אור ברסלב
תורת אהל משה חידושי אגדות › פרשת תרומה

תורת אהל משה· רבי משה יהושע לייב דיסקין

חידושי אגדות · פרשת תרומה

פרשת משפטים

שם כ"ה ל"ט. ערש"י שם שכתב דמככר באו כל הכלים. והרמב"ן תמה מש"ס מנחות פ"ח א'. יתכן דודאי אין סתירה מפ' פקודי שכל הזהב לא הי' כ"א תשע ועשרים ככר. ולמ"ד ביומא פ' בא לו. דעובי הארון הי' טפח. גם הכפורת הי' טפח. דזהב זה מנין. אלא שי"ל דעז"א במד"ר פקודי מקרא דאיש אמונות ובנס הי'. וע"כ רש"י לשיטת המדרש בהעלותך ומכילתא שאמר לו המקום השלך הככר לאור והמנורה נעשית. ומפרש לקרא דהככר יעשה בעצמו את המנורה. וא"כ סיפי' דכל הכלים פי' ג"כ שהם יעשו מזה (ולוא ניתן תודה שאם הי' באין לידי משקל היו מוצאין המנורה לבדה. משקל ככר לה) ורק לדורות נדברו בש"ס. אך אם נפרש דקאי "יעשה" על בצלאל מפורש שפיר אותה מככר וכל כלי' יעשה ג"כ מזהב בפ"ע וקצת ראי' לפירש"י דאל"כ לא נתקיים בה מקשה כלל כשנעשית באור אע"כ שאח"ז כשהוציאוה מן האור הקיש עלי' ופיחתו ממנה זהב. ומזה נעשו כל כלי'. וממשקל הככר לא חסר:

שם כ"ו א'. ערש"י. ובענין מעשה רוקם. וע' מל"מ הל' כלי המקדש. ולפשוטו יתכן שהיריעות שנעשו פנימם לקודש ולמעלן חול. א"א להפכם מעבר לעבר מפעם לפעם. לכן נעשו ציורים מחולפים. וכן גם הפרוכת שפנימה ק"ק. לא כן המסך ושער החצר ב' צדדים שוים הם:

שם שם ל"ד. הא דאמר ושמת. דמשמע ששם הכפורת בק"ק ובפקודי מבואר להיפוך. נ"ל למ"ש בילקוט כי תשא. דמפני מה נשתברו הלוחות לפי שהיו בפומבי ושלטה בהן עין הרע. א"כ יתכן דלוחות השניות כשהורידן משה לא שלטה בהן עין ברי' וזה הי' אחר העגל. ובציווי שלא ידע עדיין מרע"ה מחטא העגל. הוגד לו שיניח הלוחות בארון ויובילנה מגולה בק"ק. ושם יכסה בכפורת אבל בעת העשי' שהי' אחר החטא נשתנה הדין:

שם כ"ז ב' וצפית וגו' נחושת ערש"י לכפר על ע"פ. נ"ל דלא מצינו דהציפוי יהי' גרוע מגופו של דבר. והשטים יקרים מנחושת. והציור ת"ח דימו בש"ס ס"פ בא לו לארון שיהא תוכו כברו. לפי שיראתו נמשכת מן התורה. ובשאר העם אין קפידא כ"כ בצמצום לפי שי"ש שלו נמשכת ק בתחלה מהרגל מחמת הבושה. וכ"א כל מי שיש לו בושת פנים. לא במהרה הוא חוטא. וכ"א ריב"ז הלואי שתהא מו"ש כמורא בו"ד. לכן כלל העם נדמים לשארי כלים שמצופים זהב. והע"פ ע"פ רוב אין תוכו כברו. שהרי מקצת י"ש יש בו. ומבחוץ נראים כעורים. וע"ז מזבח מכפר:

שם שם י"ח. ערש"י על ואדניהם נחושת. ובפשוט י"ל דמרמז שגובה ה' אמות יהי' עם האדנים. והקלעין אף שמגיעים עד הקרקע. אעפ"כ אין רחבם יותר מה' אמות:

שמו"ר פל"ד. ד"א ועשו ארון מפני מה וכו' אר"י בר שלום א"ל הקב"ה יבאו הכל ויעסקו בארון כדי שיזכו כולם לתורה. ארשב"י כו' וכתר תורה זה הארון.

א) אינו מובן מאי יעסקו כל ישראל. ולהלן מצינו שגם הארון נעשה ע"י בצלאל. ולא נתעסקו ישראל בו:

ב) ואם לענין הנדבה הלא הכל נעשה משל ישראל:

ג) לא יתכן שהבטיח המקום שיביא חלק כאו"א מן הזהב קצתו למלאכת הארון דאכתי אותם שלא נתנו תנופת זהב. לא באה נדבתם בארון. ואם לא יזכו לתורה ח"ו:

ד) ועוד שהרי נאמר ארון מעצי שטים ובו אין שייך שותפות:

ה) ד"א הקודם סובב ליישב מדוע הקדים הארון. ומשמע דגם השני מיישב זה. והיינו לפי שהוא מלאכת הצבור הקדימוהו. אבל ענינו נעלם מאתנו כנ"ל:

וד"א הא' משמע שמיישב תיבת ועשו. שיכול הוא לצמצם בלוחות כשמניחן זה ע"ג זה. הוא אמה. אלא שאי אפשר לישא בלא ארון ובדים:

ו) באמת למ"ד ביומא דיש בעובי הזהב טפח. כמו בעץ. מ"ש דקרא נקיט לי' ארון מעצי שטים.

ז) ענין שלא יסורו הבדים רומז מי שמקבל עליו עול תורה. נחשב כעושה:

ענין העץ רומז לנפש הצומחת. ולכן דימו האדם לעץ השדה. זהב לנפש השכלית:

ח) ידוע אמרם (הובא בתוס' כתובות פ' הנושא) עד שאדם מתפלל שיכנסו ד"ת לתוך גופו יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו. וזהו עול תורה. וע"ז קאמר שבזה יעשו את הארון שיהי' נושא את נושאיו. והיינו קיומה של תורה:

ט) לא כל אדם זוכה ללמוד. אבל זה יכיל כ"א לההביל עניני העולם. ובלבד שיהי' ניכר במעשיו. כי מחשבה אינה מוציאה מידי מעשה. או בקצרה אף שאין לו לב רחב. אעפ"כ ילמוד:

יו"ד) ד"א הראשון נחית ג"כ ליישב זה. ואמר לפי שהי' צריך להכין מקום ללוחות תיכף. וארון של עץ יוגמר מהר:

יא) והרמז לענין טענת לכשאפנה אשנה. אף דבכל המצות יכול להשהותה כדי לעשותה ביתר הידור. לא כן בלמוד התורה. אף דג"כ אמרו האמוראים דבעת שאין דעתו צלולה אין למודו עולה יפה. מ"מ ילמוד תיכף וסופו לקיימה מעושר:

שמו"ר פל"ה. ועשית הקרשים. הה"ד ישבעו עצי וגו' ארזי לבנון וגו' הרבה בריות וכו' ארשב"נ בש"ר יונתן כ"ד מיני ארזים הם ואין לך משובח מכולם אלא ז' שנאמר אתן במדבר וגו' (ישעי' מ"א) ולמה לא נגנזו שצפה הקב"ה שהן עתידין לעשות בהן מלאכת המשכן במקום ששכינה עתידה לשכון שנאמר אשר שם צפרים יקננו. וכי תעלה על דעתך ששם צפרים היו מקננות אלא שהצפרים שהי' כהן שוחט ומקריב בביה"מ. ומהו חסידה ברושים ביתה. וכי חסידה בארזים ביתה. ומהו חסידה זהו כה"ג שנאמר תומיך וגו'.

א) אינו מובן מאי ק"ל בקרא דכאן ומאי משני. וכן בקרא דישבעו:

ב) קרא דכל פעל שפי' הש"ס שאין בעולם דבר לבטלה. אין לכאורה שום חידוש בזה. וכן קישורו לוגם רשע וכו' אין לו טעם:

ג) העיקר דאדם מחשב על שיווי התכלית אם נכון הוא לעשות בעדו השתדלות עצומות. וכל שהתכלית יותר קטן. אינו רוצה בהשתדלות המעוטות. כל שהן נערכין אצלו יותר משיווי התכלית:

ד) לא כן השי"ת שלא בעמל ויגיעה ברא עולמו. יתכן שעשה בריאה גדולה ועצומה. הגם שהתכלית הנדרש לקיום העולם מצער.

ה) ולא עוד אלא שברא מין שלם (כדרך הבריאה כלה) בשביל א' מהן שיצטרך לו וכן לגדל ולברא דבר המתקיים אלף שנים בשביל שיצטרך לרגע א'. דמאי נ"מ נגדו ית'. הלא גם אלף שנים כרגע יחשב:

ו) ולא עוד אלא לפי שעצם סיבת הבריאה הוא טובו ית'. ודאי הוא שכל ברי' הכין לה די מחסורה גם שסותר מעט לעצם התכלית. עד"מ הצירעה נבראה ליסר בה את האמורי. ולכן נברא המין. וזנם ופירנסם. והגם שידוע שכל עוד שהבע"ח ברעבון. ארסו חזק יותר. עכ"ז אין זה טובו שיבראנו וירעיבנו. וכל הנצרך לו ובראו הכין לו מחסורו:

ז) ויפורש קרא דאות ב' דתיבת כל. היינו דבר גדול ועצום יתכן שיברא ד' למען תועלת מצער. דמאי נ"מ הלא הכל כאין נגדו. וגם רשע שעיקרו למפלה כמבואר במדרש אסתר. ואף שכל ימי רעתו אינו כ"א יום א'. והוא זן אותו ומעדנו כל ע' שנה. לפי שנצרך לו להראות לעולם מפלתו יום א':

ח) וג"ז אחד מן הפרוקים על קו' רשע וטוב לו. אחר שנצרך לו ובראו. ואך אחריתו תהא מרה.

ט) קרא דתלים לפי הפשטנים דע"י המטר ישמחו העצים. קשה לפ"ז הסימן דאשר שם דאטו זולת סימן זה. לא ידעי' שיש ארזים בעולם. ועוד דבאמת ארזים אינם מסוגלים למים כלל. כמבואר פ"ג דתענית ששרשיו מועטים:

יו"ד) לדעתי יפורש עצי ד'. היינו להפלגת הגודל. וכן הארזים ומשולב להמשך המזמור. שד' מכין לכאו"א מעונו וטרפו ואמר שגם להחסידה ושארי הצפרים האוהבים לקנן במרומי אילן לא חיסר להם אילנות גבוהים די צרכם. הגם שהתועלת קטן שהצפורים גופייהו מועטים בעולם. ולמענם נברא מין אילן עצום:

יא) אלא שלפ"ז המקרא מסורס קצת. והמדרש לא נ"ל בזה. כידוע:

יב) וכאן ק"ל הא דלא קאמר קרשים. וע"כ כדרשתם דיעקב אבינו ע"ה הכין הקרשים. ולא הי' קורות ארזים כ"א קרשים מנוסרים. וגם אין להכחיש דסמוך להר סיני נמצא ע"ד הפלא שטים במדבר. וכ"ה באמת דעת הראב"ע כאן. ויפלא כיון שיש שם עצי שטים למה טרח יעקב להכינם. וצ"ל שאין שם כ"א איזה אילנות מזה. והכל ק' למה נבראו במדבר. כיון שהמשכן ע"כ הוצרך לעשותו מקרשי יעקב. והתשובה שהי' צריך להיות דוקא דרך גדילתו. וישראל שלא ראו האילן מימיהם. כ"א קרשים האלה. לא ידעו כלל איך להקימו. לכן נטעם ד' במדבר זה שעי"כ יכירו איך דרך גדילתו. ואל תתמה ע"ז. שיעשה ד' נסים למען דבר מצער שאפשר להגיד להם בפה. דז"א כמש"ל:

יג) ומפרש דעצי ד' קרשים של ביהמ"ק לא חסר להם הצריך להם ארזים נטועים. גם במדבר כדי שביעתם וכנ"ל. ודלא תיקשי שאין ד' מקמץ בבריאה. ובורא מין שלם. בשביל א' שנצרך לו. ע"ז תי' שאין העולם כדאי להשתמש בארזים כלל:

שמ"ר פל"ה ג' ד"א ועשית את הקרשים. כל המעשה לדבר מצוה וכו'.

א) מאי ק"ל בקרא. ומאי ניחא לי'. ואם רמז דתעשה ק"ל. היינו משכן. במאי נתישב השתא. וגם מ"ש דנכתב הרמז אצל הקרשים:

ב) נראה דודאי למידה בעלמא במקום שהמצוה מוטלת גם ע"ז לאו כלום הוא. דעל כי"ב אמרו ס"פ החובל אי דרית דרינא. ויליף לי' מברק ודבורה ע"ש. אם לא כשגם הוא מסייע קצת בענין. הגם דבכהתו"כ סיוע כזה אינו חשיב כלום. כיון שהלה יכול לעשותה כולו וזה א"ר מ"מ כיון שזה צריך ללמידה שלו. הדר הוו"ל כזה א"י. וזה א"י. ובשגם שאילולי הוא. הלא לא הי' הלה עושה כנ"ל. נחשב גם על שמו:

ג) המקום רצה שיקרא המשכן ע"ש משה הגם שעשאו בצלאל ועשה טצדקי שישתתף משה בפועל ממש. באופן זה:

ד) לפי שהגם שכ' התוס' במנחות כ"ט א' שכל המשכן ראה משה בהר סיני ע"ש. וע' בילקוט. עכ"ז להך מ"ד במדרש כאן דעצי שטים מצאו לשעה במדבר. יתכן שישראל לא ראו העץ כלל. ולא ידעו ממנו. ויתכן שהגם שהיו משל יעקב מ"מ לא היו יודעין להעמידו דרך גדילתו. עד שנזדמן להם איזה מהם במדבר במחובר. ועי"כ יוכלו שוב לדעת התלושים איך דרך גדילתן. וגם כשראה משה אפי' את הקרשים. עכ"ז לא הי' מכיר את העץ כשעומד הגזע במדבר. אלולי שהראהו המקום בהר עץ גדול כמו שהוא. וא"ש תיבת עומדים (ורז"ל דרשו ממנו דרך גדילתו) דמיותר דאיך ימצא גובה יו"ד אם לא דרך עמידתו. ולהנ"ל א"ש שהראהו העץ דרך עמידתו. וז"ש מקרא דארזי לבנון שהיו גדילים מעט כדי שביעה להכיר ע"י איך להעמיד עצי ד'. לכן נמצא מהם מעט במדבר במחובר בנס:

ה) דבר זה לא הי' יכול מרע"ה למסור הטעם שלו לבצלאל. והוצרך להטריח עצמו לילך עם בצלאל להכיר העץ. ועי"כ הי' חלק למרע"ה בעצם המלאכה. ומפרש קרא דועשית הקרשים שיועיל לך לכלל המשכן. וזה "למשכן" כדי שיקרא המשכן על שמך:

שמו"ר פל"ה זהב זו בבל וכו'

לא נתבאר מאי שייכי' לכאן ואיך מרומז:

הענין דנתינות אלה היו להגן שלא ישלטו העכו"ם לכליון ח"ו ולפי שבאמת מלכות הרביעית שכחה מברכת על חרבך וגו' שהוא חרב ברזל קעקעה ח"ו כמעט ביצתן של ישראל לכן לא באה בנדבה. ולכן גם לא ירצה לקבל מהם לע"ל. אבל הי' עי"ז מעלה עי"כ לביהמ"ק שהגם שבכ"מ איסור הנפת ברזל אינו רק במקום הבנין. לא כן כאן (ועתוס' סוכה ס"פ לולב וערבה) שכל כלי המלאכה הי' הכל בנדבה עי' סוף פרשה ברש"י. וברזל לא הי' שם. ע"כ הי' גם קציצת הקורות ע"י כלי נחושת. וא"ש גם ה' דהקרשים. דר"ל עשייתן מעץ לקרשים. יהי' ג"כ כהלכות מלאכתו של משכן. וז"ש שיעשה הקרשים מתחלתן למשכן (כמו למד הכללי) שפי' כמו שנעשה כל מלאכתו. בלי השמעת קול ברזל שם. וא"ש בזה גם לשון עומדים. היינו בעת שעומדים בצמיחתן במחובר וגם קציצתן מחיבורן מאז יהי' עשייתן לשם משכן:

שמו"ר פ' תרומה. ע"פ עורות אלים.

א) מנ"ל דרש זה לרמז על עשיו. נ"ל דק"ל מ"ש דלקחו צבועים. הלא כל המלאכות נעשו דוקא לשם קודש ושאני תכלת דאולי לא הי' החלזון בפ"ע. כ"א צמר צבוע. משא"כ בצבע אדום שהרי הי' לו תולעת שני לצבוע בו. (וערש"י שהי' העורות צבועים):

ב) לכן פי' דצבע זה לעור זה עדיין נקרא לא נגמר מלאכתו שהוא מרמז לעשיו והעשי' לנגדו הוא השמן למאור:

ג) והרמז לשמן למאור דלפשוטו לא שייך לנדבות אלו שהי' לקיום תמידיות. אלא לפי שהי' השמן אצלם מעט לכן לקחוהו להכין די הצורך לכל שבתם במדבר. וא"ש קשור דואתה תצוה. שלא ידמה משה שרק שמן זה נצטוה לבער:

ד) ובזה א"ש הברייתא פ"ב דשבת וכי לאורה אני צריך ועתו"ס שם ונ"ל לפי שקיבצו מעט שמן. ואח"כ נשתהו במדבר מ' שנה והספיק מעט השמן. וכ"מ סוף במדבר דאלעזר נשא אתו השמן:

ה) ויפלא א"כ מדוע לא נזכר הנדבה במשחה שצריך להין שמן. וסמים הצריכים לא נזכרו. לכן פי' שרומז לב' אופני הגאולה. שצריך למשוח את מלך המשיח. דבעתה. הוא מצדו של המקום ולא יהי' בזה נדבה משל ישראל. ואחישנה נדבת ישראל:

ו) ולפשוטו משמע שהי' נדבתו של משה. ולכן בפ' ויקהל בנדבת הנשיאים נחשב. שהרי משה עדיין נשיא שבטו הי'. ובפ' כ"ח דקאמר קח לך. ר"ל משלך. ורק שארי הסממנים הנצרכים לזה שנזכר מפורש בנדבת הצבור. קאי קח לך מן המקובץ. לא כן בשמן זה שלא נז' בנדבה. ע"כ קא"ל שיקח משל עצמו:

א) מד"ר בפ' נשא ע"פ בפ' תרומה ועשו לי וגו' כאדה"ר שהכניסו המקום למחיצתו אינו מובן מאי ק"ל ומאי ניחא:

ב) ש"ס פ"ק דתענית לא אבא בירושלם של מעלה. אינו מובן תי' הש"ס. ורש"י נדחק:

ג) ש"ס מנחות מאי קאמרי המלאכים בונה ירושלם. צ"ב:

ד) מאמר הש"ס ע"פ בכל דרכיך אפילו לדבר עבירה אינו מובן. והמשל שהביא ר"פ מגנבא במחתרתא צ"ע:

ה) התוס' בזבחים קדושת ביהמ"ק לא בטלה. וירושלם בטלה:

ו) ענין מקדש של מעלה הוא ההשגחה על הכלל כי שורש נשמת ישראל א' למעלה. אבל רק דוגמת המשכן שהוא לשמור הכל כשהולכים בתום. לבלתי יחטאו. או שהוא ע"ד הוראת הב"ד בטעות שנסלח להם. אבל אינו בזה"ז למטה על הפרט. ועד"ז אמרו תפלת הרבים אפי' ויפתוהו בפיהם. עכ"ז כיון שאין עושין בשאט נפש כ"א שאין התפלה כהוגן. עכ"ז כיון דדשו בי' רבים מקובלת היא כיון שמשתתף עם הצבור:

קדושת ירושלם שהי' ע"י תרומה ומעשרות להשפיע על ישראל זה בטל לגמרי מכלל ומפרט. וזהו ענין אות ה':

ח) ענין אות ד' כאות ו'. כשמשתתף עם הכלל. ומזה טעותו של הגנב שמתפלל שלא יקיץ הבעה"ב ויבא לידי ש"ד. כידוע דינו של הבא במחתרת. אבל הוא יחיד ורשע בפ"ע:

ט) ענין אות ג' ר"ל אף שהמלאכים רואים מזבח בנוי למעלה עכ"ז מתפללין על ירושלם:

יו"ד) זהו ענין אות ב' דירושלם של מעלה בטלה ממש בעו"ה הגם שבקרבך קדוש. היינו קדושת בהמ"ק ישנה גם עתה:

יא) ק"ל בקרא לענין מאי אמר קלי' שדרשוהו בספרי שכ"מ שנאמר לי לעולם. ופי' שרמז על של מעלה. ואמר למרע"ה שהגם שאדה"ר דחיתיו לפי שהכנסתיו למחיצתי אבל ישראל הם עשו לי המקדש. לכן כן יקום לעולם ככל אשר וגו' ר"ל זה המקדש של מעלה. וכן תעשו ר"ל אף שידעתי כי כן תעשו כאדה"ר לחטא. עכ"ז מקרא מפורש השוכן אתם וגו':

יב) ראי' לאות ז' הא דקיי"ל אפי' פתח ברחם על ישראל חותם בב"י. עפ"ג שאכלו:

שמו"ר ס"פ ל"ה. מה כאן שרפים וכו' ר"ל דודאי עומדים דכ' קרא לדרשא דש"ס שהם קיימים לעולם. אינו נכלל בציווי ועשית. שא"א לנו לעשות קיום לעץ כ"א ע"ד הנס. וז"ש לעיל אתה בסממניך. ואני בכבודי. ולמה זה נכתב כאן כלל. אלא שמסופר כמו שהראהו המקום בהר. ושם ודאי ראה שטים עומדים קיימים. ואשר ע"כ ממילא משתמע שאותן שטים שבביהמ"ק קיימים לעד. לפי שנעשו להשראתו ית':

עיין ילקוט דיבר אב"י בלשון רכה. וכן דבור הוא קשות. נלע"ד שפי' ויקחו היינו ע"י גבאים. וכן פי' בזוהר. ופי' עוד דוקא ע"י ב"י לא ע"י ערב רב. והיינו שהם אינם רחמנים ב"ר. ויגבו בחוזק יד. ע"ד שאמרו בפ"ק דב"ב אקרא דכל לוחציו:

בתוספתא דשבת יליף דמאדים בשבת חייב מלשון קרא דעורות אילים מאדמי' וגו'. יתכן דהילפותא משום דכל נדבת המשכן באו הדברים כברייתן. לפי שמלאכתן הי' צריך לשם משכן דוקא. ועורות אלו לא הקפידה התורה והתירה בפי' אם כבר הם מאדמים. ומדאצטריך קרא להכי ע"כ דמלאכה חשובה היא. דהוה ס"ד דבעינן לשמה:

בירושלמי אמרו על מאדמים שחבשו אותן עד שנצרר הדם. וע"ד הפשוט תיבת מאדמים קשיא להו. ויותר נראה דק"ל הא הוה מצי ליתנם פשוטים ויאדימום אח"כ בתולעת שני וכדומה. אך שאמרו בתמורה דהקדיש עור הבהמה פשטה קדושה בכולה וקיי"ל שם דאסור להקדיש בהמת קדשים. ואם הי' מקדישין העור קודם שהאדים. כיון דהרצון שיהא ע"י חבורה א"א כ"א מחיים. וא"כ ההקדש אם הי' קודם שהאדים. הי' צריך להיות קודם לזה והיתה פושטת הקדושה בכולה. ולא הי' אפשר להכחישה שוב ע"י הכאת החבישה ואיך היתה מאדמת:

משה"ק התוס' מנחות כ"ט א' דבכלל המשכן נמי נאמר תבנית. ערש"י שנדחק בפשטן של פסוקים. וגם דרשת ש"ס על וכן תעשו לדורות רחוקה. לכן יתכן שעיקר ביהמ"ק יהי' לעתיד. והמשכן וגם המקדש. היו רק תבנית לוכן תעשו לע"ל. וא"כ לא קאי תיבת תבנית על מה שראה בהר. כ"א אמשכן גופי' ותיבת וכן תעשו הוא ביאור על ושכנתי בתוכם:

ובאופן אחר י"ל פי' קרא דוכן תעשו. דעכשיו שהי' עומד קודם חטא המרגלים. היו עומדים ליכנס תיכף לא"י. ובמדרש גינו את יהושע שהמשיך המלחמות. משמע שהי' בידו לכבשם בימים מועטים. ואז הי' גם החלוקה בזמן מועט שהרי אמרו שלהי זבחים גם בערוכין מדשבע כבשו שבע חלקו. ממילא שלא היו המשכן עומד בגלגל כלל. אילו הי' נכנס מרע"ה עמהם תיכף לארץ. (שכל עיקר זמנו הי' לפי שנטרדו בכבוש וחלוק) ולא הי' עומד כ"א ימי נוב וגבעון נ"ז שנה. וימי שילה שס"ט שנה כמבואר סוף זבחים. ס"ה תכ"ו. ולפי שהיו ישראל ראויין לשבת בא"י כמנין ונושנתם אילולי צדקה שעשה המקום עמהם. נמצא שהי' נתוסף על ת"י שנה שעמד בית עולמים ב' שנים אלו. וגם י"ד של גליל. בס"ה תכ"ו. וז"ש ועשו לי וגו' שגילה ד' למשה שעתידין לבנות מקדש. (וכ"ה במד"ר פ' זו. שגילה המקום זאת למשה) ככל וגו' וכל כליו הוא מל' כליון שראה אחרית המשכן. כל משך שעומד להיות בקיומו. וכן כאותו המשך. כל כך יתקיים המקדש אשר תעשו:

תוכן העניינים

תורת אהל משה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה