אור ברסלב

תוספות רבינו יהודה החסיד על ברכות· רבנו יהודה ב"ר שמואל החסיד

פרק חמישי - אין עומדין

פרק רביעי - תפלת השחר

אין עומדין וכו' חסידים הראשוני' היו שוהין כו' שעל ידי כך היו מכוונים לבם שמחשבים ביראת שמים כדי שתתחונן דעתם עליהם:

מנא הני מילי. דצריך כובד ראש דאי לא קרא לא היה צריך אלא כוונת הלב:

במקום גילה שם תהא רעדה. ולפי פשוטו עבדו את ה' ביראה וכשיבא להם יום רעדה יגילו, וכן הוא מפורש בירושלמי, עבדו את ה' ביראה ומצינו תפלה שנקראת עבודה כדתני בסיפרא ולעבדו בכל לבבכם זו תפלה וכן בדניאל הוא אומר אלהא דאנת פלח ליה תדירא וכי עבודה היתה בבבל אלא זו תפלה אל תיקרי בהדרת אלא בחרדת. תימא לריב"א אמאי לא דייק מדכתיב חילו מלפניו. ויש לחלק:

דף לא.

אייתי זוגי חיוורתא ותבר קמייהו ואיעציבו וא"ת דהכא משמע דזכוכית לבנה היתה אחר חורבן והכי נמי אמרינן במס' בבא מציעא פ' אלו מציאות מי שהניח לו אביו מעות ורוצה לאבדן ילבש כלי פשתן וישתמש בכלי זכוכית (לבנה) ומוקי לה בזוגיתא חיורתי ואלו בפ' בתרא דסוטה תנן משחרב בית המקדש בטלה שיראי פרנדא וזכוכית לבנה, ואומר רבי דודאי לא בטלה מכל וכל אלא לא היתה מצויה כמו שהיתה מצויה בזמן בית המקדש תדע דאמר התם דשירא פרנדא בטלה לה ואלו בריש במה מדליקין אמרינן דרבא ואביי הוו יתבי קמיה דרבנא נחמיא ריש גלותא והוה לביש מטכסא א"ל רבין לאביי היינו כלך דתנן, א"ל אנא שירא פרנדא קרינא ליה פירוש לההוא מטכסאי אלמא היה שירא פרנדא לאחר חורבן אלא ע"כ לא היה מצוי ורגיל כמו שהיה בזמן הבית, ורבינו יעקב פירש אנן שירא פרנדא קרינן ליה לכלך דמתניתין דהתם והמשנה שנויה קודם חורבן וגם יש לשנות דין כלך אפי' לאחר חורבן, ומיהו כדפרישנא אתי שפיר:

החמירו על עצמן אפי' רואות וכו'. ותקנה גדולה היתה להם לפי שאינן בקיאות בדמים ואם היתה רואה דם ירוק וסופרתו למנין שבעה תבא לשמש בימי נדה דאורייתא שתתחיל למנות שבעה מיום שאינו ראוי לימנות:

טיפת דם כחרדל. לאו משום דפחות מחרדל אינה מטמאה דהא תנן ומטמאה דם כבחרדל ובפחות מכן אלא להכי נקט כחרדל משום כי אע"פ שאין אתה יכול לחלקה לג' ראיות למנותה טפה גמורה אם ראתה בימי זיבה אפי' הכי יושבת עליו ז' נקיים:

כדי שתהי' בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר. דהיינו אכילת עראי אבל אכילת קבע כגון לאדם בקבע אסורה, וכדתניא בפ"ק דביצה הכניס שבלים לעשות מהן עיסה בניו ובני ביתו אוכלים מהם עראי ופטורין הא אכילת קבע חייבין, וקשה לרבי על הא דאמר במנחות פרק ר' ישמעאל שתיקנו חז"ל מירוח הכותי אינו פוטר גזירה משום בעלי כיסין פירוש עשירים שהיה להם רוב תבואה ויערימו לפוטרו מן המעשר ע"י שימכרום לכותים וימרחום ואח"כ יקנו מהם ופריך אי הכי חלה נמי יתקנו שגלגול הכותי אינו פוטר חלה אפשר דאפי לה פחות מחמשת רבעי קמח ועוד תרומה נמי אפשר דעביד לה כר' הושעיא דאמר מערים אדם על תבואתו וכו' ומה הועילו בתקנתם, והשתא קשה הא ר' הושעיא אינו פוטר אלא אכילת עראי ובמירוח הכותי פוטר אפי' אכילת קבע, ואינו נראה לומר דר' הושעיא לא איירי אלא בתבואה שאינה ראויה אלא למאכל בהמה. ואומר רבי דמירוח הכותי נמי לא פטר אלא מאכילת עראי שכמו שקבע אסור קודם מירוח הכותי כשהיתה במוץ כמו כן גם עכשו אחר מירוח אינו פוטר ומותר אלא אכילת עראי, אך קשה לרבי מדאמר התם איתביה רבינא לרבא דאמר מ"ד מירוח הכותי פוטר גלגול הכותי פוטר ומ"ד אינו פוטר גלגול נמי אינו פוטר גר שהפריש פטר חמור וחלה מודיעין אותו שהוא פטור וחלתו נאכלת לזרים ופטר חמור גוזז ועובד בו הא תרומתו אסורה והא האי תנא דאמר מירוח הכותי אינו פוטר גלגול הכותי פוטר, ומאי קושיא דילמא מה שתרומתו אסורה לפי שבאה להתיר אכילת קבע אבל מירוח הכותי אינו פוטר אלא אכילת עראי. ואומר רבי דמיירי בשל כותי עצמו וכיון שכן עושה כמו שהיתה התבואה במוץ אינה אוסרת אפי' אכילת קבע ומירוח הכותי פוטרו לגמרי ומעמידו כמו שהיתה אז במוץ שלא היתה אז אסורה אפילו קבע. וא"ת כיון דפרישנא שהמירוח של כותי עושה כמו שהיתה התבואה במוץ, א"כ הא דתנן במס' מעשר המקדיש תבואה ומירחה פטורה מן המעשרות, דבמוץ אינו אסור לענין אכילת קבע אלא מדרבנן, ואמאי פטורה והא קודם שהקדישה שהיתה במוץ הוה בה מיהא איסור אכילת קבע יש לומר דמשום פסידא דהקדש פטרוהו מן המעשר. וא"ת למאי דפרישנא שתבואתו של כותי שגדלה ברשותה ומירחה פטורה מן המעשר ואם זימן ישראל מותר לאכול עמו אכילת קבע. אם כן מאי האי דקאמר בהקומץ רבה בעובדא דר' שמעון שזורי א"ד הכי קאמר ליה לך קח מן הכותי ועשר עליו אלמא יש קנין כו' משמע מהא דאפי' בתבואה שגדלה ומרחה ברשות הכותי איכא מיהו חיוב מעשר דרבנן. י"ל דס"ל לתלמודא התם דמירוח הכותי חייב. וא"ת אמאי תלי טעמא התם בהקומץ רבה בעובדא דר' שמעון שזורי ביש קנין ואין קנין ולא תלי טעמא במירוח הכותי אי פטר אי לא פטר. י"ל דאין הכי נמי אלא חד מתרי טעמי נקט, אי נמי מירוח הכותי פוטר היכי שגדלה ברשות כותי דלא גזרו על מירוח הכותי אלא בתבואת ישראל משום בעלי כיסין אבל בתבואת הכותי עצמה ליכא מאן דמחייב ולך קח מן הכותי דאמר היינו קודם מירוח ולכך תלי טעמא ביש קנין ואין קנין. וה"ר אפרים היה רוצה לומר דאפי' מאכילת קבע פטור כשהיא במוץ ולאו דוקא קסבר ר' הושעיא מערים כו' שתהא בהמתו אוכלת כו' אלא אורחא דמילתא נקט לפי שלעצמו גנאי להערים והא דתנן מאכילין לבהמה ולחיה ולעופות ה"ה גם לאורחין, ואין נראה לרבי דדוקא נקט בהמה, ועוד דתניא פ"ק דביצה הכניס שבלין לעשות מהם עיסה אוכל מהם עראי ופטור אבל אכילת קבע אסורה ובתוספתא תניא בהדיא הכניס מהן לבית כו', **(עי' בתוס' מנחות ס"ז ע"ב ד"ה כדי שם הדברים מבוררים יותר:)** ועוד אמרינן בפ' אין צדין המעביר תאנים לקצות בניו ובני ביתו אוכלין מהן עראי ופטורין. מ"ר:

מערים אדם על תבואתו. ופליג אר' ינאי דאמר בפ' השוכר את הפועלים אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית וכו' וקאמר התם לחד לישנא כי קאמר ר' ינאי בזיתים וענבים דלאו בני גורן נינהו אבל חטה ושעורה דבני גרן נינהו בגורן תליא פירוש ואין צריך להכניס בבית ולר' יוחנן אין צריך להכניס בחצר ואע"ג דמייתו לה תלמודא בפ"ב דנדה לר' הושעיא דהכא על מילתא דר' יוחנן אם אמרה בילדה דבזיזא למטבל מ"מ לההוא לישנא דהתם לית להו דר' אושעיא, וכן פירש רש"י ז"ל שם בבבא מציעא.

המקיז דם לבהמת קדשים אסורה בהנאה ומועלין וכו'. ולא דמי לדם קדשים שלאחר שחיטה שאין מועלין בו בין לפני כפרה בין לאחר כפרה דאין מועלין בו כדאיתא בחולין ובזבחים ובמעילה ובפסחים אבל דם הקזה הוי כמי שמועל בגופה כדפירש"י ז"ל, וטעמא אמרינן במעילה בפ' ולד חטאת עלה דהך מילתא משום דלא מתקיימה בלא דם ומגופה היא ולא כחלב ופרש אבל לאחר שחיטה דלא שייך ביה למימר אי מקיימה אי לא מקיימה לא שייך בה מעילה:

רבנן עבדין כמתניתין וכותייהו קי"ל ולכך אין לנו להתפלל מתוך קלות ראש ושיחה ושחוק אלא מתוך כובד ראש ושמחה של מצוה שעסק בדברי תורה ולכך נהגו לומר פסוקי דזמרה ואשרי קודם תפלה:

הני צינייתא דבבל איתנהו מאדם הראשון ועד השתא. והא דאמר במדרש איכה רבתי שהמתיקה מרגלת הלשון לדברי תורה מתחילה לא היו באותו מקום אלא בארבעים שנה הללו נטעום בכל המקומות:

רב אשי עביד כברייתא ירושלמי רבו ירמיה אמר לא יעמוד אדם ויתפלל אלא מתוך דין של הלכה, ר' ירמיה אומר העוסק בצרכי צבור כעוסק בדברי תורה:

וכן מצינו בנביאים ראשונים שלא סיימו דבריהם אלא מתוך שבח ותחנונים. ירושלמי אר"א חוץ מירמיהו שחתם בדברי תוכחות א"ל ר' יוחנן עוד הוא בדברי נחמות חתם ככה תשקע בבל ולא תקום לפי שהיה ירמיה חוזר ומתנבא על המקדש יכול על חורבן בית המקדש חתם ת"ל עד הנה דברי ירמיה, במפלת מחריבין חתם ולא חתם בדברי תוכחות, והכתוב והיו דראון לכל בשר בעובדי כוכבים הוא עסקינן, והכתיב כי אם מאוס מאסתנו, השיבנו תחת כי מאוס מאסתנו, ומיהו מההוא קרא דתרי עשר וקהלת לא פריך מידי שחושבן בטוב דברי נחמות ולא מיירי מידי בפורעניות:

ומצאו בזוית אחרת מפני כריעות והשתחואות וא"ת הא אמרינן לקמן בס"פ אם בא לשחות בסוף כל ברכה וברכה מלמדין אותו שלא ישחה. ואין לומר דמיירי הכא בתחנונים שהיה אומר אחר תפלתו ולא בי"ח כפירוש ה"ר יוסף, דמשמע דמיירי בי"ח דאהא קיימי. ואומר רבי דודאי בסוף כל ברכה וברכה אין לו לשחות אבל באמצע הברכה מותר לו לשחות וכשהיה מגיע בסוף הברכה היה זוקף ולכך נהגו העם כבראש השנה וביום הכפורים שמתפללים זכרנו ובכן תן פחדך ובכן תן כבוד ששוחין וכשמגיעין לסוף הברכה זוקפין שאין לשחות בסוף הברכה אלא היכא דתקון, מ"ר:

יכול יתפלל אדם כל היום כולו וכו'. ולא דמי לר' יוחנן דאמר לעיל בפ' מי שמתו ולואי יתפלל אדם כל היום כולו דהתם בספק התפלל מיירי וכדפרישנ' התם:

כל קבל דהוה עביד מן קדמת דנא. פשטיה דקרא מיירי קודם שגזר דריוש שלא להתפלל

דף לא:

מכאן ששכור אסור להתפלל ירושלמי דמס תרומה פרק קמא ר' זירא בעי קומי ר' אסא שיכור מהו שיברך א"ל ואכלת ושבעת וברכת ואפי מדומדם פירוש אפילו הוא שתוי ושכור שאינו יכול לדבר כראוי דהכי משמע ושבעת וברכת

דבר שאינו הגון. אע"ג דליכא איסורא דאורייתא דאי איכא איסורא דאורייתא פשיטא הוכח תוכיח כתיב:

שלשה בדקי מיתה. כרבנן דאמרי בפ' במה מדליקין על ג' עבירות נשים מתות בשעת לידתן ואמרי לה שלשה דבקי מיתה כר' אלעזר דאמר נשים מתות ילדות והכי נמי מפרש לה בפ' במה מדליקין, ולשון דבקי משמע שנדבק בהן מהרה:

גברא בגוברין. כלומר שיהא חשוב ומנוי בין אנשים:

מכאן שאסור לישב בתוך ד' אמות של תפלה. בין מלפניו בין מלאחריו ומן הצדדין צריך להרחיק ד' אמות. ופירשו בתשובת הגאונים ז"ל כשהוא יושב ובטל אבל אם הוא עסוק בתפלה כגון בק"ש וברכותיה וכיוצא בו אפי' יושב שפיר דמי:

עמך משמע תוך ד' אמות. ויש אומרים עמכה מלו בה"א כלומר שלא היה יושב ובטל תוך ד' אמות שהיתה מתפללת כי אם באמה חמישית:

מורה הלכה בפני רבך את. ואעפ"י שלא למד בפניו מ"מ גדול הדור היה ובא ללמוד לפניו:

כל היושב בתענית בשבת. פירש ר"ח ז"ל בתענית חלום וכן ראיתי במדרש תהלים. ומיהו היכא שיושב בתענית חלום בשבת פירש בעל הלכות גדולות שיאמר עננו באלהי נצור ואפילו קובע ברכה לעצמו כיון שאינו בתוך י"ח אין לחוש, או שמא כוללו באלהי נצור, ובירושלמי דתפלת השחר גרסינן ר"ח שחל להיות בו תענית היאך הוא מזכיר במוסף של ר"ח ר' זעירא אמר בהודאה ר' אבא בר ממל אמר בעבודה ר' אבינא אמר בברכה רביעית [רב אבא אומר מה מצינו בכל מקום ברכה רביעית אף כאן ברביעית]. כלומר אומר קדושת היום בברכה רביעית אף כאן אומר קדושת היום בברכה רביעית, וכן נפיק עובדא כהדא דר' אבא. ונראה שיש טעות סופר ומיירי בר"ח שחל להיות בו תענית כדתנן אין גוזרין תענית צבור בר"ח בחנוכה ובפורים ואם התחילו אין מפסיקין וקאמר שיאמרו ברכת עננו בתפלת מוסף בהודאה או בעבודה וגרסי' ר' אבינא אמר בברכה חמישית פירש שם יאמר עננו אחר ברכה של קדושת היום, ר' אבא אמר מה מצינו בכ"מ בברכה רביעית אף כאן אומרים כאן קדושת היום בברכה רביעית א"כ יאמר עננו בברכה חמישית ובש"צ מיירי בתפלת מוסף כמו שאומרה בין גואל לרופא בחול אבל יחיד יכול להיות שאומרה באלהי נצור כמו שפירש בה"ג, ובירושלמי יש בו טעות, סופר שכתב ר"ח שחל להיות בו תענית היאך מזכיר של ר"ח ואני הגהתי במוסף של ר"ח ואתפלת עננו קאי כדפרישית. וגם כששונה שם ר' אבינא אמר בברכה רביעית יש לגרום בברכה חמישית אבל קדושת היום ברביעית או שמא כוללה בברכה רביעית עם קדושת היום ואין כאן ברכה לעצמה עננו וכן משמ' לישנא בברכה רביעי' שכולל שם עננו ואין להגיה בברכ' חמישית והכי משמע פירושו שכוללה בברכה רביעית כמו שאמר בעבודה ובהודאה שכוללה כמו כן בברכה רביעית כוללה בקדושת היום [ואין להכריע] אם הלכה כר' אבא [בר ממל] שאומרו בעבודה או שמא רוצה לומר כר' אבא שאומרה בברכה רביעית, ויש אומרים שאין צריך להגיה במוסף אלא הכי גרסינן ר"ח שחל בו תענית היאך הוא מזכיר של ר"ח ואתפילת נעילה קאי דגרסינן לעיל ריב"נ בשם ריב"ל יום הכפורים שחל להיות בשבת אעפ"י שאין נעילה בשבת מזכיר של שבת בנעילה אוספין עלוי של ר"ח שחל להיות בתענית אעפ"י שאין נעילה בר"ח מזכיר של ר"ח בנעילה ר' סימון בשם ר' יהושע שבת שחל להיות בחנוכה אעפ"י שאין מוסף בחנוכה מזכיר של חנוכה במוסף. ר"ח שחל להיות בתענית היאך הוא מזכיר של ר"ח וכו' אבל לפי זה צריך טעם למה שינה מכל שאר תפלות היום שהוא בעבודה:

דף לב:

גדולה תפלה יותר ממעשים טובים. כלומר מעשים טובים בלא תפלה לא סגי שהרי משה רבינו ע"ה הוצרך תפלה:

ואל דמעתי אל תחרש. כלומר בטוח אני שלא תחרש מדלא כתיב האזינה אל דמעתי:

כל המאריך בתפלה ומעיין בה סוף בא לידי כאב לב. שמצפה מתי תבא בקשתו שהרי האריך תפלתו להתפלל בכונה והיינו עיון תפלה דקאמר לקמן בפ' הרואה ג' דברים מזכירין עונותיו של אדם ואלו הן קיר נטוי ועיון תפלה כלומר שמחשב בלבו שיש לתפלתו להתקיים כי מאוד כיון בה ועל ידי כך מזכירין עונותיו ובא לידי כאב לב כדאמר הכא אבל ההיא דגט פשוט מעליותא היא דקאמר ג' דברים אין אדם ניצול מהן בכל יום ואלו הן הרהור ועיון תפלה ולשון הרע והיינו שמכוין בתפלתו דאין אדם יכול לכוין את תפלתו והיינו ההיא דשבת בריש מפנין ששה דברים שאדם עושה אותם ואוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא, הכנסת אורחים וביקור חולים ועיון תפלה וכו' דהיינו מעליותא שמכוין לבו בתפלה, ואותו אין אדם ניצול מהן בכל יום שאין אדם יכול לכוין בתפלתו וכדאמרי' בירושלמי פ' היה קורא התפלל ומצא עצמו בשומע תפלה חזקה כיון. ר' ירמיה בשם ר' אלעזר התפלל ולא כיון לבו אם הוא יודע שהוא חוזר ומכוין יתפלל ואם לאו אל יתפלל, אמר רבי חייא רבה אנא מיומי לא כוינית אלא חד זמן בעית מכוונא והרהרתי בלבי מאן עאל קמי מלכא קודמי ארקפטא או ריש גלותא, שמואל אמר אני מנית אפרוחיא, ר' בון בר חייא אמר אנא מנית דימוסיא, א"ר מתני אנא מחזיק טיבו לראשי דכד הוה מטי מודים הוא כרע מגרמיה

קודם תפלתו מנין שנאמר אשרי יושבי ביתך ולפיכך תקנו לומר, פסוק זה קודם תהלה לדוד:

דף לג.

אבל עקרב פוסק. בירושלמי, קאמר דאם היה נחש מרתיע ובא כנגדו פוסק לפי שבא נגדו בכעס ומתכוין הוא להזיקו, ובירושלמי דפרקין תנן היה עומד ומתפלל בסרטיא או פלטיא הרי זה מעביר מפני החמור ומפני הקוף ובלבד שלא יפסיק את תפלתו ומיהו לא מצינן אם פסק שיחזור לראש מדלא קאמר אם פסק חוזר לראש אבל להתחלת ברכה מיהא חוזר. ואם טעה בג' ראשונות או בג' אחרונות חוזר להתחלת הג' באבות בראשונות ולעבודה באחרונות כדאמר לקמן בפרקין:

מתני' מזכירין גבורות גשמים. תימא אמאי לא דייק הכא כדדייק בריש תענית וליתני מאימתי מזכירין גשמים מאי גבורות גשמים אמר רבי יוחנן שיורדים בגבורות וכו' דמסתמא נסדרה ברכות קודם תענית שהיא מסדר זרעים כדכתיב והיה אמונת עתך. יש לומר דהתם כיון שלא הזכיר שם שאלה לא היה לו להזכיר גבורות אבל כאן שהזכיר שאלה יש לו להזכיר גבורות יותר וצ"ע:

כי אל דעות ה'. ובירושלמי קאמר אית דשמעי לה מן הדא קרא אז תבין יראת ה' ודעת אלהים תמצא, וה"נ מצי למימר שמע ה' תחנתי ה' תפלתי יקח:

מכדי אנשי כנסת הגדולה תקנו להם לישראל וכו' ונחזי עזרא היכי תקן. לא מקשה תלמודא הכי אלא הכא גבי הבדלה ולעיל גבי טבילת בעלי קריים, משום דבהני פשיטא להו שאין להם לשכוח זאת התקנה בדבר המצוי ורגיל תדיר בכל יום בכל בני אדם ולכך לא היה להם לשכוח. מ"ר:

טעה ולא הזכיר בזו ובזו מהו א"ל חוזר לראש. פירוש לתפלה, ואע"ג דפרישנא לעיל באידך פרקין דאם לא הזכיר גבורות גשמים ולא שאל בברכת השנים ולא אמרה בשומע תפלה שלא יחזור לברכת השנים כי אם לשומע תפלה כדאמר בירושלמי מ"מ הכא חוזר לראש לתפלה כיון שהוא שני דברים יש לו לחזור לתפלה, וצ"ע אם יש טעם פשוט, כי לפי הענין היה דומה שאין התלמוד שלנו סובר כשיטת הירושלמי:

דף לג:

הלכה ואמרי לה מטין פירש"י כאן ובעירובין פ' מי שהוציאוהו הל דרשינן לה ברבין מטין אורויי מורינן לאדם יחיד לעשות כן אבל לא למדרש בפירקא ברבים נראין אורויי לא מורינן ואי עבדינן הכי לא מהדרינן עובדא ורבי פירש שאם בא לימלך ולשאל לנו היאך הלכה מטין ההוראה כאותו תנא לעשות כמותו לכתחלה ומחינן בה בעל כרחו למיעבד הכי ואי לא עביד כמותו לא מהדרינן עובדא והכי משמע בפ הכותב דאמר דון דיינא כר טרפון אתא ריש לקיש ואהדריה לעובדא מינייהו וא"ל ר' יוחנן עשית כשל תורה בתמיה ומסיק התם דר יוחנן סבר מטין אתמר פי מטין לכתחלה לעשות כרבי עקיבא מיהו לא מהדרינן עובדא וריש לקיש סבר הלכה אתמר ומהדרינן עובדא כר עקיבא והא דאמר פ' יש נוחלין הלכה אסור לעשות כדברי רבי ואם עשה עשוי קסבר מטין אתמר משמע התם דלכתחלה אין לעשות כרבי למ"ד מטין איכא למימר היינו התם משום דרבים פליגי עליה וקאי אהא דאמר הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו וקאמר הא דקאמר ולא מחביריו היינו שמטין אצל חביריו ולא הוי כשאר יחיד לגבי רבים דקיי"ל כדבריהם לעשות אלא אם עשה כרבי עשה נראין דאורויי מורינן לעשות כן לכתחלה ואם אין הדיין רוצה לעשות כן לא מחינן ביה לעשות כן ועל פירוש רבינו שלמה שפירש שנראין פירוש דאורויי לא אורינן ואי עביד הכי לא מהדרינן עובדא קשה לרבי פשיטא דאפילו היכא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר לא מהדרינן עובדא

ההיא דנחית קמיה דרבי חנינא אמר האל הגדול כו'. ובתפלה מיירי שאין לו להוסיף על מה שתקנו חכמים אנשי כנסת הגדולה, אבל בתחנונים בינו ובין עצמו לית לן בה:

הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, פי' כל מדותיו של אדם גוזרין עליו בשעת לידה, חכם או טפש גבור או חלש עשיר או עני צדיק או רשע לא קאמר, ולא מיירי מידי ממאורעות לאדם, כדאמר בהמקבל ובפ"ק דע"ז הכל בידי שמים חוץ מצנים ופחים דהתם מיירי בפורענות לאדם כגון אריא וגנבי:

אמר פסוקא פסוקא. וכופלו משתקין אותו דמחזי כשתי רשויות, ולפירושנו אותם בני אדם שאומרים ביום הכפורים אחר סיום תפילת נעילה ב' פעמים או שלשה שמע ישראל משתקין אותו, אך מה שאומרים ז' פעמים ה' הוא האלהים כנגד ז' רקיעים כשר הוא ובקרא נמי כתוב ב' פעמים, ויפלו על פניהם ויאמרו ה' הוא האלהים ה' הוא האלהים, מיהו בה"ג ובפי' ר"ח מפרשי טעמא איפכא, אמר פסוק וכופלו דהתם שפיר דמי מיהו מגונה הוי. ולפירושם א"ש מנהגנו ביום הכפורים, אך לשון התלמוד לא משמע כפירושם, או שמא אין לחוש אלא כשקורא ק"ש בעונתה ומקבל עליו עול מלכות שמים:

מודים מודי' משתקין אותו ירושלמי הדא דתימר בצבור אבל ביחיד אין משתקין אותו דתחנונים הם:

דף לד.

מתני' מהיכן מתחיל מתחלת ברכה שטעה בה, ירושלמי בטיטי אשתתק באופנים אתון שיילון לר' בון, אמר להו בשם ריב"ל זהו שעבר תחתיו יתחיל ממקום שפסק, ופריך והתנן מתחיל מתחלת הברכה שטעה בה, אמר להו מכיון דעניתון קדושת השם כמי שהוא תחלת הברכה דמי, ועוד כתיב שם בירושלמי לעיל רבי אבא בריה דרב חייא בר אבא רבי חייא בשם רבי יוחנן היה קורא בתורה ונשתתק זה שהוא עומד תחתיו יתחיל ממקום שהתחיל הראשון, אם אומר את ממקום שפסק הראשונים נתברכו לפניהם ולא נתברכו לאחריהם והאחרונים נתברכו לאחריהן ולא לפניהן, וכתיב תורת ה' תמימה משיבת נפש, שתהא כולה תמימה, ונראה שהוא מדבר אחר שנתקנה ברכה לכל קורא גזירה משום הנכנסין ומשום היוצאין כדאמרינן במגילה:

העובר לפני התיבה לא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטירוף. אבל אי לא מפני הטירוף לא הוה חשיב הפסקה אם עונה אמן אחר הכהנים דצורך תפלה חשיב ליה, והכי נמי אמרינן במדרש טעמי חסרות ויתירות, אמור להם מלא מלמד ששליח צבור אומר לכהנים על כל דבור ודבור, אבל רבינו יעקב היה אומר כי אין ש"צ יכול להפסיק ולקרות כהנים ולעלות לדוכן דהפסקה היא ואפי' ליהא שמיה רבא מברך אסור להפסיק, ואפילו המלך שואל בשלומו ואפילו נחש כרוך על עקבו, וכי אמרינן בסוטה פ' ואלו נאמרים לשנים קורא כהנים, אחזן קאי ולא שליח צבור, וכן תניא בספרי אמור להם מלמד שהחזן אומר להם אמרו, ובתלמוד ירושלמי מפרש בפרקין ובלבד שיהא החזן ישראל, ובפירוש ר"ח מפרש לשנים קורא החזן כהנים, אבל השליח צבור אם מפסיק עבירה היא בידו. ובערוך פירוש החזן שליח צבור וטעות הוא כי הוא המתעסק בצרכי צבור, ועוד דאמרינן אין הכהנים רשאין להתחיל בברכה עד שיכלה הדבור מפי הקורא דהיינו חזן, ובסיפא קאמר אין ש"ץ רשאי וכו', רבינו יעקב, מיהו שמא בימי חכמים היתה הפסקה אם ש"ץ קורא כהנים, שלא היו אומרים אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו בברכה המשולשת בתורה הכתובה על ידי משה עבדך מפי כבודך האמורה מפי אהרן ובניו כהנים עם קדושיך כאמור, שלא היו אומרים זה כלל כדמשמע בסוטה דקאמר אין הקורא רשאי לקרות כהנים עד שיכלה אמן מפי הצבור דהיינו בסיום ברכת הודאה, שלא היו אומרי' כי אם כהנים, אבל עכשיו שהורגלו לומר בלשון ברכה לתפלה, אין זה הפסקה דלא גרע מעניית אמן וגם שש"צ אומר להם על כל דבור דלא חשיב ליה הפסקה:

אמצעית אין להם סדר, פירש"י ז"ל ואם דילג ברכה ואחרי כן נזכר אומרה אף שלא במקומה, ואין נראה לרבי דהא אמרינן לעיל פ' תפלת השחר, שמעון הפקולי הסדיר י"ח ברכות על הסדר לפני רבן גמליאל ביבנה, ובפרק שני דמגלה מפרש לכולהו טעמי למה נסדרו זה אחר זה, ועוד תניא הקורא את המגלה למפרע לא יצא, ותניא וכן בהלל וק"ש ותפלה, ופירש לנו רבינו בשם רבינו שמואל וכן פירש רב יצחק אלפסי, אין להם סדר שאם טעה באיזה ברכה ולבסוף נזכר ששכח יתחיל מאותה ברכה שידע שטעה בה ומשם ואילך יאמר הכל על הסדר אבל לא יתחיל מאתה חונן, וראיה לדבר מדתניא בתוספתא דמכלתין פ"ב הקורא את שמע וטעה והשמיט בה פסוק אחד לא יתחיל ויקרא אותו פסוק בפני עצמו אבל מתחיל מאותו פסוק וגומר עד סופו, וכן בהלל וכן במגלה, ותניא נמי בפרק שני דמגלה שאם השמיט בה פסוק אחד במגלה שחוזר וקורא על הסדר מאותו פסוק, והתם בההוא פרקא משוה לענין סדר תפלה למגילה וק"ש, ונפקא מינה להאי פירושא בתענית צבור שמתפלל ש"צ עננו בין גואל לרופא וקובעה ברכה בפני עצמה, אם שכחה אין מחזירין אותו דהויא אז ברכה לבטלה, אבל לפירש"י יאמרנה במקום שנזכר בה ואין כאן ברכה לבטלה, ואם שכח ולא אמר המלך המשפט בין ר"ה ליה"כ דקיי"ל לעיל בפ"ק בסוף מחזירין אותו. לפירש רבי יתחיל מאותו ברכה ואילך על הסדר, ולפי' רש"י יאמרנה במקום שזוכרה, ואומר רבי שפסק בה"ג כרב אסי דאמר אין להם סדר, חדא דרב הונא הוה כתלמיד לגבי רב אסי, ועוד דפרכינן ממתניתין לרב הונא ודחקינן לשנויי אליביה דכולהו חדא ברכתא נינהו, ועוד דרב אסי ורב ששת קיימי בחדא שיטתא. ועוד דבשל סופרים הלך אחר המיקל, וכן פסק רבינו חננאל, ומיהו היכא שטעה בג' ראשונות או בג' אחרונות בדבר שצריך להחזיר הברכה כיון שטעה בחתימה, או לא הזכיר בין ר"ה ליה"כ בשים שלום בספר חיים ברכה ושלום וכו' או וכתוב לחיים טובים בהודאה, וכן בג' ראשונות לא אמר במחיה מתים מי כמוכה אב הרחמן, מחזירין אותו לעבודה באחרונות וכן בשלשה ראשונות באבות, וטעמא כיון שכולן של שבח הן כחדא ברכתא נינהו:

לא ישאל אדם צרכיו לא בג' ראשונות ולא בג' אחרונו', פירש ר"ח וכן פירש רבינו האי ודוקא ליחיד אבל בצרכי צבור שואלים ולכך אנו אומרים זכרנו וכן יעלה ויבא בעבודה שהם צרכי כל ישראל, ולכך מותרים אנו לומר קרובות שהן צרכי רבים וכדפרישנא לעיל בפ"ק:

באבות תחלה וסוף, שכן דרך ארץ כשבאין לפני המלך שמשתחוין, ויש דורשין אותו מן הפסוק דכתיב ואקוד ואשתחוה לה' ואברך את ה' אלהי אדוני אברהם:

מלמדין אותו שלא ישחה, שלא יבא לעקור תקנת חכמים שלא יאמרו כל אחד מחמיר על עצמו כמו שרוצה ואין כאן תקנת חכמים, אי נמי חיישינן ליוהרא:

דף לד:

קידה על אפים שנאמר ותקוד בת שבע אפים ארצה וא"ת השתחויה נמי הכתיב אפים ארץ ישתחוו לך ואומר רבינו יעקב דקים ליה מקבלה דקידה על אפים ומקרא מסייעו דמצינן במקרא קידה כתובה על אפים

חזינא להו לאביי ורבא דמצלו אצלויי, פירוש שהיו מוטין על צדיהן, וטעמא לפי שהיה שם רצפת אבנים, ואית להו דאסור מדרבנן אפי' בלא פישוט ידים ורגלים ולכך מצלו אצלויי, והכי אית ליה לרב לישנא קמא דמגילה פ"ג דלא נפל על אנפיה, וללישנא ללישנא קמא דמגילה פ"ג דלא נפל על אנפיה, וללישנא אידך קאמר דרב פישוט ידים ורגלים הוה עביד ולכך אסור להשתחוות שם, אבל האחרים לא היו עושין כן אלא בלא פישוט ידים ורגלים היו עושין, ולכך הוא מותר לאותו לשון אפילו מדרבנן, אבל לאידך לישנא אסור מדרבנן אי לא אצלו אצלויי והאחרים אצלויי מצלו, ורב לא היה עושה אלא היה שוחה כדרכו, ולאו היינו טעמ' דאצלי אצלויי משו' דקאמ' התם דאין אדם גדול רשאי ליפול על פניו בצבור אלא אם כן נענה כיהושע בן נון, דהא הכא לא מייתו לההיא מילתא כלל, וכן פירשו במחזורים בשם רב האי גאון דמצלי אצלויי לפי שלא יהא נראה כמשתחוה למה שלפניו. מ"ר:

חזינא לרב נחמן דכרע תחלה וסוף. והכי נמי הוי מצי למימר ברייתא דלעיל דשוחה בהודאה תחלה וסוף כי אין נראה לחלק בין לשון שחיה לכריעה:

יכוין לבו באחת מהן, והא דא"ר אלעזר בסוף פרק תפלת השחר לעולם ימוד אדם עצמו ודעתו אם יכול לכוין את לבו וכו' איכא למימר דהכי קאמר אם יכול לכוין באחת מהן והיינו באבות כדקאמר הכא:

חציף עלי מאן דמצלי בפקתא. וא"ת והא כתיב ויצא יצחק לשוח בשדה, י"ל דהיינו הר המוריה כדקאמר בפסחים פרק האשה לא כיצחק שקראו שדה וכו'. אי נמי פקתא היינו בקעה במקום שמצויין שם בני אדם לעבור והולכי דרכים:

כסוי חטאה. לפי שמתבייש ממנו. אבל אי מפרש לחטאיה דומה שאינו מתבייש עליו, ואמרינן לעיל בפ"ק כל העושה דבר ומתבייש ממנו מוחלין לו מיד שנאמר למען תזכרי וגומר:

סליק פרק אין עומדין

תוכן העניינים

תוספות רבינו יהודה החסיד על ברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה