תורת אהל משה· רבי משה יהושע לייב דיסקין
חידושי אגדות
שמות רבה ריש פ' ב'. ומשה הי' רועה הה"ד יודיע דרכיו למשה לבני ישראל עלילותיו. ב"ו מדותיו ועלילותיו מעוותות כו' אבל מדותיו ועלילותיו של הקב"ה רחמניות כו' שנאמר רחום וחנון כו' ואותן מדות הודיע למשה וכו' יודיע דרכיו למשה. שהודיע דרך הקץ למשה שנאמר ומשה הי' רועה. לבני ישראל עלילותיו שעשה עלילותיו במצרים. כדי שיספרו ישראל עלילותיו שעשה כו' הה"ד ולמען תספר ורחום שריחם על ישראל כו' וחנון שנתן חן העם בעיני מצרים. ארך אפים שהאריך אף עמהם שהוא מטה כלפי חסד ונסתכל בטוב ולא ברע שהי' עתידין לעשות:
א) שטחיות המדרש בתחילה דרך כלל. מדותיו של הקב"ה רחום וחנון וזאת הודיע למשה ולישראל (ודרך אגב מפרש דגם עלילות של הקב"ה טובות. ומפרש עלילותיו כמו מעללים שהוא פעולות של השי"ת] ומוצא הודאה זו למשה בי"ג מדות ובגאולת מצרים. ובישראל מוצאו ע"י המכות כמ"ש שיספרו לבניהם ויודע הדבר לדור אחרון שעי"כ נזכרים רחמיו עלינו למלטינו מכל פגע וחן שניתן לנו ושארי הטובות:
ב) אבל צריך להבין מ"ש דנקט קרא דמשה הי' רועה. ואם ראש דברי קדשו למשה נקט הו"ל לנקוט קרא דוארד להצילו. וע"כ דחסר לו כאן בקרא. ואם לשון הי' קשיא לי' מאי ניחא לו השתא:
ג) מ"ש דלישראל נקט רק מכות מצרים. ואטו גוף הגאולה לא הגיד להם משה תיכף "פקוד פקדתי" והרי לא ניחא לפרש עלילותיו לשון רעה רק כמו מפעלי. ואטו טובות שקל מעלמא שגמל הקב"ה לישראל. ודוחק לומר לפי שזו טובה ראשונה לישראל קודם הגאולה:
ד) אם רצונו להביא ממכות מ"ש דוקא האי קרא דאשר התעללתי. ודוחק לומר לפי שנזכר שם שיהיו נזכרים לדור דורים:
ה) מאי לישנא דדרך הקץ. ולכאורה איפכא הל"ל שע"י הקץ נודע לו דרכי השי"ת מקיים שבועה לראשונים גם מ"ק ב"ו עלילותיו מעוותות. ועלילותיו של הקב"ה רחמניות לא הול"ל רק הקב"ה אינו עושה עלילות אבל פשיטא דגם על אדם יונח לשון עלילה על מפעלו וכמ"ש גם במעלליו יתנכר נער:
ו) מדרש רבה ע"פ ידוע תדע לפי שאמר א"א ע"ה במה אדע. לפיכך נענש בידוע תדע. והיינו דקשיא לי'. איך גוזרין על האדם קודם שחטא. ואיך נגזר על שעבוד על הדור שלא הי' בעולם. דאף דנימא שעתידין לחטא. אכתי יגזור אז עליהם. ולמה הקדים הגזירה ע"כ פירש דנענשו בשבילו. אבל קשה מ"ש דניחא לי' על פרעה ומצרים שנחתך גז"ד "דן אנכי" אף שלא חטאו עדיין. ודוחק לומר לפי שלא פרט איזו אומה לא מקרי גזר דין. דודאי א"א לומר דק"ל למה הגיד לאברהם הגז"ד והלא אז כרת עמו בריתו הראה לו מה שעתידין בניו לסבול. וכמו וישב אברם שהקיל הרבה בשעבוד כנודע:
ז) להבין כפילת המקראות ראיתי. ואמרו עוד גם ראיתי:
ח) תמהו רבים למה נענש פרעה ומה' היתה גזירה. ואם מחמת קושי השעבוד הלא אמרו קושי השעבוד השלים המנין ונתקבל בחשבון ומאי נפ"מ. והתי' לפי שלא שמע להוציאם. הכתובים מעידים הפכם:
ט) מ"ר ע"פ ועתה לפי שנשלם הקץ באה אלי צעקתם. אינו מובן דאם נשלם הקץ צעקה למה. ולמה יעבודו בם חנם:
י) מאי ענין דרושם ז"ל פקד לעתיד פקדתי לשעבר. ואם שהבטיח לגאלם גם מארבע מלכיות. הרי מצינו כבר מתחלה שהתרעם משה על השי"ת כביכול ואמר לו דיה לצרה בשעתה והסכים הקב"ה לדעתו:
יא) להסביר מאמר קושי השעבוד השלים המנין:
יב) שורש הדברים. הקב"ה גזר על ישראל שיהיו משועבדים תחת יד עם אחר ויוכלו לעשות בהם עבודת עבד כי צורם מכרם אבל עדיין לא הי' גזירה בהחלט לענותם דוקא. ועכ"ז אלו עינו אותם כאדונים בעבדיהם אין כאן עונש שלהם הבחירה. ואדון המענה עבדו ומכהו גם בשבט לא מצינו לו עונש. אלא דגם בעבד מצינו יוצא בשן ועין וכ"ד ראשי אברים. והיינו כשמכהו מכה בלתי סרה ומשחיתהו השחתה שאין לה תקון לפי שהעיז בו למשול יותר מדאי יצא לחפשי. והן הן הדברים קושי השעבוד השלים ופירוש השלים כמו סיים. וכמו ותשלם המלאכה:
יג) אלא שלא קצב השי"ת גבול ושעבוד וענוי. ובמה יודע איפוא שהקשו השעבוד יותר מדאי. ונראה שזה רמזו במ"ש ראה ראיתי ראה מעשה סיני. ראיתי מעשה עגל. ואינו מעומס במקרא ומה ענינו. אבל הכונה כנ"ל דידוע שהמצרים בהכבדת עולם הכשילום בכמה מיני עבירות כמבואר במדרש ע"פ ומעבודה קשה זו עבודה זרה. וכ"א על האות שמסר השי"ת למשה בידו שנצטרעה ונטהרה. מצרים מטמאין אתכם ועתידין ליטהר. ואלו הניחם במצרים עד כלות ארבע מאות שנה כבר הי' מטומעים בהם ולא ירצו לצאת [וכאשר כבר היו רבים בהם שלא רצו לצאת ומתו בג"י אפילה וכמ"ש וחמשי' עלו] וזה שמיהר את הקץ שלא תופר הבטחתו לא"א ע"ה:
יד) משה רבינו ע"ה בהתנצלותו על עון העגל אמר למה יחרה אפך ואמרו במדרש דר"ל בעבד רע קניתי. ממצרים הוצאתם. והקב"ה קיבל דבריו. ומה חסר לומר שכן האמת שלא הורו מגלוי מצרים לגמרי:
טו) וזה שאמר אני רואה מעשה סיני. מקדימים נעשה לנשמע. ורואים אותי מתגאה על הכל. ואין תמונה זולתי קול. גם ראיתי מעשה עגל עלובה כלה נותנים ריחם לומר למסכה אלקינו וזו מתועבת מצרים אשר הכתה שורש בלבבם. עאכו"כ אם הניחם עוד שמא ח"ו לא אוכל אשיב נדחיהם. והגאולה נחוצה מאד:
טז) הנה מצאנו הגבול לשעבוד. והיינו כל שישתעבדו בהם באופן שבמעט קט לא יוכלו להגאל והקב"ה הבטיח לגאלם עכ"פ בכלות ת' שנה. ה"ז הכבדה עליהם יותר מדאי לכן יצאו לחפשי והוא כדמיון עבד היוצא בהשחתת א' מכ"ד ראשי אברים. הואיל ועשאו מעוות לא יוכל לתקן [ומובן בזה אות י"א]:
יז) ולפי"ז יתכן שלא המתין השי"ת עד קץ המשך שלא יוכלו לשהות עוד במצרים זמן מה אלא כל שהגיעו למצב הכבדת עול. שלא יוכלו להיות על אופן כזה עד כלות ת' שנה. והקב"ה בחן לבות מצרים שדעתם להוסיף עוד על העבודה יום יום לא להקל ועי"ז אבדו זכותם ויצאו לחפשי:
יח) ומובן בזה אות י' ענין דרושם "פקד פקדתי' פקוד לעתיד פקדתי לשעבר. דק"ל לשון העשוי דהו"ל שהמצרים עושין לכם לשון הוה. ע"כ פי' דאני רואה מצבכם עכשיו ומה שיעשה לכם במצרים עוד לעתיד ח"ו כי לא יוכל לתקון ומ"ש פקוד לעתיד שעכ"פ לא תוכלו התעכב עד ת' שנה והגם כי תוכלו להתעכב עוד זמן מה הנה רחמתי עליכם ופקדתי תיכף ולא אוסיף להניח אתכם עד המשך שתוכלו להיות שם עד רגע האחרונה וזהו כפילת המקור שפקד לפנים משה"ד:
יט) וסוד זה מרומז במקרא. וירא אלקים. וידע אלקים כי ידוע שכל השכלים הנבדלים אף יודעי העתידות לא ידעו דברים שבאמת לא יצאו לפועל כלל רק אם יתהוה סבה זאת תסובב ממנה מסובב זה לעתיד. כעין הוה אמינא. אחרי שגם הסבה המסובב שניהם לא יהיו לעולמים] רק ידיעתו יתברך הבלתי בעל תכלית תכלול אף מה שהי' עתיד להיות כי ג"ז לא יכחד ממנו וז"ש וידע אלקים מה שעתיד להיות ח"ו אם יתעכבו. (ובזה יל"פ מה שדרשו באגדה וידע אלקים זו פרישות דרך ארץ. והיינו שהקב"ה צירף רבוי העם אלו לא הפרישו אותם המצרים מד"א והיו פרים ורבים הרבה יותר כל אלה עלו למנין וזה נעלם גם משכלים הנבדלים דברים שלא יצאו לפועל כלל. שזה למעלה מגדר העתידות):
כ) ומיושב [אות ט'] היטב דהשלמת הקץ ר"ל שאי אפשר עוד למלאות הגזירה דארבע מאות שנה. אמנם עדיין יכולים להתעכב עוד זמן מה. הנה יפה הי' צעקתם בעתה ושועתם לא יתנוני לעזבם עוד וא גאלה תיכף:
א ענין (אות י"ב) חלוק מכאן. דעבד לאדונו גוף ההשתעבדות לטובת האדון ותועלתו. אכן במעביר עליו את הדרך בהכאת אחד מכ"ד ראשי אברים מכה בלתי סרה יצא לחפשי עתה. ואין לו לתבוע מאדונו שכר עבודתו עד כה. ותשלומי הכאה זאת עצמה כי אין שעבודו נפקע למפרע. אבל דרך משל אב המוסר בנו לאומן ללמדו אומנות והרשהו לייסרו ולכפותו אל המלאכה כמשפט. ואח"כ עמד האומן והכהו מכה נפלאה עד שלא יתכן לעזוב עוד הנער אצלו. הנה אבי הנער תובע גם את האומן גם עבור כל מה שעשה עמו. וגם על ההכאה עצמה ישלם לו במיטב כסף. אחרי שמסר בנו רק לתועלת הבן שיתלמד המלאכה והוא מעל בו הרי נפקעה ההתקשרות למפרע שלא ע"ד כן מסרו לו:
כב) הנה כן שעבוד ישראל במצרים הקב"ה מסרם לשעבוד לתועלתן. והיו אותן הת' שנים מכוונים להביא תועלת גדולה ונפלאה מאוד. וא"כ הן אמת דתיכף ששינו המצרים להכביד עולם יותר מהגבול וכנ"ל הוציאם הקב"ה. ועד הגבול בצדק נשתעבדו בהם אכן אחרי הם היו נסיבה לבלי התקיים גזירת ת' שנה. אשר היו מדודים לטובת ישראל. עי"ז פקע שעבודם למפרע. ותבע הקב"ה שכר עבודה. וגם בעד הפלאת המכה עצמה ומתורץ בזה קושי' (אות ח') למה נענשו פרעה ומצרים והלא קושי השעבוד נכנס בחשבון. כי אחרי ששינו המכוון בקץ ת' שנה נפקע שעבודם למפרע שלא ע"מ כן נמסרו בידם. והבן:
כג) המשך הכתובים. ראה ראיתי. ראיה נפלאה שהיא למעלה מגדר העתידות וצעקתם שמעתי "מפני נוגשיו". היינו טרם תוקש הנגישה [דהיינו רגע האחרונה שלא יוכלו התמהמה יותר] כי עכ"פ נתרופפה גזירה הקודמת דת' שנה. ועכ"פ אני מוכרח לרדת להצילם וענין "ירידה" כביכול נטיה מה מההנהגה הסתמית. וא"כ כיון שההנהגה אתם נשתנה עתה ולא יהיו עוד ת' שנה לא אאטום אוזן ושמעתי עתה צעקתם לפדותם תיכף ואף גם זאת כיון שהמצרים הם הם היו המסבבים בביטול הגזירה דארבע מאות שנה הנה נפקע כל ענין השעבוד למפרע ושלם ישלמו גם בעד העבודה. ולא אחשה עד אנקמה והם גם בעד הפלאת המכה וגדלה. שהכו בני חנם:
כד) ובין תבין היטב (אות וא"ו) דלכאורה צריך להבין הקושי' אולי לאו גזירה היתה רק הגדת עתידות שהגיד הקב"ה לאברהם אבינו ע"ה מה שיקרה לבניו באחרית הימים. ומי הכריחם לכל זה עד שלמדו שנענשו עבורו וא"ל דגלוי נבואה לנביא הוי גזירה לפי שא"י להשתנות מעתה. ז"א חדא דגם גזירת נביא לרעה חוזרת לטובה ונבואת יונה תוכיח. ועוד דגם נבואה לטובה שאינה חוזרת הוא רק כשהנביא נשתלח להגיד לאחרים. והיינו טעמא שלא להוציא לעז על נבואה אבל מה שהנביא בעצמו משיג מה בכך. וכל נביא יודע ענין נבואתו בבירור גמור ואינו מפוקפק בה כלל:
כה) אלא דהכי קשיא להו אחרי שבאמת לא נתקיימה כלל הגזירה דת' שנה דאלו נתקיימה לא נענש פרעה כלל וכנ"ל]. ואם נימא דהוי גזירה יתכן שהיתה גזירה בשעתה ולפי ענין המקבלים נשתנית. אבל אלו לא נגזר רק עתידות נאמר לו. הלא הי' להקב"ה להראותו העתיד להיות בפועל כי יצאו קודם ת' שנה כאשר הי' באמת. וע"כ צ"ל שהיתה אז גזירה. וקשיא להו שפיר איך יתכן גזירה על דור שלא נולד וע"כ משום חטא במה אדע. משא"כ מאמר וגם את הגוי כו' "דן אנכי" הנאמר על פרעה ומצרים יתכן שזה לא נגזר אז רק הקב"ה הצופה ומביט עד סוף כל הדורות הודיע לו לאאע"ה שכן יהי' באמת. והכל צפוי ובכ"ז הרשות נתונה. והבן:
כו) ובזה יובן המדרש ע"פ יודיע דרכיו דלכאורה מקרא זה אינו מתאים תחלתו לסופו. דדרך הוא חוק כולל מבלי הבחנת הפרטים ועלילות הוא כמו מפעלות שם לכל מעשה פרטיית הנ"ל דכוונתו [ע"ד מאמר החכם. לא ראינוהו ולא שמענוהו. אך ממעשיו הכרנוהו] שהקב"ה גילה למשה דרכי הנהגתו וישראל כללות האומה (מלבד שהם מאמינים בתורת משה) ממעשיו ראו כלל הנהגתו וז"ש לבנ"י "מעשיו מודיעים' הי"ג מדות. וק"ל לשון עלילות דרובו נטי' מן הדין ופירשו שגם בו יתברך יראו נטיות מקצת. אבל לטובה. כמו ורחמתי אע"פ שאינו כדאי ולזה הוא שעושה כעורכי הדיינים:
כז) ואח"כ נקט לה בפרטיות מענין הקץ שמה שהקב"ה דלג על הקץ ח"ו לא הי' הנטי' להרע למצרים כי הם פשעו בם תחילה ואבדו זכותם אלא שמ"מ לא היו ראוים ליגאל ונסתכל בטוב ולא ברע ממעשה עגל ואדרבא עשה הרע סוף לגאולתן של ישראל לרחם עליהם לפדותן תיכף:
כח) קשה למה סיפר בתורה שהי' משה רועה אבל הענין דמבואר בילקוט תלים ע"פ נחית כצאן כצאנו של יתרו והדבר צריך פתרון. אבל הכונה לפי אמרם במדרש למה רעה אותם במדבר להתרחק מן הגזל. וכן כאן שלא תעלה ע"ד שעשה עול למצרים ח"ו בהוציאם משם (וינצלו את מצרים) רק כדוגמת צאן של יתרו. ולזה סיפר שנגלה הקב"ה למשה כשהי' רועה לרמז שבדרך שהאדם הולך מוליכין אותו כי נשלח לגאולת ישראל שאין בהם שום גזל. ומפרש בזה כונה שני' בקרא דיודיע דרכיו. והיינו כעין דרכי משה יודיע לו:
כט) ומפרש ואזיל ע"ד הפשט עלילות שראו ישראל בעיניהם ומונה כסדר שניצולו ממכות ונתן חן ישראל על מצרים ונגואלו אח"כ:
ל) ומעתה יובנו מקראי קודש, דריש פ' בא החסרי' הבנה לכאורה דמאי נתינת טעם דכי הכבדתי וכמעט אדרבא א"כ למה ילך. ומאי לשון "אותותי אלה" ומאי ולמען תספר כי לכאורה כל המכות אין להם טעם תכליתי רק למען יספרו. ולהבין כפל לשון התעללתי ואותותי. ובשם אביו הגאון הקדוש ר' בנימין זצללה"ה אמר כונה נמרצה דקרא דבא לפרעה חסר תיבת "ואמור" וכמו בפסוק וישלח את בנ"י שחסר תיבות "ואמור לו" לפי שמענינו מובן חסרונו ורבות כאלה בתנ"ך. ור"ל אמור לו כי אני הכבדתי לבו. והלא פרעה חפץ להכזיב נבואתו של משה בכל כחו ומאודו. והנה משה רבינו ע"ה עומד ומתנבא לו שאינו יכול לשלחם חפשי ברצונו. וכל עבודת ישראל איננו שוה לו ככל אשר יקיים נבואת מרע"ה. וכלימה תכסה פניו באשר אין את לבו להפר דברי משה וכ"ז למחלת לב פרעה וז"ש אותותי אלה' וז"ש התעללתי לשון שחוק. ודפח"ח:
לא) אכן לדרך מרן הקדוש ז"ל יתכן אחרי יותר גם הספק העצום איך ענש הקב"ה את פרעה והלא הוא נטל הבחירה ממנו והוא כי בתחילה לא רצה השי"ת להוציאם ביד רמה כמו לשלוח בו יד בדבר ומגיפה להכחידו כרגע כי רצה להפרע ממנו על העבר אחרי נפקע השעבוד למפרע וכנ"ל. אבל במעט קט בא פרעה למדות עקשנות כמ"ש כבד לב כו' וכל עוד יוסיף להכותו יוסף סרה. ועוד לא נפרע על הראשונות ואחרונות הנה באו וז"ש השי"ת למשה בא אליו ואל תחוש שימשך הדבר לבלי תכלית כי אני הכבדתי את לבו ועכשיו אפרע ממנו על הכל ואח"כ יצאו וז"ש אותותי אלה' למעט. ולמען יספרו ישראל תהלתי שנהגתי עם מצרים בחסד. וז"ש התעללתי כי באמת לא הי' עלילה על פרעה כי רשע הי'. רק הקב"ה בחסדיו הפכה לעלילה נמצא כלו לטובת ישראל ולמצרים. נקט המדרש כי גם עלילותיו מודיעים חסדיו ועלילותיו רחמניות כי עין בעין ראו שלא הי' ראוי להניח לפרעה בעשר מכות לפי עזותו שהעיז כל פעם ביותר אלולי שחסד הקב"ה גבר עליו ליטול הבחירה ממנו:
שמות א' י"א למען ענותו וגו' יתכן שבא להסביר איך ניצולו שבט לוי מעבודה (ואלולי זה לא הי' מקום לגאולה אם לפי שבזכותם נגאלו. וגם שהי' מרע"ה ואהרן פנוים) ותי' לפי שהם לא עסקו כלל בד"א ופטורים ממס. אבל עדיין קשה הרי שבנה מבצרות לשמור המדינה דקיי"ל פ"ק דב"ב דכולם חייבים בזה. אלא דקיי"ל שם דעבודה בגוף פטורים. וכאן משמע שהי' מס והי' ברירה להישראל לעבוד א"כ הי' מקום ספק אולי שבט לוי חייבים. אבל לפי שהי' ניכר כונת המצרים למען ענותו לכן נפטרו שבט לוי:
שמ"ר רפ"ה ויאמר ד' אל אהרן לך לקראת משה המדברה. הה"ד מי יתנך כאח לי כו' יונק שדי אמי כמשה לאהרן שנאמר וילך ויפגשהו בהר האלקים וישק לו. ארז"ל כל נשיקות של תפלות. חוץ מג' נשיקה של גדולה כו' נשיקה של פרקים שנאמר וילך ויפגשהו בהר האלקים וישק לו. וי"א אף נשיקה של קריבות אין בה גנאי שנא' וישק יעקב לרחל שהיתה קרובתו.
נראה דק"ל מ"ש בציון המקום שפגשהו למרע"ה. גם מ"ש שלא נשק מרע"ה לאהרן וע"ז תי' שהיתה נשיקה דגדולה ולפי שפגשו באותו מקום שנתגדל שם מרע"ה. שם זכה אז תיכף גם אהרן להרגיש גדולתו של מרע"ה. ונשק הוא לבדו את משה. והי"א דנשיקה של קריבות הוא להיפוך שהגדול נושק את הקטן. שכן יעקב אבינו ע"ה לפי שהי' בן ע' שנה לא בוש לנשק את רחל שהיתה קטנה. והיא לא נשקתו:
וללשון המ' הוא גם בשה"ש דמי יתנך כאח הוא דוגמת דמי שראה שכבר נשקו לחברו ונודע שהם קרובים. אח"ז אין גנאי גם לנשק בחוץ. והוא משל על רוה"ק כמ"ש פ"ג דמו"ק מי שנתנבא כבר שורה עליו אפילו בחו"ל וה"ר מכאן שהכא גם על המקום שייך זה. שהר סיני שנתקדש אז לשעה במראה הסנה. הי' מוכן אח"כ לחול השפע גם על אהרן באותו מקום:
ויתכן שהביא המשל כי ראוי לנשק למי שלא פלל לראותו א"כ הבעה"ב ינשק האורח אבל כשסברה אחותו שאחי' נשרף ומצאתו קיים ראוי לה יותר לנשקו:
פ' וארא
שם ו' כ"ח ויהי ביום וגו' הכונה נ"ל שתחלה לא רצה ללכת כלל עד שא"ל השי"ת שיעשה נפלאות ואח"ז כשראה שלא הועילו האותות חזר והתרעם. וגם מה ששלחו לישראל נתקלקל בפעם השני חזר והתרעם. ושיתף לו אהרן כלפי ישראל ולגבי פרעה פקדו על מכות ממש לא מופתים. וז"ש במדרש סוף פסקא ז'. אבל כשראה מרע"ה שהכל הי' ביום חזר והתרעם לפי שידוע מה שדרשו ביום דברה עמו שכינה בלילה לא דיברה. והוא ידע שסוף הגאולה תהי' ע"י נבואת לילה. (שהרי אמר לו כחצות הלילה כי האידנא. והדיבור קפץ עליו בפלטין של פרעה) חזר ונתרעם וא"ל המקום שהוא עשהו אלקים לפרעה ושליחות כזו לא תהי' רק ביום ולכן הוטב למשה עכ"פ התמנות זו. ואחרית דבר מכ"ב שתהי' ע"י הקב"ה בעצמו. נבואה שלה תהי' גם בלילה:
שם ח' ה'-ז'. מ"ש תחלה להכרית ואח"ז שינה ואמר וסרו. וגם כפל הענין. נראה דסבור הי' משה שיאריך פרעה הזמן כי ירצה לנסות אולי ימותו הצפרדעים מעצמן תחלה. ולכן הבטיח משה להכרית היינו שלא ישירצו עוד. ואמר שלא ימותו כלל. כי אם שישובו מקץ הזמן ליאור. ופרעה שלא הי' יכול לסבול עוד קושי המכה. קיצר הזמן ולא רצה לנסותו. והבטיחו משה שהרבה מהם ישובו ליאור תיכף והרבה מתו כמבואר אח"ז:
פרשה בא
שם יו"ד ה' ולא יוכל לראות את הארץ ר"ל שהארבה גופי' לא יראה ויאכל הרבה כמ"ש בפ' בתרא דיומא סומא אינו שבע. וגם שישחית עי"כ דברים שאינם של מאכל:
שם שם יו"ד יהי כן וגו' ר"ל הצלחה גדולה הי' לכם שאשלח הטף אבל לפי שבקשתם המקנה גם הטף לא אשלח. וז"ש ראו כי וגו':
שם שם י"א לכו נא הגברים ועבדו את ד' כי אותה אתם מבקשים. יתכן דכי אותה וגו' ר"ל דעל הנשים איני יכול לעכב שלא ילכו עם הגברים רק הטף למה ילכו:
שם שם י"ד ואחריו לא יהי' כן הדרש ידוע. וע"ד הפשט י"ל דיהי' לשון על דבר הנהוג להיות. וקאמר דההפסד שהרגישו אחריו אינו כנהוג. וכדרך הטבע. שמלבד שהי' הארבה לרוב עד"מ עשרת מונים מהארבה הרגיל לבא לפעמים אף גם ההיזק שגרם להם. הי' מאה פעמים ככה.
או דקאי הגם שהובטחנו שלע"ל יבואו המכות על ראמילוס בסיגנון זה עמ"ר בפ' הקודמת. אבל מכה זו שלא באה כ"א שיספרו לבניהם א"צ לע"ל:
שם שם כ"ה גם אתה תתן בידינו זבחים וגו' יתכן דה"ק גם לו תתן אתה הזבחים עכ"ז אנחנו מחויבים ליקח משלנו כי אולי יצוה לנו להביא בעד דורות הקודמים וז"ש במד"ר קרבן של רד"ו שנה:
או יתכן שאמרו בלשון תמי' כי א"א כלל דנהי דקיי"ל שלהי פ"ק דהוריות אין צבור מתים אבל אתה לעשות משלך שהם בעלי שחין והוי מום לישראל אינך יכול להביא קרבן בעדם:
או יתכן שאמר גם אם תתן זבחים מפורש ועולות בפ"ע עכ"ז נעשה כולם עולות כמבואר במנחות. אלא שזה סותר לש"ס שלהי זבחים:
או י"ל שאמרו שיתכן שיתיר לנו להביא שלמים וצריך גם הנקבות ע' שלהי זבחים. ואמרו שיתכן שגם מפרעה יקבל שלמים:
שם י"א ב' כלי כסף וגו' חסר כאן שמלות. וערש"י לקמן שפי' חשוב להן. יתכן שעיקר חשיבותו הי' רק שלא ירדפו המצרים אחריהם עמ"ר שאם אין כסותו עמו בדרך מסתגף. או י"ל דמהאי טעמא דרשו נא לשון בקשה שלא רצו ישראל בממונם אבל על שמלות לא הוצרך לבקשם לפי שסוף סוף ירדפו בים בכסותם ואין להם הפסד או שבלא"ה הי' הישראל שואלו כנ"ל טעם הראשון (שלא יסתגף בדרך):
שם י"א ג' גם האיש וגו' יתכן שרמזו למ"ש בספ"ק דסוטה שנתעסק בארונו של יוסף וקאמר דהגם שהי' חשוב גדול. ויכול הי' לשאול מהם הרבה. עכ"ז לא הי' לו פנאי לזה כנ"ל:
שם י"א ד' מ"ש רש"י שקפץ הדבור בפלטון ע' חזקוני נדחק. ולק"מ דכל פרשה דוישאלו ודאי נאמר קודם החשך כדי שיכנסו ישראל בבתיהן. וידעו מקום הנחת כסף וזהב. ועי"כ נשאו חן עמ"ר. (וכל ההשאלה הי' בע"פ לפי"ז) ורק מימרא דכחצות וגם הגעת הנבואה ע"ז הי' בפלטין. ומ"ש ע"ז עצת מלאכיו וגו' שתחלה א"ל משה מדעתו לא אוסיף וגו'. ועיין פסיקתא משמע שמרע"ה נתכון תחלה מדעתו:
שם י"א ט' למען רבות מופתי וגו' נלחץ רש"י מה רוב המופתים שיהי' עוד. ותי' דחשיב קריעת ים סוף וטביעת פרעה לב' והרמב"ן השיג עליו. וגם כל עצם פרשה זו אין לה מובן. ולענ"ד דמכת בכורות נאמרה לפרעה בי"ד ניסן בלילה. כמ"ש ריש ברכות למחר כי האידנא. ועיקר החשך לפשוטו הי' ג"י האחרונים (וכמדומה לי שמדרשות חלוקות הן איזה חשך קדם) ולכן נצטוו שיקחו בעשור שזה הי' האמונה שלא פחדו ישראל לקשור תועבת מצרים. ובג"י חושך אין נסיון כלל. וגם בע"פ אחר שהותרה במכ"ב נפל פחדה על המצרים. לכן קדמה המצוה לעשור עס"פ ט"ז. ופ' החודש הזה נאמרה בר"ח ניסן עפ"ק דפסחים בתוס' וידעו ישראל אז בבירור שלא יצאו כ"א במכ"ב ומכת החשך באה באמצע. ולכן נראה דפרשה זה נאמרה על סדר הדבור לישראל. ואמר אז המקום מפורש שיביא עוד מכה עליו שלא ישלחם על ידה כלל (ואין זה דומה לשארי המכות שהי' נעלם ממרע"ה אולי עי"ז ישלחם) וסיפר הכתוב שאעפ"כ עשאוה בזריזות הגם שבתחלת השליחות נתקשה מרע"ה והי' חפץ דוקא להביא עליו מכה שישלחם תומ"י עתה הסכימה דעתו גם לאופן זה:
וקצת ראי' למש"ל. דבג"י אפלה מתו רשעי ישראל. נ"ל אותם שלא רצו למול. והיינו דג"י האחרונים הוא קץ הזמן שהרי יצטרכו ללכת בט"ו ואמול ואצא לדרך הא הוה סכנה עספ"ד דנדרים. ועמ"ר סוף סדרה משמע שקצתם מלו בליל פסת או בע"פ. וצ"ל שיוכלו אז להמנות על פסח שלקחו אחרים מבעשור:
שם י"ב מ"ח וכי יגור אתך גר וגו' אינו מובן מי שלא נימול הא אינו גר כלל. ופשיטא שלא יאכל בפסח. וצ"ל אכשיולד לגר בן ביהודתו קאי. שמילת בנו מעכבתו מלאכול בפסח:
שמ"ר פי"ג א' הה"ד כובד אבן ונטל החול וכעס אויל כבד משניהם כו' נטל הקב"ה עפר מתחת כה"כ וזרק על המים ונעשה ארץ וצרורות קטנים שהיו בעפר נעשו הרים וגבעות שנא' כו' במה אני מייגע במי שהוא מכעיס כו' הוי וכעס אויל כבד משניהם. ב) ד"א כובד אבן. אמר הקב"ה כיבדתי את ישראל כו' ונטל החול אלו ישראל כו' ועמדו הכעיסו לפני ובקשתי לכלותן ולהשליכן מעל פני ואמרתי בשביל פרעה הרשע שלא יאמר לא הי' יכול להצילן ועמד עליהן והרגן הוי וכעס אויל. הוי כי אני הכבדתי את לבו. ג) ד"א כי אני וגו' הה"ד אמרתי אפאיהם וגו' ד"א אפאיהם כו' ומי גרם להם שיצאו משם לולי כעס אויב.
א) מאי ק"ל בקרא דהכבדתי את לבו. ואם שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו. מאי הונח לו עכשיו:
ב) איך מעמיס זה בקרא דכובד אבן. גם איך יתפרש כובד לשון כבוד:
ג) ובדוחק י"ל דלסבול נאוצו של אותו רשע קשה לפניו כביכול, לכן נטלם וינשאם:
ד) יתכן דעיקר ענין נסי מצרים היו הכנה לישראל כשיחטאו בעגל או במרגלים עמד משה ואמר למה יאמרו וגו' והלא עין בעין נראה וגו' ולכן כל שנתפרסם אלקותו על ישראל. נתחזקו ביותר:
ה) וע"ד הרמז י"ל כובד אבן שנתרשלו ידי משה בלוחות במעשה עגל ושיברן. ואעפ"כ בטענה זו לימד סנגוריא על ישראל:
ו) יתכן שמכת ארבה לא נמצא מאמר ד' למשה עליו. לכן פי' שהמקום נתן רשות למרע"ה להביא עליו בפעם הזאת כל מכה שירצה למען ידע משה כי לא מאת ד' היתה זאת להביא המכה על אופן זה שיקשה לבבו:
ז) או דקאי על מה שהי' אומר לו פרעה שההמון לא הי' מסכימין לשלח את העם וכאן הי' להיפך. שהעבדים היו מפצירים בה לשלחם והוא לא רצה. (ויפורש ואת לב וגו' היינו כנגד לב עבדיו) ויתפרש בא היינו לביתו שיהיו עבדיו שם ויעצבו רוחו:
ח) יתכן דפי' דהכבדתי לב פרעה לא הי' לחטוא. כ"א שהוקיר את ישראל בעיניו. עד שנתרצה לסבול המכה לבלתי שלחם ויתכן שגם במכ"ב לא הי' משלחן כ"א ע"י שמתו רשעי ישראל בג"י אפלה. ולכן נשארו מועטין. ומעמיס זה בל' נטל החול ח"ו:
ט) אות א' יתכן דהכבדת לבבו להוסיף עליו מכות לא הי' לו רעה כלל לפרעה שהרי גלוי לפניו כאות ד' ואלולי המופת שבמצרים שנראה עין בעין ח"ו לא הי' תקנה ח"ו שלא הי' למרע"ה מה לטעון. ועכ"פ פרעה הי' חוזר אז לכפור במקום. אלו שמע ח"ו ממה שנעשה לישראל במדבר. ועל כי"ב אמרו ימות זכאי וא"י חייב. וכ"ש אותם שנשארו חיים לא חזרו ח"ו לכחש בו ית':
יו"ד) ד"א הא' מפרש כפשוטו שהכביד המקום לבו וחשיב פליאות היצירה כובד אבן משא הרים המכבידים על המים (כאמרם ע"פ צדקתך כהררי) והחול הנוטל את המים ע"ג. וכעס אויל נפלא להבין יותר. שרוצה להיות רשע באופנים הפכיים דבר שהקב"ה לא ברא בעולמו כי ההרים מצרור נבראו. (ויתפרש הכ' דתורה כאן ע"ד שפי' אאמו"ר הגאון נ"ע. והיתה ההכבדה רק כנגד יצה"ר שרוצה לדבר במרע"ה) ופי' הב' כאות ח', ושניהם אינם רצויים לפניו יתברך. אלא שמוכרח לזה כאות ט':
יא) באות ו' י"ל שלא נזכר שלא יהי' מאחריו כ"א בביאת המכה. שסיפרה התורה שעצתו של מרע"ה השלימה המקום עד שלא יהי' כן:
יב) ולדרשתם שלעתיד יביא המקום כל המכות על העכו"ם. רמז כאן שלא יהי' כן למסור ממשלת המכה ביד אדם:
יג) דד"א הב' והג' נ"ל דאחד הם. שלפי שנצטער משרע"ה על ישראל שעתידין לחטוא. עמ"ר שמות. ורמז לו המקום שבשביל כעס האויב יגאלו. וכן גם עכשיו סעד גאולתן מפני כעסו של פרעה:
יד) ענין וכעס אויל היינו ע"ד שאין לו תקנה ורגז ושחק והיינו כשהטיב לו והתפלל וסר המכה ג"כ לא הועיל ומפרש תיבת הכבדתי במה ששמעתי לתפלתך להסיר ממנו מכת הברד. אשר לכאורה זה אות גדול להשקיט תיכף:
במד"ר פט"ז משכו ידיכם מע"ז. יתכן הכונה דמוקצה קיי"ל בתמורה שאכלה כרשיני ע"ז ומוקצה קיי"ל דיש לו ביטול. ופירש מיניקה קי"ל בכתובות פ' אע"פ ג' מעל"ע. לכן נצטוו על מקחו מבעשור:
שמו"ר פ' טו"ב. ולקחתם וגו' הה"ד כל פעל וכו' ד"א וכו' ד"א וכו'.
א) מאי ק"ל בקרא דולקחתם. ומאי הונח לו:
ב) אם לומר דק"ל דמצינו בכל הקרבנות טבילה באצבע ומ"ש כאן ע"י אזוב. באמת תקשי. ורחוק לומר שרצה הקב"ה לחונן האזוב במלוה:
ג) ובלא"ה הא עתיד האזוב להשתמש בו בפרה ובמצורע. המעט לו מצוות לאזוב השפל הזה:
ד) ומלבד זה איך ס"ד שכולם נבראו למצוה והרי כמה צמחים שאין בהם מצוה ואזוב זה גופי' נאכל הוא כמבואר במשניות פרה:
ה) אולי ק"ל מ"ש האי דדרכו לגדל בקיר הבית. ולמה לא מצמח פשוט. או על גוף הצמח ק"ל למה הוטבע בי כן. ותי' שע"י כן יהי' ניכר שבצמחי קירי בניני בני ישראל שלחצום לבנות. בו לקו המצרים. או דק"ל שלא מצינו שום צמח שלא צמח בעת מכ"ב. וזהו שהוטבע לגדל בקיר לא הי' אז במכ"ב. והוא לרמז שעיקרו לא לצורך העוה"ז כ"א שימוש למצוה:
ו) יתכן שאזוב זה באמת אינו נצרך לשום דבר ולא נברא אלא בשביל מצוה זאת ודרש למענהו כמו לתכלית מה:
ז) אלא שמצינו בו שהוא נאכל כמבואר במשניות פרה:
ח) תי' במלכים שם דמרמז על משיח. ומי יתן ונדע איך מרומז באזוב היוצא בקיר ביאת המשיח לע"ל:
ט) אגודה היא שלשה כמבואר במשניות. ולפי הנראה רמז לג' אבות:
יו"ד) בקראי ק' דתחלה בצווי המקום נאמר לתנו תחלה למזוזות ואח"כ למשקיף. ובדברי מרע"ה נאמר תחלה משקוף. ובמכלתא אמרו שאין הסדר מעכב (עי' ילקוט) גם שבציווי המקום לא נאמר סף ואזוב
יא) שמו"ר סוף פסקא א' משמע שהאזוב הי' רמז לישראל שכבר עשו תשובה. ונעשו כאזוב הזה. ואעפ"כ צריך זכות אבות:
יב) יתכן שבדברי מרע"ה שאמר והגעתם. ר"ל שבזה תבואו לזכות אבות. וחשבם כסדר אברהם תחלה:
יג) בתוספתא ריש פרה. דאזוב אפרו מרובה. לכן שורפין בו את הפרה. כן ניחא שלא חשבו בשום מקום מה שמשליכין אותו לשריפתה. כ"א מה שניטל להזאתה אלא שבמדרש כאן גופי' לקמן חשיב גם השלכתו לאש:
יד) אות יו"ד יתכן שלמד משה גם בעצמו שע"י אזוב תהי' הטבילה דוגמת הפרה שבאה לכפר על העגל. וכן כאן שבא לכפר על ע"ז שעבר דו במצרים. אלא שעדיין מה שהוסיף כלי לקבל דם בסף פלא:
טו) אם נפרש סף מלשון מפתן הבית א"ש. ומחלוקת תנאים היא במכלתא. הובא בילקוט רמז קצ"ז:
טז) יתכן דזהו חשיבותו של אזוב. שאינו כלה באש. ואפרו רב. וכן כל אדם. גם שנידון לפי מעשיו של אותה שעה. עכ"ז אינו נידון כ"א אלו הי' מעונה. ויסורין היו באין עליו ח"ו. וכ"א השטן גבי איוב:
טוב) וכן דן משה על ישראל בשעבודם של מצרים. שאעפ"כ עשו תשובה כאות י"א. וזהו כאזוב הזה:
ח"י) וזהו ענין כתפוח בעצי היער. ר"ל שאין ממנו ריח. כ"א כאשר ישרף על העצים באש:
יט) יתכן שהאזוב רמז על כניעתו של אברהם שאמר ואנכי עפר ואפר. וקיבל שכר ע"ז. עס"פ כסוי הדם:
כ) ומובן שוב הסתירה דבנתינה באצבע הקדימו האבות האחרונים הקרובים לנו יותר תחלה כמבואר בפ' בחוקותי אבל בטבילת האזוב הקדים לאברהם שכחו גדול בזה:
כא) לתי' דאות ח' י"ל דאזוב רומז על זכותו של מלך המשיח:
כב) יתכן דק"ל לשון ולקחתם דהוו"ל וטבלתם אגודת אזוב. וכיוצא בזה גם גבי אתרוג. ותי' שם לפי שהוא נקנה בדמים יקרים. לא כן אזוב זה:
כג) לכן תי' שראו הי' מן המצוה. והי' אסור להיות מגזל. ואף שהי' הכל שאו לאצלם ממצרים. לא כן אזוב זה בכסף מלא יקנוהו:
כד) ע"פ הפשט באות י"ב. נראה שהי' פתחיהן גבוהים הרבה. וא"י להגיע למשקוף כ"א ע"י ד"א. ואולי לא הותר להם לעמוד ע"ג ספסל בעת ההזאה. והיתה דרך עצה ע"י אזוב או שהוא שיעור מרכז של אזוב כדי שיגיע. או שכך היא המצוה. לפי שאזוב זה גדל בקיר. הרי הוא נחשב כבית וכאלו הכניסו הבית להטבילו בדם:
כה) אות ח"י יתכן שגם ביער יש תפוחים. אבל מדבריים המה. והוא ע"ד הרבה שכנים הרעים עושים. וזהו תי' על ישראל שנשקעו בטומאת מצרים. ע"י שעבודם הקשה:
כו) וזהו רמז המשקוף והמזוזות. לפי שהמצרים פתחו להם פתחם. וקיבלו אותם. ונמשכו אחריהם. וכן האזוב מסתמא יש בו התדמות לקיר הבית שגדל בו:
כז) יתכן שבא לומר שלא נטעה לומר שנבראו דברים ע"י כלליות הבריאה ממילא. אלא שכולם לתכלית נבראו. וכמ"ש ע"פ זה בשבת ר"פ המוציא יין. ונ"מ דלא נימא דגם עונש לא נברא כ"א בשביל להפחיד שלא ירשעו. אבל דיעבד אין זה מן היושר כ"א לפי שא"י לשנות דבריו כביכול. ז"א כ"א שכך גזרה חכמתו ית' שהרשע יקבל עונש:
כח) והביא ראי' דלכאורה האזוב השפל שבצמחים. שממילא צומח בקירות הבתים. ואפרו מרובה לאות שכח צמיחתו מועטת. והיתכן לך לומר שנברא בכלליות. והלא התורה קדמה לעולם. והוא מגופי תורה:
כט) יתכן דק"ל מ"ש שלא אמר ענין האזוב כ"א להזקנים (שבודאי זו אמירה שני' לזירוז איזה פרטים) ותי' שאזוב זה הי' ג"כ דוקא ממין הפשוט. ולא הי' אז בר"ח עדיין בנמצא אחרי מכת הארבה שאכל הכל והמתין להם מרע"ה איזה ימים. והגידה באמירה השני'. וכי יש לך לומר שגם אז מעצמו צמח בימים מועטים האלה:
ל) ויתכן שלכן אמר ולקחתם שהיתה המצוה לקנותן דוקא. ואולי דוקא מן המצרי לכן אף שבארץ גושן היו כל הצמחים בצביונן. כ"ז לקנות מן המצרי. לא הי' נמצא מין אחר:
לא) ובאמת המשמעות שהיו אז הישראלים מעורבים עם המצרים בעת הפסח. והיינו מה"ט. שהיו צריכין לאזוב שבמצרים כנ"ל:
ובדרך אחר י"ל דמפרש שתרופת האזוב היתה לרעה למצרים שאלולי כן לא הי' יתכן לעשות מכ"ב כלל. שלא יוזקו ישראל ח"ו. ומפרש דהגם שאין מצוי לעשות נס לרעה. מ"מ עושה נס לטובה. להכין שעי"כ תבא עת רעה על הרשע. ובאמת יתכן שנמצא אזוב זה במצרים ע"ד נס. וכנ"ל אות כ"ט. ובאו ליישב כפילת הפסוק לאמרו לזקנים והפשטנים תירצו שדקדוקי המצוה נאמר לזקנים והנה אם אמת שלא הי' ראוי להטריח את ישראל פעם ב'. אך הכל ק' למה לא נאמר תחלה כל פרטי המצוה. והיישוב ע"ז לפי שכל עניני הידור המצוה. הם כדי להראות בהם אותות אהבתו לבורא ית'. שעושה גם מה שאינו נחוץ וזהו ענין מאמרם פ"ב דע"ז ע"פ טובים דודיך. יותר מיינה ש"ת. הכונה כנ"ל. וכן הוא במשל שכיבוד היין אינו דבר גדול אלא שמראה לו בזה אותות אהבה. אולם כאן דקיי"ל שירי מצוה מעכבין פורעניות והוגד להם שיהי' מכ"ב. א"כ אין חשיבות כלל לדקדוקי המצוה שהרי את נפשי הוא מציל. לכן תלי בזה שבאם הי' אירע שא' מישראל לא הי' מקיים המ"ע דפסח כהוגן אם הי' עי"כ ניצולין כל השכונה ממצרים או לא. קודם ג"י אפלה שהי' בם רשעים רבים לא היו נצולין. ואח"ז היו נצולין, והוכרח להגיד להם המצוה קודם כדי שלא יתלחשו המצרים לעכבן שלא יזבחו תועבתם כמ"ש מרע"ה. עמ"ר. אלא לפי שנפל פחד של מב"ב עליהם שתקו. אמנם אלו הי' זה סגולה שכשלא יעשו ישראל הפסח לא תבא המכה עליהם. ודאי היו מעכבים. לכן אמר להם תחלה. וז"ש ולא יהי' וגו' למשחית וגו' ר"ל שלא תוכלו כלל להיות כלל אבן נגף לעכב להמשחית. ר"ל כשלא יעשו הפסח ח"ו. וכ"ה במ"ר פ' נשא שאילו לא עשה ח"ו א' מישראל הפסח הי' ניזוק. והוא לפי שהי' אז כחם רע. אבל בפעם הב' לא הי' כן. ושפיר נאמרו אז דקדוקי המצוה. לכן הביאו קרא דכל פעל:
ובפשוט י"ל שהאזוב גידולו מעיקרא בשלשה כעין אגודה. ולכן אמרו שנברא לזה. וא"ש דלא כ' ואגדתם אזוב. ולזה תי' בד"א הב' דלאו דוקא אזוב. אלא שאפי' באזוב תוכלו להגיע למשקוף. ולפי שהוא קטן לא יגיעו כ"א ע"י אגודה. או דפי' אגודה היינו שאגודים בו מצות הרבה. וד"א הג' תי' לרמז שיתקשרו אלה עם אלה:
שם פ' טי"ב. לנגוף האמהות. לפי שהעובר כ"ז שלא נולד אינו בכור. אבל כשמתה האם כ' התוס' פ' יוצא דופן דהעובר כילוד דמי ולכן הומת העובר שוב ע"י מכ"ב. וא"ש שינוי בקרא דכתב בפ"א על ד' גופי' ושנית על המשחית:
שם פי"ח לא ירבה וגו' נראה דק"ל לשון חצי הא הי' כרגע. וגם מאי ויהי הא ידעו מזה תחלה והוו"ל למימר וד' עשה כאשר דבר. ופי' שראוי הי' לקיים הענין כל הלילה כ"א לפי שהי' הגז"ד שגדולי הבית מתים. א"כ כולם היו מתים זאח"ז דוק. ומפרש שבתי' היתה גדולה מבנו. אלא שלפי שניצלה היא לכן מת הוא. ויתכן שהשלכת מרע"ה ליאור הי' בחצות הלילה. ונז' זה כאן שנזכר לבתי' זכות מרע"ה שהי' מונח חצי לילה ביאור:
פרשת יתרו
שם י"ח ט' ע"פ ויחד יתרו וגו' נראה ההמשך למ"ש אאמו"ר הג' זצ"ל דויחד לשון אחדות היינו שעל כל הטובות מן ובאר ושלו ונצחון עמלק רומם יתרו נם יצ"מ. ולהכי בפסוק שאח"ז בהודאתו לא הזכיר כ"א יצ"מ. ובהרואה ילפינן דצריך לברך על נס הרבים. וע"י ח"א הרגיש שם הא צריך במקומו (עפ"י שי"א דגם כשרואה את העם מצי לברוכי וא"ש). וע"ז תירץ בקרא בסיפי' אשר הציל וגו'. ר"ל דעיקר הנס הי' מה שיצאו מן הארץ כמ"ש בילקוט ובמד"ר שלא הי' עבד יכול לברוח ממצרים. נמצא שאין שום מקום שנוכל לברך על הנס. כי בגבול מצרים עדיין הי' קודם הנס. ובעבר השני כבר הוא אחר הנס. ולכן כשאין מקום מסויים לברך בו בירך על ראותו העם:
שם שם י"ג מן הבקר. עיין רש"י דרש הש"ס. אבל ע"כ אינו בא כ"א ליישב למה נזכר זה בתורה בדברי יתרו. ובמעשה שהי'. אבל גוף הענין ודאי כן הי'. דאל"כ לא הי' יתרו מתמי'. והדק"ל על עצם הענין איך הי' יושב כל היום בדין. ויתכן שזה הי' רק באותו יום לפי שאתמול כשבא יתרו כ' בילקוט שירד לו מן בששה שעות. ועל מן זה לא הי' איסור שלא להותירו למחר. ובאותו היום הרי לא הי' המן מגיד. מה שבחורין ובסדקין. כמ"ש בפ' בתרא דיומא. לפי שכ"א הי' לו מן מאתמול. לכן נתרבו בו ביום הדינין והמריבות:
שם י"ט יו"ד וכבסו שמלותם. עי' חזקוני שהוא רמז לטבילה. וכן כ' הרמב"ם בהל' אסורי ביאה. ונ"ל דמאי דפרט שמלות. שיתכן שהשמלות לא הי' צריכין טבילה. דהא לא הקפיד בסיני כ"א שלא יהיו בעלי קריין כמבואר בפ' יוצא דופן. והשמלות אין טומאה יוצא מגופן מ"מ החמירו עליהן משום דשל המצרים היו. וטמאין משום ע"ז דמאיסא טובא:
שם שם כ"א ע"פ פן יהרסו וגו' ערש"י יתכן שלפי שאמרו שאם הי' ישראל חסרין א' לא היתה שכינה שורה א"כ חשוב כרוב:
שם שם כ"ב וגם הכהנים. יתכן שר"ל כפשוטו שיתקדשו בעצמם ביתר שאת. כי אולי יהי' הרצון אצלו ית' לפרוץ אצלם רוה"ק ביותר. והם לא יהי' מזומנים לזה. לכן כתב יפרוץ. ולהלן כ' יפרץ בם. ולס"ד זה לא יהי' מנינו של ישראל מעכב כל כך שהרי הבכורות מדריגה אחרת יהי' להם. וממילא אין כאן מנין ס' רבוא מצומצמים. לכן כ' וגם. לפי שלא הי' מוכרע עדיין איך יפול דבר:
שם כ' ט' כי ששת ימים וגו' ר"ל דלא לזכר יציאת מצרים נתקדש שביעי ששם נחו בו וגם כי ע"כ כל מנוחה ויו"ט שאצל ישראל הוא בשביתת מלאכה (ושע"כ אומרים זכר ליצ"מ. ועתוס' ערבי פסחים) ולפ"ז לא הי' שייך לזה גר ע"כ אמר לפי שנח ד' ביום השביעי. (ולפשוטו אין זה ראי' כ"כ שמליצה היא):
שם שם ט"ז ערש"י ע"פ רואים את הקולות ויתכן שפי' שראו ההר בכללות עם הקולות. וגם הלפידים זעים וחלים ועומדים בריחוק מקום שההר בכלל הי' מרחף עליהן. וכ"ה במד"ר פ' כ"ט ההר מירתת. וז"ש כפה עליהן הר כגיגית ולפ"ז מוכרח דוקא שהקולות הי' נראין:
שם שם כ' אלהי כסף וגו' עיקר קרא נ"ל למ"ש בילקוט בתרי עשר דכל מין הי' מברך את מינו וכן אמרו בש"ס פ"ג דפסחים. גבי חומץ האדומי עיי"ש. ולכן קאמר ל"ת אתי היינו עזר להשפיע לכם כסף וזהב. אכן זאת תעשו מזבח אדמה. ואז אברך את אדמתכם וצאנכם ובקרכם ומקושר היטב סיפי' דקרא בכל המקום וגו':
שמ"ר ר"פ יתרו. וישמע יתרו. הה"ד כבוד חכמים ינחלו. זה יתרו בשעה שבא אצל משה מה כבוד נחל. ויאמר אל משה וגו' רא"א שלח לו אגרת ואמר עשה בגיני וכו'. ר"א אומר הקב"ה אמר לו צא. א"ל הקב"ה וכו' אני הוא שקרבתי ליתרו ולא רחקתיו. אדם זה שבא אצלי לא בא אלא לש"ש. ולא בא אלא להתגייר. אף אתה קרבהו ואל תרחיקהו מיד ויצא משה וכו' לכך נאמר כבוד חכמים ינחלו
א) אינו מובן מאי ק"ל הכא ומאי הונח ליה.
ב) מאי ק"ל בקרא דכבוד ומאי הונח:
ג) הת"ח מוזהר על כבוד תורתו ע"ד שאמרו שיהי' נוקם ונוטר. וכן כ"מ בש"ס מצינו שהקפידו מאד על כבוד עצמם. והיינו דתורה דילי' הוא. ושמירת כבודו הוטל על עצמו:
ד) יש אנשים שאין להם חלק בבינה וישחקו לת"ח ולתורתו. והם בעצמם רודפי כבוד. ויש בידו של הת"ח לתת להם כבוד. והם כגמולו ישיבו לו כהנה וכהנה:
ה) חיוב כזה אין על הת"ח. כי כבוד כזה לחכם קלון יחשב. ולא יקרא כבוד כ"א מה שניתן לו ע"י התורה. ואין כבוד אלא תורה. והרבה גנות יש לת"ח בזה. אף אם לש"ש יעשה:
ו) סיפא כסילים קלון וגו'. אין לו ביאור והנ"ל דתורה מורשה לנו וכל יורש אין לו טירחא חדשה ברכושו כי ירשו. כ"א בשל הקודמים לו הוא נהנה. כן הת"ח אין לו לינק כבוד כ"א מירושתו. מגופה של תורה. כי מורשה לנו. או מדברי חכמים הקודמים כשמבין דבריהם וכ"א ריש מס' פרה חכם גדול אתה שקיימת ד"ח. אבל לא גם ע"י הרמת הכסילים שזה יהי' לו לקלון:
ז) ק"ל בקרא ממ"נ. אם ביתרו הידוע ומדובר בו בקרוב בתורה א"צ סימנין "כהן" "חותן" ואם לפי שהפסיק באמצע באנשים אחרים הו"ל ויתרו שמע. גם דפתח במשה וישראל. וסיים בישראל. וגם מי הוא זה האיש התובע כבוד גדול בפה כמו שעשה יתרו. וגם כיון שבא לש"ש. כבוד ל"ל:
ח) לכן פי' כל ישראל עמו ר"ל שעשאן עמו של משה. והוא מלך עליהן והוא כהן נכרי. וחושד את ישראל הצדיקים. והוא חותן שידע תחלה ענותנותו של מרע"ה. והלך עתה לש"ש. ולנסות את משה אם לא גבה לבו. ע"כ הקדים הכ' שני התוארים. וע"כ ביקש הכבוד. ומרע"ה באמת לא רצה לחלק לו כבוד גדול. הגם שמזה יומשך כבוד למשה. כשחותנו גדול המעלה. וכמ"ש בכל כבוד כזה קלון. אבל המקום א"ל לש"ש הוא עושה. ונכרי הוא לע"ע שאינו מצווה שלא להרהר אחר רבו ולפיכך הוא שיצא:
שמ"ר פ' כ"ח. ומשה עלה. הה"ד עלית למרום וגו' ד"א עלית למרום שבית שבי. בנוהג שבעולם הנכנס למדינה נוטל דבר שאין עין בני המדינה עליו. ומשה עלה למרום ונטל את התורה שהיו הכל נושאין עיניהם עלי' הוי עלית למרות שבית שבי. יכול מפני ששבה אותה נטלה חנם. ת"ל לקחת מתנות באדם בלקיחה ניתנה לו. יכול יהי' חייב ליתן לו דמים. ת"ל מתנות במתנה ניתנה לו באותה שעה ביקשו מה"ש לפגוע בו במשה. עשה לו הקב"ה קלסטרין של פניו של משה דומה לאברהם כו' אמר הקב"ה למשה לא ניתנה לך תורה אלא בזכות אברהם שנאמר לקחת מתנות באדם ואין אדם האמור כאן אלא אברהם כו' הוי ומשה עלה וגו' ויקרא ד' אליו מן ההר בזכות ההר ואין ההר אלא אבות כו' ומשה עלה וגו' עלה בענן וירד בענן וזכות אבות עולה ויורדת עמו
א) ענין קטרוג המלאכים אינו מובן אם שייך גם שם לקיים אה התורה. הלא יקיימוהו גם העליונים. גם התחתונים:
ב) מאי ענין בלקיחה ולא במתנה. ואעפ"כ נתנה מתנה:
ג) הענין מתנה רק לצורך המקבל. ולנותן אין תועלת. וכ"ה ודאי בתורה. כמבואר בירושלמי שאין נשאלין מפני כבוד המקום. ואעפ"כ יש להם קבול שכר. כאלו היו עושין נ"ר לפניו ית':
או יתכן דבמכר יש קבלת אחריות. ולכן הוא ית' הבטיחנו שלא תשכח ח"ו מפי זרעינו:
ד) ילקוט תהלים ס"ח. בקשו מלאכים להרגו וא"ל בשביל שני דברים וכו'. צ"ב. מה הם ב' הדברים ואיך ירצו לפגוע בו. לפשוטו משמע שאמר להם שלא יקבל כ"א אנכי ולא יהי' לך. ולסוף קיבל כל התורה. אבל ג"ז תמוה. ומאין ידע תחלה שלא ישמעו מפי הגבורה כ"א ב' דברים. וגם מאי נ"מ שע"י משה:
ה) מה ענין המתנות שנתנו המלאכים למשה. הנז' במס' שבת. ודוחק לומר שהבטיחוהו להמליץ טוב בעד ישראל כל הימים:
ו) לפשוטו י"ל שנמסרו לו גם כל סתרי סודות הטבעיים:
ז) וז"ש בזכות אברהם קבלו תורה. שהוא הי' היודע הגדול בסתרי הטבע. כמ"ש בפ"ק דב"ב אצטגנינות גדולה היתה בלבו. ועי"כ נצח המלאכים. שהשגת האדם גדולה:
ח) בכ"ד יש שני ענינים. הבנת הדבר איך ומה. וגשמיותו. וז"ש ישראל נעשה ונשמע. כי בודאי נשים לב להבין היטב:
ט) גדולת המלאכים שעשיית כלליות הטבע בידם. אבל ההבנה נמסר גם לאנשים חקרי לב:
יו"ד) ענין נעשה ונשמע יתכן שזהו שכ"א משתדל שישמע חברו:
יא) או שיתכן שכל המצות נאמר עליהם אם שמעת בישן תשמע בחדש. וז"ש שע"י העשי' יקל על האדם לעשותו עוד. וימצא נועם וקורת רוח במצוה:
יב) קבול השכר לע"ל הוא ענין השגה בו ית' או גם טעמי המצות. וכמ"ש במ"א. אלא שא"א לבא לידי השגה זו. כ"א ע"י התורה ואם הי' האדם משיגם עכשיו לא הי' צריך שוב לקיימם. ויתכן שהמלאכים רצו למסור לו השגה זאת. שהרי בלא"ה הם אוכלים נהמא דכסופא:
יג) ויפה אמרו בפ' הספינה שעתידין צדיקים להיות מחיצתן לפנים ממלה"ש. שלא יהי' בהשגה זו בשום פנים.
יד) וזהו ענין נעשה ונשמע שאמרו ישראל.
טו) ענין מתנה. קיי"ל בעין יפה הוא נותן גם הדרך. ובתורה מרומז גם הדרכים והעצות איך להקל מעשי העבודה. גם ענין מכירה. אלו יבואו ח"ו העכו"ם להעבירם ע"ד. אינו מניח להם. וע"ד אחריות שמקבל עליו המוכר. וע"ד שאירע לאאע"ה שאם רצה נמרוד להעבירו ע"ד. סופו הי' שנעקר מן העולם:
טז) וז"ש יכול יהא חייב ליתן דמים. ר"ל ימית עצמו עליו. ויכביד ע"ע. ובאמת לא כן. כל נתיבותי' שלום. ועצת ישרים חקוקין בה. ולא כאאע"ה ראש המאמינים. שלא הובטח באלה. ומסר נפשו עלי':
טו"ב) לשון באדם דקרא ק' להולמו. ולאות ט"ו א"ש דאתם קרוין אדם. ולקח מתנה להוסיף על עצמותו ושלימותו של האדם ור"ל דהתורה גופי' אלקית. והעצות הם באדם הארצי איך להטות ללכת בדרכי התורה:
חי) ולפי שלא נימא שבלא העצות א"א לקיימה כלל. ע"ז אמר באדם זה אאע"ה שקיים את כלה בלי שום עצה ותחבולה כלל:
יט) ק"ל בקרא דפתח בעלייתו של משה קודם קריאתו. ובודאי הוא שלא עלה בלי רשות:
כ) לכן פי' שמשה במדריגתו כשידע רצון ד' לקבל התורה נתקדש מאד. ועלה במדריגת התפשטות החומר כי נדמה אשר א"א לקבל התורה באופן אחר. וד' קרא אליו מן ההר שא"צ כ"כ. וכל אדם יכול לקיים התורה. וראיה מאאע"ה שלא הי' לו תחלה השגת רוה"ק
כא) וזהו ענין המתנות שמסרו לו המלאכים. הרבה ענינים ארציים עצות ותחבולות המיישרים דרכי האדם. עד"מ מ"ש בש"ס יזכור לו יום המיתה:
כב) וע"ד צחות י"ל שמה"מ מסר לו קטורת. ענינו כי הטורח בהשגת העושר ישכח המות:
ע"ד הכתוב קרבם בתימו וגו'. וקטורת מעשרת וכו'. וענין הקטורת לסגולה הי' ע"ד תפלתו של משה. ודי זהב:
כג) יתכן ענין מתנה שא"א לחזור משום עייל ונפק אזוזי. שאפי' אם יעברו ח"ו עליהם (על התו"מ) אינו מחליפן באומה אחרת. וענין מכירה שע"י שנאה וגלוי דעת אינה בטלה. וז"ש באדם היינו בנמוסי אדם. שאצלו ית' ל"ש זה. דודאי אין לו טענה שהרי הכל צפוי לפניו:
ד) זהו ענין אות ד' ששני מצות הללו מסרו ישראל נפשם עליהם לרוב. בלי שום עצות. (שהוצרך בהם באמת למה"ש כנ"ל אות כ"א) לפי ששמעום מפי הגבורה:
כה) או יפורש כסיפא דאות ט"ו. ויפורש באדם היינו שאצל אדם במתנה ל"ש אחריות אבל אלו הי' גלוי לפניו העתיד הי' ראוי שיקבל אחריות שהרי חייתא דקטרי נתן לו. ולכן אצל המקום הגם שמשה התאמץ ע"ז להשיג התורה לישראל. וכמתנה חשיבא. אפ"ה הבטיח שלא תשכח מפי זרעם:
כו) ולפי שאין המקום שולל הברירה מן האדם עשה לזה תחבולה שנתן חשק בכל חכמי לב להפיץ חכמתם. ובהאבות ללמד צאציהם. ולכן א"ק מפי זרעו. ולכן מהני בזה סייעתא דשמיא. וזכות אבות. וכמ"ש במס' עדיות. האב זוכה לבנו. והשתדלות האב על הבן מועילה בזה מאד. וקראה מתנות באדם שכל מי שיקנה חכמה ישתדל לתתה מתנה לחברו. וכל אלה הם תחבולות האחריות שקיבל עליו הוא ית':
כז) והרבה מועיל בזה ממונו של אב שמפזר על מלמדים הגונים. צא ולמד שהועילה הכנסת אורחים של אאע"ה ללמד תורה לבניו:
כח) מרע"ה בעצמו כשסר לראות בחורב גער שלא יקרב הלום. ועכשיו סמך ע"ז בעצמו לעלות על ההר בטרם יקרא. יען כי לקבל תורה לאחרים הוא בא וזכות אבותם תסייעהו:
כט) אם יבא א' לעשות נגד טבעו שבאות כ"ו כמעט שיש לו ית' טענה לבטל האחריות. כמ"ש באחריות דנפשי':
שם שם אר"ל משל למלך שביקש לעשות אופי מטטאטא וכו'. לכאורה הי' זה בדרך רמאות ח"ו. וגם שנצח מרע"ה ח"ו. אלא שהכל אמת שלפי שרצה להתיר לאהרן הוצרך לירד. ועי"כ כשיראו אותו שעולה עכשיו לדברות שנית יורו היתר לעצמן. (משא"כ ממה שהי' משה שם בתחלה לא היו מורים היתר) אלא דק"ל דהא באמת נתייראו ישראל אח"ז מאד ויעמדו מרחוק יותר ממה שהוזהרו אלא שזה הי' בשביל ב' דברות הללו שנפלה חרדה עליהם. ואילו הי' משה על ההר לא נחרדו כלל. וגם יתכן שעכ"פ אח"ז כאשר התחיל משה לתרגם אז הי' לבם גסה עליהם להתקרב. ועיקרו של דבר שהי' נצרך לזה. שאילו הי' משה בהר לא הי' מוצאין אותו לבקשו "דבר אתה":