אור ברסלב
תוספות רבינו יהודה החסיד על ברכות פרק ראשון - מאימתי › דף ט:

תוספות רבינו יהודה החסיד על ברכות· רבנו יהודה ב"ר שמואל החסיד

פרק ראשון - מאימתי · דף ט:

דף ט.

בעל כרחם דמצרים לפי שלא היו ישראל רוצים לצאת

וינצלו את מצרים. משמע שהסירו מן המצולה כל מה שבה והם הדגים. וכן ריקנו אותם מן ממונם. ומאן דדריש וינצלו כמצודה דריש וינצלו כמו וינצדו, ויש מהפכים וגורסים במצודה דגים כמו מצודת דגים ובמצולה דגן ולא נהיר דמה שייך דגן למצולה שהוא עמקי ימים:

אלא בין תכלת שבה ללבן שבה. פירש"י ז"ל דקאי אגבבא דעמרא שנתנוהו ביורה ולא נקלט הצבע יפה בכל מקום, ואין נראה לרבי דהא בברייתא לא קתני לגבבא שאין זה לשון הברייתא, ועוד דמשמע במנחות פ' התכלת דמיירי בציצית, דקאמר ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת ואיזו זו ק"ש, כדתנן מאימתי קורין את שמע בשחרית משיכיר בין תכלת ללבן וא"כ ע"כ הכי פירושו משיכיר בין חוליא של לבן לחוליא של תכלת המוטל בציצית וכן מוכח בירושלמי דפרקין כיני מתניתין בין תכלת שבה ללבן שבה ודבר מועט הוא ומוטל בין שתי חוליות של תכלת ואינו ניכר כמו שתי גבבות זו מזו, מאי טעמא דרבנן וראיתם אותו מן הסמוך לו ומאי טעמא דר"א וראיתם אותו כדי שיהא ניכר בין הצבעים. פירוש בין תכלת לכרתי, וכן פירש בערוך בערך של תכלת:

אחרים אומרים כדי שיראה חברו ברחוק ד' אמות. והאי אחרים לאו היינו ר' מאיר דלעיל, וכי האי גונא איתא לקמן בפ' ג' שאכלו דקאמרי איזה עם הארץ. וכן בסוטה פ' נוטל, וכן יש בפ"ק דבבא בתרא יש אומרים שאינו ר' נתן שנזכרו שם עם ר' נתן גבי איוב. ירושלמי מה אנן קיימין אי ברגיל אפי' רחיק כמה חכים ליה ואי בשאינו רגיל אפי' קריב נמי גביה לא חכים ליה. אלא אנן קיימין ברגיל ואינו רגיל דאזיל ליה לאכסניא ואתי לקייצין:

לתפלה כאחרים. פירוש לתפילין תימא אמאי שבקיה לציצית ונקט תפילין שיש אומרים במנחות ס"פ הקומץ שמצותן בלילה, דהלכה ואין מורין, ושבקיה לציצית דקיי"ל כר' שמעון דאמר מצות עשה שהזמן גרמא היא ואין מצותן אלא ביום, מיהו אומר רבי כי יכול להיות שזמן ציצית נמי הוי לאחרים משיכיר בין תכלת שבה ללבן שבה, כדאמר במנחות פ' התכלת ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת ואיזו זו ק"ש. מ"ר:

לק"ש כוותיקין דא"ר יוחנן וותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה. וא"ת על מה אנו סומכין שאנו קורין אותה אחר הנץ החמה, נהי דא"ר יהושע עד ג' שעות ואמר רב יהודה אמר שמואל לקמן הלכה כר' יהושע הא אביי אמר לק"ש כוותיקין והוא בתראה, ואומר רבי דותיקין נמי מודו דזמנה עד ג' שעות, אע"פ שהיו ממהרין אותה לקרות עם הנץ החמה, והכי מוכח לקמן בסוף גמ' דמי שמתו, דקתני במשנה על בעל קרי ירד לטבול אם יכול לעלות ולהתכסות עד שלא יהא הנץ החמה יעלה ויקרא, וקאמר בגמ' לימא תנן סתמא כר"א דאמר עד הנץ החמה אפי' תימא כר' יהושע דילמא כוותיקין דא"ר יוחנן וכו', משמע בהדיא שהם סוברים כר' יהושע, ומוכח נמי דגומרין אותה עם הנה"ח היינו קודם הנץ החמה, דמוקי המשנה שצריך לקרותה קודם הנץ החמה כוותיקין, ואביי נמי לא נקט לק"ש כוותיקין אלא לומר דאע"ג דהלכה כאחרים לק"ש צריך לאחרו מעט קודם הנץ החמה כוותיקין כדי שיסמוך גאולה לתפלה וכו', וכן הדין שזמן ק"ש מתחיל כאחרים וזמנו עד שלש שעות כר' יהושע, אלא שוותיקין מקדימין למצות ומשכימין לקרותה קודם הנץ החמה כדי שתהא תפלה ביום אחר הנץ כדכתיב ייראוך עם שמש שהוא אחר זריחת השמש, ומן הדין היה להקדימה כאחרים שאז הוא זמן קימה. וכן לתפלין דלא חיישינן תו שמא יפיח בהם כיון שהוא זמן קימה אלא שמאחרין אותה עד מעט קודם הנץ כדי לסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום וכן משמע בירושלמי דקאמר מ"ד כדי שיהא רואה את חברו ברחוק ד' אמות ויכירנו כמ"ד בין תכלת ללבן, אבל אמרו מצותה עם הנה"ח כדי שיסמוך וכו' וזהו כפירוש רבי, ולקמן נמי בפ' תפלת השחר מוכח דהאי ייראוך עם שמש אתפלה קאי גבי מתפלל עם דמדומי חמה דכתיב ייראוך עם שמש ואתפלת מנחה קאי התם, ואל תתמה דעם הנץ החמה משמע קודם, ועם שמש משמע אחר הנץ החמה, דהיינו אחר זריחת השמש, דעם בסמוך משמע, כמו ערב שבת עם חשכה, וגם עם שמש משמע בשעת זריחה, והא דאמר לקמן בפ' תפלת השחר דקאמר במשנה תפלת השחר עד חצות, ופריך בגמ' מהא דתנן מצותה עם הנץ החמה. פירוש מצותה דק"ש עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה, ומשני ההיא כותיקין, מיהו אע"פ שאינו יכול להמתין ק"ש בברכותיה עד חצות ואינו יכול לסמוך גאולה לתפלה, מ"מ שכר תפלה בזמנה יהבי ליה עד חצות, ולא תיקשי הא דאמרינן ביומא פ' אמר להם הממונה אף היא עשתה נברשת של זהב בשעה שהחמה זורחת בה ניצוצות יוצאין ממנה וידעו כל העם שהגיע זמן של ק"ש, ואמר אביי לשאר עמא דבירושלים משמע שאינו מתחיל עד לאחר הנץ, והא לא אשכחן שום תנא שיקבע זמן אחר הנץ, אלא ודאי הוקבע אותו זמן לצבור, לפי שאינן יכולין להקדים ולמהר כוותיקין כי רוב בני אדם אינם בקיאים לכוין, וא"ת והא"ר שמעון בן יוחאי משום ר' עקיבא לעיל פעמים שאדם קורא כו' אחד קוד' הנץ החמ' ואחד אחר הנץ החמה ויוצא בה א' משום לילה וא' משום יום, ופוסק ריב"ל כרשב"י שאמר משום ר' עקיבא אלמא קודם הנץ החמה לילה הוא, ותחלת זמנה דיום הוי אחר הנץ כאותה משנה דיומא, וי"ל דאפילו פליג ריב"ל אאביי הלכה כאביי דפסיק כותיקין דהוא בתראה, ועוד י"ל דלא פסיק ריב"ל כרשב"י אלא במה שסובר שקודם הנץ החמה יוצא בשל לילה, כדקאמר בתר הכי דלא בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר דהנהו זוגי דרבנן דאשתכור וכו' אבל במה שתחלת זמנו דיום אחר הנץ לא פסיק כלל, אי נמי יש לומר דאפי' ר' שמעון מודה שזמן ק"ש של יום קודם הנץ החמה, והא דלא נקט פעמים שאדם קורא ק"ש שני פעמים קודם הנץ ויוצא בשל יום ובשל לילה, והוי רבותא טפי איכא למימר דבעי לאשמעינן שאינו יוצא בשל לילה אחר הנץ, ואפי' נאמר דר"ש סבר דזמן ק"ש הוי אחר הנץ מ"מ אין נכון להעמיד המשנה דיומא כר"ש, ודלא ככל הני תנאי, דא"כ היה לו לגמ' דיומא לדקדק כך ולהעמידה כרשב"י אליבא דר' עקיבא, ורבינו תם פירש בתשובתו להה"ר שמשון בן ה"ר יוסף, דזמן ק"ש הוי אחר הנץ החמה כההיא משנה דיומא, וכרשב"י דאמר משום ר' עקיבא, דפסק ריב"ל כותיה דשל יום הוי אחר הנץ החמה, והותיקין היו ממהרין שלא כדין קודם הנץ החמה כדי שיסמכו גאולה לתפלה ונמצאו מתפללין ביום ובשביל חביבות התפלה שתהא עם השמש היו ממהרין ק"ש, ואע"ג דתפלות כנגד תמידין תקנום והתמיד היה קודם הנץ החמה, מ"מ זמנה של תפלה בשעת הנץ עם השמש והיינו דפריך בפ' תפלת השחר ורמינהו מצותה דק"ש עם, הנץ החמה כדי לסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום פי', ולא עד חצות דזמן תפלה עם הנץ החמה משמע ליה דקא מיירי בחביבות התפלה ולא בעיקר ק"ש, ולהכי לא פריך מיניה גבי ק"ש שהיה יודע שהיו קורין אותה שלא כדין מפני חביבות התפלה וממהרין אותה קודם זמנה והכי אית ליה לר"ש משום ר' עקיבא דזמנו הוי אחר הנץ, ופסיק ריב"ל כוותיה וכן משנה דיומא, מיהו קשה לשון מצותה דקאי אק"ש משמע שזהו המצוה ועיקר הזמן, וגם אביי דבתראה הוא פסק כאחרים וכותיקין, ורבינו יעקב פירש דאביי סימנא בעלמא נקט, כלומר סמוך להנץ החמה כמו שעושים ותיקין יש לו לעשות אך הם מקדימין מעט קודם הנץ, ואביי קאמר אחר הנץ כמשנה דיומא, ואמר נמי במגלה פ' הקורא ואין טובלין אלא ביום וכן שומרת יום כנגד יום לא תטבול עד הנץ החמה וכולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר, אלא דבר שמצותו ביום מצותו עם הנץ החמה, אבל קשה לפרש כן שאביי יאמר לק"ש כותיקין וליה לא ס"ל, והא דאמר לקמן בגמ' דבשחר מברך דזמן יוצר אור לא מטא בעמוד השחר כשהיו קורין אותו אנשי משמר לא בעי למימר דלא הוי עד הנה"ח דהוי ה' מילין לאחר עמוד השחר אלא יכול להיות בזמנים השנויים במשנתנו שאז צריך לומר יוצר אור. ובתוספות ה"ר יוסף שפירש לפני רבינו שמואל משמע שסובר כפירוש רבי, ור"ח פירש דהאי גומרין קוראין ופוסק דזמן ק"ש מהנץ החמה עד ג' שעות כר' יהושע, ומפרש ייראוך עם שמש שיקבלו עליהם עול מלכות שמים, ואינו נראה דלישנא דכדי שיסמוך גאולה לתפלה, משמע דמיירי בעיקר תפלה וגם קרא דייראוך עם שמש מוקמינן ליה גבי תפלה פ' תפלת השחר, ועוד דלשון גומרין לא אתי שפיר ושמא יש לפרש שלא היו גומרין אותה בעונתה וכדפירשנו (לקמן בפ"ב) ניחא טפי. מ"ר:

כל הסומך גאולה לתפלה אינו ניזוק כל היום. פירוש כותיקין דוקא, והכי משמע לישנא דבסמוך זימנא חדא סמיך גאולה לתפלה וכו':

אלא אפי' לקראת מלכי אומות העולם וכו' בירושלמי דפרקין מצוה לראות גדולי מלכות וכו', משמע אפי' גדולי אומות העולם קאמר:

מכדי יהיו לרצון אמרי פי וכו' נימריה מעיקרא. וא"ת ומאי קושיא יותר נכון לומר ה' שפתי תפתח מעיקרא, ויהיו לרצון בסוף שכתוב בסוף המזמור, ויש לומר דדרשינן בירושלמי סמיכת גאולה לתפלה מדכתיב ה' צורי וגואלי וסמיך ליה יענך ה' ביום צרה על כן נכון היה לומר אותו תחלה דהוי וגואלי סמוך לתפלה, רבינו אלחנן:

אשרי האיש ולמה רגשו חדא פרשתא היא. מכאן קשה לפירש"י שפירש במגילה פ"ב גבי ברכות השנים ודוד כי אמרה בפרשה תשיעית אמרה, וא"ת שמינית היא אשרי האיש ולמה רגשו תרתי נינהו, דהכא ד מוכח דחדא נינהו אלא יש לפרש למה ה' תעמוד מרחוק שיש שם פרשה, הויא תחלת המזמור:

תוכן העניינים

תוספות רבינו יהודה החסיד על ברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה