תוספות רבינו יהודה החסיד על ברכות· רבנו יהודה ב"ר שמואל החסיד
פרק שישי - כיצד מברכין
דף לה.
כיצד מברכין. ואין לתמוה תנא היכא קאי דקתני כיצד כדפריך תלמודא בריש מכילתין ובריש תענית תנא היכא קאי דקתני מאימתי דהכא סברא הוא לברך כדמסיק בגמרא דאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה, ועוד דקאי אמתני' דפרק מי שמתו דקתני גבי בעל קרי ועל המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו רבי יהודה אומר מברך לפניו ולאחריו וה"נ מברך על כל דבר ודבר ושייך למיתני בה כיצד:
והאי קדש הילולים להכי הוא דאתא. דס"ל לתלמודא השתא דמן התורה הוא ולהכי פריך דלדרשא אחריתי הוא דאתא ולבסוף דמסיק דסברא הוא לא הוי אלא אסמכתא בעלמא, אבל אין לפרש דאפי' אסמכתא אין לעשות הימנו כיון שעיקרו לדרשא אחריתי, דהא כל הפסוקים שהן כאן לאסמכתא עיקרן לדרשא אחריתי, ועוד דלמסקנא דנפקא לן מסברא דאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה לא הביאה הברייתא זה הפסוק כי אם לאסמכתא:
אחליה והדר אכליה. וא"ת למה לי האי קרא מקדש קדש ממעשר ילפינן לה בפ"ב דקידושין ומהתם נמי נפקא לן שמעלין אותו לירושלים כדתנן כרם רבעי היה עולה לירושלים מהלך יום אחד לכל צד דמהיכא ילפינן לה אי לא ממעשר וא"כ חילול נמי ניליף מהתם, ואומר רבי דאי לאו האי קרא הוה ילפינן לה קדש קדש משביעית לכל דיני שביעית ולא הוינן ילפינן חילול כלל אבל כיון ששמענו מהאי קרא שמחללין אותו כמעשר אית לן למילף שפיר קדש קדש ממעשר. וא"ת לב"ש דלא ילפי התם בקידושין קדש קדש ממעשר מנ"ל שיחללו נטע רבעי או יאכלו אותו בירושלים דהא תנן כרם רבעי היה עולה לירושלים וכו' ולא אשכחן מאן דפליג, יש לומר כי שמא יש שם דרשא לבית שמאי או שמא נפקא להו מסברא כיון דבעי חילול במעשר מהלולים ילמד סתום מן המפורש מ"ר:
וה"ר חיים כהן תירץ דקרא דאחליה והדר אכליה איצטרי' בשאר שני שבוע דלא ילפי' קדש קדש ממעש', כגון בשנה שלישית וששית שאין מעשר שני נוהג ולא ילפינן קדש קדש ממעשר, ואומר רבי שיש כענין זה בירושלמי דמעשר שני פ"ה דקאמר התם על פלוגתא דבית שמאי ובית הלל דבפ"ב דקידושין דאתיא דרבי יהודה כב"ש, על דעתיו דרבנן כמה דב"ש אומרים לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני כד"א דאין מעשר שני בשביעית דכותה אין נטע רבעי בשביעית וכו'. ודייק נמי התם [שמואל בר אבא] דשלישית וששית שאין בהן מעשר שני לא יהא בהן נטע רבעי א"ר אסי שלישית וששית אע"פ שאין בהן מעשר שני יש בהן מעשרות שביעית אין לו מעשרות כל עיקר, ואין נראה לרבי דכי פריך שלישית וששית שאין בהן מעשר שני לא יהא בהן נטע רבעי אמאי לא משני ליה דלהכי איצטריך קרא דקדש הלולים למילף דשלישית וששית אע"פ שאין בהן מעשר שני יש בהן נטע רבעי, ואינו נראה לי קושיא, דאי הוה משני הכי הוה פריך ליה אי הכי אפילו שביעית נמי יהא בה נטע רבעי ומהילולים, על כן מתרץ כאן שיש בהם דיני מעשרות, יש ללמוד בהן נטע רבעי ומהילולים נפקא אבל שביעית דאין בהם דין המעשר כלל לא אהני למוקמא בה דין נטע רבעי:
מנין שאין אומרים שירה אלא על היין. הרבה שירות מצינו בלא יין, כגון הלל (שירה) שבשחיטת פסחים כדאיתא בתמיד נשחט, וכן בלילי פסחים, ובמלחמה כדאשכחן ביהושפט בדברי הימים כדכתיב ובעת החלו ברנה ובתפלה וגו'. אלא ה"פ אין אומרים שירה על שום אכילת מזבח כגון בשעת הקטרת וזריקת דמים וניסוך המים אלא על ניסוך היין. מ"ר:
חד תני נטע רבעי. ואין להקשות למאן דתני נטע רבעי דהא בקרא כתיב כרם, דלאו דוקא נקט כרם אלא אורחא דמילתא נקט שנוטעין כרם וה"ה בשאר אילני מאכל יחד כולם, ונקט כרם למעוטי אילני סרק, ואפי' חמשת אילני מאכל חוזר עליו מעורכי המלחמה, דלא ממעטינן מכרם אלא אילני סרק:
וחד תני כרם רבעי. הקשה ה"ר אלחנן איך יכול לשנות כרם רבעי. והתנן אתרוג שוה לאילן בג' דרכים לערלה ולרבעי וכו', ודוחק הוא דמדרבנן הוי דין נטע רבעי, ואומר רבי דודאי היו יודעים שיש תנאי' שנויים במשנה ששונים נטע רבעי כי התם גבי אתרוג, אבל הוא סובר שאין כי אם כרם רבעי, שר' חייא ור' שמעון בר רבי תנאי נינהו, ובכל מקום ששונה במשנה נטע רבעי הוא שונה כרם רבעי, ובמקום שאין יכול להחליף חולק על אותה משנה. ואומר רבי דקיי"ל כמאן דתני כרם רבעי אבל נטע רבעי לא הוי, וקיי"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ כדאיתא לקמן בפרקין, וא"כ אין נטע רבעי נוהג עכשיו אבל כרם רבעי נוהג וצריך לפדותו בזמן הזה אפי' בחוצה לארץ על שוה פרוטה ושוחקה ומטילה לנהר, וכן פירש בשאלתות דרב אחאי:
ואתי נמי זית. במה הצד דיש בו צד מזבח. וא"ת ליפרוך ליה מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן לקט, דפרט זהו כעין לקט, אבל באלו אין לקט כי אם שכחה ופאה כדאמר בהזרוע, י"ל דניחא ליה אפי' יהיה זה הצד השוה חשוב ולא תוציא ממנו זית, איכא למיפרך עלה דמילתא, וזית נמי במה הצד אתי, והשתא לא מסיק אדעתיה דבזית כתיב ברכה לאחריו דמשבעת המינים הוא:
כרם זית איקרי. ופשטא דקרא ועד כרם וזית, וכן לשון המקרא שמחסר וא"ו, כמו שמש ירח עמד זבולה, וכן ראובן שמעון, וכן תרגם יהונתן עד כרמא ועד זיתא.
ועוד התינח לאחריו. דעקרי' דקרא לאחריו כתיב דכתיב ואכלת ושבעת וברכת, וא"ת לילף ברכה בגפן דכתיב בשבעת המינים ארץ חטה ושעורה וגפן וכו' וכתיב בתריה ואכלת וכו' וברכת, ולוקי חד הילול לברכה שלפניו גבי גפן, ותהי' לו ברכה לפניו דאורייתא, ובכל מה שאוכל נלמוד מכרם. וי"ל דהוה מוקמינן האי קרא דגפן בענבים דוקא דומיא דתאנה ורמון והאי דהילול משמע יין כדכתיב שם להוסיף לכם תבואתו, כמו תבואת יקב דהיינו יין, ולעולם לאחריו כן פירש ה"ר שמעיה בשם רבינו שלמה. ועוד כיון שהביא התלמוד מג"ש כרבי ומהילול דאשכחן בכרם מה היה מועיל להביא פסוק אחר:
קו"ח כשהוא שבע מברך וכו'. ולאו דוקא הוא דא"כ ברכה שלפניו מן התורה דקו"ח ניתן להדרש בו, ולעיל פ' מי שמתו אמרינן מברך על המזון לאחריו ואינו מברך לפניו דלפניו לא הוי דאורייתא, ואפי' לר' יהודה דאמר מברך לפניו ולאחריו לאו משום דס"ל דהוי דאורייתא אלא משום דס"ל דבעל קרי מותר בהם מן התורה דעשאום כהלכות דרך ארץ, ואמרי' נמי בפ' שני דפועלין אין מברכין לפניה, ועוד האיכא למיפרך כדפרכינן במי שמתו מה למזון שכן נהנה:
דבר שאין גידולו מן הקרקע כגון בשר וחלב וכו' הכא לא קרי בשר וחלב גידולי קרקע גבי קמה ונטיעות שגדלין ממש מן הקרקע, וכן לקמן בפירקין גבי ברכת שהכל, וכן גבי לא תחסום שור בדישו יצא החולב והמחבץ וכו' בפ' השוכר את הפועלים, וכן בפ"ק דקידושין גבי הענקה לא קרי צאן גידולי קרקע גבי גורן ויקב, אבל בעירובין פ' כיצד מערבין קורא בהמה וכיוצא בה גידולי קרקע גבי לוקח בכסף מעשר שני דומיא דבקר וצאן דכתיבי בקראי:
התינח דבר שגידולו מן הקרקע. וא"ת ירקות כעין לפת וכרוב ושומין ובצלים וכיוצא בהם מנ"ל דאיכא למיפרך מה להני שכן מין אילן ויש בהן דין ערלה ונטע רבעי משא"כ בירקות ומיני קטניות ואמאי פשיטא ליה בכל הני יותר מבשר ודגים. י"ל דאתו מבינייהו דמאי פרכת מה לאילן שכן יש בו ערלה ונטע רבעי שאר מינין יוכיחו כגון חטה ושעורה שאין בהן דין ערלה (דכי פרכת מה לשבעת המינין שכן טעונין ברכה) ולכך ליכא לאקשויי אלא מבשר ודגים וכיוצא בהן דוקא. ולפי' רש"י נראה דגריס דלאו בר נטיעה מנין ואיני מבינו ומצאתי דחזר. ה"ר יוסף:
אלא סברא הוא אסור לאדם שיהנה וכו' וקרא דקדש הלולים דלעיל אינו אלא אסמכתא בעלמא, ולפי המסקנא לא מצינן ברכה לאחריו מן התורה אלא בשבעת המינין ולמאן דתני נטע רבעי יכול להיות אפי' בשאר אילנות, דהא איכא אמוראי לקמן בפ' ג' שאכלו ובנדה פ' בא סימן דלא מברך אירקא א"כ יש גידולי קרקע שאינן טעונין ברכה לאחריו:
וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל. דאסמכינן לעיל בברייתא אקדש הלולים שיש בהן מעילה כהקדש, אי נמי משום קרא דבסמוך השמים שמים לה':
לא קשיא כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה. והיינו דאמר בשבת פ' כל כתבי הקודש על אותו טבח שבלודקיא כשהיו מסלקין השולחן אומרים השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם שהוא לאחר ברכה כדאמר הכא, ובגטין ס"פ השולח מייתי קרא דכתיב כי לי הארץ למימרא דאין קנין לכותי בארץ ישראל להפקיע וכו' דהא עדיף טפי מלה' הארץ שהוא דברי קבלה והכא לא שייך לאתויי כי לי הארץ דניחא ליה טפי לאתויי קרא לה' הארץ ומלואה דמשמע כל שבארץ הוא שלו ולא לבני אדם:
דף לה:
ר"ש בן יוחאי אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע וכו לאו משום דס"ל לר שמעון שהיא חובה דהא בפ שתי הלחם במנחות איהו קאמר דאפי לא קרא אלא ק"ש שחרית וערבית קיים לא ימוש וכו אלא מצוה בעלמא הוא דקאמר מפני ביטול תורה
וכתיב ואספת דגנך, ומוקי לה בזמן שעושין רצונו של מקום. וא"ת והא מוקי לה ר' שמעון בן יוחאי לקמן בזמן שאין עושין רצונו של מקום שמלאכתן נעשית ע"י עצמן. י"ל דמ"מ צדיקים הם ולא צדיקים גמורים כל כך דהא בקרא כתיב והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי וכו' ואספת דגנך, אי נמי ר' חנינא בר פפא דריש לה כר' ישמעאל דמוקי לה לוהיה אם שמוע אפי' בצדיקים גמורים:
ואספת דגנך נהוג בהן מצות דרך ארץ. ר"ת היה מפרש דדרך ארץ קבע יותר מתלמוד תורה מדתנן במס' אבות יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שדרך ארץ עיקר, כדדייקינן ביבמות פ' החולץ מדקתני יחלקו יורשי הבעל עם יורשי האב ש"מ יורשי האב עיקר. וא"ת הא כתיב ראה חיים עם אשה אשר אהבת ואשה אינה עיקר. י"ל דדרשינן מינה בקידושין פ"ק כשם שחייב להשיאו אשה כך חייב ללמדו אומנות דחיים היינו אומנות ועם אשה היא תורה היא עיקר מחיים שאין זה אלא אומנות, והא דתנן בפ' בתרא דיומא מיתה ויה"כ מכפרים עם התשובה ואמרינן התם תשובה בעיא יום הכפורים יום הכפורים לא בעיא תשובה ואפי' הכי קאמר עם התשובה ואעפ"י שאינה עיקר, איכא למימר דה"ק עם התשובה שעשה כבר צריך יום הכפורים ואינו בא לומר שצריכין שניהם, אי נמי משום מיתה תנא עם התשובה דתשובה עיקר לגבי מיתה, ועוד י"ל נמי דהתם נמי צריך תשובה לכפרה גמורה אע"ג דמהני יום הכפורים לכפר מכרת דכפרה גמורה בלא תשובה ליכא דא"כ למה חרב הבית בשביל עונותינו כיון שיום הכפורים מכפר חוץ מג' דברים דפורק עול וכו'. אבל לא הי' נראה לה"ר אלחנן לומר דתורה אינה עיקר דהא אמר התם ראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי ותנן במ"ח דברים התורה נקנית במיעוט דרך ארץ וכו' ותנן נמי כל תורה שאין עמה מלאכה וכו' ולידוק איפכא מעמה, ודיוקא דהחולץ ליתה דלא דייק התם אלא מיתור משנה דקתני יחלקו יורשי הבעל עם יורשי האב ולא קתני יחלוקו בסתמא ש"מ דיורשי האב עיקר הוו, ועוד דלישנא דתלמוד תורה ודרך ארץ לא אתי שפיר אי לא הוה תני עם דרך ארץ שאם היה שונה יפה תלמוד תורה ודרך ארץ הוה אמינא או זו או זו קאמר:
דרך טרקסמון. פירוש דרך שער, וטרק מצינו לשון סגירה כמו טרוקו גלי וכן אמה טרקסים, ויש ספרים דגרסי טרכסמון בכ"ף והיא היא, ועוד פירשו טרקסמון ירק ולפי זה רוצה לומר דרך ירק, כלומר שהוא דרך פני הבית כמו שמכניסים ירק שאינו חייב במעשר, ואין נראה לרבי שאין זה לשון תלמוד ואפי' היה בלשון תלמוד דרך ירק אין זה נכון דמי סני ליה למינקט דרך שער או דרך פני הבית ומה משל הוא זה לתלותו בירק, ועוד דירק נמי חייב במעשר מדרבנן. מ"ר:
עד שיראה פני הבית וכו'. הקשה רבינו יעקב מדתנן ומייתי לה פ' יוצא דופן איזו הוא חצר שקובעת למעשר חצר צורית וכו' ותנן נמי ומייתי לה בפ' המביא כדי יין בסופו היו אוכל כו' וכן יש משניות כיוצא באלו, וקשה לר' ינאי [וי"ל דמודה ר' ינאי דחצר קובעת מדרבנן ועד שיראה פני הבית היינו דאורייתא] ותירץ רבינו יעקב דר' ינאי בעי חצר ובית אבל בית בלא חצר וחצר בלא בית לא מהני מידי, ואין נראה לרבי דהא ההיא דהיה אוכל באשכול ונכנס מגינה לחצר ר' אלעזר אומר לא יגמור ר' יהושע אומר יגמור אבל להתחיל מיהא אסרי כולי עלמא אלמא חצר קובעת, ועוד דאמר בהשוכר את הפועלים בתאנה העומדת בגינה ונוטה נופה לחצר עסקינן ולמ"ד לבית לבית, ולר' ינאי דאמר דבעינן חצר ובית איך יכול להיות זה שמיד כשליקטה הביאה מן חצר לבית בידיו בשעת לקיטה ולא זז מן הבית, כיון שצריך הכנסה דרך שער לבית, ושמא כיון שהתאנה היא עומדת בחצר אז אין צריך אלא ראיית פני הבית אבל בגינה צריך חצר ובית, ודוחק לומר כן, ועוד דבמשניות משמע בדוכתי טובי דחצר גמורה קובעת דמדכר התם תאנה עומדת בחצר, ועוד הקשה ה"ר אלחנן מדתנן במשנה דמייתי בפ' יוצא דופן ר' יהודא אומר שתי חצרות זו לפנים מזו הפנימית חייבת והחיצונה פטורה ופנימית אינה חייבת לר' ינאי אם לא בראיית פני הבית והחיצונה נמי בכי האי גונא חייבת ואי לא ראה פני הבית פנימית נמי פטורה ואם יש דרך מעוקם מן החצר חיצונה לבית אמאי מיקרי חיצונה, על כן נראה תירוץ ראשון עיקר. ומקשינן במס' מעשרות פ' המעביר תאנים בחצירו לקצות בגמרא בירושלמי א"ר עולא בר' ישמעאל ב"ר אלעזר ר' ור' יוסי בר' יהודה היו מכניסין הכלכלה לאחורי גגות ראה אותם ר' יהודה בר' אלעאי אמר להם ראו מה ביניכם לראשונים ר' עקיבא היה לוקח שלשה מינין בפרוטה כדי לעשר מכל מין ומין ואתם מכניסין את הכלכלה דרך אחורי גגות, למה לי לאחורי גגות אפי' הכניסן בחצירו לאוכלן בראש גגו ולא ר' יוסי בר' יהודה היא, ומשני בגין רבי דהוה עמיה, חמתון חד סבא אמר לון יהבון לי אתון אמרו ליה אין, א"ל לאבוכון דבשמיא לא יהביתון ולי יהביתון, ופלוגתא דרבי ור' יוסי בר' יהודה שנוייה שם הביא תאנים מן השדה והעבירן בחצירו לאוכלן בראש גגו רבי מחייב ור' יוסי בר' יהודה פוטר, ומשמע לפירוש הירושלמי זה שרצה לומר שאע"פ שחצר קובעת אינה קובעת כאן לר' יוסי בר' יהודה כיון שלא היה בדעתו להניחם בחצר אלא לאוכלם בראש גגו, ועוד כתב שם לעיל בירושלמי על משנה דהמעביר תאנים בחצירו בניו ובני ביתו אוכלין מהן עראי ופטורין, מתניתין דרבי דתני הביא תאנים מן השדה לאוכלן בחצר שאינה משתמרת ושכח והכניסן לתוך ביתו או שהכניסום התינוקות הרי זה מחזירן למקומן ואוכל לא אמר אלא שוגג הא מזיד אסור מאן תניתא רבי דתני הביא תאנים מן השדה והעבירן לחצירו לאוכלן בראש גגו רבי מחייב ר' יוסי בר' יהודה פוטר הוי מאן תנא המעביר תאנים לקצות הא לא לקצות חייב רבי. עכ"ל הירושלמי:
והרי שמן זית דאישתני לעילויא. תימא מאי שינויא לעילויא איכא הכא כיון דאי שתי לה בעין נקרא מזיק ופטור מן החומש אם הוא של תרומה. י"ל כיון דאשתני לעילויא על ידי אניגרון ובחושש בגרונו ומכוין לרפואה ומיתהני מיניה עילויא קרינן ביה. מ"ר:
דאמר רב יהודה אמר שמואל שמן זית מברכין עליו וכו' וממתניתין דקתני חוץ מן היין לא הוה בעי לאקשויי דאין למדין מן הכללות ולא היתה קושי' פשוטה כ"כ:
השותה יין של תרומה משלם את הקרן וכו'. משמע הכא דאינו פטור מן הקרן ואעפ"י שמזיק את ההקדש, וכן בפ' השואל גבי האי מאן דגזיל חביצא דתמרי וכו' משא"כ בהקדש דלא משלם חומשא דאמר מר איש כי יאכל קדש בשגגה פרט למזיק, משמע דאינו פטור לגמרי, וכן בפ"ק דבבא קמא ובגטין פ' הנזיקין גבי לא בא הכתוב אלא לגבות לניזקין מן העדית קו"ח להקדש. ואומר רבי דמן התורה פטור לגמרי אפי' מן הקרן אבל מדרבנן מיהא חייב בקרן, ובפ"ק דבבא קמא הארכתי בזה מ"ר:
דף לו.
דתניא החושש בגרונו וכו' ול"ג דתנן א דברייתא היא מתניא בתוספתא דשבת:
לא יערענו בשמן תחלה אבל נותן הוא לתוך אניגרון ובולע. פי' רש"י דמשהי ליה בתוך גרונו ואינו בולעו וכיון דלא בלע ליה מוכחא מילתא דלרפואה היא. תימא דמשמע שרוצה לומר שאינו אסור אלא א"כ משהא בגרונו ואינו בולעו אבל אם בולעו שפיר דמי דלא מוכחא מילתא דלרפואה הוא, ואח"כ פירש"י ד"ה תחלה לכתחלה לא יתן את השמן בפיו לשם ערעור כי אם לשם בליעה ואם בא להשהותו ישהנו והא לשון הברייתא משמע שלא התיר אלא ע"י נתינה באניגרון דאז לא מוכחא מילתא דהוי לרפואה, ועוד דבר ידוע הוא דשמן אי שתי ליה אזוקי מזיק ליה והיאך היה מותר בשבת לשתותו לרפואה, על כן נראה לפרש לא יערענו בשמן שכל שתיה שאינה אלא לרפואה קרי ערעור ואפי' בולעו אסור דמוכח' מילת' דלרפואה קא מכוין ושתיה שאינה ראויה קרי ערעור כמו שלאכילה שאינה כהלכתה קרי כוסס. מ"ר. וכן פירש ה"ר יוסף. ואם נפשך ליישב פירוש רבינו שלמה ע"כ לא יערענו בשמן תחלה כלומר לא יערענו בשום ענין להשהותו בפיו אפי' ע"י אניגרון דכיון דלא בלע ליה מוכחא מילתא דלרפואה הוא אבל נותן הוא שמן לתוך אניגרון ובולע, ורבינו שמואל פירש דובולע הוי כמו או בולע והאי נותן אערעור קאי דנותן ומערער ע"י ערוב אניגרון או בולע השמן ממש, ולא נהירא דבליעת שמן ממש אינה ראויה דאוזיקי מזיק ליה ומוכחא מילתא דלרפואה הוי כדפרישנא
פשיטא מהו דתימא כו'. תימא מאי פשיטא דקאמר והא לא אתו ר' יוחנן ושמואל למימר אלא דאין מברכין עליו בפני עצמה ואע"ג דאשתני לעילויא דלא הוי כמו יין ולא מטעמא דקאמר דס"ד דלא ליבריך עלה כלל, דא"כ היה לו לומר שמן זית [מברכין עליו] (ומברכין עליו בפה"ע). יש לומר דמ"מ עיקר מלתייהו לאו לבורא פרי העץ אתא דממתניתין שמעינן לה דקתני חוץ מן היין משמע דשמן אינו קובע ברכה לעצמו כמו יין, מ"מ לא בא לאקשויי עליה ממתניתין כדפרישנא לעיל שאין למדין מן הכללות ותדע דעל כרחין לא באו שמואל ור' יוחנן להשמיענו שלא נשתנית ברכתו כמו של יין, דא"כ הוה ליה למימר שמן זית אין מברכין עליו אלא כמו פרי העץ, אי נמי שמן אינו קובע ברכה לעצמו, אלא ודאי עיקר החידוש משמיענו שמברכין עליו ומטעמא דאית ליה הנאה מיניה. ה"ר יוסף וכן פי' בשם ה"ר אלחנן:
כיון דאית ליה הנאה בעי ברוכי. וא"ת אפי' בלא חושש בגרונו נמי אם יתן שמן הרבה בתוך אניגרון יברך עליו כיון שנהנה ממנו, יש לומר פשיטא שזה לא היה שום חידוש, אבל כיון דלרפואה קא מכוין הוה ס"ד דלא בעי ברוכי כן פי' ה"ר יוסף. אבל מלישנא דהלכות גדולות הכתוב בספרים משמע שאין לו לברך אלא כי כייבי ליה חינכוי דוקא דמכוין לרפואה ומתהני מיניה אבל אי ליכא רפואה אפי' נותן שמן הרבה הוי אניגרון עיקר ושמן טפל ותנן מברך על העיקר ופוטר את הטפלה, אבל כשהוא לרפואה אז השמן עיקר. וכן נראה יותר:
קמחא דחיטי. אומר רבי דלא מיירי בקמח הנטחן כמו קמח סולת שלנו שעושין ממנו פת שלנו נש שאותו קמח אין ראוי לברך עליו בפה"א, ולא דמי לכוסס החטה והאורז דלקמן דמברכין עליו בורא פה"א שהוא ראוי לאכול בזה הענין אבל קמח דלא מיתאכל בכי האי גונא לא, אלא מיירי בקמח שאינו נטחן כל כך ויש בו עדיין טעם חטה וראוי לאכול בזה הענין, ופעם אחרת פירש לנו רבינו שהוא קמח נטחן לגמרי כעין שלנו אבל משל קליות הוא שמייבשין אותו בתנור והקמח קלי ויש שנוהגין לעשות כן מקמח של שבולת שועל קלי שלנו במקמינו, ומיהו אעפ"י שמשבעת המינים הוא וכן הכוסס חטה דלקמן בפרקין שמברכין עליו בורא פרי האדמה לא אשכחן שיברך לבסוף אלא בורא נפשות רבות ולא ברכה אחת מעין שלש על האדמה ועל פרי האדמה, ולקמן בפרקין אמרינן ברכה אחת מעין שלש מאי היא וקאמר דחמשת המינין על המחיה ועל הכלכלה ושאינו מין דגן על העץ ועל פרי העץ וכו' אבל על האדמה ועל פרי האדמה לא קאמר, והא דקאמר לקמן בפרקין כל שהוא מז' מינין ולא עשאו פת ר"ג אומר ג' ברכות וחכמים אומרים מעין ג' ה"מ שלקינהו ועבדינהו כעין דייסא אבל כוסס חטה חיה או לא שלקינהו ואיתנייהו בעינייהו אינו מברך לאחריו אלא בורא נפשות רבות, ועוד דאמר לקמן גבי הכוסס את החטה טחנה ואפאה ובשלה בזמן שהפרוסות קיימות מברך עליהן המוציא וג' ברכות אין הפרוסות קיימות מברך לפניהן בורא מיני מזונות ולאחריהן ברכה אחת מעין שלש ולמה הוצרך לומר זה והלא אפי' בכוסס חטה חיה שאינו מברך אלא בורא פרי האדמה מברך אחריו ברכה אחת מעין ג' אלא ש"מ שאינו מברך לאחריו ברכה מעין ג' אלא כיוצא באלו שהן כעין דייסא. ודוחק הוא לומר ששנה ברכה מעין ג' לאשמועינן כעין פת אין כאן המוציא וג' ברכות דפשיטא כיון דליכא תוריתא דנהמא כיון שאין הפרוסות קיימות. אך תימא קצת למה אין מברך אחריו מעין ג' כיון שהוא מז' המינין ואומר רבי כיון שאין אכילתן חשובה כל כך, ואפי' קליות שהן מחטין רכות אינה חשובה אכילה ולא יברך אחריו ברכה אחת מעין ג', מיהו אומר רבי מדקא כייל כל שהוא מין דגן ולא עשאו פת ר"ג או' וכו' וחכמים אומרים ברכה אחת מעין ג' משמע אפילו אכלו חי דומיא דשבעת המינין דמדכיר בהדיה, אך בה"ג פירש שאינו מברך אחר כוסס חטה או שלקינהו בעינייהו אלא בורא נפשות, ואפי' ספגו במלח החטין השלוקות, ולא ידענו חילוק זה, אבל במחזור רבינו יעקב היה כתוב על האדמה ועל פרי האדמה בכוסס החטה אבל מבחוץ הגיהו [בעצמו שחזר בו כמו"ש התוס' ד"ה הכוסס] מברכין אחריו בורא נפשות והמחמיר על עצמו שלא לאכול קליות או חטים שלוקות אם לא נתמעכו יפה מפני שיש להסתפק בברכה שלאחריה תבא עליו ברכה, ואמרינן בירושלמי דפרקין ר' ירמיה בעי האי דאכל סולת מהו מברך בסופה, א"ר יוסי והכן לא אכיל ר' ירמיה סולת מן יומוי, וטעמא שאין לו לברך אחריו ברכה שלא נתקנה אבל לפניו שאין כאן אלא משום שאסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה ותנן על הכל שאמר שהכל נהיה בדברו יצא, הא ודאי אם מסתפק אדם על שום דבר מה יברך כגון על אלו מיני בשמים המצויין בינינו יכול לברך ויפטור עצמו לכתחלה בשהכל נהיה בדברו שהרי על הכל נתקנה מ"ר:
**(הגה"ה א"ה עיין תוס' ד"ה ועל ההדס שבכל מקום בפרקין דף מ"ג ע"א מ"ש בשם ה"ר משה מקוצי:)**
ורב נחמן אמר שהכל נהי' בדברו. פסק ר"ח וה"ג דהלכה כרב נחמן:
על המלח ועל הזמית. ברייתא היא לקמן בפרקין ופירש ר"ח זמית מרק, שכן בלשון יון קורין למרק זומין:
ואע"ג דקלסיה שמואל לרב יהודה הלכתא כותיה דשמואל דאמר שהכל. מסקנא דמילתא כל מילתא דלא נטעי אינשי אדעתא למיכל כשהן רכין כגון קורא דדיקלא ולולבי גפנים אותן שקדים שנושרין רכין ואוכלין קליפתן החיצונה ולא נטעי להו אדעתא למיכליה כשהוא רך כי אם בשביל לאכול גרעינין שלהן מברכין עלייהו שהכל אבל צנון וכיוצא בו דנטעי אינשי אדעתא למיכליה כשהוא רך אע"פ שסופו להקשות מברכין עלי' בורא פרי האדמה, ואותם שקדים המרים פסק בה"ג קטנים בורא פרי העץ גדולים ולא כלום, ומיהו בפ"ק דחולין תנן ומייתי לה בפר' בכל מערבין גבי מעשר שקדים המרים קטנים חייבים גדולים פטורים מתוקים גדולים חייבים קטנים פטורים ור' שמעון בר' יוסי אומר זה וזה לפטור ואמרי לה זה וזה לחיוב, והורה ר' חנינא בצפורי כמאן דאמר זה וזה לפטור:
רבי אלעזר אומר צלף מתעשר תמרות אביונות וקפריסין. אבל עלין לא, ואע"ג דחשיבי לענין ברכה משום דאסור ליהנות מן העוה"ז בלא ברכה, אבל לענין מעשר לא חשיבי אפי' כירק:
קמ"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ וא"ת הנהו אמוראי דפרק תולין דהוו זרעי כשותא בכרמא דסברי לה כרבנן דר' טרפון דאינם כלאים בכרם ולמה לי אפי' סברי כר' טרפון כיון שלא היו זורעים כשותא וחטה וחרצן כר' יאשיה היה לו להיות מותר אפי' לא יסברו כמותן דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל והם היו בבבל. ועוד דקאמר בסוף פ"ק דקידושין רב נחמן ורב ענן הוו קאזלי באורחא חזינהו להנהו דהוו זרעי חטין ושערי בי גופני א"ל רב ענן ניתי מר ונשמתינהו א"ל לא צהריתו מי לא קיי"ל כר' יאשיה דאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד, ואמאי קאמר לו מי לא קיי"ל כר' יאשיה אפי' קיי"ל כרבנן בארץ הלכה כמותו, בחוצה לארץ. ואומר רבי דלא אמרינן כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל אלא גבי מין אילן דוקא כגון הכא גבי צלף שכל המיקל בארץ ואינו חושבו ערלה הלכה כמותו בח"ל, וכן גבי כשותא בכרמא שאינו חושבו מין ירק, אבל גבי זריעה אין לפסוק בחוצה לארץ אי הלכה כרבנן בארץ ולכך לא היו פוסקין כל הני אמוראי דפ' תולין כרבי יאשיה בחוצה לארץ כיון שלא היו סוברים בארץ כמותו. מורי רבי:
הוה אמינא ה"מ גבי מעשר צלף דבארץ גופה דרבנן וכו'. הכא משמע דאפי' מעשר צלף דבארץ גופיה מדרבנן נוהג בח"ל ואשכחן נמי בכמה דוכתי תרומה ומעשר נוהגין בח"ל כדאמר בפ"ק דביצה ובבכורות פ' עד כמה, תרומת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש וכן רבה מבטל לה ברוב ואכיל לה בימי טומאתו, וכן פ' בנות כותים בתחלתו מעשה והטבילוה קודם לאמה. והקשה ר"ת מדאמרינן פ"ק דחולין גבי רבי מאיר שאכל עלה של ירק בבית שאן והתיר רבי את בית שאן כולו על ידו ותמן תנינן במסכת ע"ז (ד' נ"ח ע"ב) פרק רבו ישמעאל רבי שמעון בן לקיש איקלע לבצרה חזינהו דאכלי פירי דלא מעשרן ואסר להו, אתא לקמיה דר' יוחנן וכו' עד בצר לאו היינו בצרה. ותירץ ר"ת דהתם בפ"ק דחולין איירי בדמאי כדתנן במס' דמאי פ"ה מכזיב ולהלן פטור מדמאי, וניחא נמי בהכי מאי דקאמרינן בפ"ג דחולין ודילמא ר"מ נתן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר הוה ולא משני ליה בשלא, בירך על ההפרשה משום דדמאי לא בעי ברכה כדאמר בפ' במה מדליקין. וא"ת והא אנן תנן פ"ב דדמאי אלו דברים מתעשרין דמאי בכל מקום הדבילה והתמרה והחרובין והאורז שבח"ל, ואמאי אמר לו ר' יוחנן לריש לקיש זיל הדר התיר מה שאסר. וי"ל שהיה יודע שאסר להם כל הפירות. אי נמי יש לומר דהכי אמרי' אם יש מקום בארץ ישראל שפירות אלו מועטין כגון בח"ל מתעשרין דמאי אבל אם יש מקום שהן מרובין לא יתעשרו דמאי ואפי' לא מני להו עם קלים שבדמאי לפי שהיו בכל המקומות שוין בכך כארץ ישראל. והקשה הר' רבי אלחנן על פירוש ר"ת מירושלמי דדמאי מאכילין את העניים דמאי ארשב"ג שלח לי ר' יוסי ברבי אתרוג ואמר לי זה בא לידי מקיסרין ולמדתי ממנו ג' דברים שהוא ודאי שהוא טמא ושלא בא לידו אחר, שהוא ודאי שפירות קיסרין ודאי, פירוש שהיה יודע שלא נתעשרו, שהוא טמא שמרביציי עליו מים ואע"ג דתניא בשלהי תוספתא דטהרות ואתרוגי קיסרין בחזקת טהרה משמע שלא היו מוכשריי מ"מ זהו בשאר ימות השנה אבל בחג מרביצין עליו מים שיהא הדר כדאמרי' בסוכה. וא"ת א"כ מאי האי דקאמר בתר הכי ויעשר ממנו עליו והלא אין יכול לעשר ממנו עליו הואיל וחג היה. יש לומר שחולו של מועד היה כדאמרינן ר' חנינא מטבל בה ונפיק א"נ דבעיר עצמו הוו בחזקת טהרה אבל כשמביאין אותו ממקום אחר מזלפין עליו מים שלא יכמש, ושלא בא לידו אחר שאם בא לידו אחר לא היה מודיע עליו שבא מקיסרין לומר שהוא טבל אלא מעשר אז האחר עליו. וא"ת ואימא שהודיעו שבא מקיסרין לפי שהוכשר, ולעולם עישר מאחר עליו. יש לומר שאם לא שלח אלא בשביל דבר אחד היה לו לפרש אלא לפי שתלויין עליו שני דברים לו שלח בסתם, ופריך התם ויעשר ממנו ובו כלומר למה שלח לו ודאי טבל ולא חתך חתיכה אחת ממנו למעשר. ומתרץ לפי שאין דרך בני אדם לשלוח דברים חסרים לחבריהם, ופריך ולאו מתניתין היא ר' יוסי מתיר בודאי ובלבד שיודיענו פירש למה צריך לדקדק מן הברייתא שיהא מותר לשלוח לחבירו טבל ובלבד שיודיעו ומשני אית לן למימר דפליג על רבנן ולא עבד עובדא כותיה והשמיענו הברייתא שבזה עשה ר' יוסי מעשה כמותו. ר' זעיר' בעי קומי ר' יסא ולא מפירות שהן מותרין בקיסרין הוא א"ל ולא רבי התיר קיסרין ורשב"ג קודם לרבי היה, משמע מאחר שהתיר רבי קיסרין לא היה שום איסור אפי' בטבל ודאי, וה"ר אלחנן היה רוצה לפרש ההיא דחולין וע"ז מיירי בפירות ודאי המותרין בקיסרין כגון אתרוג וירק, וצלף דשמעתין הוה טפי בר עשורי בחוצה לארץ מבאתרוג וירק והא דאמרי' אתרוג שוה לירק בדרך אחד היינו לענין לקיטה ולא לדבר אחר. ויש לנו לחלק בין ירק לשאר פירות אע"ג שכולה מדרבנן דאמרי' בירושלמי מעשר ירק מדבריהם שאינו אלא אסמכתא בעלמא הפסוק [שבתורת כהנים דיליף מיניה מעשר ירק] כאחריני דמסמך לה התם אקרא בתורת כהנים, אבל קשה לרבי שצלף אינו מנוי שם בפ"ב דדמאי במנין האסורין בקיסרין ובבית שאן וחזינן דמותר כ"ש בח"ל, ובשמעתין משמע דצלף מתעשר בחוצה לארץ.. ויש ליישב הך דשמעתין הכי אי הוה אמר כל המיקל בארץ (גבי מעשר] הלכה כמותו בח"ל הוה אמינא ה"מ גבי מעשר ובמינין האסורים בארץ, מדתנן שם שיש מהן שאסורין בקיסרין ובבית שאן, כדמוכח התם בירושלמי [בפ"ב דדמאי] ולאו אמעשר צלף דמיירי בשמעתין קאי. ומיהו בכל הספרים שלנו גרסי' מעשר צלף דבארץ גופיה מדרבנן, וגם בשאלתות דרב אחאי הכי גריס. ויש לדחות דיש מקומות בח"ל שצלף מתעשר שם אע"פ שאינו מנוי במינין האסורין בקיסרין ובבית שאן שאע"פ שמותר שם יש מקומות בח"ל שאסור שהרי קיסרין ובית שאן יש מינין שמותרין בזה ואסורין בזה אבל טעמא דמילת' למה יש מינין שמותרין בזה ואסורין בזה לא ידע רבי כי אין נראה לו לפי שאותן מינין באין מארץ ישראל שהרי מחמיר לשם יותר בלוקח מן הגנה מן הבאים מעלמא, ועוד למה הוצרך למנות שם במינים האסורים בקיסרין פת ויין והלא גם בח"ל אסור. ויש לומר שאסורים בקיסרין בחומרת א"י, אבל אם נאמר כן לא יהא לנו (מקום לומר] ששאר מינין בודאי [טבל] מותרין לגמרי [בקיסרין] ונצטרך לחזור לפירוש רבינו תם שמעמידה בדמאי וההיא דירושלמי דאתרוג מיירי בודאי והחמירו חכמים שלא לשלוח דמאי ואפי' יודיענו דילמא פשע ולא מעשר ליה ור' יוסי שרי ופת ויין אסור לשלוח כמו חומרי פירות ארץ ישראל ואתרוג וכיוצא בו אפי' טבל ודאי מתירו לשלוח בקיסרין אחר שהתיר רבי אבל קודם לכן לא אלא לר' יוסי דוקא וכן בח"ל מותר לשלוח לחבירו אפילו בודאי [אפי' לחכמים רק שיודיענו שהיא טבל] אבל ודאי מתעשר בח"ל ודמאי פטור **(הגה"ה עיין בחולין דף ו' ע"ב בתוס' ד"ה והתיר רבי את בית שאן ובע"ז דף נ"ח ע"ב תוס' ד"ה בצרה לאו היינו בצר:)** ויש מפרשים דהא דאמר בחולין ובע"ז דח"ל פטורין ממעשר היינו לענין חומרי דארץ ישראל כדאמרינן תרומת ח"ל אוכל והולך ואחר כך מפריש וכן התיר רבי בית שאן בהני חומרי ארץ ישראל לענין ביטול ברוב וכל הני קולות דבכורות פ' עד כמה וקצת כתבתי פ"ק דחולין וכתיבנא נמי בפ' בנות כותים. ועל תרומה ומעשר שאין אנו מפרישין בזמן הזה היה אומר ר"י בשם ר"ת כי הקרקעות שלנו משועבדים לנכרים ודינא דמלכותא היא שאם לא יפרעו הטסקא שיהיו משועבדות ומופקעות לו וא"כ אינן שלנו. ותימא גם בימי החכמים היו הקרקעות בטסקא וכי לא היו מעשרין אלא מאותן שאין להם טסקא ובירושלמי קאמר רבותינו שבח"ל היו מפרישין תרומה ומעשר עד שבאו הרובים ובטלום מאי רובים תרגמוניא פירוש תורגמן. ובבראשית רבה פ' וה' המטיר על סדום ר' זעירא ור' הושעיא רבה תרגומא ולא נודע פירושו, ושמא על זה אנן נוהגין ואם הלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג, אבל נראה כי מעולם לא חייבו תרומה ומעשר אלא בקרקעות הסמוכות לארץ ישראל כגון מצרים ובבל אע"פ שחושבה רחוקה במס' ידים מ"מ קרובה היא דשכיחי שיירתא וחייבוה במעשר פן יבואו להקל בפירות ארץ ישראל על ידו כמו שמצינו בחלה כמו שחייבוהו חכמים שתי חלות אחת לאור ואחת לכהן במקום הסמוכה לארץ ישראל (אם הרבה) לכהן יש לה שיעור ולאור אין לה שיעור, ומוכח בירושלמי ששתיהן מדברי סופרים ונראה ששתיהן טובלת ובבבל אין מפרישין אלא אחת היכא דאיכא כהן כדמוכח פ' עד כמה וכמו שיש חילוק בין קרובה לסמוכה קצת לענין חלה [יש] לחלק עכשיו בין תרומה ומעשר, ואפי' אין מעשרין עכשיו במצרים ובבל איכא למימר שפסקו על פי הירושלמי אבל מ"מ מסתבר דהוי טעמא דאין מעשרין כדפירשנו, ואם מעשרין הן עדיין יש לתלות הטעם בודאי בכך:
דף לו:
ותניא גבי ערלה קליפי רמון והנץ שלו וכו ואי לאו הך ברייתא דלעיל דמוכחא דלאו אוכלא היא הוה ס"ד למימר דהכא היינו טעמא דאיחייב משום ערלה דהוי אוכלא ולאו משום שומר אבל השתא ליכא למימר טעמא אלא משום שומר
והגרעינין חייבין בערלה. ובגרעינין של כל הפירות מיירי. מכאן יש ללמוד שיש לברך על הגרעינין של גודגדניות שקורין בלעז צריי"ש וגרעיני אפרסקין ושל תפוחים בורא פרי העץ:
מאימתי אין קוצצין האילנות בשביעית. דרחמנא אמר לאכלה ולא להפסד, וא"ת ותיפוק ליה משום דאיכא לא תשחית את עצה, יש לומר דמיירי דמעולה בדמים לעשות מהן קורות לבנין והשתא ליכא בלא תשחית כדאמר בהחובל אי נמי דיקלא דלא טעין קבא שרי למקצייה וליכא בל תשחית ומ"מ משום הפסד שביעית איכא:
הוא בוסר הוא גרוע הוא פול הלבן. ויש ללמוד מכאן שלא יברך אדם בורא פרי העץ על בוסר אם הוא פחות מפול הלבן אלא יברך בורא פרי האדמה כמו קפריסין דאמר לעיל בורא פרי האדמה, ובשאר אילנות משיוציאו הפרי שהן קטנים מאוד חשובין הן לברך עלי' בורא פרי העץ, וקיי"ל כמתניתין שאם בירך בורא פרי האדמה יצא, ואע"ג דבגמרא מוקמינן לה כר' יהודה מ"מ קיי"ל כותיה הואיל וסתם לן תנא כותיה וכן פסק ר"ת:
והלכתא כמר בר רב אשי דזריק את האביונות ואכיל הקפריסין. מהלכות גדולות הוא זה דפשיט' לן דהלכתא כותיה דליכא מאן דפליג עליה ומסקנא דמילתא מדלגבי ערלה לאו פירא נינהו לגבי ברכה נמי לאו פירא הוא ומברכין עליו בורא פרי האדמה ע"כ מה"ג, ומיהו (שמואל) [רב] פליג עליה דאיהו לא שרי קפריסין אלא בח"ל אבל בארץ לא ומר בר רב אשי שרי ליה אפי' בארץ דקים ליה כר' עקיבא דהלכתא כותיה לגבי ר"א אפילו בארץ ולכך הוצרך לפסוק לבעל הלכות גדולות כמר בר רב אשי, והקשה הר"א ממיץ היאך אנו מברכין בורא פרי הגפן על היין והא לא מיקרי פירי לענין בכורים דתניא ומייתי לה בהעור והרוטב פרי פרי אתה מביא לבכורים ואי אתה מביא משקה הביא ענבים ודרכן מנין תלמוד לומר תביא אלמא אי לאו יתורא דקרא הוה ממעטינן יין מפרי והתם נמי דוקא ענבים ודרכן אבל יין גמור לא אלמא לא מיקרי פרי ור' יהושע נמי פוטר דבש תמרים מתרומה משום דלא מיקרי פרי. ואומר רבי דאדרבה נידוק מערלה שנקרא יין פרי דתנן ומייתי לה התם בפ' העור והרוטב אין סופגין את הארבעים אלא על היוצא מן הענבים ומן הזיתים ומוקמינן לה התם כר' יהושע דאמר דון מינה ואוקי באתרה דגמר לה בכורים מתרומה והדר מייתי לה לערלה פרי פרי מבכורים דמשקה היוצא מהן כמותן וא"כ לענין בורא פרי הגפן נמי הוי משקה היוצא ממנו כמותו וא"כ חשוב פרי, וגם בערלה נמי אי לא כתיב בה אכילה ה"א בלא קרא דפרי הוה מיקרי משקה שפיר ובכורים נמי שמצריך פסוק להחשיב משקה פרי היינו טעמא משום דילפינן מערלה דכתיב בה אכילה ולכך הוה ס"ד שלא יקרא משקה פרי והכי נמי מצריך קרא גבי המחא את החלב וגמעו דחייב וכן בחומץ משום דאכילה כתיב ביה וכן גבי שרצים ונבלת עוף טהור, אבל אי לא כתיב בהו אכילה ממילא שמעינן והייתי חושב משקה כאוכל. מ"ר:
פלפלי רב ששת אמר שהכל רבא אמר ולא כלום. וקיי"ל כרבא דאמר פלפלי וזנגבלי וכן כל כיוצא בהן כגון גרופלא ולא כלום וטעמא לפי שאין רגילין לאוכלן חיין אבל לערבן בהדי שאר מינין אבל על האגוז שקורין מיישקט"א בורא פרי העץ ועל קנמון שקורין קניל"א נראה שצריך לברך בורא פרי האדמה והמריח בה מברך שנתן ריח טוב בפירות האדמה כיון שעיקרן עומד לאכילה כדאמר לקמן בפרקין האי דארח באתרוגא וחבושין אומר שנתן ריח טוב בפירות שיודע שהוא פרי העץ מברך בורא פרי העץ ושאינו [פרי] בורא פרי האדמה ואותו שאינו יודע מברך שהכל, וכן פס' ר"ח ועל הצוק"ר מברך בפה"ע כמו שכתב בה"ג:
ללמדך שהפלפלין חייבין בערלה. וא"ת הואיל ופלפלין חייבין בערלה דפרי הוי ה"ה במעשר ואפילו הכי אינו מטמא טומאת אוכלין כדתניא בפרק בא סימן ואם כן הא דתנן במשנה פרק בא סימן כל שחייב במעשר מטמא טומאת אוכלין אין הכלל מכוון דהא איכא שחייבין במעשר ואין מטמא טומאת אוכלין, מיהו י"ל דהכא מיירי ברטיבתא, אבל הקשה ה"ר שמעון מדאמרינן פרק בכל מערבין דזרע גרגיר מתעשר זרע וירק דחזי לאכילה לפי שהראשונים שלא היה להם פלפלין שוחקין אותן ומטבילין בהן את הצלי ומה"ט יתעשרו פלפלין יבשין ואפילו הכי אין מטמא טומאת אוכלין, ואומר רבי דשאני זרע גרגיר שכשוחקין אותו ראוי גם הוא ליאכל בפני עצמו בעיניה אבל פלפלין אינו ראוי ליאכל בפני עצמו אלא לטיבול בעלמא, אבל עוד הקשה ה"ר אליהו בר יוסף וכללא הוא והרי תבלין שחייבין במעשר כדתנן הנותן לשכנתו עיסה לאפות וקדירה להתבשל חושבו לשאור ותבלין שבה משום מעשר ושביעית ואפי' הכי אין מטמא טומאת אוכלין כדמסקינן בהעור והרוטב גבי מאי קיפה פירמא ומסיק דהיינו תבלין שאין מטמא טומאת אוכלין, ואומר רבי דהרבה תבלין יש שהרי יש (שכתב) דלטעמא איהו עבידא ואיכא דלאו לטעמא עבידא כדאיתא פרק בא סימן, אי נמי אומר ה"ר אלחנן דלצדדין קתני דמעשר קאי אשאור ותבלין אשביעית גרידתא דאפי' אוכלי בהמה יש שחייבין בשביעית:
אמר רב יוסף נקוט דרב כהנא בידך וכו'. פסק ר"ח דהכי קיי"ל כרב ושמואל דהא רב יוסף קאי כותייהו, והלכתא כל דבר שהוא מחמשת המינין כגון דייסא שאנו קורין שחינ"ש וכן ורומשייל"ש וכיוצא בהן היינו מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש כיון שהעיקר מחמשת המינין אבל היכא שאין נעשין כך שאין נותנין שם קמח אלא לדבק המינין כעין שאנו עושין שנותנין קמח כדי לקפות המאכל והירקות ולא ליתן טעם מברך עליה בורא פרי האדמה כדאמר לקמן (דף ל"ט ע"א] גבי תבשילא דסלקא [דמפשי בה קמחא נמי בורא פה"א דהאי דשדי בה קמחא טפי לדבוקי בעלמא עבדי לה]:
דף לז.
בתחלה מברך עליו בורא מילי מזונות ולבסוף ולא כלום. ופירש"י שלא יברכו עליו מברכת הפירות שבארץ אלא בורא נפשות וכן פירש בה"ג, וטעמא כיון שאינו מפירות הארץ שנשתבחה בהן ארץ ישראל לא שייך ביה ברכה אחת מעין שלש, ויש ספרים שכתוב בהן מלשון הלכות גדולות אבל אורז לא מברך עליו בורא מיני מזונות דלא קיי"ל כר' יוחנן בן נורי אלא שהכל נהיה כו' ברכת המים, ולאו מילתא היא דלרבי יוחנן בן נורי אם אפאן מברכין עליו המוציא דלחם גמור חשיב ליה ואפי' בשלו ואינו בעין אלא הוי טחון או כעין דייסא דאפי' לרבנן מברך עליו בתחלה בורא מיני מזונות ואין לחלק בין עשאו פת ואפאו ובשלו לעשאו כעין דייסא שבכל ענין מברך עליו בורא מיני מזונות והא דקאמר כמעשה קדרה גבי אורז היינו דהוי כמעשה קדרה לענין בורא מיני מזונות תחלה ולבסוף בורא נפשות רבות:
בורא נפשות רבות וחסרונם. שברא העולם ומה שהם חסרים. על כל מה שברא להחיות בהם נפש כל חי. כלומר על כל שאר דברים שברא בעולם שלא היה חסרון כל כך אם לא בראם כי אינם אלא לתענוג:
ברוך חי העולמים. ובירושלמי איתא שחותם ברוך אתה ה' חי העולמים:
אפאן ובשלן לאורז. רבותא אשמעינן דאפי' בבישול חשוב לברך עליו בורא מיני מזונות וכש"כ באפיה בלא בישול:
ונתן ר' גמליאל רשות לר' עקיבא לברך ובירך אחת מעין שלש. ור' עקיבא לא בירך כי אם לעצמו ולא להוציא אחרים י"ח דקיי"ל אין מזמנין על הפירות בפ' כל הבשר ור"ג כשנתן לו רשות לברך היה סבור שיברך שלש ויזמנו עליו. והקשה ה"ר אלחנן וא"ת הא קאמר ר"ע במשנה דפליג על ר"ג אפי' לא אכל אלא שלוק אחד והוא מזונו מברך עליו ג' ברכות ומפרש בגמ' בקלח של כרוב שנינו וא"כ אמאי לא בירך כאן רבי עקיבא שלש ברכות. ואומר רבי דהכא לא אכל תמרים כדי שובעו אבל אי אכל תמרים כדי שובעו מודה שיש לזמן ולישנא דשלוק והוא מזונו משמע כן. וא"ת ולר"ג דמברך ג' ברכות על שבעת המינין אי ס"ל דברכה טעונה כוס בג' א"כ יזמנו ויחזרו ויזמנו לעולם. יש לומר שלא ישתו מכוס של ברכה כלל. אי נמי ר"ג לא אמר אלא היכא ששותה בקביעות אבל במקום שהיה שותה מלא לוגמיו לא היה מצריך ר"ג שלש ברכות אלא מעין ג' ברכות דאי לא אמרת כן וכי אית ליה לר"ג שלא נתקנה כלל אלא ודאי שנתקנה היכא שאינו אוכל שבעת המינין בקביעות. ה"ר אלחנן:
דף לז:
חביצא פירש"י כעין שלנייקו"ק שמפררין לחם בתוך האילפס וא"ת והיאך מדמה רב יוסף פירורי מנחות לפירורי חביצא והלא המנחות לא נתבשלו ולכך חשובין הפירורין לחם יש לומר כיון שנטגנו בשמן חשיב כמבושל וא"ת והא אמרינן לעיל דאי אין הפרוסות קיימות מברך עליהן בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש [אע"ג דאית ביה כזית יש לומר דרב יוסף מפרש פרוסות קיימות הוי בכזית אין הפרוסות קיימות הוי בפחות מכזית וכן משמע בירושלמי דקאמר אפאן ובשלן בזמן שהפרוסות קיימות אומר עליהן בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש עד כמה פרוסה רבי יוסי בר אבון כהנא בר מלכיה בשם רב עד כזית וא"ת ולאביי דבעי למימר אליבא דתנא דבי ר' ישמעאל דמחזירן לסלתן ומברך עליהן המוציא וא"כ מאי קרי פרוסות שאינן קיימות שלא יברך עליהן המוציא י"ל שאביי מקשה לו לפי סברתו של רב יוסף דמדמה נתבשלו למנחה א"כ יש לברך אפילו בפחות מכזית ועל כרחך אין לך לדמות מנחה שנטגנה בשמן לפרוסות שנתבשלו כעין חביצא מיהו קשה מההוא דליקט מכולן דקאי אחמשת המינין לא מיירי מידי בנתבשלו ומה שייך לחביצא שהוא מבושל לכך נראה דחביצא הן פרורין נדבקים יחד על ידי חלב או דבש וכן פירש ר"ת ובערוך פירש שהן פירורין של לחם שנדבקים יחד ע"י מרק ודבר שהוא נדבק יחד קרי חביצא כמו חביצא דתמרי
היה עומד ומקריב מנחה בירושלים. פירש ה"ר שמעיה דאיירי במנחה שמתנדבת שאין רגילין להתנדב מנחה תדיר. ואין נראה דבנדרים ונדבות שכיחי טובא. ובמנחות פירש"י דמיירי בישראל שלא הקריב מנחה מימיו. ואין נראה דלישנא דהיה עומד ומקריב משמע כהן וכן לישנא דנטלן לאכלן משמע דאכהן קאי. ועוד פירש לשם לשון שני דמיירי בכהן שלא הקריב מנחה מימיו, ואין נראה דלישנא דהיה עומד ומקריב [לא משמע כן, עוד פירשו שלא הקריב מנחה] בשנה זו ואין נראה כי זה היה לו לפרש התנא. ואומר רבי דכל מנחה שמקריב מברך שהחיינו, וכן אזבח כמו כן כמו ששנינו בתוספתא לפי שהיו כ"ד משמרות ולא היו מתחדשות יותר מפעמים בשנה וכיון שיש להן זמן קבוע מברך שהחיינו. מ"ר:
ליקט מכולן כזית. פירש"י דאמנחות קאי, ואין נראה לרבי דהא במנחה ליכא חמץ, ועוד דהיכי קאמר דאם מצה היא אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח והא אמרי' בפסחים פ' כל שעה שאין אדם יוצא ידי חובתו בפסח במנחה לפי שאין נאכלת בכל מושבות, ועוד דלישנא דערסן לא קאי אמנחה שאין עושין לישה אחר אפיה, ועוד דלישנא דהב"ע בבא מלחם גדול משמע דלא קאי אמנחות ואומר רבי דאחמשת המינין קאי, וכן פירש ר"ת ובתוספות ה"ר יוסף בשם רבינו שמואל:
אמר רבא והוא דאיכא [עלייהו כו'] (פירורין כזית). והכי קיי"ל כרבא דבתראה הוא [ולא] בעינן דאיכא פירורין כזית [כיון] דאיכא עלייהו תוריתא דנהמא לענין המוציא ואפי' נתבשלו לפירש"י, [והא] דמשמע בירושלמי דפרוסות קיימות הוי כזית [היינו] שכן דרך להיות תוריתא דנהמא בכזית אבל פעמי' שאפי' בפחות מכזית איכא וכדפרישנ' לעיל.
כי אתא רבין א"ר יוחנן טרוקנין חייבין בחלה גרסינן ולא גרסינן פטור וכן הוא בירושלמי ר' יוחנן אומר טרוקנין חייבין בחלה ואומר עלי' המוציא לחם מן הארץ ואדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח והיינו כובא דארעא ואעפ"י שהוא גובלא בעלמ' דהוי כמו תחלתו סופגנין וסופו עיסה חייבת בחלה ובהמוציא כמו מנחות דלעיל שמטוגנות בשמן ובירושלמי נמי קאמר במלתא דר' יוחנן בפסח ובלבד שלא ע"י משקה, אבל תחלתו סופגנין וסופו סופגנין אינו חייב בחלה והמוציא אם בלילתו רכה, ואותן פרטר"ש ואובלייא"ש חייבות בחלה ובהמוציא דאיכא עלייהו תוריתא דנהמא אבל כעין ורומשיל"ש וקרפו"יי שתחלתן רכה ומטוגנין בשמן אין בהן חיוב חלה ואינו מברך עליהן רק בורא מיני מזונות, כמו שפירשנו בפסחים פ' כל שעה וביבמות פ' החולץ בשם ר"ת:
כלמודין פטורים. ואעפ"י שהיא עיסה כיון שאין העיסה מתוקנת כהלכתה ואינה עשויה כלחם אין חייבת בחלה
דף לח.
גובלא בעלמא הוא. לא דמי לבלילתו רכה דסופגנין שזהו כמו מים בעלמא ומברכין עלייהו בורא מיני מזונות, וצ"ע על אותו ניל"ש שאנו רגילין לעשות דהוי כגובלא בעלמא ומברכין עליו בורא מיני מזונות ואפי' למר זוטרא דקבע סעודתא אגובלא דרכה ומברך עלי' המוציא וג' ברכות היינו לפי שאינו קלוש ורך כל כך כמו עיסת הנילו"ש שאנו רגילין בהן, ורבי היה מגמגם לקבוע על ניל"ש כמו שאנו רגילין לעשות בפורים כי אולי הן כעין גובלא, ומיהו אינו חייב בחלה ואף על פי שצריך לברך עלי' המוציא אי קבע סעודתו עלייהו:
האי דובשא דתמרי מברך עליו שהכל נהי' בדברו פי' בה"ג שהכל וכגון שנתן בו מים, דאי לבדו מברך עליו בורא פרי העץ, דאשתני לעילויא כמו שמן זית, ואין נראה דהוי כמי פירות שיוצא מן הרמונים ומן התאנים, ובפ' כל שעה חשבינן ליה זיעה בעלמא ואינו סופג את הארבעים אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים גבי ערלה, וטעמא דלא אישתני לעילויא דלא עדיף מיין תפוחים, ודוקא נקט חומץ סתוניות אבל חומץ סתם שייך ביה תרומה שהרי גוף היין שנתקלקל הוי כמו פרי שנתקלקל. ואחד שכר תמרים ואחד שכר שעורים מברכין עליו שהכל, כדאיתא בבבא בתרא פ' המוכר פירות. וא"ת ובשכר שעורים אמאי מברכין עלי' שהכל והלא השעורים עיקר ואישתני לעילויא. יש לומר דאית ליה עילויא אחרינא בפת כדאמרינן לעיל, אי נמי כיון שהמשקה צלול עיקרו על שם המשקה ולא שייכא ההיא דרב ושמואל דכל דבר שיש בו מה' המינין כו', ואינו כי אם טעם בעלמא, ועוד דגבי שתיתא קאמר לקמן מברך שהכל:
ושוין שבוחשין את השתות בשבת. ברייתא היא בפ' בתרא דשבת גבי פלוגתא דר' יהודה ור' יוסי בר יהודה דפליגי גבי נותן מים לתוך המורסן והתם מסיק דמיירי ברכה מדקתני בוחשין ולא נקט לשון גיבול:
ואי ס"ד לרפואה קמיכוין רפואה בשבת מי שרי. שסובר שכיון שכל עיקרו לרפואה ואין רגילין לעשותו לצורך אכילה אסור לעשותו בשבת:
והתנן כל האוכלין אוכל אדם לרפואה וכו'. ומשמע מדנקט כל האוכלין דאפי' עיקרו לרפואה כיון שראוי לאכול שפיר דמי מדתנא כל ומסיק תלמודא וצריכא דרב ושמואל דפשיטא דמתניתין שריא ליה בשבת כיון שעומדת לאכילה אבל רב ושמואל אשמעינן דלא נימא כיון דעיקרו לרפואה לא יברך עליה כלל, קמ"ל כיון דקא מתהני מיניה בעי ברוכי ומ"מ לא יברך אלא שהכל כיון שאינו עשוי לסעוד כי אם לשתות ולא יסעוד את הלב כגון שכר וכיוצא בו מברך שהכל:
במוציא כ"ע לא פליגי דאפיק משמע ירושלמי ר' ירמיה בריך קומי ר' זירא המוציא לחם מן הארץ וקלסיה מה כר' נחמיה שלא לערב ראשי אותיות [מעתה המן הארץ שלא לערב ראשי אותיות עכ"ל הירושלמי], ומיהו בלחם מן הארץ מערב התיבות אבל אי איפשר לתקן שם בענין אחר שהוא לשון המקרא להוציא לחם מן הארץ, על דעתיה דר' נחמיה הבורא פרי הגפן ועל דעתיה דרבנן בורא פרי הגפן, מיהו בתלמוד שלנו קאמר דכדרבנן אומר המוציא ור' נחמיה מוציא, ומ"מ אין לנו לומר הבורא פרי הגפן כיון שאין אנו אומרים המוציא אלא שלא לערב ראשי אותיות ודכ"ע מוציא דאפיק משמע:
דף לח:
ע"כ לא קאמר ר' יוסי התם אלא משום דבעינן טעם מצה וליכא פי' דהוי כמו מצה עשירה אבל לחם מיקרי שפיר ובמילתיה קאי ולא כפירוש ה"ג שפירשו דכי בשליה לפת בכלי ראשון לא מברכין עליו המוציא ומביאין ראיה מר' יוסי דקאמר יוצאין ברקיק השרוי אבל לא במבושל אעפ"י שלא נימוח וליתא דהא לחם מיקרי שפיר אלא הוי טעמא דלאו טעמא דמצה איכא והוי מצה עשירה כדמסקינן הכא ואמרינן נמי לעיל גבי הכוסס את החטה טחנה אפאה ובישלה כיון שהפרוסות קיימות מברך המוציא אין הפרוסות קיימות וכו':
וכי מה ענין ר' בנימין בר יפת אצל ר' חייא בר אבא וכו'. ופשיטא ליה דפליגי אהדדי, וטעמא דשלקות במלתייהו קיימי הילכך שלקות כעין קרא סילקא וכיוצא בהן שהן טובים יותר מבושלים מחיים מברכין שהכל וכשהן מבושלין אישתני לעילויא ומברכין עלי' בפה"א, ותומי וכרתי וכיוצא בהן כשהן חיין בפה"א וכשהן מבושלין שהכל דאישתני לגריעותא ואפי' אם אדם אוכלן ברצון יותר מבושלים בטלה דעתו אצל כל אדם דאזלינן אחר דעת רוב בני אדם ואעפ"י שאנו רגילין לאוכלן מבושלים זהו לפי שהשומן והבשמים ממתיק טעמא מ"מ הם טובים יותר חיים, וכן כל מיני קטניות ולפתות שטובים חיים יותר ממבושלים בורא פרי האדמה ומטעם זה מברכין על היין המבושל בורא פה"ג לפי שהוא טוב מבושל, וכן נראה לפי הענין שאותן חבושין וערמונים שאינן ראויין לאוכלן חיין כי אם מבושלים, כשהן חיין מברך עליהן שהכל ומבושלין בורא פרי העץ וכן אגוז מטוגן בדבש בורא פרי העץ, וכן כתוב במחזור ויטרי שנסדר לפני רבינו שלמה ולא כמו שכתוב בספרים אחרים שהדבש הוא עיקר אלא ודאי אגוז הוא עיקר ומסקנא דמילתא היכא שמבושל ובמלתייהו קיימי בורא פרי האדמה, וכן פסק ר"ח ובה"ג:
מהדר תלמודי' כל תלתין יומין. יש מפרשים שכל מה שלמד בשלשים יום היה חוזר ביום שלשים דכל תלמודו ממש לא משמע דקאמר
אבל לא כבושין ולא שלוקין ולא מבושלין. כבוש הוא מימים רבים ובטל טעם מרור יותר משלוק ושלוק הוא יותר ממבושל כדאמרינן סוף פ' בהמה המקשה עור חמור ששלקו מטמא טומאת אוכלין משמע דוקא שלקו אבל מבושל לא מדלא נקט מבושל ומבושל הוי כהלכתה דלא זו אף זו קתני, והא דמיבעיא לן בנזיר גבי איל נזיר ששלקו מהו משום דמשמע ליה זרוע בשילה כהלכתה אבל שלוקה לא:
כיון דשקלת ליה לגרעיניה בציר ליה לשיעוריה. מספקא ליה לרבי על ברכת בורא נפשות אם יברכנה על פחות מכשיעור לבסוף דבשלמא לפניה צריך לברך אפי' על פחות מכשיעור דאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה אבל לאחריו א"צ [או דוקא] ברכה אחת מעין ג' אבל בורא נפשות אפי' בפחות מכזית והא דפריך הכא והיכי בריך ר' יוחנן על זית מליח כיון דשקילא ליה לגרעינתיה בציר ליה שיעוריה, לאו אברכת בורא נפשות קאי אלא על ר' חייא בר אבא קאי דאמר במילתיה קאי ויש לברך עוד אחריו ברכה אחת מעין שלש ומר' צדוק דפ' הישן ואף איתא בחולין פ' כל הבשר, ובפ"ק דסוטה דנטל פחות מכביצה ואכל ולא בירך אחריו אין ראיה דדילמא ברכות המזון לא בירך אבל בורא נפשות בירך, מיהו מסתברא שלא יברך בורא נפשות היכי דלא נתקנה ברכת אחת מעין שלש:
כיון דשקילא לגרעינתיה בציר ליה שיעורא ובירושלמי אמר על מלתיה דר' יוחנן ולא אית ליה לר' יוחנן שגרעינתו ממעטתו ומאי עבד ליה ר"י משום בריה מילתיה דר' יוחנן אמרה שכן אפי' אכל פרידה אחת של ענב או פרידה אחת של רמון שהוא טעון ברכה לפניה ולאחריה, אבל תלמוד שלנו אינו סובר כן שמעמידה בזית גדול ואין ירושלמי עיקר במקום תלמוד שלנו, ותימא הוא על פירוש רבינו תם ז"ל שאין תלמוד שלנו חולק עליו, ושמא רוצה לומר כיון שהוסר הגרעין ונמלח אינו כהלכתו אבל אם אכל דבר שלם אפי' פרידה אחת של ענבה או של רמון יברך עליו תחלה וסוף, ותלמוד ירושלמי היה סובר שהזית היה שלם ולכך הוצרך לפרשו באותו ענין אבל בסברא זו אין חולקין יחד:
בצר ליה שיעורא. פירש ה"ר יצחק דדוקא כשהוא מלוח, דדרך הוא להסיר הגרעין אבל אם אכלו שלם עם הגרעין נהנה גופו מגוף הזית שלם והוי גרעין כאוכל:
דף לט.
ודורמסקין מה שהקשה רבינו שלמה על פירוש רבותינו פרונ"ש דא"כ בורא פרי העץ היה לו לברך, תירץ ה"ר יוסף כשנשלקו אשתני לגריעותא ולכך יברך עליהם שהכל וכרוב חשוב שברכתו בורא פרי האדמה וכן פירש ה"ר שמעיה ולא נהירא:
נתן בר קפרא רשות לברך לאחד מהן. וא"ת ולמה אין דין זה מצוי בינינו כשאנו אוכלין פירות כל אחד מברך לעצמו, ואומר רבי דבימיהן היו רגילין למיסב ולקבוע לשתות ולאכול פירות ומיני מזון אבל אנו אין אנו רגילין בכך להסב ולכך כל אחד מברך לעצמו ורבינו שלמה פירש שהדברים הללו לא היו באין ללפת את הפת אלא שלא מחמת הסעודה הן באין ואמרינן לקמן דטעונה ברכה לפניו ואין הפת פוטרתו, מיהו גם בענין זה לא הורגלנו שיברך אחד לכולן אלא כל אחד מברך לעצמו. ונראה הטעם שאין אנו מסלקין עצמינו כל כך. מן הפת אחר קינוח סעודה קודם ברכת המזון והוי כאין בית הבליעה פנוי דאמר לקמן שכל אחד מברך לעצמו גבי יין שבאמצע סעודה:
מאן דמברך סבר אידי ואידי שהכל ומלגלג סבר שלקות בורא פה"א הילכך פרי עדיף. דיש לו לברך על החשוב אעפ"י שאינו חביב כל כך והילכך אם יש לפניו שני מינין ב"פ האדמה ושהכל יש לו לברך תחלה ב"פ האדמה ואעפ"י שחביב עליו יותר אותו שיש לברך עליו שהכל דלעולם חשוב עדיף:
מיא דסלקא כסלקא ומברכין עליו בורא פה"א, אע"פ שאין בו כי אם המרק וטעם הירקות מברכין עליהן כמו שמברך על הירקות עצמו ואע"ג דמי פירות אמרינן לעיל דזיעה בעלמא:
פת הצנומה בקערה מברכין עליו המוציא. וא"ת ומאי קאמר דאי ליכא קמיה אלא פת צנומה פשיטא שיברך עליו המוציא הואיל ואיכא תוריתא דנהמא עלייהו כדאמרינן לעיל גבי חביצא שאע"פ שהן פירורין שאין בהן כזית מברך עליהן המוציא כיון דאיכא תוריתא עלייהו, ואפי' בפירורין קטנים הבאין מלחם גדול מודה רב יוסף ואי בדאיכא פת שלימה פשיטא שלא יברכו על הפתיתין הקטנים ואי איכא פתיתין גדולים פשיטא שיברכו על הפתיתין ולא על הצנומה דבהא ליכא שום פלוגתא לקמן. ואומר רבי דמיירי במביא ככר שלם או פתיתין גדולים וצינם בהן צנומות דקות בקערה ומתחלה דעתו לצנום כדי לברך ולאכול וקאמר דמברכין עליה המוציא אע"ג דבעינן שיבצע בשעת ברכה הואיל ואיפשר בכך שיהא פת גדולה לפניו מ"מ הואיל ומתחילה צנמה לאכילה עכשיו יכול לברך על הפירורין (אח"כ) שיכולין לברך אחר הבציעה כמו קודם בציעה כיון שסוף סוף נעשית לצורך ברכה ובלא צנימת פירורין דקין היה יכול להשמיענו שיכול לבצוע ולברך אח"כ על הפירורין שבידו שבוצע אלא רבותא קמ"ל שאעפ"י שצנומה בפירורין דקין מקודם ברכה ואי איפשר לעשות בה בציעה בשעת ברכה אפי' הכי שפיר דמי, ופליגא דר' חייא וכו' מ"ר:
צריך שתכלה ברכה עם הפת. כלומר שיכוון לגמור הברכה בשעת בציעת הפת:
רבא אמר מברך ואח"כ בוצע. שלא יפריד הפרוסה מן הפת עד אחר ברכה, ויש בני אדם שאין רגילין לחתוך הלחם כלל עד אחר הברכה ולא יישר בעיני רבי שחושבו יותר הפסקה שישהא לחתוך מן הלחם וישהא בין ברכה לאכילה אלא חותכין אותו ואין מפרידין הפרוסה מן הלחם עד אחר ברכה, ירושלמי ר' זריקא אמר ר' זעירא בעי הדין דנסיב תורמיסא ובריך עליה ונפיל מיניה מהו מברכין עליה תנינות מה בינו לבין אמת המים, אמרין תמן לכך כיון דעתו מתחלה ברם הכא לא לכך כיון דעתו מתחלה, תני ר' חייא אין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס א"ר חייא בר אבא הדא אמרת הדין דנסיב פיגלא ומברך עליה והוא לא אתי לידיה צריך מברכא עליה זמן תנינות, א"ר תנחום בר' יודן צריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שלא להזכיר שם שמים לבטלה, ונראה פירושו שרוצה לומר שרוצה להוכיח מדתני ר' חייא שאין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס שאם יפרוס קודם ברכה שמא תפול הפרוסה ויחזור ויברך ולא יאכל פרוסה אחרת שיבצע בלא ברכה אלא יצטרך לחזור ולברך ויש כאן ברכה לבטלה, אבל אם לא היה צריך לחזור ולברך יכול לפרוס קודם הברכה ואם תפול הפרוסה מידו ויפרוס פרוסה אחרת יפטר מברכה ראשונה ומסיק התם בירושלמי עד כמה יפרוס ר' חנינא ור' מנא חד אמר עד כזית וחרנא אמר עד פחות מכזית מאן דמר כזית כיי דתנינן וכולן פותתן כזית מאן דמר עד פחות מכזית כדתני ר' ישמעאל אפי' מחזירה לסלתה, ומשמע שחולקין דלמר הוי תוריתא דנהמא בכזית ולמר אפי' בפחות מכזית כדתני ר' ישמעאל וכפלוגתא דאביי ורב יוסף ואמוראי דלעיל:
דף לט:
הכי גריס רש"י ז"ל הביאו לפניו פתיתין ושלמין א"ר הונא מברך על הפתיתין ופירש"י כלומר אם רצה מברך על הפתיתין או אם הפתיתין גדולים מן השלמין צריך לברך עליהן ור יוחנן אמר שלימה מן המובחר והקשה ר"ת ז"ל כיון דהיכא שהפתיתין גדולים מצריך רב הונא לברך עליהן ור יוחנן מצריך לברך על השלמים א"כ חלוקה סברתם יותר מדאי ודמיא לההוא דשבת פ' אלו קשרים השתא פטור אבל אסור קא קשיא לי חייב חטאת מיבעיא ועוד מאי שנא דנקט הכא פתיתין ולקמן נקט פרוסה של חטין ועוד דהכא אמר ר' יוחנן שלימה מן המובחר ולקמן מברך על הפרוסה על כן פי רבינו תם בתשובתו דגרסינן בספרים שלנו הביאו לפניו פתיתין גדולים ושלמים קטנים וכולם של חטים אמר רב הונא מברך על הפתיתין אם ירצה וה"ה על השלמים קטנים דכי הדדי נינהו ור יוחנן אמר שלימה מן המובחר אבל פרוסה של חטים ושלימה של שעורים מברך על הפרוסה של חטים ואפי היא קטנה והכי משמע לשון פרוסה חצי כמו אחד שלא יטול פרוסה וכמו מנה לאביך בידי והאכלתיהו פרס ולהכי נקט לעיל פתיתין והכא פרוסה ולכתחלה צריך לברך על הפרוסה של חטים דכל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה אבל לעיל שהכל של חטין אינו אלא למצוה וההיא דירא שמים יוצא ידי שתיהן אפרוסה של חטין ושלימה של שעורים קאי ופירש ר"ת שהלכה כר יוחנן כלפי רב הונא מדרב הונא ליתא לגבי רב שתלמידו של רב היה כל שכן דליתא לגבי ר' יוחנן דרב לגבי דר יוחנן ליתא והכי אמרינן במי שהוציאוהו לגבי דר יהודה ליתא במקום ר' יוסי מיבעיא והכ כן הדין פרוסה קטנה של חטה ושלימה של שעורין לכולי עלמא מברך על החטין פתיתין גדולים של חטה [ושלימה קטנה של חטה הלכה כר יוחנן דמצות שלימה מן המובחר ואפי הוו פתיתין מפת נקיה ושלימה פת הדראה כיון שהכל מין אחד אבל פרוסה של חטין עדיפא משלימה של שעורים וירא שמים מניח פרוסה לתוך שלימה ובוצע משתיהן כפר"ת ואחטין ואשעורין קאי מדנקט פרוסה ולא נקט פתיתין ולא כפי רש"י דמוקי לה או מן השלימה (דהא פרוסה של חטין עדיפא ובתוספתא דברכות תניא וגם בירושלמי היא שנויה מברכין על הדגן שהוא מן המובחר כיצד שלימה של גלוסקאות ושלימה של בעל הבית מברך על שלימה של גלוסקאות פרוסה של גלוסקאות ושלימה של בעל הבית מברך על שלימה של בעל הבית פת חטין ופת שעורין מברך על של חטין פרוסה של חטין ושלימה של שעורין מברך על של חטין פת של שעורין ופת של כוסמין מברך על של שעורין והלא כוסמין יפין ממנה אלא שזו ממין שבעה וזו אינה ממין שבעה ואמרינן בירושלמי עלה ר' יעקב בר אחא בשם ר' זעירא כר יהודה היא דאמר אם יש ביניהן ממין שבעה עליו הוא מברך פת טמאה ופת טהורה ר' חייא בר אבא אמר על הטהורה מברך פת נקיה טמאה ופת קיבר טהורה ר' חייא בשם ר' אחא אומר מברך על איזה שירצה
כתנאי תורמין בצל קטן שלם וכו'. אפרוסה של חטין ושלימה של שעורין קאי כדפירש"י וכן פירשנו בשם רבינו יעקב לעיל ואע"ג דבצל הוי מין אחד וחטה ושעורה שני מינין מ"מ מייתי ראיה שפיר דאזלינן בתר החשוב או השלם אבל אי הוה קאי כתנאי אפלוגתא דר' יוחנן ורב הונא והא מסקינן כיון דיש כהן כ"ע לא פליגי דחשוב עדיף ואלו ר' יוחנן קאמר דשלימה מצוה מן המובחר, על כן משמע דלא קאי אפלוגתייהו אלא כדפירשנו אפרוסה של חטין ושלימה של שעורין קאי. ושמא יש לומר דר' יוחנן הוא דאמר דלענין תרומה דבר חשוב עדיף אבל לענין ברכה דבר שלם נאה וטוב לברך עליו אבל טוב לומר יותר כפירש"י. ודלא כפירוש ה"ר יוסף שמעמידה כתנאי על פלוגתא דרב הונא ודר' יוחנן:
שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע משתיהן. וזה נראה עיקר מדאמר לקמן הכל מודים לענין פסח שמניח פרוסה לתוך שלימה ובוצע מ"ט לחם עוני כתיב משמע שבוצע גם מן הפרוסה שכן דרכו של עני וגם אם אינו בוצע מן הפרוסה אינו מקיים דברי מאן דאמר חשוב עדיף, ובפסח רגיל רבי להניח פרוסה תוך השלימה ובוצע משתיהן יחד ומברך תחלה המוציא על שתיהן קודם שיבצע ואח"כ על אכילת מצה, ואין זה מצות חבילות חבילות, כיון שברכת מצה אינה אלא לשם מצוה, אם אומר עליהן המוציא מידי דהוה אכוס של קידוש ושל הבדלה שאומר עליו ברכת היין ואמרינן נמי פ' ע"פ שמי שאין לו שאר ירקות מברך על החסא בורא פרי האדמה ועל אכילת מרור ולא חשבינן ליה מצית חבילות חבילות דלא דמי לקידוש והבדלה דתרי מילי נינהו, ופעמים שאין רבי רוצה לשנות המנהג והיה מברך על השלימה תחלה המוציא ובוצע ואינו מפרידה לגמרי ובוצע משתיהן יחד ומברך אח"כ על אכילת מצה וה"ר יוסף מוויאני מ"כ היה מברך המוציא ועל אכילת מצה על הפרוסה ובשלמה לא היה נוגע כלל דאינה אלא משום לחם משנה ואומר מה דרכו של עני בפרוסה, וכן פירש הקדוש הרב ר' יום טוב בר' יצחק מוויאני בסדר הפסח שלא מצינו כריכות שתי מצות כאחת בתלמוד:
דף מ.
ורב ששת אמר אפי' גביל לתורי אין צריך לברך. דכל מילי דצורך סעודתא לא חשיב הפסקה וכן אם שחט בהמות או עופות ואומר בנתיים הביאו לי אחר לשחוט לא חשיב זה הפסק וכן כל כיוצא בה:
ר' יהודה היא דתנן יבש המעיין וכו' ונראה לרבי דהלכה כר' יהודה כיון דסתם לן תנא כר' יהודה דאם בירך על פירות האילן ב"פ האדמה יצא:
כל היכי דשקלת ליה לפירא איתיה לגווזא והדר מפיק וכו' ואומר רבי על פריש"ש שרגילין במקומנו שמברכין עליו בורא פרי העץ וכן היה נוהג רבינו תם בשם אביו רבינו מאיר כי דבר ברור הוא דכי שקלת לפירא איתיה לגווזא כדאמר הכא וכן אותם תותים שרגילים בסנה ובאטדין אשר על פני השדה כולם מין אילן הם דתניא בתוספתא כל שמוציא עליו משורש עשב שקורין זמו"ר בלעז ומברכין עליו בורא פרי האדמה, וכל שמוציא עליו מענפי' אילן הוא ומברכין עליו בורא פרי העץ, ובירושלמי דמס' כלאים בפרק המתחיל כרם שחרב תני ר' חנינא בר פפא העולה מגזעו מין אילן הוא משרשיו מין ירק התיבון הרי כרוב מגיזעו כאן בודאי כאן בספק:
דף מ:
וריוחנן אמר אפי פת ויין וקי"ל כר יוחנן דהלכתא כותיה לגבי רב הונא וקיי"ל כר מאיר שאם אמר על הפת ברוך המקום שבראה יצא ואע"ג דקיי"ל ר"מ ור יוסי הלכה כר יוסי הכא קיי"ל הלכה כר מאיר דאמר בירושלמי ר' עקיבא בר אחא בשם שמואל הלכה כר מאיר וצ"ע אם פוסק כר מאיר אפי לא הזכיר פת
יצא מידי ברכה ראשונה וכר' מאיר סבירא ליה ואותה ברכה שייכא בין בתחלה בין בסוף ויצא ממנה כברכת המוציא אם אמרה בתחלה או כברכת הזן את הכל אם אמרה לבסוף:
אמר אביי כותיה דרב מסתברא. צע"ג אם הלכה כרב הואיל ואמר אביי כותיה דרב מסתברא ואין צריך מלכות ונפקא מינה שאם דילג מלכות לא יחזור ויברך משום דהוי ברכה לבטלה:
ור' יוחנן תני מלהזכיר שמך ומלכותך עליו. ולר' יוחנן לא קשיא ברייתא דתנא אטו כי רוכלא ליחשוב וליזיל שהרי לא חשיב לומר אלא שנעשית כתקונה:
על החלב ועל הגבינה ועל הביצה אומר שהכל. היכא דתנא דומין שונה כל הדומין זה לזה כל חד וחד בפני עצמו. אי נמי הכי שמעינן ליה וגרסינהו:
בושלי כמרא. פר"ח פירות שאין נכשרין לאכילה כלל וכומרין אותן בעפר או ברמץ להתבשל ולשון חמימות הוא כמו מכמר בשרא כומר של ענבים ושנינו במעשרות פ"ד הכובש והשולק והמולח בשדה והמכמר באדמה פטור, ורבי פירש תמרים שיבשו ונשרפו מחום החמה:
מאי בנות שוח תאני חוורתא. וא"ת הכא משמע שגרועות ולהכי אינן חשובין בעיני עם הארץ כפירש"י ואלו בפ"ק דשביעית קאמר קיץ למזבח כבנות שבע לאדם כלומר שרגילין לאכול בקנוח סעודה ובנות שוח ובנות שבע חדא היא כדאמרינן בבראשית רבה בנות שבע שגמרו שביעית ימי אבלו של עולם בנות שוח שגרמו שוחה לעולם אלמא חשובות הן. י"ל שודאי חשובות הן אלא יש מהן הרבה שאינן חשובות בעיני עם הארץ ולא נחשדו מלעשרן. וא"ת מדאמרינן בפ"ק דע"ז הוסיפו עליהן פי' גבי שביעית אוכלוסין ואיצטרובילין ובנות שוח וכיון שהן טובות כדפרישית מעיקרא מאי סבר שלא חייבום בשביעית, ואומר רבינו תם דגרסינן התם ומוכסין בנות שוח וחד מינא הוא דמתקריא הכי וראיה מדאמרינן בפ"ק דבכורות הארי והדוב והברדלס לשלש שנים וכנגדן באילן בנות שוח, ובתר הכי קאמר ונחש לשבע שנים ולאותו רשע לא מצינו חבר ויש אומרים מוכסין בנות שוח, מיהו הוה מצי למימר שיש הרבה מיני תאנים כדאמרינן פ"ד. דנדרים נדר מן הכלכלה והיו בה בנות שוח ואמר אלו הייתי יודע שבנות שוח בתוכה הייתי אומר תאנים שחורות ולבנות אסורות ובנות שבע מותרות ובנות שוח הן הן הגרועות ובנות שבע הן הן הטובות ומהן אכל אדם הראשון והגרועות לא חייבום בתחלה בשביעית וגם עמי הארץ לא נחשדו עליהן, ושוב פירש ר"ת על ההיא דע"ז דכיון דמחניטתן עד גמר פרי ג' שנים לא חשיב לענין שביעית, ואע"פ שיש באילן פירות כל שנה ושנה כמו שמשמע בירושלמי ולבסוף סבור כיון שיש בהן פירות כל שנה ושנה חשיבי ונוהגת בהן שביעית כדתנן בהן בנות שוח שביעית שלהן שניה וכו' ובפ"ק דר"ה כתבתי קצת:
דף מא.
אבל כשאין ברכותיהן שוות דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה. פירש"י ואין הצנון פוטר את הזית ומפירושו משמע שעל איזו מהן שירצה יברך דאי על הזית תחלה למה הוצרך לפרש שאין הצנון פוטר את הזית והלא לעולם יברך על הצנון לבסוף. וכן פירש ה"ר שמעיה בשם רבינו האי גאון דכיון דלא פירש התלמוד על איזה מהן יברך תחלה יש לנו לומר דמסתמא יחיד מודה לרבים ומברך על איזה מהן שירצה תחלה ולא שרבים יודו ליחיד. ותימא דהא מסתמא בורא פרי העץ חשוב מפרי האדמה כי היכי דב"פ האדמה עדיף מברכת שהכל כדאמרינן בעובדא דבר קפרא וטעמא לפי שאין הברכה של שהכל מבוררת וכמו כן בברכת בורא פרי האדמה וברכת שהכל לענין להקדים וי"ל דלא חשיב בורא פה"ע כל כך מב"פ האדמה כמו שחשוב בורא פרי האדמה משהכל] אבל קשה דאמר לקמן כל המוקדם בפסוק קודם לברכה וכש"כ שיש לו להקדימו למי שאינו מוזכר כלל (מוקדם) בשבח הארץ וי"ל דאמוראי דלקמן דסברי הכי דכל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה כר' יהודה סברי וכר' יהודה אתיא הך מילתא, וה"ר שמעיה פירש ההיא דלקמן דכל המוקדם בפסוק כו' היינו כשאין חביב לו זה יותר מזה אז יקדים אותו שכתוב תחלה אבל אם המאוחר חביב הוא קודם, אבל קשה מדאמרינן בשמעתא דרב חסדא ורב המנונא הוו יתבי בסעודתא הוו יהבי לקמייהו תמרי ורמוני אקדים רב המנונא ובריך אתמרי ברישא, אמר ליה לא סבר לה מר כל המוקדם בפסוק וכו' ומאי קושיא לימא ליה תמרי עדיפא לי וכו', לכן יש לומר דההיא דלקמן אתיא כר' יהודה וכולהו אמוראי דלקמן כר' יהודה סבירי וכן פסקו בה"ג, ויש ספרים דגרסי לקמן אלא למ"ד בשאין ברכותיהן שוות במאי פליגי א"ר ירמיה להקדים דא"ר יוסף כל המוקדם בפסוק וכו' ומשמע דכל המימרא כר' יהודה, וה"ר שמעי' גרים אמר רב יוסף ומילתא באפי נפשה היא ואתיא שפיר אליבא דרבנן ואפילו גרסינן דאמר בדלי"ת יש ליישבה אליבא דכ"ע קצת ולמאי דפרישנא דברכת פרי העץ לא חשיבא מברכת פרי האדמה להקדים אין ראיה מדכתיב בקרא חטה ושעורה מקמי גפן דדילמא מיירי כשהן בפת או בדייסא דודאי ברכת המוציא או ברכת מזונות חשיבא וכן פסק ה"ג אבל כוסס את החטה דליכא אלא ב"פ האדמה ובורא נפשות לאחריו כדפרישנא בכי האי גונא היא לא תקדם לברכת בורא פרי הגפן ובורא פה"ע, ואם תרצה ליישבו בכוסס את החטה יש לפרש כל המוקדם בפסוק זה בדברים שברכותיהן שוות כגון חטה לגבי שעורה וגפן לגבי תאנה ורמון דתרווייהו בפה"ע, כך פירש ה"ר אלחנן ורבי היה רוצה לפרש אבל כשאין ברכותיהן שוות ד"ה מברך על זה וחוזר ומברך על זה בדברים שאינן משבעת המינין [כגון תפוחים וקליות] ולעולם ב"פ העץ חשוב מבורא פה"א. וכן פסק בה"ג דבורא פרי העץ חשוב קודם לב"פ האדמה, ולקמן איכא למידק דבאין ברכותיהן שוות נמי פליגי ופריך תלמודא במאי פליגי, שאין סברא שיאמר ר' יהודה מין שבעה עדיף כי אם לפטור את חבירו כשהברכה שוה בשניהן אבל כשאין שניהן שוין כל אחד יברך ברכתו ובמאי עדיפא ז' מינין, א"ר ירמיה להקדים שיברך תחלה על מין ז', ויש לגרוס שפיר דאמר רב יוסף בדל"ת ומייתי לה ראיה דכל הקודם בפסוק זה מוקדם לברכה כגון חטה ושעורה גפן תאנה ורמון שיברך על חטה ושעורה תחלה, אפי' תמצא לומר דב"פ האדמה לא יברך תחלה תעמיד הפסוק במעשה קדרה ויברך בורא מיני מזונות תחלה אפי' ב"פ העץ חשוב בענין יותר וכש"כ דמין ז' תקדום למין שאינו ז' אפי' בשאין ברכותיהן שוות לר' יהודה שהרי במין שבעה גופייהו מפלגינן בין מוקדם למאוחר, אבל לפי' רש"י ורב האי מתוקמי בעינייהו, מסקנא דמילתא היכא שהביאו לפניו שני מינין ואין בהן מז' המינין כגון אתרוג ותפוח מברך על החביב כיון שברכותיהן שוות לכ"ע, אבל אם יש ביניהן מין ז' קיי"ל כר' יהודה דמין ז' עדיף ויברך עליו ואעפ"י שהאחר חביב לו וכשאין ברכותיהן שוות כל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה וכדאמרינן לקמן דלר' יהודה אם חביבין זה כזה כ"ע מודו דמין ז' עדיף, ויש לו להקדים כסדר הכתוב בפסוק, וכן פסק בה"ג ואם יש פרי העץ ופרי האדמה מברך בפה"ע תחלה ואח"כ בורא פרי האדמה, וכן פסק הלכות גדולות, ודלא כפירש"י ורב האי שפירשו לעיל דברכת צנון תקדום לשל זית דהתם היינו כרבנן אבל הני אמוראי דלקמן סבירא להו כר' יהודה והכי קיי"ל:
גפן כדי רביעית יין לנזיר. ותימא מה שייך שיעור זה ליין ואינו שייך אלא לכלי שמחזיק רביעית, לכך נראה כמו שפירשנו בסוכה, וכן פי' רבינו שמואל בתוספת עירובין שפירש לפני ר"ש, דלולבי גפנים וחרצנין וזגין מצטרפין לשיעור רביעית יין שאם יתנם לכוס מלא יין שיצא ממנו רביעית יין ואינו דומה המשער בכוס מלא יין למשער בכוס מלא מים משום דיין עב הוא ואינו ממהר לצאת אלא נגדש על שפת הכוס יותר מן המים ויש כאן מחרצנים שיעור גדול וכי האי תניא בתוספתא מביא כוס מלא יין ונותן לתוכו זית ושופע וההוא תנא סבר כמ"ד בכזית, ואין נראה לר"ת דלענין אכילה מודו כ"ע דהוי בכזית דהא משמע בפ' ג' מינין במס' נזיר דתנן התם ואינו חייב עד שיאכל מענבים כזית משנה ראשונה עד שישתה רביעית יין ר' עקיבא אומר אפי' שרה פת ויין ויש בו כדי לצרף כזית חייב וקאמר בגמ' תנא קמא לא מדמי להון לכל איסורי נזיר לאכילה, פירוש אינו מדמה אכילה ושתיה להדדי דאכילה בכזית ושתיה ברביעית כדמפרש טעמא בירושלמי דילפינן שכר שכר ממקדש, וכיון דילפינן להו מהתם לא ילפינן שתיה מאכילה להחמיר ואכילה נמי לא ילפינן להו משתיה להקל, ור' עקיבא סבר מה אכילה בכזית אף שתיה בכזית, והכי תניא בהדיא בתוספתא מביא זית אגורי ונותן לתוכו ושופע אם שתה כיוצא בו כזית חייב ואם לאו פטור דברי ר' עקיבא ר' אליעזר אומר לעולם אינו חייב עד שישתה רביעית יין ואומר רבינו תם דכל הספרים ישנים גריס בנזיר ת"ק לא מדמי להו לכל איסורי נזיר לאכילה וכדפרישנא והכא גרסינן גפן כזית יין לנזיר ולא גרסינן רביעית, ופירושו דמשערין כזית אגורי בכוס מלא יין וכדתניא בתוספתא אבל רשב"ם גורס בעירובין כי ההיא דנזיר, וכן כתב כי יש ספרים דגרסי ת"ק מדמי כל איסורי נזיר לשתיה משמע דמדמי אכילה לשתיה לאיסורי נזיר לרביעית. וא"ת ואימא איפכא דנקיש שתיה לאכילה לכזית לחומרא. וי"ל דילפינן שכר שכר ממקדש לרביעית ולפי זה רישא דקתני אינו חייב עד שיאכל מן הענבים כזית ר' עקיבא קתני לה, וה"פ אינו חייב עד שיאכל מן הענבים כזית וה"ה שתיה משנה ראשונה עד שישתה רביעית יין וה"ה זגין וחרצנין ורישא איירי כר' עקיבא וטעמייהו מפרש בגמ', אך אומר ה"ר אלחנן כי בירושלמי איתא משנה ראשונה עד שישתה רביעית יין דהוון דרשין שכר מה שכר שנאמר להלן רביעית אף כאן רביעית חזרו לומר לא יאכל לא ישתה מה אכילה כזית אף שתיה כזית והיינו דוקא לפירוש רבינו תם דלשתיה הוי דוקא רביעית למשנה ראשונה אבל אכילה הויא בכזית, מיהו י"ל כי הירושלמי לא נתן הטעם אלא על השתיה דהוי ברביעית ופשיטא ליה דמדמינן אכילה לשתיה לרביעית ולא הוצרך לומר דמדמינן ליה לשתיה אלא לומר דשתיה הוי ברביעית לקולא ולא לחומרא בכזית וממילא דמדמינן אכילה לשתיה ור' אלעזר מקיש איפכא לחומרא. וא"ת לגרסת ר"ת דגריס כזית יין לנזיר מי נפיק מכלל ארץ שכל שיעוריה כזיתים דקאמרינן בסמוך. י"ל דכיון דהוי יין נפיק משאר איסורי זיתים דהוי לאכילה, וה"ר אלחנן היה אומר דאפי' גרסינן כדי רביעית יין לפירושו אתי שפיר שיש לנו לתלות ולשער ברביעית של יין שהוא עב ונגדש למעלה מן הכלי יותר מרביעית מים שיותר גדול אז רביעית של יין משל מים ושייך שפיר לשעורי ביין ולתלותו בגפן ואפי' לגרסת ר"ת נוכל לפרש כן כדפירשנו:
כל כלי בעלי בתים שיעורן כרמונים. הך משנה מתניא במס' כלים פ' י"ו וגבי כלי עץ מתניא אבל כלי חרס אמרו בהמצניע בסופו חמש מדות בכלי חרס ניקב כמוציא משקה טהור וכו' וקאמר התם ניקב כמוציא רמון טהור מכלום היינו בשיחדן לרמונים ולכך צריך מוציא רמון:
כל כלי בעלי בתים. דוקא בעלי בתים אבל של אומן אמר התם במס' כלים רמון שאמרו עד אפילו במשהו טהור לפי שמבטלו יותר מהרה מתורת כלי ממה שמבטלן בעל הבית:
שיעורייהו כרמונים. והיינו כדאמרינן ניקב כמוציא רמון טהור מכלום משמע שאינו צריך אלא רמון אחד. וא"ת הדתנן במס' כלים רמון שאמרו עד שיהא ג' רמונים אחוזים זה בזה, ואומר רבי דלעולם בעינן שיהא הרמונים אחוזים זה בזה ולעולם לא יצא דרך הנקב אלא אחד מ"מ אינו יוצא כל כך בריוח כשהוא בחבוריו כמו שהוא לבדו:
דף מא:
ואידך הני שיעורין בהדיא מי כתיבי לאו משום דלר חנין שיעורין כתיבי דהא בפ"ק דסוכה ובריש מס עירובין קאמר ותסברא שיעורא מי כתיבא ועל ר' יוחנן גופיה פריך הכי אלא הלכה למשה מסיני הוו וקראי אסמכתא בעלמא ובפ"ק דסוכה כתבתי היטב
זה שני לארץ וכו'. מיהו אומר רשב"ם דחטה הקודמת לפסוק תקדום לזית. וא"ת לכתוב חטה וזית ושעורה י"ל שלא רצה להפסיק בין חטה ושעורה שהן שני מיני זרעים:
הביאו לפניהם תאנים וענבים בתוך הסעודה. וכגון שאין באין ללפת את הפת אלא לקינוח סעודה כעין שאנו רגילים לאכול פירות בקינוח סעודה וטעונין ברכה לפניהן ולא לאחריהן ופסקא דרב פפא כרב הונא ורב נחמן הוי כמו שאפרש בסמוך:
שאין לך דבר שטעון ברכה לפניה ואין טעון ברכה לאחריה אלא פת הבאה בכסנין. פירש"י פת הבאה בכסנין לאחר ברכת המזון היו מביאין כסנין והן קליות ומביאין עמהן פת הנילושה בתבלין כעין אובליא"ש שלנו ומאכלה מועט מתוך שנותנין בה תבלין הרבה ושקדים ואגוזים ולכך לא הטעינוה ברכה לאחריה מעין שלש אלא הוי כמו אורז ודוחן דלפניו בורא מיני מזונות ולאחריו ולא כלום כלומר בורא נפשות, ולא הבין רבי מה רצה לומר דודאי לא מיירי הכא שאוכלן לאחר ברכת המזון דודאי צריך התם ברכה אחת מעין ג' דלא גרע מחמשת המינין אבל הכא מיירי שאוכלה לאחר סעודה קודם ברכת המזון במקום תאנים וענבים ומתוך שאינו באה אלא לקינוח סעודה והוי מועט לא רצו לקבוע ברכה לאחריו ולא דמיא לתאנים וענבים, דהכא דלקינוח באין אפי' רב ששת מודה שלא יברך אחריהן דברכת המזון פוטרתו, ועוד קשה לפירושו מאי קאמר שאין לך דבר שטעון ברכה לפניה ואין טעון ברכה לאחריה אלא פת הבאה בכסנין והא איכא אורז ודוחן שהביא רש"י. ע"כ נראה שאחר המזון מיירי ולקינוח סעודה כדפרישנא וכן פירש רבינו לקמן גבי מילתא דרב פפא: