תוספות הראש על גיטין· רבינו אשר בן יחיאל
פרק המביא בתרא
המביא גט ואמר בפני נכתב אבל לא בפני נחתם, בפני נחתם אבל לא בפני נכתב, לא זו אף זו קתני דלא מבעיא כי לא אמר בפני נחתם דפסול אליבא דרבא דעיקר התקנ' בשביל קיום החתימה, אלא אפי' לא אמר בפני נכתב לא נתקן אלא בשביל דלא ליתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא אפ"ה פסול, וכן נמי לרבה בפני נחתם אית ביה תרתי משום לשמה ומשום קיום שטרות דרבה אית ליה דרבא, אבל בפני נכתב לא נתקן אלא לשמה ואפ"ה פסול:
בפני נכתב חציו בפני נחתם כולו, בפני נכתב כולו בפני נחתם חציו, ה"ג ע"פ סוד בגמרא, ותי' דזו וא"צ לומ' זו קתני דכיון דתנא בפני נחתם כולו דפסול כ"ש בפני נחתם חציו דפסול, וי"ל דאיצטריך סד"א ליתכשר כמו כתב סופר ועד, ועוד דהכא כשר טפי דאיכא שני עדים חתומים אלא דליכא קיום כי אם על חתימת עד אחד ועדיף מפני נחתם כולו ונכתב חציו דבעינן שיעיד על עיקר הכתיבה דילמא אתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא, אי נמי בפני נכתב חציו אין לו תקנה בחצי אחר דכיון דאיהו לא ראה בחציו ראשון אחרים נמי לא ראו, אבל בפני נחתם חציו שיש לו תקנה לחצי האחר ע"י קיום ה"א דעדיף טפי קמ"ל:
או כולו בקיום הגט, משמע מכאן דרב חסדא סבר לפי שאין מצויין לקיימו ולעיל בפ"ק גבי רב חסדא דמעריך מאקטיספין לבי אדרשיר דבעי למימר דקסבר לפי שאין בקיאין לשמה הוה מצי לאקשויי מרב חסדא אדרב חסדא אלא דעדיפא מיניה קא פריך, א"נ י"ל דהכא מיירי דהשני' נמי מעידין על חתימת הב' שנעשה לשמה:
או כולו בתקנת חכמים, קסבר דלא דייק השליח כ"כ כשאין כל העדות מתקיימת על ידו:
דף טו:
אפילו הוא ואחר מעידים על חתימת יד השני פסול, פירש"י דאלו הוא לבדו הוה אמר ידעתי מהימן, וזהו תי' לומר האיך הוה טעה רבא כולי האי דאי לא הוי אלא האי שליח דמכיר שתי החתימות הוא כשר, והשתא משום דבא אחד מן השוק לסייעו בחתימת האחר יפסל דודאי לא שייך הכא לאיחלופי כיון שהיחיד נאמן לקיים החתימות, הלכך נר' כדפ"ל דידעתי אינו מועיל אליבא דרבא וה"פ מי איכא מידי דאלו אמר חד כשר כלומר אי אמר בפני נחתם על שתי החתימות כשר, השתא דאיכא תרין על החתימה שנייה פסול, אלא אמר רבא אפי' הוא ואחר מעידים על חתימת יד שני פסול, ואי הוא לחודיה אי אמר ידעתי פשיטא דלא נאמן אלא אפי' הוא ואחר פסול משום דאתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא, והשתא ניחא דאתי לאיחלופי משום דאיהו לחודיה לא מהימן לומר כמו בשאר קיום שטרות, ותי' ל"ל משום דאתי לאיחלופי תיפוק לי' משום גט גופא דנפיק כל עדות הגט נכי ריבעא אפומא דחד סהדא כיון שהוא צריך לצירוף האחר להעיד על חתימת השני, י"ל מ"מ כיון שאם היה אומר בפני נחתם מהני אפי' הוא לבדו השתא נמי לא חשבינן ליה נכי ריבעא אפומא דחד, א"נ י"ל דדוקא נכי ממון מתחלק לחצאי' ולרבעי' לענין פר עון שייך למימר נפיק נכי ריבעא דממונא אפומא דחד, אבל נכי עדות הגם שאינו מתחלק לחצאין ובחסרון מעט נפסל כל העדות אפי' הרביע שנגמר ע"י עד האחר מקרי שפיר חצי דבר:
מתקיף לה רב אשי מי איכא דאי הוי מסיק איהו לכוליה דיבוריה, כלומר באותו לשון עצמו שהעיד על חציו אם היה מעיד אותו לשון גם על העד השני היה כשר השתא דאיכא אחר בהדיה ומקיימו חתימת ער הב' מיבעיא, דמפי עדיף קיום שני עדים מבפני נחתם, ולפירש"י קשה האי לישנא דלא הוה למימר דאלו מסיק ביה שהרי אינו מעיד על השני באותו לשון שמעיד על הראשון, אלא הכי הוה ליה למימר אלו הוה לחודיה כשר השתא דאיכא אחר בהדיה פסול:
אני הוא עד שני פסול, ותימ' אכתי מי איכא מידי דאלו אמר בפני נחתם כשר ומשום דאמר אני הוא עד שני פסול דהאי לישנא עדיף מבפני נחתם שהרי מועיל אף בשאר שטרות, ועוד אין לך בפני נחתם גדול מזה שהרי הוא בעצמו חתם, ומפרש בירושלמי משום דהוי כנוגע בעדות דקצת נראה דלכך בא להעיד על חתימת שני כדי שתתקיים העדות, ותימ' כיון דטעמא משום הכי הוא ל"ל למימר או כולו בקיום הגט או כולו בתקנת חכמים, י"ל דהאי לאו טעם גמור הוא שאינו נוגע בעדות ממש:
גידוד חמשה ומחיצה חמשה, פירש"י חריץ עמוק ה' והקיפו מחיצה ה' אין מצטרפין להיות בתוכו רשות היחיד, וקש' לר"ת דמשנה שלימה בפ' בתרא דעירובין ובשבת פרק הזורק דבור וחולייתו מצטרפין לעשרה ואמרינן בפ"ק דשבת גבי בית שאין תוכו י' וקריו משלים לעשרה דהוי תוכו כרמלית ואם חקק בו ד' על ד' הוי כולו רשות היחיד, והכי אמרינן בפ"ק דסוכה גבי סוכה, ועוד אמרינן בעירובין בס"פ כל גנות שני חצירות שאחד גבוהה מחברתה ה' טפחים ועשה על שפת הגידוד מחיצה ה' דמודה רב חסדא בתחתונה הואיל ורואה פני עשרה דמערבת ב' ואינה מערבת א', וי"ל דלענין ב' חצירות זו למעלה מזו איירי גבי עליונה כדמוכח בההיא סוגיא דכל גגות, א"נ לענין תל בר"ה גבוה ה' והקיף על גביו מחיצה ה' דלא חשיב רשות היחיד לענין שבת, ותימ' אכתי תהוי רה"י משום דאי בעי מנח מידי עליה ומשתמש כדאמרינן בפ' חלון גבי עמוד שמלאוהו ביתדות וכן גבי חולית הבור והסלע, י"ל דמיירי הכא בתל שהוא רחב הרבה ולא שייך לאחשובי רה"י מטעם דאי בעי מנח מידי עלויה, ונ"ל דלא ק' דהא דאמרינן דחשוב רה"י משום דאי בעי מנח מידי עלויה קאמר ראש העמוד, ובן חולית הבור והסלע לענין הנוטל מהם והנותן על גביו, אבל גבי התל אפי' מנח מידי עלויה הוי רה"י אבל תוכו הוי כרמלית כמו בית שאין תוכו עשרה וקרויו משלים לעשרה:
הנוטל ידו אחת בנטילה ואחת בשטיפה, פירש"י שנוטל ידו אחת מן הכלי כתיקון חז"ל בנטילה, ואחת בשטיפה בנהר במ' סאה, ותימ' והיכי פשוט מהכא דכי משי חדא ידא והדר משי לאידך ידא ידיו טהורות, דילמא הכא מיירי שעשה בבת אחת שטיפה לזו ונטילה לזו, וי"ל דסבר תלמודא שאין חילוק בין זו לזו רמסתב' דאין זו אחר זו לא מהני ה"ה נמי בבת אחת אפי' שתיהן בנטילה אם נטל יד אחת מכלי אחד והב' מכלי אחר, ור"ת גרס ע"פ המשניות נטל ידו אחת בשטיפה אחת טהורה, פי' צריך לשפוך מן הכלי על ידיו ב' פעמים כדמוכח במס' ידים דצריך מים ראשונים ושניים וקאמר דאם שפך על ירו אחת בשטיפה א' מים כשיעור ב' שטיפות ידו טהורה אע"פ שאין בהם רביעית כיון דאתי משיורי טהרה דקא מסיים כסיפא שתי ידיו בשטיפה אחת ר"ם מטמא עד שיטול מרביעית ואפי' אתי משיורי טהרה דאלו בשתי שטיפות לא בעי רביעית השתא דליכא אלא שטיפה אחת צריך רביעית, וקא פשיט מדקתני ידו טהורה ש"מ דחדא חדא מהני:
דף טז.
הנצוק והקטפרס ומשקה טופח אינו חיבור לא לטומאה ולא לטהרה, פירש"י שאינו חיבור לענין ב' מקואות שאין באחד מהם מ' סאה ונצוק וקטפר' ומשקה טופח מחברם, אבל הב' הוא מקוה שלם וכן פירש בפ' בתרא דע"ז כגון גוממיות שאין בהם מ' סאה ונצוק וקטפרס מחברם למקו' שלם אינו חיבור והטובל בגוממיות לא עלתה לו טבילה, וקשה לי דער כאן לא נחלקו ר"מ ור"י בפ' אין דורשין גבי שלשה גוממיות בנחל בעליונה כ' ובתחתונה כ' ובאמצעית מ' וחרדלית של גשמים עוברת ביניהם אלא בטובלת בעליונה אי אמרינן גוד אסיק אבל בתחתונה לכ"ע עלתה לו טבילה דאמרי' גוד אחית אלמא קטפרס חיבור, והכא משמע דאינו חיבור כלל דומיא דנצוק ומשקה טופח, ואר"ת דהכא מיירי בשתי גוממיות דבזו כ' ובזו כ' וכה"ג לא הוי קטפרס חיבור דאין מטבילין אפי' בתחתונה, אבל אי איכא באחד מקוה שלם וקטפרס מחברם למקוה חסר או מלמעלה או מלמטה בהכי פליגי, תחתונה לכ"ע מטבילין, עליונה פליגי, תדע דאי לא"ה ל"ל למינקט התם אמצעית בשתי גוממיות סני, ועוד ל"ל למימר באמצעית מ' אי לאו מטעמא דפירש"י דלא מצי לאשמעינן כולה בשתי גוממיות שיחלקו בעליונה ובתחתונה יודו דאי ליכא אלא כ' בזו וכ' בזו לכ"ע אין מטבילין לא בזו ולא בזו ואם בעליונה מ' ובתחתונה כ' לכ"ע מטבילין בשניהם, ואם בעליונה כ' ובתחתונה מ' לא מצי לאשמעינן אלא פלוגתייהו לחודיה, ותימא והא מייתי לה התם אהא דקא בעי מתו להטביל מחטין וצנוריות בראשו של ראשון לר' יהודא דאמר הב' טהור, ובעי למיפשטיה מהא דקתני בברייתא אמר ר"י אומר היה ר"מ מטבילין בעליונה אלמא גוד אסיק נמי אית ליה, ודילמא שאני התם דאיכא אמצעית שיש בה מ' סאה, אבל כשמטבילין מחטין וצנוריות בראשו של ראשון ליכא מ' סאה במקוה שתחתיו דבין הכל ליכא אלא מ' סאה מכוונת, י"ל כיון שהמים של סופן לירד למקוה חשוב כאילו יש שם מ' סאה:
הא נמי תנינא טופח ע"מ להטפיח חיבור, הקשה ר"ת דהכא משמע דטופח ע"מ להטפיח הוה חיבור לענין מקוה, ובפ"ו דמקוואות תנן ומייתי לה בספ"ק דיבמות ובחומר בקדש עירוב מקואות כשפופרת הגוד בעוביה ובחללה כשתי אצבעות חוזרות למקומן, ואר"ת דנקב בעי כשפופרת הנוד אבל במים סני טופח ע"מ להטפיח, וק' לי מהא דתנן במס' פרה פ"ה שתי שקתות שבאבן אחת קדש אחת מהם, המים שבשניה אינם קדושים, ואם היו נקובות זו לזו כשפופרת הנוד או שהיו המים צפין על גביהם כקליפת השום, קדש אחת מהן המים שבשניה מקודשות, משמע בדוקא שהיו צפין ע"ג שמתחברים המים מלמעלה ואין דבר מפסיק סני בקליפת השום אבל בנקובות זו לזו משמע דבעי מים כשפופרת הנוד מדלא אשמעינן ברישא גבי נקב שהיו המים באים דרך הנקב כקליפת השום וכ"ש במים צפין עליהם מלמעלה, ועוד תנן במס' מקוואות פ"ו כותל שבין שתי מקוואות, לשתי מצטרף, לערב אינו מצטרף עד שיהא במקום אחד כשפופרת הנוד, ר' יהודה אומר חלוף הדברים נפרצו זה לתוך זה פי' עגול על רום כקליפת השום על רוחב כשפופרת הנוד לפר"ת שפירש דבמים סגי בטופח ע"מ להטפיח והלא הנקב עגול הוא כדאמרינן ב' אצבעות חוזרות למקומן ואם אין במים הבאים דרך הנקב אלא טיפה להטפיח נמצא שאינו מעורב ברוחב כשפופרת הנוד והלא אפי' בנפרץ שאין דבר מפסיק למעלה בעינן רחב כשפופרת הנוד כ"ש דאינו מעורב אלא דרך הנקב, הילכך נר' דודאי מלא הנקב בעינן וכשצפין למעלה אין צריך אלא כקליפת השום ברוחב כשפופרת ואפשר דהיינו טופח להטפיח, ועי"ל לההיא דנצוק וקטפרס לאו לענין מקואות איירי אלא לענין השקה כגון אם יש באחד מים טמאים ומשיקן ומחברן לנהר ע"י נצוק וקטפרס אינו חיבור אבל טופח להטפיח הוי חיבור, והשתא הוה טהרה דומיא דטומאה, ובהדיא מתניא לענין השקה במס' טהרות בס"פ ח' דתנן מקל שהיא מליאה משקין טמאין כיון שהשיקה למקוה טהורה דברי ר' יהושע, וחכ"א עד שיטביל את כולה, הניצוק והקטפרס אינו חיבור לא לטומאה ולא לטהרה, והאשבורן חיבור לטומאה ולטהרה, וכן משמע מדמסיק עלה דילמא לעניין מקואות ור' יהודא הוא מכלל דעד השתא לא הוה מוקי לה במקואות אלא במילתא אחריתי. וכי קאמר נמי דילמא לענין מקואות, לא מוקי לה כר"י אבל כרבנן משמע דלא הוי חיבור בטופח להטפיח אלא דוקא כקליפת השום, ומאי דמוקי כר' יהודא היינו דוקא בהא דטופח להטפיח דלא תיפשוט בעיא דידים דרמיא להשקה:
הבא ראשו ורובו במים שאובין וטהור שנפלו על ראשו ועל רובו ג' לוגין מים שאובין, מה שלא גזרו טהור כי אם בנפילה ולא בביאה, פי' ריב"א לפי שלא היו יכולין לעמוד דאין לך אדם שיהא רשאי לרחוץ במים שאובין, ול"נ דהא ראשו ורובו קאמר ואין דרך הרוחץ שישקע ראשו במים אלא החמירו טפי בנפילה לפי שהיו רגילים יותר לעשות דרך נפילה אחר טבילתן כדקאמר התם והיו מעבירין על גביהן ג' לוגין מים שאובין:
אבל גט יוצא מתחת יד שניהם כשר, מה שפירש"י שניהם אדוקין בו לאו דוקא דהא לא צריך שיהיו שניהם אוחזין בגט אלא שאומר שהבעל עשה שניהם שליח שאמר להם שניכם הוליכו נט לאשתי ונותנו הא' במעמד שניהם כדאמר בפ' המקבל כולכם הוליכו א' מוליכו במעמד כולם ואם הא' מוליכו והשני מעיד שעשאו לפניו שליח לרבא ודאי היה כשר מטעמא דאמר בפ"ק אלו אמרו בפנינו גרשה דכיון שיש כאן ב' עדים לא יוכל הבעל לומר לא שלחתיך, אבל רבה דאמר לפי שאין בקיאין לשמה אין להכשיר כיון שאין שניהם שלוחים כשזה אומר בפני נכתב וזה אומר בפני נחתם אפי' לאחר שלמדו דהא דלא חיישינן בתרי שמא יחזור דבר לקלקולו, ה"מ כששניהם שלוחי' כדמפ' טעמא בפ"ק רבי תרי דמייתו גיטא מילתא דלא שכיחא, אבל בכי האי גונא לא:
דף טז:
אלמא קסבר ב' שהביאו גט א"צ וכו', פירש"י דטעמא משום דאין עדים מצויין לקיימו והני מצויין לקיימו, והקשה רש"י כיון דסוף סוף ב' הם מה לי ששניהם שלוחים מה לי אחד מהם הרי עדים מצויין לקיימו, ותי' דל"פ רבנן בין בחבורות אנשים לבא יחידי, והיינו לפי שיטתו שפי' לעיל גבי דאתיוה בי תרי משום דמצויין לקיימו, אבל לפי מה שפי' לעיל טעמא דאמרינן בפנינו גרשה מי לא מהימנא ואפי' אין מכירין החתימות ניחא דדוקא כשהם שלוחים לא מצי בעל למימר מזוייף הוא ולא שלחתיו אבל אי ליכא אלא חד שליח מצי למימר מזוייף הוא, ואפי' למ"ד שאין בקיאין לשמה איירי הכא כדקאמר לעיל דלאחר שלמדו חיישינן שמא יחזור דבר לקלקולו, אבל היכא דאתיוה בי תרי מילתא דלא שכיחא הוא ולא גזור, ותי' אמאי פשיטא ליה לתלמודא דב' שהביאו גט א"צ שיאמרו, לעולם אימא דצריכי והא דכשר הכא משום דחד מינייהו מסהיד אכתיבה וחד אחתימה, וכ"ת כיון דלא מסהיד אכולא מילתא לא דייק, והתנן א' אומר בפ"נ וב' אומרים בפנינו נחתם כשר ור"י מכשיר בב' אומרים בפנינו נכתב וא' אומר בפני נחתם אלמא דייק אפי' היכא דלא מסהיד אכולא מילתא, וי"ל דאם איתא דב' צריכי אף כאן לא היה מועיל דלרבא דאמר לפי שאין עדים וכו' כיון שאין כאן אלא א' שמעיד על החתימה אתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא, אע"ג דאידך מעיד על הכתיבה לא אסהיד על החתימה, ואפי' לרבה דאמר לפי שאין בקיאין לשמה נהי דקסבר דמעיקרא ודאי לא היו מתקנים חכמים ב"נ משום חששא דאיחלופי אי לאו משום לשמה כדאי' בפ"ק מ"מ לאחר שתיקנו לומר משום לשמה, כי לא צריך נמי משום לשמה כגון לאחר שלמדו כיון דבעי למימר בפ"נ משום קיום, בעי נמי בפ"נ משום איחלופי כדמוכח בסוף סוגיין דשמעתין, ועוד נ"ל דמתוך הך מילתא גופא יש לדקדק כן דע"כ הא דמשמע דאם צריכין ב' לומר בפ"נ ובפ"נ היינו פוסלים כשהא' אומר בפ"נ והאחד בפ"נ, הא לא מתוקם כלל אליבא דרב' דהא אין צריך דהא אילו אמר בפנינו גרשה מי לא מהימני, אלא לרבה דוקא הוא דפסלינן, וע"כ משום שהמעיד על החתימה אינו מעיד על הכתיבה וחיישינן לאיחלופי בקיומי שטרות דעלמא, ואעפ"י שלא היה צריך להעיד כאן משום קיום שהרי הם ב' אלא משום לשמה, מ"מ כיון דצריך מהעדות משום לשמה, סברי עלמא דעדות זו משום קיום הוא ואתי לאיחלופי בקיומי שטרות דעלמא:
וכי אין גט יוצא מתחת ידי שניהם במאי פליגי, וניחא לי השתא אי פליגי בגט יוצא מתחת ידי שניהם, הא דמכשר ר"י כיון שהוא מעיד על הכתיבה לא חייש ר"י דילמא אתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא, אבל אי הגט יוצא תחת יד החתימה ועידי כתיבה לאו שלוחין נינהו, ס"ד דלכ"ע אית לן למיחש דילמא אתי לאיחלופי, ומשני דאפ"ה לא גזר ר"י דכיון דעדי כתיבה לאו שלוחין נינהו מערכין תרי ועד חתימה שהוא שליח דבחד מוכחא מילתא דדוקא בגיטא הימנוה לשליח משום עיגונא ולא אתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא, ולשון שני ניחא ליה טפי אי פליגי באין יוצא מתחת ידי שניהם, וכגון סוגייא זו אשכחן בשבועות גבי שעירים, ובפ' אלו טריפות בסוגיא טרפה דלישנא קמא משמע דהוה ניחא ליה טפי אם הוה אמר כלישנא קמא מלישנא בתרא:
אלמא קסבר ב' צריכין, גר' כרבה ס"ל דאמר לפי שאין בקיאין לשמה ואעפ"י שהא' אומר בפ"ג וא' אומר בפני נחתם חיישינן דילמא אתי לאיחלופי בקיום שטרות ד דעלמא כדפ"ל:
ואפילו גט יוצא מתחת ידי שניהם פסלו רבנן, א"ל אין במאי פליגי, נר' דבשלמא אם אין גט יוצא מתחת ידי שניהם ניחא דר"י לא חייש לאיחלופי משום דמוכחא מילתא דמשום דעד חתימה שליח הגט נאמן ביחיד מדמצריכי אכתיבה תרי משום דלא הוי שלוחין, ובשטרות ליכא טעמא דתיהוי שליחות להימוני ביחיד כמו בגט, אבל כיון דמוקמת לה בגט יוצא מתחת ידי שניהם אין מכאן הוכחה דלא ניחוש לאיחלופי כיון דעדי כתיבה הם שלוחין כמו עדי חתימה, וכיון ההוא דמעיד אחתימה לא מעיד אכתיבה הוי אתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא:
רבה מתרץ כלישנא בתרא, פי' אף כלישנא בתרא, דלישנא קמא נמי אתיא אליבא דרבה כדפ"ל:
ומר סבר לא גזרינן, פירש"י דלא גזר ר"י משום דבי תרי דמייתי גיטא מילתא דלא שכיחא היא, ובחנם פי' כן דאף בחד נמי לא גזור דהא מסיק למעוטי בפני נחתם אבל לא בפני נכתב ומפרש טעמא משום איחלופי ולא קאמר משום שמא יחזור הדבר לקלקולו, ומיהו היא גופא תימא מי דחקו לתלמוד לומר כן דבחד גזרינן בפ"נ ונחתם ובתרי לא גזרינן כדאמרינן בפ"ק דבי תרי דמייתי גיטא מילתא דלא שכיחא, וי"ל דה"ה דהומ"ל הכי וכפירש"י אלא חד מתרי טעמא נקט, א"נ כיון דגזרו רבנן בין בחד בין בתרי ולא מפליג, ר"י נמי לא מסתבר לחלק וכיון דלא גזר בתרי ה"ה בחד, וק"ל להאי שינויא דא"כ אליבא דרבה דאמרינן לעיל דבי תרי גזרינן ובחד גזרינן דלא כמאן. מיהו י"ל דההיא דלעיל כלישנא קמא דתרוייהו מודי דבתרי לא גזרינן:
וליפלוג נמי ר"י ברישא. אלישנא בתרא פריך, אבל לל"ק ניחא דלא פליג ברישא, דדוקא בסיפא דעדי כתיבה דאינן שלוחין תרי נינהו, ועד חתימה דהוא שליח יחידי וליכא למיחש לאיחלופי, אבל א' אומר בפ"נ וא' אומר בפני נ' אתי לאיחלופי דליכא הוכחה כנ"ל:
דף יז.
הא מקמי דאתי חבראי לבבל, פי' רש"י פרסי, נחסר מכאן:
אמר ליה רבי אסי אלא מעתה רישא דקתני, דר' אסי אינה אלא במאי דפליגי בההוא דלעיל, אלא שהתלמוד לא רצה להאריך בכאן:
מתני'.
נכתב ביום ונחתם בלילה פסול, דהו"ל מוקדם, ובגמרא מפרש טעמא דר"י משום בת אחותו ולר"ל משום פירות דאם מכר הבעל ללקוחות לאחר הכתיבה מוציאה האשה הפירות שלא כדין כל זמן שלא נחתם:
ור' שמעון מכשיר, דקסבר משעת כתיבה אין לבעל פירות, וא"ת לדידיה נמי מיפסיל דכי אתי בלילה קמי עדים לחתום שמא בלילה נכתב וכתב בו זמן של היום ועשו הוא ואשתו קנוניא על הלקוחות ובפ"ק דב"מ חיישינן להכי גבי מצא שובר דחיישינן כתבה האשה שובר ליתן בניסן, ולא נתנה עד תשרי, וי"ל דהכא ליכא למיחש דלעולם אין העדים חותמים כשרואים הזמן מוקדם, אא"כ יודעים שביום הזמן נכתב:
גמר'.
מפני מה תקנו זמן בגיטין, וא"ת אמאי לא קאמר משום מזונות כדי שתוכל להוציא מן הבעל מה שלוותה ואכלה למזונות קודם זמן הכתיבה ולא יוכל לומר קודם לכן גרשתיה, וי"ל דבלא"ה אשה נאמנת על כך ואי בעי תטמין את גיטה ולא ידעו שהיא גרושה כלל ולא תראנו עד שתהא צריכה להנשא, ואם יביא הבעל עדי מסירה לא תפסיד האשה שידעו העדים מתי נמסר, אע"ג דבעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן, ה"מ מכאן ולהבא אבל למפרע לא כדאיתא בפ' יש נוחלין, ואפי' מכאן ולהבא לא מצינו שיהא נאמו אם האשה מכחישתו:
משום בת אחותו, ולא אמרינן אוקמא בחזקת א"א והשתא היא דאגרשה, ובזמן הזה נמי דליכא למיחש לחפוי פסלינן נט בלא זמן כדתנן נ' גיטין פסולין וכו' דאיכא למיחש שמא יחפה על בניה שהם ממזרי', א"נ שלא תיאסר עליו אם זנתה קודם גירושין אבל לאחר גירושין מותרת לחזור לו כדאי' בפ"ב דסוטה:
ר"ל אמר משום פירות, כדי שתדע האשה מתי נכתב ונחתם ולא תפסיד הפירות דפעמים שנכתב בניסן ואינו נותנו עד תשרי והיא לא תדע מתי נכתב, וא"ת גט מאוחר יהא פסול מהאי טעמא ובגט פשוט מוכח דכשר דקתני גט מקושר שעדיו מתוכו כשר מפני שיכול לעשותו פשוט, וכשהוא פשוט הרי נעשה מאוחר דבמקושר אמרינן מלך שנה ימנו לו שתים, ועכשיו ימנו לו כדין פשוט שלא היה מקושר מתחלתו, וי"ל דבמאוחר אין לבעל דין פירות משעת חתימה אלא משעת הזמן דאינו ראוי לגרש בו עכשיו דאין זה כריתות ואפילו נתנה לה לאלתר אין הגירושין חלין עד שעת הזמן, וא"ת לר"ש דמכשר נכתב ביום ונחתם בלילה ולקמן דמכשרינן אפי' לרבנן נכתב ביום ונחתם בלילה כשעסוקים באותו ענין לפי שיש לו קול משעת הכתיבה כיון שהעדים מזומנים שם לחתום ומפסיד הגט כאילו נחתם, ומ"ש מגט מאוחר דאינו מפסיד כיון שאינו ראוי לגרש בו, וה"נ כ"ז שלא נחתם אינו ראוי לגרש בו וי"ל הרי ראוי לגרש בו ע"י עדי המסירה דר"ש סבר כר"א דאמר עדי מסירה כרתי כדאמרי' בפ"ק, וא"ת א"כ (אפי') לרבנן אפי' אין עסוקים באותו ענין נמי יפסיד הפירות משעת כתיבה כיון שראוי לגרש בו בעידי מסירה, וי"ל דלרבנן בעי תרתי שיהא ראוי לגרש בו ויהא לו קול אע"פ שיש לו קול אין ראוי לגרש בו, והיכא דאין עסוקים באותו ענין אע"ג דראוי לגרש בו אין לו קול:
דף יז:
זנות לא שכיח, וא"ת והא בריש כתובות עשו תקנה שתהא בתולה נשאת בד' שאם היה טענת בתולים ישכים לב"ד, וי"ל דזנות בת אחותו לא שכיח, א"נ זנות דנשואין לא שכיח לפי שבעלה משמרה, אבל זנות דאירוסין שכיח, א"נ זנות בעדים והתראה לא שכיח, א"נ התם אע"ג דלא שכיח עשו תקנה וחשו שלא תאסור עליו עולמית אבל הכא ליכא קפידא כ"כ אי מיחייבא מיתה ולא מיקטלה ולא חשו למילתא דלא שכיח:
עד שעת נתינה, פירש"י הלכך זמן כתיבת הגט לא מהני ולא מידי דכי אתיה למיטרף בעיא לאתויי סהדי אימת מטא גיט' לידה, וקשה לפי' מהא דאמרי' בפרק ב' אוחזין מצא גט אשה בשוק בזמן שהבעל מורה יחזיר לאשה ופריך התם וליחוש שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי ואזיל וזבין פירי דמניסן ועד תשרי ומפקא ליה לגיטא דכתוב בניסן וטרפא לקוחו' שלא כדין, ומשני דכי אתי' למיטרף אמרינן לה אייתי ראיה מאימת מטא גיטא לידך, משמע דוקא בההוא דאיתרע ליה בנפילה חיישינן טפי, דאי בכל סתם גט חיישינן להכי מאי קשי' לי' ההוא ברייתא טפי מכל גיטין, הלכך נרא' דלא חיישי' לא בגיטין ולא בשטרות שמא לא נמסרו ביום הכתיבה אלא אמרינן מסתמא נמסר ביום שנכתב ונחתם וה"פ הכא קסבר יש לבעל פירות עד שעת נתינה הילכך לא הוצרכו לתקן זמן משום פירות דכשיבוא הגט ליד האשה יכולה לבוא לב"ד ותראה להם גיטא לראי' שמאותו היום נתגרשה, וא"ת וגט שחרור למה תקנו בו זמן דאי משום מעשה ידיו יכול לבוא לב"ד ויכתבו לו שמאותו יום נשתחרר, וי"ל דלהכי תקנו זמן דחיישינן שמא ימכור עבדו ואח"כ יכתוב לו גט שחרור בלא זמן ויאמר העבד לרבו שני אייתי ראיה ששטר מכר שלך קודם לשחרור שאתה בא להוציא ממנו ועליך להביא ראיה, ול"ד לפירות שהם ביד הבעל והוא מוחזק והאשה באה להוציא, וא"ת למאי דפרשינן דבסתם גיטין ל"מ למימר אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך האיך כותבין גט איש לאיש אע"פ שאין אשתו עמו ליחוש דשמא יכתוב ליתן בניסן ולא יתן עד תשרי כדדייקינן בב' אוחזין גבי כותבים שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו, ומוקמי' לה בשטרי אקנייתא, ואיכא דמשני עידיו בחתומיו זכין לו, והא לא שייך בגט דחוב הוא לה, וי"ל דגבי שטר חוב הוא דאיכא למיחש טפי שמא יכתוב ליתן בניסן ולא יתן עד תשרי לפי שפעמים הוא מוסר בצנעה ולא ידע שלא נמסר ביום הכתיבה, ואפי' יצא קול שאחר הכתיבה נמסר סברי שלכך ניתן בידו כדי לגבות מיום הכתיבה ולא מסקי אדעתייהו למימר ליה אייתי ראיה, אכל גט רגילות למסור בפני עדים, דלא מבעיא לר"א דאמר עדי מסירה כרתי דאפי' חתימו סהדי בגט אכתי בעינן עדים בשעת מסירה כדפריש' בפ"ק, אלא אפי' לר"מ דאמר עדי חתימה כרתי רגיל ר"ת לומר דבעי עדים בשעת מסירה דאין דבר שבערוה פחות משתים, וכיון דיש עדים בשעת מסירה וחזו דזמן הכתיבה קודם ליום המסירה מפקי לקלא שלא נמסר ביום הכתיבה ומסקי אדעתייהו למימר אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך דמה שנתן הגט לידה אמרי' דהיינו כדי להנשא דעיקר הגט לאו לגוביינא, וכי האי גוונא מיפליג בפ' ב' אוחזין בין הגט הנמצא לשטר חוב, ולקמן דפרי' מגיטין הבאים ממדינת הים דמה הועילו חכמים בתקנתם ומשני דקלא אית להו, ה"ה לכל הגיטין שלא נמסרו ביום הכתיבה אית להו קלא, אלא על מה שהק' מגיטין הבאים ממדינת הים תי' לו, והמקשה שלא הוקש' לו מכל הגיטין משום דלא שכיח שלא ינתנו ביום הכתיבה כדאמרינן גבי כתביה ואותביה בכיסתיה, ואההיא קושיא לא היה יכול לתרץ קלא אית להו לפי שהיה מקשה אם אירע הדבר שהקדים וכתב הגט ולא נתנו לה אלא המתין אולי תתפייס אם תזנה אח"כ יתן לח הגט ותתפייס עמו כדי שלא תהרג, א"נ להכי כותבין גט אע"פ שאין אשתו עמו דלא שכיח דכתי' איניש גט קודם הנתינה דלא מקדים פורענות לנפשיה ואחר הכתיבה מיד נותנו לידה או ליד שלוחה לקבלה או מוסרו ליד שליח להוליך לה וההוא הוי כגיטין הבאים ממדינת הים דאית להו קלא לפי שיש קול להולכת השליח ולביאתו ומידע ידעי זמן המסירה, ולפי טעם זה אי איתרמי הכי שלא נמסר ביום שנכתב תו לא מיתכשר האי גיטא אם לא ע"י שליח להולכה דאית ליה קלא דאם היה הבעל נותנו לאשה לית ליה קלא ואתי למטרף שלא כדין מיום שנכתב:
אהני דלכתחילה לא תינשא, הילכך לא יכתבנו הסופר כיון דלכתחילה אינו כשר, וא"ת אכתי ניחוש שמא יכתבנו הבעל בעצמו בכתב ידו בלא זמן דהתם נמי הולך כשר, וי"ל דלהא לא חיישינן דרוב אנשים אין בקיאין לכתוב גם לעצמן:
גזייה לזמן ויהביה ניהליה מכאן קשה לפי' רש"י בפ' ד' אחין גבי הא דאמר מ"ם לא תקנו זמן בקידושין ובמקומו פי':
כתביה ואותביה בכיסתיה, פי' רש"י מה הועילו חכמים בתקנתן בין לענין זנות בין לענין פירות דטרפה לקוחות מיום הכתיבה, אע"ג דלעיל משמע דלר"ל טרפה כדין משעת חתימה, הכא מודה עד שעת נתינה כיון דאי מיפייסא תתפייס, ומיה' ההוא דגיטין הבאים ממדינת הים דפירש"י דפריך נמי לתרווייהו, קשה דלמה לא יפסיד משעת חתימה לר"ל כיון שאם היתה שם היה מגרשה לאלתר, ועוד קש' דמה הועילו חכמים בתקנתם משמע משום ההוא חששא גופא שתקנו זמן בגיטין איכא למיחש הכא ומשום פירות דקאמר ר"ל היינו שלא תפסיד אשה פירות שלא כדין וחששא דהכא לאו משום אשה אלא משום לקוחות, הלכך נר' דהני תרי פירכי למ"ד משום בת אחותו שמא יחפה עליה ויאמר שמיום הכתיבה נתגרש, אבל למ"ד משום פירות ניחא דבדין מפסידין כאן לקוחות את הפירות משעת חתימה, הקשה החבר ר' יעקב לר"ם כיון דלא פריך אלא למ"ד משום חפוי לישני אהני לזמן דלקמיה כדמשני לעיל אהני לשבוע דלקמיה, ופי' ר"מ פי' אחר מתוך קושיא זו, ונ"ל דלאו קושיא הוא דלעיל נתגרשה בזמן הכתוב בגט אלא שהזמן מרווח ויכול לחפות בזמן הכתוב בגט, מידי דהוה איומא גופא דלא ידעינן אי מצפרא אי מפניא, אבל הכא לא נתגרשה בזמן הכתוב בגט:
דף יח.
הנהו קלא אית להו, ופירש"י דבין לענין זנות ובין לענין פירות בעיא לאתויי ראיה אימת מטא גיטא לידה, וק' לפי' דלענין זנות היכי קטלי' מספק נהי דידוע שלא בא לידה ביום הכתיבה מ"מ יכולה לומר דקודם שזינתה ניתן לה דאפי' גזיה לה לא קטלי' לה מספק, ונ"ל דקלא אית להו כשרואין זמן הכתיבה קודם המסירה אית ליה קלא למילתיה ומסקי אדעתייהו טפי לידע זמן המסירה, ועוד נוכל לפרש דיש קול להולכת השליח וכי אתי נמי מידע ידע מתי בא ומסר הגט:
השולח גט לאשתו ושהא שליח וכו' ולגט ישן וכו', פי' אע"פ שצריכה להמתין לה ג' חדשים לאו משום דניחוש שמא חזר ובא עליה דהא לגט ישן אין חוששין כדאמרי' לעיל שלא יאמרו ב' נשים בחצר א' וכו':
המשליש גט לאשתו, פירש"י והולך הוא לדרכו, וקש' לפי' דאם אינו בעיר אמאי נקט המשליש הול"ל השולח גט לאשתו, אלא נקט המשליש להשמיענו שהוא בעיר ואפ"ה מותרת לינשא מיד ואין חוששין לגט ישן, ובירך השולח נקט לרבות' דאע"פ שאינו בעיר צריך להמתין ג' חדשים:
אונס קנס, ופירש"י הוא מוציא שם רע ומשום דלית בי' אלא קנס קרי לה קנס אבל באונס יש בושת ופגם, ונראה דבושת ופגם נמי הוי בכלל אונס ואין משמיטין בלא זקפה דאפי' בשכר שכיר ובהקפת חנות איכא למ"ד דלא משמט, וקשה דמשמע במס' שביעית דטעמא דאין משמיטין משום דהוא כמעשה ב"ד משמע דבהני תרי טעמא דהני ותי' ומה ענין קנס דאונס ומפתה ומוציא שם רע קודם העמדה בדין למעשה ב"ד הא אפילו ממון לא הוי להוריש לבניו ולמה הוא נחשב כמעשה ב"ד, ואחר העמדה בדין ליכא לאוקמא הא אמרינן בשמעתין דמשמיטין, וצ"ל דאינם הכל מטעם אחד, אלא דברים שאינם משמטין שונה אחד ובהדיא קתני עלה כר"מ דאמר במלוה הדבר תלוי:
מה מעשה ב"ד נכתב ביום ונחתם בלילה, דמשעת פסק אית ליה קלא כאלו נכתב בשטר כדמוכח בהגוזל ובכמה דוכתא דמשעמד בדין גבי ממשעבדי:
אף כתובה נכתב ביום ונחתם בלילה, והיינו דוקא בשאין כתובה התוספת בכתובה דתוספת לית לה קלא, ואי קנו מיניה ליכא למיחש מידי כדאמרינן בב"ב אי ידעיתו יומא דאקניתו ביה כתיבו יומא דאקניתו ביה:
אבל עסוקין באותו ענין כשר, דאית ליה קלא כאלו חתמו כיון שהם מזומנים לכן כדפ"ל:
דף יח:
חיישינן שמא פייס, וא"ת מ"ש מהשליש גט לאשתו דלא חיישינן שמא פייס, וי"ל דהכא הוא דחיישינן טפי לפי ש שעדיין לא נחתם:
ואינך מכאן ועד י' ימים, ובמעמד כולם כדאמרינן בפ"ק דעדי הגט אין חותמין על הגס אלא זה בפני זה:
א"נ כגון שנמצא א' מהם פסול או קרוב, ואע"ג דשיילינן להו אי למחזי אתיתו אי לאסהודי אתיתו כדאמרינן בפ"ק דמכות הכא לא צריך, דפשיט' דחתימו לדעת הבעל:
אמרי לה פסול אתי לאיחלופי בשטרות דעלמא וא"ת מ"ש מגט מקושר דאמרינן פרק הזורק האי קרוב אי בעי חתום בין בתחילה בין באמצע בין בסוף, וי"ל דשאני גט מקושר דעדיו ג' וב' מהם הכשרים החתום עליו לשם עדות הלכך לא אתי לאיחלופי שהכל יודעים שגט מקושר צריך ג' ודי בב' כשרים והג' לחובת גט מקושר ואפי' קרוב, אבל הכא שאין צריך כי אם ב' משום עדות יאמרו ב' הראשוני' ודאי הם משום עדות ואתי לאיחלופי, מיהא אכתי קשה מהא דאמרינן בריש גט פשוט גבי הרחיק את העדים ב' שיטין מן הכתב פסול מלאוהו קרובים כשר, ואר"ת דלכתחילה דהכא היינו שחתמו הקרובים קודם שחתמו האחרים דאז סברי דהם עיקר העדות, אבל התם אע"פ שחתימת הקרובים למעלה מן הכשרים, מ"מ הכשרים חתמו לכתחילה ואח"כ חתמו הקרובים הלכך לא יאמרו שיחיו הקרובים עיקר העדות אלא יאמרו שחתמו למילוי או להשלמה, וא"ת היכי תליא לשאר שטרות שחתמו למילוי או להשלמה נישיילינהו כי היכי דשיילינן בסכות אי למיחזי אתיתו או לאסהודי אתיתו, ואר"ת דשאני שטר שהעדים החתומים עליו נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד, לקמן בפ' הזורק אדקדק בו יותר:
דף יט.
דיו דיותא, אר"ת דדיו שעושין מקלי' עצים ומבשלים אותו כדי שיהיה עב אותו הוא הנקרא דיו, אבל דיו שעושין מעפצין שקורין אגלייא"ש בלעז ההוא לא מיקרי דיו מדתני רבי חנינא כתבו במי טריא ועפצא כשר ש"מ דעפצא לאו היינו דיו דתנא במתני', מתוך כך אר"ת שאין לכתוב ס"ת בעפצים שקורין אגלייא"ש דס"ת בעי דיו כדאמרינן בפ' הבונה או שכתבו שלא בדיו הרי אלו יגנזו ההוא ברייתא בס"ת כדמוכח בהקומץ רבה, ומיהו י"ל דאפצא לחודיה לא מיקרי דיו אבל כשמערבין בו קומנץ שקורין גומא נעשה דיו וראוי לכתוב בו אפי' על קלף מעופץ:
קנקנתום חרתא דאושכפי, פי' רש"י אדרמינ"ט, ובברייתא נמי דתני בשחור ובשיחור פירש"י דשיחור הוא חרתא דאושכפי, ולא משמע הכי שלא בא התנא להוסיף אלא אותן שלא נשנו, הלכך נראה דשיחור היא אדרמינ"ט, וקנקנתום הוא כמו שפי' ר"ש בפ"ק דעירובין דהיינו עפר ירוקה' שקורין בלעז ויריאיל"ה, וגם בערוך לעזו ויטריאיל"ה, ור"ת פי' בתיקון ס"ת שעשה דאידרימינ"ט מותר ליתן לתוך ס"ת לכ"ע דלאו היינו קנקנתום דאיכא מאן דאסר בפ"ק דעירובין, ואי קשי' דבמס' נדה תנן שחור כחרת ומפרש התם חרתא דאושכפי ואלו וידריאיל"ה איננה שחורה אלא מאירה כזכוכי וי"ל דנטחנת היטב כמו שמתקנים אותה לתת לתוך הדיו היא משחרת:
מוחק הוא, ומוחק ע"מ לכתוב חשוב דמסתמא עומד לחזור ולכתוב עליו בדיו ול"נ ומתוך פירש"י משמע דחשיב כמוחק ע"מ לכתוב כיון דכתבו ניכר ומ"מ לא מחויב גם משום כותב כיון שהתחתון חשוב יותר מן העליון: ע"ב.
ואם אינם יודעים קורים לפניהם וחותמים, וא"ת והיכי סמכי' עלייהו ואפי' שנים קורין הוי עד מפי עד, וי"ל כיון שאינם מעידים על עיקר המעשה אלא שכך כתוב בשטר לא חשיב עד מפי עד, ומסתברא דבעינן ב' קורין או יחיד כגון נחמן וספרי דדייני, א"נ הכא מיירי במכירים קצת אלא שאין מכירים היטב שגוף האותיות משונה כדאמרינן רב יהודה מצטער וקורי כלומר היה דוחק עצמו לדקדק ולהבין:
רב פפא כי הוה אתי לקמיה שטרא פרסאה, ופירש"י דלהני גבי ממשעבדי משום דאית ליה קלא כיון דחתימו עליה ערכאות, וההוא שטרא פרסאה דלעיל בפ"ק דגבי מבני חרי מיירי דחתומים עליו הדיוטות דלית להו קלא, וק"ל דלעיל משמע דאין חילוק בין הדיוטות לערכאות, אלא דערכאות לא מרעי נפשייהו והדיוטות מרעי נפשייהו אבל לענין קלא לא מסתבר דיש חילוק ודוקא ישראל הוא דמפיק לקלא, הלכך גר' כגירסת הספרים הכא ומגבי' ביה מבני חרי, ומיהו מצאתי בירושלמי מר יעקב בר אחא קול יוצא בארכיים אלמא משמע דגובה ממשעבדי:
טעמא דאיכא כתב הא ליכא כתב לא, וא"ת הא דבעינן הכא דאיכא כתב היינו שחזר ואמר שטר פסים הוא וכי האי גוונא בנייר חלק אם חזר ואמר אין הגס אלא נייר חלק היה נאמן והא דקאמר שמואל מגורשת היינו כשעומד בדיבורו ואמר דגט היה, וי"ל כיון דס"ד השתא דמגורש' א"ל לא חשוב ריעותא מה שהוא נייר חלק א"כ כשחזר ואמר נייר חלק הוא אית לן למימר דמגורשת ולאו כל הימנו לאוסרה כמו היכא דאיכא כתב, וא"ת למאי דס"ל השתא מ"ט דשמואל ליחשבה מגורשת ודאי, מאחר דחזי דהוא נייר חלק, וי"ל דכיון דקאמר לה הי גיטך בדבר מועט מהמנינן ליה לבעל כי היכי דאמרינן בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן הואיל ובידו לגרשה, א"ג מיירי כגון דמעיקרא קריוה בי תרי ולא דקדקו יפה אם היה כתוב במי מילין או לא ולבתר דעיילוה לבי ידיה ואפקיה, עוד י"ל בשעה שנתנו ראו העדים הנייר מרחוק והיה נראה להם חלק ושמא אם היו מעיינים יפה היה ניכר להם גוון האותיות:
מיא דנרא, פר"ח מי קליפת רמון:
שמואל נמי חיישינן קאמר, ותו לא צריכי לאוקמה בדבדקנוה דכי לא בדקנוה נמי איכא למיחש, ומיהו אי בדקנוה ולא פליט ודאי לאו כלום הוא:
צריכי למקרייהו, קודם נתינה איירי מדקא משני עלה לא צריכה דבתר דקריוה עייליה לבי ידיה ואפקיה, ואי לא קרייה נראה דלא הוי גט ואסורה להנשא מדלא משני הב"ע בדלא קרייה, וא"ת הא תנן לקמן בהזורק ומייתי לה בהאשה רבה כתב גט לאיש ושובר לאשה וטעה ונתן וכו' ולאחר הזמן הרי הגט יוצא מתחת ידי האיש ושובר מתחת ידי האשה תצא מזה ומזה ודייק עלה בהאשה רבה מאי הוה לה למעבד ומשני איבעי לה לאקרויי גיטא והשתא אי לא קרייה אפי' נתן הגט ליד האשה אינה מגורשת, וי"ל דנהי דאסורה לינשא אי לא קריוה מ"ם אם נשאת לא תצא, א"ג התם בדקריוה ובתר הכי עיילוה לבי ידי' ואפקיה ומאחר דעיילוה לבי ידיה איבעי ליה למיהדר ולאקרויי, ומ"ם אין אותה קרייה כ"כ חמורה שתאסר בכך לינשא דלא חיישינן לאיחלופי עד דאיתרע לן דאחלף כדקתני ולאו כל הימנו לאוסרה ולומר שטר אמנה הוא ומדלא קריוה בתר דעיילוה לבי ידיה ואפקיה מיירי דאי קריוה לא מצי למימר ליה הכי, ואפי' את"ל דאפי' לכתחילה לא מחייב לעשות אותה קריאה דלא חיישינן לאחלופי, מ"מ כיון שבא הדבר לידי קלקול והיא היתה יכולה לתקן בקריאה זו בדבר מועט קנסינן לה כדאשכח חתם גבי הכונס את יבמתו והלכה צרתה ונשאת לאחר ונמצאת יבמתו איילונית תצא מזה ומזה, ומפרש התם דקנסינן לה משום דאיבעי לה לאמתוני ולא מצינו בשום מקום שתהא אסורה לינשא משום חששא זו, וטוב הוא לקרות הגט קודם נתינה ואחר נתינה ואם קראוהו אחר נתינה ולא קודם נתינה מגורשת:
למאי ניחוש לה אין מי מילין ע"ג מי מילין, וא"ת לענין מאי קאמר רב יוסף אי לחושבה מגורשת גמורה אפי' יש מילין על גבי מי מילין כיון דלא אקריוה לא הוי מגורשת, ואי לפסלה לכהונה קאמר, היכי קאמר אי משום כריתות דאית בה הא בעינא וכתב לה לשמה, הא לקמן בריש כל הגט קאמר שמואל דכל גיטין דמתני' דהתם פסולים לכהונה אע"ג דהוי שלא לשמה, וי"ל דשאני התם דכתיבי כעין גט ואין מחוסר אלא לשמה ול"ד לכריתות דלא הוי כעין גט כלל:
דף כ.
אי משום כריתות דאית בה הא בעינא וכתב לה לשמה וליכא, תימה דלענין מגילת סוטה משמע בפ"ק דעירובין דמוחקין לה מס"ת ואפי' אי בעי כתיבה לשמה דקאמר אבל תורה דסתמא כתיבה הכי נמי דמחקינן, וי"ל דרב פפא הוא דקאמר הכי ורב יוסף דשמעתין לא ס"ל כוותיה, א"נ סבר לה כההוא תנא דאמר דאין מוחקין לה מן התורה, א"ג יש לחלק בין לשמה דגט בין לשמה דמגילת סוטה דבגט אפי' עשאו הסופר לשמה בלא צווי הבעל פסול כדדייקינן בזבחים דפי' כל הגט דלקמן משום דסתם אשה לאו לגירושין קיימא, אבל גבי סוטה דעתה בעי כיון שכתבו הכהן לשמה הלכך סתמא ס"ת כתיבה לסוטה לפי שאין הכהן שעליו מוטל לכתוב את המגילה מקפיד אם כתבה הסופר שלא ברשותו אבל הגט שתלוי בבעל סתמא לא ניחא ליה:
והא בעינן שמו ושמה, יש מקשים דמוכח לקמן בהזורק דאפי' לא כתב שמו ושמה אפי' מדרבנן כשר דאמרינן דהך מתני' דשינה שמו ושמה אתיא כר"מ דאמר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין הולד ממזר וכיון דבשינה לא הוי פסול אלא מדרבנן א"כ לא כתב כלל שמו ושמה אפי' מדרבנן כשר דאי לא תימא הכי אדתני פסולין בשינה ליתנייהו בלא כתיבה כלל וכ"ש בשינה, ומתוך זה מפרשים דה"ק והא יהיב ליה זוזא לספרא לכתוב ספרי כריתות שבתורה לשמה שאין דרך הסופר לעשות כך כיון שלא כתב שמו ושמה, ולאו קושיא דע"כ לר"מ אי לא נכתב בגט שמו ושמה פסול הוא מן התורה כיון דאין מוכיח מתוך עידי החתימה שבעל זה נתנו לאשתו דהא לר"מ אפי' כתב לגרש את הגדולה לא יגרש בו את הקטנה כיון דאין מוכיח מתוך עידי החתימה (שבעל זה נתנו לאשתו) לאיזו מהן נכתב כ"ש כשאין כתוב שמו ושמה כלל, וא"ל א"כ כי קתני שינה שמו ושמה ליתני לא כתב שמו ושמה וכ"ש כששינה, משום דשינה שמו דקתני במתני' דהזורק זה אינו שינוי גמור אלא כגון ששנינו בהשולח בראשונה היה משנה שמו ושמה ואינו ר"ל שינוי גמור אלא כגון שיש לו ב' שמות אחד ביהודה ואחד בגליל וגירש ביהודה בשמו שבגליל:
עד כאן לא קאמר אלא דבעינן זה אלי ואנוהו, תימא דהכא משמע דבין לרבנן ובין לר"י כתב עליון כתב ולעיל אמרינן דלכ"ע דיו ע"ג דיו לא הוי כתב ולעיל מדמין כתב גט לכתב שבת, וכן בפ' הבונה מדמי פלוגתיהו דר"י ורבנן לכתב ע"ג כתב דשבת, וי"ל דשאני הכא שכתב הב' מתקן הא', שהא' היה שלא לשמה והב' עשהו לשמה הלכך חשוב כתב, אבל דיו ע"ג דיו ששניהם שוים ולא תקן הב' את הא', וגבי עדים שאין יודעים לחתום מאחר שאין כותבין בסיקרא אלא כשיחתמו העדים עליו לא חשוב כתב העדים תקון הא' כיון שלא נכתב אלא בשבילם:
דילמא נתינת הגט הוא, הכא קרי נתינה כל דהו אע"פ שאין בו ש"פ וכן גבי כלי של קנין בפ' הזהב דאמרינן קונין בכלי אע"פ שאין בו ש"פ אע"ג דכתיב שלף איש נעלו ונתן לרעהו, וקשה דלענין זר שאכל את התרומה קאמר אבא שאול בפרק כל שעה דלא מיחייב בפחות מש"פ דכתיב ונתן ואין נתינה פחות משוה פרוטה, ואין לחלק משום דגבי גט וכלים לא איירי בנתינת ממון דאכתי קשה דחטה אחת פוטרת את הכרי אע"ג דכתיב תתן, וי"ל דדוקא נתינה דתשלומין צריכה ש"פ דומיא דונתן הכהן דתשלומי בעינא דהוי דוקא בש"פ, אבל נתינה דתרומה לאו תשלומין נינהו:
משמיה דרבים וקלסוה, אלמא דהלכתא כוותיה, ופירש"י מדטרח עליה דלקלסוה, ולקמן בס"פ מי שאחזו לא יתכן לפרש כן, דגרסי' התם איפכא נפק ר' חייא דרשה משמיה דר' וקלסוה משמי' דרבי' ולא קלסוה אלמא לית הלכתא כוותיה, ונ"ל דקלסוה מפני שאמרה משמיה דרבי ש"מ דהלכתא כוותיה ולפיכך לא קלסוה מעיקרא כי אמרה משמיה דרבי משום דמשמע דרבים פליגי עלי' ולא הוי ניחא להו בהכי משום דק"ל דכן הלכה ולקמן כי אמרה משמיה דרבי קלסוה כלומר דיפה אמר דרבי אמרה ורבנן פליגי עליה דאין הלכה כר' מחביריו וכשאמרה משמיה דרבים לא קלסוה משום שאין הלכה כן:
למימרא דחקיקה לאו כתיבה הוא, הוי מצי לאקשויי מלוחות דכתיב בהו כתיבה בכמה קראי והיה כתבם חקוק דכתי' חרות על הלוחות ואמרינן מ"ם וסמ"ך של לוחות בנס היו עומדין אלא ניחא להו לאקשויי מגט אגט:
והכא יריכות, פירש"י שהיה הציץ דק כעין טס ודוחק ירכותיהן והן בולטות בעבר ב', וכן פי' בערוך בערך תך, ולא משמע לר"ת שתחשב כתיבה לענין זה אלא מפרש יריכות שלוקח הזהב שבטס במלקחים ומגבי' הזהב ועושה בו האותיות וכן דרך לכתוב בצד הקריאה: ע"ב.
התם מגואי הכא מאבראי, משמע קצת כפירש"י ולפי' ר"ת נמי התם בדינר זהב מגואי חוכך מבפנים סביב הכתב ונשאר הכתב מעצמו עומד, הכא מאבראי, מוציא האותיות לחוץ ומתקן גוף האותיות:
התקבלי גיטך והתקבלי כתובתיך מהו, אע"ג דאיסורי הנאה כשר כדאמרי' לעיל, משום דהתם יהיב ליה מיהא כל הגט, הכא לא יהיב לה אלא בתורת פרעון:
ספר א' אמר רחמנא ולא ב' וג' ספרים, אע"ג דלקמן דרשו רבנן ספר לספירת דברים בעלמא, מ"מ דרשי ספירה אחת אמר רחמנא ולא ב' וג' ספרים, וא"ת והיכי מכשרינן לקמן בפ' בתרא כתב מקצת הגט בדף זה ומקצתו בדף הב' הו"ל למפסליה משום דספר אחד אמר רחמנא ולא ב' וג', וי"ל דלקמן מיירי בקלף אחד בשני עמודים אבל בב' דפין איירי בב' חתיכות של קלף כמו ב' דפין דגבי מזוזה בהקומץ רבה דקאמר כתבה על ב' דפין פסולה מיתיבי כתבה בב' דפין והניח בב' סיפין פסולה הא בסף א' כשרה, ומשני ראויה לב' סיפין קאמר פי' בב' חתיכות:
לא צריכה דמעורה, מכאן מדקדק הריב"ם שאין צריך בגט שיהו האותיות מוקפות גויל מדקאמר הכא דמעורה, ואין ראיה מכאן דאפשר דמעורה כגון רגל כ"ף ונו"ן של שיטה עליונה נכנסת בתוך טי"ת של שיטה שתחתיה, וכן גגו של למ"ד בתוך ה' וחי"ת של שיטה עליונה, מיהו איכא ראי' דהא דבעינן דאותיות מזוזה ותפילין יהיו מוקפות גויל כדאית' בפ' התכלת היינו משום דכתיב בהו וכתבתם דבעינן כתיבה תמה, ואין לומר דילפינן כתיבה כתיבה מהתם, דא"כ אפי' ספר ודיו נמי בעי ומתני' תני דכותבין על כל דבר המתקיים אפי' על עלה של זית, מיהו נהגו להחמיר להקיף האותיות גויל ואם יש באותיות דביקות יכול להבדיל הדיו שבנתים ולהבדילם, אבל אם נפלה טיפת דיו לתוך הבי"ת או לתוך הקו"ף ואינה נכרת אות אינו יכול להעביר הדיו לתקן האות דהו"ל חק תוכות:
בכתובת קעקע, וליכא איסורא כדתנן בפ"ב עד שיכתוב ויקעקע ויכחול, א"נ אפי' כתב קא פי' ויכחול כר"ש דאמר התם אינו חייב עד שיכתוב את השם, ומיהו איסורא דרבנן איכא אם שם בו כוחל דאפי' אפר מקלה אסור ליתן ע"ג מכתו מפני שנראה ככתובת קעקע, ומיהו אפי' היכא דאיכא איסורא דאורייתא גט מיהא הוי כי ההוא דאמרינן לעיל כתבו על איסורי הנאה כשר אע"ג דאסור לכתוב דקא מיתהני באיסורי הנאה:
ת"ש דאמר ריש לקיש הגודרות אין להם חזקה, תימ' דממתני' הו"ל לאתויי ראי' דתנן בחזקת הבתים העבדים חזקתם ג' שנים מיום ליום אבל לאלתר לא, ומדר"ל מאי קמשמע לן ממתני' בחזקת הבתים שמעינן לה וי"ל דאצטריכא ליה לר"ל לאשמעינן גודרות דאי ממתני' הו"א דוקא עבדים ובני דעת הם ועיילי מנפשייהו, אבל גודרות יש להם חזקה וממתני' דחזקת הבתים לא הוי מצי לאתויי הכא דהכא דהגט מוכיח שהוא שלה להכי מייתי מהגודרות שאין להם חזקה אע"פ שיש להם הוכחה קצת דלא עיילי מנפשייהו ודמי לעבדים כשיש הוכחה:
אשה לא ידעה לאקנויי, פי' וכי אמרינן אקני ליה רבנן דהיינו דבר שאינו לידה, וא"ת וכי לא אתי מתני' דאשה כותבת גיטא דמינה פשטינן בסמוך דאשה ידעה לאקנויי, וי"ל דמצינן לדחויי דכותב גיטא היינו בקלף של בעל אלא שהיא נותנת שכר הכתיבה, ורב אשי דפשיט מינה משמע ליה דבקלף שלה איירי, ונ"ל דאפי' אי בקלף שלה איירי לא בעי למפשט מינה דכיון דאין הקלף ראוי וטוב כמו שהיה מתחלה ידעה לאקנויי כמו דמי כתיבת סופר, אבל טבלא שהיא ראויה לתשמיש כבתחלה לא מקנייהו אלא בתורת שאלה:
וכותב בכתב ידו ואחרים חותמין, ופשיט ליה דעל קלף שלו היה כותב דאל"כ מה אסהודי דר"י בר בבא, וא"ת מה ענין גט לשאר שטרות דאינו אלא לראיה בעלמא דאפי' מלוה על פה היה גובה ממשועבדים אי לאו משום דאין לה קול כדאמרינן בחזקת הבתים מאן דיזיף בצנעה יזיף, אבל מכר בעדים שיש לה קול אמרינן התם דגובין ממשועבדים וכל שטרי מכר אינם אלא לראיה בעלמא כדאמרינן לעיל בפ"ק גבי כל השטרות העולים בערכאות של עכו"ם בשלמא מכר מדיהיב זוזי קמייהו קנה ושטרא לראיה בעלמא הוא, וי"ל דמשמע ליה לתלמודא דכיון שאותו היה מלוה לכל בני העיר מסתמא היו כמו כן גומלים לו חסד ונותנים לו מתנות או היו מוכרין שדותיהן מפני דוחקן ופעמים שלא היו קנויים אלא בשטר כגון שדי נתונה לך וכל שטרי העיר הוא היה עושה ואחרים חותמים:
דף כא.
ערב היוצא לאחר חיתום שטרות, הא ק' מהכא להך דכתובות פ' האשה גבי חייב אני לך מנה בשטר פלוגתא דר"י ור"ל פי' שמה:
הלכתא בכפות, משמע הכא דבכפות לחודיה סגי אע"פ שאינו ישן, ולקמן בפ' הזורק משמע דכפות וישן בעינן ולקמן נדקדק בו בע"ה:
מתקיף לה רב שימי בר אשי והא שליחות לקבלה וכו', תימ' הוא מאי ק"ל וכי לא ידע דשליחות מושלחה איתרבאי הא מלתא דפשיט' הוא כדתניא בפ"ב דקידושין, דקסבר משום דאמרינן בפ"ק דב"מ דחצר משום ידה איתרבאי ולא גרע משליחות משום הכי מהני במציאה אע"פ שאינו עומד בתוך חצרו מכח שליחות דזכין לאדם שלא בפניו, ואע"ג דאי מטעם יד לא אהני אלא בפניו ה"נ הכא אע"ג דהאי חצר לא מהני כיון דליתיה בע"כ, מטעם שליחות מהני, אע"ג דלכאורה משמע התם בב"מ דרב שימי לית ליה האי סברא דפריך התם רב ששת בריה דרב אידי אמילתיה דרב שימי, ומשני אלא אמר רב אשי הא חצר משום יד איתרבאי וכו' ומצי' למימר דבתר הכי סברא לההוא מסקנא דהתם, ומיהא קשה מאי פריך ליה אביי, תקנה הגט משום שליחות כדמסיק התם, ועוד חצר מהלכת תקנה מטעם שליחות כמו שליח מהלך, אע"כ דמשום יד לא קני אלא ודאי לענין שלא בפניו דוקא הוא דלא גרע משליחות לקנות במידי דזכות הוא לו דמילתא דמסתברא הוא דכיון דגמרינן ליה מיד דקני מסתבר שזוכה לו אפי' שלא בפניו, אע"ג דיד אי אפשר לו להיות אלא בפניו, אבל שאר מילי לא יהבי ליה דין שליחות, והא דפריך משליחות לקבלה הכי פריך דכיון דאשכחן בשליחות בלא הגעת הגט לידה אע"ג דליתיה בעל כרחה, לענין חצר נמי אע"ג דאיתרבאי משום יד לא מיסתבר לומר דקפיד קרא בהכי דלגלויי מילתא בעלמא הוא ליתן לו דין שליחות בדבר זה, ואביי מהדר ליה כיון דשליחות איתרבאי משום ושלח, וחצר איתרבאי משום יד אין להביא ראיה משליחות לחצר:
ואיבעית אימא שליחות לקבלה נמי אשכחן וכו', כלומר אפי' אי בעית למילף חצר משליחות לקבלה להאי מילתא דכיון דאשכחן צד גירושין שישנן מדעתן אע"ג דליתא בע"כ, ומ"מ האי חצר ליתא כלל בע"כ:
על' העלה של זית, בתוס' מפ' דוקא עלה של זית וכיוצא בה אבל כרשין ובצלים וכיוצא בו שאינם של קימ' פסולין: ע"ב.
יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה, פירשב"ם דדוקא בהכי כגון בעלי חיים ומחובר לקרקע שעוקר דבר מגדולו חשיב קציצה, אבל מידי אחרינא לא, וראי' מדנקט בפלוגתא דאביי ורבא כתב על העלה של עציץ נקוב דדוקא נקוב גזר רבא שמא יקטום, אבל כשאינו נקוב אפי' יקטום כשר, וכן כתבו בשם ר' שמעיה שהיה מכשיר אם כתבו בנייר גדול ואח"כ חתכו, ומעשה היה בימי ר"י בר מנחם ופסלו, ונחלקו עליו גדולי הדור, מיהא בה"ג פוסל אותו אם נחתך ממנו כלום, וכן ר"ת היה מחמיר בדבר דאמר לקמן כתבו על חרס של עציץ נקוב כשר דשקיל ליה ויהיב ליה ניהלה, משמע דאי כתבו ליה לעציץ ויהביה לה לחרס דפסול דחשבי' מחוסר מעשה, אע"פ שאינו מחובר, ולאו דוקא נקט עלה של עציץ נקוב אלא משום רבותא דאביי דמכשר אפי' בנקוב, ואע"פ שאין הלכה כאביי מ"מ רבותא דהיתירא קמ"ל, וכהא"ג אשכחן לקמן בפ' מי שאחזו בפלוגתא דר' וחכמים במהיום ולאחר מיתה, ועוד השמיענו חידוש גדול דמסתבר דלענין הגט אין האשה קונה את הגט שכתוב על העלה של עציץ נקוב בהגבהתו העציץ או במשיכתו ואע"פ שהעציץ בידה כ"ז שלא פסקה יניקת העלה כדאמרינן בסמוך מכר בעל זרעים לבעל עציץ לא קנה עד שיחזיק בזרעים אבל במשיכת העציץ או בהגבהתו לא קנה זרעים כיון דאכתי חשיבי מחוברים בשעת משיכה, וקמ"ל דלא גזר אביי היכא דיהיב לה העציץ בפסיקת היניקה כגון בעליה או שיש דבר מפסיק בין העציץ לקרקע אטו היכא דיהיב לה בלא פסיקת היניקה, וגם קמ"ל אע"ג דצריך ליתנו בפסיקת היניקה לא חשוב בהכי מחוסר קציצה, ועוד נראה להביא ראי' לפר"ת מהא דאמרינן בפ' כסוי הדם גבי עפר עיר הנדחת דהוי מחוסר תלישה קציצה ושריפה ויותר נחשב חיבור הגט המחובר בקלף גדול מחובר עפר עיר הנדחת, ומיהא אף לדברי ר"ת נראה דדוקא בנחתך מקלף גדול הוא דחשוב קציצה אבל חתכו מן הגט דבר מועט כדי ליפותו לא מיקרי בהכי מחוסר קציצה כדמוכח לעיל דקאמר בין שיטה לשיטה בין תיבה לתיבה, ופריך עלה דס' א' אמר רחמנא ולא ב' וג' כלומר לאחר שיחתוך הבעל הנייר שלו יהיו ג' ספרים אלמא לא מיפסיל מחמת הקציצה, ועוד ראיה מדאמרינן לעיל גזייה לזמן ויהבה ניהלה מאי משמע דאי גזייה וגירש בו מגורשת:
תלמוד לומר וכתב לה מ"מ, וא"ת וכתב כלל ס' פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, ועוד הא תנן בסוטה בפ' היה מביא אין כותבין לא על הלוח ולא על הנייר ולא על הדפתרא אלא על המגילה דכתיב ספר, ה"נ כתיב ספר והו"ל למיפסל כל דבר חוץ ממגילה, ולא מסתבר לחלק בין ס' לבס', ועוד דקאמר ורבנן אי כתיב בס' כדקאמרת משמע דאז הוו מרבי כל דבר שאין בו רוח חיים, וי"ל גבי סוטה כתיב וכתב את כל האלות האלה הכהן בספר הוי כלל ופרט, אבל הכא ונתן בידה חזר וכלל ואע"ג דלא משמע מתוך הברייתא דדריש כלל ופרט וכלל דהא לא אייתי אלא כללא קמא, כה"ג אשכחן בקידושין דקתני בברייתא אין לי אלא מרצע מנין לרבות הסול והסירה והמקדח והמכתב ת"ל ולקחת כל דבר הניקה ביד ומוכיח סוגיא דהתם דכלל ופרט קא דריש ונתת באזנו ובדלת חזר וכלל אע"ג דלא מייתי לה בברייתא:
מה ספר שאין בו רוח חיים, הא דלא אמרינן הכא מה ספר שבא מדבר שיש בו רוח כדאמרינן בפ"ק דקידושין גבי הענקה דאי כתיב צאן ובקר ה"א דוקא בעלי חיים, או כמו דאמרינן בפ"ק דסוכה מה חגיגה דבר שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ, כי בכל מקום אמרו חכמים לפי הנראה להם לדון כעין הפרט לפי הענין:
ורבנן האי וכתב מאי עבדי ליה, אע"ג דאיצטריך לדרשה דלשמה, תרי כתיבי, וא"ת ולר"י הגלילי אמאי צריכי תרווייהו מההוא דלשמה הוי דרשינן שפיר כלל ופרס, וי"ל דבפ' המגרש דרשינן וכתב לה ולא לחברתה, ורבנן תרווייהו שמעינן מיניה:
בכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף, והך דרשא לרבא אבל לאביי נפקא ליה מסברא כר"ג מסכת קידושין יאמרו כסף מכניס כסף מוציא יאמרו קטיגור יעשה סניגור, ומ"מ לאביי נמי איצטריך לי' וכתב לומר בכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בחליצה, ובריש קידושין דר"י מספר כורתה ואין דבר אחר כורתה וההיא דרשא כר"י הגלילי כדמשמע הכא, והאי דנקט התם דרש' כר"י הגלילי, דרשא פשוטה נקט וכן אורחיה דתלמודא בכמה דוכתין:
על מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות, תימ' הא מת אביה או מכרו לא חשיב תו בית אביך כדתנן בנדרים קונם שאני נכנס לביתך שדך שאני לוקה מת או מכרו לאחר מותר, וי"ל דבית אביו קרויין כל יוצאי חלציו אע"פ שמת כדאשכחן גבי תמר שהיתה בתו של שם וכתיב בה שבי אלמנה בית אביך וכבר מת שם אביה כדמוכח קראי:
ורבי יוסי הגלילי מכרת כריתות נפקא, קשה לר"ת דלקמן בפ' המגרש קאמר על רבנן דר"א בן עזריה כרת כריתות לא דרשי' ור"י הגלילי בכלל רבנן, וי"ל דלא קאמר לא משמע להו אלא לא דרשי' ההיא דרשה:
אין כותבין במחובר, ואפי' אי בעי למיתב לה לאותו מחובר, משום דכתיב ונתן בידה דבר הניתן מיד ליד:
דף כב.
עציץ של אחד וזרעים של א', הוה מצי לאשמעינן בזרעים ועציץ של א' אלא לרבותא נקט הכי לאשמעינן דלא קנה הזרעים אע"פ שהם בתוך העציץ שלו:
החזיק בזרעים קנה עציץ, מצי' למימר דהכא לא בעי אגב אע"ג דאמרינן בפ"ק דקידושין דאגב וקנה בעינן, דשמא כיון דהעציץ צריך לזרעים בטל לגבי זרעים, וכן לגבי הנך ג' שטרות הא דקאמר כיון שהחזיק זה בקרקע נקנה שטר בכ"מ שהוא התם נמי לא בעי אגב כיון דשטר אפסרא דארעא או שמא אין לחלק:
בתר נקבו אזלינן, נראה היכא דנקבו בח"ל ונופו בארץ מהניא יניקת הענף לענין נוף גופיה וחייב במעשר למ"ד בהעור והרוטב בדלעת הנטועה בעציץ ויצאה חוץ לעציץ הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו, ונ"ל דל"ד דהתם במה שבתוך העציץ אין לו יניקה כלל הלכך יניקת הנוף חשיבה יניקה, אבל הכא שמה שבתוך העציץ יש לו יניקה מן הארץ בטלה יניקת הגוף לגבי השורש, אבל אם זרע בעציץ שאינו נקוב ונופו נוטה חוץ לעציץ חייב במעשר כההוא דהתם:
ובדאשרוש לא פליגי והא תנן ב' גנות, קס"ד דהא דקתני סיפא אר"י מה אם ירצה התחתון לאו עיקר טעם הוא אלא לאפוקי מטעמיה דר"פ נקטה:
מאי לאו מקצת נופו בארץ ומקצתו בח"ל, אע"ג דשרשיו בארץ וס"ד דבהכי פליגי רשב"ג דאמר הגדל בחיוב חייב בפטור פטור סבר דבתר נוף אזלינן ולא בתר שרשים, ור' דקאמר טבל וחולין מעורבין זה בזה אנוף דבח"ל קאי וסבירה ליה דאזלינן בתר נוף ובתר שרשים הילכך מה שגדל בנוף שבח"ל הוי טבל וחולי' מעורבין זה בזה:
לא על נייר מחוק, כגון שכתב על הכתב ועדיו על המחק, אבל שניהם על המחק כשר כדאיתא בריש פ' גט פשוט:
שלש עורות הן, פירש"י קלף גמור דמליח וקמיח ועפיץ לא שמיה עור, מש"ה לא מנוייה, ושיעורו תנן בהמוציא קלף כדי לכתוב פ' קטנה שבתפילין, ועוד י"ל דלהכי לא מנייה לפי ששיעורו מפורש במשנה בהדיא, ואע"ג דשיעור חיפא מפורש במשנה כדי לעשות קמיע, מדסתם קתני ולא קתני חיפא במשנה כדקתני קלף:
כדי לכתוב הגט, כל הני שיעורי לאו לפי חשיבות העור דיש שהוא חשוב ששיעורו גדול מן הגרוע ממנו, וכל א' שיערו חכמים כמו שרגילין לעשות ממנו:
מאן חכמים ר"א, פירש"י דמ"ד עידי מסירה אשה הבאה לינשא ע"י גט צריכה להביא עדים שנמסר לה בפניהם, ולאו בכל גיטין קאמר, דשאר גיטין דכתיבי בדבר שאין יכול להזדייף וחתום בעדים יכולה לינשא בפניהם אפי' לר"א בהכרת חתימת העדים שבו כדתנן בפ' בתרא ומייתי בריש מכילתין שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם, דמאחר דחזי בידה גט דליכא למיחש לזיופא אמרינן דמסתמא בא לידה במצותו, אלא דוקא בגט זה שיכול להזדייף בהא קאמר רש"י דכשבאה לינשא בו צריכה להביא עידי מסירה, ועוד פירש"י דמאן דסמיך אעידי חתימה אשה הבאה לינשא בגט אינה מביאה לפנינו עדים החתומים בו אם יש מכיר בחתימתן ואם הוה תנאה וזייפתיה ליכא מאן דידע, משמע דר"ל דאי הוו אתי הנהו סהדי גופייהו לאחר זמן היה כשר, והא ליתא דבעינן שיהא מוכיח מתוכו עידי החתימה כדפ"ל מתוך ההיא דלקמן דריש כל הגט כתב לגרש את הגדולה וכיון שיכול להזדייף אין כאן הוכחה מתוך עידי חתימה כלום:
ע"כ.
אבל בשטרות לא, פירש"י דקיימי לגוביינא ודילמא לא מפיק עד זמן ארוך ושכחו עידי מסירה את הדבר ויסמכו אעידי חתימה והוא מזייף כתב העליון וכתב העדים עומד במקומו, וזה הפי' דחוק שיטעו לסמוך על עידי חתימה בדבר שיכול להזדייף דא"כ היינו כמו גיטין דלא מכשירינן אלא לאלתר, ונ"ל דהיינו טעמא דבעינן בשטרות ראוי לעמוד ימים רבים ולא מכשרינן אפי' לאלתר בדבר הראוי להזדייף כיון דאינו ראוי לעמוד ימים רבים דגזירת הכתוב הוא:
ור' יוחנן אמר אף בשטרות, יש לפרשו בב' ענינים דמכשיר ר' יוחנן בשטרות אפי' לזמן מרובה ור"י לטעמיה דאמר אפי' עד י' ימים מדכר דכירי והכתיב למען יעמדו ימים רבים וס"ד דגזירת הכתוב דקרא אתי למעוטי שטרות משום דבעינן ראוי לעמוד ימים רבים, ומשני דלעצה טובה בעלמא קאתי, והא דפריך בפ"ק גבי האי שטרא דמסריה ניהליה באפי סהדי ישראל והא בעינן שאינו יכול להזדייף ההוא פירכא לאו כר"י דהכא, ועוד י"ל דדוקא בגיטין קאמר ר"י עד י' ימים מדכר דכירי אבל בשאר שטרות דיש ריבוי תנאים ורוב ענינים לא דכירי ולאלתר דוקא מכשיר, והשתא פריך שפיר והא בעינן ראוי לעמוד ואפי' לאלתר לא הי"ל להכשיר כיון דאינו ראוי לעמוד, וההוא פירכא דפ"ק אפי' כר' יוחנן:
והא לאו בני דעה נינהו, פי' ולא ידעו לכתוב לשמה, ולר"א פריך דלר"מ לא בעי כתיבה לשמה, ואין לפרשו כההוא דלקמן דהכל כשרין להביא משום דלאו בני שליחות נינהו ובעינן שליחות לכותבו, דא"כ מאי קא משני בשגדול עומד על גביו ולענין שליחות לא מהני מידי מה שגדול עומד על גביו, וגם אין לפרש משום דלאו בני כריתה נינהו, וכן נכרי נמי מהאי טעמא, משום דלאו בני כריתה אלא במידי דבעינן שליחות כדאמרינן אין העבד נעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה לפי שאינו בתורת גיטין וקידושין אבל כתיבת הגט דלא בעי שליחות מדמכשר בגדול עומד על גביו לא בעינן נמי שיהא בני כריתה, והא דאמרינן בפ"ק גבי גיטי עכו"ם דקאמר ר"ש אף אלו כשרים ופריך עלה והא לאו בני כריתה נינהו, ומשני ירד ר"ש לשיטתו של ר"א דאמר עידי מסירה כרתי, משמע דלר"מ יש לפסול מטעם דלאו בני כריתה נינהו, ואע"ג דלא בעינן שליחות בחתימה לר"מ מידי דהוה אכתיבה לר"א דהא מוכתב נפקא לתרווייהו דמר מוקי לה אכתיבה ומר מוקי לה אחתימה, לא דמי דחתימה שהיה לשם עדות אע"ג דלא בעיא שליחות יש לפסול בעכו"ם משום דלאו בני כריתה נינהו, אבל כתיבה לר"א דלאו לשם עדות וגם לא בעינן שליחות למה לנו לפסול מטעם דלאו בני כריתה נינהו הא לא פסלינן בפ' אין מעמידין מילה בעכו"ם אע"ג דלאו בני מילה נינהו, וא"ת הא מוכח לקמן דבעינן שליחות בכתיבה דאמרינן צריך שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו ומשמע דאפי' כתבו הסופר לשמה בלא צווי הבעל פסול אלמא בעי שליחות, ואמרינן נמי ההוא דקרי ליה נפואתה וכתוב סהדי תפואתה וקאמר דעשו עדים שליחתן, י"ל דכולה מילתא לא הוה אלא משום לשמה דלא חשיב לשמה כשלא ציוה הבעל משום דסתם אשה לאו לגירושין עומדת, תדע מדדייקינן בריש זבחים ממתני' דהכותב טופסי גיטין דסתמא לאו לשמה קאי, ומשמע דפסיל ליה בכל ענין אפי' עשאו לשם אשה זו כיון שלא ציוה הבעל וחשיב ליה סתמא כדמוכח התם והיינו טעמא דלא בעינן שליחות, דוכתב לאו אבעל קאי אלא אסופר כלומר וכתב הסופר משום דרוב אנשים אינן בקיאין לכתוב גיטין, והא דאמרינן לעיל יכילנא לפסול כולהו גיסי דעלמא וכו' אילימא משום דכתיב וכתב והכא איהי כתיבה ליה לאו משום וכתב קאמר אלא משום וכתב ונתן בעינן שיכתוב ויתן לה והכא אפי' נכתוב בשליחתו ובציוויו דלא יהיב לה מידי דשלה הוא:
דף כג.
בשגדול עומד על גביו, וא"ת הא תנן בריש חולין וכולן ששחטו ואחרים רואים אותם שחיטתן כשרה וקאמר בגמרא מאן תנא דלא בעי כוונה בשחיטה ר' נתן הוא ובשמעתא קמייתא דחולין קרי לאחרים רואים אותם גדול עומד על גביו אלמא משמע דאפ"ה לא חשיבי בעי כיונה, וי"ל דגדול עומד על גביו דהכא היינו שמודיעים ומלמדים להם ומזהירים אותם לכתוב לשמה, אבל התם אחרים רואים בעלמא קאמר:
והתניא נכרי פסול, והא דלא משני דמיירי בשאין ישראל עומד על גביו, משום דמשמע ליה דמסתמא איירי בעומד על גביו דומיא דחרש שוטה וקטן דמתני', ועי"ל דסוגיא זו אליבא דר"מ דלא בעי כתיבה לשמה מדאורייתא וס"ד דלר"מ בעי' מדרבנן כתיבה לשמה דגזרינן אטו חתימה כמו במחובר, אבל ר"א דבעי מדאורייתא כתיבה לשמה אפשר דפסל בכולהו אפילו בגדול עומד על גביו משום דבעי' שליחות והני לאו בני שליחות נינהו אבל ר"ס דלא בעי כתיבה אלא מדרבנן מכשיר בגדול עומד על גביו, ופריך רב נחמן מברייתא דקתני נכרי פסיל ומשמע ליה דאתיא אפי' כר"מ מדלא נקט לפסולה אלא נכרי הדר א"ר נחמן וכו' מכלל דלענין כתיבה כשר ולא בעי כתיבה לשמה אפי' מדרבנן וברייתא דקתני נכרי פסול ר"א ולרבותא נקט נכרי אע"פ שהוא ונכתב על הגליון, שורה זה מצאתי מחוקה) בכל ענין אבל חרש שוטה וקטן כשרים בגדול עומד על גביו, וכן מוכח כדפריש' דס"ד דאפי' לר"מ בעי' מדרבנן כתיבה לשמה דהא אוקימנא מתני' כר"מ ואפ"ה פריך והא ודאי נכרי אדעת' דנפשיה קא עביד, משמע דהוה פשיט ליה ר"ש כתיבה שלא לשמה אטו חתימה, וה"ק דס"ד דלר"מ פסול כתיבה שלא לשמה ומחמיר בכתיבה מפי, ולעיל בריש מכילתין פירשתי איפכא, וי"ל דסברי' השתא כמ"ד לעיל והוא ששייר מקום התורף:
נכרי אדעתיה דנפשיה קא עביד, תימא דבפ' אין מעמידין בעי ר' יהודה מילה לשמה ואפ"ה קאמר ימול ארמאי ולא ימול כותי ולא אמרי' לדעתיה דנפשיה קא עביד, וי"ל דהא דאמרינן לדעתיה דנפשיה קא עביד היינו שעושה הדבר בסתם וגבי גט סתמא לא לשמה קאי כדאמרינן בריש זבחים משום דסתם זבחים לשמן עומדין:
אימא שחתם שלא לשמה, תימא אמאי דחוק לתרוצא כר"מ והא ע"כ בסיפא דמתני' אתיא כר"א, וי"ל דמ"מ מה שיכול לישב כר"מ ניחא ליה לאוקמיה כוותיה משום דקי"ל סתם מתני' כר"מ, ותימ' והא קתני כיצד שמע קול סופרים מקרין ומפ' בגמרא בסופרים העשויים להתלמד אלמא בכתיבה איירי, וי"ל דדרך סופרים לכתוב ולחתום גט כדי להתלמד:
והוא ששייר מקום התורף, ומתני' ר"א הוא, ותימ' אמאי לא גזרינן טופס אטו תורף כדגזרינן במחובר, ותי' הריב"ם דה"נ גזרינן והכל כשרין היינו בדיעבד כדאמרינן בריש חולין איכא הכל לכתחלה ואיכא הכל דיעבד, ה"נ חרש שוטה וקטן אין להם דעת לכתוב אם לא שיאמר לו פיקח לכתוב וליכא למיגזר אלא היכא שהסופר בעצמו כותב משום דטריד אבל כשאדם מצוה לכתוב לא טריד וליכא למיגזר כנ"ל:
נכרי נמי דלאו בר היתירא הוא, ה"מ למימר משום דבעי שלוחכם בני ברית אלא ניחא ליה למימר טעמא דשייך אף בעבד:
ממי נוטלו וממי נותנו, מכאן היה משמע שצריך שיכיר השליח שזהו הבעל וזו היא אשתו, ויש לחלק דדוקא בסומא שיכול להטעותו ולומר שהוא הבעל יש לחוש שמא יטעוהו:
הוא הדין אע"ג דלא חזר ונתפתח, וא"ת והא אמרינן ביש נוחלין היה יודע לו בעדות עד שלא נסתמא ונסתמא פסול לעדות, וי"ל דשאני עדות זה דהקילו חכמים דאפי' אשה עצמה נאמנת להביא גיטה: ע"ב.
אין העבד נעשה שליח וכו', וא"ת וליתני נמי מתני' עבד וכ"ש נכרי, ואר"ת דנקט נכרי משום דבעי למינקט נכרי ונתגייר פסול אעפ"י שבאותה שעה היה דעתו להתגייר ובידו להתגייר יותר ממה שביד העבד להשתחרר:
הנכרי והכותי שתרמו תרומתן תרומה, פירש"י דקסבר אין קנין, ונר' דאפי' למ"ד יש קנין משכחת לה שגדלה שליש ביד הישראל ואח"כ קנה הנכרי ולא מפטר מטעם לוקח דתבואת זרעך קרינא ביה כיון שגדלה הרבה ביד עכו"ם, א"ג זרעה העכו"ם ומכרה לישראל וגדלה שליש בידו וחזר העכו"ם וקנאה ממנו:
תרומתו תרומה, וא"ת והא אמרינן בזבחים בפ' כ"ש ובפ"ק דתמורה דקדשי עכו"ם אין בהם מעילה ומפרש טעמא משום דילפינן חטא חטא מתרומה ובתרומה כתיב בני ישראל ולא עכו"ם, וי"ל דההוא אתיא כר"ש ופליג בסיפא דהך מתני':
נעשה כמי שקנה לה אחד מאבריה, קשה דהא אמר בפ"ק דמה שהעבד קונה את עצמו בשטר בקבלתו היינו משום דגיטו וידו באים כא', ונכי אשה המגרש נמי אמרינן הכי לקמן בריש הזורק אמו ידה מי לא קני' ליה לבעל אלא נימה וידה באים כאחר, וא"כ אם היתה מעובר' איך זכתה לו אפי' יהא העובר ירך אמו כיון דאכתי ידה לרבת, ואפי' שחרר כל אבריה חוץ מידה לא תזכה על ידה, ובירושלמי פריך כה"ג גבי משחרר חצי עבדו ומשני כשיזכה לו על ידי אחר, וכן נמי יש לפרש הכא דכיון דשבר ירך אמו הוא זכתה לו בשחרור ע"י אחר כאלו היה משחרר א' מאיבריה:
אדרבה איפכא מסתברא, ורב יוסף סבר דמ"מ יכולין לקלקלה ע"י שיביא הבעל עדים וראיה שלא שלח לה הגט:
דף כד.
והא לא חזרה שליחות אצל הבעל, לא מקרי שליח אלא המשתלח מזה לזה שראוי לחזור אצל שליחו ולומר לו עשיתי שליחותך קודם שיעשה שליחות אחרת והכא לא גמר השליחות עד שהיא תעשה שליחות של עצמה:
משום חצרה הבאה לאחר מכאן, פירש"י כגון שזרק גט לחצר חבירו ואח"כ קנתה היא החצר הרי נעשה זה החצר שליח להוליך והיא קנאתו ועשאתו שליח לקבלה, ולא נהירא דחצר חבירו לא דמי לשליח להולכה, ונ"ל כגון שהניח הבעל הגט בחצירו ומכרו לאחר והאשה קנאתו מן האחר ובענין זה אין האשה מתגרשת כיון שיד האחר באמצע, וא"ת ל"ל למינקט משום חצירה הבאה לאחר מכאן הול"ל גזירה משום שליחות עצמה שהבעל יעשה שליח להולכה והאשה תאמר לאותו שליח עצמו הוי שליח לקבלה ולא מהני כהאי גוונא משום דלא הזרה שליחות אצל הבעל, דאיכא דמספקא ליה לקמן בפ' התקבל:
אימר קמי בי דינא בפ"נ ובפ"נ, ולישוו אינהו שליח וכו', תימ' מאי נפקא לן מיניה בהני תרי לישנא מה לי היא עושה שליח מה לי ב"ד, ושמא דללישנא קמא שהיא עושה שליח שלא בפני ב"ד אינה אומרת בפ"נ ובפ"נ עד שתקבל הגט אע"ג דבכל דוכתא משמע שבשעה שהגט יוצא מיד השליח צ"ל בפ"נ ובפ"נ כדתנן בפ' כל הגט, נט הבא ממדינת הים וחלה, שאני הכא כיון שהנה מקבלתו מיד מידו עדיף טפי שהיא אומרת בשעת גירושין:
הדרן עלך המביא תניינא: