תורת אליקום· רבי אליקום גצל מאיר פודרוביניק
סימן ד · אות ב
לבאר בס"ד הך תירוץ הרמב"ן דקס"ד בה"א דמיירי בשעבוד מטלטלים אג"ק, ונבאר בס"ד דברי קדשו, דלכאורה יפלא לדחוק אוקימתא דלא נזכר כלל, והיינו דדבר זה תלוי באשלי רברבי והוא דהבע"ת והריטב"א והטור (בסי' קי"ז) בח"מ והבעה"ת (בשער מ"ג, חלק ג') והריטב"א כתובות (נ"ט) דהקשו על הא דרבא דהקדש חמץ ושחרור מפקיע מידי שיעבוד, דלמה לי' מחמת הקדש קדושת הגוף שמפקיע מידי שיעבוד כגון שהקדיש שורו אף שעשה לו אפותקי הא קיי"ל עשה שורו אפותקי ומכרו אין בע"ח גובה ממנו, וכש"כ הקדש, ותירצו דמיירי ששעבוד מטלטלים אג"ק, וכן בתוספות ב"ב (מ"ד ב') ד"ה שורו אפותקי כתבו ג"כ דהקדש מפקיע אפי' אקני לי' מטלטלין אג"ק, וכן בתוס' ערכין (כ"ג ב') ד"ה משום ובאמת בתוס' גיטין (מ') ד"ה הקדש נראה שחולקים ע"ז, שהקשו הא דלא חשיב מכר דעשה שורו אפותקי ומכרו אין בע"ח גובה ממנו ותירצו דהתם תקנתא דרבנן הוא משום פסידא דלקוחות דלית לי' קלא, כו', ואם איתא דמיירי באקני מטלטלים אג"ק בהקדש בלא"ה לא קשה דבכה"ג במכר גובה הבע"ח ממנו, ע"כ לא קחשיב מכר, ואפשר לקושיא זו רמז הגאון מוהר"י ברלין ז"ל בב"ב ובערכין בציונו שם יעו"ש, אבל תירוץ לסתירת התוס' נלע"ד ברור בס"ד, והוא דשיטות חלוקות הן ר"ת ור"י ז"ל, והוא ע"פ המבואר בתוס' ב"ק (ל"ג ב') ד"ה משום דר"ת מפרש דבכל קדושת מטלטלים מפקעת מידי שיעבוד ואפי' קדושת דמים, א"כ לפ"ז הא דאמרינן דהקדש מפקיע מידי שיעבוד דווקא קדושת הגוף כמו שפירש רש"י בכמה מקומות בפסחים בסוגין ובכתובות (נ"ט) ובשארי מקומות, ע"כ מיירי בשיעבוד מטלטלים אג"ק, וזה הוא סברת התוספות ב"ב (מ"ד) ובערכין שם, אבל שיטת ר"י דאף במטלטלים דווקא קדושת הגוף מפקיע מידי שיעבוד אבל קדושת דמים לא מפקיע מידי שיעבוד א"כ ע"כ מיירי באפותקי סתם וקדושת הגוף ומכר שווים הם ע"כ הקשו שפיר בתוס' גיטין (מ') הא דלא חשיב מכר ג"כ ותירצו דהתם משום דלית לי' קלא, אבל בהקדש קדושת דמים דלא שייך הך טעמא לא חל כלל ההקדש וזה הוא שיטת ר"י דחולק על ר"ת וסובר דאף במטלטלים דווקא קדושת הגוף מפקיע מידי שיעבוד, אבל קדושת דמים בין קרקע ובין מטלטלים אינו חל ההקדש וא"צ פדיון אלא משום דר' אבהו כמש"כ תוס' ערכין ד"ה משום בסופו, והנה יש להבין בתוס' ערכין שם דכתבו דאין להוכיח מהא דפירש רש"י אהא דאמר רבא עשה שורו אפותקי והקדישו דאין בע"ח גובה ממנו דדוקא קדושת הגוף הוא דמפקיע מידי שיעבוד אבל קדושת דמים לא דמשמע אפילו מטלטלין אין הקדש חל אם הוא קדושת דמים כנ"ל דאפשר להעמידה כגון שהקנה מטלטלים אג"ק יעו"ש, דאם מיירי רש"י דהקנה מטלטלי' אג"ק א"כ למה לרש"י כלל לאוקמי באפותקי כיון דמיירי במטלטלים אג"ק מה יוסיף ענין אפותקי לזה, וצ"ל כיון דפלוגתא הוא אם שעבודא דאורייתא או דרבנן כמבואר בסוף ב"ב, ולפי פי' רשב"ם אף במיני' דידי' איכא פלוגתי' א"כ אם נאמר שעבוד דרבנן ומדאורייתא אין שום שעבוד לבע"ח על נכסים שלו כ"א מחמת פריעת בע"ח מצוה, א"כ הך דין דהקדש מפקיע מידי שיעבוד איך שייך למ"ד שעבודא לאו דאורייתא, ואף דרבא סובר שעבודא דאורייתא כמש"כ תוס' גיטין (נ') וכפי שיתבאר בס"ד לקמן, עכ"ז על הך דין דהקדש מפקיע מידי שיעבוד אין חולק ולכ"ע הוא, א"כ למ"ד שעבודא לאו דאורייתא, למה לי' מחמת דהקדש מפקיע מידי שיעבוד הלא בלא"ה אין שיעבוד מדאורייתא, א"כ ההקדש קדושת הגוף חל ממילא, ע"כ פירש רש"י דמיירי באפותקי מפורש ובכה"ג איכא שיעבוד מדאורייתא לכ"ע, וע"ז אמרינן דהקדש מפקיע מידי שיעבוד, אלא דע"ז קשה הא מטלטלים אין כאן שיעבוד כלל, וע"ז כתבו דמיירי במטלטלים אג"ק, א"כ צריך תרווייהו באפותקי וגם להקנות מטלטלים אג"ק, ובזה נדחה ראית הגאון בתומים (סי' קי"ז ס"ק ו') דהוכיח מרש"י דפירש הא דהקדש מפקיע מידי שיעבוד דמיירי באפותקי דלית לי' הך שיטה דמיירי במטלטלים אג"ק, דאל"כ למה לי' אפותקי לוקמא כפשוטו במטלטלים אג"ק והקנה לו השור והקדישו קדושת הגוף והקדש מפקיע מידי שיעבוד, ומכח זה הכריח דרש"י סבר דקדושת דמים לא חל על מטלטלים ואף דבעשה שורו אפותקי ומכרו אין בע"ח גובה ממנו בהקדיש קדושת דמים אינו חל דליכא פסידא להקדש ולא הוי כמו מכר, והוי כמו מתנה יעו"ש ולפי הנ"ל אין הכרח מרש"י די"ל דמיירי בשעבוד מטלטלים אג"ק וצריך לאפותקי להעמיד ג"כ אליבא דמ"ד שעבודא לאו דאורייתא דבכה"ג באפותקי הוי שעבוד דאורייתא לכ"ע, וע"כ מוכרח כן לפרש דברי התוס' ערכין כנ"ל, והנה הגאון בתומים (בס"ק הנ"ל) כתב, דלפי מה שכתבו התוס' כתובות (מ"ט) ד"ה הוא ואשתו הא דתנן עשה שורו אפותקי ומכרו אין בע"ח גובה דוקא מכרו אבל נתנו במתנה גובה וכן בתוס' ב"ק (ק"ט) ד"ה לוה, א"כ הקדש קדושת דמים ג"כ הוי כמו מתנה ע"כ אין הקדש חל על אפותקי לחוד, וא"צ לאוקמי במטלטלים אג"ק יעו"ש, א"כ י"ל דהתוס' גיטין (מ') אזיל בשיטה זו, והוא שיטת ר"י, אבל ר"ת סובר דבכל קדושת מטלטלים מפקיע מידי שיעבוד אפי' קדושת דמים ולדידי' צריך לאוקמי במטלטלים אג"ק, א"כ לפ"ז הבעה"ת והריטב"א ותוספות ב"ב (מ"ד) ותוספות ערכין (כ"ג) והטור כולם סוברים דהא דהקדש מפקיע מידי שיעבוד מיירי במטלטלים אג"ק, לבד תוספות גיטין (מ') סוברים דמיירי באפותקי סתם, וכן תוספות כתובות (מ"ט), לפי מה שכתב התומים, א"כ לפי רוב הפוסקים מיירי במטלטלי' אג"ק, א"כ הא דהקדש חמץ ושחרור מפקיע מידי שיעבוד, מיירי במטלטלים אג"ק, וכן חמץ מיירי ג"כ במטלטלים אג"ק, דאין שייך שיעבוד באינו ישראל רק דמיירי באפותקי וגם הקנה מטלטלים אג"ק, וזה הוא תירוץ הרמב"ן דמיירי בחמץ באקני' במטלטלים אג"ק, וע"ז קאמר הש"ס אא"ב למפרע הוא גובה ע"כ מותר בהנאה, וע"ז מתרץ הש"ס אליבא דרבא דמיירי בהרהינו ואז אין חמץ מפקיע מידי שיעבוד, וכדמסיק בש"ס בהרהינו ומעכשיו, ועכ"פ חמץ דומי' דהקדש מיירי באקני' מטלטלים אג"ק, ע"כ לאביי למפרע הוא גובה דהוי כמו קרקע, א"כ מוכח מהרמב"ן דסובר ג"כ כשיטת הבעה"ת דהך דהקדש מיירי במטלטלים אג"ק ולא באפותקי סתם, כשיטת הטור, וחמץ דומיא דהקדש הוא, אבל אם נאמר דסבר כפשטא באפותקי סתם וכשיטת תוס' גיטין (מ') א"כ קשה מאוד לדחוק המשנה דחמץ במטלטלים אג"ק.
נחזור לברר בס"ד שיטת הרמב"ן, כפי שמבואר במלחמות סובר דבמטלטלים אין חילוק בין אביי לרבא, כיון דליכא שעבוד במטלטלים, ובין לאביי ובין לרבא בעינן בחמץ הרהינו ומעכשיו למסקנא נמצא לפ"ז נתבאר שלש שיטות לשיטת התוס' לאביי בחמץ לא בעינן הרהינו כלל, ולשיטת ר"ח ובעל העיטור וכן צדדנו שיטת רש"י בעינן לאביי הרהינו או אפותקי מפורש, ולרבא בעינן הרהינו ומעכשיו, ולשיט' הרמב"ן בין לאביי ובין לרבא בעינן תרויהו הרהינו ומעכשיו, עוד כתב הרמב"ן שם, די"ל כיון דמדאוריתא אין חילוק בין מטלטלים לקרקע, א"כ אין חילוק בין מטלטלי' לקרקע לענין חמץ, אלא דעיקר תלי' בזה, לפי הרישא דבריתא דישראל שהלוה לא"י ע"ח דפליגי ת"ק ור"מ, ולת"ק אינו עובר דישראל מא"י לא קנה משכון, א"כ לא נשתעבד ג"כ ולא שייך למפרע גובה כיון דמשכון לא קנה כש"כ דשעבוד אינו, ור"מ סבר דקונה משכון, א"כ גם שעבוד יש, ע"כ עובר עליו לאביי אף בלא הרהינו מחמת דלמפרע גובה אבל בסיפא דד"ה א"י מישראל לא קנה משכון א"כ כש"כ שעבוד אינו לאביי ע"כ עובר עליו, ולאביי אין חילוק בין הרהינו ללא הרהינו אלא דבמקום דלא קנה משכון כש"כ שעבוד אינו, ע"כ צריך לאוקמי המשנה בהרהינו ומעכשיו דבין לאביי ובין לרבא, בין ברישא בין בסיפא, דבין א"י מישראל, ולהיפך ישראל מא"י לא קנה משכון ע"כ שעבוד אינו אף לאביי וצריך דווקא הרהינו ומעכשיו והמשנה אתי כת"ק דברייתא ודלא כר"מ, ועיקר טעם דלא שייך שיעבוד לאביי כיון דמשכון לא קנה כש"כ שעבוד אינו, וגם הך ברייתא דישראל שהרהין פת פורני יתפרש לאביי כמו לרבא הכל מחמת דאין כאן שיעבוד וכנ"ל, ויתישב לפ"ז כל קושית התוס' ד"ה אלא הב"ע שהרהינו אצלו וגם מבריתא דפת פורני ואין חילוק בין אביי לרבא, וקשה לפי שיטה זו, דכיון דלא קנה משכון כש"כ שיעבוד אינו א"כ הך דין דחמץ מפקיע מידי שיעבוד בין לאביי ובין לרבא דהא מיירי בא"י שהלוה לישראל דאין כאן שעבוד לכ"ע, ולמה לן טעם דחמץ מפקיע מידי שעבוד הא מדאורייתא אין כאן שעבוד כלל, בשלמא לרש"י דפירש באפותקי וס"ל דבכה"ג יש שעבוד מדאורייתא אבל להרמב"ן דתלי הדבר כיון דלא קנה משכון א"כ כש"כ שעבוד אינו ומה יוסיף תת אפותקי בזה, דהא לא עדיף, ממשכונו בידו, וצ"ע דהרמב"ן לשיטתו דסובר היכא שהחמץ בבית א"י אין הישראל עובר מדאורייתא ויליף לי' במכילתא מקרא כמש"כ הר"ן בשמו בפ"ק דפסחים ועיין שו"ת להגאון ש"א (בסי' פ"ג) דביאר דאף דלא קבל אחריות אפ"ה אינו עובר מדאורייתא כיון שהוא בבית א"י, רק מדרבנן חייב לבערו כמו שהוכיח הר"ן מהך סיפא דברייתא, אבל א"י שהלוה לישראל ע"ח אחר הפסח ד"ה עובר דמיירי בהרהין בלא מעכשיו וא"כ י"ל הא דחמץ מפקיע מידי שיעבוד מיירי בהרהינו אצל א"י בלא מעכשיו דאינו חייב לבער אלא מדרבנן, ובכה"ג הוי שעבוד דרבנן עכ"פ אף שמדאורייתא אינו קונה משכון עכ"ז מדרבנן הוא ת"י ואינו מחוסר גוביינא, ואעפ"כ איסור חמץ מפקיע מידי שעבוד דרבנן, והאיסור הוא דרבנן ג"כ כיון שהוא בבית א"י וכנ"ל, אבל היכא שאינו בבית א"י אע"פ שהוא אפותקי לא"י כיון דהחמץ בבית ישראל לא שייך כאן לומר דחמץ מפקיע מידי שעבוד דהא אין כאן שעבוד מדאורייתא כיון שאינו קונה משכון כש"כ שעבוד אין כאן כש"כ הרמב"ן, וכיון שהוא בבית ישראל מחויב לבער מדאורייתא, ומדאורייתא אין שיעבוד כלל, ולא שייך לומר דחמץ מפקיע מידי שעבוד דהא אין כאן שיעבוד כלל. אבל כשהרהינו אצל א"י כיון דמדאורייתא אינו עובר שייך שיעבוד עכ"פ מדרבנן, וע"ז אמר רבא דחמץ מפקיע מידי שיעבוד ומדרבנן עובר, ואין להקשות לפי שיטת רש"י דאפותקי מפורש הוי כמו מעכשיו, א"כ מאי מקשה הש"ס לרבא נהי נמי דהרהינו אצלו הא אמרת א"י מישראל לא קנה משכון ומתרץ הש"ס רישא דמתניתין במעכשיו, ולפי שיטת רש"י לוקי באפותקי ובהרהינו אצלו דהוי תרווייהו, מעכשיו והרהינו, דגם רש"י בכתובות (נ"ט) מתרץ על הך דחמץ מפקיע משעבוד דאיירי באפותקי דהמשנה איירי בהרהינו אצלו, ע"כ מותר בהנאה, ולמה לא מתרץ הש"ס כן כאן, וא"צ לאוקמתא חדשה מעכשיו עד דצריך ראי' ע"ז מהברייתא דא"י שהרהין פת פורני אצל ישראל אינו עובר ואם אמר הגעתיך עובר, דהיינו מעכשיו.
אך תירוץ לדבר זה למדנו מדברי הרמב"ן ז"ל שם וממילא מתורץ הא דצריך הש"ס ראי' מהברייתא דפת פורני לחלק בין מעכשיו דכבר דקדק הפ"י דמאי אולמי' דהברייתא מן ההכרח של הש"ס, דאל"כ קשה המשנה והברייתא דלעיל אהדדי, והיינו דהא דקאמר בש"ס במעכשיו אין הכונה ששעבד לו מעכשיו דמה יוסיף תת כח השעבוד מעכשיו כיון דאיכא טעם דאילו הוי לי' זוזי הוי מסלק לי' אשתכח דהשתא קא קני לרבא, אלא דהפירוש מעכשיו שמכר לו מעכשיו על תנאי כמבואר ברמב"ן, ומכר לו מעכשיו בעד המעות שקבל אלא דבעינן הרהינו ג"כ דא"י לא קנה בכסף וצריך משיכה ג"כ, א"כ לא קשה דלוקמא באפותקי והרהינו אצלו, דאף דאפותקי הוי מעכשיו הוי רק שיעבוד מעכשיו וזה לא מהני לרבא ע"כ מוקי הש"ס דאמר לו מעכשיו דקנה מעכשיו וצריך תרווייהו הרהינו ומעכשיו לקנות במשיכה, ובזה מדוקדק דקאמר בש"ס ומנא תימרא דשני לי' בין היכא דאמר מעכשיו ובין היכא דלא אמר לו כו', והיינו מנ"ל לחלק במעכשיו באפותקי מפורש דבעינן דווקא מעכשיו לקנין גמור וע"ז מביא ראי' מלשון הברייתא דפת פורני דקתני סיפא אם אמר לו הגעתיך היינו שמעכשיו מכר לו מהני ובין ישראל מא"י או להיפך א"י מישראל אינו קונה אלא במשיכה כמבואר בש"ך ח"מ (סי' קצ"ד ס"ק א') ובש"ך י"ד (סי' ש"ך ס"ק ח'), ע"כ צריך תרווייהו הרהינו ומעכשיו בין ברישא בין בסיפא דמשנה, ובהכי ניחא דברי הרא"ש ז"ל שכתב ראי' דלא כהרמב"ם דאם הגיע זמן קודם הפסח לא בעינן מעכשיו והיכא דאמר מעכשיו אף דהגיע הזמן אחר הפסח מותר בהנאה הא דקאמר בש"ס לאביי אא"ב למפרע הוא גובה משו"ה מותר בהנאה דברשות א"י קאי אלמא אע"ג דבבית ישראל קאי כיון שאין אחריות על ישראל אמרינן למפרע הוא גובה, וכש"כ לרבא דאמר לי' בהדיא קנה לך מעכשיו דאשתכח דלמפרע הי' קנה קנין גמור לא"י עכ"ל, וקשה כיון דאין באחריות ישראל למה צריך כלל הרהינו הי' די במעכשיו לחוד לרבא, כמו לאביי דלמפרע הוא גובה בסתם לרבא במעכשיו מפורש לא גרע אלא דעיקר טעם דבעינן הרהינו ג"כ שיקנה העכו"ם במשיכה כמש"כ הרמב"ן, אבל לאביי מחמת שיעבוד למפרע גובה א"צ להרהינו כלל, דהא השיעבוד למפרע הוא, ועיקר ראית הרא"ש דלא גרע קנין מעכשיו משעבוד למפרע לאביי, וראיתי בצל"ח, שהקשה מאי מקשה הש"ס לרבא אא"ב למפרע הוא גובה ברשות א"י קאי, דמשמע אם רבא הי' סבר למפרע גובה הי' ניחא, והלא במטלטלים דסבר רבא כר' יוחנן דמעות קונות בישראל א"כ בא"י במשיכה א"כ אם לא הרהינו הא לא משך ולא עדיף מאם היה מוכר לו במכירה חלוטה וא"י לא משך דלא קנה, וכן שם בפיסקא לימא כתנאי מתרץ ע"ד סברא זאת קושית התוס' ד"ה אלא הב"ע לאביי ואליבא דר"ש יעו"ש, ולענ"ד אין נראה סברתו דמדמה שיעבוד למכר, דיש לומר לאביי דס"ל למפרע הוא גובה מפאת השיעבוד הקודם, עדיף שיעבוד ממכר ואף דבמכר בעינן משיכה בא"י בשעבוד הגבי' שלבסוף קונה למפרע בעבור החוב לכ"ע, תדע דלאביי דס"ל בבכורות (י"ג) בישראל במשיכה כמש"כ הצל"ח שם ואעפ"כ סבר למפרע הוא גובה אף אם גבה מטלטלים או מעות, ואף דבש"ס מבואר במטלטלים לא אמרינן למפרע הוא גובה היינו משום דמטלטלים לאו בר שעבוד הוא, אבל, אם נאמר דמשתעבד אין חילוק בין מטלטלים לקרקע ואם איתא לאביי בלא"ה במטלטלים לא שייך שיעבוד למפרע לאביי כיון דבעינן משיכה בישראל לאביי, וע"כ צ"ל דשיעבוד עדיף מקנין וא"צ משיכה וכן מבואר בהדיא בש"ס ב"ב (קנ"ד א') לענין דאקני אף דקיי"ל דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אבל משתעבד דבר שלא בא לעולם ועיין תוס' שם ד"ה דאקני, ועיין ח"מ (סי' קי"ב סעיף א') ובש"ך (ס"ק ב') א"כ ה"ה שעבוד למפרע אף דגבה אח"כ עכ"ז למפרע הוא נקנה לו, מפאת השיעבוד אף במטלטלים דבעינן משיכה בא"י דשיעבוד עדיף מקנין, וכן לרב נחמן דס"ל ב"ב (קכ"ה) בין גבה קרקע בין גבה מעות יש לו להבכור פי שנים וכן לרבי דס"ל כן ולא הוי ראוי וע"כ דחשבינן כגבוי למפרע ולא הוי ראוי אף דבמעות לא שייך קנין שיקנה לו עבור מעות שנתן, וע"כ דהשעבוד אלים ממכר א"כ ה"ה בא"י אף דבעינן משיכה עכ"ז כיון דהשעבוד למפרע נקנה לו ע"י שעבוד למפרע כשגבה אח"כ ושעבוד אלים ממכר א"כ אם נאמר למפרע הוא גובה אף דגבה אח"כ ומשך אח"כ נקנה לו מתורת שעבוד למפרע, אבל למאן דסבר מכאן ולהבא הוא גובה בעינן קנין גמור ובעינן מעכשיו והרהינו ויקנה לו במשיכה וכנ"ל, ולפי דברי הרמב"ן הנ"ל יתפרש על נכון בס"ד דברי הר"ן דנתקשו רבים וגדולים שכתב להוכיח דלא כהרמב"ם ור' אפרים דס"ל דהגיע זמן קודם הפסח אז מהני מעכשיו והרהינו אבל הגיע זמן אחר הפסח אסור בהנאה, והוכיח הר"ן דע"כ דאמר לי' מעכשיו הוי כמכור משעה ראשונה לא"י דאל"כ למה לי' כלל מעכשיו וכי תימא דאי לא אמר לי' מעכשיו הוי אסמכתא אפי' הגיע זמן קודם הפסח ולא קני דבכה"ג ליכא אסמכתא במשכון שהמלוה את חבירו על המשכון וא"ל אם לא פרעתיך עד יום פלוני משכוני מחול לך הגיע המשכון אע"ג דלא אמר לי' מעכשיו וטעמא דמילתא משום דבע"ח קונה משכון כנ"ל, והתמי' מבואר זה דוקא בישראל מישראל אבל א"י מישראל אינו קונה משכון, א"כ נדחה ראיתו לכאורה, אך באמת כוונת הר"ן ז"ל לשלול הפירוש מעכשיו דאין הכונה דשעבד לו מעכשיו, רק הכונה דמכר לו מעכשיו, והוא דע"כ הרמב"ם מודה במעכשיו והרהינו דקנה במעות ובמשיכה על תנאי דהוי מכר גמור על תנאי, ומהני, אלא דהרמב"ם מפרש בש"ס מעכשיו בשעבד לו מעכשיו ומטעם אסמכתא, וע"כ לא מהני כ"א שבא זמנו קודם פסח אבל אחה"פ לא מהני לרבא דסבר מכאן ולהבא גובה דהרי שייך סברתו אם היה לו זוזי הוי מסלק לי' ע"כ אינו נקנה כ"א מעת הגעת הזמן ובא הר"ן ז"ל לשלול פירוש זה דע"כ הפירוש בש"ס מעכשיו מכר לו על תנאי ע"כ מהני אף דהגיע זמן אחר הפסח דמכירה גמורה על תנאי הוא. והכריח הר"ן פרושו דאל"כ לא צריך מעכשיו כלל לענין שעבוד לסלק אסמכתא, והוא דהר"ן סובר כהראב"ד ז"ל דאין אסמכתא בא"י אלא דאעפ"כ לחומרא בדינינו איכא אסמכתא, ואיך קתני שמותר בהנאה ע"כ מביא ראי' דבישראל מישראל במשכון ליכא אסמכתא דבע"ח קונה משכון אם כן ממ"נ אין לחוש לאסמכתא בדיניהם אין אסמכתא בלאו הכי ובדינינו אין אסמכתא במשכון דבעל חוב קונה משכון אם כן מאיזה צד נחמיר להצריך מעכשיו אם הגיע זמן קודם הפסח בלא מעכשיו אם אמר לו אם לא אפרע לך לזמן הרי המשכון שלך אם הגיע זמן קודם הפסח הרי הוא ברשות א"י, א"כ ע"כ הא דקאמר בש"ס מעכשיו היינו דמעכשיו מכור לך על תנאי א"כ מוכח דאף בהגיע זמן אחר הפסח הרי הוא מכור לא"י למפרע, וזה כ"ע מודים רק דעיקר כונת הר"ן לשלול פי' מעכשיו דלא מיירי ששעבד מעכשיו כ"א מכור מעכשיו וזה א"צ ראי' דמהני אף בהגיע זמן אחר הפסח, ואף הרמב"ם מודה בזה אלא דפי' בש"ס מעכשיו בשעבוד מעכשיו לסלק אסמכתא וע"ז כ' הר"ן כיון דבישראל מישראל ליכא אסמכתא במשכון ובא"י בלא"ה ליכא דין אסמכתא א"כ ממ"נ אין להחמיר וזה ברור ופשוט בכונת הר"ן ז"ל.
השמטה
במה שכתבנו לרש"י דפירש הא דהקדש מפקיע מידי שיעבוד מיירי באפותקי מפורש ואעפ"כ בעינן להקנות מטלטלים אג"ק כמש"כ התוס' ערכין (כ"ג) ונתקשה התומים למה צריך לאפותקי, וכתבנו לעיל, דנ"מ למ"ד של"ד וכנ"ל. עוד יש לומר ע"פ מה שכתב הבעה"ת (שער מ"ג חלק א' סי' ד') בשם הרמב"ן על הא דאמר רב חסדא ב"ב (מ"ד) היכא דאקני מטלטלים אג"ק והוא דכתב לי' דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי ופי' הרמב"ן משום דאמרינן נכסי' דבר אינש אינון ערבין לי' ואמרינן בערב דאיתא אסמכתא ולא משתעבד אלא משום דבההיא הנאה דקא מהימן לי' ולפיכך המטלטלים דמיא לאסמכתא שאם לא ימצא קרקעות לפרעון שיפרע ממטלטלים אם מוצא אותן נמצא ששעבודו הוא ע"ד אסמכתא כו' עכ"ל, א"כ אתי שפיר דבעינן אפותקי מפורש על מטלטלים דלא להוי כאסמכתא דחזינן דעיקר שעבודו על מטלטלים ע"כ לא הוי אסמכתא ומהני מטלטלים אג"ק וצריך לתרווייהו לאפותקי ולהקנות מטלטלים אג"ק וכנ"ל:
השמטה
מה שכתבנו לדחות דברי הגאון צל"ח דשעבוד עדיף מקנין, עיין ח"מ (סי' ס"ו סעיף י') ועיין רא"ש בתשובה (כלל ע"ה סי' ג') דאף דשטר אינו נקנה באגב מכ"מ משתעבד באגב ואף לדעת הרשב"א החולק עם כל זה הטעם כמש"כ הש"ך (שם ס"ק כ"ו) אבל בנד"ד כ"ע מודים דשעבוד עדיף: