אור ברסלב
תורת אהל משה חידושי אגדות › פרשת פקודי

תורת אהל משה· רבי משה יהושע לייב דיסקין

חידושי אגדות · פרשת פקודי

פרשת ויקהל

ר"פ. יתכן שהופקדו כלי המשכן מכ"ה כסליו עד ניסן ת"י הלוים. ע"פ השגחת איתמר. ויתכן שלא נמסר להם כ"א הכלים אשר כולם ממין א'. ויתכן לשקלו. ולידע מהותם. לא דברים המעורבים. לכן לא נמסר להם בגדי כהונה. כ"א בגדי השרד. ולכן חשב הכסף בפ"ע שהי' כלים לעצמם. לא כן הכלים של זהב. שהי' ע"פ רוב ענין צפוי. ולכן אמרו במדרש איש אמונות. לפי שבאמת כל הזהב שהי' ידוע מהנדבה נמצא המשקל בזהב שהי' עומד בפ"ע בכלים וכדומה. וא"כ אין מקום מוצא לזהב שבא בתערובות. ומאין הוא כ"א ע"פ נס:

אך עדיין ק' למה ל"ח בגדי כהן הדיוט כי משש הם. ואולי לפי שעתיד איתמר לכהונה לכן לא מסרם לו. ול"ח ג"כ השש בקראי דהכי.

בקראי דלחה"פ. הובא למשה להגדיל הנס. דלחם חם אחר ג"ח:

מש"כ בלחה"פ ערך לחם וגו' ר"ל דמרע"ה ערכו בשבת. עי' תוספתא דמנחות. ושבת הב' באכילתו לא הי' מרע"ה כהן כלל. ולא לקח שש החלות השייכים לכ"ג:

בשמן המשחה והי' קודש. ר"ל שעי"כ יהי' השמן קודש לעול

ויקח גבי לוחות. לפשוטו שזה לא הובא לו. או שצריך לזה ב' ידיו. לקחת שברי לוחות שלא יתפרדו. או דק"ל שנתנם בארון קודם שהעמידו במקומו. והוא לפי שהי' אחר מעשה העגל. שראה שעל ידי הפומבי שלטה עה"ר. לכן לא רצה שיהי' הלוחות בגלוי. ויתכן שזה רומז בכפילת המקרא פ' תרומה בציווי נתינת הלוחות בארון. ערש"י שם:

בכיור כ' שם מים. ר"ל שישים בו מים קודם המשחו. וימשחנו:

מ"ר ריש פקודי משכן שנתמשכן ב"פ.

פי' פקודי מלשון לא נפקד וגו' איש. ר"ל שעתיד הוא להפקד. ורמז מרע"ה להם בנתינת החשבון. דלמה זה. כיון דעבידא לאגלויי תמיד. אלא כיון שסופו ליגנז. שלא ימצא רשע א' ידיו לדבר תועה עליו. הראה החשבון. ויכתב בספר. והד"א דלקמן פי' שחורבן בהמ"ק יהי' עדות שרצו האומות לשלוח ידם בו כביכול. אלא שא"א להם. כ"א במשכן שלמטה. והד"א האמצעי הוא שהמשכן הי' מתנה לישראל. ובו הי' כלול עונשם ג"כ שנבחרו לו בני לוי דוקא. ויש עדות שמחל להם ע"י עונש זה. הד"א דלקמן מפרש שפקודי היינו הציווים שנאמרו במשכן. למדם לאתמר וללוים והם הי' העומדים על האומנים להזכירם הדינים. ועי"כ דרש דמצות ותורה שבמשכן. הלומדם כאילו עשה משכן. שהפקודים (היינו הדינים) הם משכן וכמו כן פקודי הקרבנות כקרבן:

בעז"ה שמו"ר. פ' פקידי. ר"פ נ"א.

א) מאי ק"ל בקרא דאיש אמונות. ואם דאין סופו מעין תחלתו. דלא מסיים בקללה. אכתי מאי הונח לו ע"י ציור דקרח:

ב) לפה"נ דתיבת להעשיר קשיתי'. דהל"ל להתעשר. ולכן פי' על קרח שרצה להעשיר את כל השבט. אבל סיום דברי המ"ר לא משמע כן. כ"א שלעצמו בלבד רצה לעשות כל הכבוד ובאמת ק' תיבת להעשיר:

ג) פשטא דקרא נ"ל דהאיש אמונים הוא הסוכן עד"מ על עסק השותפות. ע"י משתלח ברכה בעסק. וכשרואה שא' רוצה ליטול יותר מדאי. לא ינקהו:

ד) מדרש סוף כי תשא ע"ש. ואפי' עושה נאמן הוא וכו'. אין לו מובן מאי ענין החשש שיכפור מרע"ה. ויאמר שאין הנתינה מן השמים. א"כ אדרבא מחליש את דבריו:

ה) הענין שאמרו שמרע"ה יחזיק טובה לעצמו שהוא הוא כתבה בצחות לשונו. ולכן רצו שיותן לו תורה חתומה וכלוחות. וע"ז אמר אפי' אם יבקש מישראל והי' מסתמא לש"ש:

ו) וכן דרשו באמת בבכורות מקרא דואותי צוה ד'. מה אני בחנם. אף אתם בחנם:

ז) בילקוט ריש פקודי. שני הד"א. אחד הם. דאיש אמונות מרע"ה שנתמנה גיזבר על מלאכת המשכן. ולכאורה לא מצאנו שוב ברכה בנדבת המשכן. והמ"כ נדחק באמת בזה:

ח) וביותר גמ' ערוכה היא בב"מ פ' המקבל יצא הקדש שא"צ ברכה:

ט) ש"ס ר"פ חלק כל פרנס שמנהיג הציבור בנחת זוכה וכו' לכאורה בקרא קאי על הקב"ה:

יוד) לפי דרשתם משמע דהתועלת לשניהם. דכן כ' בקרא לא ירעבו:

יא) בזה יובן מאמר הש"ס בערובין פרנס לפי דורו. דמסיק לענין תוקפא וניחותא ולכאורה הי' ככל הענינים המגיעים לאדם שבינו ובין רעהו. דמגיע לכ"א לפי מעשיו:

יב) אלא דענין התמנות אדם יצא מן הכלל. כמ"ש פ' בתרא דקידושין משמיא מוקמו לי'. וענין תוקפא וניחותא מאחת מהנה שזה גורם לנהגם לע"ל. וע"ז נחלקו מי יותר בענין ניחותא:

יג) אות ז' יתכן שהיתה הברכה שהתנדבו העם כ"כ מרצון טוב. שהרי אמר הכתוב "נדיב לב" ואומנות גדולה היתה ואעפ"כ כשרצה קרח לעשות עולה גדולה לא נקהו כאות ג':

יד) ילקוט ריש תרומה. כ"מ שנא' לי קיים לדורות. ואינו מובן מאי שייך לומר דהתרומה קיימת לדורות. והלא על המשכן כ' קרא בפ"ע. ועשו לי להורות שהוא קיים לדורות:

טו) יתכן דהך דנדבה קאי על עצם המשכן והך דמשכן קאי על מ"ש בחזרת דמשהוקם אהל מועד נעשו בני עונשין על החטא:

הדרוש הלז מצאנו גם בסגנון אחר. והננו נותנים איתו בזה בשביל הדברים שנתחדשו בו.

א) מאי ק"ל בקרא דפקודי. ומאי הונח לו:

ב) וכן מאי ק"ל בקרא דאיש אמונות. ואם הא דאין סופא רישא במאי הונח לו עכשיו:

ג) לפי גי' הילקוט שהיא הנכונה דשני ד"א הם ואיש אמונות דמרע"ה על גזברות דמשכן קאי. אינו מובן איזה ברכה הי' צריך לזה. ומפורש אמרו פ' המקבל יצא הקדש שא"צ ברכה. ובילקוט ריש תרומה כ' ג"כ כ"מ שכ' לי יש ברכה:

ד) מאמר הש"ס בערובין פרנס לפי דורו. דמסיק דלענין תוקפא וניחותא קאמר. ולכאורה מאי נחלקו בכאן הא אנו מאמינים שלכ"א מגיע כפי מעשיו ואף בענינים השותפים. מסתמא לכ"א מגיעו כפי הראוי. וכמ"ש באדר"נ שנים אוכלים בקערה א':

ה) הענין ריש גרגותי משמיא מוקמי שאינו מועיל בזה השתדלות כ"כ. ואינו מהנה דוקא לפ"ע המעשים כ"א כפי הראוי להנהנה:

ו) ידוע מאמרם בחלק. כל פרנס שמנהיג את הציבור בנחת זוכה וכו'. ולפ"ז תוקפא וניחותא מאחת מהנה שאינו כ"כ לפ"ע המעשים:

ז) מר"עה ודאי נהגם בנחת. ובפרט בנדבת המשכן. שהי' צריך דוקא נדיב לב. ואעפ"כ כיון שהי' כל מעשי המשכן במדה ובמשקל. בלתי ספק שהי' גזור לפניו ית'. כמה. ומה יתן פלוני. וכן על פלוני. והרי א"א לומר ששרתה רוה"ק על כולם לכוין לאותו מעשה. ואין עלינו לומר כ"א שמשה ידע את הכל. וציוה ע"ז. וברכת ד' היתה שם. שהסכימו ונדבו:

ח) אות ג' יתכן שנתברך אצלם המינים שהביאו בלי מדה ומשקל ע"ד שכ' גבי עצי שטים. שכל מה שנמצא אתו הביא והא לא נשאר מהם. ומי צמצמן:

ט) ענין השני, ד"א שבילקוט פקודי הנ"ל דלכאורה א' מהם:

יוד) יתכן דלפי' א' היינו שש שולח הש"י ברכה במעשהו. ולפי' ב' קדמה ברכה ואתיא. באסימי הנודבים:

יא) ומובן היטב הד"א הראשון. דכולה מפרשי דקרא דפקודי קאי על הנדבות. וללישנא בתרא היא לשון ציווי וללישנא קמא. קאי על חשבון הנדבות שנתקבץ כ"כ ע"י מרע"ה. כמו בשבילו והחשבון היו ע"י הלוים:

יב) וא"ש דחשבון זה למה כיון שלא הי' יכול לברר הצדק ממש אח"כ כשנעשה מזה אח"כ ציפוי לקרשים עד"מ איך נדע מש קל הזהב בפ"ע. ולהנ"ל א"ש שהראה להם תחלה שנתקבץ הרבה יותר מאשר שערים לפי ששלטה הברכה:

יג) ואי נימא שמרע"ה ציוה לכ"א אף שלא בכפי'. כיון שאמרו פ"ד דכתובות מעלאי דידי היינו עישויא. ופקודי הוא לשון ציווי ע"י הלוים. א"כ דמי קצת לגבאי צדקה דכיון דממשכנין הוי כשררות. וצריך שני ממונים:

יד) לכן פי' דד"א השני. שבאמת הי' הכל בציווי של מרע"ה ומה שנתמנה יחידי. הוא לפי שאיש אמונות. ועליו לא ילעזו העולם כלל. אדרבא יברכוהו. ורק איש אץ להעשיר הוא לא ינקה אצל ההמון לחשדו. ופי' מלשון והייתם נקיים:

טו) ודרשוהו על קרח שהי' אוהב כסף. כשהי' גם הוא ברואי החשבון. נתקנא. ורצה למשוך ולקבץ לעצמו נד בת כסף רב

טז) או שפי שהאץ להעשיר מטיל דופי גם באיש זה שהוא איש אמונות. שהוא אינו מאמין כלל. שיש איש שלא ירצה לגנוב:

מד"ר פ' נ"ב. נ"ל שפי' הביאו המשכן היינו על הקמת זי"מ. ומאמר ד' נאמר על ניסן שהוא יום ח' וע"ז סובבים כל הדרושים ויתכן שנחלקו אם הי' הנס שלא יוכלו אחרים להקימו. או שהנס הי' במשה:

לפי שדרוש זה הוא מעין הדרושים השייכים לברר שמות. לכן דננו נותנים אותו בזה

ילקוט תהלים ל"ד. יראו את וגו' אין מאסיר וגו' זה אהרן אתה מוצא שנים עשר נשיאים הקריבו במלואים ושבט לוי לא הקריב ומי הי' נשיאו של לוי אהרן שנא' ואת שם וגו' והי' מיצר ואומר אוי לי שמא בשבילי אין הקב"ה מקבל לשבטו של לוי אמר הקב"ה למשה אמור לאהרן אל תתירא לגדולה מזו אתה מתוקן לכך נא' ואמרת וגו' בהעלותך וגו' הקרבנות בזמן שביהמ"ק קיים אבל הנרות לעולם אל מול המנורה יאירו.

א) שטחיותו לבאר הפסוק דאטו בשביל זה תהי' עבודת ד' מיראיו. למען לא יחסרו. אלא ע"כ שרצונו לומר שיכול אדם למוד עצמו על מצוה גדולה אשר להשקפתו רבה היא ממנו כי הקב"ה על ככה:

ב) אבל סופו דהנרות אינן בטלות לעול אין להם שחר והרמב"ן בנמוקיו תיקן קצת שמצא באיזה מדרש שמרמז לנרות חנוכה. אבל זה רחוק ואם סמיכת הפרשה תלמדנו. י"ל כי מזרזין לאדם מיד וגם בשעת מעשה שהי' צריך להדליק:

ג) מ"ר ריש בהעלותך זש"ה. חפץ למען. עוזרו עד לכך נאמר קומי אורי. אינו מובן איפוא מרומז בקרא דלזכותך (ולהלן הוא דדריש תיבת בהעלותך בשביל לעלות לכם בפני העכו"ם כאן לא נחית לדרשה זו) גם ק' וכי אין טעם למצוה זו רק לקבל שכר. אתמהא. ומאי ולא עוד דקאמר. והלא כל המצות אנו עתידין לקבל שכר. ומאי קאמר דלכך נאמר קומי אורי והיתכן שם להעמיס דשם רישא דקרא על צווי הדלקה קאי. והשנות הפרסה בתורה דק"ל אינו מיושב יותר דוקא באמור שהיא זכות גדולה כמו אי נימא ח"ו דצריך לאורה:

ד) מדרש תרומה סוף פסקא ל"ג אפי' א' מישראל יכול לבנותו אין לו פי'. והלא המצוה כלליית היא שיבנו להם בית הבחירה וכן כ' מאת כל וגו' אשר ידבנו. וגם שאלתו של מ"ר תמוה. מדוע לא יהי' ישראל יכולין לעשותו. הלא עשירים גדולים היו שיצאו ברכוש גדול:

ה) ילקוט בואתה תצוה עיניך יונים מה היונה הביאה אורה לעולם וכו' צ"ב איזה אורה הביאה ע"י עלה זית. ומה זה הנמשל שעי"כ מביאין ישראל אורה לעולם:

ו) ועפ"ז אמרו במ"ר סוף אמור משל למלך וכו' לגיון זה לא מרד בי. צריך הסבר לומר שעי"כ זכה הזית להדליק ממנו:

ז) עלה זית הוא החזק שבכל העלים. כמבו' במנחות שאינו נושר גם בימות הגשמים. וכ"א בגיטין ל"ה כ' לה על עלה של זית. לכן לא נמחה בשטף המבול. אף דגוף האילנות ודאי נשחתו. כמבואר במ"ר שלקח נח עמו לתיבה גרופיות של זית. אבל העלים היו צפים ע"פ המים:

ח) לפה"נ אין לנו בעולם להדליק יוצא מן העץ כ"א שמן זית. ולהתוס' פרק במה מדליקין. דגם פשתן נקרא יוצא מן העץ. ישנו בעולם עוד. שמן זרע פשתן. ושמן קיק לחד מ"ד:

ט) ענין ההדלקה משונה מכל העבודות שהי' במקדש שהי' אסור להטות ולתקן כל הלילה. כמבואר ר"פ במה מדליקין. ולמחר היו מטיבין אותם:

יוד) ולמ"ש הר"מ הי' גם זר כשר דיעבד להדלקה. ומקרא מפורש דבר וגו' אהרן בהעלותך וגו':

יא) בגוף המקרא דחשב מעשה המנורה לכאן נתלבטו הרבה המפרשים:

יב) ענין אות ד' נ"ל שהי' ק"ל למשה שהרי אצלינו קבלת מתנת בו"ד מירודים שבפרנסות. ואיך אפשר שכאשר נצטוינו לעשות מכון לשבתו ית'. ויבנה מנדבות. ואם אין אנו כדאים לעשות לנו בנין משוכלל מן השמים. עכ"פ יטילהו בדרך חובה. ולעשות הערכה עכאו"א שלא בדרך קיבוץ נדבות:

יג) והשי"ת השיבו איפכא משלי יתנו לי. והרודף צדק' ימצא וכו'. היינו שאני מספיק בידו. והנדיב מה שנותן. לא שלו הוא נותן. כי לפי שעה אני ממציא לו. ואלו הי' א' מישראל ברוח נדיבה כ"כ לבנותו כולו משלו הייתי ממציא בידו:

יד) וקרא קדריש. דקאמר לשון קיחה על נדיבות. ויפה אמרו אין קיחה אלא בכסף. לפי שכולו הוא נוטל. אבל בנדבה הי' צ"ל יתנו. לכן קאמר שאצל הנדיב תקחו. כי שלי אתם נוטלים. ומן הנדיב הייתם יכולים ליקח אפי' בזרוע. אלא דלא משכ"ל:

טו) במנורה הי' הדבר ניכר שא"צ לבריותיו. שהרי נר מערבי ממנה הי' מדליק ובה הי' מסיים:

טז) זהו ענין אות ו' שהרי אמרו שנתכונה היונה שלא ליזון משל נח. ובו הראה הקב"ה את ניסיו:

יז) עיקר ענין ההדלקה הי' לאהרן שהי' צריך ליכנס להיכל. ולא הי' לו חלונות כבמשכן. אבל לא כן הוא שההדלקה היתה מאוחרת לכל העבודות. ובלילה לא הי' נכנסין לשם כלל:

חי) מד"ר במדבר פ' י"ב. הה"ד יושב בסתר. אינו מובן מאי ק"ל בקרא דבכלות משה. ובקרא דיושב בסתר. עד דמוקי לי' דקאי על משה גופא שישב ארבעים יום בהר:

יט) ומהו ענין סבורין אנו ששלמה אמרו. ולא אמרו אלא מרע"ה:

כ) יתכן דר"ל דלאו דוקא בית עולמים שקדושתו ק"ע. אלא אפי' המשכן שלא הי' אלא לשעה. נרמז במזמור זה. ועדיין גוף הרמז נעלם מאתנו:

כא) בצל. מפורש לשון צל בעלמא. ולינה שהוא לפי שעה. והוא עוד זמן קט יותר למיעוט. ומפרשו על ז' ימי המלואים שהי' מעמידו ומפרקו:

כב) אך ק"ל. הא לא שרתה שכינה עד יום ח' כצאת האש. וד"ל דמה שכסהו הענין. ע' סוף פקודי חשיב כהשראת שכינה:

כג) קראי דושם בסתר. זרים. דמתחיל לדבר על נסתר שהוא יושב ובוטח ואח"כ דבר על עצמו שהוא חוסה בד'. ואח"כ חוזר ומדבר לנוכח כי יצילך והמפרשים נלחצו:

ד) לדעתי ההמשך כמו מי שהוא למעלה ברקיע אינו ירא משום דבר. שגב ע"י שם ד'. כן גם אתה יצילך. וכן כי שה הנני קאי על הנוכח שהרי גם אתה אמרת מאשר כאשר שמת לו מעון למטה שידור בתחתונים:

ה) אלא דכי וכו' חשק ואפלטהו צריך המשך אם לא דנפרש שאומר זה בלשון ששמע מפי ד'. כי בי וגו':

ו) ואות כ' הנ"ל בע"א. דבימי שלמה לא התנדבו העם על הבנותו שכבר י' הכל מוכן בימי דוד. ורק בימי מרע"ה שייך אמרו. ואילולי שזכו ישראל כבר ע"י המשכן. לא זכו למקדש להשראת שכינה כלל:

ז) קרא דיפול מצדך. יתכן דקאמר אף דצריך להשראת השכינה ב' רבבות ב"א היינו כמספר שני הצדדים מ"מ הבוטח הגדול

ח) הבטחון והנדיבות אחוזים זה עם זה.

ט) ז"ש בפ"ק דב"ב במה תרומם קרן ישראל כי תשא לפי שדור המדבר לא הי' להם מצות צדקה שהמן הי' לכולם בשוה:

בראשית במקרא. עזר כנגדו. יתכן דפי' אשר גם הוא יצטרך לעזר והוא אנוש כערכו וגם אשה לא תוכל לשבת כ"א טן דו. ע"י שהם צריכים זה לזה ישכון השלום ביניהם:

ב"ר פי"ד. ואיש תרומות יהרסנה זה אדה"ר שהי' גמר חלתו של עולם ונקראת חלה תרומה וכו'

י"ל דק"ל איך קלקל האדם מעשי הקב"ה. כמבואר במדרשות שכל פר"ע נתקלקלו. ע"ז מביא ראיה מנוהג שבעולם. אף שימלך אורב משפט עכ"ז אם הפקידים השפלים רודפי שלמונים יהרסו קבוץ המדיני. והוה איש תרומות ל' התרוממות. איש אשר הוקם על. וכן האדם נגד כל יצורי תבל. וחז"ל הטעימו יותר דוקא אם לנפשו נוטל שוחד לא אם חסר תבונות הוא אינו מקולקל כ"כ רק אם לתאות נפשו יקח שוחד להטות דין וז"ש אכלתי ואוכל ר"ל לא שרצה להשיג הדעת. כ"א שרצה לאכול. והנחש נתן לו היתר. וז"ש כי גם עתה שאינו חסר דעת. הי' אוכל עוד לתאות נפשו. לכן קלקל העולם מאוד:

הסבר ילקוט ביואל ע"פ נתן קולו וגו' זה ר"ה.

הענין ע"ד שאמרו סוף יומא בשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם. וד"ל כדאירע שהי' אז מחצה ע"מ כמ"ש ספ"ק דקידושין ונ"ל ע"ד שאמרו בפסיקתא דיוה"כ שהשטן הולך להביא עוד עונות. ובין כו"כ מוחלין על אלו. ור"ל שבעת שאין קיטרוג. החסד מצוי יותר. ולכן בר"ה ששייך גם להעכו"ם קשה הוא החסד. ובפרט בעניני עוה"ז שכל מה שמגיע לזה נגרע מזה. וגם שהקנאה שיש בבני אדם. ממילא כל מה שטוב לזה רע לזה. ביוה"כ שאין העכו"ם כמ"ש שאין יוה"כ שייך להם. וגם ישראל אין אז ביניהם קנאה. הי' מקום לרחמים לחול עליהם. אלא שקשה לסתור הדין. אכן כשיש א' ששב. ונעקרו עונותיו למפרע ממילא בטל הדין. ושוב כשעושה עתה הפס"ד מחדש ברחמים גדולים על ישראל הוא יוצא. ויש כאן כי רב מאוד. ר"ל שגם העכו"ם כאן. אבל עצום כח צדיק שנעשה בינתים להפוך הדין. עד שלא יוכלו העכו"ם כלל לסבול גז"ד של יוה"כ עליהם. וז"ש בר"ה לחד מ"ד כבני אמרנא. דר"ל כמו במעשר בהמה כשקפץ א' מן המנוים לתוך הדיר כולם פטורים. כן כאן כשא' חוזר בו בתשובה גמורה כל ישראל יוצאין זכאין בדינם:

ופי' לקרא דנתן קולו היינו אפי' אחר גז"ד. והוא לפי דגז"ד דציבור מיקבע כמ"ש פ"ק דר"ה וכ' קרא עשה דברו. לשון יחיד לא עושי דברו ל' רבים דקאי עלכח של בעל תשובה שקורעין גז"ד דציבור אף דב"ת שבהן מעט וכאן הא ל"ש הטעם שכ' לפי שעכ"פ צריך לשנות הדין דהא משום יחיד זה לא הוי מיקבע. אלא דכיון דראוי הי' לצבור לעשות תשובה כששמעו הגז"ד. סגי ביחיד:

מבנו של רבינו הגה"ק זצוק"ל ה"ה הרב הגאון ר' יצחק ירוחם נ"י

ולפי שדבר זה נדפס בס' תורת האהל הנדפס בחיי מרן הקדוש זצ"ל. לכן הננו מדפיסים אותו גם בזה.

הנה תי' הב' בתוס' גיטין פ' השולח ד"ה אי לאו שכתבו דרק ר' יוחנן לחודי' ס"ל דמחזירין זל"ז ביובל אבל שאר אמוראי ס"ל דמו"מ חוזר ביובל ולא ירושה לכאורה כמו זר בעיני מ"ל להתוס' להמציא פלוגתא חדשה:

ואמרתי לפרש בהקדם מה שנסתפקתי לכאורה לענין חזרה ביובל אי בעינן שיעור שדה דוקא ט' קבין וכה"ג כמו דכתיב בקרא והי' השדה או דמשהו נמי חוזר ומהא דל"ח לה במתני' דפיאה דקרקע כ"ש חוזר ביובל אין ראי' דבלא"ה תנא ושייר כמ"ש הירושלמי אך באמת נראה בפ"ב דב"ב וכן בסוגיא זו דכ"ש נמי חוזר גם ממקומן הוא מוכרע לכאורה דאל"כ משכ"ל בכורים בקרקע כ"ש דחייב בביכורים כמבואר במשנה שם וי"ל:

והנה בפ"ג דשבועות משמע דר' יוחנן ס"ל אי אפשר לצמצם אף בידי אדם ובכורות בסוגיא שם מבואר לענין עגלה ערופה דלמ"ד א"א לצמצם אין לסמוך על מדידה לענין משהו שיהי' שוין ממש ובתמורה מבואר דבחלוקת ב' מינים הכל מודים דאין ברירה ולא נחלקו רק במין אחד ולפ"ז י"ל דה"ט דר"י דס"ל מחזירין אף דלכ"ע ירושה אינו חוזר דכיון דא"א לצמצם וע"כ מיירי שחלקו קרקע נגד קרקע ולא נגד מטלטלין דהוי ב' מינים ע"כ חלק אחד גדול מחבירו משהו אף שחלקו במדידה והאי משהו לאו ירושה הוא ולא מיקרי ע"כ רק מתנה וחוזר ביובל וכיון דלא ידעינן הי מינייהו ע"כ שניהם מחזירין דדמי לשני שבילין בבא לשאול עליו ועל חבירו והא דתליא בפלוגתא דברירה דלמ"ד יש ברירה יכול כ"א להחזירן רק משהו ותלינן דהוא המשהו העודף על חלקו אבל כיון דאין ברירה ע"כ כ"א מחויב להחזיר כל החלק שלו בשלימות דאל"כ חיישינן שמא נשאר האי משהו בידו. ולא החזירו לענין חזרה ביובל הוי איסורא ולא ממונא. כ"ז לר"י אבל לדידי דס"ל בידי אדם אפשר לצמצם אין מחזירין דמו"מ חוזר ולא ירושה:

תם ונשלם חלק א' שבח לאל בורא עולם

סוף הספר

תוכן העניינים

תורת אהל משה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה