אביי לרבה מ"ש מעות לאו הני מעות קרקע נמי לאו הא קרקע שביק, והיינו כיון דסובר שעבודא לאו דאורייתא א"כ לא שייך למפרע הוא גובה לענין בכור, ולא קשה מה שהקשינו אדרבה לפי שיטת אביי דסובר למפרע הוא גובה א"כ יש לחלק בין קרקע לבין מעות דעל קרקע שייך שעבוד למפרע אבל לא על מעות דהוי מטלטלים ולפי זה ניחא כיון דשעבודא לאו דאורייתא לא שייך לענין בכור למפרע גובה ואביי סבר ג"כ שעבוד לאו דאורייתא כרבה, ורק לענין מכר והקדש למפרע חל מחמת שעבוד דרבנן, ולא קשה כלל קושית הפ"י כנ"ל, ולפ"ז נאמר בהיפך דמאן דסבר גבו קרקע יש לו ע"כ סבר שעבוד דאורייתא וגם למפרע הוא גובה ע"כ לא הוי ראוי כ"א מוחזק, אבל אליבא דהלכתא דפסק שם ר"פ בין גבו קרקע בין גבו מעות אין לו והקשו שם התוס' (בדף קכ"ו) בד"ה ואין הבכור בסופו וצ"ע דר"פ סבר הכא בין גבו קרקע בין גבו מעות אין לו וסבר שעבודא לאו דאורייתא דבשלהי ג"פ מדמי להדדי ובקדושין סבר ר"פ ש"ד עכ"ל ובאמת אינו קשה כלום דהא דמדמה הש"ס להדדי היינו דמאן דסבר, גבי קרקע יש לו סבר ש"ד בודאי אבל להיפך דמאן דסבר אין לו י"ל דסובר ג"כ ש"ד אלא מאן דסבר יש לו סובר ש"ד ולמפרע הוא גובה ומאן דסבר אין לו אף דסובר ש"ד עכ"ז כיון דמכאן ולהבא הוא גובה הוי ראוי ולא מוחזק ואין הבכור נוטל פי שנים, ותדע דכל הפוסקים דסוברי' ש"ד פסקו הא דר"פ דבין גבו מעות או קרקע אין לו וע"כ הטעם משום דקיי"ל כרבא דלמפרע הוא גובה ע"כ הוי ראוי אף דש"ד אלא דמאן דסובר למפרע הוא גובה וש"ד סובר גבו קרקע יש לו וזה הוא כוונת הרמב"ן בהא דפסקינן גבו קרקע אין לו ש"מ דסובר כרבא.

ע"כ לא הוצרך הרי"ף להביא מחלוקת אביי ורבא דמוכח מהא דגבו קרקע אין לו דמכאן ולהבא הוא גובה אף דש"ד. והנה יש להבין לפי מה שכתבו התוס' גיטין (נ') דרב נחמן סבר שעבודא לאו דאורייתא, ולפירוש ר"ת ב"ב (קכ"ה) סובר רב נחמן בעצמו בין גבה קרקע בין גבה מעות יש לו, א"כ סובר שעבודא דאורייתא. כדמוכח בסוף ב"ב דמקשה על רבה דסובר של"ד מהא דגבו קרקע יש לו גבו מעות אין לו והוא לכאורה קושיא אלימתא, וצ"ל דהתוס' לשיטתם דלית לי' הא דרשב"ם במיני' דידי פליגי אלא דאף למ"ד שעבודא לאו דאורייתא דווקא בלקוחות או ביתומים, אבל בלוה בעצמו לכ"ע ש"ד, והקשה התוס' סוף ב"ב ד"ה גבו קרקע אע"ג דמיני' איירי מכ"מ מעות אין לו דלאו הני מעות שביק מכ"מ קרקע יש לו כו' א"כ עיקר הוכחת הש"ס דרבה סבר ש"ד מהא דמחלק בין גבו קרקע למעות, אבל ר"נ דסובר בין גבו קרקע בין גבו מעות יש לו יש לומר דסובר שעבודא לאו דאורייתא דמיני' דידי' לכ"ע ש"ד, אבל ביתומים ולקוחות של"ד לרב נחמן ובהכי ניחא הא דאמר רב נחמן ב"ק (י"ב א') דאין גובין מן העבדים מיתומים וכתב התוס' שם בד"ה אנא מתניתא ידענא דסבר ר"נ של"ד, ובמילי דרבנן עבדא לאו כקרקע, והיינו מיתומים ולקוחו' של"ד לרב נחמן לפי' התוס' לשיטתו, אכן הרשב"ם והרשב"א ושאר פוסקים דכתבו דאף מיני' דידי' פליגי סובר ר"נ ש"ד, ע"כ פסקו בהא דגיטין כר"נ (בסי' ק"ח) בש"ע, ובעל קצה"ח בסי' ל"ט, ס"ק א') כתב דהא דהקשה התוס' על הרשב"ם שיליף ש"ד משום דכתיב והאיש אשר אתה נושה בו כו' שהקשו התוס' הא מיני' איירי ופי' היינו דמיני' עכ"פ שייך תשלומים אבל לא משום שעבוד נכסים כו' יעו"ש, והי' בהעלם עין מהמחבר הנ"ל דברי התוס' הקודמים ד"ה גבו קרקע שמוכח בהדיא דאף משום שעבוד נכסים שייך במיני' דידי' אף למ"ד שעבודא לאו דאורייתא דאל"כ אין התחלה לקושיתם שם וזה פשוט, לפ"ז י"ל בס"ד דגם אביי סובר כר"נ בין גבה קרקע בין גבה מעות יש לו מיני' דידי', וניחא הא דסובר למפרע הוא גובה במיני' דידי' דהוי ש"ד לכ"ע, וניחא הסוגיא דפסחים כפשוטו דמקשה אא"ב למפרע הוא גובה הוי החמץ ברשות א"י היינו במיני' דידי' אף במטלטלים למפרע הוא גובה כמו לר"נ אף בגבה מעות, ואף שיכול הלוה למכור, עכ"ז גם המלוה מכירתו חל למפרע כשפרע לו במעות או במטלטלים כמו בבכור גבה מעות, הוי למפרע מוחזק, ובהכי ניחא ג"כ הא דלא קאמר בש"ס דרבי סבר שעבודא דאורייתא דסבר הבכור גובה ממלוה, ורבנן סברי של"ד, וה"ל להש"ס סוף ב"ב לומר דתנאי הוא, אף דאיכא לתרץ דאף רבנן מודים דש"ד אלא הא דאין הבכור נוטל במלוה דהוי ראוי דמכאן ולהבא הוא גובה אבל עכ"פ רבי סובר ש"ד אלא ע"כ לפי פי' התוספו' מיני' דידי' הוי לכ"ע ש"ד, ועיקר קושית הש"ס על רבה הא דמחלק בין גבה קרקע לגבה מעות כמש"כ התוס', ומה שהוכיח בקצה"ח, מתוספות ב"מ (ד' ב') ד"ה אין נשבעין, דהקשו למ"ד ש"ד מודה במקצת למה נשבע הא הוי שעבוד קרקעות כו' והקשו מהא דר' יוחנן הכופר במלוה שיש עליו עדים כו' וכתבו דמיירי דאית לי' משעבדי ולית לי' בני חרי דאי אית לי' בנ"ח אפי' יש עליו עדים פטור דמשמע למ"ד של"ד ניחא ואם איתא במיני' דידי' לכ"ע ש"ד, אין הכרח, דהתוספות נקטו הקושיא לר' יוחנן דס"ל ש"ד וגם הקושיא הקודמת בתוספות למ"ד ש"ד לכל השיטות אף לפי רשב"ם קשה אבל באמת לשיטת התוס' דבמיני' דידי' לכ"ע ש"ד, צ"ל אף למ"ד של"ד בלית לי' קרקע בני חרי, אלא דמדברי הטור ח"מ (בסי' פ"ח) שכתב אבל התוס' כתבו דאפי' במלוה ע"פ ליכא שבועה דאורייתא במודה במקצת כיון דקיי"ל שעבודא דאורייתא אלא א"כ אין ללוה קרקע כו', מוכח דלמ"ד של"ד, א"צ לאוקמי בלית לי' קרקע בני חרי, י"ל דהטור סובר כהרשב"ם, וגם האמת נקיט כיון דהטור סובר שעבודא דאורייתא, אבל עכ"פ התוס' סברי דאף למ"ד של"ד במיני' דידי' הוי דאורייתא, כדמוכח בבירור מתוס' ד"ה גבי קרקע, וניחא כל הנ"ל הא דרב נחמן ואביי וכנ"ל התוס' לשיטתם.

והנה התוס' סוף ב"ב הקשו דהיכא מוכח מעולא מהא דסובר דב"ח דינו בזבוריות מדאורייתא דילמא מיני' דידי' כו', אבל מיתמי ולקוחות סובר של"ד יעו"ש, ולענ"ד מוכח מב"ק (י"ב א') דסובר עולא דבע"ח גובה מעבדים מיתמי דלא כרב נחמן ש"מ דסובר שעבודא דאורייתא, דהוי במילי דאורייתא כמקרקעי כמש"כ התוס' שם ד"ה אנא מתניתא כו' דתלי' זה בזה, א"כ מוכח דאף ביתמי הוי ש"ד, אלא אף שכתבנו דהתוס' ס"ל במיני' דידי' לכ"ע הוי שעבוד נכסים, עכ"ז רוב הפוסקים חולקים ע"ז ה"ה הרשב"ם והרשב"א דהוכיח מהא דר"נ דסובר יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם בע"ח גובה מהם דס"ל ש"ד, מוכח דבמיני' דידי' סובר ג"כ למ"ד של"ד אין שום שעביד נכסים, כיון דבאמת קיי"ל כר"נ, וע"כ דאף בדר"נ ליכא שעבוד נכסים וכנ"ל וכן מהטור (סי' פ"ח) וכן מהרא"ש פ' שביעת הפקדון יעו"ש, ומשארי פוסקים מוכח דאף במיני' דידי' למ"ד של"ד ליכא שעבוד נכסים רק משום חיוב תשלומים וכן מוכח פשטא דש"ס סוף ב"ב, לפי זה לפי שיטת רוב הפוסקים דפליגי אף במיני' דידי וסובר ר"נ ש"ד כיון דסבר בין גבה קרקע בין גבה מעות יש לו וכן מהא דאמר ר"נ יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם בע"ח גובה מהם.

וצריך לתרץ דלא יקשה מהא דר"נ דסובר דבע"ח אינו גובה מעבדים מיתומים דשל"ד כמש"כ התוס', היינו כמש"כ התומים (בסי' ל"ט) דר"נ מחלק בין קרקע למטלטלי' וסובר דהא דמטלטלים דיתמי לבע"ח לא משתעבד הוי מדאורייתא, כמש"כ הטור (בסי' ק"ז) ע"כ בע"ח אינו גובה מיתומים מעבדים, דהוי כמטלטלים, והא דסובר ר"נ בין גבה קרקע בין גבה מעות יש לו, היינו מיני' דידי' הוי מטלטלים וקרקע שוים, וש"ד.

נחזור לענין לדברי הרי"ף כיון דפסקינן בין גבו קרקע או מעות אין לו, ואף דפסקינן ש"ד עכ"ז מכאן ולהבא גובה וכנ"ל, א"כ יש להמתיק דברי הרי"ף סוף ב"ב דכתב על ר"פ דהא דקיי"ל דאין מלוה ע"פ גובה מיורשים משום נעילת דלת אוקמא אדאורייתא, והיינו כיון דעיקר הגבין מכאן ולהבא, ואם מכרו היתומים הנכסים במלוה ע"פ אין בע"ח גובה מהדמים שבידם דלאו הני זוזי שביק אביהם, ועיין רא"ש בפ' מי שמת (סי' ב') דאף לאחר תקנה דמטלטלים משתעבדי לבע"ח אינו גובה מהדמים, ועכ"פ לדינא דש"ס אינו גובה ממטלטלים אף שמכרו הקרקע וכיון דקיימא לן דמלוה על פה אינו גובה ממקבל מתנה כמבואר בתוס' כתובות (מ"ט ב') ד"ה הוא ואשתו, ראיה מהא דשטר שאין בו אחריות נכסים יחזיר ובמקבל מתנה ליכא פסידא אף דמתנה הוי כמכר דאי לא דעביד לי' ניחא לנפשי' לא הוי יהיב עכ"ז פסידא לא שייך, וא"כ הי' לחז"ל להשוות מדותם מקבל מתנה עם יורש, ע"כ קאמר הש"ס דמשום נעילת דלת העמידו חז"ל ביורשים על דין תורה וחלקו בין יורש למקבל מתנה דלא שייך נעילת דלת במקבל מתנה וכיון דקיי"ל מכאן ולהבא גובה, והיכא שמכרו היתומים קרקעות במלוה ע"פ שלהם מכרו, ואין בע"ח גובה מהמעות שקבלו ועיין תשובת הרא"ש (כלל ע"ט סי' י') ועיין סמ"ע (סי' ק"ז ס"ק ט"ו) ע"כ שפיר קאמר רבינו הגדול הרי"ף דלהכי קאמר הש"ס לר"פ גובה מן היתומים משום נעילת דלת ואוקמא אדאורייתא כיון דבמתנה אין מלוה ע"פ גובה וגם מכאן ולהבא הוא גובה ושלהם הוא הקרקע עד עת גבי', הי' להחכמים להשוות יורש למקבל מתנה, ע"כ צריך לטעם משום נעילת דלת:

אות ד

בס"ד נבאר לפ"ז מה שכתב התוס' שבועות (מ"ד א') ד"ה שומר אבידה בסופו, לפי שפסקו כרבה הא דאמרינן פסחים (ה') גבי חמץ כיון דאילו מיגנב או מיתביד ברשותיכו קאי כדידכו דמי היינו גניבה ואבידה באונס דאי לאו הכי ישראל שהלוה לא"י על חמצו יאסר בהנאה בלא דר' יצחק ורבנן נמי אמאי פליגי שהרי חייב באחריות גניבה ואבידה מדשמואל דקיי"ל כוותי' כיון דקיי"ל כרבה כו' מיהו מדרבי יצחק אע"ג דלא מחייב באונסין אסור בהנאה כיון דקני לי' והוי שלו יעו"ש, וקשה לרמ"א דפסק בחשן משפט סי' ע"ב) כרבה וכשמואל, למה לא הגיה באורח חיים (סי' ת"ם) דבעינן אחריות דאונסין, אף רי"ל דרמ"א ספוקי מספקא לי' אם הלכה כהתוס' והרא"ש דפסקו כרבה או כהרי"ף ורמב"ם, ע"כ בח"מ לענין ממון, פסק לקולא לנתבע דילמא קיי"ל כרבה אבל בחמץ לענין איסור החמיר דעובר בבל יראה אף בקבלת אחריות של גניבה ואבידה דילמא קיי"ל כרב יוסף ולר"י לא בעינן אחריות אונסין כמש"כ התוס' שבועות (שם), אבל עדיין קשה כיון דקיי"ל כרבי שמעון דאחר הפסח אינו אסור אלא משום קנסא, א"כ אם ישראל קבל אחריות גניבה על חמצו של א"י ואח"כ לאחר הפסח קנה מא"י את החמץ או שגבה בחובו לפי דקיי"ל מכאן ולהבא גובה, א"כ הוי ספיקא דרבנן דילמא קיי"ל כרבה ואינו חייב אלא באחריות אונסין וספיקא דרבנן לקולא, א"כ הקושיא במקומה עומדת הו"ל להרמ"א להגיה בא"ח דאינו חייב אלא באחריות אונסין ונ"מ לאחר הפסח דאינו אסור אלא מדרבנן והוי ספיקא דרבנן, לקולא:

, והנה הגאון בתומים (סי' ע"ב כס"ק י"ג) דעתו לחלוק על התוס', ע"כ אבאר בס"ד הדברים, ושורש ראיתו, לפי דקיי"ל בא"ח (סי' ת"ם) דאחריות גניבה ואבידה הוי אחריות, א"כ קשה בש"ס למה לא אוקמי' בש"ס פסחים בסוגין, רישא דברייתא, ישראל שהלוה לנכרי ע"ח אינו עיבר משום ר"מ אמרו הרי זה עובר, והיינו דפליגי בדשמואל, ות"ק דר"מ הוא רבי יהודה דאית לי' הלוהו מעות ש"ח בש"ס ב"מ (פ' ב') ור"מ אית לי' מלוה ע"מ ש"ש משום דשמואל, לרבה, אבל בסיפא א"י שהלוה לישראל ע"ח אחר הפסח ד"ה עובר היינו משום דגוף החמץ הוא של ישראל ע"כ עובר, כדקיי"ל (בסי' ת"ם) בא"ח, אף שא"י קבל אחריות משום דשמואל דהוי כאילו פירש, עכ"ז הישראל עובר, ואף להרמב"ן והר"ן דסוברים דאין הישראל עובר מדאורייתא כיון שהחמץ הוא בבית א"י, עכ"ז מדרבנן עובר.

ומש"כ בתומים דלהר"ן אי אפשר לאוקמי הסיפא דברייתא, דאיך קתני עובר דמשמע מדאורייתא, יעו"ש, אשתמיטא לרבינו התומים, דברי הר"ן פסחים פ"ק, שכתב על הרמב"ם דס"ל דמדאורייתא עובר, שכ' וז"ל ואולי סמך הרמב"ם על פשט השמוע' שאמרו בפ' כ"ש אבל א"י שהלוה לישראל ע"ח אחר הפסח ד"ה עובר ולא נהירא דא"כ לא הו"ל למיתני אחר הפסח עכ"ל, א"כ מבואר בדברי הר"ן דפי' עובר מדרבנן, א"כ הקושיא גם להרמב"ן והר"ן קשה דנוקמא להסיפא דברייתא ד"ה עובר היינו מדרבנן, ובריש' פליגי ר"מ ות"ק בפלוגתי' דשמואל, מכח זה הקושיא הכריח התומים דלא כתוס' דאף בדשמואל כיון דלא שייך שומרים בא"י, א"כ אינו באחריות ישראל כלל, ולא הוי כאילו פירש בפירוש, ועכ"פ עיקר ראית התומים מרמ"א דלא הגיה בא"ח אחריות דאונסין מסתמא סובר דאף סברת שמואל שייך בדיני שומרים, אין זה כדאי לדחות דברי התוס' כיון דבאמת להתוס' בעינן אחריות אונסין לרבה דקי"ל כשמואל, ואיך ידחה דברי התוס' מסתימת פוסק אחרון אלא דמהרא"ש לכאורה ראית התומים נכונה כיון דהרא"ש פוסק כרבה בשבועות, ואעפ"כ פסק בפ"ק דאף אחריות פשיעה לענין חמץ עובר בבל יראה, א"כ ע"כ לית לי' סברת התוס' דאל"כ בעינן אחריות אונסין דווקא לרבה וע"כ דסברת הרא"ש דאף דקיי"ל כשמואל דווקא בישראל מישראל אבל ישראל מא"י דליכא דיני שומרים אף מחמת שמואל ליתא.

ובאמת ראיתי בהגהות הב"ח, שתמה על הרא"ש בזה מדברי התוס' שבועות הנ"ל לפי דפסק כרבה יעו"ש, וע"כ נראה לענ"ד דאדרבה דהרא"ש ג"כ סובר כשיטת התוס' דכיון דקיי"ל כשמואל דהוי כאילו פירש שייך ג"כ אף בא"י דליתא גבי' דיני שומרים עכ"ז מחמת פירש הוי ש"ש למאן דפסק כשמואל, אלא דהרא"ש סובר דאף ת"ק דאית לי' מלוה ע"מ ש"ח, היינו ג"כ מחמת דשמואל דחשיב כאילו פירש, ולא הוי רק ש"ח, דלא כמו שנראה מהתומים דת"ק לית לי' כלל דשמואל, ע"כ בא"י דלא שייך שומרים אף ש"ח לא הוי אלא דפליגי בזה הסברא דשמואל אם חשיב כאילו פירש על שמירת ש"ש ות"ק סבר דלא חשיב כאילו פירש כ"א על שמירת שומר חנם, וכיון דלשיטת הרא"ש דסובר דאף באחריות פשיעה עובר בבל יראה אם כן אי אפשר לאוקמי לפלוגתא דרישא דברייתא בדשמואל, דהא אף לתנא קמא הוי שומר חנם מחמת סברת שמואל דהוי כאילו פירש על שמירת שומר חנם, אלא ע"כ דהברייתא דמיירי דלא קבל אחריות היינו שפירש בפירוש שאינו מקבל אחריות, דלא כמש"כ בתומים דמ"ש הרא"ש דלא קבל אחריות היינו מהסתם, וראיתו מהא דא"י שהלוה לישראל ע"ח, דאם מיירי דא"י קבל בפירוש אחריות ואין שום אחריות על ישראל למה לי' הרהינו ומעכשיו במעכשיו לחוד סגי, יעו"ש ולא הבנתי דע"כ לאביי מיירי שבפירוש קבל א"י האחריות על עצמו ופטר את ישראל מכל האחריות אף מאונסין, אם כן לרבא על כרחך לא מהני בכהאי גונא, ואף במעכשיו לא מהני דכיון דצריך קני' גמורה ואי מישראל לא קנה בכסף וכנ"ל, ע"כ צריך הרהינו ומעכשיו ואף שפירש בפירוש שאחריות הוא על א"י לא מהני, ודוקא לאביי מצד למפרע הוא גובה שעבוד עדיף מקנין כנ"ל, א"כ הא דישראל שהלוה לא"י ע"ח מיירי ג"כ הרא"ש דלא קבל הישראל אחריות בפירוש אלא דהתוס' בשבועות לא ניחא להו לאוקמא דמיירי שלא קבל אחריות בפירוש ע"כ פירש דמיירי בסתם, וקשה דה"ל להיות עובר מחמת קבלת אחריות מהסתם מחמת שמואל דהוי כאילו פירש ע"כ פירש דבעינן אחריות אונסין וכנ"ל, ועכ"פ בין הרא"ש בין התוס' סוברים דהך סברא דשמואל דחשיב כאילו פירש שייך אף בא"י דלא כתומים, אלא דעדיין קשה על הרמ"א דלא הגיה בא"ח דבעינן אחריות אונסין ונ"מ לאחר הפסח דהוי דרבנן ואזלינן לקולא, ע"כ הנראה בס"ד.

והוא אף דיסוד דברי התוס' אמת דלרבה דקיי"ל כשמואל, דהוי כאילו פירש שייך ג"כ אף בא"י, דחשיב כאילו קבל אחריות בפירוש, עכ"ז אין הכרח דבעינן אחריות אונסין, ולא קשה קושית התוס' דא"כ ישראל שהלוה לא"י ע"ח יאסר בהנאה שהרי חייב באחריות גניבה ואבידה מדשמואל, וגם לא קשה קושית והוכחת התומים מדלא מוקי הש"ס רישא דברייתא דפליגי בדשמואל ר"מ ות"ק והסיפא כיון דגוף החמץ של ישראל ע"כ לד"ה עובר ולהר"ן עכ"פ מדרבנן עובר, והיינו דכל הסוגיא דפסחים (ל"א) אזיל אליבא דרבא דס"ל מכאן ולהבא הוא גובה, וכן הא דפסחים (ה') הוא ג"כ מימרא דרבא דאמר לבני מחוזא כו' כיון דאילו מיגנב כו', והנה התוס' ב"ק (נ"ו) ב"מ (כ"ט) ובשבועות (מ"ד) ד"ה הו"ל הוכיחו דהלכה כרבה מהא דרב נחמן דקיי"ל כוותי' בדיני, וס"ל ב"מ (מ"ג) גבי המפקיד מעות אצל שולחני אף דיש לו רשות להשתמש לא הוי רק ש"ש ולא שואל, ובפ' אלו מציאות (כ"ט) מוכח דלרב יוסף משום דשרי לי' לאשתמושי להו הוי שואל, א"כ מוכח מרב נחמן דסבר כרבה לפ"ז רבא דהקשה לרב נחמן (ב"מ מ"ג) לדידך דאמרת שואל לא הוי ש"ש נמי לא הוי כו' מוכח דס"ל דבהנאת היתר שימוש הוי שואל ע"כ סבר כרב יוסף, דאל"כ למה לי' לדחוק המשנה דאלו מציאות דאבד היינו באונס, וע"כ דסבר כרב יוסף א"כ ע"כ ר"ע סבר ג"כ דהוי ש"ש וע"כ הפלוגתא דר"ט ור"ע לענין אונסין, ועיין ח"מ (סי' רס"ז) בש"ך (ס"ק י"ז) דכתב ג"כ כמאן דסבר כרבה למה נוציא המשנה מפשטא על כן מחמת היתר תשמיש לא הוי רק ש"ש, א"כ רבא דמוכח דסבר דהוי שואל ע"כ כרב יוסף ס"ל, א"כ אזדא לי' הוכחת התומים דלמה לא מוקמינן הברייתא הרישא דפליגי בדשמואל, הא כל הסוגיא אזלא אליבא דרבא ורבא סבר כרב יוסף ולרב יוסף ליתא דשמואל, ולא שייך פרוטה דרב יוסף באינו ישראל ע"כ מוקי הש"ס הפלוגתא בדרבי יצחק, אבל לעולם למאן דפסק כרבה וכשמואל, הוי ש"ש אף בישראל שהלוה א"י מחמת דחשיב כאילו פירש כשמואל, ולא צריך אחריות אונסין כלל, והש"ס בעי לאוקמא הברייתא אליבא דרבא דלית לי' דרבה וס"ל כרב יוסף וכנ"ל, ובהכי ניחא לישב שיטת ר"ח ובעל העיטור דס"ל דאף לאביי בעינן משכנו אצלו, י"ל לפי המסקנא הברייתא, לאביי מיירי בלא הרהינו אצלו ות"ק ור"מ קאמיפלגי בדשמואל ובסיפא ד"ה עובר כיון דהגוף של ישראל כהוכחת התומים דאביי ס"ל כרבה והא דקתני במשנה נכרי שהלוה לישראל ע"ח מותר בהנאה מיירי בהרהינו בלא מעכשיו אליבא דאביי ולמפרע הוא גובה והברייתא מיירי בלא הרהינו ופליגי בדשמואל ובסיפא לכ"ע עובר דכיון דגוף החמץ הוא של ישראל ובלא הרהינו לא אמרינן למפרע הוא גובה לשיטת ר"ח ובעל העיטור כנ"ל אבל הש"ס אליבא דרבא דסבר כרב יוסף מוקי הפלוגתא בדרבי יצחק, והך ברייתא דא"י שהרהין פת פורני אצל ישראל דאינו עובר ואם אמר הגעתיך ה"ז עובר לאביי צריך לתרץ דסבירא ליה כמאן דאמר דס"ל גבי בכור בין גבה מעות או קרקע אין לו, והוא רבנן דפליגי על רבי ב"ב (קכ"ה שם) וע"כ דס"ל מכאן ולהבא הוא גובה ע"כ בעינן הרהינו ומעכשיו ועכ"פ לפ"ז נתברר טעם של הרמ"א דלא הגיה דבעינן דווקא אחריות אונסין, דאזדא לי' הוכחת התוס', דהא הש"ס קאי אליבא דרבא ורבא לית לי' דרבה וס"ל כרב יוסף, אבל לרבה באמת מחמת שמואל הוי ש"ש דהוי כאילו פירש רק דקשה מהך ברייתא דא"י שהרהין פת פורני אצל ישראל דאינו עובר י"ל דהך ברייתא ס"ל כר"א דלית לי' דשמואל, ולא הוי ש"ש, אבל הברייתא דפלוגתא דר"מ ות"ק י"ל באמת לרבה דפליגי בדשמואל וכהוכחת התומים רק דהש"ס אזיל אליבא דרבא דלית לי' דרבה וכנ"ל, לפ"ז יצא לנו לדינא דאף לרבה לא בעינן אחריות אונסין, דאזדא הוכחת התוס', מהש"ס, והברייתא דא"י שהרהין פת פורני איכא לאוקמי כר"א דפליג על שמואל אבל הדין דין אמת לרבה דקיי"ל כשמואל אף באינו ישראל שייך הך דשמואל אף דאין שומרים בא"י עכ"ז מחמת שמואל חשיב כאילו פירש, ודלא כתומים ואעפ"כ לא בעינן אחריות אונסין לענין חמץ וכנ"ל, וניחא הא דלא הגיה הרמ"א בא"ח, לענין איסור דבעינן אחריות אונסין וכנ"ל:

תוכן העניינים

תורת אליקום

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה