תורת אהל משה· רבי משה יהושע לייב דיסקין
חידושי אגדות · פרשת כי תשא
ענין מטבע של אש. יתכן שנתקשה מרע"ה מדוע העשיר לא ירבה. וע"ז השיבו שכנגד הנפש הוא ניתן. לא להצלת הקנינים. וקיי"ל דבר שלפי נפשות העני ועשיר שוים. או לפי שיש אש אוכלת אש. וזהו תנופת העני לעשיר שעי"כ אם הי' העשיר מרבה הי' העני מקנה לו חלקו. ולא הי' לו חלק כלל:
שם ל"א ב' ראה קראתי וגו' בצלאל וגו' יתכן כפשוטו לפי מ"ש באגדת בראשית שהי' הנהוג ליתן לו שם בעת גדלותו. א"כ יתכן שקראו ד' עכשיו בצלאל לפי שעתה הגדיל. כמבואר פ' סורר. ולכן הוצרך להזכיר גם את אביו וזקנו לפי שלא הי' ניכר עדיין בשם בצלאל. ומפרש ואומר שמעכשיו מילא אותו ברוח וגו'. וז"ש במד"ר פ' ויקהל שכל חכמתו הי' מאתו ית'. היינו שלא בטבע היצירה. וזכה לזה מנחלת מטה יהודה. וכ"ז שהי' חור קיים נחל הוא המתנה הזאת. ואסמכוהו אקרא דנשמת וגו' תבינם. שבשעת הגדלות נכנס בו רוח נשמה בקדושה יתירה. והי' אז זמן מוכשר לחכמו:
שם ל"א י"א ואת קטרת וגו' לקדש וגו'. ר"ל אף שתצטרך אח"כ להחזירה למכתשת שהרי בעת שעשאוה לא הי' מכתשת קודש שלא נמשחה עדיין. עכ"ז יעשו הם הקטורת להכין לקדשה בעת הצורך:
שם ל"א י"ג אך וגו' שבתותי וגו'. ערש"י ולפשוטו י"ל דלשון אך נאמר לפי שזה הי' דיבור האחרון שאח"כ נמסרו לו הלוחות. ואז כבר עבדו ישראל את העגל. עמ"ר רוב האמוראים סוברים כך. וא"ל ד' למשה אם אך שבתותי וגו' יהי' טוב כדאמרי' בשבת דאפילו עע"ז כדור אנוש מוחלין לו:
מה שהצליחו הערב רב בכשופם שיצא העגל ברוח חיים. והלא אר"ש ס"פ הנחנקין ח"ו שהמקום מעמיד חמה לעוברי רצונו יתכן שבין כו"כ היו ישראל עובדין אותו ואז כיון שלא ניתנה עדיין עבודת משכן. ולא הי' אז שייך כלל עבודת ע"ז כעין פנים ולא הי' שייך עונש כ"א כדרכה. וע"ז כזו שלא הי' עדיין כמותה בעולם. ל"ש בה כדרכה ואי משום מקבלו באלוקה. כיון שקיבלוהו בשיתוף, יתכן שאין קבלה כלל. וע' סנהדרין פ' ד"מ:
שם ל"ב י"ח אין קול וגו' ר"ל אם הי' זה תרועת מלחמה לא הי הקול באופן א' כי הי' נשמע גם קול המנוצח באמצע. ולזה כיון התרגום:
שם שם כ"ה לשמצה בקמיהם. נלע"ד שבאו דוקא על אהרן שהוא יעשהו. שהי' רע בעיניהם שיצטדק האחד יותר. כי רצו שיהי' כל פי' שוין. ושיהי' אהרן כמותם. וזהו ענין פרוע אחר שאין עול ד"א עוד. וירהבו הנער וגו'. וז"ש לתת שמצה בכל הגבר אשר הוקם עליהם על:
שם שם ל"ב אם תשא וגו'. עמ"ר שמרע"ה עשה עצמו כעוס עליהם. ולכן יפורש בין תשא בין וכו'. א"ר עוד בענין זה כלל. והשיבו המקום שגם החוטא ממש לפניו ית' אין דרכו כלל למחותו מספרו וז"ש ובלשון תמי'. וכי כל מי שיחטא אמחנו וגו':
שם ל"ג ג' אל ארץ וגו'. מקרא זה מסורס ערש"י. ויתכן דמלאך זה שרצה המקום לשלחו היינו מלאך משחית לחבל האמורי (ומישראל רצה לסלק שכינתו) וכדי שלא יטעון פן ישחית גם הארץ וכמו שעשו לסדום. א"ל המקום שתשאר לפניהם זבת חו"ד. ומרע"ה לא נתרצה בזה. ולכן להלן כרת לו ברית שיעשה כל הנפלאות וע"ש בקרא) ונגד כל וגו' אעשה וגו':
שם י"ב העל העם וגו'. יתכן לפרש בלשון תמי' וכי לא הודעתני שאתה רוצה לשלוח מלאך עמי. וזה אינו טוב עכשיו לפי מעמדם זה. וז"ש כי עמך הם שחביבין עליך גם עתה. וע"ד שאמרו שהקב"ה אמר למשה עמך היינו הערב רב. ולבסוף כשנתרצה המקום אמר לו משה שגם ישראל נתקלקלו וצריכים לרחמים יתירים וז"ש משה וראה לכן ביקש שתלך דוקא השכינה עמהם. וקודם העגל באמת לא הקפיד משה ע"ז כ"כ. ודע דמה שפירש"י שהעתקת אהל משה הי' אחר יוה"כ אינו עולה לפי המד"ר והש"ס שציוהו המקום לשוב למחנה ועי"ז מצא משה מקום לטעון ראה. ופי' ראה הא ודאי קודם לוחות השניות היתה כדמוכחי קראי:
שם ל"ד כ' ולא יראו וגו'. יתכן למ"ד דברגל כל פעם שבא לעזרה צריך להביא קרבן. וכהנים שכל המשמרות שוים ברגל. ובאים לעבוד עבודה. והני פטורים מקרבן על כניסתם זאת. והבכורים לפי שע"י העגל נמאסו מעבודה הוזהרו עכשיו על קרבן ר"פ ברגל כ"פ. ולכן נשנית פ' זו. שהוצרך כאן להזהירם על הרגלים מחמת חידוש זה. ולשנות שמ"מ לענין פדיון בכור דתלו בבכור מאם לא נשתנה הדין:
שם ל"ד כ"ט כי קרן וגו' בדברו וגו' דכ"ז דשלא הי' עי"כ מוראו על ישראל אין זו טובה כלל למשה. ורק אחר שחטאו בעגל נתיראו ממנו. לכן לא גילה לו המקום מתנה זו. כמ"ש בשבת דגם שאז בעת הנתינה לא הוי עביד לגלויי והמקום לא הביט וגו' ולא נסתכל במה שיעשו עגל. אפ"ה לא הוצרך אז לגלות לו. ואגב קמ"ל שהקדים המקום רפואה למכה שנתן לו אז גדולה בשביל ישראל. הגם שאז דיבר עמו. והעגל עשו כשפסק שם הדבור. עי' בקראי. אפ"ה ניתן לו זה כדי שיפחדו ותהי' מוראו על החוטאים לעשות כד"ת. ויפורש לפ"ז בדברו על פעם הראשון שהי' בהר.
מ"ר זה יתנו הראהו מטבע של אש. צ"ב.
הילקוט דסוף תצוה. ק"ל קראי דכי תשא אם אמת שעה"ר שולט במנין. הלא יש עצה שלא למנות כלל. ואם דמצוה למנות ה"ל להתחיל בקרא שא את ב"י. וכדומה ע"ז דלפי שאמר לו שכפרת מזבח פנימי כלליית ביו"כ א' לכל שנה שעברה ולכוון תהלוכות חייהם בשנה וזהו כפילת המקרא דאחת בשנה הכא. וחש משה דילמא מיפקיד דינא ח"ו באמצע השנה. ויותר עוד אולי על איזה יחיד. מי יעצור עד ר"ה. וע"ז באתו התשובה שאפי' יחשוב כאו"א בפ"ע. שזהו גרם העה"ר וכו' במנין. לא יאונה להם כל און. כי נתקשרו זע"ז ע"י הקרבנות שנתקבצו לכל השנה. ויועיל זה שלא יפרדו ועי"כ הבין משה שיצטרכו באמת להימנות שע"כ הם השקלים מצוה קבועה ורמז לו ד' שלא יחוש. שמא יהי' בהם נגף ח"ו. וע"כ יהיו צורך למנין. ערש"י. לכן אמר ולא יהי' וגו'. ר"ל שלא בשביל נגף ח"ו יצטרך למנין כ"א כך הוא המצוה. וע"ז אמר שכל כפרה זו אינה כ"א לעכב עד יוה"כ. וע"ז אמר שלמה דמוסר הצדיק טוב ויפה עכ"ז א"א לבטוח שיצדיק במוסרו את הרשע שהחוש מכזיב. גם א"א לומר שאין מועיל כלום שהרי זה סותר למ"ע דהוכח תוכיח. כ"א מועיל היא לפי שעה. ולזה נתכוין הילקוט סוף תצוה. ודוגמת זה הכסף הנבחר מ"ע דשקלים וכפרתה. וכן כל ענין שעיר הפנימי ביוה"כ אינה כ"א לתלות עד שיודע לו כמ"ש פ"ק דשבועות. בפ"ק דב"ב אמרו על וחסד לאומים וגו' שאין עושין אלא להתיהר. לכאורה ב"נ לא הוזהרו על גאוה העיקר דב"נ עושה צדקה כשרואה שחבירו אינו עושה. ע"כ הוא מתיהר ועושה. וז"ש דמחסד שלאומים עושין אתה מבין חטאת מרעיו. בישראל הוא להיפוך בנתינת מס כלל. כשרואה שחבירו אינו נותן גם הוא א"ר ליתן כ"ש כשרואה שהעשיר אינו נותן. אש שלמעלה משונה מאש שלמטה. כמ"ש ספ"ק דיומא. אש דוחה אש לכאורה שרואה שחבירו אינו נותן. והענין הוא דבר מצוה גדולה. אדרבא הי' לו להתאמץ לתת בכל מאמצי כחו. אבל לא כן הוא. וכמ"ש. לכן דימהו לאש שלמעלה ע"ז מרמזים שהראה לו מטבע של אש שהרי יפלא למשה מה זה שהעשיר די לו במחצית השקל. אלא שלפי שכ"ז אינו כ"א לקשר את כל ישראל. ושכאו"א יעשה מצוה כללית ואילו יצויר שהי' עשיר עובר ואינו נותן. היו נמנעים עי"כ רבים מלתת. ובנתינתו נותנים. נמצא נדבתו של עשיר זכות גדול יש לה כפי עשרו. ובמ"ש יש טעם עוד מדוע לא ירבה וכו' לפי שכל עיקר כפרה זו אינה אלא לבקש רחמים שלא להשגיח בפרטיות בעניני עונות ח"ו באמצע השנה. עד"מ שלא להשגיח על העשיר הקמצן ועל הדל הגאותן. ויוקשרו כולם לאגודה א' וזהו רמז החצי שכ"א אינו כ"א חלק מהכלל. והובטחו שמ"ע זו תהא שכ"א ימסר נדבתו לצבור. וא"כ ניתוסף זכות לכאו"א ואם יבא לידון האיש הפרטי הלא צריך להשקיף גם על הכלל וזה אינו נוהג כ"א ביוה"כ. וממילא ממתינין ליחיד:
ויתכן שזה דרך משל על עניני פורעניות שבאין ח"ו בפרטיות על איש. אבל העון הגורם לזה נמצא ברוב בני אדם יקראוהו בשם יסורי צבור כיון שהמדה הזאת נוהגת ברובם. והמשל מעה"ר ששולט במנין ע"י שכ"א מישראל נפרד מכלליותו. אבל הא גופא נוהג בכולם. כל פורעניות כזאת דין יסורי צבור יש לה לענין וביום פקדי שיהיו בזה הכרע ממעשה העגל ולמאי נ"מ כשחוזרין ליתן שקלם. ועוצרין עונש העגל. גם כל הפורעניות עצורה וכן לדורות כל נתינת צדקה כללית:
ענין נתינת השקלים הוא כעין ריבית לעכב העונש או כמ"ש בנוסח הב' שלא לחשוב מצוה נגד עבירה:
שמו"ר פ' מ"א. ק"ל מ"ש שנתנם לו כתובים מכבר. ומה הי' חסר אם היו נכתבין עכשיו. ותי' דאלולי שהקדים לכתוב ביום שלפני שלא עבדו העגל בפועל ממש. וקיי"ל בנדרים ס"פ השותפין הכותב לנשיא א"צ לזכות כ"ש בעד כל ישראל. לכן לא הי' הדין נותן שלא ליתן הלוחות לישראל. וז"ש לך הצדקה שבשעה שהחלו להקהל על אהרן אדות העגל. הקדים ד' לחקוק אז הלוחות ונמסרו ביום מחר (שהיו כבר בקלקולם) למשה:
שמו"ר פ' מ"ג ע"פ ככלותו. ככלה זו שחביבה על בן זוגה.
א) מאי ק"ל בקרא ומאי הונח להו במשל זה. ואיך באו להוציא לשון ככלותו מפשטא:
ב) העיקר דמצינו שאמרו יגעת מצאת. ממנו. ואין הל' מדוקדק דהל"ל יגעת השגת. דמציאה א"צ ליגיעה.
ג) וצ"ל שאין זה קיבול שכר שבשביל שיגע בתורה ומחבבה המקום עוזרו שישיגה. באופן נעלה משכלו. ומזכהו גם שלא תשכח כמ"ש בברכות על חסידים הראשונים שהיתה תורתם משתמרת והעיקר בחביבות שיש לאדם בעת הלימוד שאז משנתו קשה עליו כברזל. עכ"ז הוא שמח ביגיעתו:
ד) ודוגמת זה באשה. מצא וכו' מצא טוב. אבל כשבא לשאנה צריך לשמוח עמה. והיא יכולה לכוף אותו לעשות סעודה ע' ר"ן ריש כתובות. עצם טובת האשה הקודמים לטובתו לכל ימי חייו. והשמחה ז' ימים ובלא השמחה לא תנשא לו:
וכן בתורה אח"כ כשהרחיב ד' לבבו ייטב לבו בד"ת עפ"י דרך הטבע:
ה) ק"ל בקרא. דהול"ל כסדר. וככלותו לדבר נתן לו. לכן פי' שידוע שהי' מרע"ה לומד ושוכח. עד שניתן לו במתנה. ע' פ"ד דנדרים ולקמן במדרש. וסוף המ' יום כשידע בעצמו ששכח איזה דברים. וכלתה נפשו לדבר עוד עם המקום לשאול ספיקותיו. קדמו המקום ונתן לו מתנה. והוא בזכות החביבות של תורה. וכנ"ל שלא מהר כלל לרדת לאכול ולשתות:
ו) להא דסוף אות ג' רמזו בערוכין שאמרו הבחירה לא קרו לה טוב לב. והתוס' נדחקו שם. שהרי יש ויש מקראות ע"ז אבל העיקר כנ"ל דשמחה ואח"כ טוב לב קשה בתורה כי קשה לשמוח בה בתחלה. כ"א אח"כ שלמד ויכול ולבו טוב עליו ולכן סדר הפסוק מורה דקאי על עבודת השיר ודו"ק:
ז) ולכן שכר השמחה והחביבות בתורה קודם שיכול יש לו תשלום גמול מאתו ית' התורה להרבות שמחה. פ' מ"ד. הה"ד יד ליד וכו'.
הכונה נ"ל ע"ד הפסוק משלי. מתהלך בתומו וגו'. נ"ל פי' שהגם שלבקש שכר מצות בעוה"ז מגונה מאד. אבל לבקש בעד בוא טוב עוה"ז אחר אריכות ימיו. שלא יראה שמחתו בעיניו בעוה"ז אינו מגונה. וזהו שקראו מתהלך בתומו וע"כ ישבו בזה קרא דהכא דהל"ל זכור לשבועתך. לכן פי'. דודאי יש לך היתר לשבועתך. אבל כ"פ הכל ק' למה נשבעת להם. מסתמא הי' מגיע להם שכר עוה"ז ושלמת להם בשבועתך לזרעם אחריהם עתה שא"א לשבועה להתקיים. תן להם עכ"פ ירושת אבותיהם. טוב עוה"ז שמגיע להם. ועד"ז יתכן לפרש ג"כ מ"ד הקודם דלענין זכות עוה"ז גדול זכות צדיקים המתים. שהרי א"א עוד לשלם להם בעצמם וע"כ יותן לזרעם. ועד"ז גם משל השלשלת שכשנשאה המלך הכל שייך לו. גם שלשלת של אבי' אלא שהשושבין טוען אם לגרשה אתה בא. הרי יש לה וקי"ל ישראל גר אינו יורש אביו עכו"ם. וכאן האבות נחשבים לב"נ. לא ירשו ישראל זכות עוה"ז פשוט שלהם. אבל אם אתה קורא אותם לא עמי ח"ו. הרי יש להם ירושת עוה"ז:
שמו"ר פ' מ"ה. רגע אדבר נ"ל דק"ל כל דברי אדם ג"כ ברגע אומר. ופי' דאף בשביל להשיבו בתשובה על רגע הגם שגלוי לפניו שיחזור לסורו. עכ"ז שולח נביא להשיבו מדרכו. וכן בנינוה הגם שמבואר בסדר עולם שחזרו וחטאו תוך ג"ש. ונהפכה. עכ"ז לעת עתה חס עלי'. וכן בישראל הועילה תפלת מרע"ה. אף שנענשו אח"כ במרגלים. וערשב"ם ב"ב ק כ"א שלא נחשבו בני כ' שנה. כ"א אותם שהיו בעת העגל כ' שנה:
שמו"ר פ' תשא. סוף פ' מ"ז. הה"ד טוב לי.
א) לא ידענו מה ק"ל במקרא דתלים. ומאי הונח לו. וא"א לומר דלפי שראה ממרע"ה שעי"כ זכה לתורה. הלא הי' זה אותיום. בשעה שענה בצום נפשו למד. ואם הי' המעשה ממש כן בדוד לא הי' צריך לה"ר ממרע"ה. ואם עדיין אז לא זכה לתורה. מנין לו שעי"כ יזכה:
ב) יתכן דנפקא לי' דרך כלל. דעינוי מעוה"ז גורם לתורה שהרי אמרו פ"ד דנדרים. שהי' מרע"ה לומד ושוכח. עד שלסוף ניתנה לו במתנה. והלא הכל גלוי לפניו ית' וה"ל ליתנה במתנה תיכף. אלא שלא זכה לכך עד שפירש מעוה"ז:
ג) אלא דאלולי למד תורה כל המ' יום. לא הי' אפשר לו כלל להתענות. וז"ש אח"כ שניזון מלחמה של תורה:
ד) ויתכן דזהו פלוגתתם. אם לדמות לדבש. שא"א לאדם לאכול ממנו הרבה פ"א. וחזר עליהם כ"פ. ואם שלמד הרבה. ולא חזר. והי' הדינים אצלו כסעודה ממש הקבועה: