אור ברסלב
תורת אהל משה חידושי אגדות › פרשת משפטים

תורת אהל משה· רבי משה יהושע לייב דיסקין

חידושי אגדות · פרשת משפטים

פרשת יתרו

שם כ"א כ"א ע"פ כי כספו הוא. ע' חזקוני ויהי' הפי' איך שהוא ק' הא הוה הספק שמא ימכרנו או שמא לא ימכרנו ולסברת התוס' דס"ל דמוקמינן אחזקה שלא ישאל על נדרו. אולי ה"ה כאן שלא ימכור:

שם כ"ב ט' אין רואה. לפי הפשט י"ל שהי"ל לקבץ מצילים. ושם ילה"ק במת למה לא כתב יביא הנבלה ולא יצטרך להשבע. וכדלקמן לר"י שיביא עדודה לב"ד. משמע דעיקר שבועה הוא שלא פשעתי:

שם שם כ'. ערש"י דולא תלחצנו בגזל ממון. קשה ללקי ע"ז דלא מקרי נל"ע. דלכאורה לחיצה זו דלפי שעה אינה חוזרת. וע' תוס' חולין פ"א א' דלנתק ב' לאוין בעי ניתוק גמור. ועפ"ג דמכות במשכון גר:

שם שם כ"ב. קרא דאם ענה וגו' ר"ל אם הי' צועק הלא היית נענש. וכי בשביל שהוא חס עליך. ואינו צועק עליך. תתאכזר עליו. אדרבא בגלל זה גופי' ראוי לך להמנע מללחצו:

שם שם כ"ח. ע"פ בכור בניך. צ"ע קודם שנתקדשו הלוים למי הי' נותן פדיון והלא הבכור הי' כהן. ואין לומר שעכ"פ כשאביו לא הי' בכור הי' הוא מתחייב. ז"א דעכ"פ כשיגדל לא הי' שייך בי' גופי' פדיון. וי"ל בבכורים מאם ולא מאב:

שם שם כ"ט. קרא דכן תעשו וגו' לצאנך וגו' ר"ל כמו בכור דוקא בן ל' שיצא מכלל נפל חייב בפדי' כן בהמה לא תרצה לקרבן כ"א בת ח' ימים שיצאה מחשש נפל:

שם כ"ג יו"ד. קרא דושש שנים וגו' יתכן דמוסב אלמעלה דקיי"ל מושיבין שומרין על הספר. שלא יבאו עכו"ם ללקוט פירות שביעית. אבל גר תושב זה הותר לו ללקטם:

שם שם י"ג ע"פ ובכל וגו' תשמרו. וזו דעת יחיד ליתן לאו על כל העשין. וי"ל דקרא דששת ימים הוא מאמר מוסגר וקאי אשביעית עי' רש"י. וכאן קאמר שלא ידאגו שיופסדו אילנות כרמים וזיתים. וקאמר כשיקיימו כל האמור ישמרו. ועז"א שלא יעשה שום שותפות עם העכו"ם (כדי שישמור הוא הכרם בשביעית) שזה איסור משום לא ישמע. או שישמור שבת. ולא ישתתף עם הנכרי ויעבוד בבהמתו בשבת. ויעבור הישראל גם על לא ישמע:

שם שם כ"ג והכחדתיו. ר"ל דכל הדרך יהי' ע"י נסים. והגם שבבואם לא"י אכחד הנהגה זו. (כי לא אצטרך לזה שכבר נפל פחד עלימו. והצרעה המעיטתן שלא כדרך הטבע. ומה שתכבוש מעט מעט לטובתך יהי'. ועכ"ז לא תטמע בהם ח"ו כי עי"כ תחלל קדושת א"י ותהי' ההנהגה מסתתרה. ויהי' גם צדיק ור"ל. ולהיפך. וזה יהי' למוקש גדול ח"ו) אעפ"כ גם ע"פ דרך הטבע אצליחך למאד. לכן גם שם תזהרו מע"ז. ועתה בדרך תזהרו עוד יותר. כי להנהגה נסיית צריך קדושה יתירה:

שם שם כ"ח. את הצרעה. ערש"י. וערש"א בח"א בסוטה. תמה מחתי. ברש"י כאן נרשם בטעות) ולענ"ד דפסיקא לש"ס שנכנסה לפני בא ישראל לאומה זו. ואחרי שנכנסו ישראל לאומה זו ע"כ חזרה למקומה. ומפורש נאמר כי מעט מעט וגו' וא"כ לא הי' אפשר לה כ"א להשחית אומה ראשונה שבגבול'. ותירץ שגם לגבול הב' זרקה מרה. ומאי דחשיב בתורה ג' אומות ס"ל לרש"י שהכנעני הי' מפוזר על גבולי הארץ עי' פ' שלח. ולכן נקראת ארץ כנען. ואלו לא חטאו והיו נכנסין בדרך הקצרה היו באין לכנעני. ואח"כ לחברון כמהלכם של מרגלים. ושם החתי. וכשסבבו עד הירדן באו לכנעני ואח"כ לחוי. ויתפרש בתורה מלשון ס' או חוי וכנעני. או חתי וכנעני. שלא רצה לגלות שיחטאו ח"ו. וא"ש דברי רש"י:

שם כ"ג כ"ה. ועבדתם וגו' ידוע מה שפי' אאמו"ר הגזצ"ל גבי עבודה שהוא בלב שברש"י ריש תענית. על תפלה. ונ"ל דגם כאן קאי ע"ז. דוברך לשון נסתר. והסירותי לשון מדבר בעדו. ר"ל התפלה תהי' על הפרנסה. וממילא לחיי יהיב. כמ"ש בפ"ק דתענית:

שם כ"ד א' קרא דלשבעים מזקני וגו' אינו ידוע אם נבחרו בשם. או אם הי' ע"י גורל. או יתכן שלא נתקבצו כ"א ע"י שרצו לסכן עצמם בזה. ולכן ספרה התורה אח"כ שלא ניזוקו. ומשמעות המד"ר פ' כי תשא שנהרגו גם הם כשמיחו בעגל. וכלב לא הי' צריך למחות לפי שנהרג בנו. ולא יהי' ח"ו תקנה לשונאי ישראל שעברו על או"ב. כמ"ש יעקב באם על בנים. עמ"ר. שעי"כ לא תקויים התורה ח"ו. וע"ד שאמר פן יהרגו כהן ונביא. ולכן היושר מן השמים להציל את יהושע וכלב מעצת מרגלים. ע' מדרשות דאז נתעורר על העגל:

שם שם ו' חצי הדם. ערש"י בשם מכלתא. נראה דאם הא דקי"ל א"א לצמצם קשיא להו הא אכה"ג אמרינן במס' בכורות. "שא"ה דרחמנא אמר' ר"ל דמצמצמין מאי דאפשר. אך הנראה למה שפי' בתרגום דזריקה שני' הי' ג"כ אמזבח בשביל ברית העם. א"כ ודאי גם לזה הי' צריך כלי בפ"ע ולמאי דקיי"ל עד שיקבלו מהפר א"כ בעת נזילת דמם אחר השחיטה מנין ידעו אימתי התחיל מחצית השני' להחליף כלי אחר. וע"כ דמלאך קו:

שם שם י"ד. מי בעל וגו' יתכן דזהו סיפור דברי התורה. מה שנהגו כל ימי שבת משה בהר. כל מי שהי' לו דו"ד הי' בא לפני אהרן וחור וסיפר זה שעי"כ באו על אהרן לעשות העגל. וחור היכן הי' אלא שנהרג. ויהושע לא הי' כלל באותה מעשה. ושעי"כ שמע אהרן להם כידוע:

שמו"ר פ"ל ה'. כי ימכור איש את בתו לאמה. בת אחת היתה לי. ומכרתי' לכם. שאין אתם מוציאין אותה אלא חבושה בארון. לא תצא כצאת העבדים נהגו בה כבוד ששכיתם אותה מאצלי שנא' עלית וגו' וכן דוד משבח הללוי' כי טוב זמרה אלקינו כי נעים. א) איך מעמיס דקאי על התורה. מאי לא תצא וגו' שייך בה. ודוחק לומר דקאי על מה שאין מוציאין אותה כ"א בארון:

ב) גם איך ירמזון שאר פרטי המצוה על התורה. ג) וביותר שהוא רחוק מפשוטו. ואין להם דמיון משל כלל:

ד) אמת דלפשוטו ק' לא תצא וגו'. דדינו של עבד כנעני בראשי אברים, עדיין לא נזכר כלל. אבל במה נתישב:

ה) ענין פתיחת המשפטים בדיני העבד יתכן שהם נמוסים שא"א לשנותם גם ברצון שני הצדדים. לא כן שאר ד"מ:

ו) אות ד' יתכן דבלשון תמי' נאמר. האם כצאת העבדים לא תצא. זה א"א. אלא שאני מוסיף בה יציאות אחרות. ויותר נראה דקאי על היציאה מביתו של אב. לביתו של אדון:

ז) ענין אות ה' לפי שהנמוסים הם הפרות בעוה"ז. אבל שכר השמור לעוה"ב א"א בנמוסים אחרים. לכן פתח באלה:

ק) ענין לא ימשול מפרש מלשון משל שאיננה דומה למכירת אמה כנענית שגופה קנוי. לא כן בת ישראל שיש לה נפש בפ"ע איננה קני' לאב כלל. כ"א עד עת קץ גדולתה למע"י:

א) עד"ז יתכן לתווך הציור דאות א' שמפרשו גם בבגדו בה. דהיינו לשון בגד ולבוש. שהרי ג' שותפין באדם. וכל הגוף אינו כ"א לבוש לנשמה. ור"ל וכי בשביל שבגדו בה. היא שלו ממש. הרי יש אדון לכל המעשים:

יו"ד) וז"ש שכל עיקרה של תורה כך הוא. הגם שהעסקים הם שלכם עכ"ז הדינים שלי הם. וחלילה לכם להתרצות לחוק חוקים אחרים ח"ו **(מלבד חוקי הממשלה יר"ה)** לפי שתפסידו הרבה כאות ז':

יא) וז"ש כמ"ש בכי טוב זמרה. ר"ל בסוף המזמור שכ' לא עשה וגו'. ר"ל אף שהוזהרו ב"נ על הדינים. אינו כ"א דרך כלל. לא כן דרך פרט חוקים ומשפטים:

יב) הענין כל האמור בתורה הגם שהוא לתועלת שלכם. לא לשם זה לבד תעשוה. ועד"מ כל עניני ד"מ. לא למענכם לבד העיקר כ"א רובה ועיקרה בשמים לשמו תעשוה.

יג) הקונה שפחה הלא הי' הוא משועבד לה יותר משעבודה לו. שהוא מחויב ליעדה ובשכו"ע:

יד) הארון הי' נושא את נושאיו. ואתם מחויבים לנהוג כבוד לישא אותו. או הפי' שאצלכם התורה בגשמיות. אבל מ"מ הרוחניות שבה מעשה שמים הוא ותדע שהוא נושא א"ע. ולפי רוב זהב שהי' בארון לא היו ד' אנשים יכולים לשאת אותו כלל בטבע:

טו) ולכן נקראת התורה שבוית מרום. שעיקרה בשמים:

טז) יתכן דמפרשי לקרא דבתו לאמה. ר"ל שאמה קנתה אותה הבת. והיא גבירתה הלא יודעת נפשה של שפחות. וע"ד הכ' כי אתם הייתם עבדים במצרים. וידעת גם המשתעבד בעבדו. ואינו רוצה לשלחו חפשי בזמנו. וזשה"כ לא תצא וגו' שלא אצטרך להענישך ח"ו כאשר הכיתי למצרים:

טו"ב) והעמיס זה בכתוב ונפשי יודעת וכו'. שהביאור שיודע הנפלאות שעשה במצרים. אבל יודע טעם קושי השעבוד שהי' ראוי פרעה ללקות בשביל זה כמו שלקה:

חי) וכן פי המקרא לא עשה וכו'. שהרי אפי' לעכו"ם ענש על המשפטים. כ"ש אתם שהוזהרתם. תשמרו:

יט) יתכן לפי מה ששמעתי מאאמו"ר זללה"ה. שאלולי ראינו רשע בעינינו. ע"פ השכל לא הי' ראוי להאמין שיהא רשע בעולם. ואולי זהו פי' הכתוב דנפלאים מעשיך:

כ) השתנות הלשון ק"ל. מ"ש דקרי לי' עבד בשעת קני'. ובעברי' לא קרי לה אמה עד אחר הקני'. ופי' דקרי לעברי עבד למקום. לא כן העברי' דקטנה היא ולכן פי' אגב שקנאם במצרים לעשר מיני עבדות. (הם עשרת הדברים) במכות עשר שהביא על המצרים:

כא) הא דאין נוגעין בס"ת. כידוע מחסידים הראשונים שאמרו עליהם בברכות פ' אין עומדין דתורתן משתמרת. וכן אלו הי' איש קדוש נוגע בס"ת היתה כרוכה ונמשכת אחריו. אבל זו חטאנו לו. וזה ענין בזיון לס"ת. שאינה מראה קדושתה. לכן נקראת שבוי'. ולכן היא בארון בצנעא:

כב) וכן בעצמיות הנמוסים יש רמזים גבוהים ולא נמסרו לנו. ואלולי שהיו הסכסוכים מצוים אצלינו. לא הי' מקום כלל ליתנם לנו. וכאשר אנו מקבלין אותם סוף דבר לגלות לנו הכל:

כג) הא דאין מוציאין כ"א בארון יתכן דקאי כשמוציאין התבה בת"צ. דמשמע שלא הי' נותנין אותה כ"א בארון. ועי' ירו' דתענית דלחד מ"ד היו מונח כל היום בחוץ. אך מ"מ הכל בארון והיינו דכל החלק שיש לנו בה אינו כ"א הארון. לא התורה גופא:

כד) אות יו"ד יש להוסיף דלשון לפניהם. הוא לפי שעיניני משפטים כשהאומה יודעת בהם תחלה אין בהם שום נדנוד עולה. עד"מ כשיודע הלה בעת הקנין שהוא מחוייב לשחרר העבד סוף שש. אינו מרבה בדמיו:

כה) אבל ענין הבת שאין אביו יכול למכרה אין לו מקום במשפטים כאלה שא"ת שאין היושר כן לא ניתקן כלל בהודעה תחלה לאב גרעון הכח. וכן להעבד גופי' גרעון כחו. אלא שבעבד גופי' מעליותא היא שאינו עובר על מה שנצטוה:

כו) לכן פי' דתשים לפניהם. היינו שיקחו מזה ציור גם לכבוד התורה והמשפטים. ע"ד אות ט' יו"ד:

כז) אות ו' י"ל דה"ק אפי' בנות ישראל שכשרות הן עכ"ז כי ימכרנה לאמה. בודאי תצא כמנהג העבדים. ר"ל לזנות. (כמו שציוה כנען העבד לבניו. אהבו וכו' ע"פ ערבי פסחים) לכן ראוי שייעדנה האדון:

כח) ועד"ז א"ר. נתן לקמן שהמשפט נאה לו ית' לא לבו"ד. ע"ש. ומיישבו בהכי לשון תשים שהק' הש"ס פ"ק דסנהדרין תלמדם מבע"ל. וע"ז תי' דלא סגי בלמוד. כ"א בחינוך והרגל גדול. וע"ז אמר הכתוב וכי ימכור וגו':

הדרוש הלז מצאנו גם בסגנון אחר. והננו נותנים אותו בזה. בשביל הדברים שנתחדשו בו.

שמו"ר פ"ל ה'. וכי ימכור. בת אחת וכו'.

א) מאי ענין לרמז זה לכאן. ומה המקרא חסר. ואיזו כבוד ינהגו בה אם מוציאין אותה בארון. ומאי ענין ששביתם אותה:

ב) ומאי ענין וכן דוד אומר. דסמיך אס"פ שנתן חוקיו וגו' לישראל. וכי איזו חידוש נתחדש בדברי דוד שמצאנוהו כאן.

ג) פסוקי משלי בי מלכים וגו' עד ס"פ. הכונה וההמשך:

ד) שהע"ה בא להזהיר שלא לעשות שום נימוס גם בין אדם לחברו. כ"א ע"פ התורה הגם שבודאי הרשות נתונה לכל יחיד לוותר על שלו בצער גוף ממון וכבוד. עכ"ז אינו אלא לשעתו. אבל לחוקק ח"ו מחדש נמוסים אחרים. הגם שיהי' כן ברצון כל הכלל הס מלהזכיר:

ה) וז"ש בי מלכים וגו'. וה"ר ע"ז שהרי ענינים שבין אדם לחברו. והנהגות כלליות הם מדברים שאין להם שיעור. ובכל יום ויום מתחדשים בעולם סכסוכים חדשים ועסקים חדשים והצטרכו' עניני הכלליים משתנים. וכי דייקת בתורה. הפוך בה ותמצא פשר דבר איך לעשות. ואם לא הי' קפידא בזה שאין הרשות נתונה לעשות נמוסים ע"פ שכל והסכם למה הוצרך המקום לרמוז הכל בתורה. אע"כ כנ"ל. וז"ש אוהבי וגו' ימצאונני:

ו) ואמר ע"ז ג' טעמים. הא' ע"ד שאמרו ר"פ כיצד מברכין הארץ וגו' לבנ"א. והכתיב לד' וגו' ומלואה כאן קודם ברכה. וקרי לי' הש"ס אח"כ גוזל אביו וגו' וה"ה כאן שכל אשר ברכך ד' בגלל המשפטים. ואיך תחוק חוקים על מה שאינו שלך וז"ש עושר וכבוד וגו':

ז) הב' לפי שכל סודות התורה אפס קצהו נתגלה. וכלו עתיד הוא ית' לגלותם לנו לע"ל. כמ"ש במדרש חזית ע"פ מנשיקות פיהו והמדרשות מלאים מזה. ואין לך ראי' מבורר' ממה שביקשו המלאכים את התורה. והיינו כנ"ל סודות שנמסרו לנו דוגמתם בעולם השפל אשר בקיומם נשיג פרים לע"ל. ואמרו עתידין מלה"ש לשאול לצדיקים מה חידש הוא ית' היום. וכיון שכן ודאי שאין לנו רשות לעשות שום שנוי בנמוס כללי. כ"א ע"פ התורה לבל יחסר לנו ח"ו השגת פנימיותם לע"ל. ועז"א טוב פריי וגו'. מכסף נבחר. ר"ל שתבחרו לכם בעצמיכם ח"ו:

הארון הי' נושא את נושאיו. הלוחות היו רוחניות כמבואר בירו' שקלים. ובמ"ר פ' כי תשא. ואינם נופלים כלל תחת התנועה. ורחוקים מאתנו מאד. אך הי' להם התקשרות מה עם הארון. והארון כשנשאוהו הי' נושא את נושאיו. ואף ג"ז בלי שנוי כלל. רק כמו שנמסר לנו. ולכן הוזהרו שלא יסירו הבדים:

ח) שלישית אמת שאמרו במד"ר פ' כי תשא. שלע"ל יהי' הוא ית' חונן ונותן. ע"ד לפנים משוה"ד. מאוצר מתנת חנם. אבל עכ"פ צריך מזה לדעת הדין. וממנו לנטות לפנים. ואחרי שהתור' קוראת עצמה אומן אומנתו ית'. רק בפלס משפטי התורה יקום שם דבר הדין. ואם אנו מחדשין נמוסים. לרעתינו ח"ו אנו מחדשין. וז"ש אמת כי באורח צדקה. אבל בנתיבות משפט. וסיפי' דקרא ממש לשון המד"ר שם אוצר של מתנת חנם. וקרי לי' נחלה בשביל שבא לו לאדם בחנם:

קראי דאמה עברי' קשים. מאי לא תצא ועדיין לא נזכר דיני שן ועין דעבד כנעני. מאי לעם נכרי וגו' הא גם לישראל אחר אינו יכול למוכרה. יתכן דקאמר דלא תקשי מדוע א"י למוכרה בנערות הא מע"י שלו. עז"א דלא תצא מאבי' כאשר ימכור איש את עבדו (וכן דרשו בש"ס לשון יציאה באב שיש לו כסף כשמקדשה) וע"כ מחוייב בפדיונה. ואינה דומה לעם נכרי עבד כנעני. (לא ימשול לשון משל) לפי שיש לה נפש ישראל ונפקע זכותו ע"י שבגד בה. ועוד פי' הב' ר"ל וכי בשביל שבגדו בה ימכרנה. והיינו ג' שותפין באדם. והגוף אינו כ"א דוגמת בגד לנפש. ולכן סיים שבבואה לידי חיוב מצוה בנערות פקעה המכירה לגמרי. ושני טעמים אלו הם ממש דוגמת איסור שנוי כלל המשפטים שבאות ו'. ואות ז' ממש:

יו"ד) וישא המד"ר משלו מן התורה שהיא שבוית מרום כאות ז'. ואנו נושאין אותה בארון רחוקה מאתנו ברוחניות. ושע"כ א"א לנו לשנות. ושבאמת היא נושאת אותנו. כל מאודנו וקיומנו בזכות התורה. ושמעיקר הטבע א"א לנו להשיג כלל פנימיות התורה. אלא כשאנו נוהגין בה כבוד יעשה עמנו לפנים משוה"ד. וזהו באורח צדקה. וכן באב שכשאינו מוכר זיכתה לו התורה (בשכר שגידלה עד עכשיו) שבח נעורים. הגם שאז היא בת חיוב מצות. ובפלס חלקי התורה יגמלנו וכמ"ש באות ח':

יא) וה"ר לזה מדברי דוד שאמר כפור כאפר וגו' ואין לזה שום קישור עם סופו. ולכן פי' דבארצות החמים מקבצים השלג כשיורד (דלא שכיח להם) לפי שמימיו נוזלים ומתוקים והפתי כשרואה שנקרש מאד וא"א לשברו מקבצו בכלי נקוב או בכלי מאוס. ואינו חס על המיאוס הדבוק בדפנות הכלי. אבל שכח כי ימס למים וחלאתו בו. ובנקוב ישפך לגמרי. לפי שהוא טוב צפון. וזהו משל למצות התורה. וז"ש שאפילו כשהגיד דבריו עדיין נשארו אצלינו כחוקים. ואפי' המשפטים השכליים הלא ע"כ חוקים הם כיון שאין אנו רשאים לשנותן. אבל להעכו"ם הגם שנתן להם ז' מצות. מ"מ כפשוטן ומשמען הם. (וראי' שהדינין נמסרו להם בכלל שיחוקקו למו ביושר) ואין אצלם משפטים שלא ידעום ומבואר ניתוח המדרש. וכן אמרו לקמן בפ' זו ז' מצות גולמיים וכנ"ל:

יב) עיקר דק' להמדרש קו' הש"ס דפ"ק דסנהדרין אשר תשים אשר תלמדם מבע"ל. לכן פי' דחוקים אלה שמבואר בהם מפורש אין אדם שליט בשלו לעשות כרצונו. הע"ע אינו יכול למכור עצמו יותר על ש"ש. ואמה העברי' אינו יכולה למכור לימי נערות. משפטים אלה יקדים לפני כל המשפטים. למען יבינו שגם כל שאר המשפטים. אם שכל יחיד יכול לוותר על שלו לפי שעה. אבל לחוק נמוסים חדשים הס מלהזכיר:

שכ"ר פ"ל ז'. ד"א מהו ואלה. בא וראה כמה חיבב הקב"ה למשה. שבשעה שהיסדו אותו דתן ואבירם במצרים שא"ל מי שמך וגו' א"ל הקב"ה בזה שחיסדתם אותי אני נותן לו גדולה שנאמר ואלה המשפטים. ד"א ואלה וגו' לפי ששמע משה מיתרו שאמר ואתה תחזה וגו' ד' מידות א"ל ולא מצא אלא אחת שנאמר ויבחר משה אנשי חיל. ומינה חותם שופטים על ישראל. א"ל הקב"ה נתתי לך את המשפט. ולאחרים מנית ואינם יודעים. לך אתה ולמדם שנא' ואלה המשפטים.

א) אינו מובן מאי ענין מידה כנגד מידה זו. וגם מה המקרא חסר:

ב) ראינו כי רבים נשמטין מן הדין ולכאורה למה אולי יזכו בדין. ולכה"פ הוו"ל לירד לדון. ואם יתחייב יסרב.

ג) העיקר ע"ד הכתוב נאם פשע. שהרשעים לפי שהם חשך. נדמה להם שגם המקום מסתיר עיניו מהם. מהשקיף על רוע מעלליהם. ולא שביל אלוק עליהם:

ד) בב"ד ידוע שד' נצב עמהם. ירא הוא לבא לפניהם. ולסרב אח"כ על פסק דינם.

ה) במרע"ה כשהי' דן לבדו היתה שכינה מדברת מתוך גרונו. ובאמת הי' עד"ז כי כל עוד שלא נפסק לא הי' כלל ע"ז דין בארץ:

ו) ולכן יפה אמרו דקרא דושפטו בכל עת הוא גם בלילה. שאינו במשמע לפי קשור הדברים ולהנ"ל א"ש דכללא כייל הכתוב בפ' וארא. ערש"י שם. דבלילה לא דיבר עמו. א"כ לא הי' אז שום אפשרות לגמ"ד בלילה. כי אם אחר כך על ידי השופטים. שלמדם הדינים בכלל. קיי"ל דגומרים בלילה:

ז) ואז הי' באמת עד"ז אלו הי' אחד נשמט מן הדין הי' טוב לו. אם ע"פ הדין הי' יוצא חייב. אלא שהי' אז דור שכלו זכאי. ורצו לשמוע ולקיים הפסק:

ח) בקרא ק' דלשון שימה נופל שפיר על חקיקת המשפט בראשונה. כמ"ש במרה לשון זה. אלא שאינו מקושר בלשון לפניהם. כ"א הל' שם להם משפטים. ואם הוא מל' למידה ק' קי' ש"ס תלמדם מבע"ל:

ט) לכן פי' דקאי על השופטים שבתחלה יחוק הדינים קודם שיקיים עצתו של יתרו. למען לא ידמו גם עתה שכל עוד שלא נפסק הדין. אין דין למטה:

יו"ד) תשובתן של דתן ואבירם הי' עד"ז. ל עוד שאין עתה שר ושופט. אין בעולם כלל שום רשע ועול. וא"ש אות א':

שם שם י"ג. ע"פ וכי יריבון. אין שלום יוצא מתוך מריבה. קין לא נגע באחיו אלא מתוך מריבה. ולכאורה מאי קמ"ל. ונ"ל דאפי' הא' שונא לחברו. והלה מריב עמו לאמר מדוע אתה שונא לי. יהי' לבו בטוח שלא יבואו עי"כ לידי שלו'. ויצא להם מדקדוק קרא. למה נקט שגם המוכה הי' מריב עמון. הגם שדיבר הכ' בהווה. ע"ז תי' שע"פ רוב המעשה. כך הוא. שראובן מריב עם שמעון. ואח"כ שמעון מריב ע"ז גופי':

שמ"ר פ' ל"א ד'. ד"א אם כסף וגו' כיון שבנה שלמה את הבית אמר להקב"ה בתפלתו רבש"ע אם יש אדם שיתפלל לפניך שתתן לו ממון ואתה יודע שרע לו אל תתן לו. ואם ראית אדם נאה בעשרו תן לו שנאמר ונתת וגו' לפי שבעה"ז היו הרשעים עשירים ונתונים בשלוה ובהשקט והצדיקים עניים. אבל לע"ל כשיפתח הקב"ה לצדיקים אוצרות ג"ע הרשעים שאכלו נשך ותרבית נושכין בשיניהם את בשרם. שנאמר הכסיל וגו' לכך נאמר אם כסף וגו'.

א) אינו מובן מאי ק"ל. אם לשון "אם" ק"ל. כיון שהוא חובה. לא ידענו במה נתישב. וכן אם כפילת הדבור "עמי" וחזר וקראו "העני עמך". ג"כ לא נמצא יישוב לזה:

ב) בכלל צייר המדרש ב' אופנים על מה שיש עניים. הא' לפי שאולי אין טוב לפניו עושר. והב' לזכות את רעהו. אם מפן הא' קראו "עמי". ואם מפן הב' ראוי לקרותו "העני עמך" ועל שניהם הזהיר.

ג) אלא שאין לרמזים אלה מקום בפ' זו. באיסור רבית:

ד) או יתכן שמפרש. אם תראה שהכסף ילוה וידבק לאיש. מסתמא מפני העני שעמך. שצפוי לפניו ית' שיעשה צדקה עם העניים:

ה) וקרא העושר בשם הלואה. שהמקום ית' מלוה מעות לעשיר זה. ולמה זה תיקח רבית בגלל מעותי. וכל מה שאתה ממתין ללוה אני ממתין לך:

ו) באמת אות ב' שניהם אמת. שאילו עני זה הי' עתיד להיות נדיב. לא בא לידי כך וכתפלתו של שהע"ה. וז"ש שהוא עני עמך כיו"ב אם גם אתה לא תהי' נדיב:

ז) וע"ז מותאם בפ' היטב ענין נושה וריבית שלא תפחד אולי יתעשר ע"י הלואה זו. וזה סותר כונה האלקית ותשתדל בריבית וכדומה. לכן באו המניעות ע"ז:

שם פ' ל"ב. הראשון מפרש דתחלה קיבל משה המלאך אלא שאח"כ חזר המקום והבטיחו על השראת השכינה. ובעת העגל רצה המקום כביכול לחזור. ולפי שנקנסה מיתה ג"כ ע"כ לא רצה משה לקבל שתי העונשים. וכאן לא נתעצם ע"ז. וטענתו של המקום הי' לפי שקנס זה מושך הב'. ומרע"ה נתאמץ אז מאד בפרט כשראה שעלולין לחטוא. וד' הודיעו תחלה איכות הנהגת המלאך. והי' כ"ז טובה ממנו ית' כדי שיצטערו ישראל בזה כדי למרק העון. וכדי שידע מרע"ה. להתעצם ע"ז. והב' פי' דאלו היתה הבטחה מראשית לשכון בעצמו. לא הי' יכול לחזור מזה אפי' בימי יהושע. וזהו שהביא מקרא דאשיתך. או שהוא מפרש כמש"ל בקו"נ בפי' קראי. וקאי על הסוף דאפי' ע"י דרך הטבע דא"י הוא ג"כ כרע שניכרין המתנות כל רגע. ומפרש כל הפ' ע"ד מדת ק"ו שאפי' ע"י מלאך צריך ליזהר. ואפי' ע"י טבע. א"כ כ"ש כשישרה בעצמו. וכן הג' פי' שאפי' הייתי שולח מלאך הי' לכם לחוס על כבודו. שלא יגיע לו עונש בשבילכם. והד' פי' כהב'. אלא שעיקר קפידא על שאין מכירין בטובה שאין שולח מלאך. וגם שאפי' ע"פ דרך הטבע. צריך להכיר הטובה דוברך וגו'. ולפי שרצה לרמוז להם ג"כ שידעו שזהו טובה גדולה. ולכן אח"כ רצה באמת לעשות להם כך. לולי מרע"ה:

עמ"ר פ' משפטים. דקאמר על כי יגנוב. אנו גנבנו שור ושלמנו בעדו ה' פעמי' שמתו אבותינו במדבר. נלחצו המפרשים בבאורו יתכן לפי שב' תרומות מחצאי שקלים היו ערש"י (והשלישית נדבה בעלמא. ואולי יתנדב הא' עצי שטים) ערך בן כ' הוא נ' שקל. הקרן שעע"ז בעגל היו ג' אלפים. ות"ר אלף שקלים נדבת ישראל. הי' ד' פעמים נ' שקל לכאו"א מהעובדים. בס"ה נעשו חמשה. שהאנשים גופם הניחו. ועוד ניתן קנס מכלל ישראל:

תוכן העניינים

תורת אהל משה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה