תוספות רבינו יהודה החסיד על ברכות· רבנו יהודה ב"ר שמואל החסיד
פרק רביעי - תפלת השחר
בתר דאסיק כל הני מילי דק"ש בפרקין דלעיל איירי בדיני תפלה בהאי פרקא:
תפלת המנחה עד הערב. לא שייך למימר כמו גבי תפלת המוספין שהרי תפלת המנחה אינו יכול להיות לכל היותר אלא מו' שעות ומחצה ולמעלה, אבל קרבן מוסף כל היום ואפי' מן הבוקר מדאצטריך קרא ביומא פ' אמר להם הממונה הנסכין קודמין למוספין הא אי ליכא קרא מוספין קודמין אע"ג דכתיב בהו (מן) בוקר גבי נסכים, וכן תפלת המוספין יכולה להיות בבוקר, ואמרינן בפ"ק דע"ז לא ליצלי אינש תפלת המוספין בתלת שעי קמייתא בריש שתא, אלמא מותר להקדים. מ"ר:
ושל מוספין כל היום. להכי לא הזכירה קודם תפלת המנחה משום דלא פסיקא ליה לפי שאינה תדירה:
איבעיא להו טעה ולא התפלל מנחה מהו וכו'. אבל לא מיבעיא ליה אם טעה ולא התפלל של מוסף מהו שיתפלל ערבית שתים, דמסתבר דמלתא דפשיטא היא דאינו חוזר ומתפלל כיון שעבר זמן המוסף והוא מזכיר במוסף קרבן מוסף כדכתיבי קראי והא לא שייך בלילה וגם אין בם אלא ז' ברכות של שבח, ולא נתקנה אלא משום ונשלמה פרים שפתינו והיכא דעבר זמן אין כאן תשלומין, ולכך אמרינן עבר יומו בטל קרבנו. רבינו שמואל:
טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים. וא"ת והא תפלת ערבית רשות כרב דלקמן דקיי"ל כרב באיסורי, וכן האי דלקמן בפרקין גבי טעה ולא הזכיר ראש חדש בלילה אין מחזירין אותו לפי שאין ב"ד מקדשין את החדש בלילה, הא לאו הכי מחזירין אותו, ואמאי הא תפלת ערבית רשות, ואומר רבי דנהי שהיא רשות אין לנו לבטלה בחנם אם לא מפני שום מצוה עוברת או שרי המייניה דפ"ק דשבת דלא מטרחינן ליה, וכן עלה על מטתו דירושלמי דאין מטריחין אותו שירד, תדע שהרי יעקב אבינו תקנה, וגם היא כנגד הקטרת איברים ופדרים שמצותן כל הלילה כדאמר בסמוך, וכמו שהן לא מעכבי כפרה איהי נמי מצוה בעלמא יש בה, וא"ת מהא דאמרינן בשלהי יומא אמר רב תפלת נעילה פוטרת של ערבית, רב לטעמיה דאמר יתירתא היא וכיון דצלי תו לא צריך, והאמר רב תפלת ערבית רשות, פירוש ולמה מצריך רב תפלה לפוטרה, ומשני לדברי האומר חובה, והשתא מאי קושיא והלא בחנם אין לבטלה כדפרישית, ואומר רבי דהכא נמי אין להתפלל תפלת ערבית בלילה שהרי מצוה להכין צרכי סעודת מוצאי יום הכפורים והוי כעין יו"ט, ואמרינן במדרש דבת קול יוצאת ואומרת לך אכול בשמחה לחמך וגומר. וכמו שפירשנו שאין לנו לבטל תפלת ערבית בחנם הכי משמע בירושלמי דפרקא קמא דאמר למ"ד ת"ע חובה אין תפלת נעילה פוטרת אותה ולמ"ד רשות פוטרת אותה, משמע הא בלאו כלום לא יפטר, ואעפ"י שחולק על תלמוד שלנו ביומא דקאמר לא איירי אלא לדברי האומר חובה, מ"מ אין לנו להכחישו במה שאינו חולק על התלמוד שלנו. אבל בעל הלכות גדולות פירשו גבי אין מקדשין החדש בלילה אעפ"י דתפלת ערבית רשות כיון דשויא עליה חובה שפיר דמי ולכך צריך טעמא דאין ב"ד מקדשין, ואין נראה לרבי דהא אמר בפ"ק דשבת דלמ"ד תפלת ערבית רשות כיון דשרי המייניה לא מטרחינן ליה הא אי לא שרי המייניה מטרחינן ליה אעפ"י שלא התפלל כלל, וכ"ת כיון שהתפלל בשאר לילות שויא עליה חובה א"כ למה הוצרך לתרץ ביומא דרב דאמר תפלת נעילה פוטרת של ערבית לדברי האומר חובה קאמר והא אפי' לדברי האומר רשות ניחא דכיון דשויה עליה חובה בשאר לילות, ע"כ נראה כדפרישנא. מ"ר:
טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים. מיהו אם לא נזכר עד המנחה נראה דעבר יומו בטל קרבנו, דלא אשכחן שתקנו חכמים כיון שעברו שני זמנים של תפלה. רבינו שמואל:
דף כו:
טעה ולא התפלל מנחה בע"ש וכו אומר רבי שאם שכח אדם ולא התפלל יעלה ויבא במנחה לא יתפלל במוצאי ר"ח שתים דכיון שלא יחזור של ראש חדש למה יחזור ויתפלל ונראה הטעם דודאי במוצאי שבת יש לו להתפלל שתים של חול ויוצא בה של שבת משום שלא הצריכוהו להתפלל י"ח בשבת מפני הטורח ולפיכך ירויח אותה תפלה של שבת אבל של ר"ח ודאי לא ירויח ולמה יתפלל הא כבר התפלל כל הי"ח וה"ה נמי אם התפלל במנחה בשבת י"ח ולא הזכיר של שבת במוצאי שבת לא יתפלל שתים כיון שהתפלל כבר י"ח מ"ר
קשיא. וא"ת ואמאי לא משני דהך ברייתא נשנית קודם שהעשירו שחזרו וקבעוה על הכוס, כדאיתא לקמן בפ' אין עומדין, י"ל שלא מצינו ברייתא שנוייה בין שתי תקנות בתפלה ועל הכוס:
יצחק תקן תפלת מנחה שנאמר ויצא יצחק וגו' לפנות ערב. וא"ת והא אמרינן ביומא פ' אמר להם הממונה צלותא דאברהם אבינו מכי משחרי כותלי וכו', י"ל שאחר שתיקנה יצחק היה אברהם אומרה. רבינו יעקב. אי נמי היה אברהם אומרה מתחלה אלא שלא עשאה קבע לכל בני ביתו, עד שבא יצחק ותיקנה, דאפי' עירובי תבשילין קיים אברהם אבינו כדאיתא ביומא פ' אמר להם הממונה. מ"ר:
ואין שיחה אלא תפלה שנאמר ולפני ה' ישפוך שיחו וא"ת והא בפ"ק דע"ז קאמר איפכא דמייתי קרא דלפני ה' ישפוך שיחו וקאמ' אין שיחה אלא תפלה שנאמר ויצא יצחק לשוח, ואומר רבי דתרווייהו ילפי מהדדי, דהכא ילפינן מויצא יצחק לשוח תפלה ולא טיול או לדבר עם האיש או לתקן אילנות, כמו אחד השיחים, מקרא דלפני ה' ישפוך שיחו, ומ"מ לא ילפינן דהאי קרא מיירי בתפלה קבועה, ומויצא יצחק לשוח בשדה ילפינן כמו דהאי קרא דישפוך שיחו היינו תפלה קבועה, שיצחק תיקן תפלת המנחה כדאיתא הכא. מ"ר. ומיהו כיוצא בזה הענין מצינו במגלה גבי ויהי אמן את הדסה ואין הדסה אלא צדיקים שנאמר עומד בין ההדסים וגו', ובאגדת חלק מייתי קרא דוהנה עומד בין ההדסים אשר במצולה, קאמר ואין הדסים אלא צדיקים שנאמר ויהי אמן את הדסה, שבא זה ולמד על זה:
שהרי קרבן מוסף קרב והולך עד שבע שעות. וא"ר יוחנן לקמן המתפלל תפלת המוספין לאחר שבע נקרא פושע, ואפי' לרבנן דר' יהודה דאמרי תפלת המוסף כל היום כולו ותימא אמאי נקט שבע הו"ל למימר אחר שש או שש ומחצה כיון שאין זמן המוספין אלא בשש או בשש ומחצה שהוא עצמו של יום (הכפורים), כדפרי' בפרק תמיד נשחט בפסחי', י"ל שאין העולם בקיאים בחצי שעה שיוכלו לכוין אותה חצי שעה ולהכי נקט שבע, אי נמי חצי שעה היו שוהין להתפלל על הקרבן שיקובל ברצון אחר שהקריבוהו. מ"ר:
איבעיא להו עד ועד בכלל וכו'. וא"ת תיפשוט ליה מדאמר בנדה פ' הרואה כתם כל שיעורי חכמים להחמיר חוץ מכגריס של כתמים להקל, וא"כ עד ולא עד בכלל, וי"ל דאי הוי עד ועד בכלל נמי להחמיר שיתפלל ואין כאן משום עבר יומו בטל קרבנו, וא"ת הא דמיבעיא לן פ' אלו טריפות גבי עד היכן חוט השדרה עד בין הפרשות אי עד ועד בכלל אי לא הוי בכלל, ותיפשוט ליה דהוי עד בכלל דכל שיעורי דחכמים להחמיר כדאמרן, י"ל דלא אמרינן הכי אלא במשנה וברייתא ולא בדברי אמוראי, ומיהו קשה לי דתניא בעירובין בפ' כיצד משתתפין קטן שצריך לאמו יוצא בעירוב אמו, וכמה עד בן שש, ומפרש רב אסי התם עד ועד בכלל, אלמא שיעורי חכמים להקל, וי"ל דפלוגתא היא בנדה דאיכא אמוראי דלית להו כל שיעורי חכמים להחמיר ורב אסי ס"ל כותיה, כך פירש לנו רבינו בנדה ובחולין, וה"ר אלחנן פירש, דלא קשיא מידי דכל אלו שהבאתי אינן אלא גבול עד היכן בין הפרשות, וזמן ד' שעות דתפלה, וכן שש דעירובין אבל כגריס של כתמים היינו שיעורא, וכן הדקין שבכלי חרס שיעורן מכדי סיכת קטן עד לוג וכו' דמייתי עלה ההיא דכל שיעורי חכמים וכו' ויש לחלק בין שיעור לגבול:
דף כז.
אלא מאי עד ולא עד בכלל ת"ש ושל מוספין כל היום וכו', ור' יהודה אומר עד שבע וכו', ותניא היו לפניו וכו', ולא גרסינן אימא סיפא ושל מוספין וכו', שאין זו משנה שדברי ר' יהודה דעד שבע שעות לא הזכיר רבי במשנה, ויש ספרים שהגיהו אותה במשנה אבל אינה בספרים ישנים, וגם רש"י לא היה גורס במשנה, כמו שפירשו בתוספות, ה"ר יוסף, וא"ת ורבי למה לא הזכירם במשנה כמו ההיא דעד ד' שעות, י"ל דרבי לא סבר ליה כותיה אבל בהא דארבע שעות סביר לי' כר' יהודה הואיל ותנא בברייתא כותיה וכן בההיא דעד פלג המנחה אמרינן לקמן דעבד כמר עבד דעבד כמר עבד:
ועל התמיד של שחר שקרב בד' שעות. בירושלמי מפרש שהיה בימי מלכות יון שהי' משלשלין להם שתי קופות של זהב והיו מעלים להם שתי טלאים פעם אחת היו משלשלין להם שתי קופות של זהב והיו מעלים להם שני, חזירים, באותה שעה האיר הקב"ה את עיניהם ומצאו להם בלשכת טלאים ועל אותם שעה העיד ר' יהודה בן בבא על תמיד של שחר שקרב בד' שעות, ר' לוי אמר אף בימי מלכות רומי וכו', ובספר פסיקתא כתב שבימי שלמה היה שהיו מפתחות של מקדש תחת מראשותיו והטעתו בת פרעה אשתו עד שישן ביום, ואותה השעה קרב התמיד בד' שעות:
דרב צלי של שבת בע"ש. והיה מקבל עליו שבת מבעוד יום, והא דאמר בפ' במה מדליקין ובלבד שלא יקדים ולא יאחר גבי הדלקת הנר, אין זו הקדמה כיון שהיה מקבל עליו שבת מבעוד יום באותה שעה, ובירושלמי אמרינן רבי מפקד לאבדן אמורא אכריז קומי צבורא מאן דמצלי יצלי של שבת בע"ש דרמשא עד יומא קאים, ר' חייא בר ווא מפקד לאמורי' אכריז קומי צבורא מאן דמצלי יצלי דרמשא עד יומא קאים, והיינו משום דסבירא להו כר' יהודה, וכן אותם תנאים דלקמן שהתפללו של מוצאי שבת בשבת ואמרו הבדלה על הכוס כר' יהודה ס"ל, וכגון שהיה להם אונס ולא היו יכולין להבדיל במוצאי שבת כגון שלא היה להם יין או שום אונס אחר כי בחנם פשוט שלא היו ממהרין להבדיל ולהתפלל של מוצאי שבת, ומיהו נראה לומר דאע"ג דס"ל כר' יהודה לענין תפלת הערב שהוא שעה ורביע שעה קודם הלילה לענין תוספת שבתות ויו"ט ויום הכפורים דקיי"ל שהוא מן התורה בפ"ק דר"ה ובכמה דוכתי, לא משמע שכל כך צריך שיעור גדול לתוספת, ואעפ"י שלפי הענין צריך שיעור, מדאמרינן בביצה פ' המביא ובשבת פ' השואל ולא היא דהא תוספת יום הכפורים דאורייתא היא והני נשי דידן אכלו ושתו עד אורתא ולא מחינן בידייהו וע"כ אינם יכולות לצמצם אלא פורשות מלאכול מבעוד יום, וא"כ קודם אותו שיעור יש זמן תוספת דאורייתא, ולא נתברר לרבינו איזה שיעור יש בה, מיהו גבי מצה היה אומר רבינו יעקב מקורבאל שאין לאכול מצה עד שתחשך, מדאמר בתוספתא דפסחים אמרו עליו על הלל שהיה כורך פסח מצה ומרור, ואימתי אוכלו משתחשך, ואין כאן תוספת דאורייתא, ושאני פסח דכתיב ביה ואכלו את הבשר בלילה הזה דלילה בעינן דוקא ומצה איתקשאי לפסח אבל אם אכלן מבעוד יום לא יצא ידי חובתו, אעפ"י שיכול לקדש ולהתפלל של שבת כדאמרינן הכא, לענין פסח ומצה בעינן ממש לילה, ומיהו שמא הזכיר משתחשך לאשמעינן שאע"פ ששחיטת פסח מבעוד יום אינו נאכל מבעוד יום כמו שאר קדשים, ולעולם אין לחלק לענין תוספת כדאמרינן:
דף כז:
ולא אחורי רבו משום יוהרא כדפירש"י ויש מפרשים שנראה כמשתחוה לרבו
והנותן שלום לרבו. שאומר לו שלום עליך כשאר בני אדם ואינו אומר שלום עליך רבי כדפירש רש"י ז"ל, מיהו עבד אין נותן שלום לרבו אפילו דרך אימות ורבנות, מדאמרינן בשבת פ' ר' עקיבא ובמנחות פ' הקומץ רבה, כשעלה משה למרום מצאו להקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות א"ל משה כלום אין שלום בעירך, א"ל רבש"ע כלום יש עבד שנותן שלום לרבו וכו' ובירושלמי קאמר דאפי' תלמיד אין נותן שלום לרבו, דקאמר נהיגין גבייהו דלא שאיל זעירא בשלמא דרבא דמקיימי בנפשייהו ראוני נערים ונחבאו, וגבי עובדא דר' יוחנן ור' אלעזר דשלהי האשה רבה שנזכר גם שם:
ורב אמר תפלת ערבית רשות. ופסק בפסקי ר"ח דכרב קיי"ל באיסורי ותפלה איסורא היא וכן ודאי הוא ממה שתקנו פסוקים בין השכיבנו לתפלת ערבית וכן קדיש, מה שלא תיקנו כן בשחרית, ש"מ דקיי"ל ת"ע רשות, ומ"מ אין לבטלה בחנם כדפרישנא לעיל:
בעלי תריסין. תלמידי חכמים המגינים על הדור, א"נ ת"ח שהם מנצחים זה את זה בהלכה כדפי' רש"י ז"ל:
עמוד על רגליך וכו'. שהיה מקפיד עליו שהורה הלכה לחלוק על דבריו אבל אם לא הורה לא היה מקפיד עליו:
ה"ג אמרה לו דילמא מעברין לך. א"ל גמירי מעלין בקדש ואין מורידין דילמא מענשי לך, א"ל יומא חדא ישתמש בכסא דמוקרא ולמחר ליתבר. כלומר מעלין בקדש ולא יעברוני אם לא בפשיעתי, ומסקנא נמי הכי שלא העבירוהו אלא היה גם הוא נשיא, ואין צריך למוחקו כמו שפירש רש"י ז"ל:
דף כח.
ולא קאמר בן שבעים. ובירושלמי קאמר אעפ"י שנכנס לגדולה האריך ימים, משמע שהיה רוצה לומר דבן שבעים ממש קאמר,, או שמא מילתא באפי נפשה היא ולא קאי אמילתי' דראב"ע אלא הכי גמיר להו שהאריך ימים:
כל תלמיד שאין תוכו כברו אל יכנס לבית המדרש משום דאמר בעלמא כל השונה לתלמיד שאינו הגון כאלו זורק אבן למרקוליס, וראב"ע היכא דקים לן שאינו הגון:
וכי עמון ומואב במקומן הן יושבין והלא כבר עלה סנחרב כו', הקשה רבינו יעקב מדאמר בפ"ק דמגלה דאמרו ליה רבנן לאחשורוש כשהרג ושתי זיל לגבי עמון ומואב דיתבי בדוכתייהו כחמרא דיתיב על דורדייאה שנאמר שאנן מואב מנעוריו וכו' ואלו הכא משמע שבלבלם סנחרב, ואומר רבינו יעקב דלא גרסינן במגלה אלא מואב גרידא אבל עמון בלבלם כדקאמר הכא, והתם לא מייתי קרא אלא במואב שנאמר שאנן מואב מנעוריו ושקט על שמריו, והכא גריס וכי עמון במקומן הן יושבין וכו' ואעמון דוקא קאי, והכי גרסינן בתוספתא וכי עמונים במקומן היו יושבין, ולא גרסינן מואבים שסנחרב לא בלבלם, והכי נמי מפרש רבינו יעקב שלא בלבל מצרים שלא הכל בלבל כמו שלא בלבל ירושלים ולוז שצובעים בה תכלת, כדאשכחן בפ' בתרא דסוטה, ומצרים מצינו כתוב שלא בלבל, כדכתיב ולא יסף עוד מלך מצרים לצאת מארצו ואפילו נבוכדנצר לא החריבה אלא השאיר שם דלת העם כמו שעשה בארץ ישראל ובכל מקום תולה בלבול בסנחרב וחורבן בנבוכדנצר ומצרים ומואב לא נתבלבלו, כמו שמוכיח בסדר עולם בפסוק ויהי בארבעה עשר למלך חזקיהו ושטף עמונים ומואבים והערביים שהיו מסייעין אותן, וקאמר נמי התם עמד חזקיהו ופטר את האוכלוסין שבאו עמו בקולרין וקבלו עליהם עול מלכות שמים וחזרו למקומן לקיים מה שנאמר ביום ההוא יהיו חמש ערים בארץ מצרים וגו' אלמא מצרים חזרו למקומם כשבאו אל חזקיה אבל עמונים בלבל אע"ג דתני להו בשטיפה גבי מואבים, מ"מ נתבלבלו יותר ממואבים, דכתיב בירמי' שאנן מואב וגו' שהוא היה, אחר סנחרב, ומהאי טעמא דפרישנא דסנחרב לא בלבל את מצרים לא תיקשי מה שמקשה בפ' הערל ופ"ק דסוטה על מנימין גר המצרי שהיה רוצה להשיא לבנו מצרית שניה וכו' מאי קאמר והלא כבר עלה סנחרב ובלבל כל העולם ומהאי טעמא שרי הכא יהודה גר העמוני, והשתא אתי שפיר דמצרים לא נתבלבלו כדפרישנא, ורש"י תירץ דתניא בתוספתא א"ל ר' עקיבא מנימין טעית כבר עלה סנחרב ובלבל את כל העולם כולו, ובה"ג תירץ דתניא בתוספתא דמס' ידים, א"ל יהודה גר העמוני אני מה אעשה, א"ל כבר שמעת מפי זקן הרי אתה מותר לבא בקהל, א"ל ר"ג גר מצרי כיוצא בזה, א"ל ר' יהושע לאו, למצרים נתן קצבה שנאמר מקץ ארבעים שנה אקבץ את מצרים מבין הגוים אשר נפוצו שם וגומר, ומיהו קשה לר"י על מה דפריש דסנחרב בלבל עמון והא כתיב בירמיה בבני עמון בחורבן שהחריבם נבוכדנצר, מדוע ירש מלכם את גד ועמו בעריו ישב ואומר הילילי חשבון כי שדדה עי צעקנה בנות רבה, הרי משמע שבאותה שעה היו יושבים במקומן ושם כתיב ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון, וא"כ לא בלבלם סנחרב ואם בלבלם שבו שהחריבם נבוכדנצר, ונראה לרבי שמה שתולה הבלבול בסנחרב לפי שהיה ראש הבלבול אבל נבוכדנצר בלבל והחריב וסנחרב לא עשה כי אם הגלת שלומים, ולפי זה גם מואב אין יושבין במקומן, והא דקאמר התם זיל לגבי עמון ומואב דיתבי בדוכתייהו במילתא בעלמא הוא דאוקמוהו שלא גלו כשאר אומות, וכן מצרים לא גלו עד חורבן נבוכדנצר כי בימי סנחרב לא גלו אלא חזרו למקומן, כדפרישנא לעיל, ולא הודה לו רבינו יעקב, אלא אומר כי קראו לעירם שהגלן שם סנחרב על שם הערים אשר גלו משם בימי סנחרב, ולעולם לא היו יושבים במקומן בימי נבוכדנצר, והא דקאמר בירמי' ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון, זהו כמו שהיו בראשונה בימי סנחרב, אך קשה לרבי דאמר באגדת חלק עמון ומואב שבבי בישא דארעא דישראל שלחו להו לנבוכדנצר רבה וכו', וכתיב נמי בירמיה עשה לך מוסרות ומוטות ושלחתם אל מלך מואב ואל מלך אדום ואל מלך בני עמון ואל מלך בני צור ואל מלך צידון ביד המלאכים הבאים ירושלים אל צדקיהו וגו' משמע מהאי קרא דשכני ארעא דישראל היו כולם, ולכך השליטו נבוכדנצר על חמשת המלכים, מ"ר. ומיהו כמו שפירש רבינו יעקב שהיו קוראים שמות הערים שנתישבו שם על שמות הערים שגלו מהם, משמע במלכים ב' שהרי כתיב מקץ שלש שנים ויברחו שני עבדים לשמעי אל אכיש בן מעכה מלך גת ויגידו לשמעי לאמר הנה עבדיך בגת ויקם שמעי וכו' וילך גתה וכו' ויבא את עבדיו מגת, והנה בימי שלמה לא היה גת לפלשתים, כי כבר כבשה דוד שנאמר ויקח דוד את מתג האמה מיד הפלשתים והיא גת כמו שכתוב בדברי הימים והיתה בידם עד שכבשה חזאל מלך ארם בימי יואש כמו שכתוב במלכים ב', אלא ע"כ צריכים אנו לומר שהעלו פלשתים לעיר אחרת על שם שהיתה עיר המלוכה לפלשתים:
שבת של מי היתה של ר"א בן עזריה. ויש ספרים דגרסי נמי הכא ואותו תלמיד ר' שמעון בן יוחאי הוה:
א"ר יוחנן ונקרא פושע. אם מאחרה עד לאחר שבע, שזהו זמן המוסף ואפילו לרבנן דר' יהודה וכדפרישנא לעיל:
א"ר יוחנן הלכה מתפלל של מנחה ואח"כ מתפלל של מוספין. ה"ג לה בספרים, וכן היא שנויה בזבחים פ"ק, ובפ' כל התדיר דהלכה כרבנן דר' יהודה בן בתירא דהכא, וא"כ יש ליזהר כשמאחרין ביום הכפורים תפלת יוצר להתפלל עד לאחר שבע שעות שאז זמן תפלת המנחה, שהיה לנו להקדים אז תפלת המנחה לתפלת המוסף כיון שעברו שש שעות, ואפי' בזמן מנחה גדולה אמרינן לה, כדמשמע ליה בשמעתא דעד ועד בכלל, ובירושלמי דפרקין גרסינן ר' חייא בשם ר' יוחנן תפלת המנחה ותפלת המוסף תפלת המנחה קודמת, הוו בעין מימר כשאין ביום להתפלל שתיהן אבל יש ביום להתפלל שתיהן תפלת מוסף קודמת, ר' נתן בר טובי אפי' יש ביום כדי להתפלל שתיהן תפלת מנחה קודמת, והא תני הקדים תפלת המנחה לתפלת מוסף יצא לשעבר הא לכתחלה לא הא פתר לה בשלא הגיע זמן תפלה כהדא דר' יהושע בן לוי הוה מפקד לתלמידיו אין הוה לכון אריסטון ומטא יומא לשית שעין עד דלא תסקון לאריסטון תיהוון מצלין דמנחתא עד דלא תסקון, והיינו טעמא שהיה רוצה לומר דבשעת מנחה קטנה אקדימו תפלת המנחה לתפלת המוסף שזהו ודאי עיקר זמנה אבל במנחה גדולה של שבע שעות אין לחוש, ומיהו התלמוד שלנו אינו סובר כן בשמעתא דהכא דאפי' שעה שביעית פסקינן כרבנן שיש להקדים תפלת מנחה וכדפרישנא:
לאחר שבע שעות לר' יהודה. אבל לרבנן אע"ג דנקרא פושע, כיון שזמנו כל היום אין מענישין בזה וכרבנן קיי"ל בהא:
כל המתפלל תפלת השחר לאחר ארבע שעות לר' יהודה כו'. ולהכי נקט ר' יהודה דקיי"ל בהא כותיה:
דף כח:
אסור לאדם שיטעום כלום ואפי התחיל בהיתר כדמשמע בפ"ק דשבת וכן משמע לרבותא דאסור לטעום כלום
ולית הלכתא כר' יהושע בן לוי ומותר לאכול כשהגיע זמן לתפלת המנחה ודלא כרב הונא ומותר לאכול קודם תפלת המוספין, ואומר רבי ורבינו יעקב דקיי"ל כלישנא קמא בפ"ק דשבת דמוקי משנה לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה ולא לאכול בסעודה גדולה במנחה גדולה, וליכא למיחש דילמא אתי לאמשוכי וה"ה גם סעודה קטנה סמוך למנחה קטנה, ולא חיישינן דילמא אתי לאמשוכי דבשל סופרים הלך אחר המיקל, וסתמא דתלמודא קאמר התם האי לישנא קמא ואע"ג דקאמר תלמודא הכי משום דבעי לשנויי לה אליבא דר' יהושע בן לוי דהכא דלא קיי"ל כותיה, דהא משמע הא אליבא דהך אין צריך לומר כן אלא נפרש המשנה סמוך למנחה קטנה ואם התחילו אין מפסיקין כמשמעה, מ"מ כיון דאוקמה תלמודא הכי ולא קאמר מידי אליבא דידן ש"מ דהכי הלכתא, ועוד דאמר תלמודא התם מאימתי התחלת דין, מאימתי התחלת סעודה וכו' היינו אליבא דלישנא קמא, דללישנא בתרא התם אסקינן אפי' גמר דין, מיהו מצי למימר דאליבא דמתניתין קאי דקתני ואם התחילו אין מפסיקין. מ"ר:
שלא תארע תקלה על ידי. שלא יטעו תלמידי בדברי, ולא אכשל לעשות מעשה, ולא אומר אפילו באמירה בעלמא:
עד שיראה איסר כנגד לבו. והיינו יותר מר' יהושע בן לוי:
אמר רבא והוא דמצער נפשיה. כגון חולה וזקן, וכרבא קיי"ל דבתראה הוא, ואמרינן בירושלמי שאין לשחות יותר מדאי ולעיל בשלהי פ"ק כתבתיהו:
כנגד אל הכבוד הרעים. שהוא במזמור הבו לה' בני אלים, ומתחלה לא קבעוה כנגדו לפי שאינו שם המיוחד, ובירושלמי דפרקין ר' חנינא בשם ר' פנחס כנגד י"ח פעמים שהאבות כתובים בתורה אברהם יצחק יעקב אם יאמר לך אדם י"ט הם אמור לו והנה ה' נצב עליו לית הוא מינהון אם יאמר לך אדם י"ז הם אמור לו ויקרא בהם שמי ושם אבותי מינהון, ולפי זה תחשוב אחד מהן כנגד ברכת המינין [ושפיר מצינן למימר י"ט הם] וגרסינן תו התם בירושלמי ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יוחנן כנגד י"ח ציוויין שכתוב בפרשת משכן שני, א"ר חייא בר ווא ובלבד מן ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן עד סופיה דסיפרא, וגם לפי זה צריך למצוא ציווי כנגד ברכת המינים:
טעה בכל הברכות אין מחזירין אותו וכו', בירושלמי ר' חייא ור' יהודה בן פזי הוו יתבין בחד אתר, עבר חד קמי תיבותא ואשגיר חדא ברכה אתון שיילין לר' סימון א"ל בשם ר' יהושע בן לוי שליח צבור שהשגיר שתים ושלש ברכות אין מחזירין אותו, ואשכח תני ופליג לכל אין מחזירין חוץ ממי שלא אמר מחיה המתים ומכניע זדים ובונה ירושלים, אני אומר כי מין הוא שמואל הקטן וכו'. פירושו דאין מחזירין אותו היינו למקומם כלומר אין מעלין אותו כו' שמא מין הוא, ולא מיירי הירושלמי מידי בחזרה לתחלת ברכות, דבהכי פליגי אמוראי לקמן גבי אמצעיות אין להם סדר וכו' בתלמוד שלנו ואין הירושלמי חולק עליו:
דף כט.
כנגד תשעה אזכרות שאמרה חנה בתפלתה. וכתיב בה ה' ידין אפסי הארץ והיינו בר"ה:
לייט עלה אביי אמאן דמצלי הביננו. והקי"ל דלא מצלי הביננו:
מתקיף לה מר זוטרא ונכלליה מכלל הביננו כו' קשיא. הקשה ה"ר יעקב מאורליינש בריש פסחים ובפ"ק דנדה ד' ח' דקאמר ר' חנינא בן גמליאל משום אביו דבמוצאי יום הכפורים מתפלל י"ח שלימות מפני שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת, ופליג את"ק דאמר הביננו דמאי קושיא נכלליה מכלל ויאמר הביננו כו' כדפריך הכא, ואומר רבי דשאני התם שכל השנה כולה מתפלל י"ח ומשום יוה"כ אין לו לשנות ולומר הביננו כיון שכל השנה כולה אינו רגיל בכך ואין צריך לומר הבדלה ואין לו לכוללה אבל הכא שכל השנה כולה מתפלל הביננו אין לו להתפלל במוצאי שבת י"ח בשביל הבדלה, כיון ק שיכול לכוללה בהביננו. מ"ר:
אלא אידי ואידי ביחיד הא דאדכר קודם שומע תפלה הא דאדכר לאחר שומע תפלה פירוש אבל אם היה בצבור אפי' אדכר אחר שומע תפלה אינו חוזר דשמע ליה משליח צבור, ופירשו ההלכות גדולות שאם שכח אדם יעלה ויבא או דבר שיצטרך לחזור ולהתפלל יכוין דעתו וישמע משליח צבור מראש ועד סוף ויצא ידי חובתו, כדאמר בשלהי ר"ה כשם שהוא מוציא את שאינו בקי כך מוציא את הבקי, ואם תאמר הא אמר התם בשלהי ר"ה דלא פטר ר"ג אלא עם שבשדות דאניסי וטרידי אבל דעיר לא, יש לומר דהיינו משום דלא התפלל כלל אבל הכא כיון שכבר התפלל לא חשבינן ליה כאלו (לא] התפלל כלל, ואי הדר שמע משלוחא דצבורא מראש ועד סוף כל י"ח נפיק בין משיב הרוח ויעלה ויבא ושאלה וכל דבר כדפרישנא, וכן פירש בשאלתות דרב אחאי פרשת ויצא יעקב, מיהו היכא ששכח שאלה בברכת השנים ונזכר אחר שומע תפלה אין צריך לחזור למקומו לברכת השנים אלא לשומע תפלה, והכי איתא בירושלמי פ' אין עומדין, וקאמר התם ר' זעירא בשם רב הונא אם לא שאל בברכת השנים אומרה בשומע תפלה, ודכוותה אם לא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים אומרה בשומע תפלה ומה אם שאלה שהיא בדוחק אומרה בשומע תפלה הזכרה שהיא מריוח לא כש"כ, והתניא אם לא שאל בברכת השנים או שלא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים מחזירין אותו, א"ר אבדימי אחוי דר' יוסי בשלא אמרה בשומע תפלה איכן הוא חוזר כדמר ר' שמעון בר ווא בשם ר' יוחנן בראש חדש אם עוקר את רגליו חוזר לכתחלה ואם לאו חוזר לעבודה אוף הכא אם עקר את רגליו חוזר לכתחלה ואם לאו חוזר לשומע תפלה. וכן פסק בתוספות ה"ר יוסף וכן פי' ר"ח שחוזר לשומע תפלה, מיהו לא ידענא אם התלמוד שלנו חולק על הירושלמי בגבורות גשמים שאומר שאם שכחה אומרה בשומע תפלה מקל וחומר דשאלה כיון שהתלמוד שלנו לא הזכיר רק שאלה, או שמא פשוט היה לו מכש"כ כמו שהוא לירושלמי, מיהו קשה לי מהא דאמר לקמן בפ' אין עומדין בעא מיניה מרב ששת טעה בזה ובזה מהו א"ל חוזר לראש. פירוש שתקנו הבדלה בתפלה ועל הכוס וכשטעה בתפלה אומרה על הכוס ושפיר דמי ולא יחזור לתפלתו, וכי טעה גם על הכוס חוזר לראש לתפלה, והכא נמי כיון שטעה להזכירה בשומע תפלה היה לו לחזור לברכת השנים ושמא, שאני הכא דתפלה אחת היא לא אטרחוה לחזור לראש כמו גבי הבדלה שתקנוה בתפלה ועל הכוס דלא שייכי אהדדי וצ"ע, ובעל הלכות גדולות כתב דאי אדכר קודם שומע תפלה אומרה בשומע תפלה ואי לא הדר ברישא, משמע שרוצה לומר שחוזר לברכת השנים דלא משמע דמיירי בשסיים כל י"ח ברכות ואז חוזר לראש י"ח. ועוד כתב שם בירושלמי א"ר זעירא בשם ר' חנינא היה עומד בטל והזכיר של גשם מחזירין אותו בגשם והזכיר של טל אין מחזירין אותו, והתני בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר לא דמי ההוא דמקל ומצלי לההוא דמצלי ולא מקל, בגשם והזכיר של טל אין מחזירין אותו והתני אם לא שאל בברכת השנים או לא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים מחזירין אותו, ההוא בלא אדכר לא טל ולא גשם הא דאדכר טל, ובפ"ק דתענית אמרינן אמר בימות החמה משיב הרוח אין מחזירין אותו מוריד הגשם מחזירין אותו:
דף כט:
איכא דאמרי א"ר נחמן וכו ואיכא בהני תרי לישני היכא דעקר רגליו ורגיל לומר תחנונים דלפי לישנא קמא חוזר לעבודה ולפי לישנא בתרא חוזר לראש ואיכא נמי בינייהו לא עקר רגליו ואינו רגיל לומר תחנונים ללישנא קמא חוזר לעבודה וללישנא בתרא חוזר לראש אומר רבי דכל היכא דאם לא אמר אין מחזירין כגון דעל הנסים דחנוכה ופורים ויעלה ויבא דליל ר"ח ועננו וכיוצא בהם כיון שסיים אותה ברכה אעפ"י שלא פתח בברכה שלאחריה אינו חוזר שהיה דומה לברכה לבטלה אם היה חוזר כלל וה"ר אלחנן היה מצריך לומר כיון שלא פתח בשל אחריה אותה ברכה מיהו חוזר דאשכחן לקמן בפ ג שאכלו דביעלה ויבא דר"ח דברכת המזון כיון שלא פתח הטוב והמטיב תיקנו ברכה חדשה אעפ"י שאם סיים הכל אין מחזירין אותו או פתח בהטוב והמטיב נמי אין מחזירין אותו והכא נמי יחזור באותה ברכה עצמה כיון ששם תיקנו ברכה חדשה ורבי אומר דלא דמי דשאני התם שכבר סיים ברכת המזון דהטוב והמטיב לאו דאורייתא ואין דומה הפסקה כל כך אבל אם יחזירוהו אותה ברכה בדבר שאין לו לחזור הוי כמו הפסקה באמצע תפלה כמו שלא תיקנו חכמים ברכה חדשה באמצע ברכת המזון או באמצע תפלה ועוד יש לדקדק דראיה שהבאתי לעיל מיעלה ויבא אינה כ"כ ראיה לעל הנסים כמו ליעלה ויבא משום דקאמר לקמן בפ אין עומדין טעה בג אחרונות חוזר לעבודה ומשום דסיים ברכה שטעה בה חוזר לעבודה אע"פ שלא פתח בשל אחריה וכן מפרש רבי וא"כ סיים מודים בלא על הנסים סברא הוא שאם באת להחזירו מטעם שטעה שיחזור לעבודה ואין ללמוד מברכת המזון שעושה ברכה חדשה אחר בונה ירושלים שיחזור כאן שתי ברכות מיהו אומר רבי כי ראה את רבינו יעקב שחזר אחר מודים בדבר שאם לא אמר אין מחזירין אותו מ"ר
ורבנן אמרי כל שאינו יכול לאומרה בלשון תחנונים פירש ר"ח דהכי קאמרי רבנן דאי אמר לה בלשון תחנונים אפי' הוי עליו כמשאוי הויא תפלה מעליא, דלא בעי אלא לשון תחנונים לבד:
עם דמדומי חמה. דהיינו שחרית וערבי' שהחמ' אדומה בהם:
ר' יהושע אומר שמע שועת עמך בית ישראל וכו' אית ספרים דגרסי הכא ר' יוסי משום דר' יהושע אומרה במשנה בלשון אחר, ומסתמא כולה ר' יהושע:
זו תפלת הדרך. ולאו היינו תפלה קצרה דמתניתין דהתם מיירי במקום סכנה והוי תפלה במקום שמנה עשרה, אבל הכא בישוב מיירי ובאדם שרוצה לצאת לדרך ואפי' התפלל י"ח יש לו להתפלל תפלה זו:
והיכי מצלי לה. אתפלת הדרך קאי, וקאמר רב חסדא מעומד ורב ששת אמר אפי' מהלך, וקיי"ל כרב ששת דאיהו נמי לא עבד עובדא כרב חסדא אלא משום מהיות טוב אל תקרי רע שבלאו הכי היה לו לעמוד ולהמתין לרב חסדא. ובתוס' ה"ר יוסף פסק כרב חסדא דאמר מעומד:
דף ל.
מאי איכא בין הביננו וכו' מסקנא דמילתא אין תפלה קצרה אלא במקום סכנה, והביננו שלא במקום סכנה והיא מעומד, והא דאמר לקמן גבי השכים לצאת לדרך וכו' עד ר' שמעון בן אלעזר אומר בין כך ובין כך קורא ק"ש ומתפלל כדי שיסמוך גאולה לתפלה ולא חייש לתפלה די"ח מעומד כדקאמר לקמן בסמוך כיון שהן י"ח ברכות אין להצריכם לומר בדרך מעומד אבל הביננו אין בה אריכות דברים כ"כ ולכך צריך מעומד:
היה יושב בספינה או באסדא וכו' בירושלמי משמע כלשון שני של רש"י דקאמר היא אסדא היא אסכריא היא רפסודות ונביאם לך רפסודות על ים יפו, ופסוק הוא בדברי הימים [ב' ב'] גבי חירם מלך צור.
הלכה כרבי, שלא ירד למטה לפי שאין דעתו מיושבת עליו כשהוא הולך בדרך ואפי' שלא במקום סכנה ומתפלל במהלך כשהוא הולך בדרך ואז אינו מחזיר פניו כלפי ירושלים כיון שהולך רכוב על בהמתו שהולך לדרכו ודלא כפי' ה"ר יוסף שפירש דמילתא דרבי מיירי במקום סכנה:
היה עומד בח"ל יכוין כנגד ארץ ישראל. ול"ג לבו דאפניו קאי כדקתני בההיא שמעתא, דכבר כתוב בפ' לא יחפור דפליגי אמוראי התם על שכינה אם היא במזרח העולם או במערבו, וכן סוברת מסקנא דהתם כשמעתא דהכא, דא"ל רב חנניא לרב אשי אתון דקיימיתון לצפונא דארעא דישראל אדרמו, ואנחנו עכשו שאנו מכוונים למזרח בין המלכיות לפי שאנחנו במערב של ארץ ישראל:
אבוה דשמואל ולוי כי הוו נפקי לאורחא הוו מקדמי ומצלו. פירש ר"ח משעלה עמוד השחר שיום הוא ולא הגיע זמן תפלה עדיין שלא הגיע הנץ החמה דסבירא להו דתפלה מעומד עדיף כרבנן דר' שמעון בן אלעזר דבסמוך בעוד לילה אין לו להקדים ולהתפלל, ופסק רבינו חננאל דהלכה כאבוה דשמואל ולוי דאפי' רב אשי דבסמוך לא פליג עלייהו אלא לא חזינן לרבנן קשישי הוא דקאמר וטעמא דמהלך בדרך אינו יכול לכוין אבל רב אשי היה מתפלל מיושב ומכוין ולכך לא היה רוצה להקדים והמהלך בדרך יעשה כאבוה דשמואל ולוי ויתפלל משעלה עמוד השחר וכשיגיע זמן ק"ש קורא, ומיהו בעל הלכות גדולות פסק כר' שמעון בן אלעזר:
השכים לצאת לדרך מתפלל ומביאין לו שופר ותוקע וכו'. וא"ת דהכא מיירי ביו"ט מדקאמר מביאין לו שופר אע"ג דקתני לצאת לדרך ואלו גבי לולב הגזול קתני מי שבא בדרך ואין בידו לולב כשיבא לביתו כו' ואי בי"ט ראשון מי שרי ואלו הכא מיירי ביו"ט של ראש השנה וקתני השכים לצאת לדרך. וי"ל דהכא לא סגי דלא ליתני השכים לצאת לדרך להודיענו מה יעשה ובתוך התחום מיירי או על ידי בורגנין או עירוב וחוץ לתחום אבל התם ליתני שכח ולא נטל לולב שחרית או נאנס נוטלו על שלחנו דרך מה לו להזכיר ש"מ דתנייה להודיע דביום טוב שני מיירי, אי נמי יש לחלק בין לשון מי שבא בדרך ללשון דהשכים לצאת לדרך דמשמע ליה אפי' ביום טוב ראשון. מ"ר:
ומר סבר מיסמך גאולה לתפלה עדיף. אבל מעומד אין צריך להתפלל כיון שהוא בדרך, וה"ה דאין צריך לכוין הרוחות כנגד ירושלים כדאמר לעיל:
אין תפלת המוספין אלא בחבר עיר. דקסבר כיון שאינה תחנונים אלא שבח בעלמא לפיכך לא קבעוה אלא בצבור:
דף ל:
הלכה כר יהודה דאמר משום ר"א בן עזריה ויש ספרים דגרסי ומסקי אין הלכה כר יהודה דאמר משום ראב"ע אלא הלכה כרבנן וכן פסק ר"ח דהלכה כרבנן ולכך מצלינן תפלת המוספין בין ביחיד בין בצבור ולכך מייתי נמי לדר אמי ולדר אסי הכא דלא הוו מצלי אלא ביני עמודי היכא דגרסי לאשמועינן דאפי בתפלת מוסף כרבנן
טעה ולא התפלל של ר"ח ערבית אין מחזירין אותו מפני שיכול לומר בשחרית. וה"ה דה"מ למיתני טעמא משום דאין ב"ד מקדשין את החדש בלילה כדבסמוך ואפי' ביחיד נמי אלא אגב אחריני נקטיה
כמה ישהה בין תפלה לתפלה. אדם שטעה ורוצה לחזור ולהתפלל וה"ה נמי בין תפלת השחר לתפלת המוסף ומסיק (התם) כדי שתתחונן דעתו עליו, ומפרש בירושלמי דהיינו כדי הילוך ד' אמות
לפי שאין ב"ד מקדשין את החדש בלילה. הא לאו הכי מחזירין אותו ואפי' למ"ד תפלת ערבית רשות דהיינו רב גופיה דאית ליה הכא כדפרי' לעיל בריש פרקין גבי טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים:
מסתברא מילתא דרב בחדש מלא. פירוש שהיה חדש שלפניו מלא דאז יש ר"ח שני ימים ויכול לומר למחר ואיהו מסיק כיון דטעמא מטעם שאין מקדשין את החדש בלילה ל"ש. וא"ת והלא ליל שלשים ואחד אין הטעם תלוי בקדוש ב"ד שכבר קדשוהו שמים ולמה לא יחזור ליל שלשים ואחד. וי"ל דלא שנא כיון שאינו ראוי לקדש בלילה דמה משפט ביום אף קידוש החדש ביום ולכך אין מחזירין:
הדרן עלך תפלת השחר