תורת אהל משה· רבי משה יהושע לייב דיסקין
חידושי אגדות · פרשה בא
שם יו"ד ה' ולא יוכל לראות את הארץ ר"ל שהארבה גופי' לא יראה ויאכל הרבה כמ"ש בפ' בתרא דיומא סומא אינו שבע. וגם שישחית עי"כ דברים שאינם של מאכל:
שם שם יו"ד יהי כן וגו' ר"ל הצלחה גדולה הי' לכם שאשלח הטף אבל לפי שבקשתם המקנה גם הטף לא אשלח. וז"ש ראו כי וגו':
שם שם י"א לכו נא הגברים ועבדו את ד' כי אותה אתם מבקשים. יתכן דכי אותה וגו' ר"ל דעל הנשים איני יכול לעכב שלא ילכו עם הגברים רק הטף למה ילכו:
שם שם י"ד ואחריו לא יהי' כן הדרש ידוע. וע"ד הפשט י"ל דיהי' לשון על דבר הנהוג להיות. וקאמר דההפסד שהרגישו אחריו אינו כנהוג. וכדרך הטבע. שמלבד שהי' הארבה לרוב עד"מ עשרת מונים מהארבה הרגיל לבא לפעמים אף גם ההיזק שגרם להם. הי' מאה פעמים ככה.
או דקאי הגם שהובטחנו שלע"ל יבואו המכות על ראמילוס בסיגנון זה עמ"ר בפ' הקודמת. אבל מכה זו שלא באה כ"א שיספרו לבניהם א"צ לע"ל:
שם שם כ"ה גם אתה תתן בידינו זבחים וגו' יתכן דה"ק גם לו תתן אתה הזבחים עכ"ז אנחנו מחויבים ליקח משלנו כי אולי יצוה לנו להביא בעד דורות הקודמים וז"ש במד"ר קרבן של רד"ו שנה:
או יתכן שאמרו בלשון תמי' כי א"א כלל דנהי דקיי"ל שלהי פ"ק דהוריות אין צבור מתים אבל אתה לעשות משלך שהם בעלי שחין והוי מום לישראל אינך יכול להביא קרבן בעדם:
או יתכן שאמר גם אם תתן זבחים מפורש ועולות בפ"ע עכ"ז נעשה כולם עולות כמבואר במנחות. אלא שזה סותר לש"ס שלהי זבחים:
או י"ל שאמרו שיתכן שיתיר לנו להביא שלמים וצריך גם הנקבות ע' שלהי זבחים. ואמרו שיתכן שגם מפרעה יקבל שלמים:
שם י"א ב' כלי כסף וגו' חסר כאן שמלות. וערש"י לקמן שפי' חשוב להן. יתכן שעיקר חשיבותו הי' רק שלא ירדפו המצרים אחריהם עמ"ר שאם אין כסותו עמו בדרך מסתגף. או י"ל דמהאי טעמא דרשו נא לשון בקשה שלא רצו ישראל בממונם אבל על שמלות לא הוצרך לבקשם לפי שסוף סוף ירדפו בים בכסותם ואין להם הפסד או שבלא"ה הי' הישראל שואלו כנ"ל טעם הראשון (שלא יסתגף בדרך):
שם י"א ג' גם האיש וגו' יתכן שרמזו למ"ש בספ"ק דסוטה שנתעסק בארונו של יוסף וקאמר דהגם שהי' חשוב גדול. ויכול הי' לשאול מהם הרבה. עכ"ז לא הי' לו פנאי לזה כנ"ל:
שם י"א ד' מ"ש רש"י שקפץ הדבור בפלטון ע' חזקוני נדחק. ולק"מ דכל פרשה דוישאלו ודאי נאמר קודם החשך כדי שיכנסו ישראל בבתיהן. וידעו מקום הנחת כסף וזהב. ועי"כ נשאו חן עמ"ר. (וכל ההשאלה הי' בע"פ לפי"ז) ורק מימרא דכחצות וגם הגעת הנבואה ע"ז הי' בפלטין. ומ"ש ע"ז עצת מלאכיו וגו' שתחלה א"ל משה מדעתו לא אוסיף וגו'. ועיין פסיקתא משמע שמרע"ה נתכון תחלה מדעתו:
שם י"א ט' למען רבות מופתי וגו' נלחץ רש"י מה רוב המופתים שיהי' עוד. ותי' דחשיב קריעת ים סוף וטביעת פרעה לב' והרמב"ן השיג עליו. וגם כל עצם פרשה זו אין לה מובן. ולענ"ד דמכת בכורות נאמרה לפרעה בי"ד ניסן בלילה. כמ"ש ריש ברכות למחר כי האידנא. ועיקר החשך לפשוטו הי' ג"י האחרונים (וכמדומה לי שמדרשות חלוקות הן איזה חשך קדם) ולכן נצטוו שיקחו בעשור שזה הי' האמונה שלא פחדו ישראל לקשור תועבת מצרים. ובג"י חושך אין נסיון כלל. וגם בע"פ אחר שהותרה במכ"ב נפל פחדה על המצרים. לכן קדמה המצוה לעשור עס"פ ט"ז. ופ' החודש הזה נאמרה בר"ח ניסן עפ"ק דפסחים בתוס' וידעו ישראל אז בבירור שלא יצאו כ"א במכ"ב ומכת החשך באה באמצע. ולכן נראה דפרשה זה נאמרה על סדר הדבור לישראל. ואמר אז המקום מפורש שיביא עוד מכה עליו שלא ישלחם על ידה כלל (ואין זה דומה לשארי המכות שהי' נעלם ממרע"ה אולי עי"ז ישלחם) וסיפר הכתוב שאעפ"כ עשאוה בזריזות הגם שבתחלת השליחות נתקשה מרע"ה והי' חפץ דוקא להביא עליו מכה שישלחם תומ"י עתה הסכימה דעתו גם לאופן זה:
וקצת ראי' למש"ל. דבג"י אפלה מתו רשעי ישראל. נ"ל אותם שלא רצו למול. והיינו דג"י האחרונים הוא קץ הזמן שהרי יצטרכו ללכת בט"ו ואמול ואצא לדרך הא הוה סכנה עספ"ד דנדרים. ועמ"ר סוף סדרה משמע שקצתם מלו בליל פסת או בע"פ. וצ"ל שיוכלו אז להמנות על פסח שלקחו אחרים מבעשור:
שם י"ב מ"ח וכי יגור אתך גר וגו' אינו מובן מי שלא נימול הא אינו גר כלל. ופשיטא שלא יאכל בפסח. וצ"ל אכשיולד לגר בן ביהודתו קאי. שמילת בנו מעכבתו מלאכול בפסח:
שמ"ר פי"ג א' הה"ד כובד אבן ונטל החול וכעס אויל כבד משניהם כו' נטל הקב"ה עפר מתחת כה"כ וזרק על המים ונעשה ארץ וצרורות קטנים שהיו בעפר נעשו הרים וגבעות שנא' כו' במה אני מייגע במי שהוא מכעיס כו' הוי וכעס אויל כבד משניהם. ב) ד"א כובד אבן. אמר הקב"ה כיבדתי את ישראל כו' ונטל החול אלו ישראל כו' ועמדו הכעיסו לפני ובקשתי לכלותן ולהשליכן מעל פני ואמרתי בשביל פרעה הרשע שלא יאמר לא הי' יכול להצילן ועמד עליהן והרגן הוי וכעס אויל. הוי כי אני הכבדתי את לבו. ג) ד"א כי אני וגו' הה"ד אמרתי אפאיהם וגו' ד"א אפאיהם כו' ומי גרם להם שיצאו משם לולי כעס אויב.
א) מאי ק"ל בקרא דהכבדתי את לבו. ואם שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו. מאי הונח לו עכשיו:
ב) איך מעמיס זה בקרא דכובד אבן. גם איך יתפרש כובד לשון כבוד:
ג) ובדוחק י"ל דלסבול נאוצו של אותו רשע קשה לפניו כביכול, לכן נטלם וינשאם:
ד) יתכן דעיקר ענין נסי מצרים היו הכנה לישראל כשיחטאו בעגל או במרגלים עמד משה ואמר למה יאמרו וגו' והלא עין בעין נראה וגו' ולכן כל שנתפרסם אלקותו על ישראל. נתחזקו ביותר:
ה) וע"ד הרמז י"ל כובד אבן שנתרשלו ידי משה בלוחות במעשה עגל ושיברן. ואעפ"כ בטענה זו לימד סנגוריא על ישראל:
ו) יתכן שמכת ארבה לא נמצא מאמר ד' למשה עליו. לכן פי' שהמקום נתן רשות למרע"ה להביא עליו בפעם הזאת כל מכה שירצה למען ידע משה כי לא מאת ד' היתה זאת להביא המכה על אופן זה שיקשה לבבו:
ז) או דקאי על מה שהי' אומר לו פרעה שההמון לא הי' מסכימין לשלח את העם וכאן הי' להיפך. שהעבדים היו מפצירים בה לשלחם והוא לא רצה. (ויפורש ואת לב וגו' היינו כנגד לב עבדיו) ויתפרש בא היינו לביתו שיהיו עבדיו שם ויעצבו רוחו:
ח) יתכן דפי' דהכבדתי לב פרעה לא הי' לחטוא. כ"א שהוקיר את ישראל בעיניו. עד שנתרצה לסבול המכה לבלתי שלחם ויתכן שגם במכ"ב לא הי' משלחן כ"א ע"י שמתו רשעי ישראל בג"י אפלה. ולכן נשארו מועטין. ומעמיס זה בל' נטל החול ח"ו:
ט) אות א' יתכן דהכבדת לבבו להוסיף עליו מכות לא הי' לו רעה כלל לפרעה שהרי גלוי לפניו כאות ד' ואלולי המופת שבמצרים שנראה עין בעין ח"ו לא הי' תקנה ח"ו שלא הי' למרע"ה מה לטעון. ועכ"פ פרעה הי' חוזר אז לכפור במקום. אלו שמע ח"ו ממה שנעשה לישראל במדבר. ועל כי"ב אמרו ימות זכאי וא"י חייב. וכ"ש אותם שנשארו חיים לא חזרו ח"ו לכחש בו ית':
יו"ד) ד"א הא' מפרש כפשוטו שהכביד המקום לבו וחשיב פליאות היצירה כובד אבן משא הרים המכבידים על המים (כאמרם ע"פ צדקתך כהררי) והחול הנוטל את המים ע"ג. וכעס אויל נפלא להבין יותר. שרוצה להיות רשע באופנים הפכיים דבר שהקב"ה לא ברא בעולמו כי ההרים מצרור נבראו. (ויתפרש הכ' דתורה כאן ע"ד שפי' אאמו"ר הגאון נ"ע. והיתה ההכבדה רק כנגד יצה"ר שרוצה לדבר במרע"ה) ופי' הב' כאות ח', ושניהם אינם רצויים לפניו יתברך. אלא שמוכרח לזה כאות ט':
יא) באות ו' י"ל שלא נזכר שלא יהי' מאחריו כ"א בביאת המכה. שסיפרה התורה שעצתו של מרע"ה השלימה המקום עד שלא יהי' כן:
יב) ולדרשתם שלעתיד יביא המקום כל המכות על העכו"ם. רמז כאן שלא יהי' כן למסור ממשלת המכה ביד אדם:
יג) דד"א הב' והג' נ"ל דאחד הם. שלפי שנצטער משרע"ה על ישראל שעתידין לחטוא. עמ"ר שמות. ורמז לו המקום שבשביל כעס האויב יגאלו. וכן גם עכשיו סעד גאולתן מפני כעסו של פרעה:
יד) ענין וכעס אויל היינו ע"ד שאין לו תקנה ורגז ושחק והיינו כשהטיב לו והתפלל וסר המכה ג"כ לא הועיל ומפרש תיבת הכבדתי במה ששמעתי לתפלתך להסיר ממנו מכת הברד. אשר לכאורה זה אות גדול להשקיט תיכף:
במד"ר פט"ז משכו ידיכם מע"ז. יתכן הכונה דמוקצה קיי"ל בתמורה שאכלה כרשיני ע"ז ומוקצה קיי"ל דיש לו ביטול. ופירש מיניקה קי"ל בכתובות פ' אע"פ ג' מעל"ע. לכן נצטוו על מקחו מבעשור:
שמו"ר פ' טו"ב. ולקחתם וגו' הה"ד כל פעל וכו' ד"א וכו' ד"א וכו'.
א) מאי ק"ל בקרא דולקחתם. ומאי הונח לו:
ב) אם לומר דק"ל דמצינו בכל הקרבנות טבילה באצבע ומ"ש כאן ע"י אזוב. באמת תקשי. ורחוק לומר שרצה הקב"ה לחונן האזוב במלוה:
ג) ובלא"ה הא עתיד האזוב להשתמש בו בפרה ובמצורע. המעט לו מצוות לאזוב השפל הזה:
ד) ומלבד זה איך ס"ד שכולם נבראו למצוה והרי כמה צמחים שאין בהם מצוה ואזוב זה גופי' נאכל הוא כמבואר במשניות פרה:
ה) אולי ק"ל מ"ש האי דדרכו לגדל בקיר הבית. ולמה לא מצמח פשוט. או על גוף הצמח ק"ל למה הוטבע בי כן. ותי' שע"י כן יהי' ניכר שבצמחי קירי בניני בני ישראל שלחצום לבנות. בו לקו המצרים. או דק"ל שלא מצינו שום צמח שלא צמח בעת מכ"ב. וזהו שהוטבע לגדל בקיר לא הי' אז במכ"ב. והוא לרמז שעיקרו לא לצורך העוה"ז כ"א שימוש למצוה:
ו) יתכן שאזוב זה באמת אינו נצרך לשום דבר ולא נברא אלא בשביל מצוה זאת ודרש למענהו כמו לתכלית מה:
ז) אלא שמצינו בו שהוא נאכל כמבואר במשניות פרה:
ח) תי' במלכים שם דמרמז על משיח. ומי יתן ונדע איך מרומז באזוב היוצא בקיר ביאת המשיח לע"ל:
ט) אגודה היא שלשה כמבואר במשניות. ולפי הנראה רמז לג' אבות:
יו"ד) בקראי ק' דתחלה בצווי המקום נאמר לתנו תחלה למזוזות ואח"כ למשקיף. ובדברי מרע"ה נאמר תחלה משקוף. ובמכלתא אמרו שאין הסדר מעכב (עי' ילקוט) גם שבציווי המקום לא נאמר סף ואזוב
יא) שמו"ר סוף פסקא א' משמע שהאזוב הי' רמז לישראל שכבר עשו תשובה. ונעשו כאזוב הזה. ואעפ"כ צריך זכות אבות:
יב) יתכן שבדברי מרע"ה שאמר והגעתם. ר"ל שבזה תבואו לזכות אבות. וחשבם כסדר אברהם תחלה:
יג) בתוספתא ריש פרה. דאזוב אפרו מרובה. לכן שורפין בו את הפרה. כן ניחא שלא חשבו בשום מקום מה שמשליכין אותו לשריפתה. כ"א מה שניטל להזאתה אלא שבמדרש כאן גופי' לקמן חשיב גם השלכתו לאש:
יד) אות יו"ד יתכן שלמד משה גם בעצמו שע"י אזוב תהי' הטבילה דוגמת הפרה שבאה לכפר על העגל. וכן כאן שבא לכפר על ע"ז שעבר דו במצרים. אלא שעדיין מה שהוסיף כלי לקבל דם בסף פלא:
טו) אם נפרש סף מלשון מפתן הבית א"ש. ומחלוקת תנאים היא במכלתא. הובא בילקוט רמז קצ"ז:
טז) יתכן דזהו חשיבותו של אזוב. שאינו כלה באש. ואפרו רב. וכן כל אדם. גם שנידון לפי מעשיו של אותה שעה. עכ"ז אינו נידון כ"א אלו הי' מעונה. ויסורין היו באין עליו ח"ו. וכ"א השטן גבי איוב:
טוב) וכן דן משה על ישראל בשעבודם של מצרים. שאעפ"כ עשו תשובה כאות י"א. וזהו כאזוב הזה:
ח"י) וזהו ענין כתפוח בעצי היער. ר"ל שאין ממנו ריח. כ"א כאשר ישרף על העצים באש:
יט) יתכן שהאזוב רמז על כניעתו של אברהם שאמר ואנכי עפר ואפר. וקיבל שכר ע"ז. עס"פ כסוי הדם:
כ) ומובן שוב הסתירה דבנתינה באצבע הקדימו האבות האחרונים הקרובים לנו יותר תחלה כמבואר בפ' בחוקותי אבל בטבילת האזוב הקדים לאברהם שכחו גדול בזה:
כא) לתי' דאות ח' י"ל דאזוב רומז על זכותו של מלך המשיח:
כב) יתכן דק"ל לשון ולקחתם דהוו"ל וטבלתם אגודת אזוב. וכיוצא בזה גם גבי אתרוג. ותי' שם לפי שהוא נקנה בדמים יקרים. לא כן אזוב זה:
כג) לכן תי' שראו הי' מן המצוה. והי' אסור להיות מגזל. ואף שהי' הכל שאו לאצלם ממצרים. לא כן אזוב זה בכסף מלא יקנוהו:
כד) ע"פ הפשט באות י"ב. נראה שהי' פתחיהן גבוהים הרבה. וא"י להגיע למשקוף כ"א ע"י ד"א. ואולי לא הותר להם לעמוד ע"ג ספסל בעת ההזאה. והיתה דרך עצה ע"י אזוב או שהוא שיעור מרכז של אזוב כדי שיגיע. או שכך היא המצוה. לפי שאזוב זה גדל בקיר. הרי הוא נחשב כבית וכאלו הכניסו הבית להטבילו בדם:
כה) אות ח"י יתכן שגם ביער יש תפוחים. אבל מדבריים המה. והוא ע"ד הרבה שכנים הרעים עושים. וזהו תי' על ישראל שנשקעו בטומאת מצרים. ע"י שעבודם הקשה:
כו) וזהו רמז המשקוף והמזוזות. לפי שהמצרים פתחו להם פתחם. וקיבלו אותם. ונמשכו אחריהם. וכן האזוב מסתמא יש בו התדמות לקיר הבית שגדל בו:
כז) יתכן שבא לומר שלא נטעה לומר שנבראו דברים ע"י כלליות הבריאה ממילא. אלא שכולם לתכלית נבראו. וכמ"ש ע"פ זה בשבת ר"פ המוציא יין. ונ"מ דלא נימא דגם עונש לא נברא כ"א בשביל להפחיד שלא ירשעו. אבל דיעבד אין זה מן היושר כ"א לפי שא"י לשנות דבריו כביכול. ז"א כ"א שכך גזרה חכמתו ית' שהרשע יקבל עונש:
כח) והביא ראי' דלכאורה האזוב השפל שבצמחים. שממילא צומח בקירות הבתים. ואפרו מרובה לאות שכח צמיחתו מועטת. והיתכן לך לומר שנברא בכלליות. והלא התורה קדמה לעולם. והוא מגופי תורה:
כט) יתכן דק"ל מ"ש שלא אמר ענין האזוב כ"א להזקנים (שבודאי זו אמירה שני' לזירוז איזה פרטים) ותי' שאזוב זה הי' ג"כ דוקא ממין הפשוט. ולא הי' אז בר"ח עדיין בנמצא אחרי מכת הארבה שאכל הכל והמתין להם מרע"ה איזה ימים. והגידה באמירה השני'. וכי יש לך לומר שגם אז מעצמו צמח בימים מועטים האלה:
ל) ויתכן שלכן אמר ולקחתם שהיתה המצוה לקנותן דוקא. ואולי דוקא מן המצרי לכן אף שבארץ גושן היו כל הצמחים בצביונן. כ"ז לקנות מן המצרי. לא הי' נמצא מין אחר:
לא) ובאמת המשמעות שהיו אז הישראלים מעורבים עם המצרים בעת הפסח. והיינו מה"ט. שהיו צריכין לאזוב שבמצרים כנ"ל:
ובדרך אחר י"ל דמפרש שתרופת האזוב היתה לרעה למצרים שאלולי כן לא הי' יתכן לעשות מכ"ב כלל. שלא יוזקו ישראל ח"ו. ומפרש דהגם שאין מצוי לעשות נס לרעה. מ"מ עושה נס לטובה. להכין שעי"כ תבא עת רעה על הרשע. ובאמת יתכן שנמצא אזוב זה במצרים ע"ד נס. וכנ"ל אות כ"ט. ובאו ליישב כפילת הפסוק לאמרו לזקנים והפשטנים תירצו שדקדוקי המצוה נאמר לזקנים והנה אם אמת שלא הי' ראוי להטריח את ישראל פעם ב'. אך הכל ק' למה לא נאמר תחלה כל פרטי המצוה. והיישוב ע"ז לפי שכל עניני הידור המצוה. הם כדי להראות בהם אותות אהבתו לבורא ית'. שעושה גם מה שאינו נחוץ וזהו ענין מאמרם פ"ב דע"ז ע"פ טובים דודיך. יותר מיינה ש"ת. הכונה כנ"ל. וכן הוא במשל שכיבוד היין אינו דבר גדול אלא שמראה לו בזה אותות אהבה. אולם כאן דקיי"ל שירי מצוה מעכבין פורעניות והוגד להם שיהי' מכ"ב. א"כ אין חשיבות כלל לדקדוקי המצוה שהרי את נפשי הוא מציל. לכן תלי בזה שבאם הי' אירע שא' מישראל לא הי' מקיים המ"ע דפסח כהוגן אם הי' עי"כ ניצולין כל השכונה ממצרים או לא. קודם ג"י אפלה שהי' בם רשעים רבים לא היו נצולין. ואח"ז היו נצולין, והוכרח להגיד להם המצוה קודם כדי שלא יתלחשו המצרים לעכבן שלא יזבחו תועבתם כמ"ש מרע"ה. עמ"ר. אלא לפי שנפל פחד של מב"ב עליהם שתקו. אמנם אלו הי' זה סגולה שכשלא יעשו ישראל הפסח לא תבא המכה עליהם. ודאי היו מעכבים. לכן אמר להם תחלה. וז"ש ולא יהי' וגו' למשחית וגו' ר"ל שלא תוכלו כלל להיות כלל אבן נגף לעכב להמשחית. ר"ל כשלא יעשו הפסח ח"ו. וכ"ה במ"ר פ' נשא שאילו לא עשה ח"ו א' מישראל הפסח הי' ניזוק. והוא לפי שהי' אז כחם רע. אבל בפעם הב' לא הי' כן. ושפיר נאמרו אז דקדוקי המצוה. לכן הביאו קרא דכל פעל:
ובפשוט י"ל שהאזוב גידולו מעיקרא בשלשה כעין אגודה. ולכן אמרו שנברא לזה. וא"ש דלא כ' ואגדתם אזוב. ולזה תי' בד"א הב' דלאו דוקא אזוב. אלא שאפי' באזוב תוכלו להגיע למשקוף. ולפי שהוא קטן לא יגיעו כ"א ע"י אגודה. או דפי' אגודה היינו שאגודים בו מצות הרבה. וד"א הג' תי' לרמז שיתקשרו אלה עם אלה:
שם פ' טי"ב. לנגוף האמהות. לפי שהעובר כ"ז שלא נולד אינו בכור. אבל כשמתה האם כ' התוס' פ' יוצא דופן דהעובר כילוד דמי ולכן הומת העובר שוב ע"י מכ"ב. וא"ש שינוי בקרא דכתב בפ"א על ד' גופי' ושנית על המשחית:
שם פי"ח לא ירבה וגו' נראה דק"ל לשון חצי הא הי' כרגע. וגם מאי ויהי הא ידעו מזה תחלה והוו"ל למימר וד' עשה כאשר דבר. ופי' שראוי הי' לקיים הענין כל הלילה כ"א לפי שהי' הגז"ד שגדולי הבית מתים. א"כ כולם היו מתים זאח"ז דוק. ומפרש שבתי' היתה גדולה מבנו. אלא שלפי שניצלה היא לכן מת הוא. ויתכן שהשלכת מרע"ה ליאור הי' בחצות הלילה. ונז' זה כאן שנזכר לבתי' זכות מרע"ה שהי' מונח חצי לילה ביאור: