תוספות הראש על גיטין· רבינו אשר בן יחיאל
פרק כל הגט · דף כד:
לאיזה שארצה אגרש פסול לגרש בו, נראה דאפי' למאן דאית ליה בעלמא יש ברירה הכא מודה משום דלא לשמה משמע שיהא הבירור בשעת כתיבה כדמוכח בגמרא דר"י אמר אף אחרון נמי אינו פוסל, וקאמר ר"י לטעמיה דאמר האחים שחלקו לקוחות הם, משמע דזעירי דאמר דכולם אין פוסלין חוץ מן האחרון קסבר יש ברירה ולכך פוסל אחרון לכהונה אבל לגרש בו מיהא פסול אע"ג דיש ברירה, ואין לומר דזעירי מחמיר ופוסל אע"ג דיש ברירה כמו שמחמיר שמואל בראשון דהוי פסול גמור אפ"ה קאמר דפוסל כיון דזעירי אינו מחמיר אלא באחרון מסתבר משום דקסבר יש ברירה וכן מוכח מדקאמר גבי ר"י דאזיל לטעמיה, ועוד מדקאמר וצריכא דאי איתמר בהא, בהא קאר"י משום דרבעי לה לשמה משמע אע"ג דיש ברירה הוא פסול משום דכתיב לה לשמה:
אמר רבא זאת אומרת שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת וכו', ותי' והיכי מייתי ראיה מגט לשטר נהי דלענין נפילה ופקדון שוין דמדלא חיישינן בגט לית לן למיחש נמי בשטר חוב, מ"מ דילמא חיישינן דמסר ליה לקנותו דלענין גט דליכא למיחש בהכי דפשוט לכל דאין מסירה מועלת להתגרש, אבל לענין שטר איכא למיחש דילמא מסר ליה לקנות ורבא ס"ל דאין אותיות נקנות במסירה כדמוכח בפ' האשה שהלכה דמייתי רבא ראיה דלא חיישינן לתרי יצחק משטרי דהוו במחוזא דכתיב בהו חבי בר ננאי וננאי בר חבי ומגבי בהו רבא בר אבוה אע"ג דננאי בר חבי וחבי בר ננאי במחוזא שכיחי טובא, וקאמר אביי למאי ניחוש לה אי לנפילה מיזהר זהיר ביה אי לפקדון כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד ליה גביה מאי אמרת דילמא מסר ליה אותיות נקנות במסירה, משמע שרבא שהיה מביא ראיה דלא חיישינן לתרי יצחק היה סובר דאי חיישינן הו"ל למיחש דילמא מסר ואין אותיות נקנות במסירה, דלנפילה ולפקדון לא חייש כדאי' בפ' גט פשוט דקאמר התם אותיות נקנות במסירה פי' למ"ד אותיות נקנות במסירה אביי אמר צריך להביא ראיה דחיישינן לנפילה ופקדון היכא דלאו שמיה כשמיה, ורבא אמר אין צריך להביא ראיה, א"כ הכא בשטר חוב נמי ניחוש דילמא מסר ליה, ונראה דגרס רבה בשמעתין וכן מוכח מדקאמר בתר הכי א"ל אביי משמע שהיה מקשה על דברי רבה רבו, אבל רבא חבירו היה וקטן היה ממנו ואביי מלך קמיה, ואפי' אי גרסי' רבא י"ל דה"ק וכי היכי דגדולה מצי מגרש ולא חיישינן שמא מסרה לצור ע"פ צליחותו, הכא נמי לא חיישינן לשני יוסף בן שמעון שמא מסרו זה לזה לצור ע"פ צליחותו דלגבות החוב הם יודעים שאין המסירה מועלת דאין אותיות נקנות במסירה הק' ר"מ היכי בעי למידק מהכא דמוציאין שטר חוב על אחרים דילמא הא דקאמר הכא הא גדולה מצי לגרשה מיירי כגון שקטנה והבעל מודים שנכתב לגדולה, ודכותה לכ"ע שני יוסף בן שמעון מוציאין אם הא' מודה לחבירו שהיה שלו, ותי' מתוך פירש"י שפי' הא גדולה מצי לגרש וכי מפקא ליה לגיטא לא חיישינן לאיסור א"א למימר שמא לא לזו נתן אלא לחברתה ונפל מידה ומצאתו זו ומי הזקיקו לפ' ולא חיישינן לאיסור א"א כו' משמע הא אם היה בממון כי האי גוונא לא היינו מדקדקים מכאן שני יוסף וכו', והא בעינן למילף ממון מהכא, אלא ודאי משום דהוה ק"ל האי קושיא ולהכי נקט לאיסור א"א דאי בב' יוסף כשאין חבירו מודה לא חיישינן לנפילה הכא אפי' מודים ליה גבי איסור היכי סמכינן אעדות בעלה וצרתה ל"ד לממון דניתן למיחל וסמכינן אהודאת חבירו:
אמר ליה אביי אלא מעתה וכו', לדחות ראייתו בא ולא לחלוק על דבריו, דאביי סבר לה הכי כדמוכח בההיא דיבמות:
בעדי מסירה, פירש"י שמכירין את שניהם ומעידי' שראו שזה מסר לזו, אבל בעידי חתימה לעולם אימא לך דחיישינן שמא את חברתה גירש, ולפי פירושו ק' אמאי קאמרו בעידי מסירה ור"א הוא, לר"מ נמי מועילים עידי מסירה כיון דלא נחסר כאן, ונכתב על הגליון, זה השטה מצאתיה מחוקה) וז"ל ל"ל דל"ג ר"א הוא דהא בדר"מ אוקימנא לעיל ולד"ה בעי עידי מסירה, ונראה דשפיר גרס ור"א הוא דלר"מ עידי חתימה כרתי יבעינן שיהא מוכח מתוך החתימה שנכתב לשם איש זה ולשם אשה זו, אבל ר"א דאמר עידי מסירה כרתי איכא הוכחה בעידי מסירה שמכירין שזה הבעל וזו היא אשתו, והא דתנן ב' ששלחו ב' גיטין שוין ונתערבו נותן שניהם לזו ושניהם לזו ואמרינן בגמ' מאן תנא א"ר ירמיה דלא כר"א, דאי כר"א כיון דאמר עידי מסירה כרתי הא לא ידעי בהי מינייהו מיגרשה, משמע אבל לר"מ ניחא והתם בשאינן שוים לגמרי אלמא מיירי כגון שכתבו דורות או סימן או כהן אלא שאין מכירין בכאן הדורות והסימן והכהן דהשתא איכא הוכחה התם מתוך החתימה ולעידי מסירה ליכא הוכחה: