אור ברסלב
תוספות רבינו יהודה החסיד על ברכות פרק רביעי - תפלת השחר › דף כח.

תוספות רבינו יהודה החסיד על ברכות· רבנו יהודה ב"ר שמואל החסיד

פרק רביעי - תפלת השחר · דף כח.

דף כז:

ולא קאמר בן שבעים. ובירושלמי קאמר אעפ"י שנכנס לגדולה האריך ימים, משמע שהיה רוצה לומר דבן שבעים ממש קאמר,, או שמא מילתא באפי נפשה היא ולא קאי אמילתי' דראב"ע אלא הכי גמיר להו שהאריך ימים:

כל תלמיד שאין תוכו כברו אל יכנס לבית המדרש משום דאמר בעלמא כל השונה לתלמיד שאינו הגון כאלו זורק אבן למרקוליס, וראב"ע היכא דקים לן שאינו הגון:

וכי עמון ומואב במקומן הן יושבין והלא כבר עלה סנחרב כו', הקשה רבינו יעקב מדאמר בפ"ק דמגלה דאמרו ליה רבנן לאחשורוש כשהרג ושתי זיל לגבי עמון ומואב דיתבי בדוכתייהו כחמרא דיתיב על דורדייאה שנאמר שאנן מואב מנעוריו וכו' ואלו הכא משמע שבלבלם סנחרב, ואומר רבינו יעקב דלא גרסינן במגלה אלא מואב גרידא אבל עמון בלבלם כדקאמר הכא, והתם לא מייתי קרא אלא במואב שנאמר שאנן מואב מנעוריו ושקט על שמריו, והכא גריס וכי עמון במקומן הן יושבין וכו' ואעמון דוקא קאי, והכי גרסינן בתוספתא וכי עמונים במקומן היו יושבין, ולא גרסינן מואבים שסנחרב לא בלבלם, והכי נמי מפרש רבינו יעקב שלא בלבל מצרים שלא הכל בלבל כמו שלא בלבל ירושלים ולוז שצובעים בה תכלת, כדאשכחן בפ' בתרא דסוטה, ומצרים מצינו כתוב שלא בלבל, כדכתיב ולא יסף עוד מלך מצרים לצאת מארצו ואפילו נבוכדנצר לא החריבה אלא השאיר שם דלת העם כמו שעשה בארץ ישראל ובכל מקום תולה בלבול בסנחרב וחורבן בנבוכדנצר ומצרים ומואב לא נתבלבלו, כמו שמוכיח בסדר עולם בפסוק ויהי בארבעה עשר למלך חזקיהו ושטף עמונים ומואבים והערביים שהיו מסייעין אותן, וקאמר נמי התם עמד חזקיהו ופטר את האוכלוסין שבאו עמו בקולרין וקבלו עליהם עול מלכות שמים וחזרו למקומן לקיים מה שנאמר ביום ההוא יהיו חמש ערים בארץ מצרים וגו' אלמא מצרים חזרו למקומם כשבאו אל חזקיה אבל עמונים בלבל אע"ג דתני להו בשטיפה גבי מואבים, מ"מ נתבלבלו יותר ממואבים, דכתיב בירמי' שאנן מואב וגו' שהוא היה, אחר סנחרב, ומהאי טעמא דפרישנא דסנחרב לא בלבל את מצרים לא תיקשי מה שמקשה בפ' הערל ופ"ק דסוטה על מנימין גר המצרי שהיה רוצה להשיא לבנו מצרית שניה וכו' מאי קאמר והלא כבר עלה סנחרב ובלבל כל העולם ומהאי טעמא שרי הכא יהודה גר העמוני, והשתא אתי שפיר דמצרים לא נתבלבלו כדפרישנא, ורש"י תירץ דתניא בתוספתא א"ל ר' עקיבא מנימין טעית כבר עלה סנחרב ובלבל את כל העולם כולו, ובה"ג תירץ דתניא בתוספתא דמס' ידים, א"ל יהודה גר העמוני אני מה אעשה, א"ל כבר שמעת מפי זקן הרי אתה מותר לבא בקהל, א"ל ר"ג גר מצרי כיוצא בזה, א"ל ר' יהושע לאו, למצרים נתן קצבה שנאמר מקץ ארבעים שנה אקבץ את מצרים מבין הגוים אשר נפוצו שם וגומר, ומיהו קשה לר"י על מה דפריש דסנחרב בלבל עמון והא כתיב בירמיה בבני עמון בחורבן שהחריבם נבוכדנצר, מדוע ירש מלכם את גד ועמו בעריו ישב ואומר הילילי חשבון כי שדדה עי צעקנה בנות רבה, הרי משמע שבאותה שעה היו יושבים במקומן ושם כתיב ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון, וא"כ לא בלבלם סנחרב ואם בלבלם שבו שהחריבם נבוכדנצר, ונראה לרבי שמה שתולה הבלבול בסנחרב לפי שהיה ראש הבלבול אבל נבוכדנצר בלבל והחריב וסנחרב לא עשה כי אם הגלת שלומים, ולפי זה גם מואב אין יושבין במקומן, והא דקאמר התם זיל לגבי עמון ומואב דיתבי בדוכתייהו במילתא בעלמא הוא דאוקמוהו שלא גלו כשאר אומות, וכן מצרים לא גלו עד חורבן נבוכדנצר כי בימי סנחרב לא גלו אלא חזרו למקומן, כדפרישנא לעיל, ולא הודה לו רבינו יעקב, אלא אומר כי קראו לעירם שהגלן שם סנחרב על שם הערים אשר גלו משם בימי סנחרב, ולעולם לא היו יושבים במקומן בימי נבוכדנצר, והא דקאמר בירמי' ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון, זהו כמו שהיו בראשונה בימי סנחרב, אך קשה לרבי דאמר באגדת חלק עמון ומואב שבבי בישא דארעא דישראל שלחו להו לנבוכדנצר רבה וכו', וכתיב נמי בירמיה עשה לך מוסרות ומוטות ושלחתם אל מלך מואב ואל מלך אדום ואל מלך בני עמון ואל מלך בני צור ואל מלך צידון ביד המלאכים הבאים ירושלים אל צדקיהו וגו' משמע מהאי קרא דשכני ארעא דישראל היו כולם, ולכך השליטו נבוכדנצר על חמשת המלכים, מ"ר. ומיהו כמו שפירש רבינו יעקב שהיו קוראים שמות הערים שנתישבו שם על שמות הערים שגלו מהם, משמע במלכים ב' שהרי כתיב מקץ שלש שנים ויברחו שני עבדים לשמעי אל אכיש בן מעכה מלך גת ויגידו לשמעי לאמר הנה עבדיך בגת ויקם שמעי וכו' וילך גתה וכו' ויבא את עבדיו מגת, והנה בימי שלמה לא היה גת לפלשתים, כי כבר כבשה דוד שנאמר ויקח דוד את מתג האמה מיד הפלשתים והיא גת כמו שכתוב בדברי הימים והיתה בידם עד שכבשה חזאל מלך ארם בימי יואש כמו שכתוב במלכים ב', אלא ע"כ צריכים אנו לומר שהעלו פלשתים לעיר אחרת על שם שהיתה עיר המלוכה לפלשתים:

שבת של מי היתה של ר"א בן עזריה. ויש ספרים דגרסי נמי הכא ואותו תלמיד ר' שמעון בן יוחאי הוה:

א"ר יוחנן ונקרא פושע. אם מאחרה עד לאחר שבע, שזהו זמן המוסף ואפילו לרבנן דר' יהודה וכדפרישנא לעיל:

א"ר יוחנן הלכה מתפלל של מנחה ואח"כ מתפלל של מוספין. ה"ג לה בספרים, וכן היא שנויה בזבחים פ"ק, ובפ' כל התדיר דהלכה כרבנן דר' יהודה בן בתירא דהכא, וא"כ יש ליזהר כשמאחרין ביום הכפורים תפלת יוצר להתפלל עד לאחר שבע שעות שאז זמן תפלת המנחה, שהיה לנו להקדים אז תפלת המנחה לתפלת המוסף כיון שעברו שש שעות, ואפי' בזמן מנחה גדולה אמרינן לה, כדמשמע ליה בשמעתא דעד ועד בכלל, ובירושלמי דפרקין גרסינן ר' חייא בשם ר' יוחנן תפלת המנחה ותפלת המוסף תפלת המנחה קודמת, הוו בעין מימר כשאין ביום להתפלל שתיהן אבל יש ביום להתפלל שתיהן תפלת מוסף קודמת, ר' נתן בר טובי אפי' יש ביום כדי להתפלל שתיהן תפלת מנחה קודמת, והא תני הקדים תפלת המנחה לתפלת מוסף יצא לשעבר הא לכתחלה לא הא פתר לה בשלא הגיע זמן תפלה כהדא דר' יהושע בן לוי הוה מפקד לתלמידיו אין הוה לכון אריסטון ומטא יומא לשית שעין עד דלא תסקון לאריסטון תיהוון מצלין דמנחתא עד דלא תסקון, והיינו טעמא שהיה רוצה לומר דבשעת מנחה קטנה אקדימו תפלת המנחה לתפלת המוסף שזהו ודאי עיקר זמנה אבל במנחה גדולה של שבע שעות אין לחוש, ומיהו התלמוד שלנו אינו סובר כן בשמעתא דהכא דאפי' שעה שביעית פסקינן כרבנן שיש להקדים תפלת מנחה וכדפרישנא:

לאחר שבע שעות לר' יהודה. אבל לרבנן אע"ג דנקרא פושע, כיון שזמנו כל היום אין מענישין בזה וכרבנן קיי"ל בהא:

כל המתפלל תפלת השחר לאחר ארבע שעות לר' יהודה כו'. ולהכי נקט ר' יהודה דקיי"ל בהא כותיה:

תוכן העניינים

תוספות רבינו יהודה החסיד על ברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה