אור ברסלב

תוספות רבינו יהודה החסיד על ברכות· רבנו יהודה ב"ר שמואל החסיד

פרק שביעי - שלשה שאכלו

פרק שישי - כיצד מברכין

שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן. והא דתנן לקמן שלשה שאכלו כאחת אין רשאין ליחלק, ומפרש בגמ' על הך משנה דאשמועינן דמשישבו לאכול אעפ"י שלא אכלו עדיין אין רשאין ליחלק אבל משאכלו חייבין לזמן וזה שמעינן ממשנה יתירא וממשנה זו ודלקמן שמעינן שאפי' לא אכלו אין רשאין ליחלק:

והכותי. ואשמועינן האי תנא דכותים לאו גרי אריות הן:

אבל אכל טבל וכו'. ואשמועינן שאין לו לזמן על דבר עבירה שאכל. דוגמא זו אמרינן בפ"ק דסנהדרין ואף בריש פ' הגוזל קמא הרי שגזל סאה חטים מחבירו טחנה אפאה והפריש ממנה חלה אין זה אלא מנאץ ועל זה נאמר ובוצע ברך נאץ ה':

אבל אכל טבל וכו'. שמעתי בשם רבינו שמואל שהיה אומר שאם שני בני אדם אכלו בחבורת זימון אחד נזהר מפת של כותים ואחד מהן אינו נזהר אעפ"י שאין אותו שנזהר יכול לאכול מפת הכותים כיון שאותו שאינו נזהר יכול לאכול מפת של ישראל שמצטרפין שפיר לזימון וראיה מפ"ק דערכין הכל חייבין בזימון כהנים לוים וישראלים פשיטא לא צריכא דכהני אכלי תרומה וקדשים וזר אכיל חולין מהו דתימא הואיל וזר לא מצי אכיל תרומה וקדשים לא מצטרפי קמ"ל הואיל וכהן מצי אכיל חולין שפיר דמי:

גדלו לה' אתי מדלא כתיב נגדלה שמו ונרוממה דייקא:

ג' שאכלו כאחת אין רשאין ליחלק שלשה אין שנים לא ותימא מאי קושיא דילמא הכי קאמר שנים רשאין ליחלק הא אם רצו לזמן מזמנין. ופירש"י ועל כרחין רצה לומר שנים אין מזמנין ואפי' רצו דאי אמרת שנים אם רצו לזמן מזמנין אמאי אין האחד רשאי ליחלק ליזל איהו דלא ליפקע ברכת זימון בהכי ויזמנו השנים. ומיהו רבי לא הבין פירושו כי למה יפקיע תורת זימון ממנו והא קתני ד' אין רשאין ליחלק אע"פ שיש כדי זימון בג' הואיל ולא יצא הרביעי ידי זימון. וה"ר יוסף פירש בשם רבינו שמואל וז"ל שלשה שאכלו כאחת אין רשאין ליחלק וסיפא דהך בבא ששה רשאין ליחלק אבל שלשה וארבעה לא והיינו דפריך שלשה אין כלומר כשהן נחלקין ויהיו ג' לכל צד אז רשאין ליחלק אבל אי הוו שנים מצד אחד לא אמאי והא איכא זימון בשנים ואמאי אין רשאין ליחלק ד' וה' הואיל ואיכא זימון לכל צד, ורישא דהך בבא נקט ועיקר פרכא הוי מסיפא, ומתרץ התם דאיקבע להו חובה וכו'. ודוחק הוא שהרי יכול להקשות, מן האמצעיתא בפשיטות מדתני וכן ד' וכן ה' והוא אקשי מסיפא ע"י דיוק ואינו מקשה אלא מכח האמצעיתא. ולרבי נראה דהכי פירושו ג' אין ב' לא, וע"כ שלשה אין רשאין לחלק משמע שאם נחלק אחד מהן בטל הזמון מדקתני אין רשאין ליחלק [ולא קתני אין רשאי ליחלק] משמע דאפי' נשארו שנים מהן בטל הזימון מכולם ועל ידי אחד מהן שיחלק בטל הזימון מכולם אלמא אם ירצו לזמן השנים אין מזמנין ומשני שאני התם דאיקבעו חובה מעיקרא דאדעתא דתלתא נחתו:

השמש שעומד על שנים אוכל עמהם אעפ"י שלא נתנו לו רשות מכאן משמע שמצוה לחזר אחר הזימון בכל מה שאכלו משום ברכת זימון וברוב עם הדרת מלך. והכי נמי משמע בחולין פ' כל הבשר דאמר רבה בר בר חנה הוה קאימנא קמיה דרב אמי ורב אסי ואייתי קמייהו כלכלה דפרי ולא יהבון לי וקאמר ש"מ אין מזמנין על הפירות פי' שאם היו מזמנין היו נותנין לו פירות משום ברכת זימון בג':

דף מה:

והא מאה נשים כתרי גברי דמיין לענין קיבוץ תפלה דחבר עיר ולענין קריאת מגילה וקריאת ס"ת וכל דבר שבעשרה אפילו הכי לגבי זימון חשבינן להו כג וה"ה לגבי שנים אבל לא מצי למימר כחד דמיין שאינן יכולין לזמן דהא קתני נשים מזמנות לעצמן

נשים ועבדים אמאי לא. משום פריצותא [ואית דגרסי] והא איכא דעות ומשני משום פריצותא. ויש ליישבה בדוחק וגרסא ראשונה עיקר. אך לכאורה משמע מדקתני נשים מזמנות לעצמן משמע שחייבות בזימון והאידנא לא נהגו כן. וה"ר אברהם בן ה"ר יוסף הנהיג נשים שבביתו לזימון כשהן שלש ואי הוה מפרשינן נשים מזמנות לעצמן היינו (משמע) דאם רצו לזמן מזמנין, וכן משמע קצת הלשון מדקתני נשים מזמנין לעצמן ועבדים מזמנין לעצמן נשים ועבדים אם רצו לזמן אין מזמנין משמע דנשים מזמנות לעצמן דקאמר היינו אם רצו לזמן וגם מדמייתי מינה תלמודא דמאה נשים כתרי גברי (היינו) משמע דאם רצו לזמן מזמנין אבל חובה ליכא ואע"ג דאמר בריש ערכין הכל חייבין בזימון כהנים לוים וישראלים וקאמר הכל לאתויי נשים לא לענין חובה קאמר אלא שאם רצו לזמן מזמנות תדע דהא הגמ' מדמה נשים לשנים ואי בנשים חובה דמרבינן הא אפי' בשנים לא הוי אלא ש"מ דלא מרבי התם אלא לענין רשות:

שנים שאכלו מצוה ליחלק. פירש"י בין בברכת המזון בין בברכת המוציא, מיהו עמא לא נהגו כן וגם רבינו שלמה לא שמענו שהיה נוהג כן. ואומר רבי כי בסוף הסעודה שנחלקו זה מזה מברך כל אחד לעצמו אבל בתחלת סעודה שהן יושבין יחד ודעתן לצרף האחד יוצא בברכת חבירו בהמוציא וכן אפי' בפירות וירקות כמו שמצינו בעובדא דבר קפרא אי הוה שייך עכשיו במקומותינו דין הסבה לקבוע כמו שהיו רגילין יברך האחד בשביל כולהו אבל אין אנו רגילין בכך כדפרישית לעיל באידך פרקא. וה"ר יוסף פירש בשם רבינו שמואל ברכת המזון דאורייתא אבל ברכת המוציא דרבנן ולא אחמור בה רבנן ויוצא בברכת חבירו ונשים יוצאות בזימון שלנו אע"ג דלא ידעי מאי קאמרי מידי דהוה סופר מברך ובור יוצא מיהו אין מזה ראיה דדילמא מיירי הכא שאותו הבור אינו יודע לברך אבל יודע הוא בלשון הקודש וידע מאי דקאמר אבל רבינו שלמה הביא ראיה מדתנן במגילה לועז ששמע אשורית יצא ואעפ"י שאינו מבין בלשון הקדש כלל, מיהו י"ל דפרסומי ניסא שאני כדקאמר רבינא התם האחשתרנים בני הרמכים לא ידעינן מאי ניהו אלא פרסומי ניסא שאני וכו':

ה"מ היכא דאיכא גדול. דילפינן מקראי דמשה ודוד כי שם ה' אקרא וגדלו לה' אתי והם היו גדולי הדור:

אין זימון למפרע. והלכתא שלשה שאכלו יחד ושכח ובירך כל אחד לעצמו בטל הזימון אבל אם שכח אחד מהן ובירך לעצמו ושנים האחרים לא בירכו השנים יזמנו על השלישי שבירך כבר ואיהו אינו יכול עוד לזמן דאמר רבה תוספאה לקמן בפרקין הני תלתא דקבעי סעודתייהו בהדי הדדי וקדם אחד ובירך לדעתיה אינהו נפיקי בזימון דיליה וכו':

בא ומצאן כשהן מברכין וכו' ואסיקנא אשכחינהו דאמרי נברך אמר איהו ברוך ומבורך שמו תמיד לעולם ועד ואי אשכחינהו דאמרי ברוך ולא שמע נברך אמר איהו בתרייהו אמן ואי הוו עשרה ואשכחינהו דאמרי נברך אלהינו אמר איהו בתרייהו ברוך אלהינו ומבורך שמו תמיד לעולם ועד כך פירש בה"ג:

הא בבונה ירושלים הא בשאר ברכות. פר"ח דבונה ירושלים לאו דוקא דאי משום דהוי כמין הכירא דפועלים הא לרב אשי דעני ליה בלחישה מאי איכא למימר אלא ודאי כל סיום ברכות כגון ישתבח דהוי סיום ברכה דסוף פסוקי זמרה וכן יהללוך דהלל וסוף ברכות דשמונה עשרה וכיוצא בה מפרש הטעם בה"ג דהאי מאן דשרי המוציא ומברך על הפירות או על המצות ועונה אמן אחר עצמו הרי זה דרך בורות ואם אמת דה"ה שאר ברכות הא דנקט בונה ירושלים לרבותא נקטיה דאע"ג דאינו סיום כל הברכות אלא סיום ברכה דאורייתא דהא איכא הטוב והמטיב דאפי' הכי עונה אמן ועוד דהכא בברכת המוציא מיירי וגם רש"י פירש כך דסוף כל ברכותיה של ק"ש שחרית וערבית. וכן פירשו כל הגאונים וכן משמע בירושלמי דקתני הפורס על שמע והעובר לפני התיבה והנושא את כפיו והקורא בתורה והמפטיר בנביא והמברך על אחד מכל מצות האמורות בתורה לא יענה אמן אחר עצמו ואם ענה הרי זה בור ואית תנא תני הרי זה חכם מאן דאמר הרי זה בור בעונה בסוף כל ברכה וברכה ומ"ד הרי זה חכם בעונה בסוף ברכותיו ופוק חזי מה עמא דבר שלא נהגו המברכין לענות אמן בסוף ברכותיה' אלא בבונה ירושלים שבברכ' המזון שמפר' בתלמוד:

רב אשי עני ליה בלחישא כי היכי דלא נזלזלו בהטוב והמטיב. פסק בה"ג דהלכתא כרב אשי דעני ליה בלחישא, ועוד לדידן דלית לן פועלים אין לחוש בהיכר פועלים ואפי' אביי מודה:

דף מו.

בוצע הוא מברך כי כבוד הוא ודרך ארץ שיגמור כל הברכות כי אם היה מברך אחר היה בוצע רק לבצוע:

בעל הבית בוצע ואורח מברך. וא"ת הואיל ור' אבהו ס"ל הכי אמאי אמר לר' זירא לבצוע. י"ל שר' זירא היה ג"כ וסעודה היתה לכבודו. אי נמי משום כבודו דר' זירא הוה עביד הכי:

אורח מברך שיברך לבעל הבית. ואפי' בעל הבית גדול מן האורח כדי שיברך לבעה"ב ואם ירצה בעל הבית לברך מאחר שהוא גדול יברך ואם ירצה גדול ליתן רשות לברך הרשות בידו כדאשכחן לקמן גבי רבי ור' חייא ורב דהוו יתבי בסעודתא ואמר רבי לרב לברך:

בעל הבית בוצע וכו'. נראה שיש לקיים דברי שניהן דהיכא שבעה"ב אוכל עם האורח בעל הבית בוצע כדי שיברך יפה והיכא שהאורח אוכל לבדו בלא בעה"ב הבוצע הוא יברך:

עד היכן ברכת הזימון. פירש"י שצריכין להיות שלשה וכשהם שנים לא יאמרוה דרב נחמן אמר עד נברך פירוש עד ועד בכלל ורב ששת אמר עד הזן שגם היא מברכת הזימון, ובסוף שמעתא פירש להיכן הוא חוזר משנצטרף לזימון ואמר לעיל רב ששת ברכת המזון עד הזן והוצרך זה להיות מפסיק אכילתו עד שגמר זה המברך ברכת הזן וחזר זה שהפסיק לשנים לגמור סעודתו להיכן הוא חוזר לברך לאחר שיגמור סעודתו וקאמר שחוזר לראש לתחלת הזן שהרי נתחייב בזימון שמתחלה הוקבע לשלשה ורבנן אמרי למקום שפסק, וקשיא טובא על פירושו חדא דהא לא אשכחן יחיד שאינו אומר ברכת הזן ועוד למה הפסיק לומר לקמן להיכן הוא חוזר וקאי אשמעתא דלעיל דאחד מפסיק לשנים והפסיק כולה שמעתא דלא איירי בהכי ועוד דבכל דוכתא נקט מברך ג' ברכות וכן לא יהי' לרב ששת דקיי"ל כותיה באיסורא אלא ביש זימון אבל יחיד לא יאמר כי אם שנים ועוד קשה מדתניא לקמן בפרקין וברכת זו ברכת זימון את ה' אלהיך זו ברכת הזן וקשה לרב ששת דאמר זימון היינו ברכת הזן ועוד שפוסק התלמוד לקמן והלכתא למקום שפסק דהיינו ברכת הארץ כשאר יחיד והא מעשה בכל יום דלא עבדינן הכי, על כן נראה לפרש כמו שמפרש רבי עד היכן ברכת הזימון אדלעיל קאי דאמר ג' שאכלו אחד מפסיק לשנים כלומר שיברך ברכת הזימון השלישי עם השנים ולאחר שבירך יחזור ויאכל וקאמר עד היכן ברכת הזימון שיאמר עמהן רב נחמן אמר עד נברך עד ועד בכלל אבל ברכת הזן לא יגמור ורב ששת אמר עד הזן והזן יאמר בכלל עמהן דכיון דאין נברך ברכה אינו אומרה בכלל זימון אלא הזן ולא משום דחשיבא ברכת הזן מזימון דאינה בכלל זימון אלא לענין שישלים עמהן ברכת הזן שהיא ברכה אבל הא פשיטא שכל יחיד יש לו להתחיל ברכתו מברכת הזן כמו שאנו נוהגין וקאמר נימא כתנאי דתני חדא ברכת המזון שתים ושלשה ותניא אידך שלשה וארבעה ואאחד מפסיק לשנים קאי וסברוה דכ"ע וכו' מ"ד שתים ושלשה קסבר עד הזן וקאמר שתים להפסקה ושלשה לשאר יחיד ומ"ד שלשה וארבעה קסבר עד נברך וקאמר שלשה להפסקה וד' לברכת המזון עם ברכת הזימון ומסיק לא רב נחמן מתרץ לטעמיה וכי מסיק לקמן אליבא דרב ששת דחוזר למקום שפסק הויא ברייתא בשתים ושלשה שאם שתים בהפסקה שחוזר למקום שפסק ומ"ד שלשה וארבעה קסבר הטוב והמטיב דאורייתא ואיכא שלשה להפסקה וארבעה לשאר יחיד ולמ"ד חוזר לראש יכול ליישב הברייתא שאין כאן חיסר ברכה בשביל הפסקה ומוקמינן להו בפועל וארבע בכל אדם והטוב והמטיב דאורייתא ולמ"ד שתים ושלשה הטוב והמטיב לאו דאורייתא ושתים בפועלים ושלשה בשאר בני אדם, וכפירוש זה משמע בירושלמי דקאמר ג' שאכלו כאחת וביקש אחד מהם לילך לו דבי רב אמרי יברך ברכה ראשונה וילך לו ואי זו היא ברכה ראשונה דבי רב אמרי ברכת הזימון ר' זעירא בשם ר' ירמיה אמר זו הזן את הכל והיינו משמע דאשלשה שאכלו ובקש אחד מהן לצאת ואאחד מפסיק לשנים קאי כדפירשנו וקיי"ל שפיר כרב ששת דאינהו נמי מודו שכל יחיד יש לו להתחיל ברכת הזן דלא חשיב ליה ברכת זימון אלא להפסיק וכדפרישנא. מ"ר. אבל רבינו יצחק אלפאסי ז"ל פירש בספרו בענין אחר על פי הירושלמי וגרסת הספרים שלהן שהיה כתוב בהן וגם יש ספרים שגורסין כן נימא כתנאי דתני חדא שנים ושלשה מברכין ברכת זימון ותניא אידך שלשה וארבעה משמע דקאי אבני אדם ולא אברכות וזה לשונו עד היכן ברכת הזימון רב נחמן אמר עד נברך ורב ששת אמר עד הזן כלומר שאם אכלו ג' והוצרך אחד לצאת שיושב עד שיאמר ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו שזו היא ברכת זימון ורב נחמן אמר עד את הכל ואמר נימא כתנאי דתני חדא שנים ושלשה שאכלו כאחד מברכין ברכת זימון ותניא אידך ג' וד' מאי לאו דכ"ע אית להו הטוב והמטיב לאו דאורייתא ובהא קמיפלגי מ"ד שלשה וארבעה קסבר עד נברך וכו' ודחינן לא רב ששת מתרץ לטעמיה ורב נחמן מתרץ לטעמיה הא שמעתא שקלו וטרו בה קמאי ז"ל ולא סלקא להו כל עיקר דסבירא להו דהא דתניא שנים ושלשה ברכות אינהון, וקשה להו היכי תנא להו בלשון זכר ולא אשכחן כן בפרקא והך מימרא דעד היכן ברכת זימון איפליגו בה בגמ' דבני מערבא לאותובי אתא למ"ד עד נברך מהא ברייתא דשנים ושלשה מברכין ברכת הזימון וכד מעיינת סליק לה פירושא דהך שמעתא בלא גמגום ובנא ספק וה"ג התם, ג' שאכלו כאחד וביקש אחד מהן לילך לו דבי רב אמרין יברך ברכה ראשונה וילך לו, אי זו היא ברכה ראשונה דבי רב אמרי זו ברכת הזימון, רבי זעירא בשם רבי ירמיה זו ברכת הזן את הכל, רבו חלבו בר חנן בשם רב זו הזן את הכל, התיב רב ששת הא מתניתא פליגין שנים ושלשה חייבין הא ארבעה לא אין תאמר ברכת זימון ראשונה ניתני ד', אשכח תני ד', אין תאמר זו הזן את הכל קשה אין תאמר זו הטוב והמטיב לית את יכיל, דאמר הונא משנתנו הרוגי ביתר לקבורה קבעו הטוב והמטיב, א"ר הונא תיפתר כר' ישמעאל דאמר הטוב והמטיב דבר תורה, נמצא דשנים וג' שאתה אומר גברי אינון והכין פירושו, שנים ושלשה ואין אחד מהם יודע לברך הזימון כולה בברכותיה אלא אחד מהם יודע ראשונה והשני יודע ברכה שניה והשלישי יודע השלישית וקאמר שחייבין בברכת הזימון לפי שכל אחד יברך ברכה שלו ונמצאת ברכת המזון עולה משנים מהן או משלשתן, וגמרינן מינה דברכת המזון עם הזימון אינה אלא ג' בלבד, ולפיכך אינה נחלקת אלא בג' אנשים בלבד ומשום הכי קתני שנים ושלשה ולא קתני ארבעה, ואי אמרת ברכת הזמון עד נברך ניתני ד' ופריק אשכחן תנא דתני ד' ואנא דאמרי כותיה, ואם תאמר הך תנא דתני ד' משום דהטוב והמטיב הוא דמני אמר לה גברא רביעאה, לית לן למימר הכי דברכת הטוב והמטיב דרבנן ולא מני לה תנא בהדי דאורייתא דאמר רב הונא כו', הדין פירושא דהדא גמ' דבני מערבא וחד טעמא היא עם גמרא דילן וכבר סליק פירושא דהא מתניתא כהוגן וליכא קושיא כלל, וקיי"ל כרב נחמן דאמר עד נברך וכן עמא דבר דהא כל יחיד מברך מתחיל מברכת הזן, אלמא ברכת הזימון דליתא אלא בשלשה עד נברך בלבד היא, אבל ברכת הזן אינה בכלל זימון. להיכן הוא חוזר אותו שאומר נברך שאכלנו משלו, רב זביד אמר משמיה דאביי חוזר לראש ואומר נברך שאכלנו פעם אחרת ורבנן אמרי למקום שפסק שאומר ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו וכן הלכתא כל זה פירוש רבינו אלפאסי זצ"ל, ולפי זה משמע דלא קאי כלל להיכן הוא חוזר אלעיל אאחד שהפסיק סעודתו והוצרך לצאת אלא מלתא באפי נפשה היא שאומר שהמזמן יענה ויאמר פעם שניה וכן פירש ה"ר יוסף להיכן הוא חוזר המברך ברכת זימון רב זביד משמיה דאביי אומר חוזר לראש ומתחיל נברך שאכלנו משלו ובטובו חיינו בא"י אמ"ה הזן וכו' ורבנן אמרו למקום שפסק כלומר אינו אומר נברך אלא אומר ברוך שאכלנו משלו וכו' ואף בה"ג פי' כן דקאי אמברך וגם לפירוש רבינו יכולין אנו לפרש כן דלא קאי כלל אדלעיל ואע"פ שאין זה קשיא לפירושו אי קאי אאחד מפסיק לשנים, דכולה שמעתא איירי בהכי כדפרישנא וגם בפירוש ר"ח פירש הכי דאאחד שיצא והפסיק קאי. ובה"ג פסק כרב ששת וכתב דהיכא דבעי למיפק חד מינייהו ובעו חברי' למיעבד ליה לפנים משורת הדין פוסקין סעודתייהו ומשמעי עילוייהו עד הזן וגמר איהו ברכה כולה ונפיק וחוזרין וגומרין סעודתן ומברכין, ובטוב יכילת לסבור כפירוש רבי דאפילו לרב ששת יחיד המברך מתחיל ברכת הזן דאינהו לא מיפלגי אלא בהפסקה, וכדפרישנא לעיל בשם רבינו וכן נראה עיקר:

כדתניא כל הברכות כולן פותח בהן בברוך וחותם בהן בברוך. תמה רבי על אלהי נשמה שנתת בי ועל אתה הוא עד שלא נברא העולם ועל תפלת הדרך שחותמין בהן בברוך ואין פותחין בברוך ואינן סמוכו' לברכה שלפניהן. ואומר רבי שאינן אלא שבח והודאה ולא לברכה נתקנו וצ"ע בסד' דרב עמרם, וברכה שאחר מקרא מגילה האל הרב את ריבנו שאין חותמין בה בברוך אבל רבי רגיל לחתום וכן היא כתובה בספרי' ישנים במס' מגילה וגם בירושלמי, וגם ברכת בורא נפשות רבות יש שחותמין בה, וכך היא בירושלמי אבל אינן דומות לברכת הפירות ולברכת המצות, ובסדר רב עמרם לא חתים, מ"ר:

וברכה הסמוכה לחברתה, פירוש לפי שפתח בראשונה אינו צריך לפתוח בשניה בברוך ועל ברכה של מפטיר צור כל העולמים כו' עד שכל דבריו אמת וצדק, יש שם הפסקה במחזורים ואח"כ מתחיל נאמן אתה הוא ה' אלהינו ואינו מתחיל בה בברוך, ואומר רבי דודאי ברכה אחת היא עד האל הנאמן בכל דבריו, ומה שיש הפסק שם מפרש במסכת סופרים שהיו שם רגילין הצבור לומר דברי שבח ביחד כמו שמפורש שם במס' סופרים, ועוד מוכיח שם שאינה אלא ברכה אחת דקאמר התם אחרי ששנה כל ברכות של מפטיר לא אמרו לאומרו אלא לקיים ברכות שבע כנגד ז' קרואים, פירוש שתים בקריאת התורה תחלה וסוף ואחת בתחלת הפטרה וד' בסופה הרי ז'. וז' ברכות שאומרים בחופה שפותחין בהן בברוך אעפ"י שהן סמוכות זו לזו פירש"י בריש כתובות שהכל ברא על שם אסיפת רוב עם נתקנה כלומר שהכל ברא לכבודו כל אלו ומתחלת אסיפתם היה ראוי לאומרה, וכן יוצר האדם לא היה צריך לאומרה כלל הואיל ואיכא אשר יצר ועל שם שתי יצירות נתקנה והקדימוה לאשר יצר, ור"ח פירש לפי שיש אמורא פ"ק דכתובות שלא היה מברך אלא חמש ולא היה מברך יוצר האדם, ור"ת פי' דהוו כברכת הפירות וכברכת המצות שהן קצרות ואם לא היה פותח בהן בברוך היה נראה כברכה אחת, וברכת אשר ברא ששון ושמחה פירש"י שאומרים אותה כשאין שם פנים חדשות, וברכות של הבדלה שפותחין בהן בברוך שאינן סמוכות זו לזו, שהרי רבי מפזרן כדאמר בע"פ וכן ברכות שאומר קודם פסוקי דזמרה לפי שנתקנה כל אחת לבדה כדאמרינן פ' בתרא כי מתער משנתיה כו' כי שמע קול תרנגולא וכו', ועוד שהן קצרות כמו שפירש ר"ת, אבל בירושלמי לא משמע שמחמת קוצר שלהן פותחין בהן בברוך, דקאמר התם בפ"ב דמכילתא כל הברכות פותחין בהן בברוך ואם היתה ברכה הסמוכה לחברתה כגון ק"ש ותפלה אין פותחין בהן בברוך מתיב ר' ירמיה הרי גאולה שניא היא דמר רבי יוחנן הלל אם שמעה בבית הכנסת יצא, והרי סופה, שתים הן אחת לשבא ואחת לשעבר, התיבון הרי הבדלה שניא היא דמר רבי בא בר זבדא רבי היה מפזרן וחוזר וכוללן על הכוס, ר' חייא רבה היה מכנסן, התיבון הרי נברך שניא היא שאם היו יושבים שנים ואוכלין אינו אומר נברך, הרי הזן את הכל קשיא הרי הטוב והמטיב שניא היא דאמר רב הונא משנתנו הרוגי ביתר לקבורה נקבע הטוב והמטיב הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה, והא קידוש שניא היא שאם היה יושב ושותה מבעוד יום וקדש עליו היום שאינו אומר בורא פרי הגפן, והא סופה א"ר מנא מטבע ברכות כך היא, הרי משמע דלא כפירוש ר"ת, ומיהו אומר רבי שברכת יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שתתן חלקנו בתורתך וכו' שמסיימת ברוך אתה ה' הגומל חסדים טובים לעמו ישראל ואינה פותחת בברוך, אע"פ שאותה שלפניה קצרה אומר רבי שהיא סיום ברכת המעביר שינה מעיני וכולה ברכה אחת, ואע"פ שיש הפסק במחזורים ברכה אחת היא, ומ"מ הויא שפיר מעין פתיחה סמוך לחתימה שה"ק גומל חסדים טובים לאדם שמחדש כחו ומשיב אליו רוחו ומחזיר לו נשמתו, ומיהו הוה מצי למימר שאינה אלא לשבח בעלמא כמו שפירש באלהי נשמה ובתפלת הדרך, וא"ת וברכת הערב נא ה' אלהינו שהיא ברכת התורה למה אינו פותח בה בברוך הואיל ואותה שלפני' קצרה היא ואינה מסיימת בברוך, י"ל שהיא סיום ברכת אשר קדשנו במצותיו וצונו לעסוק בדברי תורה וברכה אחת היא וארוכה היא שפותח בה בברוך ומסיים בה בברוך, וברכה אחרונה שבק"ש פירש רשב"ם בערבי פסחים לפי שצריך לפתוח בה אמת כדכתיב וה' אלהים אמת כדאמר בפ"ב, ולאו דוקא נקט ברכה אחרונה שבק"ש דה"ה כל ברכה שהיא אחרי פסוקים כגון ישתבח שהיא אחר פסוקי דזמרה וכן יהללוך שהיא אחר ההלל שאין פותח בה בברוך וטעמא משום דקאי אברכה שלפני הפסוקים ואינה דומה להתחלה. מיהו ברכו' שאחרי קריאת התורה והפטרה ומגילה פותח בהן בברוך שהרי הן אחר קריאת הספר דומה שהוא התחלת מעשה ויש לפתוח בהן בברוך:

דף מו:

והטוב והמטיב פותח בה בברוך ואינו חותם בה בברוך תימא דבשלמא פותח בה בברוך ניחא אע"פ שהיא סמוכה לחברתה משום דהטוב והמטיב דרבנן אלא למה אין חותמין בה בברוך והלא ארוכה היא י"ל שכל עיקר לא תקנו אלא הטוב והמטיב ואע"ג דאמר רב פפא לקמן בפרקין שיש שם שני מלכיות לבד מדידיה ואמר במדרש שיש שם ג מלכיות מ"מ אינו מזכיר אלא שמותיו של הקב"ה האל אבינו מלכנו אדירנו בוראנו ולא דמיא לברכת מגלה שאומר הרב את ריבנו שמסדר שבחו של הקב"ה ובתוספתא דברכו תניא אלו ברכות שמקצרין בהן ואין חותמין בהן בברוך ברכת הפירות וברכת המצות וברכת הזימון וברכה אחרונה של ברכת הזימון רבי יוסי הגלילי חותם בברכה אחרונה של ברכת המזון ומאריך בה

מר זוטרא איקלע לבי רב אשי איתרע ביה מלתא וכו' וכותיה קיי"ל והכי מברכין בא"י אמ"ה האל הטוב והמטיב אל דיין אמת ושופט צדק לוקח במשפט ושליט במעשיו [ושליט בעולמו לעשות בו כרצונו כי כל דרכיו משפט שהכל שלו] ואנחנו [עמו] ועבדיו ובכל אנחנו חייבין להודות לו ולברכו וגודר פרצות בישראל הוא יגדור את הפרצה הזאת מעלינו ומעל האבל שבתוכנו לחיים ולשלום הרחמן הוא ימלוך עלינו וכו'. ופירש ר"ש [צ"ל רבי] דבה"ג יש שאין לומר לוקח במשפט דקיי"ל שבת בפ' במה יוצאה דיש מיתה בלא חטא ויש יסורין בלא עון. מיהו בזה אין למוחקו וכן עמא דבר:

להיכן הוא חוזר. לעיל פרשינא ליה גבי עד היכן א ברכת הזימון:

בזמן שהן שתי מטות גדול מיסב בראש ושני לו למעלה הימנו. נראה דהיינו כלפי ראשו שמסב על המטה דרך [שמאל] ולמטה מקרי דרך מרגלותיו [דהיינו מימינו] ולא מתריץ ויתיב כי בעי לאשתעויי וגם דרך כבוד הוא שמסב כלפי ימינו של גדול ובזה מדקדק רב ששת דלית ליה לגדול לתרוצי נפשיה למיתב [זקוף] א כשמדבר עם השני:

אין מכבדין לא בדרכים ולא בגשרים וכו'. וא"ת והא אמרינן בשבת פ' במה בהמה יוצאה לוי ורב הונא בר חייא הוו קא אזלי באורחא קדמיה חמריה דרב הונא לחמריה דלוי חלש דעתיה דלוי בעי רב הונא לאפוקי מדעתא דלוי וכו' אלמא שמכבדין [בדרכים] ואמרי' נמי ביומא פ' אמר להן הממונה [דף ל"ז ע"א] וכן מצינו בג' מלאכים שבאו אצל אברהם אבינו מיכאל באמצע וגבריאל מימינו ורפאל בשמאלו, ואומר רבי כשאירע שיצאו לדרך אחת מן הבית אז ודאי יש לכבד אפי' בדרכים הואיל ולמקום אחד הולכין אבל אם כל אחד הולך לדרכו ופגע זה בזה ואירע להם דרך למקום אחד אז אין מכבדין, ויש מפרשים דהכא מיירי בדרכים של סכנה דומיא דגשרים, ולא משמע כן מדאמר הכי א"ר יוחנן אין מכבדין אלא בפתח הראוי למזוזה משמע הא בדרכים לא אפילו שלא במקום סכנה:

דף מז.

ולא בידים מזוהמות. והא דאמרינן לעיל בזמן שהן חמשה מתחילין מן הגדול מפני דרך כבוד הברכה, אבל כיון שרחץ הגדול אע"פ שיש אחרי' שגדול [אחד] מחבירו אין צריכין לכבד שאין כבוד אלא בראשון המזומן לברכה. ה"ר יוסף:

אין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום הבוצע. וא"ת והא אמרינן בערבי פסחים גבי רב אשי איקלע למחוזא אמרו ליה ליעביד לן מר קידושא רבא וכו' עד דחזייה לההוא סבא דהוי גחין ושתי קרי אנפשיה החכם עיניו בראשו אלמא ההוא סבא שתה מקמי רב אשי המברך, י"ל שהיה מצפה לשתות אבל לא שתה מקמי רב אשי, ועוד יש לחלק בין המוציא הקידוש למוציא הפת כדאמרינן בר"ה פ' ראוהו ב"ד לא יפרוס פרוסה לאורחים אלא אם כן אוכל עמהן ולכך יש לו לטעום קודם, אבל קידוש יכול להוציא ואע"פ שיצא כבר ולכך אינו צריך שיטעום המברך תחלה. ובירושלמי אמר ר' אבא בשם רב מסובין אסורין לטעום עד שיטעום המברך ר' יהושע אומר שותין אע"פ שלא שתה מה פליגי מה דמר רב כשהיו זקוקים לככר אחד מה דמר ריב"ל כשהיה כל אחד ואחד כוסו בידו והשתא הואיל והיה לסבא כוס בידו מותר היה לשתות קודם שישתה המברך, ומשמע כשאין לכל אחד כוסו שלא ישתו אע"פ שהטיל המברך מכוס של ברכה בכוס כל אחד עד שישתה המברך, ומכאן משמע שאין צריך לשפוך מכוס של ברכה לשאר כוסות היכא שיש לפני האורחים כוסות שאינן פגומים אבל היכא דפגומי צריך לשפוך מכוס של ברכה שישתו כולם מכוס שאינו פגום אע"פ שאין השתיה מעכבת הואיל ושתה המברך, מיהו גם המוציא יש לספק אם צריך כל אחד לטעום מככר שבצע בו המוציא כדאמרינן טול כרוך טול כרוך וכו' [כן הוא גרסת הערוך] ואמרינן נמי בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה וכו'. ובירושלמי משמע שאין צריך לכל אחד לטעום מן הככר של המוציא דקאמר מאי דקאמר רב כשהיו כולן זקוקין לככר אחד, משמע הא לא היו כולן זקוקין לככר אחד יאכל כל אחד משלו, מיהו יש לדחות דגבי המוציא הוי לעולם כך הדין מ"ר. ור"ש ז"ל היה מפרש הירושלמי דר' יהושע דאמר שותין קאי אדרב דאמר כשהיו זקוקים לככר אחד, וה"פ אע"פ שזקוקין לככר אחד הואיל וכל אחד כוסו בידו או פת בידו אין צריך שיתן לו המוציא וגם רב לא קאמר אלא היכא דאין פתו בידו:

אין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום הבוצע. וה"ה כל מברך פושט ידו תחלה בקערה:

כל העונה אמן יותר מדאי אינו אלא טועה. לפי שאז אינה נשמעת יפה קריאת התיבה. מסקנא דמלתא אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי רוב העונין:

ולא אמן יתומה. מפרש בירושלמי בסוף פרק אלו דברים איזו היא אמן יתומה אמר רבי אבא [רב הונא] דין דיתיב גמר ברכה והוא לא ידע למה הוא עונה, וא"ת בפ' החליל גבי דיופלסטין של אלכסנדריא של מצרים החזן היה עומד על הבימה ומניף בסודרין בשעת גמר ברכה כדי שיענו אמן אף ע"פ שלא היו שומעין קול שליח צבור, י"ל דהכא אינו יודע על איזו ברכה הוא עונה אמן, אבל התם היו יודעים סדר הברכות ועל איזו ברכה עונין אמן. רשב"ם:

כל המאריך באמן מאריכין לו ימיו. ובלבד שלא יאריך יותר מדאי כדאמרינן לעיל:

א"ל שמואל אי מייתי לי ארדילייא וכו'. משמע דקיי"ל כשמואל דרב לא פליג עליה וא"כ שני בני אדם שאוכלין ומביאין לפניהם מיני פירות כיון שדעתן לאכול מצטרף עמהם השלישי אבל אי אמרו הב לן ונברך והסיחו דעתם מלאכול אז אין השלישי מצטרף, ושמעון בן שטח שנצטרף עם ינאי וחביריו לקמן בפרקין, אע"פ שאמרו מאן יהיב לן גברא דמברך לן שמא באמצע הסעודה אמרו כך קודם שהסיחו דעתם מלאכול כמו דאמרינן לקמן בעז"ה:

והלכתא גדול מברך. מיהו אם הגדול נותן רשות לקטן שפיר דמי כדאשכחן לעיל גבי רבי דאמר לרב קום משי ידיך:

דמאי הא לא חזי ליה הכא לא פריך ליה שפיר דהא אפילו לא חזי ליה הואיל וחזי לעניים שפיר דמי כדאשכחן מידי דהוה אתרומה טהורה שמטלטלין אותה הואיל והיא ראויה לכהן אע"פ שאינה ראויה לזרים וכן בעירובין נמי דפריך הא לא חזי ליה גבי מערבין בדמאי אין זו עיקר קושיא, דשפיר מערבין בדמאי כיון דחזי לעניים כדתנן מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה אע"ג דלא חזי ליה אלא משום דהאי שינוייא דמפקר ליה לנכסי' איצטריך ליה לסומכוס ובפסחי' ובסוכה קשה הכי אע"פ שאינן קושי שם. מ"ר:

בירושלמי יש מחלוקת יש מעמידה באכסניא של כותים ויש שמעמידה בשל ישראל ואפילו הם חברים:

ואמר רב הונא ב"ש אומרים אין מאכילים. וא"ת ומאי קמ"ל ב"ש במקום ב"ה אינה משנה. י"ל דקמ"ל אי משכחת תנא דאמר אין מאכילין הא מני ב"ש היא וכה"ג קאמר תלמודא נמי בשלהי יבמות. מ"ר:

דף מז:

והא קמ"ל דחומש אינו מעכב וא"ת והא איבעיא לן בפ הזהב חומש מעכב או לא אמאי לא פשטינן ליה דלא מעכב מהך משנה י"ל דהך מלתא דפשיטא היא ומשום אחריני נקטיה ולעולם אימא לך דחומש מעכב

ואמאי לא יהא אלא עם הארץ ותניא אין מזמנין על עם הארץ בעשרה [כך היתה גרסת רבינו] פירוש בעשרה כלומר אפילו בעשרה דבטיל לגבייהו, ואינו ניכר בין תשעה, אפי' הכי אין מזמנין עליו:

דתניא איזהו עם הארץ כל שאינו אוכל חוליו בטהרה דברי ר' מאיר וכו', וברייתא דבסמוך גריס למי בסוטה פ' נוטל איזה עם הארץ כל שאינו קורא ק"ש שחרית וערבית דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים כל שאינו מניח תפלין, והכא גריס ר' אליעזר ור' יהושע, מיהו אחרים דבסמוך דאמרי אפי' קרא ושנה וכו', אין זה ר' מאיר, והכי נמי איכא טובא יש אומרים שאינו ר' נתן בפ"ק דבבא בתרא גבי איוב, והני שני ברייתות מתניא שפיר לענין זימון כדאשכחן דמייתי לה הכא גבי זימון, ואין לומר דהך ברייתא דכל שאינו אוכל כו' מיירי להאמינו על התרומה ועל המעשרות, והא על ידי שהוא חשוד על הטהרות אינו חשוד על הדמאי כדאיתא בפ' עד כמה ואומר רבי דהאי דהכא דכל שאינו אוכל חוליו בטהרה מיתניא בתוספתא דעבודת כוכבים פ"ג לענין שנותנין לעמי הארץ בנות של חברים גדולות ופוסקין עמהם שלא תעשה על גביו טהרות אלא בפרישות חברים תנהוג כשהיא תחתיו, וחכמים אומרים כל שאינו מעשר פירותיו, ולענין להשיאו, ואחרי דברי רשב"ג שנה בתוספתא איזהו עם הארץ כל שאינו אוכל חוליו בטהרה דברי ר' מאיר וחכמים אומרים כל שאינו מעשר פירותיו, ולענין להשיאו בת חבר קאמרי, דכיון שאינו חשוד לעשר רק על טומאה, דכל הני עמי הארץ דברייתא דבסמוך ובפ' נוטל מיתניין לענין ששה דברים שנאמרו בעמי הארץ וכו' כדאיתא בפ' אלו עוברין:

אמר רב הונא הלכה כאחרים, מיהו האידנא אין אנו א מדקדקין בכך ורגילין אנו לזמן בעם הארץ כר' יוסי שלא יהא כל אחד הולך ובונה במה לעצמו, והכי נמי אמרינן בפ' חומר בקודש במס' חגיגה כמאן מקבלין האידנא סהדותא מעם הארץ כר' יוסי, ואע"ג דבפסחים פ' אלו עוברים קאמרינן ששה דברים נאמרו בעם הארץ אין מוסרין להם עדות, וגם ר"ח כתב והאידנא לא רגילי רבנן בהכי ומזמנין על עם הארץ, וה"ר שמעיה פירש דלית הלכתא ככל הני, דקיי"ל לקמן היודע למי מברכין מזמנין עליו ומשמע אפי' עם הארץ, ואין נראה דודאי התם לא קאי אהא שמעתא כלל, דודאי עם הארץ פשע במה שלא שימש ת"ח ושנה כו', אבל קטן לא פשע כלל, ובההוא דוקא איירי שמעתא דהתם:

שחיללו על גבי אסימון, פירש"י כסף שאין עליו צורה שקורין פלזו"ן בלעז, והקשה ר"ת מהא דאמר בפ' במה אשה יוצאה גבי יוצאין בסלע שעל גבי הצינית מ"ש סלע אילימא משום דכל מידי דאקושי מעלי לה ליעבד לה חספא אלא משום צורתא ליעבד לה פולסא, אלמא משום שיש עליו צורה, ועוד קשה מדאמר בפ' הזהב וצרת הכסף בידך לרבות כל דבר הניצר ביד ואפי' אסימון דברי רבי ישמעאל, ולמה טוב אסימון יותר ממעות הניתנות בסימן לבית המרחץ שאין מחללין עליהם כיון שאין עליהם צורה, ואומר ר"ת שיש עליו צורה אך אינו יוצא בהוצאה אלא ע"י הדחק, ולהכי מרבינן ליה בהזהב לרבות דבר הניצר וכו', מיהו אומר רבי שזה אינו קשה כלל לפירש"י מההיא דשבת דמשום צורתא ליעבד לה פולסא, לפי שכל דבר שאינו יוצא בהוצאה קרי ליה פולסא, וגם הוא חשוב טפי ממעות הניתנות סימן לבית המרחץ הואיל שבדבר קל יעשה עליו צורה ויוצא בהוצאה, ואדרבא קשה לר"ת דתנן בהזהב מעות הרעות קונות את היפות כו' אסימון קונה את המטבע, וכיון ששנה שמעות הרעות שיוצאין בהוצאה בדבר מועט מיקרי פירא כש"כ אסימון שאין דרך להוציא אלא בדוחק גדול, אבל לפירש"י אתי שפיר דהוה ס"ד דאסימון לא מיקרי פירות כ"כ הואיל ובדבר מועט יוצא בהוצאה שיעשה עליו צורה, ומחד לא שמעינן אידך:

שחללו על גבי אסימון. ולא הוה מצי למימר שחללו ע"ג מעות שניתנו לסימן בבית המרחץ, וככולי עלמא, ובאסימון פליגי תנאי בהזהב, משום דהא הוה ליה פשיטא, ולא הוה משמיענו שום חידוש

הקדש שחללו על גבי קרקע. וא"ת תלוש ולבסוף חברו כמחובר הוי והיכי קאמר שמואל בהזהב בונין בחול ואח"כ מקדישין, והא הוי כחללו על גבי קרקע, י"ל דס"ל לשמואל דתלוש ולבסוף חברו תלוש הוי, ואפי' אי הוי ס"ל כמחובר הוי גבי חומה דעלמא גבי חומת עזרה שלא יוכל להיות שם חומה אי לא הוי כתלוש כדמוקי לה לגבי מעילה הוי כתלוש, (מיהו לגבי מעילה הוי כתלוש) כדאמר בערכין סוף פרק האומר משקלי כיון דדר בה נפק שכר לחולין וה"ה לענין חילול, והקשה ה"ר אלחנן מדאמר במעינה פ' הנהנה מן ההקדש [דף כ' ע"א] דמייתי התם מסייע ליה לרב דאמר המשתחוה לבית אסרו, ודחי הנאה הנראה לעינים אסרה תורה והדר קאמר לימא מסייעא ליה הדר בבית של הקדש כיון שנהנה מעל ודחי ריש לקיש בהקדישו ואחר כך בנאו, אי הכי מאי איריא דתני דר בבית של מערה של הקדש לא מעל, ליתני בבית של אבנים שבנאו ואח"כ הקדישו לא מעל וכו', אלמא דר בבית שבנאו ואח"כ הקדישו אין בו מעילה, ובערכין מיירי שבנאו תחלה ואח"כ הקדישו, ואמר רבי דהתם לא הוי אלא דחויא בעלמא:

ונתן הכסף וקם לו. אין הפסוק אלא ויסף חמישית כסף ערכך והיה לו, ודרך התלמוד לקצר מקראות כמו בעירובין פ' הדר דקאמר בצר אל יורה, וכן לקמן פ' הרואה לקיים מה שנאמר כל החלומות הולכין אחר הפה, ואינו פסוק אלא מקצר ענין ויהי כאשר פתר לנו כן היה, וכן הרבה מקומות:

ונתן הכסף וקם לו, ותימא מה נפשך אי כסף דוקא אפי' כל מילי לא יועילו לענין חילול, ואי כסף לאו דוקא אפי' קרקע שפיר דמי, ואומר רבי דדרשינן לה בכלל ופרט, ונתן כלל, כסף פרט, והיה לו חזר וכלל ואו אתה דן אלא כעין הפרט דבר המיטלטל וגופו ממון יצאו קרקעות וכו', ובתורת כהנים פ' בחקתי דריש לה מקראי אחריני וכל ערכך יהיה בשקל הקודש מה תלמוד לומר לפי שנאמר ופדה יכול בעבדים ובשטרות ובקרקעות ת"ל בשקל הקדש, אין לי אלא סלעים של הקדש מנין לרבות כל דבר המיטלטל ת"ל ופדה, א"כ למה נאמר בשקל הקדש פרט לעבדים ולשטרות ולקרקעות, פירוש דפדה דכתיב בתריה בתר ואם בהמה הטמאה ופדה בערכך, ושמא מכח כלל ופרט וכלל דריש כדפרישנא, והא דמייתי קרא דונתן הכסף וקם לו, כך דרך התלמוד להביא דרשות פשוטות ביותר אעפ"י שאינו יוצא משם, כמו בנעוריה בית אביה כל שבח נעורים לאביה, ואע"ג דבהפרת נדרים כתיב, וכן ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה, שאין דרשה זו לר' יוסי הגלילי דעירובין פ"ק וריש פ"ב דגטין, וכן לי ולא לאורי וכן הרבה:

דאמר ר' יהושע בן לוי אעפ"י שאמרו קטן המוטל בעריסה אין מזמנין עליו אבל עושין אותו סניף ומשלימו לעשרה. פירוש ורב אסי דאמר מזמנין בעשרה קאי:

זאת תשובת רבינו תם וממנו תלמוד הלכה:

אשר שאלת מנין לנו להשלים קטן לעשרה ומאימתי זמן צירוף השלמה שלו, נראה בעיני כי מצטרף אפי' אינו יודע למי מברכין ולמי מתפללין אלא מוטל בעריסה מצטרף לעשרה, מדא"ר יהושע בן לוי בפ' ג' שאכלו אעפ"י שאמרו קטן המוטל בעריסה אין מזמנין עליו דהיינו אינו יודע למי מברכין ולמי מתפללין אבל עושין אותו סניף ומשלימין אותו לעשרה, סניף היינו לברכת המזון לעשרה בשם, ולעשרה שמתפללים משום דבר שבקדושה, וכן עבד אחד משלים אבל תרי לא כדאמר ריב"ל נמי התם, ואיפסקא מלתיה דריב"ל במילי אחריני דתניא כותיה, ש"מ דלית הלכתא ככל הני שמעתא דבשלהי סוגיא לאו אריב"ל קאי דאיפסיקא מלתיה ועוד דהא מסייע ליה רב אסי, ובבראשית רבה גריס הכי, אריב"ל תינוק עושין אותו סניף לעשרה, ובעי התם לשלשה מהו, ופשיט התם דכש"כ הוא ופליג אהא דשלשה אמימרא דריב"ל דהתם תלתא קולי ובמילתא דידן תלתא חומרי, ועוד פוסק התם לברכת המזון עושין אותו סניף, אבל לק"ש ותפלה עד שיביא שתי שערות, וליתא דתלמוד שלנו עיקר, והא דאמרינן לית הלכתא ככל הני שמעתתא לא קאי אדריב"ל אלא אשמועינן דאותן תשעה וארון ותשעה נראין כעשרה וקטן פורח נמי ואע"ג דתניא נמי הכי מוקמינן לה אליבא דרב נחמן או בקטן פורח ואינו יודע למי מברכין, אי נמי באינו פורח ויודע למי מברכין, דע"כ אמאי דתניא נמי הכי לא קאי ולית הלכתא, והיינו כריב"ל דאמר קטן המוטל בעריסה אין מזמנין עליו, הא אם יודע למי מברכין מזמנין עליו, אבל לסניף ולתפלה אפי' אינו יודע מצטרף, ואסניף ותפלה לא פליג רב נחמן מדקאמר קטן היודע למי מברכין אי נמי פורח מזמנין עליו ולא איירי לסניף ולתפלה, כדמוכח כולה שמעתא, ולהתפיסו ספר תורה או חומש לא מוכחא שמעתא אלא בפרקי דר' אליעזר איתיה גבי עבור שנה ומתוך אותו מדרש החמירו גם כאן ואע"ג דלא דמו להדדי דהתם לאו משום דבר שבקדושה הוא, וכן פירש רב האי גאון זצ"ל דקטן עולה למנין עשרה, ור"ח חולק עליו ולא מכח הלכה אלא שכן דרכו לתפוס חומרא שלא להוציא שם שמים לבטלה, ותניא כותיה דרב חסדא לעיל גבי אין מדקדקין בקטן, ואפי' לדברי ר"ח שמחמיר בזימון הוא מחמיר אבל בסניף לעשרה לא פליג אדריב"ל דקיי"ל כותיה וליכא מאן דפליג, ומה שפוסק בה"ג דקטן פורח ויודע למי מברכין מצטרף, נראה בעיני דאו או קאמר או פורח או יודע למי מברכין, ורבי מוסיף על דבריהם דאפי' מוטל בעריסה דאכל בי עשרה שריא שכינה, דכי גמירי ונקדשתי לא שנא גדולים ולא שנא קטנים ובלבד שיהי' תשעה גדולים דטפי מחד לא כדאמרינן גבי עבד דליכא יקרא דשמיא כולי האי, ועבד נמי איתא בכלל ונקדשתי, דשכינה שריא אכל מחוייבי מצות ובני ברית, והני מילי דמצטרפי בישראל גדול מברך אבל לאפוקי אינהו לא דאמרינן בשלהי ר"ה דכל מי שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן, והא דסלקי קטן ועבד ואשה אע"ג דליתנהו בתלמוד תורה למנין שבעה משום דס"ת לשמיעה קאי וברכתו אינה לבטלה דלא מברכין אקב"ו על התורה אלא אשר בחר בנו ונתן לנו את התורה, וצורנו יתן לכולם שלום, נשלמה התשובה וגם רבי השיבני אעפ"י שר"ת מ"כ התיר לעשות קטן סניף לעשרה ולתפלה בלא חומש בידו, הוא לא היה נוהג כן ולא עשה מעשה, וגם מה שמצריכין אותו לחומש בידו אינו בשום מקום רק בפרקי דר' אליעזר גבי עבור שנה מזכיר ס"ת. והכי איתא התם בג' מעברין את השנה ר' אליעזר אומר בעשרה ואם נתמעטו מביאין ס"ת ועושין עיגולא וכו' ואינו מזכיר שם כלל שיהא הקטן אוחז ס"ת, ואפילו היה בשום מקום לענין תפלה אומר רבי דהיינו דוקא ס"ת העשוי בגליון או חומש אחד מה' חומשי התורה העשוין בגליון אז נופל על זה לשון חומש ולא לשון ספר אבל חומש כעין שלנו לא היה בימי חכמים, ומה שאומר בקטן וס"ת עושין אותן סניפין בירושלמי ובב"ר, זהו או קטן או ס"ת כמו תשעה וארון כדאיתא בתלמוד שלנו שבמקום אחד מזכיר שם ס"ת ולית הלכתא הכי, ואעפ"י שיש בירושלמי כתוב כן קטן וס"ת עושין אותן סניפין, א"ר יודן קטן לס"ת עושין אותו סניף, ומשמע קצת כמנהג העולם, ושמא רוצה לפרש דלקריאת התורה מיירי שעולה למנין ז' אבל סניף לא הוי לעשרה, ולשון הירושלמי אכתוב בסמוך, וגם רבי לא רצה לעשות קטן וס"ת סניף לתפלה, וגם ה"ר יוסף כתב בתוספותיו ומסתברא דריב"ל קאי כרב אשי דפליג אמר זוטרא לעיל בריש פרקא גבי קורין לו ומזמנין עליו בעשרה, דמיקל בזימון דעשרה מזימון ג', והתם פסקינן כמר זוטרא דמחמיר בזימון דעשרה ולכך אין הלכה כריב"ל, וזהו לשון הירושלמי ר' סימון בשם ריב"ל ר' יוסי בן שאול בשם רבי קטן עושין אותו סניף לעשרה והא קתני אין מדקדקין בקטן, א"ר יוסי קיימא ר' סימון ר' חנינא בשם ריב"ל לשני קטנים נצרכה שאם היה קטן עושין אותו ספק ספק עושין אותו ודאי, ר' יודא בר פזי בשם ר' יוסי תשעה נראין כעשרה מזמנין מה מסויימין לא אפי' קטן ביניהן, ר' ברכיה א"ר יעקב בר זבדי בעי קומי ר' יוסי בר' אלעזר תמן קטן עושין אותו סניף לעשרה ומר אף הכא עושין אותו סניף לג' ומה אין תמן שמזכירין את השם עושים אותו סניף כאן שאין מזכירין את השם לא כש"כ, תני קטן וס"ת עושין אותו סניף, א"ר יודן כיני מתניתא קטן וס"ת עושין אותו סניף, ויש ירושלמי קטן לס"ת עושין וכו' בלמ"ד, מאימתי עושין אותו סניף ר' אבינא אומר פלגין רב הונא ורב יהודא תרויהון בשם שמואל חד אמר כדי שיהא יודע בטיב ברכה וחד אמר כדי שיהא יודע למי מברכין, א"ר יוסי כמה זמנין אכלית עם תחליפא אבא ועם ר' אבינא בר ביסי חביבי ולא זמנין עלי עד שהבאתי שתי שערות ע"כ לשון הירושלמי, ועל זה הגיה ר"ת ז"ל, וכן מנהג העולם ולא כמנהג רבה ותלמידיו דברכו, וגם ר"ח פירש לקמן כירושלמי, דרב נחמן דאמר קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו, זה שאמר רב נחמן משהוא נכנס לכלל י"ג שנה ולא הביא שתי שערות ידועות שהוא חשוב קטן אע"ג שהוא גדול, אם יודע למי מברכין והוא בן י"ג שנה מזמנין עליו פחות מכן לא, והא דשבחו לאביי דנפיק לברא ואחוי כלפי שמיא, לאו דוקא לאזמוני עליה אלא שיש בו בינה והוא קטן, שסובר ר"ח דקטן פורח היינו שהגיע לשתי שערות אבל השערות אינן גדולות לכוף ראשן לעיקרן שכן שיעורן, שאין דרך לגדל שער עד י"ג ופעמים עד עשרים, ורב נחמן לא אתא לרבויי אלא קטן פורח ויודע למי מברכין אבל קטן ממש לא אמר רב נחמן דפשיטא דלא פליג אברייתא דלקמן, ולעולם אין מזמנין על קטן אם לא הגיע לכלל שנים דהיינו שנת י"ג ולא הביא ב' שערות לכוף ראשן לצד עיקרן, מסקנא דמלתא אין עושין קטן סניף לעשרה לזימון ולשלשה ולתפלה עד שיביא ב' שערות כעובדא דר' יוסי בר תחליפא דירושלמי:

מצוה דרבים שאני. דאלים עשה דרבים דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל, דהיינו עשה שמקדשין את השם ואפי' היא מילתא דרבנן כגון לשמוע קדושה וברכו שלא מצינו לו עיקר מן התורה אפי' הכי דחי ליה לעשה דיחיד, דלא משמע דמיירי כגון בפרשיות לקרות בתורה שהיא מדאורייתא והוי עשה דאורייתא, אלא משמע דאפי' בעשה דרבנן מיירי דאלים שהוא של רבים, ומכאן תשובה לה"ג שפירשו שאם נקבר לו מת ביו"ט אחרון שהוא מדרבנן שנוהג בו אבילות יום ראשון דאורייתא דכתיב ואחריתה כיום מר ודחי לרגל שהוא מדרבנן, דאתי אבילות ודחי לעשה דרבנן שהוא יו"ט האחרון, דהכא משמע דעשה דרבים דרבנן כגון לשמוע קדושה וברכו דחי עשה דלעולם תעבודו, ועוד שלא מצינו אבילות יום ראשון אחר שנקבר המת מדאורייתא, דלא אמר הכי אלא לענין אנינות ולאכילת קדשים, ועוד דאמר בפ"ק דכתובות גבי מי שהיה פתו אפויה וטבחו טבוח וכו' ונוהג שבעת ימי המשתה שהן מדרבנן דחו אפילו יום ראשון של אבילות, אלא ודאי אינו מתאבל כלל עד שיעבור הרגל אפי' יום טוב האחרון, וכן עמא דבר:

המחדדין זה לזה בהלכה. ובתוך הסעודה שההלכה חשובה כשלשה, ולענין תפלה חשובה כעשרה רק שמחדדין שם בהלכה:

תשעה וארון. הא דאמר רב נחמן קטן היודע וכו' לעיל פרשינא לה והארכנו בה:

דף מח.

תשעה שאכלו דגן וא' שאכל ירק מצטרפין, וה"ה ג' ירק ושבעה דגן מצטרפין אבל טפי לא דרובא דמינכרא בעינן כדאסיקנא, וה"ה ב' שאכלו דגן ואחד אכל ירק מצטרפין, אבל איפכא לא משום דרובא דמינכר בעינן, ואמר בירושלמי תני שנים ואחד ירק מזמנין מתניתא כרשב"ג פירוש מלתא דרשב"ג היא בסמוך, ויש רוצים לחלק דדוקא לזימון עשרה מהני אכל ירק או שתיה אבל לג' לא מהני להצטרף ומשמעון בן שטח יש ראיה דשתיה מהני, דאפילו מאן דפליג עליה דוקא להוציא אחרים אבל להצטרף שפיר דמי, וכן נהגו העם:

סלסלה ותרוממך. יש ספרים דגרסי וכן הוא בירושלמי סלסלה ותרוממך ובין נגידים תושיבך, וכתוב שם כתוב בספר בן סירא וכו' ופסוק יש במשלי סלסלה ותרוממך תכבדך וגו' ויש ספרים דגריס לה הכי הכא:

יהבו ליה כסא אחרינא ובריך, הקשה ה"ר יעקב מקורביל כי איך נצטרף שמעון בן שטח עמהן, והלא כבר אכלו וסלקו עצמן מלאכול, ואמרו לעיל מאן יהיב לן גברא דמברך לן ואמרינן בפ' ערבי פסחים ובחולין פ' כסוי הדם כיון דאמריתו הבו ונבריך אסור למשתי עד דברכיתו, ופירש ה"ר שמואל ברכת המזון, ורב ושמואל נמי לעיל דהוו יתבו בסעודתא לא נצטרף רב שימי עמהן בהדייהו אלא לפי שלא סלקו עצמן מלאכול דקאמר אלו מייתו לי ארדיליא כו' אבל אלו סלקו עצמן מלאכול, ואומר רבי באמצע הסעודה ודאי אמרו מאן יהיב לן גברא דמברך לן קודם שסילקו עצמן מלאכול. מ"ר:

יהבו כסא אחרינא ובריך. משום דשתיה בכלל אכילה ומצי למימר שאכלנו והוי מחוייב דאורייתא בברכה אחת מעין ג' ויכול לפוטרן אע"ג שהן מחוייבין בג' ברכות שהיא ברכת המזון משום דשתיהן מן התורה לה"ר יוסף:

עד שיאכל כזית דגן. פירש"י ומכי אכיל דגן נפיק מיהא ואע"ג דכזית דגן שיעורא דרבנן הוא כדאמרינן בפ' מי שמתו הואיל ומחוייב מדרבנן מחוייב בדבר קרינן ביה ומחוייב בדבר מוציא אחרים ידי חובתן, וא"ת בקטן שהגיע לחינוך הא לא אמרינן הכי ההיא אפי' מדרבנן לא הויא אלא חיובא דאבוה עליה לחנוכיה. ותימא מה רוצה לומר שאם אינו מחוייב מדאורייתא איך יוציא אחרים שהם חייבין מדאורייתא, ועוד דלא קרי קטן שהגיע לחינוך חיובא דרבנן, ורבי פירש דודאי הוא אכל שיעורא דרבנן שהוא כזית והם אכלו כדי שביעה ומ"מ יכול הוא להוציא כי אפילו לא אכל כלל היה יכול להוציא כדאמרינן במס' ראש השנה פ' ראוהו ב"ד כל הברכות כולן אעפ"י שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם וברכת היין, וטעמא לפי שכל ישראל ערבין זה בזה, אבל ברכת הלחם והיין הוא מטעם שאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה ולכך אל יוציא אלא א"כ צריך לה המברך, אבל קידוש וברכת מצה שאינה אלא למצוה אעפ"י שיצא מוציא, וה"ה לכזית דגן וברכת המזון אין צריך אלא שיוכל לומר שאכלנו אבל מדאורייתא היה יכול להוציאן אעפ"י שלא אכל כיון שהוא גדול, ולא דמי לההיא דמי שמתו שהקטן אכל כדי שביעה והגדולים אכלו שיעורא דרבנן אבל אם לא אכל קטן אלא כזית לא היה מוציא הגדולים שגם הם לא אכלו אלא שיעורא דרבנן הואיל ובקטן איכא תרתי לפטורא שהוא קטן ואכל שיעור כזית כדפרשינן התם. מ"ר. ומיהו בירושלמי פ' מי שמתו גרסינן תני כל המצות שבתורה שאדם פטור אדם מוציא אחרים ידי חובתן חוץ מברכת המזון והא תנינן כל שאינו חייב בדבר אינו מוציא הרבים ידי חובתן הא אם היה חייב אעפ"י שיצא מוציא, א"ר לייא שניא היא ברפת המזון דכתיב ואכלת ושבעת וברכת וכו' מי שאכל הוא יברך משמע דמי שלא אכל אינו מוציא אחרים מברכת המזון ושמא מדאורייתא ודאי יכול הוא להוציאו ומדרבנן הוא דקאמר ולאסמכתא בעלמא מייתי לקרא, וגם מן התורה צריך לברך מי שאכל אם יודע לברך קודם למי שלא אכל אעפ"י שהוא גדול. ומסקנא דמלתא הכי הוה להצטרף מצטרף לזימון אפילו בעלה של ירק או בשתיה, אבל להוציא אחרים ידי חובתן אפי' אכלו כדי שביעה מדאורייתא והמברך לא אכל אלא כזית מוציא אחרים ידי חובתן, ולא כדברי ה"ג דמי שאכל כזית דגן אינו מוציא אלא אותן שלא אכלו כי אם שיעורא דרבנן דהא ינאי וחבריו אכלו שיעורא כדי שביעה, ואם אכל שמעון בן שטח כזית היה מוציאן וכן פירש רבינו שלמה שלא יתכנו דברי ה"ג דינאי וחבריו אכלו כדי שביעה, מיהו היה נראה היכא שכולן יודעין לברך מצוה מן המובחר שיברך אותו שאכל כדי שביעה ולא אותו שאכל כזית דומיא דינאי וחבריו שלא היו יודעין לברך ולכך הוציאן שמעון בן שטח

עד שיאכל כזית דגן. אבל שתיה ועלה של ירק לא מהני דבעינן אכילה ודבר הראוי לומר עליו ג' ברכות, או שמא ברכה אחת מעין ג' שפיר דמי מדנקט כזית דגן ולא נקט פת וטעמא הואיל והיא אכילה ואיכא ברכה דאורייתא אי הוה ביה שיעורא שפיר דמי:

דף מח:

תקנו ביבנה הטוב והמטיב ולפיכך קבעוה בברכת המזון שכולה היא הודאה ואמרינן בירושלמי על חורבן ביתר באותה שעה נגדעה קרן ישראל ואינה עתידה לחזור עד שיבא בן דוד ולפיכך סמכוה אצל בונה ירושלים כלומר שתחזור קרן ישראל למקומה בביאת בן דוד שהיא בבונה ירושלים

ובשבת מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה, יש אומרים שפותח במקום רחם נחמנו ומסיים כי אתה הוא בעל הישועות ובעל הנחמות ברוך אתה ה' מנחם ציון ובונה ירושלים. אבל רש"י לא פירש כן דמ"ש נחם מרחם אלא ה"פ כלומר אינו צריך לא להתחיל ולא לסיים בשל שבת אלא מתחיל ומסיים בנחמה בנין ירושלים קרוי נחמה כל היכא דמתחיל בין רחם בין נחם כך הוא פירוש הנכון, אבל ה"ר יום טוב פירש על רחם שהוא לשון תפלה ואין לומר לשון תפלה, אבל נחם אינו תחנונים אלא כלומר הנחם על הרעה לעמך ואינו לשון תחנונים, ולא נהירא דהכל משמע לשון תחנונים, ואמרינן נמי בירושלמי דשבת פ' אלו קשרים, ותני אסור לשאול צרכיו בשבת ר' זעירא שאל לר' חייא בר אבא, מהו למימר זונינו פרנסנו וכלכלנו בשבת, אמר לו טופס ברכות כך הוא, וכש"כ דרחם אינו כל כך לשון תפלה יותר מנחם, והכי א"ל אינו אומר אלא בנחמה בלבד. וטעמא נראה כמו שמפרש בירושלמי דפ' תפלת השחר א"ר חייא בר יצחק בש"ר חנינא דצפרין, יחיד בט' באב צריך להזכיר מעין המאורע רחם ה' אלהינו על ישראל עמך ועל ציון משכן כבודך ועל העיר החריבה והשוממה וכו', רבי אבדימי בצפורין בעי קומי ר' מונא איכן אומרה, א"ל ואדיין אין את לזו כל דבר שהוא לבא אומרה בעבודה וכל דבר שהוא לשעבר אומרה בהודאה, ומתניתין אמרה כן נותן הודאה לשעבר וצועק על העתיד לבא, פירוש ולכך אומר רצה והחליצנו בברכת רחם שהיא להבא וכן יענה ויבא, ועל הנסים אומר בברכת נודה לך על שם שהיא לשעבר, וכן בתפלה יעלה ויבא ברצה ונחם בבונה ירושלים ועננו בשומע תפלה ולצבור בין גואל לרופא שכולם להבא, ועל הנסים בהודאה שהוא לשעבר. קצרו של דבר כל דבר שהוא לשעבר אומר בברכה שהיא לשעבר ודבר שהוא להבא אומר בברכה שהיא להבא:

ר' יוסי אומר וכו' כל הני תנאי לא פליגי אהדדי אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא:

ומלכות בית דוד בנחמה לא יצא ידי חובתו, פסק ר"ח דקיי"ל בכולהו אם לא אמר לא יצא ידי חובתו:

דף מט.

ומ"ד אינה צריכה מלכו' קסבר דאורייתא ולמ"ד דאורייתא נראה שלא היה פותח בה בברוך אלא חותם בה בברוך הואיל והיא סמוכה לחברתה כמו שאר ברכות הסמוכות, ובתוספתא תניא ר' יוסי הגלילי היה מאריך בה וחותם בה, משמע שהיה סובר הטוב והמטיב דאורייתא ולכך היה חותם בה והיה עושה אותה ארוכה ומסתמא לא היה פותח בה בברוך, שאם היה דרבנן למה היה לו להאריך בה והאמרינן לעיל תדע דהטוב והמטיב לאו דאורייתא שהרי פותח בה בברוך ואינו חותם בה בברוך, אלא ה"ק שאם היתה מן התורה היה לו להיות כמו האחרות שחותם בברוך ולא תפתח בברוך הואיל והיא סמוכה לחבירתה כמו האחרות, ומה שפירש"י שאעפ"י שהיא מן התורה פותח בה בברוך ואעפ"י שהיא סמוכה לחבירתה שכולה הודאה ואין הפסקה ודומה לברכת הפירות והמצות, לא נהירא כי למה יש לשנות משאר ברכות שלפניה שאין פותחין בה בברוך וחותמין בה בברוך הואיל והיא סמוכה לחבירתה:

ומ"ד א"צ מלכות וכו'. מיהו אנן קיי"ל דהטוב והמטיב דרבנן ולכך היא צריכה מלכות כדאמר לקמן צריכה שתי מלכיות לבר מדידה, ואעפ"י שאין שייך שתי מלכיות בברכת הארץ כיון שהיא סמוכה לחבירתה, מ"מ כיון שתקנו בה מלכות משום בונה ירושלים תקנו בה מלכות ג"כ בשביל ברכת הארץ ובשביל בונה ירושלים לא סגיא דלא תקון כדאמרינן משום מלכות בית דוד, והאומר בברכת ירושלים אבינו מלכנו רוענו זוננו וכו' אינו אלא טועה שאין להזכיר בה בבונה ירושלים מלכות שמים ואל יזכור מלכנו:

יתיב ר' זירא אחורי דרב גידל ויתיב רב גידל קמיה דרב הונא ויתיב וקאמר, איני יודע מי אמר להא מילתא אי רב גידל או רב הונא:

ולא ידענא אי אמר בה שמחה וכו' פרש"י ר' זירא קאמר ליה, מיהו הלשון משמע כי מה שאמר ותו יתיב וכו' אותו יתיב קאמר ולא ידענא אי קאמר בה שמחה וכו' דר"ח לא שייך ביה שמחה, או שמא משום דכתיב וביום שמחתכם וגו' ובראשי חדשיכם איתא מיהא ר"ח ליום שמחה, ועוד דשמחה כתב לרגלים ומצינו ר"ח דאיקרי מועד, אבל בשבת לא אשכחן דכתיב ביה שמחה:

אי חתים אי לא חתים. דלא חשיבא הך ברכה אלא כמו ברכת הפירות וברכת המצות ואינה אלא הודאה בעלמא וזכרון המאורע:

דף מט:

אבל פתח בהטוב והמטיב חוזר לראש כדאמרינן לעיל גבי י"ח שאם עקר רגליו חוזר לראש וכאן אין לך עקירת רגל אחר אלא סילוק סדר ברכות והוי כמו הפסקה גמורה

ברכת המזון אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל. ולאו משום שמותר להתענות בר"ח שהרי אסור להתענות בו כדאמרינן בפ"ק דר"ה ובמגילת תענית, מ"מ אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל דבר שצריך ברכת המזון כי יאכל פירות או ירקות דבר שאין צריך ברכת המזון, אבל ביום טוב לא סגי דלא אכיל פת, וקשה דאמרינן בסוכה אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל חוץ מלילה הראשונה דיליף ט"ו ט"ו מחג המצות וי"ל דה"פ אי בעי לא אכיל בסוכה אבל בשביל יום טוב צריך לאכול וא"ת מאי נפקא מינה אי צריך לאכול משום יום טוב או בשביל סוכה. י"ל דנפקא מינה כגון שירדו גשמים ואכלו חוץ לסוכה, עתה בשביל יום טוב שפיר דמי, אבל אי בשביל סוכה כגון ביום טוב ראשון צריך לחזור ולאכול בסוכה לאחר שיפסקו הגשמים דילפינן ט"ו ט"ו מחג המצות, והא דאמרינן בפ' אלו דברים מר בריה דרבינא הוה יתיב בתעניתא כולא שתא וכו' משמע שהיה מתענה ביום טוב, מפרש ר"י דבתענית חלום קאמר אבל בשאר תעניות אסור:

מסקנא דמילתא היכא שסיים בונה ירושלים ולא פתח הטוב והמטיב אומר בא"י אמ"ה אשר נתן שבתות לעמו ישראל וכו' וכן בימים טובים ור"ח וחותם בה בשל ר"ח הואיל ולא איפשיט לן, אעפ"י שהיא ברכה הסמוכה לחבירתה פותח בה בברוך הואיל והיא מדרבנן, מידי דהוה הטוב והמטיב שהיא מדרבנן ופותח בה בברוך ועוד שאינה אלא אקראי בעלמא. ומהאי טעמא נמי שמא אי לא חתים בשל ר"ח ולא אמר נמי שמחה שפיר דמי הואיל ואינה אלא מדרבנן, ואם שכח להזכיר מעין המאורע בסעודה ג' של שבת אם לא היה צריך לאכול פת כי אם מיני תרגימא כמו שמפרש ר"ת מידי דהוה אסעודה ג' של שבת שאם השלימה במיני תרגימא יצא ומשום הכי בסעודה ג' של שבת אם שכח להזכיר של שבת אין מחזירין אותו ואפי' אכל פת הואיל ואינה חובה כמו סעודה ראשונה. מיהו בכתובות פ' אעפ"י גבי משרה אשתו ע"י שליש משמע דחשיב סעודה ג' כמו הראשונה וצ"ע. ואי אקלע יום טוב ושבת בהדי הדדי או ר"ח ושבת כולל ואומר ברוך שנתן שבתות למנוחה וימים טובים לעמו ישראל וכו', וכן של ר"ח כולל בשל שבת וכדפרישנא:

עד כמה מזמנין. וה"ה ברכת המזון בלא זימון אלא רבותא אשמועינן אפילו על כזית מזמנין:

אם עבר צופים. פירש"י מקום שיכולין לראות משם בית המקדש. וקשה לרבי דא"כ הוה ליה למימר וכמדתה לכל רוח כדאיתא במי שהיה טמא איזו היא דרך רחוקה מן המודיעים ולחוץ וכמדתה לכל רוח, ע"כ נראה דצופים אינו שם מקום אלא מקום שיכולין לראות פני המקדש משם כדתניא בתוספתא אי זו היא צופים הרואה ואינו מפסיק ובתוספתא דסוטה תניא גבי מערכי המלחמה צופים וזהו ודאי אינו מקום קבוע אלא מקום שיכולין לראות המלחמה משם. מ"ר:

שורפו לפני הבירה. פירש"י בפסחים משום דכל שפסולו בקדש באש ישרף כדדרשינן בפסחים פ' כל שעה. ואין נראה לר"י דא"כ אפילו עבר צופים נמי יחזור לשורפו לפני הבירה, ואומר רבי דלא אמרי' הכי בפ' כל שעה אלא לגבי קדשי קדשים וכי עבר צופים לא אטרחוהו רבנן לחזור, אבל אין נראה לפרש שחוזר ושורפו לפני הבירה כדי לביישו דהתם לא שייך טעמא דכדי לביישו דקאמר בפ' כיצד צולין גבי נטמא מעוטו והנותר שורפין אותו על גגותיהן וכו' ורמינהו מי שיצא חוץ לירושלים וכו' עד ואם לאו שורפו לפני הבירה ומאי קושיא ודילמא הכא היינו טעמא כדי לביישו והתם לא שייך טעמא דכדי לביישו אלא בניטמא שלם או רובו, אלא ש"מ כדפרישנא. מ"ר:

זה וזה בכזית. אומר ריב"א שמפרש בירושלמי משום שבשר קודש אינה בטילה ברוב כמו חמץ והוי בכזית. ורבי מאיר סבר ואכלת זו אכילה ואכילה הויא בכזית ואומר רבי דהני קראי לאו דרשה גמורה היא אלא אסמכתא בעלמא דמדאורייתא בעינן שביעה גמורה כדאמרינן לעיל במי שמתו וכי לא אשא פנים כו' שאני אמרתי ואכלת ושבעת והם החמירו עד כזית ועד כביצה משמע דהני שיעורי דרבנן ואמרינן נמי התם לעיל בההיא פרקא כגון דאכל שיעורא דרבנן דאתי דרבנן ומפיק דרבנן ופירש"י שם שלא אכל אלא כזית, ואמרינן נמי בפ"ב דסוכה ואיתא נמי בפרק כל הבשר ובפ"ק דסוטה וכשהעלו לר' צדוק אוכל פחות מכביצה נטלו כו' ולא בירך אחריו וה"ה פחות מכזית לר' מאיר, דאיזה הוי מדרבנן הואיל וכזית מדאורייתא, והא דאמרינן לעיל להוציא אחרים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן לאו משום דכזית הוי שיעורא דאורייתא דאפילו לא אכל כלל היה יכול להוציאם מדאורייתא הואיל והוא גדול מידי דהוה אקידוש וברכת המצות כדפרישנא לעיל בעובדא דשמעון בן שטח. מ"ר:

וה"ר יעקב מקורביל הקדוש היה אומר דמדאורייתא הוי שיעורא כזית ושיעורא דפחות מכזית דרבנן בבריה דעלמא כגון בגרגיר ענבים אחד שצריך לברך אחריו מדרבנן אבל פחות מכזית ומכביצה בדבר שאינו בריה אין צריך לברך ומביא מן הירושלמי ראיה דקאמר התם בפ' כיצד מברכין, רבי יוחנן נסיב זיתא ובירך לפניו ולאחריו והוה ר' חייא בר אבא מסתכל ביה א"ל רבי יוחנן בבלאה למה את מסתכל וכי לית לך כל שהוא מין ז' טעון ברכה לפניו ולאחריו, א"ל אית לי ומה צריכה ליה מפני שגרעינתו ממעטתו ולית ליה לר' יוחנן מפני שגרעינתו ממעטתו ומה עבד ליה ר' יוחנן משום בריה, לכן אפילו אכל פרידה אחת של ענבה או פרידה אחת של רמון טעון ברכה לפניו ולאחריו, מיהו תלמוד שלנו אינו סובר כך מדקאמר ולא אשא פנים לישראל וכו' משמע והם מדקדקין היינו מדרבנן וגם בתלמוד שלנו גבי ר' יוחנן אינו אומר זה התירוץ אלא מוקי לה בזית אגורי, אך נוכל לומר שאינו חולק על הירושלמי דמיירי לעיל בזית מליח שלא היה שלם ולהכי משני דצריך שיעור שלם מכזית הואיל ונחלק לשנים והוסר הגרעין, אבל בירושלמי מיירי כשהזית היה שלם ולכך סובר שיש לברך אפילו בפרידה של רמון. וכן פירש ה"ר יוסף לעיל שאין תלמוד שלנו חולק על הירושלמי והיינו מטעם דפרשינא, ומיהו אין חולק בזה שיכול לסבור שכל השיעורין דכזית וכביצה הוי מדרבנן:

ואכילה בכזית. ואומר רבי דהלכה כרבי מאיר דאמר בכזית ואע"ג דקיי"ל ר"מ ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה בעירובין פרק מי שהוציאוהו הכא הלכה כר"מ משום דקם ליה רבי יוחנן בשיטתיה דאכל כזית מליח ובירך עליו תחלה וסוף ואמרינן לעיל אינו מוציא אחרים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן, ואם אנו אומרים מוחלפת השיטה וסבירא ליה לרבי יהודה כזית אתי שפיר טפי וגם אביי דלא מחליף על פסקא לא אשכחן דפליג וכן פסק ר"ח וה"ג ושאלתות דרב אחאי פרשת והיה עקב דהלכה כר"מ בכזית, ואף ע"ג דלענין יום הכפורים בעינן ככותבת, וכן לענין שתיה או"ר שיש להחמיר לברך על היין ואפי' שתה פחות מכדי לוגמיו ואע"ג דלענין יום הכפורים בעינן מלא לוגמיו לענין שתיה בבציר מכדי לוגמיו סגיא ואפי' מ"ד באכילה בכביצה יכול להיות לומר כן בשתיה, מיהו או"ר דלפניו צריך לברך ואפילו בפחות מכזית דאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה וכן פסק הרב האלפסי זצ"ל ואמר נמי והעלו לר' צדוק אוכל פחות מכביצה ואכלו חוץ לסוכה ולא בירך לאחריו משמע אבל לפניו צריך לברך. ואמרינן בירושלמי פ' כיצד מברכין כל שאומר אחריו שלש ברכות אומר לפניו המוציא התיבון והרי פחות מכזית אין אחריו ג' ברכות מעתה לא יאמרו לפניו המוצי' א"ר יעקב בר אחא לשאר מינין נצרכה, פירוש לשאר מיני מאכל של ה' המינין כגון מעשה קדרה ופת אורז ודוחן ופת הבאה בכסנין דלא קבע סעודתו עילויה שאין אומר ג' ברכות ואין אומר לפניו המוציא והא דאמרינן לעיל ובנדה פרק בא סימן לאתויי ריחני שטעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם ולא קאמר לאתויי פחות מכזית, לפי שרוצה לומר שיש מינין שאינן טעונין ברכה לאחריו ואף ע"פ שטעונין לפניה, מיהו לעיל פרק כיצד מברכין פירשנו דמספקא לרבי אם טעונין ברכה לאחריו לכל הפחות בורא נפשות דדילמא ג' ברכות לא בירך אבל בורא נפשות בירך, ובירושלמי דסוכה אמרינן גבי העלו לר' צדוק אוכל פחות מכביצה ונטלו במפה ואכלו חוץ לסוכה בלא ברכה הוו סברין למימר שלא בירך שלשה ברכות הא ברכה אחת בירך אשכח דתני לא ברכה אחת ולא ג' ואין לידע אם רוצה לומר ברכה ראשונה של ברכת המזון או ברכה אחת מעין ג' מיהו ברכת בורא נפשות לא מפקינן מיניה:

חזרתו כטומאתו. לפירוש רשב"ם ור"ת שסוברים דלקבל טומאה הוי כביצה ניחא אבל לפירש"י צריך לומר דהוי לטמא אחרים ופי' כתבתי פ"ק דחולין:

בשלשה אומר נברך. ואי אפשר לומר ברכו דהוי משמע דיכולים לזמן אפילו בשנים ואע"ג דכתיב גדלו דהוי כמו ברכו כיון דאמר אתי הוי כמו נברך. ה"ר יוסף:

נברך אלהינו. ול"ג לאלהינו כלומר דלגבי שיר והודאה ברכה בלמ"ד כמו שירו לה' והודו לה' וכן גדלו לה' אבל גבי ברכה לא מצינו בלשון הזה וכן מפורש בסדר רב עמרם:

אמר שמואל לא יוציא אדם עצמו מן הכלל. ירושלמי שמואל אמר אינו מוציא עצמו מן הכלל התיבון והרי ברכת התורה הוא אומר ברכו א"ר אבון מכיון שהוא אומר המבורך אינו מוציא עצמו מן הכלל:

תנן בשלשה והוא אומר ברכו. וס"ד השתא דברכו עדיף דברכו הוי צווי לברך את השם אבל נברך אלהינו אינו אלא נטילת רשות:

דף נ.

אלא לאו ש"מ נברך עדיף. מכאן ליכא למשמע דנברך עדיף אלא הא דאשכחן ודאי דברכו לא עדיף מנברך אלא נברך עדיף לא מוכח דמצינו למימר דתרויייהו כי הדדי נינהו ולהכי הגיה רש"י אלא לאו ש"מ אף ברכו, מיהו בכך אין להגיה דנברך עדיף היינו חשוב כמו דאמרינן בעלמא היקש עדיף ופירושו חשוב וגזירה שוה עדיף פ' איזהו מקומן שר"ל שההיקש חשוב ואין לבטלו בפני ג"ש, והכי נמי קאמר נברך חשוב כמו ברכו ולכך טוב לו לאדם שלא יוציא עצמו מן הכלל:

והנוקדנין תופסין אותו על כך. פירש"י דווקנין, ורבי פי' נוקדנין מדקדקים בדבר שלא לצורך וכן שנינו במס' דרך ארץ לא יהא אדם מן הנוקדנין ולא מן הנימקין, וכן בנדרים א"ר חסדא מאן משאיל להו להני נוקדנין דייסא היכי מעלי כלומר מדקדקים בדברים שאין בהם צורך ובירושלמי ובאיש לרבי זירא בגין דצווח רבי יעקב בר אחא לר' חייא בר בא נוקדנא:

על המזון הרי זה בור. דמשמע שמברך לבעל הבית המאכילו דאי לרחמנא הוא מברך למה מזכיר מזון בלא מזון יש הרבה לברכו:

אמר רבא הלכה כר' עקיבא. והכי קיי"ל הילכך בין בעשרה בין במאה בין ברבוא אומר נברך אלהינו על המזון שאכלנו משלו, אבל בג' אין צריך להזכיר מזון כדאמרינן לעיל וגם בעשרה נמי אם אינו רוצה להזכיר מזון הרשות בידו. ונימא ובטובו חיינו ולא נימא חיים ולא נימא מטובו:

שמע ריש גלותא ואיקפד. שלא היו נמנים עמו משום ברוב עם הדרת מלך והם היו יודעים שלא היה רוצה ריש גלותא לזמן עליהם אחר שגמרו סעודת' ויכולין לומר נברך שאכלנו דלא גרע מבא בסוף הסעודה ואכל עלה של ירק ולכך אומרים כולם נברך שאכלנו משלו. וכן פירש הר' יוסף:

אמר ר"ע מה מצינו בבית הכנסת וכו'. משמע דר' יוסי הגלילי מודה בבהכ"נ מדקאמר ליה מה מצינו ומאי שנא תפלה מברכת המזון, ויש לומר תפלה לא חלקו בין עשרה למאה לפי שבתפלה אלו נכנסין ואלו יוצאין ולאו אדעתיה דש"ץ אבל ברכת המזון שהן קבועין ומעורבין שם יחד אין לטעות בזה שאין יוצאין עד אחר ברכת המזון:

אמר רבה תוספאה וכו'. ודוקא נקט שהשנים מזמנין על האחד אבל אם ברכו שנים אין השלישי יכול לזמן עלייהו דא"כ הוה מצי למינקט רבותא טפי דהאחד מזמן על השנים, וכי תימא דהיינו רבותא שהאחד אינו יוצא בזימון השנים הואיל ובירך וכש"כ שנים שברכו דהא אין זימון למפרע דהא פשיט' שאין זימון למפרע כיון שבירך ל"ש אחד ולא שנא שנים:

הא קמ"ל כדר' אבא אמר שמואל שלשה שישבו וכו'. ועדיין לא אכלו אלא ברכו ברכת המוציא ועדיין לא אכלו שיעור ברכה אין רשאין לחלק כיון שדעתן היה לגמור סעודתן וחומרא שהחמירו חכמים בדבר וממשנה יתירה שמעינן לה ושלשה שהתחילו לאכול כאחת קתני. ובירושלמי גריס בריש פרקין הכא את אמר חייבין לזמן והכא את אמר אין רשאין ליחלק שמואל אמר כאן בתחלה כאן בסוף, איזהו בתחלה ואיזהו בסוף תרין אמוראין חד אמר נתנו דעתם לאכול זהו בתחלה אכלו כזית זהו בסוף וחד אמר אכלו כזית זהו בתחלה גמרו לאכול זהו בסוף, ולפי הירושלמי משמע שמקשה ממשנה למשנה ומתרץ דלא קשיין אהדדי ולפי התלמוד שלנו דקאמר תנינא חדא זימנא משמע שאינו מדקדק אלא מייתור המשנה. ור"ח פירש כל זמן ששלשה אכלו כאחד אפילו כל אחד ואחד אכל מככרו מצטרפין לזימון אע"ג שאין אוכלין שלשתן מככר אחד והכי נמי אמרינן בכיצד מברכין דאוכלין כאחת חשיבי אע"ג שאוכלין מג' ככרות ולפי זה משמע שאינו גורס כגרסת הספרי' שלנו וכן גורס רבינו אלפסי דגרסינן תנינא חדא זימנא ג' שאכלו כאחת חייבין לזמן א"ר אבא אמר שמואל הכי קתני שלשה שישבו לאכול אע"פ שכל אחד ואחד אוכל לעצמו אינן רשאין ליחלק וזהו כגרסת ר"ח ז"ל:

דף נ:

אבל אזמון עלייהו בדוכתייהו פרח זימון מינייהו פירש"י אבל אזמון עלייהו הני כגון שנצטרפו אלו עמהן לזימון כדאמרינן לעיל קוראין לו ומזמנין עליו ובירכו החבורות ואלו לא היו שם אלא כדי נברך וברוך הוא ועכשיו באין לברך לא מזמני דפרח מינייהו חובת זימון ותו לא הדר עלייהו ומיהו בתורת זימון עם חבורתם יצאו והוי כזימן כל אחד עם חבורתו ואינו מתישב הלשון בעיני רבי דפשיטא שלא יצאו עוד בזימון שכל אחד בירך עם חבורתו ומה לשון הוא פרח זימון מינייהו כי למה צריכין צירוף כיון שיצא כל אחד מזימון ע"י ג הראשונים שהיא חבורתו הראשונה וכי חידוש הוא לומר אם זימן כל אחד עם חבורתו שלא יצטרפו עוד לחבורה אחרת ועוד מה ראיה ממטה שחלקוה דפרח טומאתה ישנה ממנה ואפי החזירה מה דומה זה לחזרה והלא לא חזרה חבורה ראשונה והלא אין דומה זה אלא לקלקלוה בלא החזירוה הכא נמי כיון שנפרדו לא יצטרפו בחבורה זאת ואלו היה מביא ראיה שכשהיה חוזרין לחבורתם ראשונה אין מצטרפין עמהן אז היה הנדון דומה לראיה ומה שפירש"י לא אמרן אלא דלא אזמון עלייהו כגון שהיו ד בכל חבורה דהשתא נשאר בכל אחת שיעור זימון והפורשים הללו היו צריכין לצאת לחוץ קודם שגמרו החבורות סעודתן יקשה כי למה הוצרך לפרש שהיו ד שאפילו לא נשאר שם כי אם שנים שלא היו מתחלה כי אם ג היה יכול לפרש כן שלא זימנו עדיין החבורות הראשונות וגם הלשון דעל שלשה שלשה בני אדם משמע שאין החבורה כי אם שלשה שלשה ונראה היה בעיני רבי לפרש שאפילו היו ד בחבורה ופירשו אחד מכל חבורה ונצטרפו לחבורה אחת כיון שזימנו הג הנשארים לבד או בא אחר מן השוק ונצטרף עם השנים שנשארו מחבורות הראשונות וזימנו בלא שלישי שפרח זימון מינייהו כיון שפקע ראשונים מהן ולא יצטרפו עוד ולשון אזמינו עלייהו אינו רוצה לומר הפורשים לזמן עם הראשונות אלא כלומר שזימנו חבורות ראשונות לבדם על פני אלו ואלו לא יצטרפו עוד לזימון (אפילו לזימון דפרח זימון מינייהו כמו במטה שנחלקה שפרחה טומאה ישנה ממנה ולא הוחזר עוד לה אפילו החזירוה הכא נמי לא יצטרפו עוד לזימון ולא יועיל עליהם עוד שום צירוף ובתוס' ה"ר יוסף פירש כן וז"ל אמר רב חסדא והוא שבאו מג חבורות של שלשה שלשה בני אדם שאף ע"פ שהן מזמנין אינן רשאין לחלק מחבורתו כל אחד מפני שמפקיען מזימון אלא יחזור כל אחד לחבורתו אמר רבא אם מיהרו השלשה הנועדים משלש חבורות ובירכו בזימון פקע זימון מכל חבורה אע"פ שחוזרין לחבורתן ואם אוכלין עמהן מכאן ולהבא מצטרפין לזימון אבל בסעודה הראשונה וזימנו לעצמן עכשיו אין מצטרפין לאותה אכילה כדתנן מטה שנגנבה וכו דייקי מינה כיון שחלקוה פקע טומאה מינה אע"פ שהחזירוה טהורה וכן אלו כיון שנחלקו וזימנו לעצמן פרח זימון מינייהו ולא דמי להך דלעיל דקדים חד מינייהו ובריך וכו דהתם לא מיפטר מזימון והכא מיפטר וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון הילכך מדמי לה למטה וכל לשון השמועה מגומגם לפירוש זה ואי אפשר ליישבו וצ"ע עוד פי שמועה זו ולשון הספרי אינו מתישב לפירוש ה"ר יוסף

אלמא כיון דפלגוה פרח לה טומאה מינה כו'. וא"ת מדתנן בסוף פ"ח דכלים ומייתינן לה פ"ק דסוכה מטה מטמאה חבילה ומטהרת חבילה כלומר אינה מקבלת טומאה ועולה לה טבילה אלא כשהיא יחד דלאו כלי הוא עד שיתקננה וחכמים אומרים מטמאת איברים ומטהרת איברים כלומר עדיין טומאה ישנה עליה ולא טהרה ע"י שנלקחה לאיברים ומטהרת איברים מאי ניהו בארוכה ושתי כרעים וקצרה ושתי כרעים למאי חזי למיסמך אגודה ולמישדא אשלי ולמיתב עלה כדאמרינן התם פ"ק דסוכה, וי"ל דלא מיירי הכא בארוכה ושתי כרעי' וקצרה ושתי כרעים דלא חזו למיסמך אגודה. א"נ י"ל מאי דקאמר מטה מטמאה איברי' להבא אבל טומאה ישנה פרחה ממנה ואע"ג דחזיא למיסמך אגודא ולמישדא אשלי ולמיתב עלה, א"נ י"ל דבעינן תרתי חדא למיסמך אגודא וראוי להחזירה ולכך כי גנבוה או חלקוה אינה ראויה עוד להחזיר. וא"ת ומאי קא בעי התם למאי חזיא והלא הדיוט יכול להחזירה לאביי דתלי טעמא בפרק במה אשה דניטלו עינבליהן טמאין לפי שהדיוט יכול להחזירם והתם נמי הדיוט יכול להחזירן, אומר רבי אלחנן וצ"ע במסכת כלים פי"ח מטה שהיתה טמאה מדרס נטלה ממנה קצרה ושתי כרעים ארוכה ושתי כרעים טיהרה ורבי נחמיה מטמא והשתא לרבנן אמאי טהורה הא חזיא ליסמך אגודא ולמאי דפרישנא דבעינן תרתי ראוי להחזירה ומיסמוך אגודא מצינו לאוקמא הך דמס' כלים במטה שגנבוה או שחלקוה אחים או שותפין שאין ראוי להחזירה ובתוספתא דכלים תניא נטלה קצרה ושתי כרעים טמאה מפני שהיא כמטה ויושב עליה ואם מתחלה עשאה לכך טהורה מפני שהוא כאורייבו ארוכה ושתי כרעים ור' נחמיה מטמא מפני שסומכה בצד האיבוס או בצד המטה ויושב עליה וחכמים מטהרין:

תניא אם יש שמש ביניהן השמש מצרפן. ולא מיבעיא שתי חבורות שאוכלות בבית אחת כדקתני מתניתין אלא אפילו בשני בתים שאין ראויין להצטרף שאין רואין אלו את אלו ובדילין אלו מאלו השמש מצרפן ואורחא דמילתא נקט במשנה שתי חבורות שאוכלות בבית אחד השמש מצרפן וה"ה בשני בתי' וכן פסק בה"ג וכן משמע בירושלמי רבי יונה ורבי אבא בר' זמינא בש"ר זעירא לשני בתים נצרכה, א"ר יוחנן והן שנכנסו משעה ראשונה על מנת כן אילין בית נשיא מה את עביד לון כבית אחד או כשני בתים נאמר אם דרכן לעבור אילו לאילו מזמנין ואם לאו אין מזמנין ר' ברכיה מוקים לאמוריה על תרעא מציעתא דבי מדרשא והוא מזמן על אילין ועל אילין:

ונוטלין ממנו לידים. פירש"י דשם מים עלייהו ומי פירות איקרו, ולפי זה סובר דכל מי פירות דעלמא ראוין לנט"י אבל משנתן לתוכן מים הוי שם יין עלי' ואין נטילה אלא במים, מיהו בפ' כל הבשר אמרי' דקפדינן אמנא ואחזותא ותנן נמי במס' ידים מים שנפל לתוכן קומוס או קנקנתום ונשתנו מראיהן פסולין ולשם בפ' כל הבשר הארכתי כל הצורך:

כמאן אזלא הא דאמר שמואל עושה אדם כל צורכו בפת כמאן כר' אליעזר. פסק ר"ח שאין הל' כשמואל דמוקמינן ליה הכא כר' אליעזר דפליג אדרבנן וברייתא דבסמוך דאין סומכין את הקערה בפת פליגא עליה, מיהו בפ"ב דביצה קאמר סתמא דגמ' הני סופלי לחיותא היכי שדינן להו ביומא טבא ומסיק דמטלטלין להו אגב ריפתא כדשמואל דאמר עושה אדם כל צורכו בפת משמע דקיי"ל כותיה, ובה"ג גבי קידוש והבדלה פסק הלכתא כרבנן דאמרי עד שלא נתן לתוכו מים מברכין עלייהו וכו' ופסק ה"ג ואין נוטלין ממנו לידים ואע"פ דאמרינן כמאן אזלא הא דאמר שמואל עושה אדם כל צורכו בפת כר' אליעזר וקיי"ל הלכתא כותיה דשמואל ה"מ במידי דלא מאיס אבל במידי דמאיס לא, ונ"ל דבמידי דמאיס אפילו שמואל מודה דאסור ואינו אומר כאן ששמואל דוקא סובר כר' אליעזר אלא עדיפא מדר' אליעזר שמתיר אפילו ליטול את ידיו ואינו חושש להפסד אוכלין ושמואל מיהא חייש כדאמרינן בשבת בפרק במה טומנין בעא מיניה מרב ששת מהו לפצע זיתים בשבת פירוש ליטול ידיו במי שמן זיתים שמי זיתים חזקים הן כדאמרינן או מולגן במי זיתים כפירוש רבי דהתם הכי אמר להן וכי בחול מי התירן קסבר משום הפסד אוכלין לימא דפליגי אדשמואל דאמר עושה אדם כל צורכו בפת, פירוש אמרו פת לא מאיס הני מאיסי וא"כ כיון דהכא נמי מאיס [איך יסבור שמואל כר"א] אלא ש"מ דשמואל מודה שפיר הכא והוא לא רצה לפרש כאן אלא טעמו של ר' אליעזר כדפרישנא:

מסקנא דמילתא קיי"ל כשמואל דאמר עושה אדם כל צורכו בפת היכא דלא ממאיס. ומותר לסמוך את הקערה בפת שהוא מאכל עב כיון דלא ממאיס, יש נוהגין לאכול חביצא או דייסא בפת אע"פ שהוא עב כפת כיון שאוכלין את הפת אח"כ, אבל במס' סופרים אוסר ושמא ההיא דלא כשמואל, וכן כתב במס' סופרים אין נוהגין בזיון באוכלין ואין זורקין אותו ממקום למקום, לא ישב אדם על גבי קופה מליאה תמרים או גרוגרות אבל ישב ע"ג קופה מליאה קטניות או ע"ג עגולה של דבילה מפני שנהגו כך אין סומכין אוכלין באוכלין ואין מכסין באוכלין ואין אוכלין אוכלין באוכלין אלא א"כ היו ראויין לאכילה ר"א בן יעקב אומר כל אוכל שגמרו בידי אדם מותר לכסות בו וכן אם יש לו יד או עוקץ אין אוכלין אוכלין באוכלין אלא א"כ אכלן בבת אחת:

למאי חזי א"ר זירא לקורייטי. כלומר במאי אישתני לעילוי' ומשני דלכה"ג אישתני ובכל ענין מברך עליו בפה"ג והכי אמרינן בערבי פסחים גבי שתאן חי יצא ואמר רבא ידי יין יצא ידי חירות לא יצא:

ואין מזרקין באוכלין. בהני שלשה מודה שמואל דאין מעבירין כוס מלא על הפת ולא בשר חי חותכין עליו ואין מזרקין את הפת וכל האוכלין במידי דמאיס אבל פת אפי' לא ממאיס אסור, אבל סומכין את הקערה בפת ואי ממאיס ע"י סמיכה אסור לשמואל:

ולא בימות הגשמים. שאעפ"י שהאגוזים אין האוכל נמאס לתוכן מיהו כשהן נופלין בטיט ממאיס, ומיהו עכשיו שדרכן לזרוק חטים בבית חתנים היה צריך ליזהר שלא יזרקם לטיט אלא במקום נקי:

והא דתניא בולען במשקין. פסק ר"ח ואין מברכין עליהן דאידחו להו מתורת משקין הראויין לשתות לכל אדם הילכך אין להקפיד בברכתן אפי' יכול לברך ע"י הדחק:

דף נא.

משום שנאמר ימלא פי תהלתך. ומכאן יש ללמוד שלא יכניס שום אדם דבר לתוך פיו בשעה שמברך כיון שאי איפשר להוציא מפיו כגון מידי דמאיסי:

תוכן העניינים

תוספות רבינו יהודה החסיד על ברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה