אור ברסלב
תורת אהל משה חידושי אגדות › פרשת ויקהל

תורת אהל משה· רבי משה יהושע לייב דיסקין

חידושי אגדות · פרשת ויקהל

פרשת כי תשא

שם ל"ה ג'. ע"ד הפשט מה שיצתה הבערה:

הוא שיש בענינה כמה אופנים. אם שהוא מדליק לבער הדבר. ואם להאחיז האש וכדומה. ר"מ הל' שבת. וכולן נאסרו. וקיי"ל דמלאכה דהויא במשכן חשיבה. וענין הדלקה כדי להאיר יש להסתפק בה אי דמיא להויא במשכן. לפי שלא הוצרך להם. והרי עמוד האש הי' מאיר להם. אפי' לראות תוך התפוח. לכן הוזהרנו ע"ז בפירוש ובלשון בכל מושבותיכם בבואם לארץ נושבת. לא הי' עוד להם אור עמוד האש. להאיר את הלילה. או יפורש מושבותיכם ע"ד הלשון אשב בחושך וגו' שהוא מרמז על ההדלקה שבאה להאיר:

שם ל"ו ל"ו. מה שלא נז ציפוי ראשיהן בעמודים של פרוכת יתכן דעובי ראשו ממש שהי' מכוסה בפרוכת כמ"ש פ"ק דסוכה ההוא דניכוף בי' פורתא. לכן לא הוצרכו לצפוי:

מה שהוכפל בתורה בויקהל ופקודי העשיות בפרט. נראה שהי' קפידא גדולה גם בעצם עשיית כ"ד. איזה פעולה יקדים בה. ואיזה יאחר. וכ"ש בקדימה ואיחור של ק' כלים:

שם ל"ה כ"ג קרא דוכל וגו' נמצא אתו וגו' חשב ג' אופנים. זהב לא רבים נתנוהו. כ"א הנדיבים. ויש שנתנו כלים. והסכם איש ואשה צריך לזה. ויש שנתן זהב ממש. והדברים שאין שכיחים להשיג במדבר נתן כ"א כל מה שנמצא אצלו לבד משטים. שאם הי' לו חתיכת עץ קטנה. לא נתן כי לא יוצלח למלאכה. ואינו מצטרף. כסף ונחושת ניתנו בדרך תרומה ושיווי. וכ"א פ' הזורק שלא נעשו הקרשים כ"א משלימותן:

שם ל"ו ו' מקרא ויעבירו קול יליף בפרק הזורק דמעביר חשיב מלאכה ולקרב לפשוטו. לפי שמחרת יוה"כ נצטוו על המשכן. לב' בקרים הביאו כל הנדבה. ע' מדרשים. ביום הג' באו האומנים למשה לומר שהמתנדבים הם מביאים מלאכה יותר מהצורך. הכוונה עד"מ מטווה יותר מהצורך. ומה זו חשו עתה הלא סוכות יו"ט יהי' ואין ביהמ"ק דוחה יו"ט. ובודאי ממילא לא יעשו ביו"ט. ע"ז תי' הש"ס דעכ"פ הוצאה שלא לצורך כלל גם ביו"ט אסור. והם א"י ויסברו כי עוד צורך לנדבתם. ויבואו ביו"ט:

שם ל"ז כ"ט ויעש וגו' שמן המשחה וגו'. ר"ל דשמן המשחה. לא הי' במה לקדש אותו. אם לא בכוונתו בעת עשיי'. גם את הקטורת עשאה בטהרה כאלו כבר קודש הוא דזו"ז אין מק"ט כלל. דלאו אוכל הוא. כ"א ע"י חיבת הקודש. אעפ"כ נזהר בטהרתה בעת העשיה:

במד"ר ר"פ. טוב שם וגו' זה בצלאל. ר"ל שיש איש שאם רואין אותו ניכר שהוא גדול המעלה עד"מ ע"י בגדיו. ע"י שמן שנמשח בו. ויש שעל פניו אין היכר כ"א מפורסם שמו לטוב. וכשרואהו וא"י מי הוא אין להכיר גדולתו. ידוע תדע שגדולתו של זה הוא יותר עצמיית ופנימיית. לכן קאמר משה ראו שקראו ד'. ולא הראהו לו בפרצופו. (כמו שהראני כל מעשה המשכן) לומר זה יעשה. ומזה תדעו גדולתו. והד"א מפרש ששבח גדול יש בו. ורוצה להזכיר אבותיו שיתכבדו בו. שבח לשבטו. והד"א מפרש שכל חכמי לב לא פרטן. לפי שכ"א כח מיוחד למלאכה פרטית. ובצלאל יכיל את הכל. והד"א מפרש דמשה קא"ל לישראל שהקב"ה ממכה עצמה מתקן רטי'. בגלל העגל צריך לכפר בעשיית משכן. אבל צריך לחכם מופלא לזה. בגלל שנהרג חור בעגל. זכה בצלאל לחכמה וע"ז אמר משה לישראל ראו. כלומר. התבוננו חסדי י':

שמו"ר פ' מ"ח ד"א ראו קרא וגו'. הה"ד הנה וגו' בראתי חרש זה בצלאל. נופח באש. חטאו ישראל באש. שנאמר ואשליכהו באש. בא בצלאל וריפא את המכה משל לתלמידו של רופא שנתן הטי' על מכה אחת ונתרפאת. והיו מקלסין אותו. א"ל רבו קלסו לי. שלמדתיו. כך היו הכל אומרים בצלאל בחכמתו ובתבונתו עשה את המשכן, אמר הקב"ה אני הוא שבראתיו ולמדתיו שנא' הנה אנכי וגו' לפיכך אמר משה ראו קרא וגו'.

א) צריך להבין מאי ק"ל. ומאי הונח להו בקרא בחידושם שבצלאל גם הוא בריאת המקום ית':

ב) כל חידוש זה פלא. ומי לא ידע שבצלאל ילוד אשה הוי:

ג) העיקר שאנחנו רואים שכ"מ שיש דרך ארץ יש סייג לתורה וכ"מ שתמצא איזה כנופיא. שאין שם ד"א. דע שלקלקלה נתכונו ורצונו ש"מ דוקא בכבוד. עד שאמרו בשמו"ר שה' חולק כבוד לזקנים. אפי' במצרים שלא הי' בהם כלל מי שקנה חכמה. אעפ"כ בחר בזקנים. וכ"א במסבה שאין המקום מסוגל לחקור אחר חכמה. תיקנו לחלוק כבוד לזקנים כש"ד אין רצונו ית' שיהי' כל אפי שוין. ולכן תמצא בעגל שניגשו באהרן בחזקה דוקא שיעשהו. למען לא יוכל להתנשא עליהם לומר שהוא לא עבד ולכן קראם משה. כי פרוע וגו'. שהרי יכולין הם לתת שמצה זו גם על הקמים על עליהם (היינו גדולי הדור. כלשון המקרא גבי' הוקם על). ולכן פירש"י בדברים. ע"פ ותקרבון אלי שנכנסו בערבוביא. שלא בד"א. וזה סימן לקלקלה. לפי שבענין המרוחק לגמרי מקדושה ל"ש כלל חלוקת הכבוד וכ"א אין מכבדין כ"א בפתח הראוי למזוזה:

ד) ולו היתה הבריאה באופן שהי' כולם חכמים בשוה. ודאי הי' ג"כ מצוה לבחור א' עכ"פ לגדלו על יתר העם. אלא שלא נצטרכנו לזה. לפי שענין הטבע שא"א לצמצם ובודאי שראוי לתת יקר לגדול בחכמה. ובאה המצוה דהדרת פני זקן ברווחא:

ה) ק"ל מאי קרא בשם. ומאי ראו. ופי' לפי שבאמת ניתוסף להם חכמה מן השמים. לכל העושים. ואל תאמרו שזה בצלאל אומן בעצמו יותר גדול מכולם. לא כן הוא כ"א שעליו השפיעו מן השמים במדה גדולה חכמה ואומנות:

ו) ומזה תדעו שרצונו ית' שלא יהי' כל אפי שוין. שהרי בהשפעה ניסיית זו יכול הי' להשוותם בחכמה. וז"ש משה לישראל "ראו" לא כמו שעשיתם בעגל שרציתם להשוות קטן וגדול:

שמו"ר פ' ויקהל. פ' מ"ט. א) אינו מובן על מה סובבים דברי ב' הלשונות. ליישב המקרא:

ב) גם מאי ענין דבריהם. ומאי מלאכה עשו. והלא מלאכה רבה היא:

ג) הענין ידוע בחלקי אהבה. הנמצא בעולם איש הקרוב לא' מן השרים ובא עוד א'. ומתקרב אליו ג"כ. ודאי שהראשון אויב ואורב לו לשני. ולכה"פ אם השר מצוה לשני איזה דבר. והשני אין יכול לעשותו וצריך לעזרתו של ראשון ודאי הוא שהראשון נשמט ממנו למען לא יוכל לעשותה. ויקנה לו ש"ר אצל השר. ולכה"פ בלבו מצטער הוא על התקרבותו של החדש הלז. וכל זה אות שאין אהבתו שלימה להשר. שאל"כ ראו הי' שיאהב גם את אוהביו:

ד) באהבתינו את המקום א"א לנו לעשות שום רמי'. וע"כ אנו צריכין לאהוב את אוהביו. ולכן לא פרשו ואהבת את וכו' כמו שפרשו גבי יראה. לפי שזו גופא נכללת באהבתו של מקום:

ה) ולכן אמרו בב"ר שאילו באין כל אוה"ע להשתתף אתנו להיות אהובים למקום אין יכולים. וזו מדה כ"מ לפי שאנחנו חפצים שיתרבו אוהביו של מקום. לכן אין המקום חפץ בזה. וכן אמרו שם בב' אהבות הכתוב מדבר

ו) ענין ויעשו ק"ל ששינה הכתוב כאן בלשונו ובפרט שעושי המלאכה. כולם חכמים היו. לכן פי' לפי שהי' רצונו ית' שיגמר המשכן בכ"ה כסלו. ויגנז עד ניסן. לרמז על חנוכה ולרמז שבניסן עתידין ליגאל. ולפי המלאכה יש מלאכות שהיו עומדין ליגמר אצל בעלי אומניות שלהן בקרוב. ויש שהיו עומדין לימשך אצל בעלי אומנותם ימים ושנים. ולא היתה מתקיימת ח"ו רצונו של מקום בשלימותה, על דרך משל הכבדה שבמלאכות הי' היריעות. עיין משנה דשקלים:

ז) התחכמו הישרים שבהם לסייע לבעלי אומנות שמלאכתן נמשכת כדי שיוגמר הכל ביחד. ומובן לשון המקרא:

ח) ונראה בעליל כי היתה אהבתן למקום ית' שלימה כאות ד'

ט) הד"א מפרש שכל חכמי לב שבישראל הגם שלא יוכלו לעשות האומנות אעפ"כ ישבו להתחכם בה. וז"ש. ומה מלאכה עושין כלומר מה תועלת יש במחשבה זו ותי' לפי שכל המשכן הי' רומז על ענין היחוד. בו ישבו ונתחכמו. לעומת שחטאו בהפרידן תמונת השור מן המרכבה. וז"ש שחורה ונאוה:

וע"ד הפשט ק"ל תיבת בעושי המלאכה שהי' זה שייך רק אם הי' גם במצרים בעלי אותה אומנות. אבל אחר שבאמת היו עושים שם בחומר ובלבנים אלא שהי' להם הכנה בטבעם למלאכות אלו. ל"ש לקרותם עושי המלאכה. אם לא אחר שעשו מעשה המשכן. והרי אנו קיימין לספר עתה שהחלו לעשות ולא עשאוהו עדיין. לכן פי' שעיקר המלאכה כבר היא נעשית ע"י כל ישראל בנדבתם. שמרמזים על כל הזכיות שיהי' להם במשכן. והאומנים שבישראל קרא אותם חכמי לב שבעושי המלאכה:

המ"ד הראשון נ"ל שיש שהי' חכמים במלאכה. אבל לא הי' ידיהם מוכנות לכך ונשתתפו עם אשר לא הי' להם השגה גדולה כ"כ להורותם בעת העשיי' וקרא הכ' עיקר העשיי' בזה על החכמים. ולכן המליצו ע"ז שגם נ"נ לא יכול להחריב כ"א הפעולה הגשמיות לא המחשבה:

המ"ד הב' מפרש דהיינו שכולם הי' חכמים שהגם שידעו בעצמם מתחלה שאומנים המה למלאכות. (כי עתה יתכן שנשפע בלב כמה אנשים. מעט חכמה למלאכה זו) עכ"ז בעת עשיית העגל הי' חכמים להישמט. שאלולי כן מלבד שבודאי הי' מתים בדבר שהי' אחר העגל זולת זאת ודאי פסולין הי' לעבודה זו. ואותם שהי' מוכשרים מקודם. ע"כ שלא נתלכלכו בעגל (דא"כ לא היו בחיים) וקראן חכמי לב:

שמו"ר פ"נ. ד"א ויעש בצלאל וכו'. אף כך ישראל חטאו בשטים שנא' וישב ישראל וגו' ונרפאו בשטים שנא' ויעש בצלאל וגו' עצי שטים.

א) ענין רפואה זו שקדמה ע"י בצלאל ארון שטים. לקלקולם של ישראל בשטים אינו מובן כ"א ג"ש בעלמא:

ב) דרושם בסנהדרין פ' ד' מיתות ע"פ ויצמד ישראל כצמידים ע"י אשה. ודבקים לה ממש. צ"ב. דמשמע לפי פשוטו דבגנותן של ישראל דבר הכתוב:

ג) העיקר נ"ל שאמרו במ"ר סוף וארא. דהרשעים כשהם בצרה נודרים לה'. ואח"ז חוזרין לסורן. לא כן הצדיקים:

ד) מדה זו נוהגת בישראל שמפשפש במעשיו. ושוב אינו חוזר לזה ח"ו:

ה) ישראל נגפו בשטים. וחזרו ונתמלאו כמבואר במדרש אעפ"כ לא חזרו ח"ו עד זמן עזרא:

ו) ענין צמידים כששוהה על האצבע זמן רב. והאצבע בדרך גידולו. כשרוצית לחלצו יש לה יסורין. אבל גם קשה ללבשו שנית. לא כן שעוה דבר הנדבק גם שאתה חותכו לשנים. בקל תקרבנו וידבק:

ז) זהו רמז אות ב'. שנפרשו ע"י יסורין ר"ל. אבל שוב לא חזרו:

ח) רמז ארון ולוחות להנהגת ישראל עם התורה. לכן גם הדברים היו בו תמיד. לרמז שישאו עולה של תורה עליהם. וכן דרשו ס"פ בא לו כמה רמזים:

ט) ק"ל מדוע קראו ארון עץ. ולא ארון זהב אלא שרמז דחיבורן דמי לכלי עץ דשבירתו מטהרתו. ואף שנסתם אח"כ לא לכלי מתכות דחוזר לטומאה ישנה כשנסתם אח"כ:

פסקא נ' בשטים חטאו בשטים נרפאו.

א) אין מובן מאי ק"ל בקרא. ומאי נ"ל.

ב) מאי ענין רפואה זו.

ג) לפשוטי המקראות עשה ארון עץ תיכף קודם למשכן והונחו הלוחות בתוכו. עד שהוקם המשכן. ואז הכניסו בשל זהב וציפויו מבפנים זהב. וא"ש קרא דפ' עקב דארון עץ. וקרא דפקודי. דכ' ויקח היינו שלקחם מאותו ארון ממש. וחזר והניחם בו:

ד) והי' זה לרמז שעתידין ת"ח ללמוד מתוך הדחק בלא זהב. וכאמרם בילקוט שמשנשתברו הלוחות נגזר ללמוד מתוך הדחק:

ה) אמרו בת"ח שנהנה מע"ה נדמה לו ככ"ח עפ"ד מיתות. המעיזים ביותר מפני עשרם. אף כשת"ח אחר נהנה ממנו. כולם נדמים לו ככ"ח. ע"ד שאמר המן עם מרדכי וזו היא הגורמת לעשיר לחטוא. שנסתלקה הבושה ממנו. אלא עכ"פ לא הוי ככ"ח. שהרי יש לו תקנה. שת"ח זה שלא נהנה ממנו גוער בו בנזיפה:

ו) במד"ר תרומה אמרו על זמרי לפי שעושר גדול הי' לכן העיז כ"כ. מסתמא רוב החוטאים הי' מחמת זה. ואף למרע"ה לא נהנה מהם כמבואר בפ' קרח. אעפ"כ העיזו בו לפי שעכ"פ ת"ח אחרים נהנו מהם עד שקינא פנחס:

ז) ק"ל בקרא למה כ' ע"פ שטים ולעיל גבי עמודים קיצר כבר הלשון. לכתוב שטים. ע"ז תי' לרמז שע"י ארון זה נעשתה עצתו של בלעם בשטים. וזהו גופא התנצלות לישראל. שאילו כל הת"ח הי' עשירים. היתה הבושה מכסה פני החוטאים. והיו מונעים א"ע מחטא:

תוכן העניינים

תורת אהל משה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה