אור ברסלב
תוספות רבינו יהודה החסיד על ברכות פרק שלישי - מי שמתו › דף כ:

תוספות רבינו יהודה החסיד על ברכות· רבנו יהודה ב"ר שמואל החסיד

פרק שלישי - מי שמתו · דף כ:

דף כ.

ומן התפלין הקשה ה"ר יום טוב ב"ר יצחק הקדוש נ"ע בפ בתרא דעירובין מוכיח מסתם משנה דראש השנה דאין את התינוקות מלתקוע הא נשים מעכבין דלא ר' מאיר סבר לה כר יוסי דאמר נשים סומכות רשות אלא מחייבי נשים בתפלין ולכך המוצא תפלין ומכניסן זוג זוג אחד האיש ואחד האשה אדרבא לידוק מסתם משנה דהכא דאית ליה לר מאיר נשים פטורות מן התפלין והאי דקתני אחד האיש ואחד האשה מכניסן זוג זוג משום דהוי תכשיט לאשה ומלבוש בחול וסבר לה כר יוסי דנשים סומכות רשות ואדרבה האי סתמא עדיפא טפי שהיא בפשיטות ואמר לן רבי דע"כ הך משנה דהכא לא משמע דמיתוקמא כר מאיר דקתני נשים ועבדים וקטנים נשים דומיא דקטנים מה קטנים אי בעו לאנוחי לא שבקינן להו משום בזיון דתפלין אף נשים לא שבקינן להו ועוד אומר רבי דהכא ע"כ האי תנא דתני פטורי גבי ק"ש ותפלין היינו בנא הגיע לחינוך וחיובא דתני גבי תפלה וברכת המזון היינו ע"כ בקטנים שהגיעו לחינוך ולמה לא כייל ותני כולהו לחיובא בקטנים שהגיעו לחינוך אלא ש"מ שרצה לשנות קטנים לפטורא גבי ק"ש ותפלין ובלא הגיעו לחינוך להשמיענו דנשים דומיא דידהו דלא שבקינן להו מ"ר

נשים ועבדים פשיטא. פירוש דהוי מצות עשה שהזמן גרמא. וא"ת מאי פשיטא והא פלוגתא היא בפ' בתרא דעירובין, דאיכא למ"ד דשבת ולילה הוי זמן תפלין והוו להו אין הזמן גרמא, וי"ל דודאי מצי למימר דלאפוקי מהאי תנא אתא, אלא רבותא משני דאפי' מ"ד דחשיב להו לזמן גרמא הוה ס"ד לחיובינהו, ועוד יש לומר דהכי מקשי פשיטא כיון דסבר האי תנא תפלין זמן גרמא לישמעינן גבי הלכות תפלין דשבת ולילה לאו זמן תפלין הוא וממילא הוה ידענא דנשים פטורות כדתנן בפ"ק דקדושין, ומשני דהוה ס"ד לאקושי תפלין למזוזה. מ"ר:

וחייבין בתפלה פשיטא. תימא מאי פשיטותא והלא מצות עשה שהזמן גרמא היא, ואי משום דרבנן היא, והרי הלל דהוי נמי מדרבנן ופטורות משום דהוי נמי זמן גרמא כדתנן בסוכה מי שהיה אשה ועבד וקטן מקרין אותו עונה אחריהן מה שהן אומרים, וכן נר חנוכה ומקרא מגילה וד' כוסות היו פטורות מטעמא דזמן גרמא אי לאו טעמא דאף הם היו באותו הנס, ואי משום דרחמי נינהו פריך פשיטא, וכי זה כל כך טעם פשוט שיש לו להקשות פשיטא, י"ל דמשום דפריך על אחריני פשיטא פריך ליה נמי גבי תפלה אעפ"י שאינו פשוט לו כל כך, והאי טעמא נמי י"ל דפריך גבי תפלין לעיל איידי דמקשה ליה גבי אחריני, ורש"י ז"ל ור"ח ז"ל פירשו דלא גרסינן פשיטא דהא לאו דאורייתא היא, ומיהו אין זה טעם דהא איכא הלל דרבנן ופטורות מהאי טעמא וכן ד' כוסות ונר חנוכה ומקרא מגלה אי לאו טעמא דאף הן היו באותו הנס כדפרישנא ולפי גרסא זו יכול לגרוס פשיטא, ומשני כיון דכתיב ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה כמצות עשה שהזמן גרמא דמי קמ"ל דרחמי נינהו, (מיהו קשה אמאי לא פריך גבי ק"ש פשיטא כדפריך גבי אחריני דהא הוי זמן גרמא, ואי משום דהוי דרבנן, מאי שנא מהלל כדפרישנא, אבל לגרסת רש"י ז"ל ניחא), ויש ספרים דגרסי מאי שנא הני ומאי שנא הני, ומשני ק"ש ותפלין מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות תפלה ומזוזה וברכת המזון מצות עשה שלא הזמן גרמא וחייבות, ולפי גרסא זו ליכא לאקשויי מכל מאי דפרישנא מ"ר. ובספר אחר מצאתי גרסא אחרת דפריך בברכת המזון פשיטא, ומשני מהו דתימא הואיל דכתיב בתת ה' לכם בשר בערב לאכול ולחם בבקר לשבוע כמצות עשה שהזמן גרמא דמי קמ"ל:

נשים חייבות בקדוש היום דבר תורה. וא"ת הכא משמע דקדוש הוי דאורייתא ואמר נמי בערבי פסחים זכור את יום השבת זכרהו על היין ואלו ברייתא דנזיר קאמר מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות מאי היא אילימא קדושא והבדלתא מושבע ועומד מהר סיני הוא בתמיה, כלומר וכי מושבע עלי' מהר סיני הוא, והלא אין צריך לקדש על היין כי אם מדרבנן ומן התורה אין צריך לקדש ופשיטא דנזיר אסור בו אפי' בלאו קרא, ואומר רבי דעל היין אינו אלא מדרבנן אבל קידוש בלא יין הוי דאורייתא וקרא דזוכרהו על היין הוי אסמכתא בעלמא, ומהך דנזיר שהבאתי היה אומר ר' יוסף קרא בשם רבינו קלונימוס איש רומי דנזיר מותר לשתות יין קדוש והבדלה, מדקאמר לאסור יין מצוה כיין הרשות מאי היא אילימא קדושא והבדלתא מושבע ועומד מהר סיני כלומר, מן התורה הוא חייב ואין יכול לאוסרו עלי', ואין נראה לרבינו תם, הא תינח קדושא דכתיב. הבדלה מאי איכא למימר הא לא כתיב, אפי' למה שסוברים דזכרהו על היין הויא דרשה גמורה, ועוד מאי קא פריך הא מושבע עלי' מהר סיני מ"מ קאמר שפיר דאתא קרא דנזיר להזיר לאסור עליו יין של מצוה כיין הרשות, ועוד אמר בפ' שני דנדרים קונם סוכה שאני עושה לולב שאני נוטל תפלין שאני מניח בנדרים אסור, פירוש שחלין על דבר מצוה כדבר הרשות, ואמר נמי נזיר להזיר מלמד שהנזירות חלה על נזירות, ועוד מאי האי דקא משני התם ברייתא דנזיר אלא כי האי דקאמר רבא שבועה שלא אשתה וחזר ואמר הריני נזיר דחיילא נזירות על שבועה, דתיקשי לך אמאי והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא, וכי האי גונא אין שבועה חלה על שבועה, ועוד הרי כמה אמוראים בערבי פסחים דהוו מקדשי אשכרא ואריפתא, על כן נראה כדפרישנא לעיל, וכי מושבע עליו מהר סיני והלא אינו אלא מדרבנן ולהכי לא איצטריך קרא, ולשון דהרי מושבע עליו מהר סיני אינו מכוון כי לשון (מס') נזיר אינו מכוון ללשון שאר התלמוד מ"ר:

ועוד כל מ"ע שהזמן גרמא נחייבו. פירוש כיון שאתה סובר דהוי מדרבנן דחייבות, א"כ תחייב נשים מדרבנן בכל מצות עשה שהזמן גרמא, והא לא אשכחן שיהיו חייבות מדרבנן, ומאי שנא קדוש היום:

אלא אמר רבא זכור ושמור בדבור אחד נאמרו וכו' ובפ"ק דקדושין, קאמר דמצה שמחה והקהל הוו שלשה כתובים הביאם כאחד דמצות עשה שהזמן גרמא ונשים חייבות, הוה מצי למנקט נמי קדוש היום:

נשים חייבות בברכת המזון דאורייתא או דרבנן. פירש"י ז"ל דכתיב וברכת על הארץ ונשים לא נטלו חלק בארץ ואי משום בנות צלפחד חלק אביהם נטלו שהיה מיוצאי מצרים, תימא לה"ר אלחנן מנוחתו כבוד, נהי דגר יכול לומר שהנחלת לאבותינו בברכת המזון כמו שפירשנו בבבא בתרא פ' המוכר את הספינה, דפסקינן בירושלמי דבכורים כר' יהודה דאמר דגר עצמו מביא וקורא שיכול לומר לאבותינו דכתיב כי אב המון גוים נתתיך לשעבר היית אב לארם מכאן ואילך לכל הגוים מ"מ איך יוציא אחרים ידי חובתן כיון שאין לגרים חלק בארץ, כמו נשים דאמר הכא כיון שלא היה להם חלק בארץ לא יוציאו אחרים מחובתן דאכלו שיעורא דאורייתא ואין לומר דשאני גרים שהם זכרים, דשם זכרים נטלו חלק בארץ, כי אין לומר זה בלא ראיה ועוד הקשה על זה דתניא בתוספתא ר' יוסי אומר היה ר' מאיר אומר הכהנים מביאין ואינן קורין שלא נטלו חלק בארץ ואני אומר כשם שנטלו לויים כך נטלו כהנים, והשתא לר' מאיר איך, יוציאו כהנים אחרים בברכת המזון ידי חובתן, אם לא תאמר דלא קיי"ל כר' מאיר אלא כר' יוסי דנימוקו עמו, והלכה כמותו לגבי ר' מאיר כדאמר בפ' מי שהוציאוהו, אבל קשה לה"ר אלחנן למה אומר שלא נטלו הכהנים חלק בארץ והכתיב בספר יהושע שהיו להם ערים לבני אהרן, (ואמר בשלשים ושתים מדות של ר"א בנו של ר' יוסי הגלילי שיותר מתשעה אלף כהנים חלוצי כתף יצאו לפני מטתו של אהרן) ושמא יש שום פסוק שממעט אותם מדין נחלה, וצ"ע הא דתנן בסוף מעשר שני גבי אשר נשבעת לאבותינו, מכאן אמרו ישראל ממזרים מתודין, אבל לא גרים ולא עבדים משוחררים שאין להם חלק בארץ ר' מאיר אומר אף לא כהנים ולויים שלא נטלו חלק בארץ ר' יוסי אומר יש להם ערי מגרש. ואם היינו מפרשים טעמא דהכא דמיבעיא ליה בנשים משום דאמר לקמן בפ' ג' שאכלו אם לא אמר ברית ותורה בברכת המזון לא יצא, והשתא קא מיבעיא ליה כיון דלא הוו מצי למימר ברית ותורה הוו מדרבנן, או דילמא היינו דוקא באנשים שהם בני ברית ותורה, אבל נשים לא שייך בהו והוו דאורייתא, ולית ליה הך דרב דאמר יצא לפי שאינה בנשים. וצ"ע:

דאכל שיעורא דרבנן דאתי דרבנן ומפיק דרבנן. והקטן אכל כדי שובעו, ולא תיקשי לרבנן דר' יהודה דאסרי קטן לקרות את המגלה אמאי לא אתי דרבנן ומפיק דרבנן, ולעיל פרשינן לה:

והלא אתה נושא פנים לישראל דכתיב ישא ה' פניו אליך וגומר. אומר רשב"ם ז"ל כי לפי הפשט לא קשיא מידי, דהא לא כתיב ישא ה' פניך, או ישא ה' פנים אליך, אלא כתיב פניו אליך ורוצה לומר שיטול רוגזך ממך ויראה לך פנים שוחקות, ולא הוה מצי לאקשויי מוישא ה' פני איוב, כי אם פניו אשא, דאיכא לפרושי בעבור צדקו, אבל ישא ה' פניו אליך משמע ליה נשיאות פנים ורצון:

ולא אשא פנים לישראל וכו'. הכא משני כאן בישראל כאן בעובדי כוכבים ובנדרים פרק אחרון ובפ"ק דראש השנה מתרץ כאן קודם גזר דין כאן לאחר גזר דין, ועל זה מליזין מלאכי השרת שנושא פנים לישראל קודם גזר דין מה שאינו עושה כן לעובדי כוכבים:

מתני' בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה. נראה לרבי דאפילו בהרהור כפירש"י וכן משמע לקמן בגמרא דקאמר בעל קרי שאין לו מים לטבול קורא ק"ש ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה ואוכל פתו ומברך לאחריה ואינו מברך לפניה מהרהר בלבו ואינו מוציא בשפתיו דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר וכו'. ומה שפירש"י ז"ל כיון דטעמא דק"ש דאורייתא וברכות דרבנן יכול להיות דאפי' למ"ד בגמ' דק"ש מדרבנן היינו היכא שהזכיר יציאת מצרים, אבל במתני' שלא הזכיר יציאת מצרים הוי ק"ש דאורייתא ואמת ויציב דרבנן שהרי הזכיר יציאת מצרים בק"ש וק"ש שהצריכו חכמי' לומר אעפ"י שמזכיר יציאת מצרים באמת ויציב היינו משום קבלת מלכות שמים ואסמכוה אקרא דבשכבך ובקומך, ואז הוא ודאי דרבנן, אבל הכא גבי בעל קרי שלא התירו חכמים לומר אמת ויציב הוי ק"ש דאורייתא לכ"ע, ובגמרא גרסינן אלא ק"ש וברכת המזון דאורייתא תפלה דרבנן, והכא הוי ק"ש דאורייתא לכ"ע כדפירש"י ולא גרסינן כמו שכתוב בספרים שאני תפלה דלית בה מלכות שמים והרי ברכת המזון שאין בה מלכות שמים ותניא על המזון מברך לאחריו, אלא היינו טעמא דק"ש אית בה מלכות שמים וברכת המזון דאורייתא ותפלה דרבנן, וגם יש ספרים דגרסי לפי גרסא ראשונה שכתבתי ק"ש דרבנן הוא בתמיה ומשני אלא ק"ש אית בה מלכות שמים וכו' ולעולם דרבנן וכן הגרסא בפי' רש"י ז"ל, ולמאי דפרישית לא אתי שפיר דהא פרישית דק"ש דמתניתין שלא הזכיר אמת ויציב דאורייתא הוא לכ"ע ונוח לומר ק"ש דאית ביה תרתי מלכות שמים ויציאת מצרים יותר מאמת ויציב דלית בה אלא חדא, וא"ת למאי דפרישית השתא דנוח לומר ק"ש מלומ' אמת ויציב משום דבק"ש אית בה תרתי והא בגמרא משמע איפכא דאמר רב יהודה אמר שמואל ספק קרא ק"ש ספק לא קרא אינו חוזר וקורא, ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר ואומר אמת ויציב, מאי טעמא אמת ויציב דאורייתא ק"ש דרבנן ובמאי מיירי הך ספק אמר אמת ויציב, אי ידע שאמר ק"ש תו לא הוי אמת ויציב דאורייתא כיון שהזכיר יציאת מצרים בק"ש, ומי גרע משמעתא שהיה רבי מזכיר בה יציאת מצרים לעיל בפרק שני, אלא משמע שהיה מסופק משניהם, ספק נמי אם אמר אמת ויציב עם ספיקא של ק"ש, וקאמר שאם מסופק מאמת ויציב שיחזור ויאמרנו, ואמאי נתקן שיאמר ק"ש דאית ביה תרתי ויפטר מאמת ויציב דליכא אלא חדא, כי הכא במתניתין כדפירש"י. ואמר רבי דהכא במתניתין גבי בעל קרי שידענו בו שלא אמר ק"ש כלל ואין אנו רוצים להתיר לו שניהם, טוב שיאמר ק"ש דאיכא תרתי אבל לקמן דמספקא לן אם אמר שניהם, אם נתקן שיאמר ק"ש לבד אין זה תקנה גמורה שאם יודע לנו שלא אמר לא זה ולא זה לא התקין הכל ולא יצא בטוב מידי ספיקו דודאי לא אמר אמת ויציב שאין רגילות לומר אמת ויציב בלא ק"ש, אבל כשיאמר אמת ויציב לבד יש לתלות שמא תיקן הכל, כי שמא ק"ש לבד אמר בלא אמת ויציב שזה יכול להיות ועתה השלים הכל מ"ר. וה"ר שמעיה פירש דאמת ויציב הוי טעמא משום יציאת מצרים, וא"כ הוי פרשת ציצית בכללה, וק"ש מיירי בפרשה ראשונה שיש בה מלכות שמים, ואמת הוא דודאי שאם הזכיר יציאת מצרים בק"ש שאין צריך לחזור באמת ויציב, כללא דמלתא ק"ש קרי מלכות שמים, ויציאת מצרים קרי אמת ויציב ולפי זה לא שייכא מידי למתניתין:

גמר' א"ר אבינא זאת אומרת הרהור כדבור דמי. לענין ק"ש דכל אדם יוצא ידי חובתו בהרהור כדפירש רש"י ז"ל ולא שייכא מידי להא דאמרינן בפרקין ובשבת פ' שואל דאסור להרהר בבית הכסא משום שנאמר והיה מחניך קדוש וליכא, ולכך אסור להרהר, אבל גבי ק"ש כתיב על לבבך, ומותר להרהר, אע"ג דכתיב ודברת בם, ולא דמי להא דאמרינן בשבת פ' כל כתבי ממצוא חפצך ודבר דבר דבור אסור הרהור מותר דהרהור לאו כדבור דמי, היינו דוקא התם אבל הכא לענין ק"ש איכא טעמא דהרהור כדבור דמי, ולהאי אמורא אתיא הך משנה דהרהור כדבור דמי כר' מאיר דאמר לעיל בפ' ב' הרי הוא אומר על לבבך בכוונת הלב הן הן הדברים, אי נמי כר' יהודה דאמר לא השמיע לאזניו יצא בדיעבד, אבל לכתחלה צריך להשמיע לאזניו, ובבעל קרי תקנו הרהור הואיל ויוצא בכך, ואע"ג דר' יהודה פליג עליה בסמוך מ"מ בהכי מצי סבר כר' יהודה, אבל לר' יוסי דאמר לא יצא לא מיתוקמא הך אמורא, דהא אפי' דבור בלא השמיע לאזניו לא מהני וכש"כ הרהור, ודוחק הוא לומר דכח יש ביד חכמים לתקן שלא יאמר רק בהרהור, אע"ג דטבילת בעלי קריים עזרא הוא דתקון כדאמר בגמרא ובמרובה וק"ש דאורייתא, ומיהו לרב חסדא דאמר הרהור לאו כדבור דמי ולא תיקנו שיהרהר כדי לצאת רק כדי שלא יהיו העולם עוסקים והוא יושב ובטל אתיא שפיר המשנה כר' יוסי דאמר לא יצא מ"ר:

יוציא בשפתיו. דכיון דשרית ליה הרהור אע"ג שהוא כדבור לענין לצאת ידי ק"ש כמו כן הוא כדבור לענין דמקרי עוסק בתורה, ומדשרית ליה להרהר אע"ג שהוא בעל קרי תתיר לו גם הדבור:

לא כדאשכחן בסיני דאסור בעל קרי בדברי תורה. אסרו חכמים דוקא בדבור דומיא דסיני ולא בהרהור, ואע"ג ששותקים היו שומע כעונה:

ורב חסדא אמר לאו כדבור דמי. ואפילו לר' מאיר דאמר לעיל אחר כוונת הלב הן הן הדברים, מ"מ צריך שיוציא בשפתיו בלא השמעת אוזן, והא דתניא נמי לא יברך ברכת המזון בלבו ואם בירך יצא היינו במוציא בשפתיו ובלא השמעת אוזן, ופסק ר"ח דהלכה כרב חסדא, ודלא כר' אבינא דמדמתרצי ר' אלעזר ורב אדא למילתיה דרב חסדא, ש"מ כותיה קיימי ולא יצא בק"ש בהרהור, אעפ"י שאין צריך להשמיע לאזנו כדפסיק רב חסדא גופיה לעיל בפ"ב:

תוכן העניינים

תוספות רבינו יהודה החסיד על ברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה