תורת אהל משה· רבי משה יהושע לייב דיסקין
חידושי אגדות · פ' וארא
שם ו' כ"ח ויהי ביום וגו' הכונה נ"ל שתחלה לא רצה ללכת כלל עד שא"ל השי"ת שיעשה נפלאות ואח"ז כשראה שלא הועילו האותות חזר והתרעם. וגם מה ששלחו לישראל נתקלקל בפעם השני חזר והתרעם. ושיתף לו אהרן כלפי ישראל ולגבי פרעה פקדו על מכות ממש לא מופתים. וז"ש במדרש סוף פסקא ז'. אבל כשראה מרע"ה שהכל הי' ביום חזר והתרעם לפי שידוע מה שדרשו ביום דברה עמו שכינה בלילה לא דיברה. והוא ידע שסוף הגאולה תהי' ע"י נבואת לילה. (שהרי אמר לו כחצות הלילה כי האידנא. והדיבור קפץ עליו בפלטין של פרעה) חזר ונתרעם וא"ל המקום שהוא עשהו אלקים לפרעה ושליחות כזו לא תהי' רק ביום ולכן הוטב למשה עכ"פ התמנות זו. ואחרית דבר מכ"ב שתהי' ע"י הקב"ה בעצמו. נבואה שלה תהי' גם בלילה:
שם ח' ה'-ז'. מ"ש תחלה להכרית ואח"ז שינה ואמר וסרו. וגם כפל הענין. נראה דסבור הי' משה שיאריך פרעה הזמן כי ירצה לנסות אולי ימותו הצפרדעים מעצמן תחלה. ולכן הבטיח משה להכרית היינו שלא ישירצו עוד. ואמר שלא ימותו כלל. כי אם שישובו מקץ הזמן ליאור. ופרעה שלא הי' יכול לסבול עוד קושי המכה. קיצר הזמן ולא רצה לנסותו. והבטיחו משה שהרבה מהם ישובו ליאור תיכף והרבה מתו כמבואר אח"ז: