תורת אליקום· רבי אליקום גצל מאיר פודרוביניק
סימן ד · אות ג
לבאר בס"ד בהא דלא הביא הרי"ף פלוגתא דאביי ורבא לענין דין דקיי"ל כרבא מכאן ולהבא גובה דתמה הרז"ה ע"ז, והרמב"ן כתב, כיון דפסק הרי"ף בין גבה קרקע בין גבה מעות אין לו לבכור פי שנים נשמע דקיי"ל כרבא, ונבאר הדבר בס"ד ובתוכו יתבאר לתרץ כמה קושיות, והוא דבסוף ב"ב (קע"ה ב' ודף קע"ו) פליגי רבה ועולא עולא סבר שיעבודא דאורייתא אחד מלוה ע"פ ואחד מלוה בשטר ורבה סבר שעבודא לאו דאורייתא, וכן פליגי ר"י ור"ל ס"ל ש"ד, ורב ושמואל ס"ל שעבודא לאו דאורייתא ופסק ר"פ הילכתא מלוה ע"פ גובה מן היורשים כדי שלא תנעל דלת בפני לוין ואינו גובה מן הלקוחות דלית לי' קלא, ובהך דר"פ הקשה התוס' בד"ה גובה מן היורשים דהכא קאמר הטעם שלא תנעל דלת ובקדושין (י"ג) קאמר הטעם דש"ד, וכמה תרוצים נאמרו בזה בתוס' ובריטב"א, והרי"ף קא מתרץ דלהכי אוקמא אדינא דאורייתא משום דלא תנעל דלת, ועיין ש"ך ח"מ (סי' ל"ט ס"ק ב') דהביא בשם הריטב"א ותוס' רי"ד ורמב"ן דתמהו על הרי"ף בזה דמה צריך טעם לאוקמא אדאורייתא כיון דלית להו פסידא, והנה הש"ך שם כתב דאביי אית לי' שעבודא לאו דאורייתא, וכ"כ התוס' גיטין (נ') בחד תירוץ, ורבא ס"ל ש"ד, ובסי' ק"ח (סעיף י"ח) פסקינן אפי' התנה שיגבה מעדיות אין גובה מיתומים אלא מזבוריות, כרב נחמן ואביי, והעיד הבע"ת שהרי"ף ג"כ חזר בו ופסק כר"נ ולא כרבא שם, וע"כ דס"ל דאין תלוי פלוגתא שלהם בש"ד, דהא הרי"ף והרמב"ם והרמב"ן והרשב"א והריטב"א כולם פסקו ש"ד, וכן המחבר ואעפ"כ פסקו כר"נ ומ"ז, והנה הגאון בעל פ"י בגיטין (נ') שס הקשה על התוס' איך אפשר לומר דאביי סבר שעבודא לאו דאורייתא כיון דאביי סבר למפרע הוא גובה ע"כ סבר ש"ד דאל"כ מאי מקשה הש"ס ס"פ ג"פ דרבה אדרבה דסבר גבי בכור גבו קרקע יש לו פי שנים אלמא סבר ש"ד, ופי' רשב"ם דה"ל כמאן דהחזיק בחיי אביו, ואם נאמר דמאן דסבר שעבודא לאו דאורייתא אפ"ה מצי סביר דכמאן דהוחזק בחיי אביו דלמפרע הוא גובה א"כ אין הכרח דרבה סבר ש"ד, אע"כ דמ"ד של"ד לא מצי סביר למפרע הוא גובה והניח בצ"ע, ע"כ בס"ד, נברר הדברים להכריח מתוך הסוגיא דב"ב (קכ"ה) דמקשה אביי לרבה ולרב נחמן דרבה סבר גבו קרקע יש לו גבו מעות אין לו, ורב נחמן סבר גבו מעות יש לו גבה קרקע אין לו, ומקשה אביי לרבה לדידך קשיא ולר' נחמן קשיא לדידך קשיא מ"ש מעות דלא דלאו הני מעות שבק אבוהון קרקע נמי לאו הא קרקע שביק ועוד כו' ולר"נ קשיא מ"ש קרקע דלא דלאו הא קרקע שביק אבוהון מעות נמי לאו הני מעות שבק, ועוד הא אמר ר"נ אמר רבה בר אבוה יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם בעל חוב חוזר וגובה מהם, ומתרץ רבה לא לדידי' קשיא ולא לר"נ טעמא דבני מערבא קאמרינן ולן לא ס"ל והנה קשיא דמקשה אביי על רבה קרקע נמי לאו הא קרקע שביק, הא אביי סבר למפרע הוא גובה וקרקע דשייך בי' שיעבוד ע"כ למפרע גובה והוי מוחזק אצל בכור אבל מעות דלא שייך בי' שיעבוד ע"כ גבו מעות אין לו, וכן הא דמקשה אביי לר"נ מהא דיתומים שגבו קרקע בחובת אביהם דפירש רשב"ם דר"נ דידי' סבר בין גבו קרקע בין גבו מעות אין לו, כמסקנא דש"ס דילן פסחים דהטעם הוא משום דר' נחמן ולא משום דלמפרע הוא גובה ור"ת פי' שם דר' נחמן סבר בין גבו קרקע או מעות יש לו, ולדברי אביי קא"ל דס"ל למפרע הוא גובה ולא לפי מה שתירצה רבא בסוגין דילן בפסחים משום דר"נ, והנה הרשב"א בחידושיו לקדושין כתב דמהא דיתומים שגבו קרקע בחובת אביהם בע"ח חוזר וגובה מהם מוכח דשעבודא דאורייתא, והנה צריך להבין דברי קדשו דאף לפי' ר"ת דר"נ סבר בין גבו קרקע בין גבו מעות יש לו, נהי דמוכח ע"כ דר"נ סבר ש"ד, עכ"ז לפי האמת דקיי"ל כר"נ, א"כ י"ל דאין הכרח מזה למפרע הוא גובה, כמו שמתרץ רבא בסוגין, א"כ איך מוכח דש"ד, אלא צ"ל כוונתו, והוא דאף דר"נ ילפינן מקרא עכ"ז למ"ד שעבודא לאו דאורייתא ופי' רשב"ם דאף מיני' דידי' ג"כ פליגי, א"כ גם בדר"נ, היינו מצד פריעת בע"ח מצוה ואקרקפתא דלוה מונח לשלם למלוה ראשון אבל הנכסים אינם משועבדים וכן פירש הרשב"א למ"ד של"ד, הביאו בתומים (סי' פ"ו ס"ק ג') א"כ עדיין קשה ביתומים שגבו קרקע בחובת אביהם כיון דמכאן ולהבא הוא גובה, ה"ל כקנו יתמי נכסי כיון דלא הי' שיעבוד מדאורייתא, אלא ע"כ צ"ל דש"ד, א"כ חל השעבוד דר"נ על הקרקע בעצמה א"כ מוכח שפיר ש"ד, ובאמת רבא סובר ש"ד בגיטין (נ') כנ"ל ע"כ פסק כר"נ בהך דיתומים שגבו קרקע דבע"ח גובה מהם.
ועתה נברר בס"ד הך קושיא שהקשה הפ"י דאיך אפשר לומר לאביי דס"ל למפרע הוא גובה דשעבודא לאו דאורייתא דהא הש"ס מקשה על רבה מהא דגבו קרקע יש לו ש"מ ש"ד, דבאמת י"ל לאביי מדאורייתא אין כאן שיעבוד והא דלמפרע הוא גובה והקדשו הקדש של המלוה כיון דחכמים שעבדו הנכסים במלוה בשטר חל השעבוד למפרע וקנה וחל הקדשו ומכירתו של המלוה למפרע הוא שלו, אלא דבבכור כיון דאין מגיע לו שני חלקים כ"א במוחזק וכיון דמדאורייתא אין שעבוד נכסים ע"כ אין הבכור נוטל במלוה שגבה קרקע וכיון דרבה סבר גבה קרקע יש לו, ע"כ מוכח דש"ד דאל"כ מאי אהני השעבוד דרבנן להפקיע נכסים מאחיו של הבכור כיון דמדאורייתא אין כאן שיעבוד ואינו מוחזק כ"א ראוי, א"כ אין הכרח מהא דסבר אביי למפרע הוא גובה וחל המכר למפרע כיון דעכ"פ הוא שלו ומשועבד מדרבנן וכיון דעשו חז"ל שעבוד מהני השעבוד למפרע לחול המכר מקודם, או ההקדש, אבל לענין בכור כיון דמדאורייתא אין כאן שיעבוד א"כ אין להבכור יתרון במלוה של אביו משאר אחיו איך יפקיעו חז"ל להוציא מיד האחים ע"כ שפיר מוכח דמאן דסבר גבו קרקע יש לו ש"ד, אבל כיון דמסיק הש"ס דרבה סבר בין גבו קרקע בין גבו מעות אין לו והיינו דסובר של"ד, א"כ י"ל באמת אביי תלמידו בשיטתו אזיל, ע"כ מקשה שפיר בב"ב (קכ"ה) אביי לרבה מ"ש מעות לאו הני מעות קרקע נמי לאו הא קרקע שביק, והיינו כיון דסובר שעבודא לאו דאורייתא א"כ לא שייך למפרע הוא גובה לענין בכור, ולא קשה מה שהקשינו אדרבה לפי שיטת אביי דסובר למפרע הוא גובה א"כ יש לחלק בין קרקע לבין מעות דעל קרקע שייך שעבוד למפרע אבל לא על מעות דהוי מטלטלים ולפי זה ניחא כיון דשעבודא לאו דאורייתא לא שייך לענין בכור למפרע גובה ואביי סבר ג"כ שעבוד לאו דאורייתא כרבה, ורק לענין מכר והקדש למפרע חל מחמת שעבוד דרבנן, ולא קשה כלל קושית הפ"י כנ"ל, ולפ"ז נאמר בהיפך דמאן דסבר גבו קרקע יש לו ע"כ סבר שעבוד דאורייתא וגם למפרע הוא גובה ע"כ לא הוי ראוי כ"א מוחזק, אבל אליבא דהלכתא דפסק שם ר"פ בין גבו קרקע בין גבו מעות אין לו והקשו שם התוס' (בדף קכ"ו) בד"ה ואין הבכור בסופו וצ"ע דר"פ סבר הכא בין גבו קרקע בין גבו מעות אין לו וסבר שעבודא לאו דאורייתא דבשלהי ג"פ מדמי להדדי ובקדושין סבר ר"פ ש"ד עכ"ל ובאמת אינו קשה כלום דהא דמדמה הש"ס להדדי היינו דמאן דסבר, גבי קרקע יש לו סבר ש"ד בודאי אבל להיפך דמאן דסבר אין לו י"ל דסובר ג"כ ש"ד אלא מאן דסבר יש לו סובר ש"ד ולמפרע הוא גובה ומאן דסבר אין לו אף דסובר ש"ד עכ"ז כיון דמכאן ולהבא הוא גובה הוי ראוי ולא מוחזק ואין הבכור נוטל פי שנים, ותדע דכל הפוסקים דסוברי' ש"ד פסקו הא דר"פ דבין גבו מעות או קרקע אין לו וע"כ הטעם משום דקיי"ל כרבא דלמפרע הוא גובה ע"כ הוי ראוי אף דש"ד אלא דמאן דסובר למפרע הוא גובה וש"ד סובר גבו קרקע יש לו וזה הוא כוונת הרמב"ן בהא דפסקינן גבו קרקע אין לו ש"מ דסובר כרבא.
ע"כ לא הוצרך הרי"ף להביא מחלוקת אביי ורבא דמוכח מהא דגבו קרקע אין לו דמכאן ולהבא הוא גובה אף דש"ד. והנה יש להבין לפי מה שכתבו התוס' גיטין (נ') דרב נחמן סבר שעבודא לאו דאורייתא, ולפירוש ר"ת ב"ב (קכ"ה) סובר רב נחמן בעצמו בין גבה קרקע בין גבה מעות יש לו, א"כ סובר שעבודא דאורייתא. כדמוכח בסוף ב"ב דמקשה על רבה דסובר של"ד מהא דגבו קרקע יש לו גבו מעות אין לו והוא לכאורה קושיא אלימתא, וצ"ל דהתוס' לשיטתם דלית לי' הא דרשב"ם במיני' דידי פליגי אלא דאף למ"ד שעבודא לאו דאורייתא דווקא בלקוחות או ביתומים, אבל בלוה בעצמו לכ"ע ש"ד, והקשה התוס' סוף ב"ב ד"ה גבו קרקע אע"ג דמיני' איירי מכ"מ מעות אין לו דלאו הני מעות שביק מכ"מ קרקע יש לו כו' א"כ עיקר הוכחת הש"ס דרבה סבר ש"ד מהא דמחלק בין גבו קרקע למעות, אבל ר"נ דסובר בין גבו קרקע בין גבו מעות יש לו יש לומר דסובר שעבודא לאו דאורייתא דמיני' דידי' לכ"ע ש"ד, אבל ביתומים ולקוחות של"ד לרב נחמן ובהכי ניחא הא דאמר רב נחמן ב"ק (י"ב א') דאין גובין מן העבדים מיתומים וכתב התוס' שם בד"ה אנא מתניתא ידענא דסבר ר"נ של"ד, ובמילי דרבנן עבדא לאו כקרקע, והיינו מיתומים ולקוחו' של"ד לרב נחמן לפי' התוס' לשיטתו, אכן הרשב"ם והרשב"א ושאר פוסקים דכתבו דאף מיני' דידי' פליגי סובר ר"נ ש"ד, ע"כ פסקו בהא דגיטין כר"נ (בסי' ק"ח) בש"ע, ובעל קצה"ח בסי' ל"ט, ס"ק א') כתב דהא דהקשה התוס' על הרשב"ם שיליף ש"ד משום דכתיב והאיש אשר אתה נושה בו כו' שהקשו התוס' הא מיני' איירי ופי' היינו דמיני' עכ"פ שייך תשלומים אבל לא משום שעבוד נכסים כו' יעו"ש, והי' בהעלם עין מהמחבר הנ"ל דברי התוס' הקודמים ד"ה גבו קרקע שמוכח בהדיא דאף משום שעבוד נכסים שייך במיני' דידי' אף למ"ד שעבודא לאו דאורייתא דאל"כ אין התחלה לקושיתם שם וזה פשוט, לפ"ז י"ל בס"ד דגם אביי סובר כר"נ בין גבה קרקע בין גבה מעות יש לו מיני' דידי', וניחא הא דסובר למפרע הוא גובה במיני' דידי' דהוי ש"ד לכ"ע, וניחא הסוגיא דפסחים כפשוטו דמקשה אא"ב למפרע הוא גובה הוי החמץ ברשות א"י היינו במיני' דידי' אף במטלטלים למפרע הוא גובה כמו לר"נ אף בגבה מעות, ואף שיכול הלוה למכור, עכ"ז גם המלוה מכירתו חל למפרע כשפרע לו במעות או במטלטלים כמו בבכור גבה מעות, הוי למפרע מוחזק, ובהכי ניחא ג"כ הא דלא קאמר בש"ס דרבי סבר שעבודא דאורייתא דסבר הבכור גובה ממלוה, ורבנן סברי של"ד, וה"ל להש"ס סוף ב"ב לומר דתנאי הוא, אף דאיכא לתרץ דאף רבנן מודים דש"ד אלא הא דאין הבכור נוטל במלוה דהוי ראוי דמכאן ולהבא הוא גובה אבל עכ"פ רבי סובר ש"ד אלא ע"כ לפי פי' התוספו' מיני' דידי' הוי לכ"ע ש"ד, ועיקר קושית הש"ס על רבה הא דמחלק בין גבה קרקע לגבה מעות כמש"כ התוס', ומה שהוכיח בקצה"ח, מתוספות ב"מ (ד' ב') ד"ה אין נשבעין, דהקשו למ"ד ש"ד מודה במקצת למה נשבע הא הוי שעבוד קרקעות כו' והקשו מהא דר' יוחנן הכופר במלוה שיש עליו עדים כו' וכתבו דמיירי דאית לי' משעבדי ולית לי' בני חרי דאי אית לי' בנ"ח אפי' יש עליו עדים פטור דמשמע למ"ד של"ד ניחא ואם איתא במיני' דידי' לכ"ע ש"ד, אין הכרח, דהתוספות נקטו הקושיא לר' יוחנן דס"ל ש"ד וגם הקושיא הקודמת בתוספות למ"ד ש"ד לכל השיטות אף לפי רשב"ם קשה אבל באמת לשיטת התוס' דבמיני' דידי' לכ"ע ש"ד, צ"ל אף למ"ד של"ד בלית לי' קרקע בני חרי, אלא דמדברי הטור ח"מ (בסי' פ"ח) שכתב אבל התוס' כתבו דאפי' במלוה ע"פ ליכא שבועה דאורייתא במודה במקצת כיון דקיי"ל שעבודא דאורייתא אלא א"כ אין ללוה קרקע כו', מוכח דלמ"ד של"ד, א"צ לאוקמי בלית לי' קרקע בני חרי, י"ל דהטור סובר כהרשב"ם, וגם האמת נקיט כיון דהטור סובר שעבודא דאורייתא, אבל עכ"פ התוס' סברי דאף למ"ד של"ד במיני' דידי' הוי דאורייתא, כדמוכח בבירור מתוס' ד"ה גבי קרקע, וניחא כל הנ"ל הא דרב נחמן ואביי וכנ"ל התוס' לשיטתם.
והנה התוס' סוף ב"ב הקשו דהיכא מוכח מעולא מהא דסובר דב"ח דינו בזבוריות מדאורייתא דילמא מיני' דידי' כו', אבל מיתמי ולקוחות סובר של"ד יעו"ש, ולענ"ד מוכח מב"ק (י"ב א') דסובר עולא דבע"ח גובה מעבדים מיתמי דלא כרב נחמן ש"מ דסובר שעבודא דאורייתא, דהוי במילי דאורייתא כמקרקעי כמש"כ התוס' שם ד"ה אנא מתניתא כו' דתלי' זה בזה, א"כ מוכח דאף ביתמי הוי ש"ד, אלא אף שכתבנו דהתוס' ס"ל במיני' דידי' לכ"ע הוי שעבוד נכסים, עכ"ז רוב הפוסקים חולקים ע"ז ה"ה הרשב"ם והרשב"א דהוכיח מהא דר"נ דסובר יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם בע"ח גובה מהם דס"ל ש"ד, מוכח דבמיני' דידי' סובר ג"כ למ"ד של"ד אין שום שעביד נכסים, כיון דבאמת קיי"ל כר"נ, וע"כ דאף בדר"נ ליכא שעבוד נכסים וכנ"ל וכן מהטור (סי' פ"ח) וכן מהרא"ש פ' שביעת הפקדון יעו"ש, ומשארי פוסקים מוכח דאף במיני' דידי' למ"ד של"ד ליכא שעבוד נכסים רק משום חיוב תשלומים וכן מוכח פשטא דש"ס סוף ב"ב, לפי זה לפי שיטת רוב הפוסקים דפליגי אף במיני' דידי וסובר ר"נ ש"ד כיון דסבר בין גבה קרקע בין גבה מעות יש לו וכן מהא דאמר ר"נ יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם בע"ח גובה מהם.
וצריך לתרץ דלא יקשה מהא דר"נ דסובר דבע"ח אינו גובה מעבדים מיתומים דשל"ד כמש"כ התוס', היינו כמש"כ התומים (בסי' ל"ט) דר"נ מחלק בין קרקע למטלטלי' וסובר דהא דמטלטלים דיתמי לבע"ח לא משתעבד הוי מדאורייתא, כמש"כ הטור (בסי' ק"ז) ע"כ בע"ח אינו גובה מיתומים מעבדים, דהוי כמטלטלים, והא דסובר ר"נ בין גבה קרקע בין גבה מעות יש לו, היינו מיני' דידי' הוי מטלטלים וקרקע שוים, וש"ד.
נחזור לענין לדברי הרי"ף כיון דפסקינן בין גבו קרקע או מעות אין לו, ואף דפסקינן ש"ד עכ"ז מכאן ולהבא גובה וכנ"ל, א"כ יש להמתיק דברי הרי"ף סוף ב"ב דכתב על ר"פ דהא דקיי"ל דאין מלוה ע"פ גובה מיורשים משום נעילת דלת אוקמא אדאורייתא, והיינו כיון דעיקר הגבין מכאן ולהבא, ואם מכרו היתומים הנכסים במלוה ע"פ אין בע"ח גובה מהדמים שבידם דלאו הני זוזי שביק אביהם, ועיין רא"ש בפ' מי שמת (סי' ב') דאף לאחר תקנה דמטלטלים משתעבדי לבע"ח אינו גובה מהדמים, ועכ"פ לדינא דש"ס אינו גובה ממטלטלים אף שמכרו הקרקע וכיון דקיימא לן דמלוה על פה אינו גובה ממקבל מתנה כמבואר בתוס' כתובות (מ"ט ב') ד"ה הוא ואשתו, ראיה מהא דשטר שאין בו אחריות נכסים יחזיר ובמקבל מתנה ליכא פסידא אף דמתנה הוי כמכר דאי לא דעביד לי' ניחא לנפשי' לא הוי יהיב עכ"ז פסידא לא שייך, וא"כ הי' לחז"ל להשוות מדותם מקבל מתנה עם יורש, ע"כ קאמר הש"ס דמשום נעילת דלת העמידו חז"ל ביורשים על דין תורה וחלקו בין יורש למקבל מתנה דלא שייך נעילת דלת במקבל מתנה וכיון דקיי"ל מכאן ולהבא גובה, והיכא שמכרו היתומים קרקעות במלוה ע"פ שלהם מכרו, ואין בע"ח גובה מהמעות שקבלו ועיין תשובת הרא"ש (כלל ע"ט סי' י') ועיין סמ"ע (סי' ק"ז ס"ק ט"ו) ע"כ שפיר קאמר רבינו הגדול הרי"ף דלהכי קאמר הש"ס לר"פ גובה מן היתומים משום נעילת דלת ואוקמא אדאורייתא כיון דבמתנה אין מלוה ע"פ גובה וגם מכאן ולהבא הוא גובה ושלהם הוא הקרקע עד עת גבי', הי' להחכמים להשוות יורש למקבל מתנה, ע"כ צריך לטעם משום נעילת דלת: