תוספות רבינו יהודה החסיד על ברכות· רבנו יהודה ב"ר שמואל החסיד
פרק שמיני - אלו דברים · דף נג:
גחלים לוחשות וכגון שעשויין להאיר
אין מחזרין על האור. שברכה זו אינה אלא לזכר בעלמא:
וחד עביד בשוגג כב"ש ואשכח ארנקי. פי' ששכח לברך. וא"ת והא אמרינן לעיל בפ"ק דר"ט הטה לקרות כב"ש וסיכן בעצמו מפני הלסטים, וי"ל דהתם אין ב"ה מודים לב"ש שיש לעשות ואם עשה כן עבר על דברי ב"ה אבל הכא אפילו ב"ה מודו שהעושה כדברי ב"ש תבוא עליו ברכה ואפילו אמורא דלעיל דאית ליה בכולי פרק' הל' כב"ה אית לי' הכי אבל אנו קיי"ל כב"ש וכן פסק בס' רב עמרם דבהך הל' כב"ש שפסק בו' דברי' כב"ש שנים בזה הפרק הך דהכא דשכח ולא בירך והך דלעיל דמכבדין את הבית ובמנחות פ' התכלת יש שלשה גבי סדין בציצית ב"ש פוטרין וב"ה מחייבין, וכן כמה חוטין הוא נותן ב"ש אומרים ארבעה וב"ה אומרים שלשה, וכן כמה משולשלת ב"ש אומרים ד' אצבעות וב"ה אומרים שלשה וכן גבי סוכה קטנה שהחזיקה ראשו ורובו ושולחנו בתוך הבית דקיי"ל כב"ש ובפ"ק דסוכה מסקינן דבתרי פליגי פליגי בסוכה קטנה שמחזקת ראשו ורובו ושולחנו בתוך הבית ופליגי בסוכה גדולה ובגזירה שמא ימשך אחר שולחנו ושמא אין הלכה כב"ש אלא בסוכה קטנה ולא בסוכה גדולה או שמא כולהו בחד טעמא. [וא"ת] עובדא דר' יוחנן בן החורנית שהלכו זקני ב"ש וזקני ב"ה ומצאוהו שהיה יושב ראשו ורובו בתוך הסוכה ושולחנו בתוך הבית ולא אמרו לו דבר א"ל ב"ש משם ראיה אף הם אמרו לו א"כ היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך והלא באותו דבר הלכה כב"ש. י"ל דמייתי ראיה שכשאמרו להם ב"ש לב"ה כי אע"פ שמן התורה קיים מצות סוכה כיון שעבר על דבריהן שגזרו שמא ימשך אחר שולחנו לא עשה ולא כלום וה"ה בשאר מצות אם עשה כב"ש אפילו בק"ש שאם קראו מוטה אינו כל כך חולק על דברי ב"ה דהרואה אומר לאפושי בעלמא הוא דקא עביד אפילו הכי לא עשה ולא כלום וכן פירשנו לעיל בפ"ק. מיהו מאי דמצרכי לחזור למקומו ולברך היינו בדברים שטעונין ברכה לאחריהן במקומן שצריך להם לברך ברכת המזון אבל בדברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן כגון תאנים ורמוני' ויין שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן אלא ברכה אחת מעין שלש לא יחזור ויברך. ודלא כפירוש רבינו שמואל שפירש בע"פ שכל ז' המינין טעונין ברכה לאחריהן במקומן דלא מוכחא שמעתא דהתם כדפרישנא התם:
כנפיה מגינות עליה. יש במדרש שכל העופות כשהן יגעין נוחין על גבי סלע אבל היונה נוחה באחת ופורחת באחת:
באכילה מרובה. שיעור צמאה שהרי שיעור יותר מד' מילין אדם צמא. וה"ה נמי לענין שתיית יין ואכילת פירות שנוהג זה הדין שאם אינו צמא ואינו רעב באותה שעה שאכל ושתה לא יברך:
וב"ה אומרים מברך על המזון ואח"כ מברך על היין פירש"י דאית להו לב"ה דברכה טעונה כוס. וקשה לרבי אמאי לא מוכחינן מהך משנה דברכת המזון טעונה כוס דב"ש במקום ב"ה אינה משנה. וי"ל דשאני הכא שאינו צריך ליין כי אם לשתיה אבל אם היה צריך להבדלה שמא יעשנה קודם ולא הוה אמרינן התם דברכה טעונה כוס. מיהו ממתניתין דלעיל מצינו להוכיח כן ב"ש אומרים נר ומזון בשמים והבדלה וב"ה אומרים נר ובשמים ומזון והבדלה אלמא ברכה טעונה כוס ואמאי מייתי בע"פ ברייתא דלעיל להוכיח כן, יש לומר דאין ה"נ היה יכול להוכיח מן המשנה אלא מוכיח שם מן הברייתא כמו דדייק מינה התם מילי טובא:
בתוספתא גרסינן עונין אמן אחר נכרי המברך ואין עונין אמן אחר כותי המברך וכו', ובפרק המתחיל כשם שנתנה תורה קבע לק"ש כך וכו' גרסינן כי הכא עונין אמן אחר ישראל המברך וכו' זה הגרסא שוה לתלמוד שלנו אבל בירושלמי תני נכרי שבירך את השם עונין אחריו אמן א"ר תנחומא אם בירכך ענה אחריו אמן שנאמר ברוך תהיה מכל העמים וגו', נכרי אחד פגע בר' ישמעאל ובירכו א"ל מילתא אמירא פגע בנכרי אחר וקללו א"ל וכו' א"ל תלמידיו כמה דאמרת לדין אמרת לדין א"ל כן כתיב אורריך ארור ומברכיך ברוך:
ואין עונין אמן אחר כותי עד ש שישמע כל הברכה. דשמא להר גריזים נתכוון:
גדול העונה אמן יותר מן המברך. שהוא שומר המצוה. ויש אומרים אמן עולה בגמטריא לשם המיוחד בכתבו ובקריאתו, ולא נהירא:
מהו לענות אמן אחר תינוקות של בית רבן. כלומר אם צריך לענות אמן:
והייתם קדושים אלו מים אחרונים. ואע"ג דאמר הכא דידים מזוהמות פסולות לברכה ה"מ במקום חכמים שהיו רגילין במלח סדומית שמסמא את העינים כדאמרינן ספ"ק דעירובין ואף איתא בר"פ כל הבשר שלכך תקנו מים אחרונים ואמרינן פ' כל הבשר מים אחרונים חובה לפי שהן מזוהמות מחמת סכנה ופסק ה"ג שאין טעונין ברכה דהיינו דוקא בימיהם דעל כרחין היו צריכין למים אחרונים לכך נוח וטוב שיטלו לפני ברכת המזון אבל אנו אין רגילין בהן ולכך אין אנו צריכין ליטול מים אחרונים אם אין ידיו מזוהמו' שהיה צריך ליטול ידיו אחר ברכת המזון. ומיהו אם יש אדם איסטניס ורגיל ליטול אחר סעודתו קודם ברכה צריך ליטול אבל אם אינו רגיל בכך לא, תדע דאמרינן כי קדוש אני כו' זה שמן ואמרינן לעיל פרק כיצד מברכין אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא הוה אמר כגון אנן דרגילין במשחא משחא מעכב לן אלמא אותן שלא היו רגילין לא היו חוששין בו אף ע"ג דנפקא לן הכא מקרא אסמכתא בעלמא הוא ולא איירי אלא ברגילין בהן כדפירשנו:
הדרן עלך פרק אלו דברים