תורת אהל משה· רבי משה יהושע לייב דיסקין
חידושי אגדות · פרשת יתרו
שם י"ח ט' ע"פ ויחד יתרו וגו' נראה ההמשך למ"ש אאמו"ר הג' זצ"ל דויחד לשון אחדות היינו שעל כל הטובות מן ובאר ושלו ונצחון עמלק רומם יתרו נם יצ"מ. ולהכי בפסוק שאח"ז בהודאתו לא הזכיר כ"א יצ"מ. ובהרואה ילפינן דצריך לברך על נס הרבים. וע"י ח"א הרגיש שם הא צריך במקומו (עפ"י שי"א דגם כשרואה את העם מצי לברוכי וא"ש). וע"ז תירץ בקרא בסיפי' אשר הציל וגו'. ר"ל דעיקר הנס הי' מה שיצאו מן הארץ כמ"ש בילקוט ובמד"ר שלא הי' עבד יכול לברוח ממצרים. נמצא שאין שום מקום שנוכל לברך על הנס. כי בגבול מצרים עדיין הי' קודם הנס. ובעבר השני כבר הוא אחר הנס. ולכן כשאין מקום מסויים לברך בו בירך על ראותו העם:
שם שם י"ג מן הבקר. עיין רש"י דרש הש"ס. אבל ע"כ אינו בא כ"א ליישב למה נזכר זה בתורה בדברי יתרו. ובמעשה שהי'. אבל גוף הענין ודאי כן הי'. דאל"כ לא הי' יתרו מתמי'. והדק"ל על עצם הענין איך הי' יושב כל היום בדין. ויתכן שזה הי' רק באותו יום לפי שאתמול כשבא יתרו כ' בילקוט שירד לו מן בששה שעות. ועל מן זה לא הי' איסור שלא להותירו למחר. ובאותו היום הרי לא הי' המן מגיד. מה שבחורין ובסדקין. כמ"ש בפ' בתרא דיומא. לפי שכ"א הי' לו מן מאתמול. לכן נתרבו בו ביום הדינין והמריבות:
שם י"ט יו"ד וכבסו שמלותם. עי' חזקוני שהוא רמז לטבילה. וכן כ' הרמב"ם בהל' אסורי ביאה. ונ"ל דמאי דפרט שמלות. שיתכן שהשמלות לא הי' צריכין טבילה. דהא לא הקפיד בסיני כ"א שלא יהיו בעלי קריין כמבואר בפ' יוצא דופן. והשמלות אין טומאה יוצא מגופן מ"מ החמירו עליהן משום דשל המצרים היו. וטמאין משום ע"ז דמאיסא טובא:
שם שם כ"א ע"פ פן יהרסו וגו' ערש"י יתכן שלפי שאמרו שאם הי' ישראל חסרין א' לא היתה שכינה שורה א"כ חשוב כרוב:
שם שם כ"ב וגם הכהנים. יתכן שר"ל כפשוטו שיתקדשו בעצמם ביתר שאת. כי אולי יהי' הרצון אצלו ית' לפרוץ אצלם רוה"ק ביותר. והם לא יהי' מזומנים לזה. לכן כתב יפרוץ. ולהלן כ' יפרץ בם. ולס"ד זה לא יהי' מנינו של ישראל מעכב כל כך שהרי הבכורות מדריגה אחרת יהי' להם. וממילא אין כאן מנין ס' רבוא מצומצמים. לכן כ' וגם. לפי שלא הי' מוכרע עדיין איך יפול דבר:
שם כ' ט' כי ששת ימים וגו' ר"ל דלא לזכר יציאת מצרים נתקדש שביעי ששם נחו בו וגם כי ע"כ כל מנוחה ויו"ט שאצל ישראל הוא בשביתת מלאכה (ושע"כ אומרים זכר ליצ"מ. ועתוס' ערבי פסחים) ולפ"ז לא הי' שייך לזה גר ע"כ אמר לפי שנח ד' ביום השביעי. (ולפשוטו אין זה ראי' כ"כ שמליצה היא):
שם שם ט"ז ערש"י ע"פ רואים את הקולות ויתכן שפי' שראו ההר בכללות עם הקולות. וגם הלפידים זעים וחלים ועומדים בריחוק מקום שההר בכלל הי' מרחף עליהן. וכ"ה במד"ר פ' כ"ט ההר מירתת. וז"ש כפה עליהן הר כגיגית ולפ"ז מוכרח דוקא שהקולות הי' נראין:
שם שם כ' אלהי כסף וגו' עיקר קרא נ"ל למ"ש בילקוט בתרי עשר דכל מין הי' מברך את מינו וכן אמרו בש"ס פ"ג דפסחים. גבי חומץ האדומי עיי"ש. ולכן קאמר ל"ת אתי היינו עזר להשפיע לכם כסף וזהב. אכן זאת תעשו מזבח אדמה. ואז אברך את אדמתכם וצאנכם ובקרכם ומקושר היטב סיפי' דקרא בכל המקום וגו':
שמ"ר ר"פ יתרו. וישמע יתרו. הה"ד כבוד חכמים ינחלו. זה יתרו בשעה שבא אצל משה מה כבוד נחל. ויאמר אל משה וגו' רא"א שלח לו אגרת ואמר עשה בגיני וכו'. ר"א אומר הקב"ה אמר לו צא. א"ל הקב"ה וכו' אני הוא שקרבתי ליתרו ולא רחקתיו. אדם זה שבא אצלי לא בא אלא לש"ש. ולא בא אלא להתגייר. אף אתה קרבהו ואל תרחיקהו מיד ויצא משה וכו' לכך נאמר כבוד חכמים ינחלו
א) אינו מובן מאי ק"ל הכא ומאי הונח ליה.
ב) מאי ק"ל בקרא דכבוד ומאי הונח:
ג) הת"ח מוזהר על כבוד תורתו ע"ד שאמרו שיהי' נוקם ונוטר. וכן כ"מ בש"ס מצינו שהקפידו מאד על כבוד עצמם. והיינו דתורה דילי' הוא. ושמירת כבודו הוטל על עצמו:
ד) יש אנשים שאין להם חלק בבינה וישחקו לת"ח ולתורתו. והם בעצמם רודפי כבוד. ויש בידו של הת"ח לתת להם כבוד. והם כגמולו ישיבו לו כהנה וכהנה:
ה) חיוב כזה אין על הת"ח. כי כבוד כזה לחכם קלון יחשב. ולא יקרא כבוד כ"א מה שניתן לו ע"י התורה. ואין כבוד אלא תורה. והרבה גנות יש לת"ח בזה. אף אם לש"ש יעשה:
ו) סיפא כסילים קלון וגו'. אין לו ביאור והנ"ל דתורה מורשה לנו וכל יורש אין לו טירחא חדשה ברכושו כי ירשו. כ"א בשל הקודמים לו הוא נהנה. כן הת"ח אין לו לינק כבוד כ"א מירושתו. מגופה של תורה. כי מורשה לנו. או מדברי חכמים הקודמים כשמבין דבריהם וכ"א ריש מס' פרה חכם גדול אתה שקיימת ד"ח. אבל לא גם ע"י הרמת הכסילים שזה יהי' לו לקלון:
ז) ק"ל בקרא ממ"נ. אם ביתרו הידוע ומדובר בו בקרוב בתורה א"צ סימנין "כהן" "חותן" ואם לפי שהפסיק באמצע באנשים אחרים הו"ל ויתרו שמע. גם דפתח במשה וישראל. וסיים בישראל. וגם מי הוא זה האיש התובע כבוד גדול בפה כמו שעשה יתרו. וגם כיון שבא לש"ש. כבוד ל"ל:
ח) לכן פי' כל ישראל עמו ר"ל שעשאן עמו של משה. והוא מלך עליהן והוא כהן נכרי. וחושד את ישראל הצדיקים. והוא חותן שידע תחלה ענותנותו של מרע"ה. והלך עתה לש"ש. ולנסות את משה אם לא גבה לבו. ע"כ הקדים הכ' שני התוארים. וע"כ ביקש הכבוד. ומרע"ה באמת לא רצה לחלק לו כבוד גדול. הגם שמזה יומשך כבוד למשה. כשחותנו גדול המעלה. וכמ"ש בכל כבוד כזה קלון. אבל המקום א"ל לש"ש הוא עושה. ונכרי הוא לע"ע שאינו מצווה שלא להרהר אחר רבו ולפיכך הוא שיצא:
שמ"ר פ' כ"ח. ומשה עלה. הה"ד עלית למרום וגו' ד"א עלית למרום שבית שבי. בנוהג שבעולם הנכנס למדינה נוטל דבר שאין עין בני המדינה עליו. ומשה עלה למרום ונטל את התורה שהיו הכל נושאין עיניהם עלי' הוי עלית למרות שבית שבי. יכול מפני ששבה אותה נטלה חנם. ת"ל לקחת מתנות באדם בלקיחה ניתנה לו. יכול יהי' חייב ליתן לו דמים. ת"ל מתנות במתנה ניתנה לו באותה שעה ביקשו מה"ש לפגוע בו במשה. עשה לו הקב"ה קלסטרין של פניו של משה דומה לאברהם כו' אמר הקב"ה למשה לא ניתנה לך תורה אלא בזכות אברהם שנאמר לקחת מתנות באדם ואין אדם האמור כאן אלא אברהם כו' הוי ומשה עלה וגו' ויקרא ד' אליו מן ההר בזכות ההר ואין ההר אלא אבות כו' ומשה עלה וגו' עלה בענן וירד בענן וזכות אבות עולה ויורדת עמו
א) ענין קטרוג המלאכים אינו מובן אם שייך גם שם לקיים אה התורה. הלא יקיימוהו גם העליונים. גם התחתונים:
ב) מאי ענין בלקיחה ולא במתנה. ואעפ"כ נתנה מתנה:
ג) הענין מתנה רק לצורך המקבל. ולנותן אין תועלת. וכ"ה ודאי בתורה. כמבואר בירושלמי שאין נשאלין מפני כבוד המקום. ואעפ"כ יש להם קבול שכר. כאלו היו עושין נ"ר לפניו ית':
או יתכן דבמכר יש קבלת אחריות. ולכן הוא ית' הבטיחנו שלא תשכח ח"ו מפי זרעינו:
ד) ילקוט תהלים ס"ח. בקשו מלאכים להרגו וא"ל בשביל שני דברים וכו'. צ"ב. מה הם ב' הדברים ואיך ירצו לפגוע בו. לפשוטו משמע שאמר להם שלא יקבל כ"א אנכי ולא יהי' לך. ולסוף קיבל כל התורה. אבל ג"ז תמוה. ומאין ידע תחלה שלא ישמעו מפי הגבורה כ"א ב' דברים. וגם מאי נ"מ שע"י משה:
ה) מה ענין המתנות שנתנו המלאכים למשה. הנז' במס' שבת. ודוחק לומר שהבטיחוהו להמליץ טוב בעד ישראל כל הימים:
ו) לפשוטו י"ל שנמסרו לו גם כל סתרי סודות הטבעיים:
ז) וז"ש בזכות אברהם קבלו תורה. שהוא הי' היודע הגדול בסתרי הטבע. כמ"ש בפ"ק דב"ב אצטגנינות גדולה היתה בלבו. ועי"כ נצח המלאכים. שהשגת האדם גדולה:
ח) בכ"ד יש שני ענינים. הבנת הדבר איך ומה. וגשמיותו. וז"ש ישראל נעשה ונשמע. כי בודאי נשים לב להבין היטב:
ט) גדולת המלאכים שעשיית כלליות הטבע בידם. אבל ההבנה נמסר גם לאנשים חקרי לב:
יו"ד) ענין נעשה ונשמע יתכן שזהו שכ"א משתדל שישמע חברו:
יא) או שיתכן שכל המצות נאמר עליהם אם שמעת בישן תשמע בחדש. וז"ש שע"י העשי' יקל על האדם לעשותו עוד. וימצא נועם וקורת רוח במצוה:
יב) קבול השכר לע"ל הוא ענין השגה בו ית' או גם טעמי המצות. וכמ"ש במ"א. אלא שא"א לבא לידי השגה זו. כ"א ע"י התורה ואם הי' האדם משיגם עכשיו לא הי' צריך שוב לקיימם. ויתכן שהמלאכים רצו למסור לו השגה זאת. שהרי בלא"ה הם אוכלים נהמא דכסופא:
יג) ויפה אמרו בפ' הספינה שעתידין צדיקים להיות מחיצתן לפנים ממלה"ש. שלא יהי' בהשגה זו בשום פנים.
יד) וזהו ענין נעשה ונשמע שאמרו ישראל.
טו) ענין מתנה. קיי"ל בעין יפה הוא נותן גם הדרך. ובתורה מרומז גם הדרכים והעצות איך להקל מעשי העבודה. גם ענין מכירה. אלו יבואו ח"ו העכו"ם להעבירם ע"ד. אינו מניח להם. וע"ד אחריות שמקבל עליו המוכר. וע"ד שאירע לאאע"ה שאם רצה נמרוד להעבירו ע"ד. סופו הי' שנעקר מן העולם:
טז) וז"ש יכול יהא חייב ליתן דמים. ר"ל ימית עצמו עליו. ויכביד ע"ע. ובאמת לא כן. כל נתיבותי' שלום. ועצת ישרים חקוקין בה. ולא כאאע"ה ראש המאמינים. שלא הובטח באלה. ומסר נפשו עלי':
טו"ב) לשון באדם דקרא ק' להולמו. ולאות ט"ו א"ש דאתם קרוין אדם. ולקח מתנה להוסיף על עצמותו ושלימותו של האדם ור"ל דהתורה גופי' אלקית. והעצות הם באדם הארצי איך להטות ללכת בדרכי התורה:
חי) ולפי שלא נימא שבלא העצות א"א לקיימה כלל. ע"ז אמר באדם זה אאע"ה שקיים את כלה בלי שום עצה ותחבולה כלל:
יט) ק"ל בקרא דפתח בעלייתו של משה קודם קריאתו. ובודאי הוא שלא עלה בלי רשות:
כ) לכן פי' שמשה במדריגתו כשידע רצון ד' לקבל התורה נתקדש מאד. ועלה במדריגת התפשטות החומר כי נדמה אשר א"א לקבל התורה באופן אחר. וד' קרא אליו מן ההר שא"צ כ"כ. וכל אדם יכול לקיים התורה. וראיה מאאע"ה שלא הי' לו תחלה השגת רוה"ק
כא) וזהו ענין המתנות שמסרו לו המלאכים. הרבה ענינים ארציים עצות ותחבולות המיישרים דרכי האדם. עד"מ מ"ש בש"ס יזכור לו יום המיתה:
כב) וע"ד צחות י"ל שמה"מ מסר לו קטורת. ענינו כי הטורח בהשגת העושר ישכח המות:
ע"ד הכתוב קרבם בתימו וגו'. וקטורת מעשרת וכו'. וענין הקטורת לסגולה הי' ע"ד תפלתו של משה. ודי זהב:
כג) יתכן ענין מתנה שא"א לחזור משום עייל ונפק אזוזי. שאפי' אם יעברו ח"ו עליהם (על התו"מ) אינו מחליפן באומה אחרת. וענין מכירה שע"י שנאה וגלוי דעת אינה בטלה. וז"ש באדם היינו בנמוסי אדם. שאצלו ית' ל"ש זה. דודאי אין לו טענה שהרי הכל צפוי לפניו:
ד) זהו ענין אות ד' ששני מצות הללו מסרו ישראל נפשם עליהם לרוב. בלי שום עצות. (שהוצרך בהם באמת למה"ש כנ"ל אות כ"א) לפי ששמעום מפי הגבורה:
כה) או יפורש כסיפא דאות ט"ו. ויפורש באדם היינו שאצל אדם במתנה ל"ש אחריות אבל אלו הי' גלוי לפניו העתיד הי' ראוי שיקבל אחריות שהרי חייתא דקטרי נתן לו. ולכן אצל המקום הגם שמשה התאמץ ע"ז להשיג התורה לישראל. וכמתנה חשיבא. אפ"ה הבטיח שלא תשכח מפי זרעם:
כו) ולפי שאין המקום שולל הברירה מן האדם עשה לזה תחבולה שנתן חשק בכל חכמי לב להפיץ חכמתם. ובהאבות ללמד צאציהם. ולכן א"ק מפי זרעו. ולכן מהני בזה סייעתא דשמיא. וזכות אבות. וכמ"ש במס' עדיות. האב זוכה לבנו. והשתדלות האב על הבן מועילה בזה מאד. וקראה מתנות באדם שכל מי שיקנה חכמה ישתדל לתתה מתנה לחברו. וכל אלה הם תחבולות האחריות שקיבל עליו הוא ית':
כז) והרבה מועיל בזה ממונו של אב שמפזר על מלמדים הגונים. צא ולמד שהועילה הכנסת אורחים של אאע"ה ללמד תורה לבניו:
כח) מרע"ה בעצמו כשסר לראות בחורב גער שלא יקרב הלום. ועכשיו סמך ע"ז בעצמו לעלות על ההר בטרם יקרא. יען כי לקבל תורה לאחרים הוא בא וזכות אבותם תסייעהו:
כט) אם יבא א' לעשות נגד טבעו שבאות כ"ו כמעט שיש לו ית' טענה לבטל האחריות. כמ"ש באחריות דנפשי':
שם שם אר"ל משל למלך שביקש לעשות אופי מטטאטא וכו'. לכאורה הי' זה בדרך רמאות ח"ו. וגם שנצח מרע"ה ח"ו. אלא שהכל אמת שלפי שרצה להתיר לאהרן הוצרך לירד. ועי"כ כשיראו אותו שעולה עכשיו לדברות שנית יורו היתר לעצמן. (משא"כ ממה שהי' משה שם בתחלה לא היו מורים היתר) אלא דק"ל דהא באמת נתייראו ישראל אח"ז מאד ויעמדו מרחוק יותר ממה שהוזהרו אלא שזה הי' בשביל ב' דברות הללו שנפלה חרדה עליהם. ואילו הי' משה על ההר לא נחרדו כלל. וגם יתכן שעכ"פ אח"ז כאשר התחיל משה לתרגם אז הי' לבם גסה עליהם להתקרב. ועיקרו של דבר שהי' נצרך לזה. שאילו הי' משה בהר לא הי' מוצאין אותו לבקשו "דבר אתה":
שם ר"פ כ"ט. עי"ש באורך. באו לתרץ איך נחשב דבור זה במנין המצות. שהרי כבר ידעו זה במצרים. ואין בו ציווי גם לא דבר אמונה חדש. ותי' שיאמינו באחדות. ואמרו הסיבה לפי שלכ"א בכחו. אלא שהמשכיל יבין מזה שהוא א' שהשפיע השגה מצומצמת לכאו"א. והב' פי' דלא יבקשו שכר. כי יצ"מ לחודא דיינו עד סוף כל הדורות. ואמר ע"ז ולא יהי' וגו' ר"ל שלא תחשובו שברבות הימים יהי' נמצא גואל אחר. והג' פי' שהשיגו אז השגה גדולה בו ית'. ואמר להם שהמושג הזה הוא המוציאם ממצרים. או שהשיגו מציאות המלאכים. והגיד להם כי נמצא הנעלה מהם הוציאם ממצרים. או שהשיגו שיש דברים שא"א להשיגם. וכאשר יתחיל להשיג אפס קצהו. דעתו מוטרפת וקרוב למות. והראה להם זה בפועל ממש. והד' פי' שיאמינו שאין כאן בעם רב זה א' שלא ראה נסי מצרים (ולפי"ז נצטרך לומר דגרשום ואליעזר לא היו במ"ת. ואולי לפי שהיו קטנים אז אין קפידא דידעו. דולדות שנולדו אח"כ יוכיחו) וער"ז פי' להלן שגלגל ד' בדרך כבוד שישוב יתרו לארצו קודם מ"ת הגם שבא בחשק נפלא. לשמע אוזן קריעת י"ס. וחד מ"ד פי' כי ידעתי שבלבבך על ע"ז כי ממצרים באת. וכמ"ש משה להלן גבי חטא העגל. וח"א שיאמינו שאינו משתנה הגם שעל הים הי' יחידי. ועתה הי' ברבוא רבבן ועד"ז פירש"י: