תוספות רבינו יהודה החסיד על ברכות· רבנו יהודה ב"ר שמואל החסיד
פרק שמיני - אלו דברים
אלו דברים שבין ב"ש וב"ה בסעודה. בתר דמסיק כל מילי דברכת המזון הדר מפרש מילי דסעודה:
שכבר קדש היום. משעה שקבל עליו שלא לעשות מלאכה ותוספת שבת דאורייתא:
דף נב.
ור' יהושע היא דאמר אין משגיחין בבת קול. וא"ת והלא ר' יהושע לא אמרו אלא על פלוגתא דר"א וחכמים גבי תנורו של עכנאי בס"פ הזהב ואנן נמי לא סבירא לן כר"א אלא בבת קול דב"ה וב"ש אנו סוברים כב"ה כמו שיצתה בת קול ואומרה הלכה כב"ה וגם ר' יהושע שמא סובר כן וי"ל שר' יהושע ודאי אמר האי לישנא אין משגיחין בבת קול שנאמר לא בשמים היא משמע שבשום דבר אין לנו לשמוע בבת קול אלא אנו סוברים כבת קול דבית שמאי וב"ה שבאה להעמידנו על האמת שרוב של ב"ה עדיף מחורפא של בית שמאי והעמידה לנו הפסוק דאחרי רבים להטות, אבל בת קול דר"א לא היתה אלא לכבודו וסתרה לנו הפסוק דאחרי רבים להטות מ"ר. י"מ ר' יהושע היא דאמר אין משגיחין וכו' ואפילו על אותן של ב"ש דאמר בפ"ב דחגיגה גבי ההיא ברייתא דאמר ר' שמעון בן שטח מדבריכם כש"כ וכו' עד נטפל בו תלמיד אחד מתלמידי ב"ש א"ל אומר לך טעמם של ב"ש שמא לא נתישב לו בכלום ולישנא לא משמע הכי דאמר ר' יהושע היא דאמר אין משגיחין בבת קול:
הנכנס לביתו במוצאי שבת וכו'. עד ואם אין לו אלא כוס אחד מניחו עד לאחר המזון ומשלשלן כולן לאחריו. הקשה רבינו נסים גאון מדאמר בע"פ דאמימר בת טוות ולא רצה לטעום קודם שיבדיל ותירץ דמיירי הכא כשהי' יושב ואוכל מבעוד יום וחשכה לו ולא אכל וצריך לברך ברכת המזון ומביא ראיה מן הירושלמי דפ' אלו דברים. וקשיא על דברי ב"ה במוצאי שבת איך עבידא היה יושב ואוכל בשבת וחשכה מ"ש ואין שם אלא אותו הכוס וכו'. וקשה דלישנא הנכנס לביתו במוצאי שבת לא משמע הכי, ועוד קשה היכי דייקינן מינה בערבי פסחים ש"מ טעם מבדיל הא לא טעם מידי משחשכה. וא"ת ותיקשי לשמואל דאמר מפסיקין להבדלה וא"כ יוכיח משם שאין מפסיקין ותיקשי לשמואל דאמר מפסיקין להבדלה ועוד דהך ברייתא כר' יהודה מוקמינן לה בסמוך ובדאית ליה לר' יהודה אין מפסיקין להבדלה א"כ יחמיר בהפסקה יותר משמואל דאית ליה מפסיקין. ובע"פ מיקל בהפסקה יותר מר' יהודה גבי קידוש אלא אומר רבי דודאי אסור לאכול קודם הבדלה אבל אין לו שאני וחביב לו לעשות ברכת המזון על הכוס:
הנכנס לביתו במוצאי שבת וכו'. מהכא בעי לדקדק דברכת המזון טעונה כוס וב"ה וב"ש דמתניתין אית להו הכי דטעונה כוס והכי נמי מסקינן בע"פ דברכה טעונה כוס ולכאורה הוה משמע שברכת המזון טעון כוס ואפי' ביחיד מדלא מדכר בשום דוכתא זימון כלל ולשון הנכנס לביתו במ"ש משמע דאפי' יחיד וביחיד מיירי ואמרינן נמי בע"פ בגמ' והשלישי אומר עליו ברכת המזון ש"מ ברכה טעונה כוס והתם אפי' ביחיד שתקנו ד' כוסות אפי' ביחיד וכן היה נוהג רבינו שמואל בן מאיר ומיהו כולהו איכא לדחוינהו דמיירי בזימון והך דע"פ מפרש לה ה"ר אלחנן ש"מ ברכת מזון טעונה כוס בשלשה דאי לא למה תקנו עליו ברכת מזון בד' כוסות היה להן לתקן על שיר אחר:
כלי אחר הוא דליכא טפי משיעוריה איכא. וא"ת והיכי דייקינן בע"פ מהך ברייתא דלעיל דהנכנס לביתו במ"ש ש"מ כוס של ברכה צריך שיעור פי' שאי אין צריך שיעור יחלקהו לשתי חלקים ויבדיל על האחד והאחר יהי' לברכת המזון ואמאי והא אין לו אלא כוס אחד קתני ואיך יחלקהו לשנים, וי"ל דמיירי הכא יותר מכשיעור וא"כ בעי למימר שאין לו אלא אותו הכוס דהיינו שא"ל כלים דכיון שיושב על שולחנו לא ימצא כ"כ כלי אבל בברייתא דלעיל דדייקינן מינה בע"פ מיירי קודם אכילה הואיל ונקט הנכנס לביתו במ"ש, א"כ בטוב יכול למצוא כוס ע"י שיטרח דאטו בגברא ערטילא עסקינן דלית ליה, ודיוקא דלישנא משמע נמי הכי דהכא קתני אין לו אלא אותו כוס ולעיל קתני אין לו אלא כוס וא"ת היכי דייקינן מהתם דכוס של ברכה צריך שיעור אבל של הבדלה לא. י"ל דאי כוס של הבדלה צריך שיעור כוס של ברכה לא כש"כ דהכל שוה קידוש וברכה והבדלה. וא"ת הואיל שמדקדק שם כוס של ברכה צריך שיעור הא דמדקדק שם אח"כ שמא טעמו פגמו והלא טעמו של רב אשי פשוט שאומר אח"כ טעמו פגום וכוס של ברכה שיעורא צריך חדא מילתא היא מה טעם טעמו פגום משום דכוס של ברכה צריך שיעור ולמה היה לדקדק שתיהן מכאן. וי"ל שהיה סבור המבדיל צריך לטעום מלא לוגמיו ופשיטא ליה שיש כאן יותר מכשיעור שאין אדם יכול לדקדק כך שלא יהא כדי טעימה יותר על השיעור של רביעית הואיל וכן יטעום משהו להבדלה ויניח השאר לכוס של ברכה כי אעפ"י שאינו יכול לחלקו לשתי כוסות היינו לפי שאין לו להבדיל אלא בדבר הניכר בכוס יפה. וא"ת ומ"מ יבדיל ויניח ממנו משהו. וי"ל שאין זה כבוד קידוש והבדלה שיניח המברך כוס מלא שבירך ולשתות ממנו משהו בכוס אחר. וא"ת כיון דפריך דסתמא דמילתא יש בו יותר מכשעור ואינו מצומצם וא"כ מאי פריך הכא והא בציר ליה משיעורי' כי משני דטעים ליה בידי' ומאי קושיא והלא מסתמא יש בו יותר מכשיעור טעימא משהו. וי"ל דפשיטא ליה דלא מיירי בטעימה של משהו דהא כיון שרוצה לשתות יין ואינו עושה למצוה רוצה לשתות כדי שביעת גרון. וא"ת מה שמדקדק רב אשי מה טעם טעמו פגום משום דברכת המזון צריכה שיעור כוס והלא יכול לשתות ומנח ליה בידיה הואיל וכוס של ברכה אינו מצומצם. וי"ל שסובר רב אשי שצריך מלא לוגמיו בהבדלה דאין כאן יין מלא לוגמיו יותר מכשיעור ודחויא בעלמא אמר ר' אשי דמהכא ליכא למשמע מינה וטעמא דברכות פירש ה"ר יוסף יין לעולם קודם מאחר שנהנה מיד ואח"כ בשמים להראות כי לכבוד שבת באו לפי שהיו לו שתי נפשות בשבת ועכשיו מריח לרפואה משום דוי לנפש שאבדה ויין קודם דתדיר וב"ה סברי בשמים דאת לכבוד שבת מקדימין להו למאור וגם באים לרפואה להשיב נפש. וא"ת ומ"ש גבי קידוש והבדלה שמעולם מברך על היין תחלה ועל ברכת המזון לבסוף על היין וי"ל דלא דמי דאיך יברך בברכת המזון על היין תחלה והרי (היה) ברכת המזון אחרי שסלקו עצמן מלאכול ולשתות אבל קידוש והבדלה הוא תחלת המעשה וגם הוא גורם לקידוש אבל ברכת המזון גורם ליין שיבוא וגם הוא שמחוייב מדאורייתא בברכת המזון וגם ברכת המזון תדיר' מברכת היין:
טעמו פגמו. פירש רבינו שמואל אע"ג דקיי"ל בע"פ אין מברכין על כוס פגום איכא אמוראי התם דקפדי אחצבא פגימא ואחביתא פגימא ואם אין לו אלא יין פגום מותר לברך עליו אך העולם נהגו שלא לברך וכדאי הוא רבינו שמואל לסמוך עליו. יש שנוהגין כשיש להן יין פגו' לוקחין מע' יין ושופכין עליו ומברכין עליו ולא נתבא' לנו מאין זה להם ויש מביאין ראיה מהירושלמי מפ' ג' שאכלו גבי מתניתין דאין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים נוהגין רבנן בההוא כסא דקידושא כהדא דר' זריקא וכו', מילתא דר' יונה פליגא דר' יונה טעים כסא ומתקן ליה אין תימר שהוא מזוג והתניא השותה משקין מזוגים שעבר עליהם הלילה דמו בראשו, א"ר יוחנן והן שלנו בכלי מתכות ור"ל שהיה טועם הכוס של קידוש ולמחר מוזגו כי בקידוש אין לחוש אם מברך על החי והיינו פליגא דקאמר והוא מתרץ שלעולם מוזגו קודם קידוש ואפי' מקדש עליו ולמחר אין בכך כלום ולא קפדינן אלא בשלנו בכלי מתכות מיהו משמע שמקדש בכוס שהיה טועם ע"י שמוסיף עליו אך זו אינו ראיה דדילמא ה"ק היה טועם כוס של קידוש בכלי אחר כדי למוזגו למחר וצ"ע פירוש הירושלמי:
גזרינן שמא יטמאו משקין שאחורי הכוס ומטמאין ידים ויחזרו ויטמאו את הכוס. וא"ת והלא אין במשקין שאחורי הכוס רביעי' ואין מקבלין טומא' בפחו' מרביעית וי"ל דאין הכי נמי דאמרינן בפ"ק דפסחים דאיכא משקה בהדי בשר דמטמא מחמת בשר פירוש שהבשר מלוחלח במשקין ומסתמא אין כאן רביעית ויטמאו לבשר ואמרינן התם נמי דמים נמי לא אמרן אלא דהוו רביעית וכו' אבל אין בהן רביעית טמא. וא"ת והא אמרינן בפ' דם נדה דמעת עינו ודם מגפתו וחלב האשה מטמאין טומאת משקין ברביעית ומפיק לה התם דהוו מן קראי ואפי' הכי צריך רביעית. וי"ל דהתם אינו משקה כלל מן התורה ולהכי אין צריך רביעית וקראי אסמכתא בעלמ' נינהו, וכן גבי סתם יינן בפ' אין מעמידין דמטמא פירות טומאת משקה ברביעית אעפ"י שהוא משקה גמור כיון שהמשקה לא באת עליו טומאה מדבר אחר אלא מכדה ופירי לא גזרו עליו טומאה כי אם כמו משקה דרבנן דהוו ברביעית והכי נמי בפ' כיסוי הדם דגזרו עליהן טומאה משום משקה זב וזבה. מיהו הא דמייתי בנדה דחלבה של אשה משקה מדכתיב ותפתח את נאוד החלב ותשקהו האי קרא מיירי לענין חלב הבהמה דהוי משקה גמור אבל לענין חלב האשה הוי אסמכתא בעלמא. אך קשה לר"י מדאמרינן בכריתות פ' אמרו לו נטף חלב מדדיה של נדה לאויר התנור טמא ופריך האי חלב דאתכשר במאי פירוש שחושבו אוכל כדאמרינן בפ' חבית משקה הבאה לאוכל אוכל וא"ר יוחנן בטפה המלוכלכת בפי הדדי' פירוש ואותה טפה עצמה מטמאת הכלי כיון שהוא משק' אבל החלב הוא אוכל והוא אינו מטמא כלי, וה"ה שהיה יכול להקשות התם והא אין אוכל מטמא אוכל ויתרץ לו בטפה המלוכלכת על פי הדד אלא רבותא פריך ליה דאפי' אוכל יטמא כלי דאיתכשר במאי פי' שטמא בו אוכל וכיון שמתרץ לו בטפה המלוכלכת על פי הדד אז נוח לו שאותה טפה תטמא כלי לפי שהיא משקה אלמא מטמא חלב האשה אפי' בפחות מרביעית וי"ל דלענין חולין לא גזרו בפחות מרביעית אבל לענין תרומה גזרו בפחות מרביעית גבי טומאת משקין דרבנן. וה"ר שמעיה פירש דחלב האשה כשנפל לתוך התנור או כשפירש למקום אחר אז הוי משקה אבל כשהתנור תוקפו מן הדד הוי אוכל ולהכי קאמר דאתכשר בטפה המלוכלכת על פי הדד לפי שאז היא אוכל ואינו יכול לטמאות בנגיעת הדד. והא דאמרינן בס"פ אין דורשין נימא נפסקה ליה וקשרתיה כמה ומפרש ה"ר יום טוב מ"כ דמיירי באשה טהורה רק שנגעה באותו רוק מלוכלך על המפה והתם ידים שניות יטמאו הרוק שהוא משקה וטימאה המפה אלמא מקבל טומאה אפי' בפחות מרביעית התם מיירי לענין תרומה ואף לענין קדש מוקי לה בירושלמי דמייתי עלה ההיא דנגמרו בטהרה צריכין טבילה לקודש מ"ר:
וב"ה אומרים מוזגין את הכוס וכו' ולא גזרו שמא יטמאו משקין שאחורי הכוס דמשקה שאחורי הכוס לא שכיח:
גזירה שמא יטמאו משקין שבידים וכו'. אבל בשעת סעודה ליכא למיחש להכי שהרי אדם מנגב ידיו בשעת אכילה כדאמרינן כל האוכל לחם בלא ניגוב ידים וכו', אבל בשתיה אינו מדקדק כ"כ בניגוב ידים:
דף נב:
תכף לנטילת ידים סעודה הא דלא חשיב לעיל בפרק כיצד מברכין גבי ג תכיפות משום דהך שנויה במשנה ולא חש לחושבה א"נ כל הנך דלעיל מפקינן מקראי כדפרישנא לעיל
ונטמייה כסת לאדם אין כלי מטמא אדם. דהאי כסת ליכא למיחש דטומאת מדרס אית ביה שאדם יודע ונשמר בטהרה ואינו משתמש בטומאת מדרס:
ויחזרו ויטמאו לידים. אבל לאוכלין ליכא למיחש שיטמאו מחמת המפה שאין דרך ליתן אוכלין על המפה אלא על השולחן:
דבר אחר אין נטילת ידים לחולין מן התורה. האי ד"א לא הוי כההיא דלעיל שאין צריך לטעם ראשון אבל כמו האי דבר לא צריך לפרושי אלא טעמייהו דב"ה קאמר וליישב דבריהם, אוכלין מחמת שולחן שיש להן עיקר טומאה דאורייתא ולא דמו כלל לידים שאין להן כלל עיקר טומאה בלא גוף האדם:
פירורין שאין בהן כזית מותר לאבדן בידים. הכא משמע דגרסינן מותר אבל בשבת פ' נוטל יש ספרים דגרסי אסור לאבדן בידים וכן גורס רש"י אסור לאבדן דתנן התם מעבירין מעל השולחן פירורין שאין בהן כזית ושיער של פולין ושל עדשים ושל אפונים מפני שהוא מאכל בהמה ופירש"י התם מדקתני מעבירין ולא קתני מגביהין מעל השולחן מהא שמע מינה דבידים שקיל להו ואסור לאבדן, ואין נראה דהתם נמי לעיל תנן מגביהין עצמות וקליפין ואע"פ שאותן מותר לאבד בידים נקט מגביהין, על כן נראה דגריס התם כמו הכא דמותר לאבדן ביד וכן גרסת ר"ת התם מותר לאבדן וכן הגרסא בספרים ישנים:
וב"ה סברי מותר להשתמש בשמש ע"ה. וא"ת ואמאי לא תני להו במס' עדיות גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה, י"ל הואיל ואיכא דמהפכי ב"ש לב"ה דהכי נמי הך דמגביהין עצמות וקליפות וכו' דאמר רב נחמן אנו אין לנו אלא ב"ש כר' יהודא וב"ה כר' שמעון דהשתא קולי ב"ה ונשנית במס' עדיות לפי הטעות, א"נ לא שייך בהא כולי האי איסור והיתר א"נ אינו מונה במס' עדיות אלא הנך שהלכה כבית הלל:
בכולי פרקא הלכה כב"ה לבר מהא דהלכה כב"ש וא"ת והא לקמן בסוף פרקין דמי שאכל ושכח ולא בירך פסקינן דהלכה כב"ש דיחזור למקומו ויברך והיכי עבדי אמוראי להא דגמרין דלקמן, וי"ל דאפילו ב"ה לא פליגי על ב"ש שטוב לעשות כב"ש אלא שלא הכריחוהו לכך א"נ האי אמורא דהכא סבר לה בהך דלקמן נמי כב"ה ולקמן בסוף פרקין אפרש יותר בטיב בס"ד להאריך באותן דברים שסבירא לן כב"ש:
וא"ר יוחנן נהגו העם כב"ה ואליבא דר' יהודה. ור' יוחנן חולק על סתם משנה זו כי שמא ר' יוחנן בלשון יחיד שונה אותה או שמא נהגו קאמר או סתמא אחרינא אשכח כי בכמה מקומות חולק על סתם משנה:
נהגו העם כב"ה. תימא דאמרינן בפ' הדר ובפ"ב דתעניות א"ר יהודה א"ר הלכה כר"מ רב הונא אמר מנהג כר"מ ורבי יוחנן אמר נהגו העם כר"מ וכו' עד מ"ד נהגו אורויי לא מורינן ואי עבדי לא מחינן בידייהו ואלו הכא משמע אורויי מורינן לכתחלה, וי"ל התם דוקא דאמר הלכה מנהג ונהוג שכל אחד בא לפחות מחבירו אבל הכא דקאמר אמורא נהגו העם עבדינן הכי כמו נהוג עלמא כתלתא סבי. ומיהו קשה לרבי בפ"ק דר"ה א"ר יוחנן נהגו העם כרבי אושעיא איתביה ריש לקיש לרבי יוחנן בנות שוח לאדם ואשתיק ופריך אמאי אישתיק לימא ליה אמינא לך אנא מנהגא ואת אמרת לי כו' פי' דנהגו קאמינא ולאו שפיר עבד אלמא נהגו גרידא דלא הוי כההיא דתענית ומשמע שאין להורות כן משמע, וי"ל דמ"מ פריך ליה אמאי לימא ליה דנהגו דהכא שכך ר"ל שנהגו מעצמן ובעירובין כתבתי:
נר בשמים. פירש"י בסדר הפסח למ"ד יקנ"ה וכולהו אמוראי דע"פ לא איירי בבשמים במוצאי שבת שאין באין אלא בחול משום נשמה שאבדה וביום טוב יש נשמה יתירה כבשבת ואין נראה דא"כ גם במוצאי יום טוב יברך על הבשמים ומעשים בכל יום דלא עבדינן הכי ואין נראה לומר משום דבמוצאי שבת אור של גיהנם מתחדש ומחליש את העולם עם איבוד נשמה ובמוצאי יום טוב ליכא שאין נח ביום טוב דקאמר במדרש ששובתת בשבתות ובחדשים ובמועדים, ועוד פירש"י טעם דאסור להריח ביום טוב שמא יקטפנו מן המחובר ואין נראה דקאמר בהמביא כדי יין כי הוינן בי רב יהודה הוה מפשח ויהיב לן אלוותא אלוותא ועוד וכי נאסור לאכול ירקות ביום טוב כיון שיש במינו במחובר שמא יבוא לתלוש. ואומר רבי הטעם דודאי אין נשמה יתירה ביום טוב אלא תענוג יום טוב ושמחתו משיב הנפש שאבדה אבל אין בו נשמה יתירה ולכך לא יברך על הבשמים במוצאי יום טוב שלא אבדה הנפש:
בברא ובורא כ"ע לא פליגי. והא דקתני זה ברא וזה בורא לאו משום דבהכי פליגי אלא כל אחד נקט לשון הנהוג בו:
טובא נהורא איכא בנורא. על כל מאור ומאור יש לנו לשבחו:
דף נג.
וכי תימא האי דאיסור אזל ליה והא אחרינא היא. שכן דרך השלהבת שכל שעה שדולקת ומסכסכת השלהבת בפתילה מתחלפת ומיד הוה מצי לאקשויי אי הכי אפילו כותי מכותי נמי לישתרי אלא עדיפא מינה פריך לה דהוה מצי לשנויי כדמשני בסמוך:
גזירה משום כותי ראשון. וכותי ראשון משום עמוד ראשון וכולה חדא גזירה הוא שאסרו חכמים כל אש של כותי שהוא ביד כותי דאי לאו הא לא קיימא הא אבל הכותי שהדליק מן ישראל מברכין עליו וכן ישראל מכותי והכי קיי"ל:
גדול מוכחא מילתא דודאי כותי הוא. ואפילו ברוב ישראל בעיר וקמ"ל דלא אזלינן בתר רובא:
אם עבה כפי הכבשן. כיון שהוא גדול כל כך נעשה ודאי להאיר כדאמרינן בסמוך דסוף אור של כבשן שהודלקו העצים נעשה להאיר:
הא בתחלה הא בסוף. פר"ח בתחלת הדלקתו שעדיין לא הודלקו רוב העצים וקוטרא בעלמא הוא אבל בסוף שהוצת האור ברובן ועלתה שלהבת מאליה מברכין. ורש"י פירש אחר שריפת האבנים עושין אור גדול עליו כדי למרק האבנים ומשתמשין נמי לאורה:
הא דאיכא אדם חשוב. פירש"י כשיש אדם חשוב אז עשוי לכבודו ולא להאיר. וי"מ איפכא דאדם חשוב עשוי להאיר ואי ליכא אדם חשוב לכבוד בהכ"נ הודלקה:
וב"ה אומרים אחד מברך לכולם. ולא דמי לפת דאמרי' לעיל פרק כיצד מברכין ישבו כל אחד מברך לעצמו דכיון דלא הסיבו אינם רוצים זה בברכת זה, והוי נר כמו יין אליבא דרב דאמר לעיל לא בעי הסיבה ואפילו לר' יוחנן דאמר לעיל בעי הסיבה ה"מ יין דחשוב ורגילין להסב עליו אבל שאר ברכות אע"פ שלא הסיבו כמו שהסיבו דמי. הר"ר יוסף:
כל שמוציאין לפניו וכו'. פירוש אין רגילות המקום להדליק כי אם לכבוד אבל במקום שמדליקין בלילה ולא ביום אז אינו עשוי אלא להאיר ואין רגילין לעשות בלילה ולהדליק כי אם להאיר:
וכל היכא דלאו לריחא עבידא לא מברכינן עליה. והא דאמרינן לעיל בפ' כיצד מברכין האי מאן דארח באתרוג ובחבושא מברך ברוך שנתן ריח טוב בפירות, היינו שלקח כדי להריח או לאכול ולהריח אבל אם אכלן והעלו ריח כיון שלא נתכוון להריח אין לו לברך. קצרו של דבר כל שנעשה להריח או להאיר מברכין עליו ואם לאו אין מברכין כגון נר לכבוד ובשמים לעבורי ריח רע או זוהמא או לגמר את הכלים:
אשתכח רובא דלאו לריחא עביד. ות"ק סבר דבהני דברי מיעוטי ליכא רובא:
המהלך בערבי שבתות בטבריא וכו'. י"מ דהיינו טעמא כדאמרינן בכל כתבי הקדש יהי חלקי ממכניסי שבת בטברי' וממוציאי שבת בצפורי שיושבת בראש ההר ואין מחשיך מהרה:
דף נג:
גחלים לוחשות וכגון שעשויין להאיר
אין מחזרין על האור. שברכה זו אינה אלא לזכר בעלמא:
וחד עביד בשוגג כב"ש ואשכח ארנקי. פי' ששכח לברך. וא"ת והא אמרינן לעיל בפ"ק דר"ט הטה לקרות כב"ש וסיכן בעצמו מפני הלסטים, וי"ל דהתם אין ב"ה מודים לב"ש שיש לעשות ואם עשה כן עבר על דברי ב"ה אבל הכא אפילו ב"ה מודו שהעושה כדברי ב"ש תבוא עליו ברכה ואפילו אמורא דלעיל דאית ליה בכולי פרק' הל' כב"ה אית לי' הכי אבל אנו קיי"ל כב"ש וכן פסק בס' רב עמרם דבהך הל' כב"ש שפסק בו' דברי' כב"ש שנים בזה הפרק הך דהכא דשכח ולא בירך והך דלעיל דמכבדין את הבית ובמנחות פ' התכלת יש שלשה גבי סדין בציצית ב"ש פוטרין וב"ה מחייבין, וכן כמה חוטין הוא נותן ב"ש אומרים ארבעה וב"ה אומרים שלשה, וכן כמה משולשלת ב"ש אומרים ד' אצבעות וב"ה אומרים שלשה וכן גבי סוכה קטנה שהחזיקה ראשו ורובו ושולחנו בתוך הבית דקיי"ל כב"ש ובפ"ק דסוכה מסקינן דבתרי פליגי פליגי בסוכה קטנה שמחזקת ראשו ורובו ושולחנו בתוך הבית ופליגי בסוכה גדולה ובגזירה שמא ימשך אחר שולחנו ושמא אין הלכה כב"ש אלא בסוכה קטנה ולא בסוכה גדולה או שמא כולהו בחד טעמא. [וא"ת] עובדא דר' יוחנן בן החורנית שהלכו זקני ב"ש וזקני ב"ה ומצאוהו שהיה יושב ראשו ורובו בתוך הסוכה ושולחנו בתוך הבית ולא אמרו לו דבר א"ל ב"ש משם ראיה אף הם אמרו לו א"כ היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך והלא באותו דבר הלכה כב"ש. י"ל דמייתי ראיה שכשאמרו להם ב"ש לב"ה כי אע"פ שמן התורה קיים מצות סוכה כיון שעבר על דבריהן שגזרו שמא ימשך אחר שולחנו לא עשה ולא כלום וה"ה בשאר מצות אם עשה כב"ש אפילו בק"ש שאם קראו מוטה אינו כל כך חולק על דברי ב"ה דהרואה אומר לאפושי בעלמא הוא דקא עביד אפילו הכי לא עשה ולא כלום וכן פירשנו לעיל בפ"ק. מיהו מאי דמצרכי לחזור למקומו ולברך היינו בדברים שטעונין ברכה לאחריהן במקומן שצריך להם לברך ברכת המזון אבל בדברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן כגון תאנים ורמוני' ויין שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן אלא ברכה אחת מעין שלש לא יחזור ויברך. ודלא כפירוש רבינו שמואל שפירש בע"פ שכל ז' המינין טעונין ברכה לאחריהן במקומן דלא מוכחא שמעתא דהתם כדפרישנא התם:
כנפיה מגינות עליה. יש במדרש שכל העופות כשהן יגעין נוחין על גבי סלע אבל היונה נוחה באחת ופורחת באחת:
באכילה מרובה. שיעור צמאה שהרי שיעור יותר מד' מילין אדם צמא. וה"ה נמי לענין שתיית יין ואכילת פירות שנוהג זה הדין שאם אינו צמא ואינו רעב באותה שעה שאכל ושתה לא יברך:
וב"ה אומרים מברך על המזון ואח"כ מברך על היין פירש"י דאית להו לב"ה דברכה טעונה כוס. וקשה לרבי אמאי לא מוכחינן מהך משנה דברכת המזון טעונה כוס דב"ש במקום ב"ה אינה משנה. וי"ל דשאני הכא שאינו צריך ליין כי אם לשתיה אבל אם היה צריך להבדלה שמא יעשנה קודם ולא הוה אמרינן התם דברכה טעונה כוס. מיהו ממתניתין דלעיל מצינו להוכיח כן ב"ש אומרים נר ומזון בשמים והבדלה וב"ה אומרים נר ובשמים ומזון והבדלה אלמא ברכה טעונה כוס ואמאי מייתי בע"פ ברייתא דלעיל להוכיח כן, יש לומר דאין ה"נ היה יכול להוכיח מן המשנה אלא מוכיח שם מן הברייתא כמו דדייק מינה התם מילי טובא:
בתוספתא גרסינן עונין אמן אחר נכרי המברך ואין עונין אמן אחר כותי המברך וכו', ובפרק המתחיל כשם שנתנה תורה קבע לק"ש כך וכו' גרסינן כי הכא עונין אמן אחר ישראל המברך וכו' זה הגרסא שוה לתלמוד שלנו אבל בירושלמי תני נכרי שבירך את השם עונין אחריו אמן א"ר תנחומא אם בירכך ענה אחריו אמן שנאמר ברוך תהיה מכל העמים וגו', נכרי אחד פגע בר' ישמעאל ובירכו א"ל מילתא אמירא פגע בנכרי אחר וקללו א"ל וכו' א"ל תלמידיו כמה דאמרת לדין אמרת לדין א"ל כן כתיב אורריך ארור ומברכיך ברוך:
ואין עונין אמן אחר כותי עד ש שישמע כל הברכה. דשמא להר גריזים נתכוון:
גדול העונה אמן יותר מן המברך. שהוא שומר המצוה. ויש אומרים אמן עולה בגמטריא לשם המיוחד בכתבו ובקריאתו, ולא נהירא:
מהו לענות אמן אחר תינוקות של בית רבן. כלומר אם צריך לענות אמן:
והייתם קדושים אלו מים אחרונים. ואע"ג דאמר הכא דידים מזוהמות פסולות לברכה ה"מ במקום חכמים שהיו רגילין במלח סדומית שמסמא את העינים כדאמרינן ספ"ק דעירובין ואף איתא בר"פ כל הבשר שלכך תקנו מים אחרונים ואמרינן פ' כל הבשר מים אחרונים חובה לפי שהן מזוהמות מחמת סכנה ופסק ה"ג שאין טעונין ברכה דהיינו דוקא בימיהם דעל כרחין היו צריכין למים אחרונים לכך נוח וטוב שיטלו לפני ברכת המזון אבל אנו אין רגילין בהן ולכך אין אנו צריכין ליטול מים אחרונים אם אין ידיו מזוהמו' שהיה צריך ליטול ידיו אחר ברכת המזון. ומיהו אם יש אדם איסטניס ורגיל ליטול אחר סעודתו קודם ברכה צריך ליטול אבל אם אינו רגיל בכך לא, תדע דאמרינן כי קדוש אני כו' זה שמן ואמרינן לעיל פרק כיצד מברכין אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא הוה אמר כגון אנן דרגילין במשחא משחא מעכב לן אלמא אותן שלא היו רגילין לא היו חוששין בו אף ע"ג דנפקא לן הכא מקרא אסמכתא בעלמא הוא ולא איירי אלא ברגילין בהן כדפירשנו:
הדרן עלך פרק אלו דברים