אור ברסלב
תוספות הראש על גיטין פרק כל הגט › דף כה.

תוספות הראש על גיטין· רבינו אשר בן יחיאל

פרק כל הגט · דף כה.

דף כד:

קטן ואנפיליא פסולין ואינם פוסלין, תימא במאי פליגי שמואל ובני מערבא בקטן, הא פלוגתא דר"מ ורבנן הוא בסוף האשה רבה דתניא עשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול ור"מ אמר עשו חליצת בן ט' כגט בגדול, אבל לרבנן ביאה אין חליצה לא, וכן אמר שמואל התם אמתני' דהחולצת מן הקטן חליצתה פסולה בפ' מצות חליצה אמר שמואל זו דברי ר"מ אבל חכמים אומרים אין חליצת הקטן כלום, ונראה דל"פ בסברת עצמן אלא על לשון המשנה נחלקו דלשמואל משמע ליה הלשון חליצתה פסולה ופוסלת ואתיא מתני' כר"מ ולא משום דסבירא ליה כר"מ, ובני מערבא משמע להו שפיר פסולה ואינה פוסלת ומוקמי מתני' כרבנן:

לאיזו שתצא בפתח מהו, נ"ל דרב הושעיא מספקא ליה בתולה בדעת אחרים אי אמרינן ברירה, ורב יהודה השיב לו דאין חילוק בין תולה בדעת אחרים ובין תולה בדעת עצמו ומיה' קשה לי כיון דידע רב אושעיא ההוא דהאומר לבניו הריני שוחט את הפסח וכו' אפ"ה מאי קא מיבעיא ליה וי"ל משום דאיכא למ"ד שה לבית לאו דאורייתא ואין צריכין מינוי רק לזרזן במצות, ומ"ה הקשה לו ממנה לידע מה ישיב לו:

והדר מותיב ליה תולה בדעת אחרים, עליה אינו כ"כ תימה כי לפי דבריו קשיא לו:

דתניא הלוקח יין, מהא ברייתא דמיתנייא פלוגתא דר' יהודה ור' יוסי ור"ש, אבל משנה א' יש במס' דמאי ולא מיתנייא התם אלא מילתא דר"ם לחודיה, אע"פ שגזר ר"מ על יינם כדאמרינן בפ"ק דחולין זו נשנית קודם גזירה, ור' יוסי ור"ש אע"פ דס"ל פ' ר' ישמעאל כותיים גירי אריות הם דאמרינן תורמין משל עכו"ם על של כותיים ומשל כותיים על של עכו"ם, מ"מ כיון דפרשי מע"ז יותר משאר עכו"ם ומחזיקים בתורה שבכתב כשגזרו על יינם של עכו"ם לא גזרו על יינם של כותיים, ואע"פ שגזרו על פתם כמו לר"מ קודם שגזר על יינם היה יינם מותר ופתם אסור, או א"ג מיירי הכא במטהר יינם של כותיים:

שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הם תרומה, אע"פ שע"כ לא נחשדו על התרומה, כדאיתא בסוטה, כותיים אפי' תרומה אינם מפרישין, ואע"ג דאמרינן בפ"ג שאכלו הני כותאי עשורי מעשרי דבמאי דכתוב באורייתא זהירי, היינו בתבואה שרוצין לאכול אבל מה שמוכרין אפי' תרומה גדולה אין מפרישין, דמה איכא למימר דלפני עור לא תתן מכשול, דדרשי קרא כפשטיה, ואע"פ שאינם חושדין אותם על הגזל, כמו כן עמי הארץ לא נחשדו על הגזל ונחשדו על המעשרות משום דלאו גזל גמור הוא דהוי ממון שאין לו תובעין, ועוד כ"ז שלא נפרשו המעשרות אינו נראה להם גזל משום שעדיין לא נתחייב ליתן לכהן וללוי, ועוד סומכין הכותיים אהא דאמרינן בב"מ עשר תעשר ואכלת ולא מוכר:

מעשר ראשון תשעה מעשר שני, ל"ד כי חסר חלק העולה לב' לוגין של תרומה, ואין לומר דחיישינן שמא הפריש הכותי תרומה גדולה הילכך צריך להפריש י' וט' שלימים כדי לתקן הב' לוגין שביד הכהן כי שמא טבל הם אם כבר תרם הכותי דאם תיקן הכותי לאכול תיקן הכל ואם היה בדעתו למכור לא תיקן כלל, וי"ס שכל אדם שצריך לתקן כריו צריך להפריש י' וט' שלימות משום דחטה אחת פוטרת כל הכרי והמותר הוא טבל ביד הכהן וליתא דנהי דחטה אחת פוטרת כל הכרי מ"מ כל מה שירצה יפריש דתרומה נטלת באומד ובמחשבה רק שלא יעשה כל גרנו תרומה דבעינן ראשית ששיריה ניכרין: ע"ב.

מיחל ושותה, פירש"י מחלל מעשר שני על המעות דמה שיכול לתקן יתקן, ונ"ל דא"כ ה"ל למיתני כדקתני בבבא אחריתי בההיא פירקן מעשר שני בדרומו ובצפונו מחולל על המעות, אלא ודאי אינו יכול לחללו כיון דלא קבע ליה מקום כדמוכח בתוס' דמעשר שני דתניא מעשר שני שבחפץ זה מחולל על איסר זה ולא קבע ליה מקום רש"א קרא שם וחכ"א עד שיאמר לצפונו או לדרומו ומייתי התם עובדא דרשב"ג ור' יהודה ור"י שנכנסו אצל ב"ה לכזיב שהיה מחלל בענין זה, ואמרו לו צא ואכול פירותיך השכרת מעות ואבדת נפשות, ור"ש נמי ל"ק אלא בשאומר בתוכו והיינו פלוגתייהו דפליגי ר"ש ורבנן במס' תרומות האומר תרומת הכרי הזה בתוכו ומעשרותיו בתוכו ותרומת מעשר בתוכו רש"א קרא שם ומפרש בפ' בכל מערבין דוקא כשאומר בתוכו דמשמע באמצעיתו דקבע לו מקום, אלא נ"ל מיחל ושותה כלומר מתחיל ושותה או כמו שפי' ר"ת מיחל כמו מיהל בה"א כלומר מערב ומוזג במים כמו סבאך מהול במים, ותי' הכא נמי יקבע לו מקום בצפון או בדרום כדי שיוכל לחלל המעשר שני, וי"ל דאיירי בערב שבת כדקתני בריש מס' [חסר כאן, ונכתב על הגליון, כאן נמי מצאתי זה השטה מחוקה], מפרישין אותו ערום ובין השמשות ודאי א"א לקבוע לו בין השמשות:

דברי ר"מ, קשה דהכא אית ליה לר"מ ברירה ובבכורות פ' יש בכור גבי פלוגתא דר"מ ור"י דאם נתנו עד שלא חלקו אמרי' דס"ל כרב דאמר האחים שחלקו מחצה יורשים ומחצה לקוחות אלמא מספקא ליה לר"מ, וי"ל דיש לחלק בין היכא דמתני בפי' ומברר דבריו כגון הכא דאמר שאני עתיד להפריש ובין היכא שאינו מברר כלום:

רבי יהודא ור' יוסי אוסרים, תימא האיך ס"ד דתרוייהו משום דלית להו ברירה והא קתני סיפא בהדיא אי אתה מודה שמא יבקע הנוד אלמא טעמייהו משום בקיעת הנוד, וי"ל דס"ל לתלמודא שאין זה עיקר טעמם ואע"פ שלא היו חושבים אותו עיקר מ"ם היו שואלין אותו לדעת מה ישיב, וכעין זה מצינו בזבחים פ' התערובת גבי איברים תמימים שנתערבו באיברים של בעלי מומין, ובפ"ג דשבועות גבי שבועה שלא אוכל ואכל כל שהוא דברי ר' עקיבא, וכן בפרק בתרא דמכות גבי כמה יאכל מן הטבל ויהא חייב רש"א כל שהוא, ותימא הכא שמעינן ליה לר' יוסי דלית ליה ברירה ולקמן בפ' מי שאחזו משמע דאית ליה ברירה דתנן ר' יוסי אומר מגורשת ואינה מגורשת ולכי מאית הוי גיטא וא"א להיות גט אי לא אמרי' יש ברירה כמו שפירש"י הכא משום שאין זה כשאר תנאים שאדם מתנה בגט שכיח לקיימם כשמתנה עליהם ולכשיתקיים התנאי הוי גט למפרע, אבל הכא דאין דבר זה בידו ובשעת התנאי הוא ספק והתנאי מתקיים מאליו אי לאו משום ברירה לא הוי גט, ובפ' בכל מערבין נמי שמעינן ליה לר' יוסי דלית ליה ברירה גבי האומר מעשר שני שיש לי בביתי מחולל על סלע שתעלה מן הכיס ר' יוסי אומר לא חילל, וי"ל דשאני גבי גט שהרי עומד להתברר בו דאי כי יחיה או ימות, אבל דהכא לעולם לא יתברר דמה ששותה הוא חולין, וכן ההוא דסלע דמעשר שני, אבל לר' יהודה ליכא לתרוצי הכי דהא מוקמינן ליה לקמן בפ' מי שאחזו באומר מעת שאני בעולם כלומר שעה א' קודם מיתתו יהא גט אם ימות וא"א להיות שיהא גט באותה שעה אם לא מכח ברירה ובשעה שהגט חל דהיינו באותה שעה שלפני מיתה אין הדבר ברור אם יחיה אם ימות, הך דמחשיב הך דהלוקח יין תולה בדעת עצמו לא ברירה לי דהכא דמפלגי בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים משום דתולה בדעת עצמו היה יכול לברר בשעת התנאי ומדלא בירר ודאי היה פוסח על ב' הסעיפים, אבל הכא בשעת התנאי א"א לו לברר יותר ממה שבירר, אלא חשוב ליה תולה בדעת עצמו משום שמברר לבסוף ואומר זה אני שותה לשם חולין וזה יהא תרומה:

הריני בועליך על מנת שירצה אביך, כל היכא שתולה הענין בדעת אחר א"א ליגמר הענין בלי ברירה אבל התנאי שתלוי בא' מבעלי הדבר כיון שבידם לקיים ממילא נתקיים הדבר בלא ברירה:

תוכן העניינים

תוספות הראש על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה