אור ברסלב

תוספות הראש על גיטין· רבינו אשר בן יחיאל

פרק כל הגט

פרק המביא בתרא

יתר מכאן כתב לגרש את אשתו וכו', בגמרא מפרש לא זה שנכתב שלא לשם גירושין אלא זה שנכתב לשם גירושין להכי תנא יתר מכאן, וא"ת והיכי שייך למיתני עלה יתר מכאן דמהאי נמי לא שמעינן בקמייתא דפסל רה"א דהאי הוא דאי כתב לשם לאה לא הוה מיכתיב לשם רחל, אבל סופרין עשויין להתלמד ה"נ דכשר כדאמרינן בפ"ק דעירובין דאע"ג דאין מגילתא כשרה להשקות בה סוטה אחרת, מ"מ מוחקים לה מן התורה אע"ג דתורה להתלמד עבידא, וי"ל להתלמד דהכא לא חשוב לשמה כמו להתלמד דס"ת, דסופרים העשויים להתלמד אין כותבין כלל לשם הכשר גט, אכל ס"ת בסתמא הוא כותב לכל מה שצריך לעשות, ומיהו אפ"ה אין כריתות של ס"ת כשר לגרש כדאי' לעיל בפ"ב ושם פי' הטעם מה בין נט למגילת סוטה:

דף כד:

לאיזה שארצה אגרש פסול לגרש בו, נראה דאפי' למאן דאית ליה בעלמא יש ברירה הכא מודה משום דלא לשמה משמע שיהא הבירור בשעת כתיבה כדמוכח בגמרא דר"י אמר אף אחרון נמי אינו פוסל, וקאמר ר"י לטעמיה דאמר האחים שחלקו לקוחות הם, משמע דזעירי דאמר דכולם אין פוסלין חוץ מן האחרון קסבר יש ברירה ולכך פוסל אחרון לכהונה אבל לגרש בו מיהא פסול אע"ג דיש ברירה, ואין לומר דזעירי מחמיר ופוסל אע"ג דיש ברירה כמו שמחמיר שמואל בראשון דהוי פסול גמור אפ"ה קאמר דפוסל כיון דזעירי אינו מחמיר אלא באחרון מסתבר משום דקסבר יש ברירה וכן מוכח מדקאמר גבי ר"י דאזיל לטעמיה, ועוד מדקאמר וצריכא דאי איתמר בהא, בהא קאר"י משום דרבעי לה לשמה משמע אע"ג דיש ברירה הוא פסול משום דכתיב לה לשמה:

אמר רבא זאת אומרת שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת וכו', ותי' והיכי מייתי ראיה מגט לשטר נהי דלענין נפילה ופקדון שוין דמדלא חיישינן בגט לית לן למיחש נמי בשטר חוב, מ"מ דילמא חיישינן דמסר ליה לקנותו דלענין גט דליכא למיחש בהכי דפשוט לכל דאין מסירה מועלת להתגרש, אבל לענין שטר איכא למיחש דילמא מסר ליה לקנות ורבא ס"ל דאין אותיות נקנות במסירה כדמוכח בפ' האשה שהלכה דמייתי רבא ראיה דלא חיישינן לתרי יצחק משטרי דהוו במחוזא דכתיב בהו חבי בר ננאי וננאי בר חבי ומגבי בהו רבא בר אבוה אע"ג דננאי בר חבי וחבי בר ננאי במחוזא שכיחי טובא, וקאמר אביי למאי ניחוש לה אי לנפילה מיזהר זהיר ביה אי לפקדון כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד ליה גביה מאי אמרת דילמא מסר ליה אותיות נקנות במסירה, משמע שרבא שהיה מביא ראיה דלא חיישינן לתרי יצחק היה סובר דאי חיישינן הו"ל למיחש דילמא מסר ואין אותיות נקנות במסירה, דלנפילה ולפקדון לא חייש כדאי' בפ' גט פשוט דקאמר התם אותיות נקנות במסירה פי' למ"ד אותיות נקנות במסירה אביי אמר צריך להביא ראיה דחיישינן לנפילה ופקדון היכא דלאו שמיה כשמיה, ורבא אמר אין צריך להביא ראיה, א"כ הכא בשטר חוב נמי ניחוש דילמא מסר ליה, ונראה דגרס רבה בשמעתין וכן מוכח מדקאמר בתר הכי א"ל אביי משמע שהיה מקשה על דברי רבה רבו, אבל רבא חבירו היה וקטן היה ממנו ואביי מלך קמיה, ואפי' אי גרסי' רבא י"ל דה"ק וכי היכי דגדולה מצי מגרש ולא חיישינן שמא מסרה לצור ע"פ צליחותו, הכא נמי לא חיישינן לשני יוסף בן שמעון שמא מסרו זה לזה לצור ע"פ צליחותו דלגבות החוב הם יודעים שאין המסירה מועלת דאין אותיות נקנות במסירה הק' ר"מ היכי בעי למידק מהכא דמוציאין שטר חוב על אחרים דילמא הא דקאמר הכא הא גדולה מצי לגרשה מיירי כגון שקטנה והבעל מודים שנכתב לגדולה, ודכותה לכ"ע שני יוסף בן שמעון מוציאין אם הא' מודה לחבירו שהיה שלו, ותי' מתוך פירש"י שפי' הא גדולה מצי לגרש וכי מפקא ליה לגיטא לא חיישינן לאיסור א"א למימר שמא לא לזו נתן אלא לחברתה ונפל מידה ומצאתו זו ומי הזקיקו לפ' ולא חיישינן לאיסור א"א כו' משמע הא אם היה בממון כי האי גוונא לא היינו מדקדקים מכאן שני יוסף וכו', והא בעינן למילף ממון מהכא, אלא ודאי משום דהוה ק"ל האי קושיא ולהכי נקט לאיסור א"א דאי בב' יוסף כשאין חבירו מודה לא חיישינן לנפילה הכא אפי' מודים ליה גבי איסור היכי סמכינן אעדות בעלה וצרתה ל"ד לממון דניתן למיחל וסמכינן אהודאת חבירו:

אמר ליה אביי אלא מעתה וכו', לדחות ראייתו בא ולא לחלוק על דבריו, דאביי סבר לה הכי כדמוכח בההיא דיבמות:

בעדי מסירה, פירש"י שמכירין את שניהם ומעידי' שראו שזה מסר לזו, אבל בעידי חתימה לעולם אימא לך דחיישינן שמא את חברתה גירש, ולפי פירושו ק' אמאי קאמרו בעידי מסירה ור"א הוא, לר"מ נמי מועילים עידי מסירה כיון דלא נחסר כאן, ונכתב על הגליון, זה השטה מצאתיה מחוקה) וז"ל ל"ל דל"ג ר"א הוא דהא בדר"מ אוקימנא לעיל ולד"ה בעי עידי מסירה, ונראה דשפיר גרס ור"א הוא דלר"מ עידי חתימה כרתי יבעינן שיהא מוכח מתוך החתימה שנכתב לשם איש זה ולשם אשה זו, אבל ר"א דאמר עידי מסירה כרתי איכא הוכחה בעידי מסירה שמכירין שזה הבעל וזו היא אשתו, והא דתנן ב' ששלחו ב' גיטין שוין ונתערבו נותן שניהם לזו ושניהם לזו ואמרינן בגמ' מאן תנא א"ר ירמיה דלא כר"א, דאי כר"א כיון דאמר עידי מסירה כרתי הא לא ידעי בהי מינייהו מיגרשה, משמע אבל לר"מ ניחא והתם בשאינן שוים לגמרי אלמא מיירי כגון שכתבו דורות או סימן או כהן אלא שאין מכירין בכאן הדורות והסימן והכהן דהשתא איכא הוכחה התם מתוך החתימה ולעידי מסירה ליכא הוכחה:

דף כה.

קטן ואנפיליא פסולין ואינם פוסלין, תימא במאי פליגי שמואל ובני מערבא בקטן, הא פלוגתא דר"מ ורבנן הוא בסוף האשה רבה דתניא עשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול ור"מ אמר עשו חליצת בן ט' כגט בגדול, אבל לרבנן ביאה אין חליצה לא, וכן אמר שמואל התם אמתני' דהחולצת מן הקטן חליצתה פסולה בפ' מצות חליצה אמר שמואל זו דברי ר"מ אבל חכמים אומרים אין חליצת הקטן כלום, ונראה דל"פ בסברת עצמן אלא על לשון המשנה נחלקו דלשמואל משמע ליה הלשון חליצתה פסולה ופוסלת ואתיא מתני' כר"מ ולא משום דסבירא ליה כר"מ, ובני מערבא משמע להו שפיר פסולה ואינה פוסלת ומוקמי מתני' כרבנן:

לאיזו שתצא בפתח מהו, נ"ל דרב הושעיא מספקא ליה בתולה בדעת אחרים אי אמרינן ברירה, ורב יהודה השיב לו דאין חילוק בין תולה בדעת אחרים ובין תולה בדעת עצמו ומיה' קשה לי כיון דידע רב אושעיא ההוא דהאומר לבניו הריני שוחט את הפסח וכו' אפ"ה מאי קא מיבעיא ליה וי"ל משום דאיכא למ"ד שה לבית לאו דאורייתא ואין צריכין מינוי רק לזרזן במצות, ומ"ה הקשה לו ממנה לידע מה ישיב לו:

והדר מותיב ליה תולה בדעת אחרים, עליה אינו כ"כ תימה כי לפי דבריו קשיא לו:

דתניא הלוקח יין, מהא ברייתא דמיתנייא פלוגתא דר' יהודה ור' יוסי ור"ש, אבל משנה א' יש במס' דמאי ולא מיתנייא התם אלא מילתא דר"ם לחודיה, אע"פ שגזר ר"מ על יינם כדאמרינן בפ"ק דחולין זו נשנית קודם גזירה, ור' יוסי ור"ש אע"פ דס"ל פ' ר' ישמעאל כותיים גירי אריות הם דאמרינן תורמין משל עכו"ם על של כותיים ומשל כותיים על של עכו"ם, מ"מ כיון דפרשי מע"ז יותר משאר עכו"ם ומחזיקים בתורה שבכתב כשגזרו על יינם של עכו"ם לא גזרו על יינם של כותיים, ואע"פ שגזרו על פתם כמו לר"מ קודם שגזר על יינם היה יינם מותר ופתם אסור, או א"ג מיירי הכא במטהר יינם של כותיים:

שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הם תרומה, אע"פ שע"כ לא נחשדו על התרומה, כדאיתא בסוטה, כותיים אפי' תרומה אינם מפרישין, ואע"ג דאמרינן בפ"ג שאכלו הני כותאי עשורי מעשרי דבמאי דכתוב באורייתא זהירי, היינו בתבואה שרוצין לאכול אבל מה שמוכרין אפי' תרומה גדולה אין מפרישין, דמה איכא למימר דלפני עור לא תתן מכשול, דדרשי קרא כפשטיה, ואע"פ שאינם חושדין אותם על הגזל, כמו כן עמי הארץ לא נחשדו על הגזל ונחשדו על המעשרות משום דלאו גזל גמור הוא דהוי ממון שאין לו תובעין, ועוד כ"ז שלא נפרשו המעשרות אינו נראה להם גזל משום שעדיין לא נתחייב ליתן לכהן וללוי, ועוד סומכין הכותיים אהא דאמרינן בב"מ עשר תעשר ואכלת ולא מוכר:

מעשר ראשון תשעה מעשר שני, ל"ד כי חסר חלק העולה לב' לוגין של תרומה, ואין לומר דחיישינן שמא הפריש הכותי תרומה גדולה הילכך צריך להפריש י' וט' שלימים כדי לתקן הב' לוגין שביד הכהן כי שמא טבל הם אם כבר תרם הכותי דאם תיקן הכותי לאכול תיקן הכל ואם היה בדעתו למכור לא תיקן כלל, וי"ס שכל אדם שצריך לתקן כריו צריך להפריש י' וט' שלימות משום דחטה אחת פוטרת כל הכרי והמותר הוא טבל ביד הכהן וליתא דנהי דחטה אחת פוטרת כל הכרי מ"מ כל מה שירצה יפריש דתרומה נטלת באומד ובמחשבה רק שלא יעשה כל גרנו תרומה דבעינן ראשית ששיריה ניכרין: ע"ב.

מיחל ושותה, פירש"י מחלל מעשר שני על המעות דמה שיכול לתקן יתקן, ונ"ל דא"כ ה"ל למיתני כדקתני בבבא אחריתי בההיא פירקן מעשר שני בדרומו ובצפונו מחולל על המעות, אלא ודאי אינו יכול לחללו כיון דלא קבע ליה מקום כדמוכח בתוס' דמעשר שני דתניא מעשר שני שבחפץ זה מחולל על איסר זה ולא קבע ליה מקום רש"א קרא שם וחכ"א עד שיאמר לצפונו או לדרומו ומייתי התם עובדא דרשב"ג ור' יהודה ור"י שנכנסו אצל ב"ה לכזיב שהיה מחלל בענין זה, ואמרו לו צא ואכול פירותיך השכרת מעות ואבדת נפשות, ור"ש נמי ל"ק אלא בשאומר בתוכו והיינו פלוגתייהו דפליגי ר"ש ורבנן במס' תרומות האומר תרומת הכרי הזה בתוכו ומעשרותיו בתוכו ותרומת מעשר בתוכו רש"א קרא שם ומפרש בפ' בכל מערבין דוקא כשאומר בתוכו דמשמע באמצעיתו דקבע לו מקום, אלא נ"ל מיחל ושותה כלומר מתחיל ושותה או כמו שפי' ר"ת מיחל כמו מיהל בה"א כלומר מערב ומוזג במים כמו סבאך מהול במים, ותי' הכא נמי יקבע לו מקום בצפון או בדרום כדי שיוכל לחלל המעשר שני, וי"ל דאיירי בערב שבת כדקתני בריש מס' [חסר כאן, ונכתב על הגליון, כאן נמי מצאתי זה השטה מחוקה], מפרישין אותו ערום ובין השמשות ודאי א"א לקבוע לו בין השמשות:

דברי ר"מ, קשה דהכא אית ליה לר"מ ברירה ובבכורות פ' יש בכור גבי פלוגתא דר"מ ור"י דאם נתנו עד שלא חלקו אמרי' דס"ל כרב דאמר האחים שחלקו מחצה יורשים ומחצה לקוחות אלמא מספקא ליה לר"מ, וי"ל דיש לחלק בין היכא דמתני בפי' ומברר דבריו כגון הכא דאמר שאני עתיד להפריש ובין היכא שאינו מברר כלום:

רבי יהודא ור' יוסי אוסרים, תימא האיך ס"ד דתרוייהו משום דלית להו ברירה והא קתני סיפא בהדיא אי אתה מודה שמא יבקע הנוד אלמא טעמייהו משום בקיעת הנוד, וי"ל דס"ל לתלמודא שאין זה עיקר טעמם ואע"פ שלא היו חושבים אותו עיקר מ"ם היו שואלין אותו לדעת מה ישיב, וכעין זה מצינו בזבחים פ' התערובת גבי איברים תמימים שנתערבו באיברים של בעלי מומין, ובפ"ג דשבועות גבי שבועה שלא אוכל ואכל כל שהוא דברי ר' עקיבא, וכן בפרק בתרא דמכות גבי כמה יאכל מן הטבל ויהא חייב רש"א כל שהוא, ותימא הכא שמעינן ליה לר' יוסי דלית ליה ברירה ולקמן בפ' מי שאחזו משמע דאית ליה ברירה דתנן ר' יוסי אומר מגורשת ואינה מגורשת ולכי מאית הוי גיטא וא"א להיות גט אי לא אמרי' יש ברירה כמו שפירש"י הכא משום שאין זה כשאר תנאים שאדם מתנה בגט שכיח לקיימם כשמתנה עליהם ולכשיתקיים התנאי הוי גט למפרע, אבל הכא דאין דבר זה בידו ובשעת התנאי הוא ספק והתנאי מתקיים מאליו אי לאו משום ברירה לא הוי גט, ובפ' בכל מערבין נמי שמעינן ליה לר' יוסי דלית ליה ברירה גבי האומר מעשר שני שיש לי בביתי מחולל על סלע שתעלה מן הכיס ר' יוסי אומר לא חילל, וי"ל דשאני גבי גט שהרי עומד להתברר בו דאי כי יחיה או ימות, אבל דהכא לעולם לא יתברר דמה ששותה הוא חולין, וכן ההוא דסלע דמעשר שני, אבל לר' יהודה ליכא לתרוצי הכי דהא מוקמינן ליה לקמן בפ' מי שאחזו באומר מעת שאני בעולם כלומר שעה א' קודם מיתתו יהא גט אם ימות וא"א להיות שיהא גט באותה שעה אם לא מכח ברירה ובשעה שהגט חל דהיינו באותה שעה שלפני מיתה אין הדבר ברור אם יחיה אם ימות, הך דמחשיב הך דהלוקח יין תולה בדעת עצמו לא ברירה לי דהכא דמפלגי בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים משום דתולה בדעת עצמו היה יכול לברר בשעת התנאי ומדלא בירר ודאי היה פוסח על ב' הסעיפים, אבל הכא בשעת התנאי א"א לו לברר יותר ממה שבירר, אלא חשוב ליה תולה בדעת עצמו משום שמברר לבסוף ואומר זה אני שותה לשם חולין וזה יהא תרומה:

הריני בועליך על מנת שירצה אביך, כל היכא שתולה הענין בדעת אחר א"א ליגמר הענין בלי ברירה אבל התנאי שתלוי בא' מבעלי הדבר כיון שבידם לקיים ממילא נתקיים הדבר בלא ברירה:

דף כו.

בין לר' יהודה בין לר' שמעון וכו', השתא מסקינן דלר"ש אית ליה ברירה, גבי הריני מערב לשבתות של כל השנה רציתי אלך לא רציתי לא אלך דמסיק רב יוסף לר"ש רצה מבעוד יום עירובו עירוב משחשיכה אין עירובו עירוב, וי"ל דרב יוסף חלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים:

רבי אלעזר מכשיר חוץ מגיטי נשים, לכאורה נר' בשחרורי עבדים נמי פסיל ר"א דגמר לה לה מאשה, וצ"ע בפ"ק לעיל גבי ג' דרכים שוו גיטי נשים לשחרורי עבדים אמאי לא תני התם בדברי ר' אלעזר ד' כדקתני בדברי ר"מ ד':

צריך שיניח אף מקום הרי את מותרת לכל אדם, בכל דוכתא משמע שהיו כותבים לשון זה בגט כדתנן בפ' בתרא גופו של 'גט הרי את מותרת לכל אדם, עוד אמרינן בפ' בתרא כגון דכתב מלמטה מותרת ולמעלה והנהיג ר"ת לכתוב לשון זה בגט, ובתיקון טופסי גיטין הקדמונים לא היה כתוב, ומ"מ אין בכל מוציא לעז על הגיטין הראשונים שהיו מצריכין לכתוב כמה לשונות של סופרא דשטרא דחשובי כמו הרי את מותרת לכל אדם:

אבל סיפא דקתני שאין קיום הגט אלא בחותמיו אימא ר"מ הוא, תימא דלעיל בפ"ב דמוקי ר' זריקא משמיה דר' יוחנן מתני' דהכל כשרין לכתוב את הגט כר"מ, פריך לה מההיא דמחובר דאמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן ר"א הוא ודוחק לומר אמוראי נינהו אליבא דר' יוחנן ומאי קושיא דהכא משמע אע"ג דאוקי שמואל ההוא דמחובר כר"א הוה מוקי שפיר ההיא דהכל כשרין כר"מ, וי"ל דנקל עושה התלמוד' צריכותא, ומ"מ מסתבר דאתיא כחד תנא, ומיהא הך צריכותא בתרייתא דקיימא אהך דפירקין מדסיפא ר"א רישא לאו ר"א הוא עיקר טעם לר' יוחנן, ואע"ג דמוקי הנך תרי קמייתא כר"א לא הוה מוקי הך כר"א דמתוך טעם זה שמעינן ליה בפ' ד' אחין דקאמר אחיות איני יודע מי שנאן, ועוד דבתרתי קמייתא דמיתנייה בחד פירקין איכא קפידא טפי לאוקמינהו כחד תנא:

מפני התקנה, אין זה פוסק' דמתני' דהא לקמן מחרש ומקום הזמן שהוא מוקדם במשנה ונקטיה לפרושי הכא משום דמאן דמוקי מתני' כר"א אין פי' כמאן דמוקי לה כר"מ:

שטרות אטו גיטין לא גזר, פי' רש"י דוקא בטופסי דשטרי לא גזר דגזירה לגזירה היא אבל בתורף גזר אטו תורף דגיטין, וק"ל מהא דלקמן א"ר הלכה כר"א ופריך ואפי' בשטרות והא אמר רב פפי וכו' ה"נ מיחזי כשיקרא, ואי לא מכשר ר"א אלא בטופסי דשטרי מאי מי חזי כשיקרא שייך כאן מאחר דמניח מקום הלוה והמלוה והמעות, ועוד דמשמע לכאור' דלא סריך לרב מדרב פפי אלא משום דפסיק כר"א ואם היה סובר כרבנן ניחא, ואי שייך בטופס מחזי כשיקרא אפי' יסבור כרבנן ק' ליה מדרב ספי [חסר איזה תיבות] כר' יהודה דפוסל בכולם, הלכך נ"ל דר"א לא גזר בשטרות ומכשיר אפי' תורף ובגיטי נשים פוסל אפי' טופס, והשתא שייך שפיר מיחזי כשיקרא כשכותב שם הלוה והמלוה והמעות ועדיין לא נעשה המלוה והוא כותב שלוה, ותימ' לר"א מנ"ל דמכשיר בשטרות אפי' תורף דפריך עלה מדרב פפי דילמא בטופס לבד הוא דמכשר, וי"ל דאם איתא דכולהו תנאי הטופס דאיירי ביה ת"ק קיימי הי"ל לקבוע כמשנתינו דברי ר"א בתר ת"ק והיה יכול לקצר ולשנות ר"א פוסל בגיטי נשים ר' יהודה פוסל בכולם ובסדר היה ראוי לשנות שכל אחד הולך ומחמיר יותר לאותו שלפניו, אבל אי אתי ר"א לאכשורי בשטרות אפי' תורף ניחא דהקדים דברי ר' יהודה דאיירי בטופס כמו ת"ק, ור"א איירי אפי' בתורף ומיקל בדבר אחר יותר מת"ק דמכשיר בשטרות אפי' תורף ובגיטין מחמיר דפסל אפילו טופס: ע"ב.

משום קטטה ור"מ הוא, תימה לי כיון דלא פסי' ר"מ אלא משום קטטה אמאי גזר שטרות אטו גיטין, ועוד שר"י גזר אפי' טופס דשטרות, ואפשר דר' יהודה כר"א ס"ל ולר"מ אי לא האי לא קיימא:

קא פסיק ותני וכו', הא דלא דייק הכי בפ"ב גבי נכתב ביום ונחתם בלילה, משום דה"נ לא הוה דייק, אלא משום דכבר אשמעינן מוקדם פסול ממילא שמעינן דצריך שיניח מקום הזמן ולא היה צריך למיתנייה כי היכי דלא תנא הרי את מותרת לכל אדם ומיתורא דמתני' קא דייק הכי:

לכשאכנסנה אגרשנה אינו גט, פירש"י משום דהוי גט ישן, וק"ל דאינו גט משמע דאינו גט כלל ובפ' הזורק אמרינן לקמן בפי' בגט ישן דאם נתגרשה בו תינשא לכתחילה, ואר"ת דהכא גרע טפי דבגט ישן ליכא אלא ייחוד בעלמא והכא דכנסה איכא ודאי ביאה, ותימה ביבמות קאמר ר"ג האומר לכשאכנסנה אגרשנה הוי גט מפני שבידו לגרשה, ולפר"ת אינו ק' כי הוא פי' שם דגט ישן מיהא הוי ור"ת מפ' התם בשכתב בגט זמן של נתינה דהשתא אפי' גט ישן נמי לא הוי והכא בשכתב בגט מהיום:

הכא נמי גזירה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה, ותימה ומאי קפידא איכא בסופר אם כותב בגט זמן של ארוסה כשיבא הבעל לגרשה בגט זה לאחר נישואין ולהחתים עדים הם לא יחתימו כיון שהוא מוקדם ואיכא למיחש משום פירי, ואם בא להחתים העדים בעודה ארוסה דחיישינן שמא ישהה הגט עד לאחר הנישואין, א"ה כשיחתום עדים ביום הזמן ניחוש לכך ולא יכתבו גט לארוסה מעולם להכי לא חיישינן דאין רגילות להשהותו כדאמרינן לעיל בפ"ב דלא מקדים איניש פורענותא לנפשיה, וי"ל דחיישינן שמא יבוא להחתים בעדים אחר הנישואין ולא יחושו להקדמת הזמן לפי שרואים שכתוב בגט ארוסתו וסוברים עודה ארוסה ויבוא לידי תקלה שיאמרו גיטה קודם לבנה, ותימה כשהניח נמי מקום הזמן ויכתוב בגט זמן של גירושין, אכתי איכא למיחש שמא יאמרו גיטה קודם לבנה כשיראו שכתוב בגט ארוסתו דסוברים שלא נשאת לו מעולם, וי"ל דכיון שכתוב בגט זמן הנתינת ידעו בטוב שימי עיבורה היו קודם הזמן ויתברר הדבר שנשאת אלא שנכתב בו קודם נישואין לכך כתוב בו ארוסתו, ומיהו תימה ל"ל טעם דגיטה קודם לבנה כיון שהיא נשואה וכתב בו זמן של אירוסין ויפסל למ"ד משום פירי כמו גט שאין בו זמן כלל שאין בו שום הוכחה מזמן הכתוב בגט, וי"ל כיון שנכתב קודם שנמסר קלא אית ליה וידעו העדים מתי בא הגט לידה ואין לבעל להפסיד פירות אפי' לר"ל עד שעת נתינה:

הכא נמי מיחזי כשיקרא וכו', תימה רב פפי מאי שנא דנקט אשרתא טפי מכל שטרות, י"ל דאשמעינן רבותא באשרתא דאע"פ שיודעים שחתימת העדים אמת ומזומנים העדים לקיימה:

ליתא לדרב פפי, תימה דהכא מסקי דליתא לדרב פפי ורב נמי לא סבר לה ובפ"ב דכתובות פריך מינה לרב גבי ג' שישבו לקיים את השטר וסותר מתוך כן דברי רב ומסיק אימא עד שלא כתבו, וי"ל דודאי אליבא דרב ליתא אבל התם פריך להך לישנא דקאמר משמיה דרב הונא ולא מסיים בה משמיה דרב ורוצה ליישב דברי רב הונא אליבא דרב פפי, וי"מ דברי רב פפי איתנהו ול"ג ליתא לדרב פפי אלא ה"ג דאמר רב נחמן וה"פ וליתא להך קושיא דאקשי' מדרב פפי על רב שפסק כר"א דבשטרות לא חיישינן למיחזי כשיקרא דאמר ר' נחמן אומר היה ר"מ וכו' דוקא באשרתא דדיניה הוא דחיישינן למיחזי כשיקרא שהוא קיום השטר, והשתא ניחא הא דפריך מינה בפ"ב דכתובות דבקיום שטרות איירי התם:

דף כז.

הא אמר תנו נותנין, תימה מ"ל שיש לדקדק כך דילמא הכי י"ל ה"ז לא יחזיר שאני אומר כתובים היו ונמלך עליהם שלא ליתנם וכיון דחיישינן לנמלך אין לנו להקפיד אם היה מחזיר לה זה הגט כיון דאינה צריכה אלא לראיה בעלמא, וי"ל דמלשון ונמלך קא דייק מדלא קתני כתובים היו ולא נתנן אלא קתני ונמלך עליהם שלא ליתנן דמשמע שחזר בו ואינו חפץ לגרשה אבל אם היה רוצה היה עדיין יכול לגרשה בגט זה ולא חיישינן שמא הוא גט אחר, ובהדיא גרס בפ' ב' אוחזין בכל הספרים טעמא דנמלך ועוד דקתני שאני אומר כתובים היו משמע דפשיט לן דלשמן נכתב אלא דמספקא לן אי נמלך אי לא, ותימה מ"ל דאפי' לזמן מרובה דילמא לעולם כדקי"ל דהיינו לאלתר כדפריך לקמן ר' זירא, וי"ל משום דמשמע ליה דונמלך מיותר לדקדק הא אמר תנו נותנין וא"כ צ"ל דאפי' לזמן מרובה דאי לאלתר פשיטא ולר' זירא לא משמע ליה ונמלך יתורא אלא אורחא דמילתא קתני דלפי שנמלך לא נתנו, ונ"ל דפירכא קמייתא לאו פירכא הוא דע"כ א"א לדקדק דאי לא הוה חיישינן לנמלך דאין לנו להקפיד אם מחזירים לה הגט כיון דאינה אלא לראיה בעלמא דאכתי איכא קפידא טובא דאיכא למיחש דילמא הוציאה הגט וגבתה בו מנה או מאתים מן הבעל והחזירה לו הגט וממנו נפל הילכך ע"כ צריך לדקדק טעמא דלא אמר תנו הא אמר תנו נותנים:

ואפי' לזמן מרובה, ותימה ואמאי לא פרכי' להך משנה שמא כתב בניסן וכו' כדפריך אברייתא דלקמן בפ' ב' אוחזים, וי"ל הא תנו נותנים ויגרשנה עכשיו בגט זה הילכך ליכא למיחש הכא למידי כדפ"ל דכל גט שלא הגיע ליד האשה ביום הכתיבה יש לו קול ומסקי לקוחות אדעתייהו לומר לאשה אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך אבל ברייתא דלקמן דקתני בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה משמע שבהודאתו שמודה שנפל מידה מחזירים לה ומהמנינן ליה שביום שנכתב בא לידה וטעו לקוחות טפי ולא יאמרו לה אייתי ראיה:

כאן במקום שהשיירות מצויות, ותי' ואמאי לא משני אידי ואידי במקום שהשיירות מצויות וכאן שהוחזקו וכאן שלא הוחזקו והוה ניחא ספי דמתוקמא ההוא דמצא גיטי נשים בשיירות מצויות דומיא דכל מעשה ב"ד דאיירי בב"ד ששם השיירות מצויות כדמוכח בעובדא דרב הונא, וי"ל דהא דשני שוירי נאמרה תחלה ושם השמיענו חילוק בין הוחזקו ללא הוחזקו וכאן בא להשמיענו חילוק של שיירות מצויות, ותי' היכא דהוחזקו אע"ג דאין שיירות מצויות מהדרינן מנא ידעי ממי מהם נפל, וי"ל כגון דידעינן דבההוא דוכתא נפל מיוסף בן שמעון זה וכיון דאין שיירות מצויות לא חיישינן ליוסף בן שמעון אחר ומיירי בעידי מסירה אליבא דר"א, דלר"מ דאמר עדי חתימה כרתי בעי שיהא מוכיח מתוכו ואין יכול לגרש לא זה ולא זה כדמוכח סוגיא דלעיל דמוקמינן מתני' דמשמע שני הוא דלא מצי הא ראשון מצי מגרש כר"א:

בי דינא דרב הונא, פירש"י שהובא שם לקיימו וכתוב הנפק וכן משמע דאיירי במקויים מדפשיט ליה מכל מעשה ב"ד, אבל בפ' ב' אוחזים פירש"י שהבעל שולחו לאשתו, ומיהא גם שם פי' דמקויים היה מדפשיט ליה מכל מעשה ב"ד, וק"ל דאי מיד שליח הבעל נפל מה מועיל שהוא מקויים לחושבו שהוא כמעשה ב"ד דלא ניחוש לנמלך הא לא בא עדיין ליד האשה, ועוד שאין רגילות שהבעל יקיים את הגט כדאמרינן בפ' ב' אוחזים דלוה לא מקיים שטרא, ועוד בלא קיום נמי ליכא למיחש לנמלך כיון שנפל מיד שליח דאין הבעל יכול לבטל אלא בפני השליח כדתנן לקמן בפ' השולח, ונ"ל דאיירי כשנפל מיד הבעל ומייתי ראי' מכל מעשה ב"ד כדפירש התם בפ' ב' אוחזים דבאישתכח בב"ד משמע ואע"ג שהשיירות מצויות כיון דלא הוחזקו לא חישינן לתרי שוירי:

חיישינן לב' שוירי, ומיירי שלא הוחזקו ב' יוסף בן שמעון באותה העיר דחיישינן שמא בשוירי אחרת יש יוסף בן שמעון אחר, ותימה לר"מ דאמר עדי חתימה כרתי לפסלו כולהו גיט' דעלמא דתו לא משכחת גט שיהא מוכיח מתוכו, וי"ל דנהי דבגט הנמצא חיישינן לב' שוירי מ"מ חשיב שפיר מוכיח מתוכו כיון שאין ידוע לנו בכל מדינה שיש שום שוירי אחר:

אין הבעל מודה לא יחזיר לא בזה ולא לזה, דאינה נאמנת לומר גירשתני כיון דאיכא גט דמסייע לה מעיזה ומעיזה: ע"ב.

בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה ואפי' לזמן מרובה, ותי' ומאי ק"ל כיון דבעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן והוא מודה כאן שגרשה מאי איכפת לן שמחזירים לה הגט כיון דאינה צריכה אלא לראיה בעלמא, וי"ל דבעל לא מהימן אלא מכאן ולהבא כדאמרינן ביש נוחלין ואפי' מכאן ולהבא איכא מ"ד דאינו נאמן ומ"ד מכאן היינו במגו שיכול לגרשה עכשיו והכא שידוע לנו שלא בא לידה גט זה עכשיו אינו נאמן מכאן ולהבא יותר מלמפרע דאם יש לו להיות נאמן אף היא מגורשת למפרע הלכך אפי' מכאן ולהבא לא מהימן, ויחזיר לאשה דקתני היינו שיתנהו לח הבעל ותתגרש בחזרת זו אפי' לא נתגרשה עדיין:

דילמא אם אמר תנו נותנים כדקיימא לן לאלתר, אבל מברייתא דייק שפיר דע"כ אפי' לזמן מרובה דאי לאלתר מאי קמ"ל, תי' ואפי' לאלתר נמי חידוש הוא לאשמעינן למ"ד יש לבעל פירות עד שעת נתינה דלדידיה פרכינן בפ' ב' אוחזי' ניחוש שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי, וי"ל דמצאו לאלתר לא שייך לאקשויי הכי דדילמא ביום שנכתב איירי, אבל אי איירי לזמן מרובה ניחא דאתא לאשמעינן דלא חיישינן שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי ואע"ג דכדי שתעברה שיירא ותשהה קרי זמן מרובה, מ"מ משמע בכל ענין זמן מרובה ל"ש באותו יום ל"ש לאחר כמה ימים, ועי"ל דס"ל לר' זירא כיון שנתן עיניו לגרשה אין לבעל פירות ולא איצטריכא לתנא לאשמעינן אלא ואפילו לזמן מרובה:

כגון דאמר מעולם לא חתמנו [נכתב על הגליון, שטה זו מצאתיה מחוקה] על גט יוסף בן שמעון זה ולא חתמנו עוד על אחר, והלשון משמע שמעידים שלא חתמו אלא על א' ואינם יודעים אם הוא זה אם אחר, ותי' כיון שאין מכירים שהוא זה מה מועיל יותר ממה שלא היו אומרים כלום דילמא לאחר חתמו וזה משקר, וי"ל דלעולם לא שדי ליה שישקר במזיד לומר שהוא שלו, אלא כשאין העדים אומרים כלום חיישינן שמא חתמו לו וחתמו גם לאחר ואעפ"י שאינו מכירו אומר שהוא שלו אלא דס"ד דהכי מתרמי מילתא כאלו העדים חתמו ליוסף בן שמעון אחר ואנן חיישינן שמא גם לאחר, אבל כשהעדים אומרים שלא חתמו אלא א' ודאי השטה קאמר דבמזיד אינו חשוד לקלקלה ואין לנו לחושדו שמא חש על פשיטי דספרא דמשום פשיטי דספרא בעלמא לא היה מקלקלה, תדע דהא אמרינן בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן ולא חיישינן להכי:

א"ה מאי למימרא, הוה מצי למימר דסבר כמ"ד יש לבעל פירות עד שעת נתינה וקמ"ל שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי אלא דעדיפ' מינה קא משני דאפי' לס"ד משעת חתימה אין לו פירות:

כגון דקאמר נקב יש בצד אות פלונית, פירש"י עליה, וי"ס דגרסי דקאמר עדים ועדים מהימני אפי' ראהו עדים כבר ושליח לא מהימן אלא קודם שראהו:

ודוקא צורבא, פירש"י דאית ליה טביעות עינא, והא דלא מהדרינן ליה לע"ה בטביעות עינא אע"ג דמהימן, משום דלא מהמנינן ליה:

איזהו לאלתר, ואית ספרים דגרסי ואיזהו שלא לאלתר, ויש ליישב התנאים לפי חלוף הגרסאות:

שתעבור שיירא ותשרה, פירש"י לשון חנייה, ור"ת פי' לשון סעודה כמו שירות' ומשרה אשתו על ידי שליש שמתוך שממששים בכליהם לסעוד' חיישינן שמא נפל מהם:

דף כח.

מצאו בחפיסה או בדלוסקמא אם מכירו כשר, כשמצאו הוא עצמו דסמכינן אהכרתו ואע"ג דלאו צורבא מרבנן הוא מהימנין ליה במגו דאי בעי אמר לא אבדתי דכ"ע אית להו טביעות עינא כדפ"ל, ותימא כיון שמכיר את הגט ל"ל שמצאו בחפיסה, וי"ל דמכירו אחפיסה קאי כיון שמכיר את החפיסה אע"פ שאין מכיר את הגט ואע"פ דחפיסה לשון נקבה כדקתני בכ"מ איזה הוא חפיסה חמת קטנה מ"מ נקט לשון מכירו לשון זכר משום דדלוסקמא לשון זכר כדקתני בתוס' עשרה דלוסקמא, ותימא אם אינו זכור שבחפיסה אבדו ניחוש לשאלה כדאמרינן בפ' בתרא דיבמות, וי"ל כיון דקים ליה בנפשיה שלא השאילה לשום אדם, א"נ בידוע שבחפיסה או בדלוסקמא אבדו והאי דקאמר ומכירו היינו שמכיר שכך אבדו, א"ג שמכירו אגט קאי ואו או קתני פי' בחפיסה או בדלוסקמא ויודע שכך אבדו אע"פ שאינו מכירו או מכירו אפילו בלא חפיסה:

ורמי תרומה אתרומה, אינו תימא על זה האיך אשה אוכלת בתרומה כשיוצא בעלה מפתח ביתו, דפשיט דלא חיישינן שמא מת לאלתר, אע"ג דחיישינן שמא ימות לאלתר ותלמוד הוא דמדמי השתא אע"ג דשמא ימות לאלתר לשמא מת לזמן מרובה:

הא ר"מ דלא חייש למיתה, תימא והא תנן בפ"ד אחין, ד' אחין ב' מהם נשואין ב' אחיות ומתו הנשואים את האחיות הרי אלו חולצות ולא מיבמות ומפרש טעמא בגמרא משום אדמיבם חד מית אידך ואסור לבטל מצות יבמין ומוכח התם דאתיא כר"מ, וי"ל דשאני התם דלפעמים ממתין זמן גדול לחלוץ לשניה אחר יבום א' וחיישינן שמא ימות בנתים אבל לשמא ימות לזמן מועט בבקיעת נוד דהכא לא חיישינן: ע"ב.

והא בעי סמיכה, אע"ג דסמיכה לא מעכבא, מ"מ לכתחלה יש לעשות סמיכה:

אבל חטאת מספק לא ליעול חולין לעזרה, ותימא והרי חטאת העוף בא על הספק כדאמרינן בפ' בתרא דנדה גבי ב' מצורעים שנתערבו קרבנותיהם, וי"ל דהתם איתיה קמן ההוא גברא דבר חיובא ודין הוא שיביא על הספק כדי לפטור עצמו דהלכה למשה מסיני דחטאת העוף בא על הספק, אבל הכא שהבעלים במדינת הים אין לשליח להביא חולין לעזרה:

פורסי שנמג, פירש"י דיין גדול שלהם:

וקתני ישיאו את אשתו, מהא דקתני [חסר, ונכתב על הגליון כך מצאתי] ולא מצי לאקשויי ליה, דאיכא לאוקמי ברייתא מקמיה דליחתים פורסי שנמג, ועי"ל דהא דעכו"ם מסיח לפי תומו כשר היינו כשאמר שכבר מת דלא טעי במת ללא מת, אבל על יוצא למות ויצא להרג לא מהימן:

דף כט.

אבל בב"ד ישראל כיון דגמר דיניה לקטלא מיקטיל קטיל, אע"ג דאמרינן בסנהדרין הסוס רץ ומעמידו, מ"מ לא שכיחא:

רשב"ג אומר בין כך ובין כך לא ישלחנו ביד אחר, והא דדרשינן ושלח ושלחה מלמד שהשליח עושה שליח, היינו כשנתן לו רשות:

ורמינהי אמר לב' תנו גט לאשתי, תימא מה פריך מהכא הא לא חלה הכא וליכא שום אונס, וי"ל דהכ"ג איכא אונס כדקתני סיפא בפ' התקבל אפי' אמר לב"ד הגדול שבירושלים תנו נט לאשתי ילמדו ויכתבו לה אלמא מיירי אפי' לא היו יודעי' לכתוב ואין לך אונס גדול מזה שאינם יודעים לחתום:

משום בזיון דבעל, משום שעליו לכתוב את הגט ואינו רוצה שידעו רבים שאינו יודע לכתוב והא דמשמע שגם הנתינה צריכי' לכתוב מצי' למימר דל"ד שיתנו הן עצמן אלא אגב ויכתבו נקט ויתנו, א"ג אי גם על הנתינה הוא. מקפיד לפי שירגישו שהבעל לא כתבו, ותימא מה בזיון איכא הא תנן האשה כותבת גיטין אלמא אין על הבעל לכתוב, וי"ל פשוט דרוב פעמים, אלא הא קמ"ל דאפי' אשה כותבת דידעה לאקנויי:

כאן שנה רבי אין השואל רשאי להשאיל, ואפי' לס"ד בספ' המפקיד שומר שמסר לשומר פטור ואין יכול לומר אין רצוני שיהיה פקדוני ביד אחר, נהי דלא מחייב מ"מ לכתחלה אין לעשות:

כי פליגי היכא דא"ל שקול מינה חפץ וכו', פירש"י דאין חילוק בין בו לשלוחו, וק"ל בלשון המשנה לא משמע הכי דמשמע שלא ישלחנו ביד אחר דאפי' מה שהוא היה עושה פסול משום דאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר, וע"ק אמאי קאמר היכא דנפקה לאפיה ויהבה ליה חפץ, הכי הוה ליה למימר כי פליגי היכא דא"ל שקול מינה חפץ והדר הב לה גיטא ואי עביד הכי כשר ואי לא פסול, ופריב"א דנפקה לאפיה של שליח הראשון ויהבה ליה חפץ והדר שקלה גיטא משליח הב' דכ"ע ל"פ דגיטא הוה כי פליגי כלומר בין בו ובשלוחו היכא דאמר לו שקול מינה חפץ פלוני והדר הב לה גיטא אם שינו ונתנו הגט תחלה בו כשר ובשלוחו פסול לפי שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר ונמצא שלא נתקיים שליחות החפץ עד שיגיע החפץ ליד שליח ראשון ובההיא שעתא כבר הגט בידה: ע"ב.

שקול מינה חפץ והדר הב גיטא, משמע דוקא דאמר ליה הכי דגלי דעתיה שהקפיד על לקיחת החפץ תחלה אבל אי אמר להו הב גיטא ושקול מינה חפץ לא, ותימא דבפ' הכותב אמרינן ל"ש דא"ל הב זוזי ושקול שטרא ל"ש שאמר לו שקול שטרא והב לי זוזי בין כך ובין כך משלם לתקוני שדרתיך ולא לעוותי כיון דהזכיר לו לקיחת השטר אע"ג דהזכיר נתינת הכסף תחלה, וי"ל דשאני התם דפרעון המעות הם חליפי דשטר וגלי דעתיה שיהא חושדו שלא יאמר סטראי נינהו כיון שהזכיר לו לקיחת השטר:

והא שליח שלא ניתן לגירושין הוא, דשליחות מהיכא איתרבאי מושלח ושלחה כל היכא שהשליח עומד במקום הבעל שיכול לגרש גם הוא יכול לעשות שליח:

ה"נ ר"ח אמר רב אשי מאי טעותא מי קא"ל אבא בר מניומי ולא את ואתי רב אשי לפרושי מאי טעותא ולב' הלשונות דברי רב אשי שוין ולא קאי א"ד אלא אמילתיה דרבא:

וליחוש שמא פייס, פירש"י ולא דמי לשולח גט ממדינת הים, דהתם ליכא למיחש שמא פייס דמימר אמר הבעל השליח קדמני וכבר הגיע גס לידת ולא עקר נפשיה מספיקא, מיהו קשה מהמשליש גט לאשתו דלעיל בפ"ב וא"ל אל תתנהו עד ג' חדשים אמאי לא פריך עלה וליחוש שמא פייס כיון דקבע זמן, וי"ל דהיינו טעמא דלא חיישינן שמא פייס שהרי ישנו בעיר ומסתמא משום קטטה מיגרשא ולא לטובתה כדי שלא תתעגן הלכך אמרינן דאותו זמן שקבע לא נתכוין לא לצערה ולא להתפייס וגם אם יתפייס מידע ידעו אינשי כיון שמחמת קטטה נתן לה גס אם איתא דפייס קלא אית לה, אבל אעובדא דהכא דשלח לה גט מסתמא כדי שלא תתעגן שלח לה ושלא מחמת קטטה שלח לה הלכך אנו חוששין שמה שקבע זמן היה דעתו להתפייס ואי מתפייס לית ליה קלא למילתא, ואפי' לר' יוחנן דלא חייש שמא פייס הכא חייש מטעמא דפרשינן, ומסתמא י"ל רבא דחייש הכא שמא פייס אי הויא נשואה כר' יוחנן, ור"ת הק' לפירש"י שפי' שמא פייס ונתייחד עמה והרי הוא גט ישן, דהא לקמן בסוף מי שאחזו ה"ז גיטך כל שאעבור מנגד פניך ל' יום קאמר ולגט ישן אין חוששין שהרי לא נתייחד עמה ופריך וליחוש שמא פייס אלמא משמע דתרי מילין נינהו, ועוד ל"ל למיפרך שמא פייס, משום גט ישן כיון שבא בלא שום יחוד בסל הגט כיון שלא נתקיים התנאי, ואר"ת דחיישינן שמא פייס דקאמר לעיל בפ"ב אהך דהכא דשדר גיטא היינו שמא נתפייס עמה ובטל הגט, ומיהו בההיא דאם לא באתי אין לפרש שמא פייס ובטל הגט בדיבור דאין דיבורו מועיל כלום לבטלו כל זמן שלא בא שהרי אמר לה מעכשיו אם לא באתי והרי לא בא ונמצא גט למפרע ולא שמא נתפייס ובא קאמר ומתוך כך בטל הגט, ומה שהזכיר פיוס לפי שע"י שנתפייס חזר לביתו, ומשני נאמנת עלי שלא באתי אפי' באתי אם היא תאמר שלא באתי יהא הגט גט למפרע כי אני מבטל התנאי שהתניתי עמה אם לא באתי, ושמא פייס דקאמר אההיא דכל זמן שאעבור כנגד פניך ל' יום, י"ל בתרי גוונא שפייס ובטל הגס בדיבורו שהרי לא אמר לה מעכשיו, או מחמת שבא בתוך ל' יום בטל הגט שלא נתקיים התנאי, ומן הא דקא משני באומרנאמנת עלי שלא באתי ניחא שמועיל האי נאמנות לענין זה שאין לחוש שמא בא שאפילו אם לא בא תלה בדידה אם תאמר יתבטל התנאי, מיהו תיקשי לך ליחוש שמא ביטל הגט דלענין זה אין מועיל נאמנותה, וי"ל דלעולם לא חיישינן שמא פייס אלא ללעז בעלמא קאמר שיוציא הבעל לעז ויאמר שפייס וביטל דהשתא משמע נאמנת עלי שלא באתי כלל וכיון שהאי דינא שוב לא יוציא לעז דמיכספא ליה מילתא, וקש' לפיר"ת שפי' לעיל שמא פייס ובטל הגט מאי נפקא מינה הרי חזר והחתים בו עדים לאחרית ימים ויכול לחזור לגרש בו דקי"ל כרב נחמן לקמן בריש השולח דקאמר חוזר ומגרשה, וי"ל היכא דביטל הגט עצמו אינו חוזר ומגרש בו ולקמן בפ' השולח נדקדק בו בע"ה, ועי"ל למאן דאמר חוזר ומגרש בו לא איירי שהוא החתים העדים לאחר י' ימים ואהא קאמר ניחוש שמא פייס וביטל שליחותם ושלא מדעתו חתמו, אבל אם בא להחתימם לאחר עשרה ימים הרשות בידו:

דף ל.

מי יהיב תרקבא דדינרי ולא איפייס, מילתא יתירתא נקט תרקבא דדינרי דהה"נ אי יהבי לה תרקבא דדינרי אכתי הוה פריך דילמא אי הוה יהיב לה טפי הוה מיפייס' דאין אונס בגיטין:

במכרי לא קתני, וניחא ליה לאוקמי במזכה דאיירי בכל הכהנים ומאן דמוקי לה במכרי משום דמתני' קתני ומפריש עליהם סתם דמשמע בהפרשה בעלמא בלא שום זיכוי:

כיחידאה לא מוקמינן, תימה דשמואל פסק כר' יוסי עשו את שאינו זוכה כזוכה בפ' ב' אוחזין, וא"כ אמאי לא מסתבר ליה לאוקמיה מתני' כר' יוסי, י"ל דמ"מ מסתבר ליה לאוקמי מתני' כרבנן, וי"מ דה"ק כיחידאה לא מוקמינן מה שעשאוהו כזוכה וההיא דפ' ב' דבכורות דקאמר ר' יוסי כל שחליפיו ביד כהן פטור מן המתנות דעשו את שאינו זוכה כזוכה שאני התם דנתן לכהן א' מן הספיקות:

ואין בו משום ריבית, אפי' פוסק הרבה פחות מן השער:

הא קמ"ל אע"ג דלא פסק וכו', ותימא הא נמי פשיטא דבאיזהו נשך קאמר ר' יהודה שיכול לומר לו או תן לי כזה או תן לי מעותי, וי"ל דהתם כשא"ל בשעת הזול אבל הכא אע"פ ששתק עד שהוקר השער:

כיון דכי לית ליה לא יהיב ליה וכו', הא דאסר רב פרדיסא באיזהו נשך אע"ג דאית ביה תיוהא הכא הקילו משום תקנת כהן:

לא שנו אלא בעל הבית בכהן, פי' רש"י בעל הבית אם בא לחזור בכהן אינו יכול שהרי כספו בידו וזה לא היה לו למשוך ממנו כלום דלימא ליה לא משכתי, ואפי' לרבנן דפליגי עליה דר"ש ולית להו כל שהכסף בידו ידו על העליונה, הכא דלא אפשר למימשך מידי מודו רבנן דלא מצי הדרי: ע"ב.

איכא בנייהו עניי כותיים, פירש"י ת"ק סבר גרי אריות הם ואינו מפריש עליהם אלא על עניי ישראל שבכל העולם, וק"ל דא"כ מאי בינייהו הילכך נראה דאינו מפריש אלא על עניי העיר, ולת"ק כיון שאין עניי ישראל בעיר לא יפריש כלום:

יורשים שירשו קרקע, אסיפא קאי ואם הלוה בפני ב"ד אינו צריך ליטול רשות מן היורשים וקאמר דוקא שירשו קרקע אבל ירשו כספים צריך ליטול רשות, אבל ארישא דקתני מת צריך ליטול רשות מן היורשים וקאמר דוקא שירשו קרקע אבל ירשו כספים לא שייך למיתני יורשים שירשו דכ"ש אי לא ירשו דצריך ליטול רשות:

וכמעשה קטינא דאביי, אע"ג דאמרינן במי שהיה נשוי אי אמרי הני חמשין דמי קטינא סלוקי סלקיה הכא תקנתא דרבנן הוא:

הילך דמיו חוששין שמא עשאו, פירש"י שמא לאחר שקיבל המעות עשאו תרומת מעשר דכיון דלא משך יכול לחזור הכהן ואע"פ שהוא ברשותו של ישראל דאימת קנייה האי כהן דלקנייה ישראל בהאי מעות, ופי' מגומגם דמה צריך למשכיה כיון שהוא של ישראל ואי משום דלא קנייה האי כהן דליקנייהו לישראל א"כ אפי' משיכה לא מהניא אלא ודאי רשותו קונה לו ולא בעי משיכה הילכך לא נהיר האי פי' שעשאו תרומת מעשר לאחר שקבל המעות ואין לומר הא דפריך אטו ברשיעי עסקינן דשקלי דמי ומשוי להו תרומת מעשר פי' שאוכלים טבל שאין תרומתו תרומה דלאו דידיה הוא דמה ירויח הכהן שיקרא לו שם תרומת מעשר מאחר דלאו דידיה הוא, ונ"ל ישראל שאמר ללוי מעשר יש לך בידי כלומר כבר יש לך מעשר בידי והילך דמיו אין חוששין וכו' כור מעשר שיש לך בידי והילך דמיו חוששין וכו' אטו ברשיעי עסקינן דשקלי דמי ומשוי תרומת מעשר כלומר לבתר דמשוי להו תרומת מעשר:

מעשר לאביך בידי והילך דמיו, ותימה אמאי נקט השתא הילך דמיו וע"ק אמאי חוששין שמא עשאו אביו תרומת מעשר והא אמרינן חבר שהניח מגורה מליאה פירות דהוו בחזקת מתוקנין אע"פ שהיו בחזקת טבל, ובסמוך נמי אמרינן כיון דקיץ תקוני תקניה אע"פ שאינו שלו, וי"ל דלהכי נקט הילך דמיו דאם לא הודיעו היה מותר לאכלו דודאי אם לא תקנו אביו היה מודיעו אע"ג דלא מידכר אנו אומרים ודאי הודיעו וזה שכחו וסמכו אחזקת חבר אבל בתר שמכרן לא רמי אנפשיה ומדכר כולי האי לצורך אחרים וחיישינן שמא שכה מה שא"ל אביו שעשאו אביו תרומת מעשר:

וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף, פי' רש"י אסור לו לחבר לומר תבואה שיש לי במקום אחר תהא תרומה על זו שמא אותה שעה אינה בעין, ואין הטעם תלוי בכך משום גזירה דרבנן, דהא מן מתני' מפריש עליהם בחזקת שהן קיימין ולא חיישינן שמא אבדו אלא מדאורייתא בעי מוקף ונפקא מקרא בספרי דדרשינן ממנו מן המוקף ודרשא גמורה הוא, ואפי' שתיהן לפניו בעי נגיעה, וגבי חלה נמי בעי' מוקף אבל תימה דהכא איירי בתרומת מעשר ובמסכת בכורים תנן דתרומת מעשר שוה לבכורים בב' דרכים נטלת מן הטהור על הטמא ובשלא מן המוקף כבכורים ואמרינן בירושלמי פ"ב דתרומות דכל התורה כולה למידה ומלמדת חוץ מתרומת מעשר דמלמדת ואינה למידה דבתרומת מעשר כתיב ממנו מן המוקף ומוקמינן לה בתרומה גדולה ולא בתרומת מעשר דדרשינן בתרומת מעשר מכל מעשרותיכם תרימו אפי' אחד ביהודה וא' בגליל, וכן נמי משמע בפ' הזהב דקאמר התם ישראל שאמר ללוי כור מעשר יש לך בידי רשאי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר, י"ל מדרבנן בעינן מוקף, ותימה והא במס' בכורים קתני שלא מן המוקף בבכורים וצריכא שיעור כתרומה ואי מדאורייתא איירי הא אין שיעור לתרומה גדולה מדאורייתא, י"ל דנהי דאין לה שיעור למטה דחטה א' פוטרת את הכרי אבל יש לה שיעור למעלה דאינו יכול לעשות גרנו תרומה דבעינן ראשית ששיריה ניכרים, והא דפ' הזהב דקאמר דרשאי לתרום שלא מן המוקף, היינו ערבי שבתות וערבי ימים טובים שאז מותר לתרום שלא מן המוקף כדאמרינן בהאשה רבה, א"נ על ידי מעקה כההוא דפרק בכל מערבין דאמרינן ניחא ליה לחבר דעביד איסורא זוטא ולא ליעבד עם הארץ איסורא רבא, אבל הכא אין תולין הדבר להחמיר שמא תרם בהיתר שלא מן המוקף, ועדיפא מינה אמרינן בפ' זה בורר הרי שראו שהטמין אביהם מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של מעשר שני הם אין כאן מערים וכו' ובפ' האשה שהלכה אמרינן מצא כלי כתוב עליו קו"ף קרבן תי"ו תרומה וקאמר ר' יוסי חיישינן שמא פינן:

אין אבא אלעזר בן גמלא הוא, ותימא נהי שיש לו רשות לתרום שמא לא חשש לתרום מעשר שהוא עתיד ליתן ללוי, וי"ל כיון דמצוה עליה רמיא אם איתא דלא תקנוה הוה מודע ליה, וסמכינן אחזקת חבר:

דף לא.

כשם שתרומה גדולה ניטלת, מן התורה לא שייך להזכיר אומד בתרומה גדולה דהא חטה אחת פוטרת כל הכרי, אלא משום דבתרומת מעשר שייך אומד שיש לה קצבה מן התורה מעשר מן המעשר ובתרומה גדולה נמי יש לה שיעור מדרבנן נקט אומד וילפינן מתרומה גדולה אפילו במתכוין יכול להוסיף על השיעור, משא"כ במעשר דהמרבה מעשרותיו מאכיל טבלים:

ניטלה מאומד, מצוה לעשות באומד כדי שיתרום בעין יפה מתוך שירא לצמצם שלא יטול פחות כדתנן בפ' קמא דתרומות אין תורמין לא במדה ולא במשקל, ובתו' גרסינן מה תרומה גדולה אינה ניטלת אלא באומד, ובמחשבה, הכי מוגה בספר ר"ת, ויש לומר דבעל הבית אין לו רשות לעשות עין יפה בשל אחרים ואפי' יש לו רשות ירא לעשות כדי להסתלק מן התרעומות של לוי וכהן שלא יתרעמו עליו או זה או זה אם יטעה באומד:

המניח פירות לחיות מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין, ותימא לי האיך יפריש שלא מן המוקף הא בעינן נגיעה ואם אבדו הא חזי ליה, י"ל כההיא דמעשר שני דתני התם דקנקנים שמלאים יין וסמוכין זה לזה עד שלא גפן תורם מאחת על הכל משגפן תורם מכל אחת ואחת:

ומשעת כניסת מים לבוסר, פירש"י כשהם כפול חלבן נקראים בוסר וכשהלחלוחית נכנסת וגדילה לתוכו שיכול לעצור מהם כל שהוא היינו כניסת מים, עוד פירש לשון אחר כשהם כותשים את הענבים כשהם בוסר ונותנים לתוכן מים ונעשה חומץ לטיבול, לשון א' נראה טפי כדתנן במס' שביעית הבוסר משהביא מים אוכל בהם פתו ויש שאין נזהרין בו על מגע עכו"ם שאין קרוי יין אלא מים, ור"ת אמר שאין לחקל לפי שאין אנו בקיאין עד מה קרוי יין, וכתב רבינו תם פעם אחת היו כל היינות של אותה שנה בוסר ולא נתבשלו יפה ואמר שאותה שנה ל"ה נהג יין נסך:

מעת לעת של בדיקה, בפ"ק דנדה דייק מאי טעמא דרבנן שנתנו שיעור לנדה מעת לעת ותימא הכא מאי טעמא, וי"ל דהא דדייק התם משום דאשה מרגשת בעצמה ומן הדין דיה שעתה ואי בעי רבנן למקנסה ליקנסה מפקידה לפקידה כהלל, אבל הכא מילתא דפשיטא הוא דסמכינן אחזקה דאוקי פירות בחזקתייהו והשתא הוא דאבדו והכא עביד הרחקה והתרומה ומעשר שמפריש צריך לתקן פעם אחרת כי שמא טבל הם: ע"ב.

לפני הזרע ובשעת הזרע, תימא דכל זה הוא זמן א' בלי הפסק, וי"ל דקודם זריעה קונין העולם שיהא מוכן להם בשעת הזרע, ובשעת הזרע היינו בסוף הזרע שכבר זרעו כל מה שקנו לפני הזרע וצריך לקנות מה שחסר לו:

לשותפין . פר"ח ור"ת לכי הא דאמרינן פ' המקבל הנהו בי תרי דעבוד עיסקא ואמר חד לחבריה תא ונפלוג וא"ל אידך נרויח טפי דינא הוא דמעכב והשתא עד הזמן הזה יכולים לעכב ואז ימכרו ויחלוקו:

א"ה היינו דכתיב ותך השמש, אהך קרא קאמר שלא בא לספר בכח גבורות סערתה אלא להעיד שנתחמם העולם מ"מ אמת הוא שרוח חזקה הוא מאד ובכל מקום מזכירו לתוקף כדכתיב ברוח קדים תשבר אניות תרשיש, ובימות הקיץ היא מביאה חום לעולם מתוך שנעצרות שאר הרוחות ואינם מתישות כח החום אבל בחורף מביאות הקור והקרח:

אנא לא צריכנא להו, פירש"י דר"נ בר יצחק חתניה דנשיאה הוה כדאמרינן בהעור והרוטב ור"ל דרב נחמן סתם שבתלמוד הוא חתניה דבי ריש גלותא היינו רב נחמן בר יצחק, וא"א לומר כן כדאמרינן פ' מי שהוציאוהו יתיב רב נחמן בר יצחק אחוריה דרבא ורבא קמיה דרב נחמן אלמא דרב נחמן לאו היינו רב נחמן בר יצחק, אלא רב נחמן סתם הוא רב נחמן בר יעקב, תדע דרב נחמן סתם חבירו של רב ששת הוא, ובירושלמי בדוכתי טובא איכא רב נחמן בר יעקב חבירו של רב ששת, וגם לא משתמע בשום דוכתא בש"ס שיאמר רב נחמן בר יעקב אלא כשיש אצלו רב נחמן בר יצחק או רב נחמן בר רב חסדא, אלא רב נחמן בר יעקב דשמעתין חתניה דבי ריש גלותא הוא, וחוי מכתפיה ליה בגוה רק' דדהבא, והא דקאמר רב נחמן בר יצחק אנא לא צריכנא להו עשיר היה ולא היה צריך להם:

שדיא נשוב, זהו שם של רוח דרומית כדפי' בערוך בערך אסתנא וז"ל לד' רוחות יש לה שמות רוח מזרחית שותא, רוח מערבית אוריא, רוח צפונית אסתנא, רוח דרומית שריא, ונ"ל שיש בו ט"ס אלא רוח מזרחית נקראת שריא ורוח דרומית שותא דהא מייתי הכא יבא קדים רוח:

הדרן עלך כל הגט:

תוכן העניינים

תוספות הראש על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה