תוספות רבינו יהודה החסיד על ברכות· רבנו יהודה ב"ר שמואל החסיד
פרק שלישי - מי שמתו
בפירש"י גרס תפלת השחר אחר היה קורא. אבל בירושלמי גריס מי שמתו. וכן נראה הסדר לפי התוספתא ולפי הענין שכל זה הפרק מיירי בק"ש. ואח"כ פסיק ותני סדר תפלה. ואיך יפסיק בסדר ק"ש. ולעיל נמי מיירי במת גבי רבן גמליאל שרחץ לילה הראשונה שמתה אשתו. וכן גריס רבינו שמואל מנוחתו כבוד:
פטור מק"ש וכו'. בירושלמי מפרש טעמא א"ר בון כתיב למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. ימים שאתה עוסק בהם בחיים ולא ימים שאתה עוסק בהם במתים:
אוכל בבית אחר ואינו מברך פרש"י ז"ל ואין צריך שיברך ברכת המוציא. ומשמע מתוך פירושו שאם רצה לברך הרשות בידו, מיהו לא משמע כן לקמן בשמעתין, דקאמר התם תוך ד' אמות הוא דאסור מכלל דאינו יכול לברך. ותימא שעתה נוהגין לברך. ואומר רבי דמה שמשמע כאן שאסור לברך זהו כשעוסק בצרכי המת, אבל אם כבר עסק או יש שם אחרים שעוסקים שפיר דמי. מיהו בירושלמי לא משמע הכי, דגרסינן התם אינו אוכל כל צרכו ואינו שותה כל צרכו ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין ולא מזמנין עליו ואם בירך אין עונין אחריו אמן, ואחרים שברכו אין עונה אחריהם אמן, ואי משום עסקי המת הלא בעניית אמן לא יתבטל. ועוד דקאמר לקמן בגמרא אין המת מוטל לפניהם הם עומדין ומתפללין והוא דומם ומצדיק עליו הדין, ועתה אינו מתבטל כלל מצרכי המת דקאמר יושב ודומם, ואעפ"י שהיה יכול לכוין פסוק ראשון. על כן נראה לפרש שאסור להתפלל לכל מי שמוטל עליו האבילות וכן משמע בירושלמי בפרקין תנא אם רצה להחמיר על עצמו אין שומעין לו מפני כבודו של מת או משום שאין מי שישא משאו, אי תאמר מפני כבודו של מת אסור ואי תאמר שאין מי שישא משאו הרי שיש לו מי שישא משאו חייב, והתני פטור מנטילת לולב תיפתר בחול. והתני פטור מתקיעת שופר אית לך למימר בחול ולא ביום טוב, א"ר חנינא מכיון שהוא זקוק להביא לו ארון ותכריכין, כדתניא בפ' שואל בשבת מחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין כמי שהוא נושא משאו. מיהו בזה חולק על התלמוד שלנו, דבי"ט ושבת מותר בכולן לקמן בשמעתא. וכן במס' שמחות יש ברייתא שנויה כן, שאם רצה להחמיר על עצמו אינו רשאי מפני כבודו של מת. יש ללמוד מן הירושלמי שבחול המועד שייך אנינות כשמתו מוטל לפניו, מדקאמר שפטור מנטילת לולב בחול דהיינו בחול המועד:
דף יח.
רב אשי אמר כיון שמוטל עליו לקוברו כמי שמוטל לפניו דמי. לא אתא למעוטי הא אם אין מוטל עליו לקוברו כגון שנקבר לא חיילא עליה אנינות כל אותו היום דהאמר בזבחים פ' טבול יום ותו ר' אומר כל זמן שלא נקבר הא נקבר אישתרי ליה אנינות דיומא מי איכא דלית ליה אחריתה כיום מר. אלמא כל היום חל עליו אנינות ואע"ג דאין מוטל לפניו, ולא אתא אלא לומר אע"פ שאינו מוטל בביתו לפניו כמי שמוטל לפניו דמי. ומיהו התם מיירי לקדשים ושמא אינו כן בפטורא דק"ש ותפלה ושאר מצות:
פסק. אונן פטור מכל מצות אם ירצה. אך בירושלמי דמס' שמחות משמע אם בא להחמיר אין שומעין לו, ואנינות נוהג בחולו של מועד ובערב שבת לפי הירושלמי ולאחר שנקבר אינו נוהג אנינות. אך אסור בקדשים כל היום ובלילה מחלוקת, וכן נהגו העם לנהוג בכל מצות ולאכול בשר ולשתות יין. ומשנמסר לרבים לכתפים שרי בירושלמי לאכול בשר ולשתות יין, ואע"פ שאסור לאכול בקדשים כל היום כדאיתא בזבחים רב אשי אמר כיון שמוטל עליו לקוברו כמוטל לפניו דמי:
פסק. הורה רבי הלכה למעשה על אחד שמת ותפשו המושל ולא הניחו לקוברו כמה חדשים, שאין אנינות חל על הקרובים, דלא קרינא ביה מי שמתו מוטל לפניו כיון דאין מוטל עליהן לקוברו. ומ"מ לא נדמהו לנתיאשו מלקוברו לענין שיחול עליהן אבילות מעתה כמו בהרוגי ביתר, דהתם ודאי נתיאשו מלקברם על פי המלכות ומיד חלה עליהם אבילות. וכן בדביתהו דר' אליעזר בר' שמעון כיון שלא היה עומד עליהם ליקבר חל עליהם אבילות מיד אבל האי עובדא שהיה עומד ליקבר אלא שלא היה בידם באותה שעה להוציאו מן המושל, אינן מתיאשין לגמרי מקבורתו כמו בהרוגי ביתר. ולכך לא חל האבילות מיהא על הקרובים. ואוננין מיהא לא הוו כיון שאינן יכולין לעסוק בקבורתו ואפילו למאן דאסר תשמיש המט' [בשבת] למי שמתו מוטל לפניו מ"מ שייך ביה עסק קבורה, כדאמרי' בירושלמי גבי להחשיך על התחום, אבל כאן אין להם כלל להתעסק בקבורתו, ולכך אין כאן אנינות, ודמיא להא דאמרי' בירושלמי פרק בתרא דמ"ק דמת דמפנין אותו מקבר לקבר כשהיה דעתם מתחלה לפנותו שאין מונין לו משיסתם הגולל ראשון אלא משיסתם הגולל שני. ומסתמא משקברו בקברו הראשון פסקה האנינות. וגם נראה למי שעומד בבית האסורים שאינו אסור לאכול בשר ולשתות יין כיון שאינו מוטל עליו לקוברו. ואמר נמי בירושלמי דפרקין דמשנמסר לרבים אוכל בשר ושותה יין נמסר לכתפים כמי שנמסר לרבים דמי. והכא נמי כיון שאינו מוטל עליהם לקוברו אין כאן אנינות. ומעשה שאירע שנפטרה אחות רבינו יעקב והודיעוהו בעיר אחרת שהיה שם ואכל בשר ושתה יין כי אמר מאחר שיש לה בעל שחייב בקבורתה אינו אסור בבשר ויין. ואיפשר שגם אם היה עומד בעיר עמה היה מיקל. מ"ר:
וספר תורה בזרועו וקורא וכו'. וה"ה בעל פה שאסור לקרות:
וירכב עליהן. אבל אם מפשילו לאחוריו על החמור שפיר דמי וכן בספר תורה. ואפילו אם נפשך לאסור בספר תורה, בנביאים וכתובים שפיר דמי מדנקט ספר תורה, דלא מסתבר למימר דמשום שריותא דכותי ולסטים נקטיה, דהא פשיטא למה יהא אסור. ובהדיא אמר בירושלמי דסקיא שהיתה מלאה ספרים או שהיו עצמות המת בתוכה הרי זה מפשיל לאחוריו ורוכב:
דלייה דלא לימרו למחר באין אצלינו והיום מלעיגין עלינו. מכאן אין להביא ראיה שלא היו למתים ציצית, כי אפילו היו להם כיון שאין מקיימין מצות קרו לעוג. ומההיא דמתי מדבר אין להביא ראיה שהיה למתים ציצית מההיא עובדא דרבה בר בר חנה דהמוכר את הספינה דשאני התם שהיו נכנסים בקבריהם בלבושיהם כדאיתא במדרש איכה רבתי, אבל יש ראיה מדאמרינן במנחות פ' התכלת אמר שמואל כלי קופסא חייבין בציצית וכו' ומודה שמואל בזקן שעשאה לפי כבודו שפטור מן הציצית וההיא שעתא ודאי רמינן ליה משום לועג לרש חרף עושהו. ותימא מאי שנא מכלאים דתנן במס' כלאים ומייתי בפסחים ובע"ז ובנדה בגד שאבד בו כלאים וכו' אבל עושין אותו תכריכין למת, וה"ה בלא אבד כדתנן במס' כלאים ולמה אין כאן משום לועג לרש ואומר ר"ת דשאני מצות ציצית שהיא חשובה ושקולה כנגד כל המצות כדאמר במנחות וגם ציצית עם ח' חוטין וה' קשרים עולים תרי"ג, ולכך יש כאן לועג לרש יותר, ותימא על מנהגי שלנו שמסירין הציציות מטליתות המתים ואור"ת כי שמע מזקני לותי"ר כי ציציות עדות שקיים התורה ואין הדור ראוי עכשיו לאותו עדות. ורבי אומר דטעמא רבה איכא דדוקא בימי התנאים שהיה לכולם טלית של ד' כנפות והיה להם בחייהם היו עושים להם במותם אבל עכשיו אין לכולם ציצית בחייהם ואם יעשו להם במותם מה שלא היה להם בחייהם אין לך לועג לרש גדול מזה ואם יעשו לאותם שהיה להם בחייהם ולאותם שלא היה להם בחייהם לא יעשו להם במותם אדרבה הוה לועג לרש טפי בהכי כדאמר בפ' בתרא דנדה בתחלה היו מטבילין על גבי נדות מתות והיו נדות חיות מתביישות התקינו שיהיו מטבילין על הכל, וכן בפ' בתרא דמועד קטן חשיב טובא בכי האי גונא. וכי תימא אדרבה בהכי ניחא טפי דליכספו וליזלו, הא ודאי ליתא דבימי התנאים שהיה לכולם טלית בת ד' כנפות יש להעניש על כך כדאמר התם בעידן ריתחא ענשינן, אבל עתה שכל הלובש טלית של ד' כנפות אינו אלא מן המתמיהין אפי' בעידן ריתחא לא מענשי. ומ"מ נכון לקנות טלית בת ד' כנפות לברך עליה בכל יום כדאמרינן בסוכה. וכי משה רבינו דחק ליכנס לארץ ישראל לאכול מפריה אלא כך אמר משה מצות שיוכלו להתקיים על ידי ארץ ישראל יתקיימו על ידי. ועוד אומר רבי שיש סמך לדבר ממס' שמחות דקאמר אבא שאול צוה את בניו קברוני תחת מרגלותיו של אבא והתירו תכלת מעל אפילוני, וע"פ ספרים החיצונים אנו נוהגים כמה דברים, כגון ויחל משה בלילי תעניות ובמס' מגלה אמר שאומר ברכות וקללות, וכן אמר במגלה ראש חודש אב שחל להיות בשבת מפטירין חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, ואנו נוהגין על פי הפסיקתא להפטיר בה בשבת שלפני ט' באב. מיהו טעמא לא אתברר לן מאי טעמא צוה להתיר. ורבינו שמואל פירש דלא שייך לועג לרש בכלאים שאין כאן עבירה כיון שאינו נהנה. ואינו נראה דציצית נמי לא אשכחן שיהא חייב אם אינו נהנה דמוכרי כסות מוכרין כדרכן וכו' הכי נמי פטירי מציצית כמו מכלאים, דהא דתנן במס' כלאים לא ילבש אדם כלאים ואפילו עשרה זו על גב זו ואפי' לגנוב בו את המכס דמשמע שאינו נהנה ואפילו הכי אסור היינו מדרבנן, מ"ר. ולי נראה קשה מידי מהך דמנחות לההיא דכלאים דהא דקאמר במנחות ההיא שעתא ודאי רמינן לה משום לועג לרש, אליבא דשמואל איירי התם ושמואל לטעמיה דאית ליה בשבת בפ' שואל דמצות אינן בטלות לעתיד לבוא ואם לא יטילו ציצית נמצא לעתיד לבא כשיעמדו צדיקים בלבושיהם בלא ציצית יש כאן עבירה, והא דתלי טעמא בלועג לרש ולא במצות בטלות, לפי שבא ליתן טעם שהעומדים שם יש להם לעשות דאל"כ היו לועגים לרש כי אין חוששים בו ואינו יכול לעשותו, ומתניתין דכלאים דעושין אותו תכריכין למת מוקמינן לה כר' ינאי דאמר בנדה פ' האשה לא שנו אלא לסופדו אבל לקוברו אסור, ור' יוחנן פליג התם דאית ליה מצות בטילות לעתיד לבא מבמתים חפשי ושרי אפי' לקוברו, ואבא שאול דמס' שמחות שציוה להתיר תכלת שמא ס"ל כר' יוחנן דמצות בטילות. והשתא ניחא מה שאומרים שיש במדרש שנסמכה פרשת מקושש לפרשת ציצית לומר לך שהמתים חייבים בציצית, שאותו מדרש סובר כשמואל דמצות אין בטלות לעתיד לבוא, וחיובא איכא להטיל עליהן ציצית. ומה שנהגו עכשיו להסיר ציצית מן הטליתות של מתים משום דקיי"ל כר"י דמצות בטילות לעתיד לבא. אך מ"מ היה נראה שהמנהג היה כשר יותר שלא להסירם, דדילמא קיי"ל כשמואל דאמר אין בטילות לעתיד, ואדרבה לפירוש רבותינו תמה על עצמך היאך מתים יש עליהם שום מצוה לחיוב בשעה שהם בקבר דהא אמר בנדה למאן דאית ליה דמצות אין בטילות לעתיד לבא שרי מיהא לסופדן בכלאים וכדפירשנו עיקר:
דף יח:
בן איש חי אטו כולי עלמא כו בספרים מדוייקים כתיב חי וקרינן חיל ומן הכתיב דייק דלא כתב חיל אלא חי
דתנא סיפרא דבי רב בחד יומא. מהארי דריש שהוא חמור שבספרים. בתוך הבור, שהוא באמצע הספר:
שכל הזורע ברביעה ראשונה וכו'. וא"ת תקשי למ"ד בפרק קמא דראש השנה שבפסח נדון על התבואה ולא בראש השנה. וי"ל דמ"מ היו מזכירין בראש השנה מה שדנו כבר על התבואה בפסח שלפניו, מ"ר:
אלמא ידעי. מדקאמר לעגל תיתי, וכל כך לא הי' מקדים דומה להכריז:
דף יט.
אפי' בשעה ששלום על ישראל. והיינו מספר לאחר מטתו דלא אתו לנצויי בהדי המספרים גנותו, ומהכא משמע ליה דמיירי לאחר מיתתן:
דוגמא השקוה, פירש בערוך מי צבע כמו המצניע לזרע ולדוגמא. כלומר דומים היו למים המרים. מיהו בירושלמי דמ"ק קאמר מהו דוגמא דכותה. וזהו כעין פירש"י ז"ל:
חתכו חוליות חוליות ונתן חול בין. חוליא לחוליא ר' אלעזר מטהר. פירוש נתן חול כדי להפריד בין חוליא לחוליא ר"א מטהר, אבל אי ליכא חול לא היה מטהר דלא חשיב כלי כיון שנדבק על ידי הטפלה שסביב התנור, וכן משמע במסכת כלים דקתני התם חתכו חוליות לרחבו פחות פחות מד' טפחים טהור. מירחו בטיט טמא משיסיקנו לאפות בו הסופגנין הרחיק ממנו את הטפלה ונתן חול או צרור בנתים בזה אמרו הנדה והטהורה אופות בו והוא טהור, משמע דחול דומיא דצרור שהוא להפריד אבל אם מרחו בטיט טמא וכן פירש ר"ח ודלא כפירש"י ז"ל.
זהו תנורו של עכנאי ויש ספרים דגרסי חכנאי, וחכנאי ועכנאי הכל מין נחש הוא, אומר רבי ששמו של בעל התנור היה כן, ובמשניות גרסינן (שמו) של בן דינאי, וזהו שם אדם בפ' בתרא דסוטה:
הכי גרסינן בסדר המשנה כתב יד הרב רבינו גרשום מאור הגולה כגרסת רש"י ז"ל, את שלפני המטה שהמטה צורך בהן פטורין, שאין צורך בהן חייבין, ושלאחר המטה אפי' צורך בהן חייבין. פירוש שכבר יצאו ידי המת ואע"פ שעדיין יהיו צריכין לו
קברו את המת, בירושלמי תני ההספד העוסקים בהספד מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה, מעשה היה והפסיקו רבותינו לק"ש ולתפלה, והתנינן אם יכולין להתחיל ולגמור וכו', מתניתין ביום ראשון הא דתני תנא ביום שני:
דף יט:
בגמ' דאמר רב יהודה מנפח אדם בית הפרס וכו' וא"ת והא אמרינן בפסחים בפ' האשה דבית הפרס לא העמידו דבריהם במקום כרת וטהור לעושי פסח והא אפי' שלא במקום כרת שרינן ליה הכא גבי אבל, וכן בעירובין בפ' בכל מערבין קאמר מערבין לכהן בבית הפרס דאמר רב יהודה אמר רב מנפח אדם וכו'. ואומר רבי דגבי פסח דכרת מנפח וטהור אבל בהני מנפח וטמא, ואפי' מערבין לדבר הרשות יכול ללכת על ידי נפוח רק שטמא, וכן בבכורות פ' עד כמה משמע אע"פ שמנפח טמא, דקאמר התם גבי מוליך חברו להעיד לו עדות ואם היה כהן מטמאהו מתרומתו, ומוקי לה בבית הפרס דרבנן דאמר רב יהודה אמר רב מנפח וכו' משמע אע"פ שהולך לדבר מצוה מנפח וטמא, אבל גבי פסח שיש כרת מנפח וטהור, מיהו יש עדיין חילוק שלישי שאין צריך לנפח וטמא, כגון לדון ולערער עם הכותי וללמוד תורה ולישא אשה, דאמרינן בעירובין פ' מי שהוציאוהו כשם שמטמא בח"ל כך מטמא ללמוד תורה בבית הקברות, ופריך בית הקברות ס"ד אלא בית הפרס דרבנן, והתם לא מדכר כלל נפוח משמע שאין צריך נפוח וטמא, וטעמא לפי שהן מצות חשובות לא הצריכוהו לנפוח ומ"מ טמא, אבל רבינו יעקב היה מפרש בפסחים פ' האשה דקאמר התם מודים ב"ש וב"ה שבודקין לעושי פסח ואין בודקין לאוכלי תרומה וכו' מאי בודקין דא"ר יהודה אמר רב מנפח אדם וכו' וקשה לרבינו תם דמאי קא בעי התם מאי בודקין והלא הבדיקה מפורשת שם במשנה דקאמר התם בסוף מס' אהלות כיצד הוא בודק מביא עפר שיכול להסיטו ונותנו לתוך כברה שנקביה דקין וממחה אם נמצא שם עצם כש כשעורה מטמא ואם לאו טהור, פירוש ואותה בדיקה לאחר שהלך וא"כ מאי בעי מאי בודקין ומפרש בדיקה דרב יהודה שהיא בתחלה והלא בדיקת המשנה לא איירי אלא בסוף, על כן נראה לר"ת דלא גרסינן מאי בודקין דהא ודאי לא קא מיבעיא ליה שהרי מפורשת היטב משנה ומיירי לבסוף ויש חילוק בין עושה פסח לתרומה, אבל בדרב יהודה שמנפח בתחלה טהור גמור הוא. וההיא דשמעתא דהכא ודבכורות ודעירובין פ' מי שהוציאוהו דמשמע שהוא טמא מיירי בלא נפוח אבל בנפוח טהור גמור ואפילו לדבר הרשות, והא דמייתי הך דרב יהודה הכא ובעירובין ובבכורות הכי קאמר כיון שיש שם קולא כל כך שעל ידי נפוח יהא טהור גמור, יש להתיר ללכת בלא נפוח רק שיהיה טמא, דכי האי גונא אמר בפרק שני דכתובות גבי אלו נאמנין להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן וכו' ושהמקום הזה בית הפרס בבית הפרס דרבנן דאמר רב יהודה אמר רב מנפח וכו' כלומר וכיון שיש שם קולא כ"כ יש להאמינו, ותדע דלא משמע הך דהכא דאבל שיצטרך נפוח דאין זה כבוד האבל שהאחרים ילכו בלא נפוח והכהן יצטרך נפוח ומיהו קשה קצת אמאי לא מייתי מלתא דרב יהודה במי שהוציאוהו ומטמא כהן בבית הקברות ללמוד תורה ולישא אשה וליהוי פירושא כדפרישנא, ובשאלתות דרב אחאי כתוב דמותר ליטמא לכל מצות בבית הפרס כמו לצאת לקראת מלכים ברם צריך אם מותר לישא אשה וללמוד תורה, והדר פשיט דמותר, ומה חילוק יש בין נזיר ועושה פסח לשאר מצות דלענין פסח הולך וטהור על ידי נפוח ובשאר מצות הולך וטמא, אך קשה לרבי דפשיט ליה דמותר ליטמא לשאר מצות יותר מללמוד תורה ולישא אשה והלא מצות חשובות הן כדאמר במגלה שמוכרין בשבילן ספר תורה, ואומר רבי כי לפי דבריהם יש לומר דנקט ללמוד תורה ולישא אשה להקל כי אעפ"י שמוצא ללמוד במקום אחר ואשה אחרת דלא הוה השתא כל כך מצוה אפילו הכי שפיר דמי לטמאות אע"פ שאין חיוב עליו כל כך, והא דאמר בפ' בתרא דחגיגה בדק לפסחו מהו שיאכל בתרומתו אמתניתין דאהלות קאי דמיירי בבדיקה שלעבר, אבל דרב יהודה מיירי בלכתחלה ועל ידי נפוח וטהור גמור, וכן בנידש, מיהו קשה לרבי על פי' זה מפרק בתרה דחגיגה בגמ' ואם אמר הפרשתי לתוכה רביעית קדש נאמן, תנן התם מודים ב"ש וב"ה שבודקין לעושי פסח ואין בודקין לא לאוכלי תרומה מאי בודקין א"ר יהודה מנפח וכו' לגבי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת לגבי תרומה העמידו דבריהם במקום כרת, ואי לא גרסינן התם מאי בודקין אלא מלתא דרב יהודה באפי נפשיה למה הפסיק התלמוד בין משנה דבודקין לעושי פסח לפירושו דקאמר במקום כרת לא העמידו דבריהם וכו' במילתיה דרב יהודה כיון דלא קיימא הך בדיקה על המשנה, ולי נראה לפרש איפכא דודאי מילתא דרב יהודה קיימא אמתניתין דאהלות ולכך יש לטמאות בתרומה אבל בדיקה דסוף מסכת אהלות השנויה במשנה פשיטא ליה דלא קיימא עלה דטהור אף לתרומה כיון שלא מצא שם עצם כשעורה:
מדלגים היינו על גבי ארונות של מתים לצאת לקראת מלכי ישראל וכו'. רבינו שמואל לא גריס הכא, ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אלא אפילו לקראת מלכי אומות העולם, דהכא לא שייך למימר שמצוה לטמאות כל כך בשבילם ובירושלמי דפרקין משמע שמטמא לראות אפי' לקראת מלכי אומות העולם דקאמר התם א"ר ינאי מטמא כהן לראות המלך כד סלק דוקלטינוס מלכא להכא חמא לחייא בר בא מפסיע על קבריא דצור בגין מיחמיניה, ר' חזקיה ור' ירמיה בשם ר' יוחנן מצוה לצאת לקראת גדולי מלכות ולכשתבא מלכות בית דוד יהא יודע להפריש בין מלכות למלכות מכאן מקשין לפי' רש"י ז"ל שפירש שגולל היינו כסוי של ארון א"כ הוא טמא מן התורה, דגולל ודופק חשבינן ליה בהעור והרוטב טומאות הפורשות מן המת, והיאך היו עוברים על הגולל, ומתרצין דאפי' הכי אין הכהן מוזהר עליה כדתניא במס' שמחות כל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליה ונזיר אינו מגלח על הגולל ודופק כדתניא בנזיר פ' כהן גדול, וא"ת וכללא הוא הרי רביעית דם שאין הנזיר מגלח עליה עד שיהא חצי לוג דם כדאמר התם בפ' כהן גדול ואפי' הכי כהן מוזהר עליה כדאמר בפ' בהמה המקשה דרביעית דם הבא משני מתים מטמא באוהל, ומפקינן מעל כל נפשות מת לא יבא, וי"ל דמ"מ כיון שיש בדם שם טומאה כגון בחצי לוג שהנזיר מגלח עליה מוזהר כהן אפילו ברביעית אבל שם טומאה דגולל ודופק אינה כלל בנזיר ולכך אין כהן מוזהר עליה, אי נמי ההיא ברייתא ס"ל כזקנים הראשונים פ' כהן גדול שמקצתן היו אומרים שרביעית דם לכל פירוש אפי' לנזיר ולכך כהן מוזהר כיון שנזיר מגלח עליו וא"ת מ"מ כיון שהיה טמא לא היה חוצץ בפני הטומאה דקיי"ל כל דבר שמקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה ואיך היו מדלגין על גבי ארונות, ויש לומר שהגולל שהוא כסוי הארון לפירש"י ז"ל, אינו טמא בפנים כלפי המת ושפיר קא חייץ כדתנן באהלות פ' ט"ו חבית שהיא מליאה משקין ומוקפת צמיד פתיל ועשאה גולל לקבר הנוגע בה טמא טומאת שבעה והחבית והמשקין טהורין אלמא חוצצת להציל מה שבתוכה, וטעמא שאין טמא אלא הצד של חבית שהוא לצד החוץ כדין גולל, וה"ר יוסף פירש בתוספותיו בשם רבינו שמואל שהארונות היו טמונין בכוכין ורוב ארונות יש בהן חלל פותח טפח בין ארון לגג הכוך, כלומר יש שם חלל טפח, והשתא אין כאן טומאת גולל כלל, וא"ת תיפוק לי' מטעם קבר סתום שמטמא באהל, י"ל שלא היה הכוך סתום אלא דין קבר פתוח יש לו, ולפירוש רבינו חננאל שמפרש דגולל ודופק מצבת אבן שמניחים על קבורת המת והיא על פני השדה אתיא שפיר שמעתין דהכא שלא היה שם מצבה כלל, ואין לדחוק שמעתא דהכא כדפרישנא לפירש"י ז"ל ודעת רבינו תם דגולל ודופק, כדפירש בעירובין ובפ"ק דכתובות. וא"ת הכא משמע דר"א ב"ר צדוק כהן הוה, ואלו בפ' בתרא דתעניות ובעירובין פ' בכל מערבין מייתי לה, א"ר אלעזר ב"ר צדוק אני הייתי מבני סנאה מבנימין פעם אחת חל ט' באב בשבת ודחינוהו לאחר השבת והתענינו בו ולא השלמנוהו מפני שיום טוב שלנו היה, פירוש לקרבן עצים אלמא ישראל היה, ויש לומר דמצד אמו היה מבני בנימין והיה מביא עצים למערכה עמהם אבל ודאי כהן היה:
יכול יטמא אמרת לא יטמא. פירש בקונטרס פ"ק דמגלה אמרת לא יטמא כשהולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו גרידא דילפינן מנזיר שאינו מטמא להם. ותימא מה לנזיר דכל לתא דידיה שלא ליטמא למת, ועוד מה לנזיר שכן לאו ועשה תאמר במילת בנו ושחיטת פסחו. ורש"י ז"ל פירש בסנהדרין פ"ד דמיירי הכא בכהן גדול ונזיר דומיא דרישא דמיירי בהכי דמייתי לה בנזיר ובזבחים פ' טבול יום, וחזר בו רש"י ז"ל משום דמאי פריך מינה התם על יוסף הכהן, שמתה אשתו בערב פסח וטמאוהו בעל כרחו מהך דהכא דאין טומאת קרובים דוחה שחיטת פסחו והלא יוסף הכהן לא היה נזיר כמו הך ברייתא דהכא. ואומר ריב"א כי מ"מ יש ליישב פי' רש"י ז"ל, ופריך משחיטת פסחו דאי דוחה טומאת קרובים יש לה לסייע לשירות לדחות מת מצוה אבל אם אינו דוחה טומאת קרובים כלל בשביל שהיא עם הנזירות אין לה לאלומי שירות שלא יטמא למת מצוה, אלא ודאי שחיטת פסחו גרידא דוחה טומאת קרובים ואיך טמאו ליוסף הכהן, וא"ת הא קתני התם בפ' טבול יום ברישא דהך ברייתא לאמו הרי שהיה כהן ונזיר וכו' לאמו אינו מטמא, אבל מטמא למת מצוה, אע"ג דחומרא דכהונה אינה גורמת לו לדחות טומאת קרובים, י"ל שאין זו עיקר הדרשה דבנזיר פ' כהן גדול דריש מיניה דרשה אחרת, וא"ת והאמר בחולין פ' שילוח הקן דעשה דטהרת מצורע היה דוחה עשה דשילוח הקן לבדו דחמיר משום שלום ביתו וכיון דאיכא לא תעשה לא דחי ליה ואע"פ שכל אחד לבדו היה דוחה, והיה רבי רגיל לתרץ דהתם דין שלא ידחה דבתרווייהו איכא דחייה שהן מתבטלין אבל כאן מה שמטמא למת מצוה לא חשיבא דחייה שעל מת מצוה לא הזהירו הכתוב מעולם כשהזהירו על שאר מתים אבל בשילוח הקן הזהיר. וזה הטעם פי' רש"י בסמוך גבי שב ואל תעשה שאני דהא קשה מאי משני הא תינח פסח ומילה, אבל נזירות שב ובטל נזירותך הוא ואיך ידחוהו מת מצוה אלא ש"מ שלא הזהירו הכתוב מעולם על מת מצוה, מיהו בלאו הכי יש לדחות דמנזיר וכהן גדול לא פריך דמה לנזיר שכן ישנו בשאלה וכהן גדול נמי אינו שוה בכל, אבל אין נראה לרבי דבשלוח הקן נמי נוכל לומר כן שלא הזהירו הכתוב מעולם היכא שלקח הקן לטהרת מצורע ואין זו דחייה וגם מילה בשבת קרי תלמודא בפ' אם לא הביא דחייה, וכן תמיד ופסח קרי תלמודא בפ' אלו דברים שדוחה שבת, אעפ"י שלא אסרם הכתוב מעולם בשבת, על כן י"ל לפירוש ריב"א דהא דעשה דוחה לא תעשה היינו משום דילפינן לה מכלאים בציצית ודוקא לאו שאין בו כרת הא יש בו כרת לא, וה"ה נמי היכא דאיכא עשה בהדיה דחמיר ולא הוי דומיא דכלאים בציצית ולכך לא ידחה, אבל הכא אין לשחיטת פסחו ומילת בנו להצטרף עם הנזירות כיון דהוי תרי מילי דלא שייכי אהדדי, אך קשה היכן מצינו זה ששחיטת פסחו דוחה טומאת קרובים, י"ל מדתני שחיטת פסחו לבסוף ש"מ דעדיף מכהן גדול ודוחה טומאת קרובים דכולה ברייתא תני החמור לבסוף, אבל נראה לרבי לפרש דמיירי בלא נזירות, וה"ק אמרת לא יטמא שאין עשה דטומאת קרובים דוחה פסח ומילה שיש בו כרת, והכי מוכח בהדיא בפ' כהן גדול בנזיר דמשום חומרא דכרת איצטריך ולאחותו, ולהכי קאמר הכא יכול יטמא ובברייתא השנוייה בפ' טבול יום לא קאמר ליה גבי לאביו ולאמו, דהכא היה סברא שידחה עשה לא תעשה אלמלא שהיה בו כרת, ועוד אומר רבי דאפי' תפרשנה בכהן גדול נזיר שהולך לשחוט פסחו תפרשנה כך יכול יטמא יכול לא יניח מליטמא בשביל פסח אלא בשביל נזירות וכהונה גדולה, אמרת לא יטמא בשביל שחיטת פסחו גרידא, וא"ת אימא דלאחותו איצטריך משום מילת בנו דליכא כרת ולא משום שחיטת פסחו דאיכ' כרת ולכך לא דחי, וי"ל כיון דבמילה איכא צד כרת א"כ חמיר טפי מיניה ואפי' הכי דחי ליה עשה דמת מצוה, וה"ה דדחי לשל פסח דמה לי חומרא רבא מה לי חומרא זוטא, ועוד דמילה נמי חמורה שכן נכרתו עליה י"ג כריתות. ורש"י ז"ל פירש דלמול את בנו נמי היינו בערב הפסח, דמילת זכריו מעכבתו מפסחו, והשתא איכא כרת גם במילה, מיהו הוה ליה למיתני למול את בנו ברישא דהוה משמע אז דמילת בנו מעכבתו, ויש ספרים דגרסי הכא הכי, ואין נראה להעמיד ברייתא זו כמ"ד במי שהיה טמא אף על הראשון אינו חייב כרת אלא א"כ לא עשה את השני דהשתא ליכא כרת בעשיית פסחו אלא צד כרת, דהא מי לא עסקינן אפי' בפסח שני, וגם אין להעמידה כמ"ד מאסקופת העזרה ולחוץ דרך רחוקה דהשתא ליכא כרת אלא צד כרת, דהא הך ברייתא כר' עקיבא מיתוקמא בפ' טבול יום, ואלו ר' עקיבא אית ליה דמן המודיעים ולחוץ הוי דרך רחוקה, והיינו ט"ו מילין, ואין לומר דהך ברייתא נמי בעומד חוץ למודיעים דא"כ היה לו לפרש. מ"ר:
דף כ.
שב ואל תעשה שאני. תימא נזיר וכהן גדול מאי איכא למימר למאי דפרישית דמיירי הך ברייתא בנזיר. ופירש"י ז"ל דאצל מת מצוה לא הזהירו הכתוב מעולם, ואין נראה כדפרישנא לעיל דמ"מ מיקרי שפיר דחיה כמו גבי מילה בשבת ופסח ותמיד באלו דברים דקאמר דדחו שבת, ועל כן יש לתרץ דמה לנזיר שכן ישנו בשאלה וכהן גדול לאו שאין שוה בכל:
שב ואל תעשה שאני. פירוש ולכך דחינן איסורא, וא"ת והא אמרינן בשבועות פ' שבועות העדות האי צורבא מרבנן דידע סהדותא לקמא דיינא דבציר מיניה לא ליזיל וה"מ בממונא אבל באיסורא אין עצה ואין תבונה כו', אלמא לא דחינן איסורא מפני כבוד הבריות, וי"ל דשאני הכא גבי מת מצוה שגנאי גדול שהמת מוטל בבזיון ולכך יש לדחות אפי' איסורא, והא דמדמי לה תלמודא למוצא כלאים בבגדו פושטו ואפי' בשוק, שזה דבר גדול שאין לך משוקץ ומתועב יותר ממי שהולך ערום בשוק, והא דפריך הכא מהשבת אבידה שכבוד הבריות דוחה, מכש"כ קא פריך אעפ"י שאין כל כך כבוד אפילו הכי דחי להשבת אבידה וכש"כ פושטו בשוק שזה גנאי גדול ומשני שאני התם דכתיב והתעלמת בו, ועוד יש לומר דההיא דשבועות עושין העבירה על ידו אם לא יעיד על אשה שמת בעלה ואפי' הכי בממונא לא ליזיל ואפי' יתן הדיין ממון שלא כדין על ידו, אבל הך דשמעתין אין שום עבירה נעשית על ידו אלא הוי שב ואל תעשה, אבל לבישת כלאים כל זמן שלובשן הוי מעשה ולכך שייך ביה אין עצה וכו' מ"ר. ועוד יש לומר דלהכי מייתי הכא קרא דוהתעלמת דהכא פריך מולאחותו דהא כי היכי דדחי קבורת מת מצוה שהוא דבר גדול כרת של פסח שהוא דבר חמור ה"ה שיש לכבוד הבריות דעלמא לדחות דבר שאין בו כי אם לאו בעלמא כמו כלאים ולהכי פריך שפיר מוהתעלמת:
האשה שכובשת ירק בקדרה. משנה היא בפ"ב דטהרות:
זיתים שכבשו בטרפיהן טהורים משנה היא זו במס' עוקצין ומפרש רבי טהורין אותן העלין דלא חשיבי ראויין לאכילה על ידי אותה כבישה שלא נכבשו אלא למראה להראות הזיתים נאים וחדשים כבש העלין עמהן, ודוקא משום הכי טהורין אבל אם כבשן להיות ראויין לאכילה משעה שיהו מתוקנין לראיית אכילה טמאין, ובתוספתא מייתי טובא בכי האי גונא, גרעיני זיתים ותמרים אעפ"י ששלקן אין מטמאין טומאת אוכלין ומה שפירש"י ז"ל טהורין ואין טמאין מטעם יד, אין נראה לרבי לומר כן דטרפי זיתים דהיינו העלין יהיו יד לזיתים ומיהו יש ליישב פירש"י שרוצה לומר שלא תאמר דלכך כבש העלים אע"ג שאין צריכין כבישה שיהו יד לזתים, שלא יצטרך כל כך לתחוב ידו בחומץ כשיטול מהן כי יאחוז בעלין ולכך יחשבו יד אעפ"י שבלא כבישה לא היו חשובין יד, כי לא כבשן בטרפיהן אלא למראה כבשן כדפירשנו פירוש ראשון:
תליסר מתיבתא. כגון משנת רבי ור' חייא ור' הושעיא ובר קפרא כדפירש"י ז"ל, אי נמי תליסר מתיבתא תליסר ישיבות יש בנו שבקיאים ולאו דוקא נקט תליסר אלא לשון הרגיל בתלמוד כמו בתליסר זוזי פשיטי:
ואנן צווחין ולית דמשגח בן. בתענית בפירקא דחסידי קאמר אלא מה יעשו פרנסי הדור שאין דורן דומה יפה:
ויתיב בשערי טבילה וכו'. והא דאמר בערבי פסחים האי מאן דפגע בנשי בעידן דסלקי מטבילת מצוה אי קדמא ומשמשא אחזה ליה לדידיה רוח זנונים מיירי בפגע בהם אבל הכא הוא יושב שם, וכן ר' יוחנן דבסמוך, אי נמי התם בעלותה מן הנהר ערומה ממש קאמר:
אי בעית אימא עין שלא רצתה ליזון משאינו שלו וכו' לא גרסינן לה הכא וגם בבבא בתרא פ' יש נוחלין, אבל בפ' בתרא דזבחים גרסינן ליה עין שלא רצתה ליזון ממה שאינו שלו תאכל מן הסנואין, ומרצון שוכני סנה דריש גבי קדשים קלים נאכלין בכל ערי ישראל בזמן שהיה שילה חלקו של יוסף קיים, ואי גרסינן לה הכא הכי גרסינן עין שלא רצתה ליזון משאינו שלו לא תשלוט בו יצה"ר, וסברא בעלמא הוא דקאמר, וא"ת כיון שלא היה שולט בהם עין הרע למה לא היו יותר מכל השבטים למ"ד בפ' המקבל רב איקלע לבי קברי עבד מאי דעבד ואמר תשעים ותשעה מתו בעין הרע ואחד בדרך כל הארץ, וי"ל מ"מ אם לא ימותו מחולי זה היו מתים מחולי אחר, אבל עין הרע רגיל ומזיק לקפוץ על בני אדם, ומ"מ הוא מהנה להם הרבה מה שאין עין הרע שולט בהם, מ"ר:
מתני' נשים ועבדים וקטנים פטורים מק"ש. פירש"י ז"ל בקטן שהגיע לחינוך, ומ"מ פטור מק"ש ותפלין לפי שאין מצוי בעת ק"ש ואינו יודע לשמור גופו שלא יפיח בהם, ואין נראה לר"ת מדאמר בסוכה פ' לולב הגזול יודע לשמור תפליו אביו מניח לו תפלין, אלמא כשהגיע לחינוך דשייך ביה תפלין חייב בתפלין, ובק"ש יש לנו לחייב יותר מהרה מסתמא, מדאשכחן התם יודע לדבר אביו מלמדו תורה ופסוק ראשון של ק"ש, ופירש רבינו תם דבלא הגיע לחינוך מיירי. וחייבין דבסיפא קאי אנשים ועבדים לחוד אבל קטנים פטורין מן הכל כיון שלא הגיע לחינוך, וכן דרך התנא לשנות נשים ועבדים וקטנים שלא הגיעו לחינוך לענין פטור ביחד, כמו נשים ועבדים וקטנים פטורין מן הסוכה קטן שאין צריך לאמו חייב בסוכה, והא דאיירי הכא בתפלין ומזוזה יותר מכל מצות עשה שהזמן גרמא דנשים פטורין, משום דאיירי הכא בק"ש ואגב דאיירי בק"ש נקט נמי תפלין ומזוזה שכתובים בו תפלין ומזוזות, והא דאמר בירושלמי גבי ק"ש עד שיהא תדיר בה היינו עד שיגיע לחינוך, ר"ת:
דף כ:
ומן התפלין הקשה ה"ר יום טוב ב"ר יצחק הקדוש נ"ע בפ בתרא דעירובין מוכיח מסתם משנה דראש השנה דאין את התינוקות מלתקוע הא נשים מעכבין דלא ר' מאיר סבר לה כר יוסי דאמר נשים סומכות רשות אלא מחייבי נשים בתפלין ולכך המוצא תפלין ומכניסן זוג זוג אחד האיש ואחד האשה אדרבא לידוק מסתם משנה דהכא דאית ליה לר מאיר נשים פטורות מן התפלין והאי דקתני אחד האיש ואחד האשה מכניסן זוג זוג משום דהוי תכשיט לאשה ומלבוש בחול וסבר לה כר יוסי דנשים סומכות רשות ואדרבה האי סתמא עדיפא טפי שהיא בפשיטות ואמר לן רבי דע"כ הך משנה דהכא לא משמע דמיתוקמא כר מאיר דקתני נשים ועבדים וקטנים נשים דומיא דקטנים מה קטנים אי בעו לאנוחי לא שבקינן להו משום בזיון דתפלין אף נשים לא שבקינן להו ועוד אומר רבי דהכא ע"כ האי תנא דתני פטורי גבי ק"ש ותפלין היינו בנא הגיע לחינוך וחיובא דתני גבי תפלה וברכת המזון היינו ע"כ בקטנים שהגיעו לחינוך ולמה לא כייל ותני כולהו לחיובא בקטנים שהגיעו לחינוך אלא ש"מ שרצה לשנות קטנים לפטורא גבי ק"ש ותפלין ובלא הגיעו לחינוך להשמיענו דנשים דומיא דידהו דלא שבקינן להו מ"ר
נשים ועבדים פשיטא. פירוש דהוי מצות עשה שהזמן גרמא. וא"ת מאי פשיטא והא פלוגתא היא בפ' בתרא דעירובין, דאיכא למ"ד דשבת ולילה הוי זמן תפלין והוו להו אין הזמן גרמא, וי"ל דודאי מצי למימר דלאפוקי מהאי תנא אתא, אלא רבותא משני דאפי' מ"ד דחשיב להו לזמן גרמא הוה ס"ד לחיובינהו, ועוד יש לומר דהכי מקשי פשיטא כיון דסבר האי תנא תפלין זמן גרמא לישמעינן גבי הלכות תפלין דשבת ולילה לאו זמן תפלין הוא וממילא הוה ידענא דנשים פטורות כדתנן בפ"ק דקדושין, ומשני דהוה ס"ד לאקושי תפלין למזוזה. מ"ר:
וחייבין בתפלה פשיטא. תימא מאי פשיטותא והלא מצות עשה שהזמן גרמא היא, ואי משום דרבנן היא, והרי הלל דהוי נמי מדרבנן ופטורות משום דהוי נמי זמן גרמא כדתנן בסוכה מי שהיה אשה ועבד וקטן מקרין אותו עונה אחריהן מה שהן אומרים, וכן נר חנוכה ומקרא מגילה וד' כוסות היו פטורות מטעמא דזמן גרמא אי לאו טעמא דאף הם היו באותו הנס, ואי משום דרחמי נינהו פריך פשיטא, וכי זה כל כך טעם פשוט שיש לו להקשות פשיטא, י"ל דמשום דפריך על אחריני פשיטא פריך ליה נמי גבי תפלה אעפ"י שאינו פשוט לו כל כך, והאי טעמא נמי י"ל דפריך גבי תפלין לעיל איידי דמקשה ליה גבי אחריני, ורש"י ז"ל ור"ח ז"ל פירשו דלא גרסינן פשיטא דהא לאו דאורייתא היא, ומיהו אין זה טעם דהא איכא הלל דרבנן ופטורות מהאי טעמא וכן ד' כוסות ונר חנוכה ומקרא מגלה אי לאו טעמא דאף הן היו באותו הנס כדפרישנא ולפי גרסא זו יכול לגרוס פשיטא, ומשני כיון דכתיב ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה כמצות עשה שהזמן גרמא דמי קמ"ל דרחמי נינהו, (מיהו קשה אמאי לא פריך גבי ק"ש פשיטא כדפריך גבי אחריני דהא הוי זמן גרמא, ואי משום דהוי דרבנן, מאי שנא מהלל כדפרישנא, אבל לגרסת רש"י ז"ל ניחא), ויש ספרים דגרסי מאי שנא הני ומאי שנא הני, ומשני ק"ש ותפלין מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות תפלה ומזוזה וברכת המזון מצות עשה שלא הזמן גרמא וחייבות, ולפי גרסא זו ליכא לאקשויי מכל מאי דפרישנא מ"ר. ובספר אחר מצאתי גרסא אחרת דפריך בברכת המזון פשיטא, ומשני מהו דתימא הואיל דכתיב בתת ה' לכם בשר בערב לאכול ולחם בבקר לשבוע כמצות עשה שהזמן גרמא דמי קמ"ל:
נשים חייבות בקדוש היום דבר תורה. וא"ת הכא משמע דקדוש הוי דאורייתא ואמר נמי בערבי פסחים זכור את יום השבת זכרהו על היין ואלו ברייתא דנזיר קאמר מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות מאי היא אילימא קדושא והבדלתא מושבע ועומד מהר סיני הוא בתמיה, כלומר וכי מושבע עלי' מהר סיני הוא, והלא אין צריך לקדש על היין כי אם מדרבנן ומן התורה אין צריך לקדש ופשיטא דנזיר אסור בו אפי' בלאו קרא, ואומר רבי דעל היין אינו אלא מדרבנן אבל קידוש בלא יין הוי דאורייתא וקרא דזוכרהו על היין הוי אסמכתא בעלמא, ומהך דנזיר שהבאתי היה אומר ר' יוסף קרא בשם רבינו קלונימוס איש רומי דנזיר מותר לשתות יין קדוש והבדלה, מדקאמר לאסור יין מצוה כיין הרשות מאי היא אילימא קדושא והבדלתא מושבע ועומד מהר סיני כלומר, מן התורה הוא חייב ואין יכול לאוסרו עלי', ואין נראה לרבינו תם, הא תינח קדושא דכתיב. הבדלה מאי איכא למימר הא לא כתיב, אפי' למה שסוברים דזכרהו על היין הויא דרשה גמורה, ועוד מאי קא פריך הא מושבע עלי' מהר סיני מ"מ קאמר שפיר דאתא קרא דנזיר להזיר לאסור עליו יין של מצוה כיין הרשות, ועוד אמר בפ' שני דנדרים קונם סוכה שאני עושה לולב שאני נוטל תפלין שאני מניח בנדרים אסור, פירוש שחלין על דבר מצוה כדבר הרשות, ואמר נמי נזיר להזיר מלמד שהנזירות חלה על נזירות, ועוד מאי האי דקא משני התם ברייתא דנזיר אלא כי האי דקאמר רבא שבועה שלא אשתה וחזר ואמר הריני נזיר דחיילא נזירות על שבועה, דתיקשי לך אמאי והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא, וכי האי גונא אין שבועה חלה על שבועה, ועוד הרי כמה אמוראים בערבי פסחים דהוו מקדשי אשכרא ואריפתא, על כן נראה כדפרישנא לעיל, וכי מושבע עליו מהר סיני והלא אינו אלא מדרבנן ולהכי לא איצטריך קרא, ולשון דהרי מושבע עליו מהר סיני אינו מכוון כי לשון (מס') נזיר אינו מכוון ללשון שאר התלמוד מ"ר:
ועוד כל מ"ע שהזמן גרמא נחייבו. פירוש כיון שאתה סובר דהוי מדרבנן דחייבות, א"כ תחייב נשים מדרבנן בכל מצות עשה שהזמן גרמא, והא לא אשכחן שיהיו חייבות מדרבנן, ומאי שנא קדוש היום:
אלא אמר רבא זכור ושמור בדבור אחד נאמרו וכו' ובפ"ק דקדושין, קאמר דמצה שמחה והקהל הוו שלשה כתובים הביאם כאחד דמצות עשה שהזמן גרמא ונשים חייבות, הוה מצי למנקט נמי קדוש היום:
נשים חייבות בברכת המזון דאורייתא או דרבנן. פירש"י ז"ל דכתיב וברכת על הארץ ונשים לא נטלו חלק בארץ ואי משום בנות צלפחד חלק אביהם נטלו שהיה מיוצאי מצרים, תימא לה"ר אלחנן מנוחתו כבוד, נהי דגר יכול לומר שהנחלת לאבותינו בברכת המזון כמו שפירשנו בבבא בתרא פ' המוכר את הספינה, דפסקינן בירושלמי דבכורים כר' יהודה דאמר דגר עצמו מביא וקורא שיכול לומר לאבותינו דכתיב כי אב המון גוים נתתיך לשעבר היית אב לארם מכאן ואילך לכל הגוים מ"מ איך יוציא אחרים ידי חובתן כיון שאין לגרים חלק בארץ, כמו נשים דאמר הכא כיון שלא היה להם חלק בארץ לא יוציאו אחרים מחובתן דאכלו שיעורא דאורייתא ואין לומר דשאני גרים שהם זכרים, דשם זכרים נטלו חלק בארץ, כי אין לומר זה בלא ראיה ועוד הקשה על זה דתניא בתוספתא ר' יוסי אומר היה ר' מאיר אומר הכהנים מביאין ואינן קורין שלא נטלו חלק בארץ ואני אומר כשם שנטלו לויים כך נטלו כהנים, והשתא לר' מאיר איך, יוציאו כהנים אחרים בברכת המזון ידי חובתן, אם לא תאמר דלא קיי"ל כר' מאיר אלא כר' יוסי דנימוקו עמו, והלכה כמותו לגבי ר' מאיר כדאמר בפ' מי שהוציאוהו, אבל קשה לה"ר אלחנן למה אומר שלא נטלו הכהנים חלק בארץ והכתיב בספר יהושע שהיו להם ערים לבני אהרן, (ואמר בשלשים ושתים מדות של ר"א בנו של ר' יוסי הגלילי שיותר מתשעה אלף כהנים חלוצי כתף יצאו לפני מטתו של אהרן) ושמא יש שום פסוק שממעט אותם מדין נחלה, וצ"ע הא דתנן בסוף מעשר שני גבי אשר נשבעת לאבותינו, מכאן אמרו ישראל ממזרים מתודין, אבל לא גרים ולא עבדים משוחררים שאין להם חלק בארץ ר' מאיר אומר אף לא כהנים ולויים שלא נטלו חלק בארץ ר' יוסי אומר יש להם ערי מגרש. ואם היינו מפרשים טעמא דהכא דמיבעיא ליה בנשים משום דאמר לקמן בפ' ג' שאכלו אם לא אמר ברית ותורה בברכת המזון לא יצא, והשתא קא מיבעיא ליה כיון דלא הוו מצי למימר ברית ותורה הוו מדרבנן, או דילמא היינו דוקא באנשים שהם בני ברית ותורה, אבל נשים לא שייך בהו והוו דאורייתא, ולית ליה הך דרב דאמר יצא לפי שאינה בנשים. וצ"ע:
דאכל שיעורא דרבנן דאתי דרבנן ומפיק דרבנן. והקטן אכל כדי שובעו, ולא תיקשי לרבנן דר' יהודה דאסרי קטן לקרות את המגלה אמאי לא אתי דרבנן ומפיק דרבנן, ולעיל פרשינן לה:
והלא אתה נושא פנים לישראל דכתיב ישא ה' פניו אליך וגומר. אומר רשב"ם ז"ל כי לפי הפשט לא קשיא מידי, דהא לא כתיב ישא ה' פניך, או ישא ה' פנים אליך, אלא כתיב פניו אליך ורוצה לומר שיטול רוגזך ממך ויראה לך פנים שוחקות, ולא הוה מצי לאקשויי מוישא ה' פני איוב, כי אם פניו אשא, דאיכא לפרושי בעבור צדקו, אבל ישא ה' פניו אליך משמע ליה נשיאות פנים ורצון:
ולא אשא פנים לישראל וכו'. הכא משני כאן בישראל כאן בעובדי כוכבים ובנדרים פרק אחרון ובפ"ק דראש השנה מתרץ כאן קודם גזר דין כאן לאחר גזר דין, ועל זה מליזין מלאכי השרת שנושא פנים לישראל קודם גזר דין מה שאינו עושה כן לעובדי כוכבים:
מתני' בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה. נראה לרבי דאפילו בהרהור כפירש"י וכן משמע לקמן בגמרא דקאמר בעל קרי שאין לו מים לטבול קורא ק"ש ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה ואוכל פתו ומברך לאחריה ואינו מברך לפניה מהרהר בלבו ואינו מוציא בשפתיו דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר וכו'. ומה שפירש"י ז"ל כיון דטעמא דק"ש דאורייתא וברכות דרבנן יכול להיות דאפי' למ"ד בגמ' דק"ש מדרבנן היינו היכא שהזכיר יציאת מצרים, אבל במתני' שלא הזכיר יציאת מצרים הוי ק"ש דאורייתא ואמת ויציב דרבנן שהרי הזכיר יציאת מצרים בק"ש וק"ש שהצריכו חכמי' לומר אעפ"י שמזכיר יציאת מצרים באמת ויציב היינו משום קבלת מלכות שמים ואסמכוה אקרא דבשכבך ובקומך, ואז הוא ודאי דרבנן, אבל הכא גבי בעל קרי שלא התירו חכמים לומר אמת ויציב הוי ק"ש דאורייתא לכ"ע, ובגמרא גרסינן אלא ק"ש וברכת המזון דאורייתא תפלה דרבנן, והכא הוי ק"ש דאורייתא לכ"ע כדפירש"י ולא גרסינן כמו שכתוב בספרים שאני תפלה דלית בה מלכות שמים והרי ברכת המזון שאין בה מלכות שמים ותניא על המזון מברך לאחריו, אלא היינו טעמא דק"ש אית בה מלכות שמים וברכת המזון דאורייתא ותפלה דרבנן, וגם יש ספרים דגרסי לפי גרסא ראשונה שכתבתי ק"ש דרבנן הוא בתמיה ומשני אלא ק"ש אית בה מלכות שמים וכו' ולעולם דרבנן וכן הגרסא בפי' רש"י ז"ל, ולמאי דפרישית לא אתי שפיר דהא פרישית דק"ש דמתניתין שלא הזכיר אמת ויציב דאורייתא הוא לכ"ע ונוח לומר ק"ש דאית ביה תרתי מלכות שמים ויציאת מצרים יותר מאמת ויציב דלית בה אלא חדא, וא"ת למאי דפרישית השתא דנוח לומר ק"ש מלומ' אמת ויציב משום דבק"ש אית בה תרתי והא בגמרא משמע איפכא דאמר רב יהודה אמר שמואל ספק קרא ק"ש ספק לא קרא אינו חוזר וקורא, ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר ואומר אמת ויציב, מאי טעמא אמת ויציב דאורייתא ק"ש דרבנן ובמאי מיירי הך ספק אמר אמת ויציב, אי ידע שאמר ק"ש תו לא הוי אמת ויציב דאורייתא כיון שהזכיר יציאת מצרים בק"ש, ומי גרע משמעתא שהיה רבי מזכיר בה יציאת מצרים לעיל בפרק שני, אלא משמע שהיה מסופק משניהם, ספק נמי אם אמר אמת ויציב עם ספיקא של ק"ש, וקאמר שאם מסופק מאמת ויציב שיחזור ויאמרנו, ואמאי נתקן שיאמר ק"ש דאית ביה תרתי ויפטר מאמת ויציב דליכא אלא חדא, כי הכא במתניתין כדפירש"י. ואמר רבי דהכא במתניתין גבי בעל קרי שידענו בו שלא אמר ק"ש כלל ואין אנו רוצים להתיר לו שניהם, טוב שיאמר ק"ש דאיכא תרתי אבל לקמן דמספקא לן אם אמר שניהם, אם נתקן שיאמר ק"ש לבד אין זה תקנה גמורה שאם יודע לנו שלא אמר לא זה ולא זה לא התקין הכל ולא יצא בטוב מידי ספיקו דודאי לא אמר אמת ויציב שאין רגילות לומר אמת ויציב בלא ק"ש, אבל כשיאמר אמת ויציב לבד יש לתלות שמא תיקן הכל, כי שמא ק"ש לבד אמר בלא אמת ויציב שזה יכול להיות ועתה השלים הכל מ"ר. וה"ר שמעיה פירש דאמת ויציב הוי טעמא משום יציאת מצרים, וא"כ הוי פרשת ציצית בכללה, וק"ש מיירי בפרשה ראשונה שיש בה מלכות שמים, ואמת הוא דודאי שאם הזכיר יציאת מצרים בק"ש שאין צריך לחזור באמת ויציב, כללא דמלתא ק"ש קרי מלכות שמים, ויציאת מצרים קרי אמת ויציב ולפי זה לא שייכא מידי למתניתין:
גמר' א"ר אבינא זאת אומרת הרהור כדבור דמי. לענין ק"ש דכל אדם יוצא ידי חובתו בהרהור כדפירש רש"י ז"ל ולא שייכא מידי להא דאמרינן בפרקין ובשבת פ' שואל דאסור להרהר בבית הכסא משום שנאמר והיה מחניך קדוש וליכא, ולכך אסור להרהר, אבל גבי ק"ש כתיב על לבבך, ומותר להרהר, אע"ג דכתיב ודברת בם, ולא דמי להא דאמרינן בשבת פ' כל כתבי ממצוא חפצך ודבר דבר דבור אסור הרהור מותר דהרהור לאו כדבור דמי, היינו דוקא התם אבל הכא לענין ק"ש איכא טעמא דהרהור כדבור דמי, ולהאי אמורא אתיא הך משנה דהרהור כדבור דמי כר' מאיר דאמר לעיל בפ' ב' הרי הוא אומר על לבבך בכוונת הלב הן הן הדברים, אי נמי כר' יהודה דאמר לא השמיע לאזניו יצא בדיעבד, אבל לכתחלה צריך להשמיע לאזניו, ובבעל קרי תקנו הרהור הואיל ויוצא בכך, ואע"ג דר' יהודה פליג עליה בסמוך מ"מ בהכי מצי סבר כר' יהודה, אבל לר' יוסי דאמר לא יצא לא מיתוקמא הך אמורא, דהא אפי' דבור בלא השמיע לאזניו לא מהני וכש"כ הרהור, ודוחק הוא לומר דכח יש ביד חכמים לתקן שלא יאמר רק בהרהור, אע"ג דטבילת בעלי קריים עזרא הוא דתקון כדאמר בגמרא ובמרובה וק"ש דאורייתא, ומיהו לרב חסדא דאמר הרהור לאו כדבור דמי ולא תיקנו שיהרהר כדי לצאת רק כדי שלא יהיו העולם עוסקים והוא יושב ובטל אתיא שפיר המשנה כר' יוסי דאמר לא יצא מ"ר:
יוציא בשפתיו. דכיון דשרית ליה הרהור אע"ג שהוא כדבור לענין לצאת ידי ק"ש כמו כן הוא כדבור לענין דמקרי עוסק בתורה, ומדשרית ליה להרהר אע"ג שהוא בעל קרי תתיר לו גם הדבור:
לא כדאשכחן בסיני דאסור בעל קרי בדברי תורה. אסרו חכמים דוקא בדבור דומיא דסיני ולא בהרהור, ואע"ג ששותקים היו שומע כעונה:
ורב חסדא אמר לאו כדבור דמי. ואפילו לר' מאיר דאמר לעיל אחר כוונת הלב הן הן הדברים, מ"מ צריך שיוציא בשפתיו בלא השמעת אוזן, והא דתניא נמי לא יברך ברכת המזון בלבו ואם בירך יצא היינו במוציא בשפתיו ובלא השמעת אוזן, ופסק ר"ח דהלכה כרב חסדא, ודלא כר' אבינא דמדמתרצי ר' אלעזר ורב אדא למילתיה דרב חסדא, ש"מ כותיה קיימי ולא יצא בק"ש בהרהור, אעפ"י שאין צריך להשמיע לאזנו כדפסיק רב חסדא גופיה לעיל בפ"ב:
דף כא.
והרי תפלה דדבר שהצבור מתעסקים בו וכו'. ומגופה דמתניתין לא הוה מצי לאקשויי ליה דקתני ואין מברך לא לפניה ולא לאחריה, משום דאינו דומה יושב ובטל כיון שהוא עסוק בק"ש שהוא העיקר, שהברכות שלפניה ושלאחריה אינו אלא לצורך ק"ש, וא"ת ולר' אבינא נמי תיקשי מה לי ק"ש וברכת המזון יותר מן התפלה כיון דלא ידעינן טעמא דבסמוך, וי"ל דלר' אבינא ניחא טפי דכיון דהרהור כדבור דמי יש להצריכו בק"ש וברכת המזון שהן דאורייתא יותר מתפלה דרבנן, אבל לרב חסדא כיון דהרהור אינו כלום רק שלא יהא יושב ובטל מה לי ק"ש ומה לי תפלה:
הא לא אתחיל לא יתחיל. וא"ת ודלמא בדבור הא לאו בדבור שפיר דמי, וי"ל דמשמע לא יתחיל כלל אפילו על ידי הרהור דא"כ הוה ליה למיתני יקצר בדבור או יהרהר באריכות. מ"ר:
ספק קרא ק"ש ספק לא קרא לעיל במשנה פרשינן לה:
ק"ש דרבנן. פירוש קבלת מלכות שמים, אבל יציאת מצרים צריך להזכיר מן התורה או בק"ש או באמת ויציב כדפרישנא:
ק"ש דרבנן. ומכאן היה משמע שכל ברכות דרבנן ספק אם אמרן שלא יצטרך לחזור ולומר, וכן פסק בשאלתות דרב אחאי:
ור' אלעזר אמר ספק קרא ק"ש ספק לא קרא יחזור ויקרא כיון דאיכא קבלת מלכות שמים חמירא טפי:
ור' יוחנן אמר הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו איכא דאמרי דר' יוחנן לא אמרה אלא במקום שספק לו אם התפלל דלא פליג ארב יהודה אמר שמואל, וההיא דמקום שנהגו דקאמר שמותר לר' יוחנן להתפלל תפלת נעילה בתענית צבור שהיום ראוי לתפלת נעילה שדומה ליום הכפורים שהוא תענית צבור אבל היכא שהתפלל בטוב אינו מתיר להתפלל ותדע דאמר לקמן בפ' אין עומדין יכול יתפלל אדם כל היום כולו כבר מפורש ע"י דניאל וזמנין תלתא וכו' משמע שאין לו להתפלל יותר מג' פעמים:
דף כא:
עד שלא יגיע ש"ץ למודים יתפלל וכו לפי שצריך לשוח עם הצבור שלא יראה ככופר במי שחבריו משתחוים לו וה"ה נמי אם יגיע למודים כשחביריו מגיעין למודי שפיר דמי כיון שהוא משתחו עם חביריו אבל התלמוד לא פסיקא לי למינקט בכי האי גונא אבל אין נראה לפרש דמשום מודים דרבנן נקט הכי דמצוה לענות אבל זה לא מצינו לו עיקר בתלמוד ואני שמעתי כי היה ר' יעקב רגיל כשהיה עומד באמצע התפלה ומגיע שליח צבור למודים שהיה משתחוה עם הצבור ובאמצע הברכה דהא אמרינן לקמן במכלתין שאסור לשוח בסוף כל ברכה מיהו לכתחלה אין לעשות כן וגם בקדושה אם מגיע יחיד לאתה קדוש עם הצבור בסוף מחיה המתים אין זו הפסקה כיון שקבעו שם קדושה יכול לענות עם הצבור וה"ר משה ב"ר יוסף פירש שלא נתברר לו אם יכול להפסיק בזה הענין מיהו פירש ר"ח ז"ל דאין לו להתפלל אם לא ידע שיוכל לגמור עד שלא יגיע שליח צבור ליהא שמי רבא דהא הוי ודאי דבר שבקדושה אבל אם שתק ולא ענה שפיר דמי דשותק כעונה כדאמר במס סוכה פרק לולב הגזול וכן פירש רבינו שלמה שם בשם ה"ג אבל רבי ור יעקב היו חושבין אותו הפסקה כיון דהוי כעונה וקצת יש ראיה מכאן דאמר אם יוכל לגמור עד שלא יגיע שליח צבור לקדושה וכו ואם שומע כעונה ויכול לשתוק מהאי טעמא למה לי כולי האי ישתוק ויכוון לבו לקדושה ואח"כ יחזור לתפלתו מיהו יש לדחות דענייה חשיבא טפי מיהו רבי לא היה מתיר לשתוק שהיה חושבה הפסקה מ"ר
מנין שאין יחיד אומר קדוש שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל וגומר, ואידך סבר דקדושה לא הוי דבר שבקדושה דפסוקי נינהו וליקרי, ולא קרי דבר שבקדושה אלא הני ששנויים בפ' שני דמגלה במשנה דאין אומרים בפחות מעשרה דהני ודאי הוו דבר שבקדושה:
כתיב הכא ונקדשתי בתוך וגו' וכתיב התם הבדלו מתוך העדה וגו' מה להלן עשרה וכו'. ה"פ מה ההיא תוך עשרה דכתיב גבי עדה וסתם עדה עשרה דכתיב עד מתי לעדה הרעה הזאת. יצאו יהושע וכלב (במשנה פ"ק דסנהדרין) אף תוך דהכא הוי עשרה. ומיהו האי קרא דעדה הוי קרח ועדתו דהוי יותר מעשרה. מיהו פירושו כדפירשנו כך פתרון התלמוד שלנו כמו שפירשנו. אבל יש בירושלמי בפ' ג' שאכלו מנין לעדה שהיא עשרה, ר' ינאי בשם ר' יוחנן נאמר כאן עדה ונאמר להלן עדה, מה להלן עשרה אף כאן עשרה. א"ר סימון נאמר כאן תוך ונאמר להלן תוך, מה תוך שנאמר להלן עשרה אף תוך שנאמר כאן עשרה, א"ל ר' יוסף בר בון אי מתוך את יליף לה סגיאין אינון אלא נאמר כאן בני ישראל ונאמר להלן בני ישראל מה בני ישראל שנאמר להלן עשרה שנאמר ויבאו בני ישראל לשבור בתוך הבאים אף בני ישראל שנאמר כאן עשרה, מיהו אותו אמורא ראשון סובר כתלמוד שלנו וכדפרישנא:
כתוב בירושלמי פ' תפלת השחר לא התפלל תפלת השחר ובא ומצאן מתפללין של מוסף אם היה יודע שמתחיל וגומר עד שלא יכנס ש"צ לענות אחריו אמן מתפלל. ואם לאו אל יתפלל באיזה אמן אמרו תרין אמוראין חד אמר באמן של האל הקדוש וחד אמר באמן של שומע תפלה, מ"ד האל הקדוש בשבת, ומ"ד אמן של שומע תפלה בחול, ומשם היה תמיה ר' חיים על מנהג שלנו שאנו מתפללין במוסף של ר"ח וחול המועד שבע ברכות בתפלת המוסף ולא י"ח, כי שם משמע שהיו מתפללים י"ח מדקאמר אמן של שומע תפלה, ובתלמוד שלנו לא הזכיר שבע אלא על שבתות ויו"ט דחיישינן לטרחא אבל בר"ח וחוה"מ דלא חיישינן לטרחא כמו בשחרית יש לו להתפלל י"ח כמו בשחרית, ואמר לנו ה"ר אלחנן מנוחתו כבוד כי מתלמוד שלנו יש להוכיח כן (מדקאמר לקמן בפ' תפלת השחר), שבשום מוסף אין מתפללין י"ח מדקאמר כל השנה כולה מתפלל אדם הביננו חוץ ממוצאי שבתות ויו"ט מפני שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת, ופרכינן ונימרה ברכה רביעית בפני עצמה דתנן ר' עקיבא אומר אומרה ברכה רביעית בפני עצמה, אטו כל השנה כולה מי עבדינן כר' עקיבא דהשתא נעביד כותיה, מ"ט תמני סרי תקון תשסרי לא תקון וכו'. ולא תיקשי הא איכא ענינו שקובע ברכה לעצמו בין גואל לרופא, דהא אינה אלא לשליח צבור אבל יחיד כוללה בשומע תפלה. ואין לומר דמ"מ יאמרו י"ח ויכללנה בעבודה כמו בתפלת השחר, דא"כ בפ' במה מדליקין הוה ליה למיתני מוסף בהדי שחרית וערבית ומנחה שאומר מעין המאורע בעבודה ומתפלל י"ח, והוה ליה למימר במוסף הכי, וסברא נכונה היא שלא להתפלל בשום מוסף י"ח, שלא לחלק בין המוספין. ועוד כיון שלא נתקנה אלא בשביל ר"ח דיינו בשבע ברכות. ונראה דלא גרסינן בירושלמי רק לא התפלל ובא ומצאן מתפללין וכו'. וזהו כעין מחלוקת דאמוראין דשמעתין, כי למה יש לו להזכיר תפלת מוסף להשמיענו דין זה, דאין לומר דלרבותא נקט מוסף, שאע"פ שיש תנא דמיקל בפרק תפלת השחר שלא להזכירה בחבר עיר יש להחמיר לענין אמן דידה. ובירושלמי דפ' מי שמתו שגם זו המימרא כתובה שם לא גרסינן לה באותו ענין, אלא ה"ג לה ר' שמואל בר אבדימי זה שנכנס לבית הכנסת ומצא צבור שמתפללין אם הוא יודע שהוא יתחיל ויגמור עד שלא יגיע שליח צבור וכו', ושם לא הזכיר תפלת מוסף כלל. ובתוספתא דברכות הי' אומר רבינו יעקב כי יש סמך למנהג שלנו דקתני כל שאין בו מוסף כגון חנוכה ופורים, ערבית ושחרית ומנחה מתפלל י"ח ואומר מעין המאורע, ואם לא אמר אין מחזירין אותו, ימים שיש בהם מוסף כגון ראש חודש וחול המועד שחרית ערבית ומנחה מתפלל י"ח ואומר מעין המאורע בעבודה ואם לא אמר מחזירין אותו, ובמוסף מתפלל שבע ואומר קדושת היום באמצע, וזהו סמך למנהגנו, ויש ספר תוספתא שברייתא זאת כתובה בערבוביא, אבל כן היא כמו שכתבתיה:
למימרא דסבר ר' יהודה בעל קרי מותר בדברי תורה. והא"ר יהושע בן לוי וכו'. הוה מצי לאקשויי ליה וכי טבילת בעלי קריין דאורייתא והא עזרא הוא דתקון לדברי תורה כדאמרינן לקמן ובפ' מרובה, אלא ע"כ אסמכתא נינהו, אלא שפיר קא משני ליה:
והלא אוב וידעוני בכלל כל המכשפים היו וכו' הקשה הרב ר' יעקב מאורלינש, איך יצאו אוב וידעוני ללמד על שאר מכשפים שהם בסקילה והלא אוב וידעוני יצאו לדון בדבר חדש שיש בהן כרת בפ' קדושים תהיו, משא"כ בשאר מכשפים, והיכי גמרינן שאר מכשפים מינייהו לסקילה למ"ד בפ' איזהו מקומן דכללו אין גומרין מיניה, ואפי' תאמר דכללו גמר מיניה, הא מיהו פשיטא דלא גמר מכללו לכ"ע התם באיזהו מקומן ומאי קאמר ולמה יצאו להודיע בעצמן מיתה יצאו דהא לא גמרי מכללן. ואומר רבי דלא איקרי דבר חדש כי מה שיש באוב וידעוני כרת אין זה אלא תוספת, ואין לומר שהכרת תחת המיתה כי ברוב חייבי מיתות יש כרת, ואפי' תאמר שהיה ראוי לדון בדבר חדש לפי שבמקום מיתה דשאר מכשפין הוי כרת באוב וידעוני, מ"מ כיון שכתוב בהם סקילה אהדרינהו לכלל שאר מכשפין וגילה לנו שאין הכרת הכתוב בהן במקום מיתה ואינו בהם אלא לתוספת ולא מיקרי דבר החדש אלא כגון אשם מצורע דקרי ליה דבר החדש באיזהו מקומן לפי שיצא לקיבול דם בבהונות במקום קיבול דם בכלי לשאר אשמות, וגם לא היה טעון מתן דם ואמורים למזבח אי לאו דאהדריה קרא בפ' איזהו מקומן וכן אשת אח קרי ליה בריש יבמות דבר החדש לפי שהתירה הכתוב במקום מצוה לאחר מיתה מה שלא הותרו כל שאר העריות בזה הענין ולאחר מיתה, וכן תודה קרי לה בתורת כהנים דבר החדש הואיל וטעונה לחם דמשמע דתנופת לחמה הוי תחת תנופת חזה ושוק, והתם מיהדר לה לכללא בהקישא דשלמים מה שלמים טעונים סמיכה ונסכים ותנופת, חזה ושוק אף תודה כו', משום דאפקה אפקה לגמרי אי לאו דאהדרה לכללה וכי האי גונא אמרינן במנחות פ' שתי מדות דסד"א הואיל ואתו לחם בהדה לא תיבעי נסכים ותצא מכלל שלמים קמ"ל, וכן בפ"ק דתמורה גבי מעשר שיצא לידון בדבר החדש תמורת שמו, פירוש אם קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי ששלשתם מקודשים דהוי תחת תמורת גופו. ולפירוש זה נמי ניחא דלא הויא חטאת מצורע הטעונה נסכים שאין כן בשאר חטאות יצא לידון בדבר החדש ואם היתה דבר החדש לא היינו יכולין להחזירה לכללה למתן דמים ואמורים עד שיחזירנה הכתוב, דהא לא הוי דבר החדש אלא תוספות בעלמא למאי דפרשינן. מ"ר:
וא"ת הכא אמרינן דלא דרש ר' יהודה סמוכין בעלמא אלא במשנה תורה ואלו בקדושין פ"ב ובמנחות פ' אלו מנחות נקמצות גבי אין חולקין מנחות וזבחים כנגד זבחים, דריש התם דכתיב ולכל בני אהרן תהיה איש כאחיו וסמיך ליה אם על, תודה קרבנו, והאמר התם דסתם ספרא ר' יהודה אלמא דריש סמוכין בעלמא, י"ל דהתם נמי מופני או מוכחי, אי נמי דלא דרשינן מכח סמוכין אלא משום דהוי כעין וי"ו מוסיף על ענין ראשון, מ"ר:
דף כב.
ואמרי לה אל יכנס לבית המדרש כלל לפי שלא יבא לשנות עם חבירו:
שהיה מגמגם וקורא למעלה מר' יהודה בן בתירא כדתניא לקמן היה קורא בתורה ונזכר שהוא בעל קרי לא יפסיק אלא מגמגם וקורא:
כר' אלעאי בראשית הגז, וה"ה במתנות כהונה דזרוע ולחיים וקיבה דילפי להו מהדדי בחולין פ' הזרוע:
עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. וכל משניות שבתלמוד סתמייהו דלא כר' יאשיה. ונראה לרבי דלר' יאשיה אית ליה כלאי זרעים דאורייתא, וראיה מדאמרינן בחולין פ' אותו ואת בנו הזורע כלאים לוקה וקאמר לאפוקי מדר' יאשיה דאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד קמ"ל דכי זרע חטה וחרצן או שעורה וחרצן מחייבי ולמה הזכיר כלאי הכרם בתרי גווני לימא לאפוקי מיניה דאפי' זרע חטה ושעורה מיחייב אי לית ליה כלאי זרעים, אלא ודאי לא פליג. ואין נראה לדחות דההוא ברייתא דהתם מתניא לענין כלאי הכרם, דהא אפי' מתניא התם למה לא ישמיענו חדוש בכלאי זרעים אטו כלאי הכרם. והשתא אתי שפיר לר' יאשיה מה דאמר בפ"ק דקדושין מה בהמתך בין בארץ בין בחוץ לארץ אף שדך בין בארץ בין בח"ל כגון הרכבת האילן ואלא הא כתיב שדך ההיא למעוטי כלאי זרעים שבחוצה לארץ ואי לית ליה לר' יאשיה כלאי זרעים למה לי כ"ף של שדך. והא ודאי אין נראה לומר דאי הוה כתיב שדה אם התרו בו משום שדה סתם לוקה אפי' בחוצה לארץ. ועוד ראיה מדאמר בירושלמי פ"ה דכלאים דקאמר לא תזרע כרמך כלאים אינו חייב עד שיזרע שני מינין בכרם דברי ר' יאשיה ר' יונתן אומר אפי' מין אחד. על דעתי' דר' יונתן כתיב שדך לא תזרע כלאים לאיזה דבר נאמר כרמך לא תזרע כלאים להחמיר עליו אפי' על מין אחד, על דעתי' דר' יאשיה כתיב שדך לא תזרע כלאים לאיזה דבר נאמר לא תזרע כרמך כלאים, חבריא אמרין להתראה שאם התרו בו משום שדך לוקה משום כרמך לוקה. ואם נאמר דר' יאשיה לית ליה כלאי זרעים מאי קא בעי לר' יאשיה כתיב שדך לאיזה דבר נאמר כרמך והלא אינו לוקה כלל כלל משום שדך כי אם על כלאי הכרם, אלא ש"מ דר' יאשיה אית ליה שפיר כלאי זרעים בלא כלאי הכרם, ואין נראה לומר דהכי קאמר למה נאמר כרמך בלאו שני יכתוב הכל בלאו אחד אבל ודאי קא אתי ליה שפיר למה נכתב כרמך כי אין כלל חיוב בשדך כי אם עם כרמך, דודאי משמע דלגמרי ממש בעי כמשמעו למה לי כרמך כלל כיון דמשום שדך לוקה ולעולם לא יתחייב משום כרמך אלא היכא דאיכא בהדיה שדך. וכמו כן כי מקשה הירושלמי לר' יונתן בענין זה אינו מקשה משום לאו יתירא למה נכתבו שני לאוין אלא שואל למה נכתב כרמך כלל תיפוק לי' דלקי משום שדך בדאיכא חטה ושעורה וחרצן, ומתרץ דאיצטריך כרמך להלקות עליו אפי' מין אחד. ולא תקשי אמאי לא בעי ר' יאשיה בכלאי זרעים אלא שני מינים ובכלאי הכרם בעי ג' מינים, דאיכא למימר דמשמע ליה דכל לשון זריעת כלאים איכא שני מינין זרעונין, וחרצן לאו מין זרע הוא, וא"ת למאי דפרישנא דכלאי זרעים הוו לר' יאשיה מן התורה מדאמרינן בפ' בתרא דבכורות גבי אין תורמין ממין על שאינו מינו ולר' יאשיה דאמר אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד היכי מייתי לה, מייתי לה הכי ומה תירוש ויצהר שאין כלאים זה בזה על ידי דבר אחר אין מתעשרין מזה על זה תירוש ודגן דגן ודגן שהן כלאים זה בזה על ידי דבר אחר אינו דין שלא יתעשרו מזה על זה, משמע דדגן ודגן שהן חטה ושעורה אינן כלאים אלא על ידי דבר אחר לר' יאשיה, ואומר רבי דהאי דבר אחר לא קאי אדגן ודגן אלא אתירוש ודגן אבל דגן ודגן הוי כלאים בלא דבר אחר מ"ר. ואומר רבי דהך סברא דאית ליה לר' יאשיה בכלאי הכרם מסתברא דאית ליה לר' יהודה בכלאי זרעים, שר' יהודה אינו מחייב עד שיזרע חטה ושעורה וכוסמת או שני מיני זרעים וחטה או שני מיני זרעים ושעורה, וטעמא דבהדי שדך בעינן זריעת כלאים ור' יאשיה לא משמע ליה הכי אלא בחטה וחרצן ושעורה וחרצן יהי' כלאים מ"ר ועל הירושלמי שמקשה למה נאמר כרמך, אומר רבי דה"מ לשנויי לענין איסור הנאה, דכלאי זרעים שרו בהנאה ואינהו אסירי, אלא רוצה למצוא טעם בכלאי הכרם עצמם שהוצרך בהם לכתוב שדך וכרמך. מ"ר:
דף כב:
נחזי עזרא היכא תקן בכל דוכתא לא מיבעיא לן עזרא היכי תקן אלא הכא וכן לקמן גבי סדר הבדלה לפי שהוא דבר הרגיל בכל יום ובכל מוצאי שבת וכולי עלמא שייכי בהו ולכך משמע לו שהדבר ידוע שאין כאן מחלוקת מזה
אבל לאחרים מ' סאה. שיש להחמיר יותר לאחרים שצריך לפרש דבריו יותר, ועוד דעיקר טבילה דאסמכוה אקרא היינו לאחרים דכתיב יום אשר עמדת וסמיך ליה והודעת לבניך:
האי זבח רשעים תועבה. ונראה לרבי דמיירי במקום שהיה יכול להסתפק ולתלות שיש שם צואה, ולכך תפלתו תועבה ויחזור ויתפלל, אבל אם אינו מקום שיכול להסתפק בדבר לא מיקרי זבח רשעים ואם התפלל תפלתו תפלה ואין צריך לחזור ולהתפלל:
אעפ"י שהתפלל תפלתו תועבה. וי"מ והוי מעוות שאין יכול לתקון. ורבי [מפ'] שיחזור ויתפלל כדפירשנו:
ממתין עד שיכלו המים וכו'. פירש ה"ר יוסף ב"ר משה דאפילו נפלו על בגדיו דכיון דעבד טיף טיף נבלעין במהרה, כדאמר לקמן מי רגלים שנבלעו בבגד או ברוק ואין בהן כדי להטפיח מותרין, מיהו נראה דאפילו יש בהן טופח להטפיח מותרין דכיון דמדאורייתא אינו אסור אלא כנגד העמוד ורבנן הוא דגזור, כיון שעומד כבר בתפלה לא אטרחוה רבנן וחוזר לתפלתו:
דף כג.
אלא דכ"ע שהה כו' חוזר לראש. אבל לא הוי מצי למימר דשהה כ"ע אינו חוזר לראש, ובדשהה קמיפלגי,, דהא לכ"ע הוי גברא חזיא כיון דאינו חוזר לראש, אבל אי הוי מצי למימר הכי הוה משני ליה, דקיי"ל דאפילו שהה לגמור את כולה אינו חוזר לראש בפ"ב דמגלה דפסקינן התם דאין הלכה כר' מונא שאמר משום ר' יהודה גבי מגלה אם שהה כדי לגמור את כולה דחוזר לראש, ואמרינן התם נקוט האי דרב ביבי בידך, ואמר ר' יוחנן גופיה בפ"ב דר"ה שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא ומסקינן התם דפליג אר' אבהו דאמר אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש, וקיי"ל כר' יוחנן ועוד שר' אבהו תלמידו ואין הלכה כתלמיד במקום הרב. מ"ר:
גברא דחיא הוא. ולכך יחזור לראש ולא דמי למהלך במבואות המטונפות דאמר לקמן שחוזר למקום שפסק היכא דלא שהה, דהתם גברא חזיא הוא אלא שהמקום גורם, מ"מ קצת קשה מדקאמר לקמן נתעטש בתפלה ממתין עד שיכלה הריח וחוזר למקום שפסק הרי גברא גופיה דחיא הוא. ה"ר יוסף:
גברא חזיא הוא. בשעה שהמים שותתין הוא ראוי להתפלל דלא אסרה תורה מי רגלים אלא כנגד העמוד בלבד כדאמר לקמן בפרקין אבל שותת לא חשיבא ליה כעמוד, אלא רבנן הוא דאחמור שלא להתפלל לכתחלה:
ואינן יודעין אם על טובה הם מביאים וכו'. שסבורין שאין לחוש אם אכלו חלב רק שמביאין קרבן:
**(גליון פשטיה דקרא שמור רגליך להביא נדריך כשתלך לבית המקדש, וקרוב לשמוע לך כל כסיל וכסיל אם תאמר לו לעשות רע כשאינו יודע לעשותו מעצמו, מתתו זבח שנדר, לפי שהכסילים האמור כאן הם צרי העין, וזהו שאומר בסמוך כי אין חפץ בכסילים את אשר תדור שלם, בנדיבות לב ולא תהא כמותם, כן מצאתי בגליון תוספו' ישן:)**
חיישינן שמא. יפנה בהן ודוקא בבית הכסא קבוע אסור להשתין שמא יפנה בהם, אבל במקום שאינו קבוע ואין רגילות לפנות שם מותר להשתין ולא חיישינן שמא יפנה בהן:
שהרי פכין קטנים מצילין באוהל המת. כלומר אף שהן קטנים מאוד ואין אויר שלהם כל כך חשוב אפילו הכי מועיל אויר שלהן לחושבן כלי וכשמוקף צמיד פתיל ניצול באוהל המת, אבל אם לא היה אויר לא היה ניצול באהל המת, מידי דהוה אאוכלין שגבלן בטיט דאמרינן בפ"ק דזבחים שאין ניצולין באהל המת:
דף כג:
(וכן לא ישתין בהן מים ובעודן בידו מיירי ומשום ניצוצות כדאמר לקמן בסוף שמעתין דאיכא למיחש שמא ישפשף בידו אבל כשהן בראשו שרינן לעיל להשתין בהן בבית הכסא שאינו קבוע ויזהר שלא יפיח
ולא יישן בהן לא שינת קבע ולא שינת עראי. בסוכה פ' הישן רמינן ברייתות אהדדי ומוקמינן להך ברייתא בדמחזיקן בידי':
דברים שהתרתי לך כאן וכו'. משום הכי לא בעי לתרץ דברים שהתרתי לך בבית הכסא עראי אסרתי בקבוע וכגון דאמרן דאסור לפנות בגדולים כשהתפלין בראשו אבל להשתין מותר, משום הכי לא בעי לשנויי הכי דלא אשכחן האי בברייתא אבל האי דטפח וטפחים אשכחן ליה בהדיא בברייתא ואין במשמע הלשון כי אם דברים השנויים בברייתא. ה"ר יוסף:
בית הכסא קבוע דליכא ניצוצות שרי כי מחתן בידיה, כדאמר לעיל אוחזן בבגדו בידיו ונכנס, בית הכסא עראי דאיכא ניצוצות אסור דילמא אתי לשפשף בידיו דמצוה לשפשף, אבל כשהן בראשו שפיר דמי כדאמר לעיל:
דף כד.
והא תני ר' חייא מניחן בכובע שתחת מראשותיו ואם תאמר דילמא שלא כנגד ראשו קאמר דהכי נמי תניא בברייתא לעיל תחת מראשותיו ולא פריך מינה מידי, יש לומר דדייק הכא מדקתני מניחן בכובע שתחת מראשותיו משמע שאפילו כנגד ראשו מותר מדתלי מילתיה בכובע דאי שלא כנגד ראשו אפי' בלא כובע נמי שפיר דמי. ה"ר יוסף:
ולאגמורן הלכה למעשה. דקיי"ל כשמואל דאמר אפי' אשתו עמו מותר ואע"ג דאיתותב כדפסק רבא לעיל:
מהו שיחזיר פניו ויקרא ק"ש. וא"ת א"כ קרי כי מצלי על צדו ואמרינן לעיל דכי מצלי לא ליקרי את שמע, יש לומר דלאו דוקא נקט מצלי רק שאינו פרקדן אבל מצלי ממש על צדו מותר, אי נמי אינו אסור כל כך דהא ר' יוחנן דבעל בשר הוה ומצלי וקרי, ואפי' הכי יש לאסור משום ערוה:
מתקיף לה רב יוסף וכו'. ולעיל דאמר שמואל גבי תפלין ואפילו אשתו עמו לא שייך לאקשויי כי הכא ולא מיבעיא אחר וכו' דהתם בעי למימר ואפילו משמש מטתו מותר:
הכי גריס בפירוש ר"ח ז"ל ובמקצת ספרים שלנו אמר לך שמואל ולרב יוסף מי ניחא, והתניא היה ישן במטה ואשתו ישנה בצדו לא יחזיר פניו ויקרא אלא א"כ היתה מפסקת טלית בינו לבינה, וכן נראה דברייתא אחריתי היא חדא דלא אשכחן בשום מקום דקרי לאשתו בני ביתו, ועוד דקאמר והתניא, ואי מבני ביתו קא פריך ומברייתא דלעיל הוה ליה למימר והא קתני, וכן גרסת ה"ר יוסף (ובפי' רש"י שלפנינו יש בהם כתוב (והא קתני) [ואשתו בכלל] בני ביתו, משמע שכך היה בספר רש"י ז"ל וברייתא דלעיל)
אע"ג דתניא תיובתא דשמואל הלכתא כותיה הכא מאי. משום דק"ש ותפלין תרווייהו הוו דבר אחד שבקדושה ומנו חדא מילתא:
היכא דאיתמר איתמר היכי דלא איתמר לא איתמר. והשתא אזלינן לחומרא ומחמרינן כברייתא דפליגא על רב יוסף, ואפי' אשתו אם אין טלית מפסקת בינו לבינה, ומשום עגבות ליכא כרב הונא דאין בהם משום ערוה. אבל אם נוגע בערות חבירו אסור לקרות ק"ש דלא גרע (שמא) מעקבו שנוגע בערותו דאסרינן ליה לקמן, ויזהרו שלא יהא לבן רואה את ערותו או ערות חבירו דקיי"ל לקמן לבו רואה את הערוה אסור מדפריך הכי סתמא דתלמודא לקמן. ובני ביתו קטנים מותרים אפי' נוגעים בערותן זו בזו, כיון שאין לבו רואה את הערוה, מה שאין כן בגדולים דאפילו שהלבבות מכוסין אסור כיון שאין הפסק בערותן אע"ג שאין נוגעין וצריכין להחזיר פניהם אילך ואילך:
לא אמרו אלא באשתו ולק"ש. ודוקא לאחר אבל היא לעצמה אמרינן לעיל האשה יושבת ערומה וקוצה חלתה אבל ודאי בעלה לא היה יכול לקוץ חלה בפני אשתו ערומה:
קול באשה ערוה. ושער באשה ערוה וכו'. לאו לענין ק"ש מיירי, וגם אין אנו נזהרין מלקרוא ק"ש בפני בתולות פרועות ראש, ודלא כפירוש ה"ר יוסף ז"ל:
דף כד:
וממשמש מש בבגדו פירש רש"י ז"ל להעביר כנה העוקצתו אבל לא נתעטף ותרי מילי נינהו ופירש ר"ח וממשמש בבגדו ולא נתעטף חדא מילתא היא כלומר שתקן בגדו שלא יפול מעל ראשו אבל אם נפל מעל ראשו לא היה מתעטף שהיה חושבו הפסקה להתעטף בתפלתו אבל לתקן טליתו עליו שלא יפול מעליו אין זו הפסקה
איתרמי ליה רוקא פתקא לאחוריה וכו'. ירושלמי תני ר' חלפתא בן שאול המתעטש בתפלתו סימן רע לו, הדא איתמר מלמטה אבל מלמעלה לא, א"ר חנינא אני ראיתי רבי מפהק מעטש ונותן ידו על פיו אבל אינו רוקק, ור' יוחנן אמר אפילו רוקק כדי שיהא כסותו נקי, לפניו אסור לאחריו מותר לימינו אסור לשמאלו מותר, הה"ד יפול מצדך אלף ורבבה מימינך, כל עמא מודי דרקק הוא דאסור, ר' יהושע בן לוי אמר הרוקק בבית הכנסת כרוקק בבבת עינו, ר' יונה רייק ושייף, ר' ירמיה רייק ושייף, ר' חלפתא בן שאול אמר המתפלל אל ירוק עד שיהלך ד' אמות, וכן הרוקק אל יתפלל עד שילך ד' אמות, תני המתפלל אל יטיל מים עד שיהלך ד' אמות, וכן המטיל מים אל יתפלל עד שיהלך ד' אמות, א"ר יעקב בר אחא לא סוף דבר שיהלך ארבע, אמות אלא אפי' כדי הילוך ד' אמות, א"ר אמי אם אומר אתה עד שיהלך ד' אמות יהא אסור אני אומר אחר בא והטיל מים שם, ולקמן פרק בתרא שרינן רקיקה ומנעל בבית הכנסת:
בחבלי השוא. כלומר בחנם מושכים עליהם העון, מוטב שלא יקראוה:
דף כה.
בפלוגתא דר"ה ורב חסדא. פסק רבינו חננאל ז"ל דקיי"ל כרב חסדא דאסור לקרוא ק"ש בצואה על בשרו אפילו מכוסה על בגדיו, ואע"ג דרב חסדא תלמידו של רב הונא אזלינן לחומרא:
אמר רבא לית הלכתא כהני מתניתא. פירש"י ז"ל כי הא מתניתא לעיל דאסרה צואת כלבים וחזירים כשאין בהם עורות אבל צואת תרנגולין בהא לא איירי ולא פליג אמתניתא דלעיל ולפי זה היה לנו לאסור צואת תרנגולין, ואם היינו מפרשים דהך ברייתא לא אסרה צואת תרנגולין אלא צואת אדם בכל ענין, וצואת כלבים וחזירים דוקא בזמן שיש להן עורות אבל צואת תרנגולין שלא הזכירה הברייתא מותר כמו שאר בהמות ואפי' אם נפשוט לנו לאסור צואת תרנגולין שמא דוקא בלול שלהם שיש שם סרחון אבל כשגדלים בבתים ואין שם כי אם מעט אין לאסור כי אין שם סרחון, ובירושלמי אמרינן מרחיקין מגללי בהמה ד' אמות ר' שמואל ברבי יצחק אמר בשם בר בון ובלבד בשל חמור, ר' חייא בר אדא אמר בבא מן הדרך, ר' לוי אמר מרחיקין מצואת חזיר ד' אמות ומצואת הנמי' ד"א ומצואת תרנגולין ד' אמות, ר' יוסי בר אבין בשם רב הונא ובלבד באדומים, וצ"ע מהו פירושו של באדומים **(הגה"ה א"ה בגדולת מרדכי פי' של ארץ אדום לפי שבארץ אדום היו השעורים מצויים (כתובות ס"ד:) והיו מאכילין אותן לתרנגולין וצואתן מסרחת:)** ר' ירמיה בשם ר' זעירא נבילה שנסרחה צריך להרחיק ממנה ד' אמות, א"ר אבין ומתניתין נמי אמרה כן וכמה ירחיק מהן ומן הצואה ד' אמות, א"ר שמואל תיפתר במשרה של כובסין, א"ל ר' מני אם במשרה של כובסין הא תנינן לא במים הרעים ולא במי המשרה:
הטמא עומד תחת האילן והטהור עובר טמא. ואית דגרסי הטמא יושב תחת האילן וטהור עומד טמא, והיא היא דלגבי יושב קרי עובר עומד, ומ"מ עיקר הטעם תלוי בישיבה כדפירש בקונטרס. ואין לתמוה אמאי לא מקיש אביי צואה עוברת למים רעים עוברים ולאקושי צואה עוברת דחמיר, דלא מסתבר להחמיר כך בצואה עוברת:
וכי גזור רבנן על ודאן אבל על ספיקן לא גזור. ואפי' באשפה יש להתיר ספק מי רגלים, ולעיל לא גרסינן הכי ספק מי רגלים בבית דה"ה באשפה:
דף כה:
היה עומד בתפלה ונזכר שהוא בעל קרי לא יפסיק בירושלמי מתניתין ברבים אבל בינו ובין עצמו מפסיק וכר מאיר ברם ר' יהודה אפילו בינו ובין עצמו אין מפסיק פירוש דר יהודה שרי לעיל גבי ק"ש לבעל קרי להוציא בשפתיו כשאין לו מים לטבול אבל יש לו מים לטבול אפי ר"י מודה שהוא מפסיק ומיהו האידנא דנהוג כר"י בן בתירא שרי אפילו בתפלה דלכל דבר נהוג כר יהודה בן בתירא והמברך על טבילת ערב יום הכפורים היא ברכה לבטלה ולא כספר הישר שפי דלתפלה לא נהוג כן נראה לרבי
והרי לבו רואה את הערוה. פירש רבינו חננאל ז"ל מדפריך סתמא דתלמודא הכי ש"מ לבו רואה את הערוה אסור, וכן נכון ולחומרא, ולכך אדם שיושב במרחץ של מים חמים אם המים צלולין ולבו רואה את הערוה ואינו יכול לעוכרן מתכסה בבגד כנגד לבו, אבל ה"ר שמעיה פירש בשם רבינו שלמה כי מצא בתשובת בבליים דלבו רואה את הערוה מותר מדסבר ת"ק דיש אומרים דלבו רואה את הערוה מותר דהוי כרבים לגבי יחיד, מיהו לא משמע הכי, דלא פליגי אמוראי בסמוך אלא בעקבו רואה את הערוה, משמע אבל בלבו מודו אביי ורבא דאסור, ואע"ג דשמואל אית ליה בפ"ק דסוכה היה ערום בכילה יוציא ראשו חוץ לסוכה וקורא ק"ש דלבו רואה את הערוה מותר, לא קיי"ל הכי אלא ודאי יש לאסור ולחומרא, וכן היה נוהג רבינו יעקב כשהיה רוחץ בחמין במים צלולים הוה מתכסה בבגד שלא יהיה לבו רואה את הערוה והלכתא עקבו נוגע אסור רואה מותר. וטעמא דגזרינן נוגע אטו שמא יגע בידיו:
עייל לי רביעתא דמיא כר' זכאי. ואפי' בתחלה, וכרב יוסף קיי"ל בין בכלי בין בקרקע צריך להטיל עליהן רביעית:
גרף של רעי ועביט של מימי רגלים אסור לקרוא ק"ש כנגדן. אע"ג שאין בהן כלום, ולא ידענא אם הוו מותרים בהטלת רביעית מים, ומסתברא דלא הוה מהני רביעית מים, מיהו בימי התלמוד היו של חרס, ולא ידענא אי אמרינן הכי בעביט של עץ ושל זכוכית:
מאן שמעת ליה דאמר כולה בית כד' אמות דמי ר' שמעון בן אלעזר. פירש רש"י דלא איתפרש היכי, ור"ח ז"ל פירש דהיינו רשב"א דעירובין פ' עושין פסין, דתניא התם כלל ארשב"א כל היקף שתשמישו לדירה כגון הדיר והסהר והמוקצה אפי' ה' כורין ואפי' י' כורין מותרין, וכל שתשמישו לאויר בית סאתים מותר יותר מבית סאתים אסור ולא נהירא כלל דמאי שייך לשמעתין דהוי טעמא משום והיה מחניך קדוש ועוד דליכא דפליג בההיא אר' שמעון ב"א:
ורבא אמר אין הלכה כר"ש בן אלעזר. וכרבא קיי"ל דהוא בתראה, ואפילו בבית סגי בהרחיק ד' אמות, וה"מ לאחריו אבל לפניו כמלא עיניו:
דף כו.
ספר תורה צריך לעשות לו מחיצה כו'. ודוקא בספר תורה ולא שאר ספרים אבל בחומשים שלנו שאין עשויין כגליון צ"ע אם צריך להחמיר ומסתברא שאינו צריך:
אע"ג דאית בהו צואה כסתומין דמי. ודפרסאי הם כעין שלנו, ומ"מ בשלנו אסור כשרגילין להשתמש בהן ואין נזהרין בהן בנקיות כל כך:
הדרן עלך מי שמתו