תורת אהל משה· רבי משה יהושע לייב דיסקין
חידושי אגדות · פרשת תצוה
שם כ"ז כ' כ"א. פסוקי דואתה תצוה. ר"ל שציוהו על כתית דוקא. והוא לפי שעתיד הנס שידליק נר מערבי. והוצרך מעט טבע בזה שיהי' השמן צלול. בעת הנדבה שהי' לב' בקרים. לא יכלו אז להכין כתית. ועטו"ר ריש הל' חנוכה שצריך זמן לעשייתו ואשר הי' בידם. לא ידעו אם הוא כתית. וניקח מהם גם שאינו כתית. וע"כ בא בנדבה. הגם שהוא דבר תמידי. לפי שהי' על ז' ימי מילואים. ואז לא הי' הנס כלל. שהרי מרע"ה פירק המשכן בערב. וז"ש כשתצוה לדורות יהי' כתית. כדי שידלוק תמיד ואפי' בימיך שאתה צדיק. ושימש מרע"ה בכ"ג. וראוי ע"י לעשות נס. שלא כדה"ט כלל. עכ"ז כיון שמצוה זו תנהוג גם לדורותיו של אהרן. ואז לא יהי' צדיקים כ"כ. ע"כ מצוה לא פליג ויחויבו בכתית משא"כ עכשיו:.
שם כ"ח א'. ואתה הקרב וגו' ואתה תדבר וגו' ר"ל שענינים המתחלפים ותמידיים. עד"מ קדושת כהונה שלדורות דור הולך וגו' וכמ"ש במ"א דלשון מתוך ב"י ר"ל קדושה עולמית כקדושת ב"י. צריך לזה סיוע גדול בתחילתו לכן כן כל ההלבשה והמשיחה הוצרך להיות ע"י משה דוקא. ועשיית ב"כ הללו היו צריכין עשי' לשמה שהרי ע"י יתקדשו הכהנים. והיתה קדושת בגדים אלה יתירים. וצריך לשמה ע"ז גופי' שבהם יתקדשו הכהנים. ולכן חכמי לב יקחו את הדברים כמו שהם לא מטוה כלל וכלל. כי הכל יעשה על ידם. ויש בזה פיוס למשה שא"א למנותו כהן. שאין גדול ממנו שימשחנו. וכן אמרו על נדבת השמן שהיא לדורות שיהי' מרע"ה גזבר ע"ז עי' ילקוט ראובני. ולזה רמזו במד"ר סוף פל"ז מקרא דלולי תורתך הכונה שע"י התורה הוא מוצא מרגוע לנפשו מדוע הוא מעונה כדי שעי"כ תכנס בו התורה יותר. וכמ"ש התוספות בכתובות פ' הנושא. בשם הירושלמי. שיתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו. ומשיחה כזו לא יתכן כ"א ע"י אחר גדול שיכנע זה לפניו וז"ש במשל כדי שתתקיים הנשואין צריך שתשפל השני' לפני הראשונה. ומפולש כונתם שזהו פיוס למשה:
שם כ"ח א'. ע"פ מתוך וגו' ישראל. וגם כפל לחשוב בני אהרן כ"א בשם:
יתכן לפי שקודם המשכן עבודה בבכורות. ואח"כ נפסלו. ונבחר אהרן וזרעיו תחתם. ומפורש בפ' במדבר כי נדב הי' בכור. וסד"א דאיהו בקדושתי' קאי. (כיון שע"כ לא חטא שהרי הוא חוזר לעבודה) ולא יצטרך מלואים קמ"ל מתוך ב"י שכולם איבדו זכותם. וכולם שוין. והטעם. או לפי שרק זכות אהרן שמסר עצמו על כלל ישראל בחטא העגל היא שעמדה להן וזהו "מתוך ב"י" או לפי שהיו צריכין להתקדש קדושה עולמית. ובניו של בכור [הרי יתכן שלא יהיו בכורים. וזה מעומס ג"כ במאמר "מתוך ב"י" שהם לפני קדושה יתירה עולמית כקדושת ב"י:
שם שם כ"ג. ערש"י. יש לתרץ דהחושן שהי' כפול הי' שני קצותיו למעלה. ועיקר חבורן למעלה שלא יתפרדו הי' רק ע"י שכ"א מהטבעות הי' אחוז בב' כפליו. ולפ"ז אין יתור במקרא:
מחלוקת רש"י ורמב"ן בפעמונים. יש להכריע כרש"י. דאל"כ תקשי למה לא נכנס הכ"ג ביוה"כ לפני ולפנים במעיל. שהרי הזהב הי' מכוסה. ול"ש תי' הש"ס רפ"ג דר"ה משום שלא יהי' קטיגור. ולהרמב"ן י"ל כיון שא"י ללבוש האפוד שהוא כחגורה למעיל. לכן לא לבש המעיל. או י"ל שביו"כ שהוא כמלאך א"צ כלל לפעמונים שהיא שמירה שלא ינזק
משה"ק החזקוני ארש"י דהאיכא חטאת חיצונה נשרפת בח' דמלואים י"ל דשם עגל הי' קרבן שאינו נוהג לדורות. ופר דלוים שבפ' בהעלותך. י"ל לרש"י שהי' כפרה על ע"ז של הבכורות. ולא הי' אפשר לכהן לאכול דנמצא נהנה מע"ז. (ושאני קרבן דשוגג דממילא מטיא לכהן משא"כ מזיד) וממילא הבשר טעון עיבור צורה. ונשרף הבשר למחר כנותר. אבל כאן הפר כולו נשרף בו ביום. וזה לא מצאנו:
שם כ"ט ל"ו. בכפרך עליו. ערש"י לכפר מגזל. ועדיין ק' א"כ לא בגלל גזל המזבח בלחוד ולא דייק לישנא דקרא. וי"ל דאז לא הי' עדיין שם הקודש כלל. כי עתה נתחדשה ההלכה. ועכ"ז בעת שנגמר המשכן ונמשח נעשה הקדש. וממילא בכל הגזילות אין קפידא כדקי"ל בגנב והקדיש דקרוי שינוי השם. אלא דמזבח כיון דהתורה קריי' אדמה דמי למחובר עי' סוף חגיגה. וקרקע אינה נגזלת. וא"כ הדר אינו קדוש. לכן הוצרך לכפרה. ולפי הפשט נ"ל שהזהיר על שירי הדס הגם שבכ"מ אינו מעכב. מ"מ כאן שבא לחנכו לשיריים מעכב. וע' יומא ה' בתוס':
שם ל' א'. ועשית וגו' מקטר וגו' לכן נתאחר לכתבו כאן לפי שאינו מעכב. דקיי"ל מזבח שנעקר מקטירין קטורת במקומו אלא שצריך עכ"פ להקימו פ"א. דאל"כ א"י כלל מקומו איפוא. ובמדבר שהיו נוסעין ממקום למקום היו צריכין לו בכ"מ כדי לקדש מקומו:
שם שם ו'. ק"ל דבפקודי כ' לפני ארון וכאן לפני הכפורת. ואולי ר"ל שלא יעמיקו מקומו עד שישפל מהכפורת. ולפי הפשט הכפורת הי' גבוה מהארון טפח. וכ"א בש"ס פ"ק דסוכה:
שמו"ר ריש תצוה. פתחו לי' מקרא דנר לרגלי וכו' ומקרא דדרך וכו' באפלה
א) מאי ק"ל בקרא דואתה תצוה. ומאי ניחא להו:
ב) משנה דלא ע"ה חסיד להסביר:
ג) קרא דמשפטי וכו' צדקו יחדיו. צריך ביאור:
ד) ידוע דדיני ממונות מקצוע גדול בתורה ולפום ריהטא נראה שהדין כך. ולאחר העיון להיפוך:
ה) ובאמת הכללים בד"מ רבים ועמוקים מאד. ואלולי בו"ד מלבו הי' בודה כללים לרוב כהמה. לא ימלט שהיו נמצאין סתירות רבות. וציורי מסחר המתחדשים לבקרים. אשר לא הי' אפשרות לחותכן לפי חוקיו. שהי' סותרין זא"ז. ורק לפי שהיא ממרום. נובלות חכמה שלמעלה. לכן אין בה סתירה:
ו) וכשאדם מספר איזה מעשה שהי'. וחברו שואלו קושיא ע"ז. הלה משיבו. מה לי ולקושייתך. מעשה שהי' כך הי':
ז) כך במשפטי ד' אשר צדקו יחדו. שאין בה סתירה בודאי באמת. ומה שנראה לנו בהשקפה לסתירה. אינה כ"א מקוצר דעתינו. ועלינו לטרוח וליישב.
ח) ענין חסידות יש בה כמה דרגות זו למעלה מזו. ואין הדבר מובטח. שגם בעניני החסידות לא ימצאון סתירות באיזה ציורים. שאם נראה בהשקפה. שלמצוה זו אם יעשה כך. הוא מגדר החסידות. אבל מ"מ יתכן שענין זה נוגע גם למצוה אחרת. אשר לעומתה מעשה זו כנגד מדת החסידות:
ט) ויתר עוד שיתכן דלגבי הך מצוה מעשה זו דרגא דחסידות מעולה הוא. ולגבי אחרות סותרות כמעט אף לדרגא פחותה ממנה. ולפעמים נוגעת קרוב לד"ק. וביחוד מצוי שהוא סותר במצות שבין אדם לחברו. ומבואר אות ב':
יוד) קרא דואתה תצוה ק"ל שהתחיל בוי"ו. ועוד שהגיד לו מה שיצוה ועתה לא ציוהו שיצוה גם ק"ל מאי דחשיב בי"ג דברים שהתנדבו לפי שעה גם הך שמן למאור שהוא ענין תמידי ולא הוו"ל לחשבו. כמו דל"ח קרבנות:
יא) ע"ד הפשט. הצווי בחיוב הי' לדורות. כשנפסק עמוד האש. כמבואר פ"ב דשבת בתוס' ע"ש. ועתה הי' בנדבה. רק לפי שעתידין הי' להתחייב בזה. ע"כ אמר שיתנדבו מעכשיו:
יב) ולדרושם ז"ל קאי על מרע"ה שלפי שהוא הי' הנכנס בלא בר. הוא צריך לתועלתו לצוות על הנרות. דכל מי שמקריב בעצמו לקדושה יותר. כהנה וכהנה. הוא צריך להארת לפניו נתיבתו ולא די לפניו באורו של עמוד האש. כ"א צריך הוא גם לאורו של המנורה הטהורה:
יג) באות הו"ז מובן הילקוט צדקו יחדו מג"ש. מק"ו. והם מחולקים מחלישת בינת האדם אם הי' טועה בק"ו או שלא הי' טועה רק בג"ש ע"י שכחה וכדומה:
שמו"ר ר"פ ל"ז ק"ל קרא דמתוך ב"י. ותי' לפי שהוא פאר לישראל שנמצא הכל בהם. ואם מרע"ה גם כ"ג יהי'. אין זה פאר שכבר יצא טבעו מבחר מין האנושי. וזהו דקדוק "ואתה וגו'" או דרמז לו שיש עוד שיכולים להיות כ"ג. אלא שבזכותך הוא (או לפי ששמח בגדולתו של משה עמ"ר ס"פ שמות) זהו הד"א. או דרמז לו שרק נגד ב"י נבחר. לא נגד מרע"ה בעצמו. לכן כ' מתוך ב"י והקרב אליך. וד"א מפרש מתוך כמו בשביל מה שעשה לישראל בעון העגל:
שמו"ר ר"פ ל"ח. ופתחו מקרא דנצב בשמים. הכונה שגם בעניני קדושת שמים לפעמים עושה ית' ג"כ דבר תמידי. ופי' דאשר וגו' לקדש אותם וגו' דדבר זה תקדשם:
שמו"ר פ' ל"ח. פתחו דקדושי ולא וגו'. דחבקוק. פי' דציוהו המקום לקדשם. ולהתפלל בעדם. וכמ"ש להלן במדרש ע"ש. והגם שגלוי לפניו ית' שימותו נו"א. ומדוע נתקדשו. אלא שאם לא היו מתקדשין. ותפלתו של מרע"ה לא הועילה כ"א מחצה. סוף סוף הי' מת א' מן המקודשין. לכן גזרה חכמתו לקדש כולם. או דרומז למ"ש כ"מ שנאמר לי לדורות הוא. וקדושתו לכהן מלטה שני בניו כדי שלא תפסק הכהונה:
שמו"ר פ' ל"ח. ע"פ דרושים וגו'. ר"ל שהמקום דורש כל מעשה לפי הרצון. ואהרן טעה וסבור שמותר לו להורות להם שלא כדין. ואין זה נקרא שגגת ע"ז. לכן קרבנו פר כהן משיח הבא על כה"מ וישראל שעע"ז נשתנה קרבנם כמ"ש פ"ג דסוטה דלכספו. ולכן קרבנם פרה שאין דוגמת קרבן זה. ומפרש זה הדבר שתעשה לישראל. כן תעשה לכהנים לחנכם לכהן לי. הד"א פי' דבגדי כהונה הועיל להם שלא יוזקו. מן המלאכים. או דקאי על מכנסיים שאעפ"כ לא עלו במעלות. כמ"ש במכילתא שלא יפסיעו פסיעות גסות בדין. ויעיינו היטב. וזה יגן עליהם. בד"א פי' בדברים היינו הודוי שבעת הסמיכה ורמז שאותו הדבר שיעשו לישראל לקדשם כשנכשלין בהוראת ב"ד חמשה זקנים סומכין. כן כאן סמכו אהרן וד' בניו. הד"א מכבוד חכמים ינחלו ר"ל שבן החכם רואה כבוד אביו ויגע בתורה. ובן כסיל שרואה בזיון אביו עושק ג"כ. וזש"ה וכסילים מרים וגו'. ולכן פי' כפשוטו דזה הדבר היינו הכבוד יועיל בדרך הטבע לדורותם שיתקדשו:
ילקוט פ' ואתה תצוה. עיניך יונים. אמר הקב"ה דוגמה שלך ליונה כו' כיצד כשהי' נח בתיבה מה כתיב ותבא אליו וגו' והנה עלה זית. א"ל הקב"ה מה היונה הביאה האורה לעולם אף אתם שנמשלתם כיונה הביאו שמן זית והדליקו לפני שנאמר ואתה תצוה ועד"ז במ"ר סוף אמור משל למלך לגיון זה וכו'
א) צריך ביאור מאי הביאה היונה אורה לעולם. ומה זה הנמשל שישראל יביאו אורה לעולם:
ב) כל הקרבנות היו במשמע כאילו כביכול למעשי ידיו יכסוף ומי חכם להבין שאין זה אלא להריץ הברכה בעולם:
ג) בלעדי במנורה שהיו נר מערבי דולק בנס. נראה בעליל כי לא לאורה הוא צריך אלא שבמד"ר פ' זו חשיב גם הנרות ואולי אחר שפסק הנס:
ד) לכן הי' אסור ג"כ לתקן השמנים כמבואר ר"פ במה מדליקין (אלא דמ"מ אין סומכין אנס. והי' צריך שמן זית טוב):
ה) לכן גם הדלקתן הותרה בזר. שאח"כ מעצמו הי' דולק:
ו) זה ענין היונה שהביאה העלה זית להורות שא"ר משל בו"ד תורה לנו. שהאש הדולק במקדש לא הי' משל בו"ד:
ז) ויו"נ שע"י העלה זית נתבשר נח שיבשה הארץ. אף שלא הי' יכול לצאת בלי רשות. ואעפ"כ שמועה טובה תד"ע:
ח) ענין הנרות עדות שהשכינה שורה. והניא לישראל גם להקהות שיני עכו"ם. ולא הי' ראוי שיבא הנס מעצמו. כ"א ע"י סיוע שלמטה. וז"ש באמור שצריך צדקה:
ט) אות ב' במשכן הי' אות שהרי גם ביום הי' חושך שמה ולא נצטוו להדליק כ"א בלילה. לא כן בבית שעשה שלמה שהיו בו חלונות. הי' הדבר נראה כפשוטו ח"ו:
יו"ד) ולא עוד אלא שבלילה לא היו שום כניסה ויציאה להיכל עד שנוכל להשיב דלצורך הכהנים נדלקו. וההדלקה היתה מאוחרת לכל העבודות כידוע:
יא) באמת אות ו' הוא ענין כל ירידת הנשמה לעוה"ז להשתכר במעשי'. ולבל תאכל נהמא דכסופא. וכן הי' בבהמ"ק שלא דלק כלל ע"י הש"ז. כאות ג'. אלא שאעפ"כ כדי לזכות את הישראל. כדי שיהי' לנו חלק בזה. או לבער האמונות הרעות מלבבינו (שזהו רמז המנורה) הוצרכו להביא שמן משל הדיוט אבל הפלא שהוצרך האש ממזבח דוקא. לא מהדיוט:
יב) טעם אות ה' לפי הנראה דרק כל העבודות שהי' בעצם לכלות הדבר הגשמי הוצרכו לכהן. לא במנורה שהיא כ"א להאיר. ואורה הוי בידי שמים. היא באה כל רגע. נעשה שפיר גם בזה. משא"כ כליונו של דבר גשמי נתן באמת הכח לבו"ד:
יג) ענין המ"ר שבפתח דברינו יתכן לפי שדור המבול היו חטאם בזנות. וכנגדם בצמחים הוא ענין כלאים. ובזתים אמרו בירוש' שאין בו הרכבה. ואינו כלאים. וכן היונה אינה נזקקת אלא לבת זוגה. לכן נבחר להדלקה, שוב ראיתי שרד"ל הרגיש בזה סוף פ' אמור:
יד) לגבי אהרן שבזכותו עמוד אש וענן. לא היו צורך לנר. כ"א לגבי משה, כ"ז שידליקם הוא. ושיבא הנס כאות ח' צריך שמן:
טו) לפי המ"ר ריש סדרא במשל דסומא ופקח. משמע שרצה המקום למצוא זכות לישראל. כדי שיזכו לעמוד האש לכן ציוה על הנרות. וזהו כעין ישוב לקו' הש"ס. וכי לאורה הוא צריך עפ"ב דשבת. ובתוס' שם. והיינו דהתי' שאלולי המנורה לא הי' עמוד האש:
טז) ובסוף פקודי משמע מפורש שמעת הקמת המשכן הי' האור בהיר יותר על המשכן ממה שהי' לפנים שהי' רק עמוד האש כשנסעו. לא בעת שחנו. ואח"ז הי' מיאיר להם בכל הלילות:
ילקוט סוף תצוה. וכפר אהרן וגו' וסמיך לי' כי תשא. זש"ה כסף נבחר וגו' זה הקב"ה שהכחיד את לשונו ואמר למשה כי תשא אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע בשעה שיש להן זכות לישראל הנח להן ובשעה שאין להן זכות הנח להם פעם אחת כדי שיבא יוהכ"פ ויכפר שנא' כי ביום וגו'. א) משמעותי' שבא לקשר הפרשיות. ואין אתנו יודע איך:
ב) פירושם בקרא דכסף נבחר נעלם מאתנו. ומאי קשיא להו:
ג) ע"ד הפשט. מהלל את הצדיק שמלבד אשר כל רעיונותיו הם קדושים וטהורים. יתר ע"ז מה שמוציא מפיו הוא בוחר מהם הזך והנקי. והכל כלול בדבריו בדרך קצרה. לא כן הרשעים דבריו הלא ודאי ברשע אמורים. (שאלולי כן מאין ידענו שהוא רשע) אף גם לבו ריק. ואם עולה לפעמים על דעתו דבר טוב עכ"ז לא יספיק להוציאו בפיו עד שיחלוף עליו רוח אחרת:
ד) ק"ל למה לא אמר למשה שא את בנ"י. ועז"א שהרי לפי שמסיים שיהי' לבנ"י לזכרון. ואם הזכרון מצאנוהו חיובא בר"ה. הלא נדע מסתמא שגם המנין והכסף חיובים הם. לא רשות:
ה) אלא לפי שעדיין עכשיו לא הוקם המשכן ולא היתה כלל גם עבודת יוה"כ במציאות. לא הי' מקום חיוב לשקלים רק שכמו שכל מעשי המשכן הי' נדבה. כן הי' כאן רק עצה למשה ולישראל שלא ינזקו ע"י המנין:
ו) לא כן כשהוקם המשכן. שהיתה עבודת יוה"כ המכפרת הוצרכו לשקלים באמצע השנה. אלא שהענין צריך תבלין:
ז) או דמפרשי להך כי תשא בלשון דהא. שהרי יתכן לכם יוה"כ כיון שתתנו שקלים:
ז) לדקדוק זה נתכוונו הש"ס פ"ק דב"ב. שאמרו ששאלו משה במה תרום קרן ישראל. והכל ליישב לשון כי תשא מלשון דהא. שהוא תשובתו של המקום למרע"ה:
ט) יש מעש"ט קטנים. עפ"י הרהורי מצוה. דלכאורה מה אם מע"ט גופם אם תוהה על הראשונות בטלים הם לדינו. כ"ש הרהורים אלה אם אח"כ לא עשאן. הרי נמלך עליהם. ומ"מ א"ר דשם רשע גמור הוי שמתחרט על מה שעשה כבר משאכ"כ:
יוד) כשרצה המקום לזכות את ישראל. צוה לתת השקלים ואז כי אם אין זמן הדין. אעפי"כ זכרון היא שיהי' מע"ט שבעת הזאת נזכרים לפניו:
יא) וז"ש בש"ס פ"ק דברכות מכתבין מילייהו בספר זכרונות. דלכאורה למאי נ"מ:
יב) אלא שהענין כמ"ש ספ"ק דמגילה כתב שלמעלה שלזכותן של ישראל אינו נמחק. וזהו ענין השקלים שכר כתיבה הי' זה ענינו להיות שמור עד יוה"כ לזכות:
יג) וזהו ענין שאמרו שהקדים המקום השקלים. כדי שלא ימחק זכותן של ישראל שנכתב למטה:
יד) קשה בהך קרא דלא נקיט כ"א כפרת יוה"כ על מזבח הפנימי ואמאי הא גם שעירי ע"ז והעלם דבר באין עליו. לכן פי' ל"ח אלא הני דמשקלים אתו. וידוע שיקרבו מהם.
טו) קרא דכסף נבחר י"ל דהיינו שמועיל תוכחתו רק למי שאינו רשע תדירי. כ"א למי אשר לבבו כמעט. וע"ז ימצא בתוכחתו של הצדיק הרגשות שכליות שיוכל האיש להשתמש בהן אז לשעתו. וצריך האדם לבחור בעת שמיעתו איזה מהם אשר יועילו לו. לכן המשילו לכסף נבחר. עד"מ שיש מטבע זאת יוצא בהוצאה במדינה זו. ומטבע אחרת במדינה אחרת:
טז) כ"ד של הצדיק טובים. אלא שא"י לקבל כולם. המעט שקולט טוב לו ג"כ לפרקים. לכן קראו הכ' כסף נבחר:
טוב) אות י"ד י"ל דלא נקיט כאן כ"א כפרה דתולה להגן מן היסורין כמ"ש פ"ק דשבועות ויתכן שגם השקלים ששוקל באמצע השנה ע"ז. עכ"פ מעכבין להאריך ימיו עד יוה"כ שהרי לקחו ממנו מעות להגן אז עליו:
הדרוש הלזה מצאנו גם בסגנון אחר. והנני נותנים אותו בזה. בשביל הדברים שנתחדשו בו:
א) משמעו שבא לקשר הפרשיות. ואין אתנו דעת במה ניתקן:
ב) גם פירושם בקרא דכסף נבחר דרך רמז הוא:
ג) מצאנו פ"ק דברכות בב' שעוסקין בתורה דמכתבין מילייהו בספר זכרונות וצ"ב. וכי כביכול יש שכחה לפניו:
ע ענין מאמרם שלהי חגיגה פושעי ישראל מלאים מצות כרמון. צריך הבנה:
ה) אמרם פ"ג דסוטה עבירה מכבה מצוה הוא הפסד גם שבודאי הוקל עונש העבירה עי"כ. עכ"ז אלו גדול הי' המדה שלא לכבות. הגם שהי' עונש עבירה יותר. עכ"ז כשהי' בא יוה"כ לרבי דמכפר על הקלות אפי' בלא תשובה. או בתשובה כ"ד. הלא הי' הזכיות בתקפם לא כן כשנכהו המצות מי יאיר נרם כפירש"י שם שלא יטול שכר עליהם לעתיד:
ו) הרהורי מצוה מצויים גם ברשעים. אלא שעד שמתחיל לעשותם נמלך הוא. שהמעשה כבד עליו. וכן להיפוך אמרו רשעים מלאים חרטה. וא"כ הוא מלא וגדוש ממ"ע דתשובה:
ז) אלא שכאשר באו כן ילכו. שהעבירה שמתרפה אח"כ בעשיית המצוה בפועל מכבה המצוה. וכן להיפוך מה ששב על קיאו ככלב. מכבה הרהור התשובה:
ח) וזהו מליצתם כרמון. דשיעור הגעת לעונת המעשרות ברמון משונה מכל הפירות. שאין הסימן נראה מבחוץ. כ"א שאם הגרגרים שבתוכו נמסו. קרוי פרי. וכן הרשע מצותיו לא ראו אור עולם העשי' כ"א בפנים עשו פרי:
ט) דברים שבפועל לא בקל יומחקו. כ"א בעבירה גדולה. לכן שנים שעוסקין בתורה. שכ"א מחדד את חבירו. אעפ"י שאמרו דתורה בעידנא דלא עסיק בה. אינו מצלת מיצה"ר. זו מדה אחרת יש לה. דכל יומא שמעתא בפומא דתלמידי' ומובן אות ג':
יו"ד) ועד"ז יש נ"מ במצוה דמגנא מיסורין. מ"מ ה"מ כשיצאה לפועל. אבל במחשבה בעלמא בטלי בעבירה שבפועל. ואין זה נחשב לכלום וכאות ו' ז' ח'.
יא) וזהו ביאור הכתוב כסף נבחר. ר"ל דדברי החכם הם מזוקקים יותר משרשרות לבבו. כמאה"כ ועל שפתיו וגו' לקח. הרשע מחשבותיו הטהורים. אינו מספיק להוציאם בפיו עד שנמלך עליהם מעשותם:
יב) ק"ל בקרא דכי תשא. דהול"ל שא. וגם ק"ל כפל ל' דאחת בשנה. ופי' דה"ק פ"א בשנה יכפר על המזבח. ויועיל למו להמתין כל השנה. כדקיי"ל שעיר יוה"כ תולה. ומרע"ה ביקש דאכתי על מה שיחטא באמצע השנה. מי ישא לו להמתין לו עד יוה"כ. וע"ז השיבו כיון שכבר שקל על הקרבנות בתרומה חדשה דניסן. אין זו מחשבה להקריב. אלא כאלו הקריב כבר הקרבן העתיד דיו' כ הבע"ל. ומה"ט א"ש דלא נקיט בקרא גם פר העלם דבר. אלא דל"ח כאן כ"א מה שמגין לכל השנה: