אור ברסלב
תוספות רבינו יהודה החסיד על ברכות פרק שלישי - מי שמתו › דף יט:

תוספות רבינו יהודה החסיד על ברכות· רבנו יהודה ב"ר שמואל החסיד

פרק שלישי - מי שמתו · דף יט:

דף יט.

בגמ' דאמר רב יהודה מנפח אדם בית הפרס וכו' וא"ת והא אמרינן בפסחים בפ' האשה דבית הפרס לא העמידו דבריהם במקום כרת וטהור לעושי פסח והא אפי' שלא במקום כרת שרינן ליה הכא גבי אבל, וכן בעירובין בפ' בכל מערבין קאמר מערבין לכהן בבית הפרס דאמר רב יהודה אמר רב מנפח אדם וכו'. ואומר רבי דגבי פסח דכרת מנפח וטהור אבל בהני מנפח וטמא, ואפי' מערבין לדבר הרשות יכול ללכת על ידי נפוח רק שטמא, וכן בבכורות פ' עד כמה משמע אע"פ שמנפח טמא, דקאמר התם גבי מוליך חברו להעיד לו עדות ואם היה כהן מטמאהו מתרומתו, ומוקי לה בבית הפרס דרבנן דאמר רב יהודה אמר רב מנפח וכו' משמע אע"פ שהולך לדבר מצוה מנפח וטמא, אבל גבי פסח שיש כרת מנפח וטהור, מיהו יש עדיין חילוק שלישי שאין צריך לנפח וטמא, כגון לדון ולערער עם הכותי וללמוד תורה ולישא אשה, דאמרינן בעירובין פ' מי שהוציאוהו כשם שמטמא בח"ל כך מטמא ללמוד תורה בבית הקברות, ופריך בית הקברות ס"ד אלא בית הפרס דרבנן, והתם לא מדכר כלל נפוח משמע שאין צריך נפוח וטמא, וטעמא לפי שהן מצות חשובות לא הצריכוהו לנפוח ומ"מ טמא, אבל רבינו יעקב היה מפרש בפסחים פ' האשה דקאמר התם מודים ב"ש וב"ה שבודקין לעושי פסח ואין בודקין לאוכלי תרומה וכו' מאי בודקין דא"ר יהודה אמר רב מנפח אדם וכו' וקשה לרבינו תם דמאי קא בעי התם מאי בודקין והלא הבדיקה מפורשת שם במשנה דקאמר התם בסוף מס' אהלות כיצד הוא בודק מביא עפר שיכול להסיטו ונותנו לתוך כברה שנקביה דקין וממחה אם נמצא שם עצם כש כשעורה מטמא ואם לאו טהור, פירוש ואותה בדיקה לאחר שהלך וא"כ מאי בעי מאי בודקין ומפרש בדיקה דרב יהודה שהיא בתחלה והלא בדיקת המשנה לא איירי אלא בסוף, על כן נראה לר"ת דלא גרסינן מאי בודקין דהא ודאי לא קא מיבעיא ליה שהרי מפורשת היטב משנה ומיירי לבסוף ויש חילוק בין עושה פסח לתרומה, אבל בדרב יהודה שמנפח בתחלה טהור גמור הוא. וההיא דשמעתא דהכא ודבכורות ודעירובין פ' מי שהוציאוהו דמשמע שהוא טמא מיירי בלא נפוח אבל בנפוח טהור גמור ואפילו לדבר הרשות, והא דמייתי הך דרב יהודה הכא ובעירובין ובבכורות הכי קאמר כיון שיש שם קולא כל כך שעל ידי נפוח יהא טהור גמור, יש להתיר ללכת בלא נפוח רק שיהיה טמא, דכי האי גונא אמר בפרק שני דכתובות גבי אלו נאמנין להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן וכו' ושהמקום הזה בית הפרס בבית הפרס דרבנן דאמר רב יהודה אמר רב מנפח וכו' כלומר וכיון שיש שם קולא כ"כ יש להאמינו, ותדע דלא משמע הך דהכא דאבל שיצטרך נפוח דאין זה כבוד האבל שהאחרים ילכו בלא נפוח והכהן יצטרך נפוח ומיהו קשה קצת אמאי לא מייתי מלתא דרב יהודה במי שהוציאוהו ומטמא כהן בבית הקברות ללמוד תורה ולישא אשה וליהוי פירושא כדפרישנא, ובשאלתות דרב אחאי כתוב דמותר ליטמא לכל מצות בבית הפרס כמו לצאת לקראת מלכים ברם צריך אם מותר לישא אשה וללמוד תורה, והדר פשיט דמותר, ומה חילוק יש בין נזיר ועושה פסח לשאר מצות דלענין פסח הולך וטהור על ידי נפוח ובשאר מצות הולך וטמא, אך קשה לרבי דפשיט ליה דמותר ליטמא לשאר מצות יותר מללמוד תורה ולישא אשה והלא מצות חשובות הן כדאמר במגלה שמוכרין בשבילן ספר תורה, ואומר רבי כי לפי דבריהם יש לומר דנקט ללמוד תורה ולישא אשה להקל כי אעפ"י שמוצא ללמוד במקום אחר ואשה אחרת דלא הוה השתא כל כך מצוה אפילו הכי שפיר דמי לטמאות אע"פ שאין חיוב עליו כל כך, והא דאמר בפ' בתרא דחגיגה בדק לפסחו מהו שיאכל בתרומתו אמתניתין דאהלות קאי דמיירי בבדיקה שלעבר, אבל דרב יהודה מיירי בלכתחלה ועל ידי נפוח וטהור גמור, וכן בנידש, מיהו קשה לרבי על פי' זה מפרק בתרה דחגיגה בגמ' ואם אמר הפרשתי לתוכה רביעית קדש נאמן, תנן התם מודים ב"ש וב"ה שבודקין לעושי פסח ואין בודקין לא לאוכלי תרומה מאי בודקין א"ר יהודה מנפח וכו' לגבי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת לגבי תרומה העמידו דבריהם במקום כרת, ואי לא גרסינן התם מאי בודקין אלא מלתא דרב יהודה באפי נפשיה למה הפסיק התלמוד בין משנה דבודקין לעושי פסח לפירושו דקאמר במקום כרת לא העמידו דבריהם וכו' במילתיה דרב יהודה כיון דלא קיימא הך בדיקה על המשנה, ולי נראה לפרש איפכא דודאי מילתא דרב יהודה קיימא אמתניתין דאהלות ולכך יש לטמאות בתרומה אבל בדיקה דסוף מסכת אהלות השנויה במשנה פשיטא ליה דלא קיימא עלה דטהור אף לתרומה כיון שלא מצא שם עצם כשעורה:

מדלגים היינו על גבי ארונות של מתים לצאת לקראת מלכי ישראל וכו'. רבינו שמואל לא גריס הכא, ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אלא אפילו לקראת מלכי אומות העולם, דהכא לא שייך למימר שמצוה לטמאות כל כך בשבילם ובירושלמי דפרקין משמע שמטמא לראות אפי' לקראת מלכי אומות העולם דקאמר התם א"ר ינאי מטמא כהן לראות המלך כד סלק דוקלטינוס מלכא להכא חמא לחייא בר בא מפסיע על קבריא דצור בגין מיחמיניה, ר' חזקיה ור' ירמיה בשם ר' יוחנן מצוה לצאת לקראת גדולי מלכות ולכשתבא מלכות בית דוד יהא יודע להפריש בין מלכות למלכות מכאן מקשין לפי' רש"י ז"ל שפירש שגולל היינו כסוי של ארון א"כ הוא טמא מן התורה, דגולל ודופק חשבינן ליה בהעור והרוטב טומאות הפורשות מן המת, והיאך היו עוברים על הגולל, ומתרצין דאפי' הכי אין הכהן מוזהר עליה כדתניא במס' שמחות כל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליה ונזיר אינו מגלח על הגולל ודופק כדתניא בנזיר פ' כהן גדול, וא"ת וכללא הוא הרי רביעית דם שאין הנזיר מגלח עליה עד שיהא חצי לוג דם כדאמר התם בפ' כהן גדול ואפי' הכי כהן מוזהר עליה כדאמר בפ' בהמה המקשה דרביעית דם הבא משני מתים מטמא באוהל, ומפקינן מעל כל נפשות מת לא יבא, וי"ל דמ"מ כיון שיש בדם שם טומאה כגון בחצי לוג שהנזיר מגלח עליה מוזהר כהן אפילו ברביעית אבל שם טומאה דגולל ודופק אינה כלל בנזיר ולכך אין כהן מוזהר עליה, אי נמי ההיא ברייתא ס"ל כזקנים הראשונים פ' כהן גדול שמקצתן היו אומרים שרביעית דם לכל פירוש אפי' לנזיר ולכך כהן מוזהר כיון שנזיר מגלח עליו וא"ת מ"מ כיון שהיה טמא לא היה חוצץ בפני הטומאה דקיי"ל כל דבר שמקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה ואיך היו מדלגין על גבי ארונות, ויש לומר שהגולל שהוא כסוי הארון לפירש"י ז"ל, אינו טמא בפנים כלפי המת ושפיר קא חייץ כדתנן באהלות פ' ט"ו חבית שהיא מליאה משקין ומוקפת צמיד פתיל ועשאה גולל לקבר הנוגע בה טמא טומאת שבעה והחבית והמשקין טהורין אלמא חוצצת להציל מה שבתוכה, וטעמא שאין טמא אלא הצד של חבית שהוא לצד החוץ כדין גולל, וה"ר יוסף פירש בתוספותיו בשם רבינו שמואל שהארונות היו טמונין בכוכין ורוב ארונות יש בהן חלל פותח טפח בין ארון לגג הכוך, כלומר יש שם חלל טפח, והשתא אין כאן טומאת גולל כלל, וא"ת תיפוק לי' מטעם קבר סתום שמטמא באהל, י"ל שלא היה הכוך סתום אלא דין קבר פתוח יש לו, ולפירוש רבינו חננאל שמפרש דגולל ודופק מצבת אבן שמניחים על קבורת המת והיא על פני השדה אתיא שפיר שמעתין דהכא שלא היה שם מצבה כלל, ואין לדחוק שמעתא דהכא כדפרישנא לפירש"י ז"ל ודעת רבינו תם דגולל ודופק, כדפירש בעירובין ובפ"ק דכתובות. וא"ת הכא משמע דר"א ב"ר צדוק כהן הוה, ואלו בפ' בתרא דתעניות ובעירובין פ' בכל מערבין מייתי לה, א"ר אלעזר ב"ר צדוק אני הייתי מבני סנאה מבנימין פעם אחת חל ט' באב בשבת ודחינוהו לאחר השבת והתענינו בו ולא השלמנוהו מפני שיום טוב שלנו היה, פירוש לקרבן עצים אלמא ישראל היה, ויש לומר דמצד אמו היה מבני בנימין והיה מביא עצים למערכה עמהם אבל ודאי כהן היה:

יכול יטמא אמרת לא יטמא. פירש בקונטרס פ"ק דמגלה אמרת לא יטמא כשהולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו גרידא דילפינן מנזיר שאינו מטמא להם. ותימא מה לנזיר דכל לתא דידיה שלא ליטמא למת, ועוד מה לנזיר שכן לאו ועשה תאמר במילת בנו ושחיטת פסחו. ורש"י ז"ל פירש בסנהדרין פ"ד דמיירי הכא בכהן גדול ונזיר דומיא דרישא דמיירי בהכי דמייתי לה בנזיר ובזבחים פ' טבול יום, וחזר בו רש"י ז"ל משום דמאי פריך מינה התם על יוסף הכהן, שמתה אשתו בערב פסח וטמאוהו בעל כרחו מהך דהכא דאין טומאת קרובים דוחה שחיטת פסחו והלא יוסף הכהן לא היה נזיר כמו הך ברייתא דהכא. ואומר ריב"א כי מ"מ יש ליישב פי' רש"י ז"ל, ופריך משחיטת פסחו דאי דוחה טומאת קרובים יש לה לסייע לשירות לדחות מת מצוה אבל אם אינו דוחה טומאת קרובים כלל בשביל שהיא עם הנזירות אין לה לאלומי שירות שלא יטמא למת מצוה, אלא ודאי שחיטת פסחו גרידא דוחה טומאת קרובים ואיך טמאו ליוסף הכהן, וא"ת הא קתני התם בפ' טבול יום ברישא דהך ברייתא לאמו הרי שהיה כהן ונזיר וכו' לאמו אינו מטמא, אבל מטמא למת מצוה, אע"ג דחומרא דכהונה אינה גורמת לו לדחות טומאת קרובים, י"ל שאין זו עיקר הדרשה דבנזיר פ' כהן גדול דריש מיניה דרשה אחרת, וא"ת והאמר בחולין פ' שילוח הקן דעשה דטהרת מצורע היה דוחה עשה דשילוח הקן לבדו דחמיר משום שלום ביתו וכיון דאיכא לא תעשה לא דחי ליה ואע"פ שכל אחד לבדו היה דוחה, והיה רבי רגיל לתרץ דהתם דין שלא ידחה דבתרווייהו איכא דחייה שהן מתבטלין אבל כאן מה שמטמא למת מצוה לא חשיבא דחייה שעל מת מצוה לא הזהירו הכתוב מעולם כשהזהירו על שאר מתים אבל בשילוח הקן הזהיר. וזה הטעם פי' רש"י בסמוך גבי שב ואל תעשה שאני דהא קשה מאי משני הא תינח פסח ומילה, אבל נזירות שב ובטל נזירותך הוא ואיך ידחוהו מת מצוה אלא ש"מ שלא הזהירו הכתוב מעולם על מת מצוה, מיהו בלאו הכי יש לדחות דמנזיר וכהן גדול לא פריך דמה לנזיר שכן ישנו בשאלה וכהן גדול נמי אינו שוה בכל, אבל אין נראה לרבי דבשלוח הקן נמי נוכל לומר כן שלא הזהירו הכתוב מעולם היכא שלקח הקן לטהרת מצורע ואין זו דחייה וגם מילה בשבת קרי תלמודא בפ' אם לא הביא דחייה, וכן תמיד ופסח קרי תלמודא בפ' אלו דברים שדוחה שבת, אעפ"י שלא אסרם הכתוב מעולם בשבת, על כן י"ל לפירוש ריב"א דהא דעשה דוחה לא תעשה היינו משום דילפינן לה מכלאים בציצית ודוקא לאו שאין בו כרת הא יש בו כרת לא, וה"ה נמי היכא דאיכא עשה בהדיה דחמיר ולא הוי דומיא דכלאים בציצית ולכך לא ידחה, אבל הכא אין לשחיטת פסחו ומילת בנו להצטרף עם הנזירות כיון דהוי תרי מילי דלא שייכי אהדדי, אך קשה היכן מצינו זה ששחיטת פסחו דוחה טומאת קרובים, י"ל מדתני שחיטת פסחו לבסוף ש"מ דעדיף מכהן גדול ודוחה טומאת קרובים דכולה ברייתא תני החמור לבסוף, אבל נראה לרבי לפרש דמיירי בלא נזירות, וה"ק אמרת לא יטמא שאין עשה דטומאת קרובים דוחה פסח ומילה שיש בו כרת, והכי מוכח בהדיא בפ' כהן גדול בנזיר דמשום חומרא דכרת איצטריך ולאחותו, ולהכי קאמר הכא יכול יטמא ובברייתא השנוייה בפ' טבול יום לא קאמר ליה גבי לאביו ולאמו, דהכא היה סברא שידחה עשה לא תעשה אלמלא שהיה בו כרת, ועוד אומר רבי דאפי' תפרשנה בכהן גדול נזיר שהולך לשחוט פסחו תפרשנה כך יכול יטמא יכול לא יניח מליטמא בשביל פסח אלא בשביל נזירות וכהונה גדולה, אמרת לא יטמא בשביל שחיטת פסחו גרידא, וא"ת אימא דלאחותו איצטריך משום מילת בנו דליכא כרת ולא משום שחיטת פסחו דאיכ' כרת ולכך לא דחי, וי"ל כיון דבמילה איכא צד כרת א"כ חמיר טפי מיניה ואפי' הכי דחי ליה עשה דמת מצוה, וה"ה דדחי לשל פסח דמה לי חומרא רבא מה לי חומרא זוטא, ועוד דמילה נמי חמורה שכן נכרתו עליה י"ג כריתות. ורש"י ז"ל פירש דלמול את בנו נמי היינו בערב הפסח, דמילת זכריו מעכבתו מפסחו, והשתא איכא כרת גם במילה, מיהו הוה ליה למיתני למול את בנו ברישא דהוה משמע אז דמילת בנו מעכבתו, ויש ספרים דגרסי הכא הכי, ואין נראה להעמיד ברייתא זו כמ"ד במי שהיה טמא אף על הראשון אינו חייב כרת אלא א"כ לא עשה את השני דהשתא ליכא כרת בעשיית פסחו אלא צד כרת, דהא מי לא עסקינן אפי' בפסח שני, וגם אין להעמידה כמ"ד מאסקופת העזרה ולחוץ דרך רחוקה דהשתא ליכא כרת אלא צד כרת, דהא הך ברייתא כר' עקיבא מיתוקמא בפ' טבול יום, ואלו ר' עקיבא אית ליה דמן המודיעים ולחוץ הוי דרך רחוקה, והיינו ט"ו מילין, ואין לומר דהך ברייתא נמי בעומד חוץ למודיעים דא"כ היה לו לפרש. מ"ר:

תוכן העניינים

תוספות רבינו יהודה החסיד על ברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה