אור ברסלב

תוספות רבינו יהודה החסיד על ברכות· רבנו יהודה ב"ר שמואל החסיד

פרק ראשון - מאימתי

דף ב.

רבן גמליאל אומר עד שיעלה עמוד השחר. בגמרא (ח':) אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' גמליאל, אע"ג דרבנן פליגי עליה ומצריכי עד חצות לק"ש לחומרא מ"מ הלכה כר"ג ואין צריך להחמיר ולהרחיק מחצות לגבי ק"ש כמו לגבי שאר דברים. מ"מ צריך למהר לכתחלה מתחלת הלילה, כדאמרינן בריש פרקין שלא יאמר אדם אוכל קמוכו':

דף ח:

ואפי' עטרות ודיבון. פירש רש"י ז"ל שאין בו תרגום, וקשה דהוה מצי למימר אפי' ראובן ושמעון וגו' וכיוצא בהן. ואומר רבי שיש ספרים שכתוב בהם תרגום בעטרות ודיבון וכן תרגום ירושלמי, ועתה צריך להשמיענו ואפי' עטרות ודיבון שאין כל כך צורך בתרגום שלו, אע"פ כן יש לומר שנים מקרא ואחד תרגום. ומ"מ אנן מחמירין כפירש"י לומר במקום שאין תרגום שלש פעמים מקרא. ותרגום של ברכת כהנים יברכך יאר ישא, מפורש בגמרא שאין מתרגמין משום ישא, כלומר שאין לפרסם שהקב"ה נושא פנים לישראל שאומות העולם מליזין עליו, אע"פ שתירצנוהו בנדה פ' בתרא ולקמן במכלתין מ"ר:

שנים מקרא ואחד תרגום. יש מפרשים דה"נ בכל הלועזות בלעז שלהם שהתרגום מפרש להבין לעמי הארץ שאין מבינים לשון הקדש וה"ה לשון לעז להמכירי' בו. ואין נראה בעיני רבי שהרי התרגום מפרש כמה דברים שאין ללמוד מתוך המקרא כדאמר רב יוסף אלמלא תרגומא דהאי קרא לא ידענא מאי קאמר:

ישלים פרשיותיו עם הצבור. נראה דכל השבוע קרוי עם הצבור ואע"ג דלכאורה משמע דכל קמי שבתא דהיינו מיום רביעי ואילך קרי עם הצבור, מ"מ כיון שמתחיל בה ממנחתא דשבתא הכל קרוי עם הצבור וזמן השלמה כתוב במדרש שציוה רבינו הקדוש לבניו שלשה דברים בשעה שנפטר לבית עולמו ג' ליראת שמים וג' לדרך ארץ, אלו הם של יראת שמים שלא תאכלו לחם בשבת עד שתגמרו כל הפרשה, משמע שקודם אכילה היה לו להשלימם, מיהו אם השלים לאחר אכילה שפיר דמי:

הני פרשיות דכולי שתא. יש ספרים דגרסי דכלה, וכן גריס ר"ח ז"ל. פי' שבתות הכלה שהיו דורשים בהלכות מועד ואז לא היה להם פנאי. וכן נראה יותר:

כאלו התענה תשיעי ועשירי. פירוש אם נצטווה:

דאמר מר לוחות ושברי לוחות מונחים בארון כדדרשינן בפ"ק דבתרא מושמתם בארון, וזה היה כשהניחו הארון בבית עולמים בימי שלמה ואז לא היו מוליכין הארון למלחמה, אבל עד בית עולמים הי' שברי לוחות לבד בארון שעשה משה ולא בשל בצלאל, אותו של בצלאל לא היה הולך עמהן למלחמה אלא פעם אחת בימי עלי ונענשו עליו ונשבה, והא דאמרינן בעירובין בפ' הדר גמירי דכל זמן שארון ושכינה שלא במקומן ישראל אסורין בתשמיש המטה זהו הארון שעשה בצלאל שנשאו הכהנים סביב יריחו, וההיא דאוריה דכתיב הארון וישראל יושבין בסוכות כו', דמשמע שדוד שימש מטתו ואוריה נמי מחמיר על עצמו היה דהא אותו הארון היה ששברי לוחות מונחין בו, והוא הולך עמהם למלחמה ששני ארונות היו וכדפרישנא, וכדתניא בספרי וארון ברית ה' נוסע לפניהם זהו ארון ששברי לוחות מונחים בו, והא דכתיב ושמתם בארון שהיו לוחות ושברי לוחות יחד בימי שלמה שהכניס הארון לבית קדשי הקדשים ושוב לא יצא עמהן במלחמה ובירושלמי דסוטה פ' משוח מלחמה איכא פלוגתא בהא מילתא, איכא מ"ד שני ארונות היו ואיכא מ"ד ארון אחד היה וזה. לשון הירושלמי קרא מסייע ליה לר' יהודה בן לקיש, פירוש שאמר שתי ארונות היו, הארון וישראל ויהודה יושבין בסוכות, מה עבדון ליה רבנן, פירוש שהם אומרים שלא היה כי אם ארון אחד שהיה בקירוי שעדיין לא נבנה בית הבחירה, כלומר קירוי של חול בעלמא שלא היה יושב כי אם בתוך היריעה:

לעולם ליליא הוא. והאי דקרי ליה יממא וכו', ואם תאמר כיון שלאחר עמוד השחר נמי ליליא היא א"כ היה לו לומר פעמים שאדם קורא ק"ש ב' פעמים אחר עמוד השחר ויוצא אחד של לילה ואחד של יום דהא דקאמר דליליא הוא משמע לענין שכיבה, ושמא יש לתרץ דלענין דבר אחר קרוי ליליא כמו לתפילין וציצית ולא לק"ש, אי נמי הכי קאמר לעולם ליליא הוא שאין דרך בני אדם לעמוד באותה שעה ומ"מ יממא הוא לענין ק"ש דהוי זמן קימה דאיכא מיעוטא כו', מ"ר. וכן יש לפרש ברייתא שלאחר כך לא לעולם יממא הוא פירוש קודם הנץ החמה. ולא מיירי לאחר עמוד השחר מיד. דהא ר' עקיבא אות ליה לקמן בפרקין משיכיר בין חמור לערוד. ואע"פ שיוצא בק"ש של לילה קודם הנץ מ"מ קאמר בסמוך ר' עקיבא דמשיכיר בין חמור לערוד יממא הוא. והוה מצי למינקט תרווייהו קודם הנץ החמה, אלא אשמועינן דאחר הנץ החמה יממא הוא ואינו יוצא בו בשל לילה, אי נמי תרי תנאי אליבא דר' עקיבא ולקמן בשמעתין דותיקין נפרשנה בס"ד. מ"ר:

דף ט.

ואלו אכילת פסחים לא קתני ורמינהו כו'. משמע דהלכתא כר"א בן עזריה מדסתם הא משנה כותיה וההיא דשלהי ערבי פסחים ובאיזהו מקומן, מיהו במגלה פ' הקורא למפרע מוקי לה לסתם משנה כר' עקיבא ומאי אולמיה האי סתמא מהאי סתמא ואע"ג דהכא חדא, והכא תלת דהכי פרכינן בעלמא מה לי חד מה לי תרי וגם אין לפסוק כר' עקיבא מכח דתני לה גבי הלכתא פסיקתא במגלה, דלא דמיא כל כך לההיא דהשוכר את האומנין כל החוזר בו ידו על התחתונה, ואם הלכה כר' אליעזר בן עזריה צריך למהר לאכול מצה קודם חצות, כדאמרינן בערבי פסחים אכל מצה אחר חצות לר"א בן עזריה לא יצא י"ח, מיהו מדמוקמינן הכא פלוגתא דר"א ור' יהושע בפלוגתא דראב"ע ור' עקיבא, ומוקמינן ר' יהושע כר' עקיבא משמע קצת דהלכה כר' עקיבא, וגם שמא להרחיק אדם מן העבירה (שמא) היה מודה ר' עקיבא דהוי פסח עד חצות לכתחלה. מיהו גבי מצה אין לנו להחמיר כל כך **(הגה"ה א"ה עיין הגהות מיימוני הל' חו"מ פ"ח סי' יו"ד מביא דברים אלה בשם תוס' ר' יהודה ז"ל:)** וגם לשון מצותה עד עמוד השחר משמע שאינו חושש בהרחקה ואפילו באכילת פסח, אבל אי הוה שייך הרחקה בהלל וקרית שמע, כל שכן במצה, ואפי' נקל בקרית שמע יש לנו להחמיר במצה כיון שהיא מן התורה אבל ק"ש דרבנן, ואפי' למ"ד לקמן בפ' מי שמתו ק"ש דאורייתא. שמא רוצה לומר דאסמכוה אקרא. ומ"מ נוהג רבינו לאכול מצה קודם חצות וכן מצה של אפיקומן, ואפי' בהלל היה נכון להקדימו קודם חצות, ואע"פ שאין בו חומרא יותר מבק"ש דפסקינן לעיל הלכה כר"ג, והא דמוקי בירושלמי משנה דערבי פסחים כר' עקיבא חולק על התלמוד שלנו שמעמידה שם דלא כר' עקיבא. מ"ר:

יכול יהא נאכל ביום כקדשים ת"ל לילה. וא"ת לר"א הך דרשא מנא ליה כיון דאיצטריך ליה לילה לילה לג"ש, ואין לומר דמהזה ממעט יום שלפניו מדקאמר ר' עקיבא הזה למה לי, משמע דמוקי ליה לכולה לג"ש. יש לומר דממילא שמעינן מינה דלילה אתא למעוטי יום. **(הגה"ה א"ה אי נמי כמו שפירש ה"ר יוסף כי הג"ש אינה אלא מהזה הזה. ובלילה איצטריך למעוטי כמו לרע"ק. אי נמי ימעט יום מדרשא לקמן דשם תזבח את הפסח בערב וכו' וכבא השמש אתה אוכל, ובקר לא איצטריך לדרשא דפ' ר"א דמילה לאשמעינן דאין שורפין קדשים ביום טוב. אלא נדרשיניה כמו שדורשין אמוראין דלשם. דלית להו בקר שני לשריפתו. ע"כ הגה"ה:)**

ויהא נאכל לשני לילות ויום אחד וא"ת ואימא ליום ולילה כתודה, ויש לומר דיש להקישו לשלמים משום דמותר הפסח קרב שלמים ועוד דלא קאמר שיהא נאכל ממש אלא שלא יהא נפסל עד יום שני:

והני תנאי כהני תנאי כו'. וא"ת וכי חולקות דרשות זו על זו, דלעיל מפיק לה מלילה וחפזון והכא מפיק ליה מתזבח הפסח בערב, יש לומר דמשמעות דורשין איכא בינייהו, ורבי אמר דלא פליגי, אלא כל אחד מיישב פסוק דמשנה תורה לפי סברתו:

דף ט:

בעל כרחם דמצרים לפי שלא היו ישראל רוצים לצאת

וינצלו את מצרים. משמע שהסירו מן המצולה כל מה שבה והם הדגים. וכן ריקנו אותם מן ממונם. ומאן דדריש וינצלו כמצודה דריש וינצלו כמו וינצדו, ויש מהפכים וגורסים במצודה דגים כמו מצודת דגים ובמצולה דגן ולא נהיר דמה שייך דגן למצולה שהוא עמקי ימים:

אלא בין תכלת שבה ללבן שבה. פירש"י ז"ל דקאי אגבבא דעמרא שנתנוהו ביורה ולא נקלט הצבע יפה בכל מקום, ואין נראה לרבי דהא בברייתא לא קתני לגבבא שאין זה לשון הברייתא, ועוד דמשמע במנחות פ' התכלת דמיירי בציצית, דקאמר ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת ואיזו זו ק"ש, כדתנן מאימתי קורין את שמע בשחרית משיכיר בין תכלת ללבן וא"כ ע"כ הכי פירושו משיכיר בין חוליא של לבן לחוליא של תכלת המוטל בציצית וכן מוכח בירושלמי דפרקין כיני מתניתין בין תכלת שבה ללבן שבה ודבר מועט הוא ומוטל בין שתי חוליות של תכלת ואינו ניכר כמו שתי גבבות זו מזו, מאי טעמא דרבנן וראיתם אותו מן הסמוך לו ומאי טעמא דר"א וראיתם אותו כדי שיהא ניכר בין הצבעים. פירוש בין תכלת לכרתי, וכן פירש בערוך בערך של תכלת:

אחרים אומרים כדי שיראה חברו ברחוק ד' אמות. והאי אחרים לאו היינו ר' מאיר דלעיל, וכי האי גונא איתא לקמן בפ' ג' שאכלו דקאמרי איזה עם הארץ. וכן בסוטה פ' נוטל, וכן יש בפ"ק דבבא בתרא יש אומרים שאינו ר' נתן שנזכרו שם עם ר' נתן גבי איוב. ירושלמי מה אנן קיימין אי ברגיל אפי' רחיק כמה חכים ליה ואי בשאינו רגיל אפי' קריב נמי גביה לא חכים ליה. אלא אנן קיימין ברגיל ואינו רגיל דאזיל ליה לאכסניא ואתי לקייצין:

לתפלה כאחרים. פירוש לתפילין תימא אמאי שבקיה לציצית ונקט תפילין שיש אומרים במנחות ס"פ הקומץ שמצותן בלילה, דהלכה ואין מורין, ושבקיה לציצית דקיי"ל כר' שמעון דאמר מצות עשה שהזמן גרמא היא ואין מצותן אלא ביום, מיהו אומר רבי כי יכול להיות שזמן ציצית נמי הוי לאחרים משיכיר בין תכלת שבה ללבן שבה, כדאמר במנחות פ' התכלת ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת ואיזו זו ק"ש. מ"ר:

לק"ש כוותיקין דא"ר יוחנן וותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה. וא"ת על מה אנו סומכין שאנו קורין אותה אחר הנץ החמה, נהי דא"ר יהושע עד ג' שעות ואמר רב יהודה אמר שמואל לקמן הלכה כר' יהושע הא אביי אמר לק"ש כוותיקין והוא בתראה, ואומר רבי דותיקין נמי מודו דזמנה עד ג' שעות, אע"פ שהיו ממהרין אותה לקרות עם הנץ החמה, והכי מוכח לקמן בסוף גמ' דמי שמתו, דקתני במשנה על בעל קרי ירד לטבול אם יכול לעלות ולהתכסות עד שלא יהא הנץ החמה יעלה ויקרא, וקאמר בגמ' לימא תנן סתמא כר"א דאמר עד הנץ החמה אפי' תימא כר' יהושע דילמא כוותיקין דא"ר יוחנן וכו', משמע בהדיא שהם סוברים כר' יהושע, ומוכח נמי דגומרין אותה עם הנה"ח היינו קודם הנץ החמה, דמוקי המשנה שצריך לקרותה קודם הנץ החמה כוותיקין, ואביי נמי לא נקט לק"ש כוותיקין אלא לומר דאע"ג דהלכה כאחרים לק"ש צריך לאחרו מעט קודם הנץ החמה כוותיקין כדי שיסמוך גאולה לתפלה וכו', וכן הדין שזמן ק"ש מתחיל כאחרים וזמנו עד שלש שעות כר' יהושע, אלא שוותיקין מקדימין למצות ומשכימין לקרותה קודם הנץ החמה כדי שתהא תפלה ביום אחר הנץ כדכתיב ייראוך עם שמש שהוא אחר זריחת השמש, ומן הדין היה להקדימה כאחרים שאז הוא זמן קימה. וכן לתפלין דלא חיישינן תו שמא יפיח בהם כיון שהוא זמן קימה אלא שמאחרין אותה עד מעט קודם הנץ כדי לסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום וכן משמע בירושלמי דקאמר מ"ד כדי שיהא רואה את חברו ברחוק ד' אמות ויכירנו כמ"ד בין תכלת ללבן, אבל אמרו מצותה עם הנה"ח כדי שיסמוך וכו' וזהו כפירוש רבי, ולקמן נמי בפ' תפלת השחר מוכח דהאי ייראוך עם שמש אתפלה קאי גבי מתפלל עם דמדומי חמה דכתיב ייראוך עם שמש ואתפלת מנחה קאי התם, ואל תתמה דעם הנץ החמה משמע קודם, ועם שמש משמע אחר הנץ החמה, דהיינו אחר זריחת השמש, דעם בסמוך משמע, כמו ערב שבת עם חשכה, וגם עם שמש משמע בשעת זריחה, והא דאמר לקמן בפ' תפלת השחר דקאמר במשנה תפלת השחר עד חצות, ופריך בגמ' מהא דתנן מצותה עם הנץ החמה. פירוש מצותה דק"ש עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה, ומשני ההיא כותיקין, מיהו אע"פ שאינו יכול להמתין ק"ש בברכותיה עד חצות ואינו יכול לסמוך גאולה לתפלה, מ"מ שכר תפלה בזמנה יהבי ליה עד חצות, ולא תיקשי הא דאמרינן ביומא פ' אמר להם הממונה אף היא עשתה נברשת של זהב בשעה שהחמה זורחת בה ניצוצות יוצאין ממנה וידעו כל העם שהגיע זמן של ק"ש, ואמר אביי לשאר עמא דבירושלים משמע שאינו מתחיל עד לאחר הנץ, והא לא אשכחן שום תנא שיקבע זמן אחר הנץ, אלא ודאי הוקבע אותו זמן לצבור, לפי שאינן יכולין להקדים ולמהר כוותיקין כי רוב בני אדם אינם בקיאים לכוין, וא"ת והא"ר שמעון בן יוחאי משום ר' עקיבא לעיל פעמים שאדם קורא כו' אחד קוד' הנץ החמ' ואחד אחר הנץ החמה ויוצא בה א' משום לילה וא' משום יום, ופוסק ריב"ל כרשב"י שאמר משום ר' עקיבא אלמא קודם הנץ החמה לילה הוא, ותחלת זמנה דיום הוי אחר הנץ כאותה משנה דיומא, וי"ל דאפילו פליג ריב"ל אאביי הלכה כאביי דפסיק כותיקין דהוא בתראה, ועוד י"ל דלא פסיק ריב"ל כרשב"י אלא במה שסובר שקודם הנץ החמה יוצא בשל לילה, כדקאמר בתר הכי דלא בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר דהנהו זוגי דרבנן דאשתכור וכו' אבל במה שתחלת זמנו דיום אחר הנץ לא פסיק כלל, אי נמי יש לומר דאפי' ר' שמעון מודה שזמן ק"ש של יום קודם הנץ החמה, והא דלא נקט פעמים שאדם קורא ק"ש שני פעמים קודם הנץ ויוצא בשל יום ובשל לילה, והוי רבותא טפי איכא למימר דבעי לאשמעינן שאינו יוצא בשל לילה אחר הנץ, ואפי' נאמר דר"ש סבר דזמן ק"ש הוי אחר הנץ מ"מ אין נכון להעמיד המשנה דיומא כר"ש, ודלא ככל הני תנאי, דא"כ היה לו לגמ' דיומא לדקדק כך ולהעמידה כרשב"י אליבא דר' עקיבא, ורבינו תם פירש בתשובתו להה"ר שמשון בן ה"ר יוסף, דזמן ק"ש הוי אחר הנץ החמה כההיא משנה דיומא, וכרשב"י דאמר משום ר' עקיבא, דפסק ריב"ל כותיה דשל יום הוי אחר הנץ החמה, והותיקין היו ממהרין שלא כדין קודם הנץ החמה כדי שיסמכו גאולה לתפלה ונמצאו מתפללין ביום ובשביל חביבות התפלה שתהא עם השמש היו ממהרין ק"ש, ואע"ג דתפלות כנגד תמידין תקנום והתמיד היה קודם הנץ החמה, מ"מ זמנה של תפלה בשעת הנץ עם השמש והיינו דפריך בפ' תפלת השחר ורמינהו מצותה דק"ש עם, הנץ החמה כדי לסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום פי', ולא עד חצות דזמן תפלה עם הנץ החמה משמע ליה דקא מיירי בחביבות התפלה ולא בעיקר ק"ש, ולהכי לא פריך מיניה גבי ק"ש שהיה יודע שהיו קורין אותה שלא כדין מפני חביבות התפלה וממהרין אותה קודם זמנה והכי אית ליה לר"ש משום ר' עקיבא דזמנו הוי אחר הנץ, ופסיק ריב"ל כוותיה וכן משנה דיומא, מיהו קשה לשון מצותה דקאי אק"ש משמע שזהו המצוה ועיקר הזמן, וגם אביי דבתראה הוא פסק כאחרים וכותיקין, ורבינו יעקב פירש דאביי סימנא בעלמא נקט, כלומר סמוך להנץ החמה כמו שעושים ותיקין יש לו לעשות אך הם מקדימין מעט קודם הנץ, ואביי קאמר אחר הנץ כמשנה דיומא, ואמר נמי במגלה פ' הקורא ואין טובלין אלא ביום וכן שומרת יום כנגד יום לא תטבול עד הנץ החמה וכולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר, אלא דבר שמצותו ביום מצותו עם הנץ החמה, אבל קשה לפרש כן שאביי יאמר לק"ש כותיקין וליה לא ס"ל, והא דאמר לקמן בגמ' דבשחר מברך דזמן יוצר אור לא מטא בעמוד השחר כשהיו קורין אותו אנשי משמר לא בעי למימר דלא הוי עד הנה"ח דהוי ה' מילין לאחר עמוד השחר אלא יכול להיות בזמנים השנויים במשנתנו שאז צריך לומר יוצר אור. ובתוספות ה"ר יוסף שפירש לפני רבינו שמואל משמע שסובר כפירוש רבי, ור"ח פירש דהאי גומרין קוראין ופוסק דזמן ק"ש מהנץ החמה עד ג' שעות כר' יהושע, ומפרש ייראוך עם שמש שיקבלו עליהם עול מלכות שמים, ואינו נראה דלישנא דכדי שיסמוך גאולה לתפלה, משמע דמיירי בעיקר תפלה וגם קרא דייראוך עם שמש מוקמינן ליה גבי תפלה פ' תפלת השחר, ועוד דלשון גומרין לא אתי שפיר ושמא יש לפרש שלא היו גומרין אותה בעונתה וכדפירשנו (לקמן בפ"ב) ניחא טפי. מ"ר:

כל הסומך גאולה לתפלה אינו ניזוק כל היום. פירוש כותיקין דוקא, והכי משמע לישנא דבסמוך זימנא חדא סמיך גאולה לתפלה וכו':

אלא אפי' לקראת מלכי אומות העולם וכו' בירושלמי דפרקין מצוה לראות גדולי מלכות וכו', משמע אפי' גדולי אומות העולם קאמר:

מכדי יהיו לרצון אמרי פי וכו' נימריה מעיקרא. וא"ת ומאי קושיא יותר נכון לומר ה' שפתי תפתח מעיקרא, ויהיו לרצון בסוף שכתוב בסוף המזמור, ויש לומר דדרשינן בירושלמי סמיכת גאולה לתפלה מדכתיב ה' צורי וגואלי וסמיך ליה יענך ה' ביום צרה על כן נכון היה לומר אותו תחלה דהוי וגואלי סמוך לתפלה, רבינו אלחנן:

אשרי האיש ולמה רגשו חדא פרשתא היא. מכאן קשה לפירש"י שפירש במגילה פ"ב גבי ברכות השנים ודוד כי אמרה בפרשה תשיעית אמרה, וא"ת שמינית היא אשרי האיש ולמה רגשו תרתי נינהו, דהכא ד מוכח דחדא נינהו אלא יש לפרש למה ה' תעמוד מרחוק שיש שם פרשה, הויא תחלת המזמור:

דף י.

כל פרשה שהיתה חביבה כו' פתח באשרי לאו דוקא נקט אשרי אלא לישנא דקמייתא נקט כלומר חתימה מעין פתיחה כמו אותן שמתחילין בהללויה, ומסיימין בהללויה וכן הודו וכן אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ, וכן כיוצא בהן, וכן הוא דרך שבח יותר, ולכך תקנו חכמי' ברוב ברכו' מעין פתיחתן סמוך לחתימתן ודלא כפיר' ה"ר יוסף. חטאים כתיב אע"ג דהיינו נמי חוטאים דהא לא קרינן חטאים בחטף פת"ח. מ"מ מדשני קרא ולא כתב חוטאים, דריש ביה חטאים כמו עונות, וכן שמא יש לדרוש בחרב ימותו כל חטאי עמי מדלא כתיב חוטאי:

מעשה דשאול הוה ברישא. שמא היה יודע שיש הרבה בתורה אין מוקדם ומאוחר, אלא הני תרי עניני הוו כחד ענינא קא בעי, ורבינו שמואל פירש לפי הפשט דסמיך מעשה דאבשלום ללמה רגשו גוים שהיה בתחילת מלכותו לפי פשטו כדכתיב וישמעו פלשתים כי משחו את דוד ויעלו פלשתים לבקש את דוד שהיו רוצים להעבירו ממלכותו לפי שהיה עבד לאכיש ואבשלום כמו כן רצה להעבירו ממלכותו, אבל בימי שאול לא היה מלך:

מסיפא דענינא תוסף רוחם. ולא גרסינן מרישא דענינא. כך מקובלני מבית אבי אבא. אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים כדכתיב בדברי הימים וישא דוד את עיניו וירא את מלאך ה' עומד בין השמים ובין הארץ, וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים, וכתיב ויפלו דוד והזקני' מתכסים בשקים ובקשו רחמים:

דף י:

שסמך גאולה לתפלה משום הך מילתא מייתי לכולה מלתא דחזקיהו

וגנותי על העיר הזאת. אחר שחלה חזקיהו כתיב:

שלא ראתה קרי עליהם. וא"ת מאי האי דקאמר לעיל שהאשה מכרת באורחין יותר מן האיש דלמא היינו לפי שראתה הסדין, ויש לומר דמ"מ נתנה לב להכיר ולראות יותר מבעלה שלא נתן לב:

בהוד יופיה. זה כתוב אחר כך כשהלכה אל אלישע שיחיה בנה, אבל כענין הזה הכירה בו מתחלה:

רגל ישרה. פירש"י ז"ל דדייק מדכתיב רגל דמשמע תרווייהו כחד רגל, אי נמי י"ל מדכתיב ישרה, שמכוונות רגליהן ומיישרות. בירושלמי דפרקין פליגי בה רי אמורא חד אמר ככהנים דכתיב לא תעלה במעלות על מזבחי, כלומר שאין להם להרחיב את פסיעותיהן אלא מהלכין עקב בצד גודלו, חד אמר כמלאכים דכתיב רגליהם רגל ישרה, מכאן נראה לרבי דהא דאמרינן בסוכה אמרו עליו על בנה של מרתא בת בייתוס שהיה נוטל שתי יריכות משור גדול הלקוח באלף זוז והיה הולך עקב בצד גודל, שלא להראות כחו היה עושה כן אלא שכן יש לו ללכת כשאר כהנים:

מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה מספקא ליה לרבי. אי בעי למימר עד חצות כשיעור תפלה, ועד ד' שעות לר' יהודה, או כל היום כולו לא הפסיד:

גדול הקורא ק"ש בעונתה יותר מעוסק בתורה. וא"ת מאי איריא ק"ש אפי' תפלה נמי דקיי"ל בפ"ק דשבת דכמו אנן מפסיקין בין לק"ש בין לתפלה. יש לומר כמו ר' שמעון ב"י וחבריו קאמר התם שהיו מפסיקין לק"ש ולא לתפלה, אע"פ שהיתה תורתם אומנותם, והשתא נקט דוקא ק"ש, אי נמי ה"פ גדול הקורא ק"ש בעונתה מתלמוד תורה פעם אחרת, דלתלמוד תורה בעידן ק"ש אין זה חידוש אי ק"ש עדיפא, דאפילו תפלה נמי דזמן תפלה לחוד וזמן תורה לחוד וה"ק מכאן ואילך לא הפסיד כקורא בתורה אחר ג' שעות, אבל בעונתה עדיף מקורא בתורה שלא בשעת ק"ש:

מתני' בש"א בערב כל אדם יטה ויקרא. ואע"ג דאמר לעיל בריש פרקין דפריש מילי דשחרית מ"מ פתח כאן במילי דערבית משום דמייתי קרא דבשכבך:

דף יא.

אי הכי אפי' כונס את האלמנה נמי. פי' כיון דאסיקנא דאפי' הולך לדבר מצוה פטור, א"כ אפי' כונס את האלמנה נמי, דלא גרע מהולך לדבר מצוה:

חוץ מן התפילין שנאמר בהן פאר. פירש"י ז"ל ואבל מעולל באפר קרנו, ובמועד קטן בפ' בתרא מפיק לה מדאמר ליה רחמנא ליחזקאל פארך חבוש על ראשך מכלל דכולי עלמא אסור, וא"ת א"כ מאי האי דקאמר התם אבל אסור בדברי תורה מדקאמר רחמנא ליחזקאל האנק דום, ואמאי לא אמרינן מדקאמר רחמנא ליחזקאל האנק דום מכלל דכ"ע שרי, ויש לומר שה"ק לא בא להחמיר על יחזקאל אלא להקל עליו, ויש מפרשים קרא הכי האנק דום אבל מתים לא תעשה, כלומר בדברי תורה לא תדום ולא תעשה אבילות של מתים מזה כי אם אתה מותר בדברי תורה

א"ל זקנך מגודל. א"ל יהא כנגד המשחיתים, כלומר כנגד המינים שהם משחיתים את זקנם. ורש"י ז"ל פירש בענין אחר, עשה כדברי ב"ש עשה עשה כדברי ב"ה עשה, וא"ת מאי קאמר אי קודם בת קול אמאי קאמר רב יוסף לא עשה כלום ואי לאחר בת קול אמאי קאמר עשה כדברי ב"ש עשה, ועוד אמאי לא מוכח מהך ברייתא דעשו ב"ש כדבריהם, ועוד ממתניתין נמי היה יכול להוכיח כן, מדעשה ר"ט כדברי ב"ש, ועוד מאי שייכא הכא הך פלוגתא מבכל התלמוד, אך יש לדחות משום דמייתי עלה מתניתין. ומ"מ נראה בעיני לפרש דהכא דוקא לגבי ק"ש דהכא שייכא הך פלוגתא ואפי' לאחר בת קול דהא ב"ה נמי מודו שיכולין לקרותה מוטין ועומדין, ואין נראה כחולק עליהם, ורב יוסף אמר דאפילו הכי לא עשה ולא כלום כמו שאנו אומרים לקמן גבי ר' יוחנן בן החורנית שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית שאמרו לו שלא קיים מצות סוכה אע"פ שאינו אסור מן התורה אלא מדרבנן גזרה שמא ימשך אחר שלחנו אבל מ"מ הוא יושב בסוכה, ואפ"ה לא קיים מצות סוכה, ה"ה נמי גבי ק"ש שלא יצא כלל ורב נחמן בר יצחק אמר אפי' בכי האי גונא נמי חייב מיתה מדר' טרפון ולהכי לא מייתו מינה ראיה דעשו ב"ש כדבריהם דהרואה אותו מוטה אינו אומר שעשה כן לעבור על דברי בית הלל, וכי האי גונא משני התם בפ"ק דיבמות:

הרואה אומר מלאכה הוא דלית ליה. הרואה אומר לאפושי אוירא הוא דעבד:

ב"ש פוסלין. בפ"ק דסוכה מפרש דבתרתי פליגי בסוכה גדולה שישב סמוך לפתח ובסוכה קטנה שאינה מחזקת אלא ראשו ורובו, מדנקט לשון פוסלין ומכשירין ולא נקט אוסרין ומתירין:

אחת ארוכה ואחת קצרה. פירש"י אשתים דלאחריה דערבית קאי. אמת ואמונה ארוכה והשכיבנו קצרה וקשה לרבינו תם דמה קוצר ואורך יש בזו יותר מבזו, ועוד היאך אנו אומרים אור יום הנף בהשכיבנו והלא קצרה היא, ועוד הכי הו"ל למיתני ושתים לאחריה וארוכה לא יעשה קצרה וקצרה לא יעשה ארוכה, ועוד מאי שנא משל שחר ושלפניה שכולן שוות, ועוד דלא מדכר לה בתוספתא בהדי קצרות, ובשביל שהיה נזכר במשנה לא היה נמנע מלהזכיר בתוספתא, ועל כן פירש רבינו תם דלאו אדלעיל קאי אלא מילתא באפי נפשה אחת ארוכה וכו' כלומר בין ארוכה בין קצרה, כמו אחת בתולות ואחת בעולות, הן שוות שאין רשאין לשנות ממטבען כדמפרש ואזיל, מקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך כמו ברכת הפירו' וברכת המצות וברכו' המזון, כמו שמונה אותם בתוספתא דברכות, מכאן שאין אומרים אות מבראשית הוכתרה, שאומרים בברכת הזן, מיהו נראה לרבי דברכת הזן לא הוי ברכת זימון שאין זה אלא נברך שאכלנו משלו אבל בברכת הזן יכול להאריך, ולא שייכי מידי להא דאמרינן בפ' ג' שאכלו עד היכן ברכת זימון וכו' עד הזן וכו' כמו שנפרש לפנים בעז"ה ושפיר אמרינן אות מבראשית, ועוד אומר רבינו תם דפירש"י שפירש ארוכה אמת ואמונה ליתא, דהא אמרינן לקמן בפ"ב אמר אני ה' אלהיכם צריך לומר אמת לא אמר אני ה' אלהיכם אין צ"ל אמת, והא בעי לאדכורי יציאת מצרים דקאמר הכי מודים אנחנו לך ה' אלהינו שהוצאתנו מארץ מצרים והוצאתנו מבית עבדים ועשית לנו נסים וגבורות ושרנו לך מי כמוכה וכו', ואלילה קאי הרי שאין לך קצרה יותר מאמת ואמונה ועוד פירש רבינו תם אחת ארוכה ואחת קצרה, אאמת ואמונה קאי כלומר בין ארוכה בין קצרה שכשאומר פרשת ציצית אומר אמת והוי ארוכה וכשאינו אומר פרשת ציצית אומר מודים אנחנו לך כדאיתא לעיל והויא קצרה, והא דתניא בתוספתא דברכות למה אמרו אחת ארוכה ואחת קצרה מקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך, כלומר למה הוזכר במשנה אחת קצרה כלומר בין ארוכה ובין קצרה, מקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך וכו' ובכולהו מקצרין ומאריכין לבד מאותן ברכות שמונה בתוספתא:

והא דאמרינן לא ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש, אחרונות פירש ר"ת וה"ג ור"ח דהיינו דוקא צורכי יחיד אבל צרכי צבור שרי דהא כל שלש אחרונות צרכי צבור נינהו ועם מה שעבד מסדר שבח לפני רבו יכול לישאל צרכי צבור שהם רבים דהיינו שבח וכבוד הרב שרבים צריכים לו שכן מצינו בעבודה והודאה ושים שלום ויעלה ויבא שכולם צרכי רבים הם, ועוד אל ישאל אדם צרכיו, כמו אל יפיל אימה יתירה בתוך ביתו, וכמו אל יתפלל אדם אלא בבית שיש בו חלונות, וכמו אל יוציא עצמו מן הכלל וכן אל יעמוד אדם במקום סכנה, ורוב שב ואל תעשה כגון אלו אינן דוקא ואי עבד עבד, ומה שכתב בה"ג גבי ההיא דאל ישאל אדם וכו' לא בג' ראשונות ולא בשלש אחרונות, מכאן איכא רבנן דנהיגי דלא אמרי זכרנו בריש שתא, אין נראה כלל, דהא צרכי רבים של כל ישראל שפיר דמי כדפרישנא ומטעם זה אנו נוהגין לומר קרובות בג' ראשונות, וכבר נחלקו בהן ר' יוסף טוב עלם ור' אליהו הזקן ועלתה בידם מותר ומצוה מן המובחר וגם ר' אלעזר הקליר ייסד קרובות, שהיה מארץ ישראל ומקרית ספר ובימיו היו מקדשין על פי הראיה ותנא היה, וראיות יש מדאמר בפסיקתא כד דמך ר"א ב"ר שמעון קרא עליו דורו מכל אבקת רוכל דהוה תנא וקורא ופייטן ודרשן ולעולם לא תמצא שיסד שום קרובה ביום שני, ואותה של יום שני של סוכות כתוב עלה במחזורים ישנים קדושתא כעין קלירית, ואחות אשר לך כספה, שאנו אומרים ביום שמחת תורה, נעשית ליום טוב ראשון של גשם תדע שמזכיר טל בברכת מחיה המתים ואלו היה ליום אחרון היה מזכיר גשם, וכל האומר שעשה הוא אומן שלא קם כמותו, אינו אלא טועה, וכל אותם פרשיות שבמגלה בגמ' בימים טובים שנים אינו מזכיר, ומצאתי בפסיקתא שבתחלתו היה מוליך משאות, ואוכל מלא התנור פת, פעם אחת כעס עם הסוחרים והשליכם עם משאם ועם חמוריהם על הגג, ושמא על שם אכילתו נקרא קלירי, ובההיא שעתא תיקן קרובות הללו, ושוב נעשה תלמיד חכם כדאיתא התם בפסיקתא, ואפי' אם תאמר שלא היה ר' אליעזר ב"ר שמעון, אלא אחר היה, מ"מ משמע שמקרית ספר היה, ובימיו היו מקדשין על פי הראיה, ובכמה מקומות חולק על תלמוד שלנו, ותופס שיטת ירושלמי, וא"כ עליו יש לסמוך לומר קרובות ופיוטין, ועוד משמע בפ"ק דע"ז, דאל ישאל אדם צרכיו משמע צרכי יחיד דקאמר אעפ"י שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה וכו' אבל אם יש לו חולה בתוך ביתו אומר בברכת חולים, אם צריך לפרנסה אומר בברכת השנים, דהיינו צרכי יחיד לעצמו אבל ג' ראשונות צרכי רבים דכל ישראל נינהו, ולפיכך האריכו בהם בקדושת היום שזהו כבוד ושבח לרב שכל ישראל צריכי' רחמיו כפיר"ת מ"ר:

מיהו אם ר' אליעזר קלירי הוא ר' אליעזר בר' שמעון מצינו שחולק בפיוטו על ר' אליעזר ב"ר שמעון שהרי יסד בפ' החודש מועד מזמן לנדגלין, נועדים בו עצימה צידי רוגלים. ספור הוא למלכים ולרגלים, פירוש דפסח הוא ראשון לרגלים לענין בל תאחר, ואיהו פליג אדאבוה בפ"ק דראש השנה, דבחג הסוכות דוקא עובר בבל תאחר, ושמא מ"מ יסד בפיוטו אליבא דהלכתא, דס"ל כאבוה ר"ש בן יוחאי דאמר שלשה רגלין כסדרן וחג המצות תחלה:

דף יא:

כדי להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה וכו שמעתי בשם רבינו אליהו משום דאמרינן בחולין פ' כסוי הדם א"ל מינא לרבי מי שיצר הרים לא ברא רוח מי שיצר רוח לא ברא הרים דכתיב יוצר הרים ובורא רוח א"ל שטיא שפיל לסיפא דקרא דכתיב ה צבאות שמו הכא נמי הא כתיב יוצר אור ובורא חשך לכך אנו מזכירין אותן יחד לומר שיוצר אחד בראם

תניא נמי הכי אין אומרים אהבה רבה אלא אהבת עולם. **( הגה"ה א"ה כ"ה גם גירס' בעל ה"ג ור"ח ור"י אלפסי והרמב"ם ז"ל:)** מ"מ כתבו הגאונים ז"ל שיש לנו לקיים דברי שניהם, ונהגו לומר בשחרית אהבה רבה ובערבית אהבת עולם וגם סתם התלמוד מזכיר לקמן אהבה רבה בשל שחרית:

משקרא ק"ש אינו צריך לברך שכבר נפטר באהבה רבה. אעתיק תשובת רבי שהשיב לרבינו אשר מלוניל, ירושלמי השכים לשנות קודם ק"ש צריך לברך לאחר ק"ש אינו צריך לברך וא"ר בא והוא ששנה על אתר, ולהכי מיבעיא ליה למר מי שבירך ועסק בתורה והלך לעסקו או לצרכיו וחוזר ועוסק בתורה צריך לברך או לא, מי אמרינן מידי דהוה אמניח תפלין שמברך עליהן בכל שעה שמניחן או לא, ואם לא היה המנהג שלא לברך לא היה מסופק אבל בשביל שנוהגין שלא לברך הוא מסופק אם יש לסמוך על המנהג או שמא מנהג בטעות הוא, ודאי משמע מתוך הירושלמי שצריך לחזור ולברך לכאורה. אבל מתוך המנהג נראה כי הירושלמי לא הצריך והוא ששנה על אתר אלא בנפטר באהבה רבה דלא אתחזיא אהבה רבה לשם ברכת התורה אלא כששונה על אתר אז היא נראית ברכה לשם עסק תורה כמו לשם ק"ש ואז לא יצטרך לברך כל אותו יום אפילו יפסוק ויחזור ויעסוק דכל המברך על התורה אין לחזור ולברך בשביל הפסק שבאמצע העסק ולכך הוצרך לומר והוא ששנה על אתר על הנפטר באהבה רבה ולא על כל מברך ברכת התורה, אבל אם בכל ברכת התורה היה כן הדין היה לו להשמיענו בעלמא דהפסק שיפסיק באמצע העסק יצריכנו לחזור ולברך וכש"כ הנפט' באהב' רבה, אי נמי יש ללמוד מתוך המנהג מדלא פירש כן בתלמוד שלנו חולק הוא בזה על תלמוד ירושלמי, דאל"כ היה לו לחלק כמו שמחלק בירושלמי, אי נמי אפילו אם תימצי לומר שאינו חולק וצריך לחזור ולברך גם לתלמוד שלנו וגם תאמר שאפי' בירך ברכת התורה והפסיק באמצע העסק שצריך לחזור ולברך, איפשר בני אדם שתדירין לעסוק בתורה וממהרין עסקיהן לחזור וללמוד ותדיר דעתם לחזור עוד ללמוד אין הפסקם חשוב הפסק לענין ברכה זאת, וכבר שאלתי מרבינו תם מנוחתו כבוד, על ברכת הסוכה אם צריך לברך כשנכנס לישן בה כי הייתי מחשב כי אין צריך לברך כי שמא לא יוכל לישן בה וכשהוא ממש סמוך לשינה אין יכול לברך מפני השינה שקפצה עליו ולכך נהגו שלא לברך, והשיבני כי על כל מצות סוכה שקיים מסעודה אחת ועוד סעודה אחרת כגון שינה וטיול ושנון ברכת לישב בסוכה שבירך בסעודתו פוטרתו מלברך עליהם, ואם שם אין צריך לברך על השינה מטעמו של רבינו יעקב ואפי' הסית דעתו משינה והלך למלאכתו ושוב נמלך לישן, כש"כ בכאן שדעתו כל שעה לחזור אל הלמוד שיש לומר מתוך המנהג שלא יצטרך לברך, ועל הטיול ועל השנון לא שאלתי ממנו כי אם על השינה לפי שבשינה מצינו שאסור לישן חוץ לסוכה שינת עראי והחמירו בה יותר מבאכילה שאכילת עראי מותרת חוץ לסוכה, וכיון דברכינן על האכילה כש"כ על השינה אלא א"כ יהא טעם לחלק אבל בטיול ושנון לא מצינו איסור חוץ לסוכה, ואמנם בפסקי ה"ר שמעיה תלמידו של רבינו שלמה ראיתי שכתב על רבינו שלמה ז"ל, כשמשכים רבי לעסוק בתורה מברך ברכת התורה וכשהולך אחרי כן לבית הכנסת ואומר ברכות ופסוקי דזמרה חוזר ומברך ברכת התורה כמו באותן הימים שלא היה משכים ללמוד, ונותן טעם לדבר שכמו שהקורא בתורה מברך על התורה ולא חשיבא ברכה לבטלה אעפ"י שכבר בירך קודם שקרא פרשת קרבנות ואיזהו מקומן ור' ישמעאל ה"ה נמי הכא דלא חשיבא ברכה לבטלה, ואלו הביא הירושלמי טעם לדבריו לומר שבשביל שהפסיק חוזר ומברך על זה לא נפלאתי, אבל תמהתי על טעם זה אם אמרו רבינו שלמה ז"ל כי בלא טעם של הפסק שיזקיקנו לחזור ולברך א"כ יברך כמה פעמים כי למה לא תהיה ברכה לבטלה דלא דמי לעומד וקורא בתורה כי אותו אפי' אם בירך מיד על עסק התורה שעסק בפני עצמו צריך הוא לחזור ולברך על קריאתה בצבור כי נתקנה שם ברכה לפניה כמו שנתקנה לאחריה, וכמו שנתקנה ברכת אשר בחר בנביאים טובים על ההפטרה, ועוד אפי' במקום דשייכא ברכה אפי' בספר תורה הקפידו שלא לגרום ברכה שאינה צריכה גבי ובעשור דחומש הפקודים קורא על פה, כן השיב רבי:

הכי גרסינן בסדר רב עמרם למקרא צריך לברך ולמשנה אין צריך לברך, ור' אלעזר אומר אף למשנה צריך לברך אבל לתלמוד א"צ לברך, ור' יוחנן אמר אפי' לתלמוד דא"ר חייא וכו' פירוש מדרש חלופי תלמוד, ובפ"ב גרסינן לתלמוד ולא גרסינן למשנה:

הכי גריס ר"ת ור' יוחנן אמר והערב נא וכו', לפי שרגיל ר"ת לפרש דכל היכא שהברכות שלפניהם קצרות, אפי' ברכה הסמוכה לחברתה פותחת בברוך כגון ברכות של הבדלות וכן אותן ברכות של שחרית, א"כ הי' צריך לברכת הערב לפתוח בברוך כי אותה שלפני' היא קצרה. אבל ר"ת היה אומר כי אין זה כי אם סיום של ברכת אקב"ו לעסוק בדברי תורה ואינם כי אם שתי ברכות, אבל פירושו לא יתכן כמו שפי' בערבי פסחים ובכתובות, וצריך עיון בסדר רב עמרם אם מונה אותן ג' ברכות, ולקמן בפ' ג' שאכלו נאריך עליה בס"ד.

תנן התם אמר להם הממונה. פירש"י ז"ל הסגן, ואינו נראה דקאמר בירושלמי על ה' דברים הסגן ממונה ואלו הן אומר לו אישי כהן גדול הגבה ימינך כשהיה מטיל גורלות ביום הכפורים הסגן מימינו וראש בית אב משמאלו והניף הסגן בסודרין ואחז הסגן בימינו והעלהו, לא היה כהן גדול מתמנה להיות כהן גדול עד שנעשה סגן, וכולן מפורשין בסדר יומא על מקומן, על כן נראה דכהן אחר היה ממונה על כך, וכן אמר להם הממונה באו והפיסו צאו וראו אם הגיע זמן שחיטה וכו'. מ"ר:

ה"ג וברכו ג' ברכות אמת ויציב ועבודה וברכת כהנים. ולא היו מתפללים כי אם אותם ג' ברכות ולא כל י"ח ברכות דאפי' זמן ק"ש לא הגיע כדתניא קראה עם אנשי משמר ואנשי מעמד לא יצא, שאנשי משמר מקדימין וכו' אלא היו מתפללין ברכו' אלו כדי שיתקבל קרבנם ברצון וברכת כהנים היינו שים שלום או היו אומרים ממש פסוקי דברכת כהנים כמו שאנו אומרים אותן אחר הודאה לפני שים שלום, אבל נושאין כפיהם לא היו, דא"כ היה לו להאריך כאן על משנה זו כמו שמאריך בתמיד פ' החלו עולין, אלא שבמדינה אומרין ג' ברכות ובמקדש אומרין ברכה אחת וכו', ועוד א"כ הו"ל למיתני בתענית גבי ג' פעמים ביום הכהנים נושאין כפיהם בשחרית ובמוסף וכו' הו"ל למיתני ובמקדש ד' פעמים אחת לפני הקטרה ואחת לאחר הקטרה, אבל בספרים שלנו גרסי' וגם בפי' רש"י וברכו את העם ופירש"י ז"ל עם העם ולא ידענא מאי קאמר דהא אכתי לא הגיע זמן ק"ש כדפרישנא, ור' מאיר שליח צבור יסד בפיוט של תפלה תקח אמת ויציב וברכת כהנים וברכו את העם ברכת כהנים וצריך עיון פירושו:

דף יב.

אלא דנקיט כסא דשכרא וסבר דחמרא הוא וכו', והשתא דלא איפשיטא למסקנא אזלינן לחומרא:

כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה. וא"ת ברכה אחת מעין שבעה ששליח צבור אומר בכל ערב שבת הלא אין בה מלכות, וי"ל דהאל הקדוש שאין כמוהו זהו מלכות, כלומר שהוא אחד בעולמו ואין זולתו:

ואמונתך בלילות ואמרינן במדרש חדשים לבקרים רבה אמונתך שהאדם מאמין בהקב"ה ומפקיד רוחו בידו ומחזירו אליו ומחדש כחו ממה שיגע כל היום, אי נמי כפירש"י:

דף יב:

רב ששת כי כרע כרע כחיזרא וכו ירושלמי תני ר' חלפתא בן שאול הכל שוחחין עם שליח צבור בהודאה ר' זעירא אמר ובלבד במודים ר' זעירא סבר לקרובה כדי לשוח עמו תחלה וסוף וקאמר נמי התם בירושלמי דפ"ק דברכות ר' שמואל בר נתן בשם ר' אחא בר חנינא מעשה באחד ששחה יותר מדאי והעבירו רבי ר' אמי אמר ר' יוחנן העבירו אמר ליה ר' חייא בר בא לא היה מעבירו אלא גער ביה

כרע כחיזרא. פירש בערוך בשם רב האי גאון ז"ל, חיזרא הוא אחד ממיני קוצים שמצוי בבבל וקורין אותו אלחזר וכריעה שלא יכרע מאמצע מתניו וראשו זקוף ועומד כברייתו אפי' בשחותו מחציו אלא צריך שיכוף את ראשו שיהיה כאגמון שכפוף ראשו ולעולם צריך לכוף צוארו עכ"ל הערוך דחיזרא, ובירושלמי דפרקין גבי מודים תני ובלבד שלא ישוח יותר מדאי א"ר ירמיה ובלבד דלא יעביד כהדין חדרונא אלא כל עצמותי וכו' ופירש בערוך בערך חדר והצב למינהו תרגום ירושלמי וחדרונאי כעין פירושו שפירש כי הצב דומה לצפרדע כששוחה שוחה ממתניו וראשו זקוף כברייתו:

זקיף כי חיויא. בפ"ק דב"ק בסופו אמרינן שדרו של אדם לאחר שבעים שנה נעשה נחש והוא דלא כרע במודים דהיינו מדה כנגד מדה לפי שיש לו לכרוע כי חיויא במודים והוא לא עשה כן נעשה נחש:

והלכתא כרבה דאמר המלך הקדוש והמלך המשפט. ומיהו פשיט לן כרבה בכולא תלמודא אלא משום דר' אלעזר קאמר דאם אמר האל הקדוש יצא הוצרך לומר הלכתא כרבה שאמר הלכה המלך הקדוש, ויכול להיות שמודה לר' אלעזר שיצא בדיעבד ואם לא אמר אין מחזירין אותו, אבל רבה חולק על ר"א שצריך לומר לכתחלה המלך הקדוש ולר' אלעזר אין צריך לאמרו אפי' לכתחלה, והא דנקט יצא לפי שאין ר"א מקפיד מה יאמר, או המלך הקדוש או האל הקדוש ורבה מצריך לומר המלך הקדוש לכתחלה, ומזה פוסק התלמוד כרבה אבל בהמלך המשפט מחזירין אותו לפי שהוא משנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות, וכן בזכרנו מי כמוכה אב הרחמים, וכתוב לחיים, וכן בספר חיים וכו' שמוסיפין לומר בעשרת ימי תשובה אומר רבי שמחזירין אותו לפי שהוא משנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות, ואם ספיקא הוא בידו אם אמר ואם לאו יחזור ויתפלל ובין ביחיד בין בצבור מחזירין אותו, ובירושלמי דתענית פ"ק תני התפלל ואינו יודע אם הזכיר א"ר יוחנן חזקה כל ל' יום מה שהוא למוד מזכיר מכאן ואילך מה שצריך מזכיר גבי משיב ומוריד הגשם, וה"ה לכל הדברים שצריך להחזיר בו הוא הדין, ובספר הריא"ף ז"ל ראיתי שפוסק שצריך לומר המלך הקדוש, ואם לא אמר מחזירין אותו דאין הלכה כר' אלעזר, וס"ל דרבה פליג אר"א בדיעבד ודלא כפירושנו:

בקשו לקבוע פרשת בלק בק"ש. ירושלמי מפני מה ב' פרשיות הללו בכל יום, ר' לוי ור' סימן ר' סימן אומר מפני שכתוב בה שכיבה וקימה, ר' לוי אומר מפני שעשרת הדברות כלולים בהן. אנכי ה' אלהיך שמע ישראל ה' אלהינו (ה' אחד). לא יהי' לך אלהים אחרים על פני, ה' אחד. לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, ואהבת וכו' מאן דרחים למלכא לא משתבע בשמיה ומשקר, זכור את יום השבת למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי, רבי אומר זו מצות שבת ששקולה כנגד כל המצות שנאמר ועל הר סיני ירדת ותתן לעמך תורה ומצות ושבת קדשך להם הודעת א"ר אל עזר בר אבינא לומר ששקולה כנגד כל המצות כבד את אביך וכו' למען ירבו ימיכם לא תרצח ואבדתם מהרה מאן דקטיל מתקטיל לא תנאף לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, דא"ר לוי ליבא ועינא תרי סרסורי דעבירה שנאמר תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצרנה, אמר הקב"ה אי יהבת לי ליבא ועינא אנא ידע דאת דידי, לא תגנוב ואספת דגנך ולא דגן חבירך, לא תענה אני ה' אלהיכם אמת וכתיב וה' אלהים אמת מהו אמת שהוא אלהים חיים ומלך עולם אמר הקב"ה אם אתה מעיד על חברך עדות שקר מעלה אני עליך כאלו אתה מעיד עלי שלא בראתי שמים וארץ, לא תחמוד בית רעך על מזוזות ביתך ולא על מזוזות בית חברך:

זו מינות. והאי נמי בכלל ע"ז הוא וליכא אלא חמשה דברים:

מתני' מזכירין יציאת מצרים בלילות, אבל רבנן ס"ל דאין מזכירין דכל ימי חייך כתיב ועיקר גאולה היתה ביום כדאמר לעיל:

דף יג.

אלא שיהיא ישראל עיקר דבכ"מ כתיב בני ישראל:

עד שהיה מספר מעשה ארי פגע בו דוב. לפי שהדוב עז יותר ובעל תחבולות להזיק יותר מארי, ובכך מיישב רבי מאי דאמר בריש ע"ז שאחר מלכות רומי באה מלכות פרס דחשיבה ליה לפי שנמשלה לדוב דכתיב וארו חיוא תנינא דמיא לדוב וגו' וקשה אדרבה מלכות בבל חשיבא טפי שנמשלה לארי, והשתא אתי שפיר, לפי שהדוב בעל תחבולות להזיק יותר כדמשמע הכא:

ר' אלעזר אומר עובר בלאו. ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. ויש לפרש דבר קפרא לא חשיב ליה לאו משום שניתק לעשה דכתיב והיה שמך אברהם. ואידך לא דמי ללאו דנותר שניתק לעשה לפי שמתקן הלאו, ולא נהירא, ומה שהזכיר בר קפרא עשה ולא הזכיר הלאו אי סבר לה לדר' אלעזר משום דלא משמע עשה כל כך אלא קריאת השם, פירש שהוא עשה, בירושלמי דהאי פרקין למה נשתנה שמו של אברהם ושמו של יעקב ושמו של יצחק לא נשתנה, אלו אבותיו קראו אותו בשמו, אבל יצחק הקב"ה קראו יצחק שנאמר וקראת את שמו יצחק:

סליק פרקא קמא בס"ד. בנל"ך ואע"י בילא"ו.

תוכן העניינים

תוספות רבינו יהודה החסיד על ברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה