אור ברסלב
תוספות הראש על גיטין פרק המביא קמא

תוספות הראש על גיטין· רבינו אשר בן יחיאל

פרק המביא קמא

דף ב.

במתני' המביא גט, בגט אשה מיירי ולא אצטריך לפרש, לא קרי להו סתם אלא גט חוב, גט שחרור, כי האי דתנן כל הגט שיש עליו עידי כותים פסול חוץ מגיטי נשים, הא דנקט לשאר שטרות נט סתם, דקתני בתריה גיטי נשים, ומי' בפרק תניא וכן לגיטין, ומפרש התם גיטי ממון, ובגמ' נמי תנן והעולם חותמי' על הגט מפני תיקון העולם ומיירי בכל שטרות, אבל ברוב גט סתם מיירי בגט אשה, ומה שנוהגי' י"ב שורות בגט, אר"ת דבגט בגימט' הכי הוי, ובשם רב האי ורב סעדיה אמרו משים דכתיב ספר כריתות ובעי שורות כשיעור גליון שמפסיק בין ספר לספר לד' ספרים הראשוני' שבתור' שמניח ד' שיטין בין זה לזה כדאמרי' בפ"ק דב"ב והיינו י"ב שיטין, ובפסוק שבין וידבר משה למשנה תורה לא קא חשיב דאינו אלא חוזר ושונה מה שלמעלה:

שם ממדינת הים, תימ' ואמאי לא קתני ח"ל כדקתני בגמר' בבריית' המביא גט בספינה, המביא נט ח"ל, וי"ל דנקט מדינת הים לאפוקי רקם וחגר דמדינת הים משמ' מקום רחוק כמו האשה שהלך בעלה למדינת הים, פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים, אבל ח"ל הוה משמע כל חוץ לארץ, אפילו רקם וחגר:

שם אף המביא מן הרקם ומן החגר, משמע הבא דרקם ח"ל ותימ' דהא כתיב בספר יהושע ויקדשו את קדש בהר נפתלי, ואין לפרש דתרי קדש הוו כדאמרי' בערכין לאו מי אמר' תרי קדש הוו ה"נ תרי ירושלים הוו, הנהו תרי קדש דהתם תרווייהו בא"י, חדא דערי מקלט, וחדא דערי מבצר כדאמרי' במכו' פ' אלו הן חלוקי', וי"ל דעוד קדש אחר הוה שהיא ח"ל כדכתיב והנה אנחנו בקדש עיר קצה גבולך, ובדרומית מזרחית של ארץ ישראל אצל המזרח כאלה מסעי מונה אותה תחילה שאצל ארץ אדום, שנא' והיה לכם פאת נגב ממדבר צין על ידי אדום והיה להם גבול נגב מקצה ים המלח קדמה, מדבר צין היא קדש, והיינו רקם דר' יהוד' לקמן:

שם מן הרקם, משמע הכא שהיו דרין בו ישראל, וקשה מהא דתנן בפ' דם הנדה כל הכתמי' הבאים מרקם טהורי' ר' יהודה מטמ' מפני שהם גרים וטועין, וי"ל דבודאי היו דרין בו ישראל ועכו"ם, ואפ"ה הכתמים טהורים של עכו"ם דישראל מצנעין כתמייהו, ור' יהודה מטמא דאותם שהם נוהגים תורת עכו"ם וטועים

שם מכפר לודים ללוד, י"מ הא דנקט לוד משום דר' אליעזר הזכיר כדאמרי' אחר ר' אליעזר ללוד, ול"נ דכ"ש שלא היה צריך להזכירה כי היכי דלא קאמר תנא קמא המביא גט ממדינת הים לא"י משום דפשיט' דבארץ ישראל קאמר, י"ל שהזכיר לודים על שם בני לוד שהיו מצויין שם אפ"ה צריך לומר ב"נ וב"נ ולא חשיבא כלוד עצמה:

שם ואשקלון כדרום, הק' ר"ת והלא אשקלון מא"י הוא כדכתי' ביהושע ואת הארץ הנשארת כל גלילי פלשתים האשדודי והאשקלוני, וכתי' רק הפילה לישראל לנחלה כאשר צויתיך ואח"כ לכדוה כדכתיב בתחיל' שופטים וילכוד יהודה את עזה ואת גבוליה ואת אשקלון ואת גבוליה, ואומר ר"ת דעולי בבל לא לכדוה כדאמרי' בפ"ק דחולין על גבי בית שאן, ולפי שלא קדשוה עולי בבל אין ת"ח מצויין שם ואין שם בתי דינין קבועי', ובתוס' דאהלו' איכא פלוגת' דתני' באשקלון ריש שהתיר כמו שהתיר בית שאן ויש שלא רצו למנות על ההיתר, ואי' דאף אותם שלא נמנו על ההיתר דוקא לענין תרומות ומעשרות כדאמרי' התם שהיה מב"ר הגדול גם היה מיקל להפקיע ממנ' תרומו' ומעשרות אבל לענין גיטין לא חשיב כא"י:

שם מעכו לצפון, משמע דעכו בח"ל הק' ר"ת דבשופטים כתיב אשר לא הוריש את יושבי עכו וכל הנהו דכתיב בהו אשר לא הוריש היו מא"י כדמוכח בפ"ק דחולין גבי בית שאן, ואין לתרץ כאן שלא לברוח עולי בבל דבסוף כתובות משמע שקדשוה דקאמר התם ר' אבא מנשק כיפי דעכו, ועוד דאמרי' לקמן בפ' מי שאחזו למימר' דעכו לאו מא"י והא כי הוו מפטרי רבנן מהדדי מעכו הוו מפטרי לפי שאסור לצאת מא"י לח"ל, היה אר"ת דעכו חציה בא"י וחצי' בח"ל והכא מיירי באותו צד בח"ל ולקמן איירי באותו צד שבא"י, והכי אית' בירושלמי דפרקי' מתרי עובדין דר' ילפי' דעכו יש בה א"י ויש בה ח"ל ר' הוה בעכו תמתין אכלין פת נקייה אמר להון במה אתון לתין, א"ל תלמיד א' בא לכאן והורה לנו על מי ביצים ואין שלקין בעין ולתין במימיהון, סברין מימר מי שלק של ביצים, ולא אמר אלא מי ביצים עצמם, ותו קאמר ר' יהודה ר' הוה בעכו חמא חד בר נש מן כפתא ולעיל, א"ל את בריה דפלנ' כהנא לא הוה אביך כהן, א"ל עיניו של אבא היו גבוהו' ונשא אשה שאינה הוגנת לו וחילל את אותו האיש, והא דלא משני לקמן במי שאחזו דמתני' דקתני אם לא באתי מכאן ועד ל' יום והגיע לעכו וחזר בטל התנאי, היינו לאותו החצי שהיא ח"ל משום דכשיוצא מא"י ופוגע תחילה בחצי של א"י והגיע לעכו משמע לתחילת עכו:

שם אם יש עליו עוררים יתקיים בחותמיו, אבל אם אין עליו עוררי' א"צ קיום ונשאת ע"פ גיטה כל זמן דלא אתי בעל ומערער ולא חיישינן דלמ' מזוייף הוא, ומתוך זה הי' נר' לדקדק דנפרעי' מן האדם שלא בפניו, אעפ"י שלא נתקיים השטר דלא טענינן ליה מזוייף הוא כל זמן דליתיה קמן דטעין, וכן מן היתומים ומן הלקוחות גובה בלא קיום דדוקא לוה שיודע אם הוא מזוייף יכול לטעון, אבל לקוחות ויתומים לא, אע"ג דדילמ' אי הוה אבוהון קיים הוה מעין דמזוייף הוא, וכהאי גוונא אשכחן בפ' המוכר את הבית, גבי שטר כיס היוצא על היתומים, למ"ד נשב' וגובה כולו וחזרתי לך לא מצי טעין משום דשטרך בידי מאי בעי, ונאנסו נמי לא טענינן להו, ואע"ג דאי הוה אבודין קיים יכול היה לטעון משום דנאנסו לא שכיח ומלתא דלא שכיח לא טענינן להו ליתמי ה"ה טענת זיוף לא שכיח, ועוד כיון דקיום שטרות מדרבנן כדאמרי' בגמר' מספק לא טענינן לשום אדם מזוייף, ומיהו דבר תימ' הוא דלא שבקת חיי לכל בריה שכל אדם יכתוב שטרי ויחתום עדים לטרוף מן היורשים, ומכאן ראיה דהפקעת ממון שאני, אבל הכא משום עיגונא אקילו בה רבנן, ועוד דליכא למיחש הכא לזיוף שהבעל אינו חשוד לקלקלה בידי שמים כדאמרי' בירושלמי והיא נסי לא תזייף לקלקל את עצמה, והכי נמי אמרי' לקמן עבד שהביא גט שכתוב את ונכסי קנויין לך עצמו קנה כשאמר ב"נ וב"נ ונכסי' לא קנה עד שיתקיים השטר בחותמיו, ומשמע דלענין נכסים טענינן ליה מזוייף כשבא ליפרע שלא בפניו ויש לדחות דהתם מיירי כגון דאתי בעל ומערער לענין שיחרור לא משגחי' לענין נכסים משגחי', ויש להביא ראיה מההיא דפ' גט פשוט דקאמר התם רב ושמואל דאמרו תרווייהו ש"מ שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנים, לא אמר תנו אין נותני' ומוקי לה התם בדנקט שטרא דלא מקיים, אמר תנו קיימיה לשטריה לא אמר תנו לא קיימיה לשטריה ומענינן ליתמי שהוא מזוייף, והא דקאמר מנה לפלוני בידי נתכוין שלא להשביע את בניו:

דף ב:

בגמר' לפי שאין בקיאין לשמה, פירש"י וממילא שיילינן ליה אי הוה לשמה והוא אמר אין, ול"נ דלא לישתמיט בשום דוכתא שיהיה צריך לישאל, ועוד דא"כ הוה ל"ל דאיכא בינייהו אם צריך לישאל, ונר' דסתמ' לשמה קא מסהיד דמאי נפקא מינה אם נכתב בפניו אם לא שבא להעיד שנכתב לשמה, והא דקאמר לקמן ורבא ס"ט לא אמר כרבה מי קתני ב"נ וב"נ לשמה ואע"ג דסתמ' לשמה משמע, מ"מ כיון דעיקר תקנה אינה אלא משום לשמה הול"ל בהדיא, וא"ת מ"ש לשמה דאין בקיאין יותר משאר הלכות גיטין כגון כתבו במחובר, היה במזרח וכתב במערב, נכתב ביום ונחתם בלילה, צריך שיאמר לסופר כתבו ולעדים חתמו, ואומר ריב"א דלאו דוקא נקט לשמה והביא ראיה מן הירושלמי דמפרש ריב"ל טעמא דמתני' לפי שאין בקיאין בדקדוקי גיטין וכשאומר ב"נ וב"נ מעיד על הלכות גיטין וה"ק ב"נ וב"נ כמשפטו, ומה שהזכיר כאן לשמה יותר משאר הלכות גיטין, משום דטעו בה טפי דזימנין דמשכח גט דשמו כשמו וגם הסופר רגיל לכתוב טופסי גיטין וכתב שם איש זה ושם אשתו, והא דקאמר לקמן בשמעתין ורבא מ"ט לא אמר כרבה מי קתני ב"נ וב"נ לשמה לאו דוקא לשמה אלא מכל הלכות גיטין פריך אלא משום דרבה הזכיר פסול זה נקטיה, והק' ר"ת על פי' מהא דאמרינן לקמן בג' דברים שוו גיטי נשים לשחרורי עבדים ופריך והא איכא לשמה בשלמא לרבה היינו מוליך ומביא אלא לרבא קשיא, וכן לרבה ורבא הא איכא מחובר אלמא לרבה מחובר לאו בכלל מוליך ומביא הוא, ומפ' ר"ת דבכל שאר פיסולי הגט ודאי בקיאי הכל ומודו בהם, אבל הך דרשא דוכתב לה אינה נראית להם עיקר והאי אין בקיאין אין חוששי' בדרשא לשמה, ולאחר שלמדו דלקמן פי' אחר שלמדוה שקבלוה, וכל זה דוחק וגם סתם ספרי דדייני מגמר גמירי לא משמע כלל כפי', הלכך נראה כפי' ריב"א, והא דפריך לקמן והא איכא מחובר משום דבשאר הלכות גיטין לא בקיאין וישנן בכלל מוליך ומביא, אבל במחובר ודאי בקיאי' דהאי דרשא דדרשינן וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה דכוותה דרשי' בפ' חלק גבי עיר הנדחת תקבוץ ושרפת מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושריפה יצא זה שמחוסר תלישה וקביצה ושריפה, וכן בפרק כסוי הדם ושפך וכסה מי שאינו מחוסר אלא שפיכה וכסוי יצא זה שמחוסר שפיכה פדייה וכסוי:

לפי שאין בקיאין, וא"ת א"כ אמאי תני' לקמן הוא עצמו שהביא גיטו א"צ שיאמר בפני נכתב וכ"נ מ"ש הוא ומ"ש שליח אי חיישי שלא נעשה לשמה, והא דקאמר לקמן מינקט נקיט ליה ערעורי מערער עלויה למה לא יערער הבעל אי מתחלה לא ידע דבעי לשמה וגם הסופרים אינם בקיאין, וי"ל דבודאי לא חיישי' שמא לא נכתב לשמה לפסול הגט כדאמרי' בסמוך דרוב בקיאים הם וסתם סופרי דדייני מגמר גמירי ואפי' אי אתי ומערער מסתמא שלא כדין ערער אלא לעז מיהא איכא כשבא לערער והיכ' דאייתי איהו גופיה לא מערער וליכא למיחש ללעז כדאמרי' לקמן מינקט נקט ליה וקאי ערעורי מערער עלויה אבל בא"י כי אתי נמי ומערער ליכא אפי' לעז דכולן בקיאים, ולהא לא חיישי' שיאמ' במתכוין עשיתי שלא לשמה דלא מהימן כלל ואפי' לעז ליכא שאם לא היה דעתו לגרשה למה שלח לה גט כלל דודאי אינו חשוד לקלקלה, כדאי' בירושלמי, וחש לומר שמא חתמו בעדים פסולי' אר' אבין אינו חשוד לקלקלה בידי שמים, אבל בב"ד לערער על הגט כדי להוציא לעז עליה הוא חשוד לקלקלה ומתוך שיודע שאם בא בערעור ערעורו בטל אף מחתימו בעדים כשרים:

מאי בינייהו, לא הוה מצי למימר מוליך איכא בינייהו דלקמן אמרינן דאפי' לרבה לרבנן בתראי נזרו מוליך אטו מביא, ולת"ק הוו בכלל מאי דאמר ממדינה למדינה בא"י:

דאתיוהו בי תרי, פירש"י ז"ל למ"ד שאין עדים מצויין לקיימו אלו יקיימוהו, וקשה אטו בכיפא תלו להו שיהיו מזומנים לקיימו כשיבוא בעל ויערער, ועוד למ"ל דאתיוהו כן הדין אם יש שם שנים מן השוק שמכירים חתימת ידי העדים, ועוד דאתיוהו משמע אפילו אין מכירין, ועוד מפ' טעמא דהא דבי תרי א"צ דמה אלו יאמרו בפנינו גרשה מי לא מהימני, ומפרש ריב"א דאתיוה בי תרי דאמרי שהבעל שלחם דתו לא מהימן בעל לומר לא שלחם ומזוייף הוא הילכך לרבא אינו צריך, וכיון דודאי שלהם להא לא חיישינן שמא החתים עדים פסולי' כדפרישי' לעיל שאינו חשוד לקלקלה בידי שמים, אכל בחד אי לא אמר בפני נכתב מצי בעל לומר לא שלחתי, אבל כי אמר ב"נ לא מצי בעל לומר לא שלחתיו, אע"פ שאין עדים שעשאו שליח, דכי היכי דהימנוהו רבנן לומר ב"נ וב"נ הימנוהו נמי שהבעל עשאו שליח כיון שהגט יוצא מתחת ידו ולא בעל מכחיש ליה:

ליבעי תרי, אכתי לא ידע הא דפרי' דטעמא לא הוו אלא משום לעז עד לבסוף:

מידי דהוה אכל עדיות שבתורה, אית דגרסי עריות כרי"ש משום דאעדות לא שייך לומר שבתורה אלא כל עדות ותו לא, ול"נ דא"כ מאי קא מיהדר ליה עד אחד נאמן באיסורי' הא ערוה נמי איסורא היא והכי הול"ל הכא שאני והי' לו לפרש טעם ולחלק בין הכא ושאר איסורין, וע"ק מאי כל עריות שבתורה דקאמר הא עיקר דרשא דדרשינן דאין דבר שבערוה פחות משנים ממצא ערות דבר דרשי' ובאיסור אשת איש כתיב, אלא גרסי' עדיות בדלי"ת, והאי דקאמר שבתורה שיש כמה מיני עדיות, דיני ממונות ודיני קנסות ודיני נפשות:

עד א' נאמן באיסורי', פירש"י ז"ל מידי דהוה שהאמינה תורה לכל א' מישראל על הפרשת תרומה ועל השחיטה ועל ניקור גיד וחלב, ולא היה לו להזכירו הפרשת תרומה ושחיטה דשאני הנהו שבידו לתקנם כמו שפירש"י בתר חכי כדאי' בריש האשה רבה, ושחיטה נמי אעפ"י שאין עתה בידו לתקנה מ"מ מתחילה היה בידו לתקן ולשחוט, ומי שאינו יודע ח"ש אעפ"י שאין בידו לשחוט, מ"מ בידו לשכור אחר שישחוט, אבל מניקור גיד וחלב אייתי שפיר ראיה דאין זה בידו לתקן כשאומר גיד זה של היתר דאם הוא גיד הנשה אין בידו לתקן שיעשה היתר וכן חלב שעשה שומן, וא"ת והוא גופיה מנ"ל דעד א' נאמן על זה, י"ל דגמרי' מנדה דדרשינן בכתובות פ' המדיר וספרה לה לעצמה, והק' ר"מ הכהן ז"ל ודלמא שאני התם דנאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, וי"ל דלא איצטריך וספרה לה להאי דמדרשא אחרינא נפקא, אלא אצטריך אפי' הוחזקה נדה ע"פ שכנותיה דנאמנת, וא"ת א"כ אפי' איתחזק איסורא נמי, וי"ל דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה אע"ג דבראיה א' היא טמאה עד שתבא במים מ"מ נידה לתקן, מ"ם ילפי' שפיר מנדה נקור גיד וחלב אע"ג דאין בידו לתקנו דגיד של איסור שיהא היתר, מ"מ לא איתחזק איסורא בגיד זה:

עד א' נאמן, הק' ר"ת ז"ל מה תשובה זו עיקר הגט יוכיח שצריך לחותמו בשני', ותי' דה"ק דעד א' נאמן באיסורין במילתא כהאי גוונא דא"צ אלא גילוי מילת' בעלמא אם נעשה כהלכתו:

הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות מב', ק' טובא האי לישנא למה ל"ל משום דבר שבערוה תיפוק לי' משום דאיתחזק איסורא, ואפי' ביובל והקדש וקונמות לא מהימן אי לא הוה בידו לתקן כדאמרי' בריש אשה רבה, ואפי' אי לא ילפי' שאר מקונמות אלא מערוה, מ"מ לא הול"ל הוי דבר שבערוה דלישנא משמע הני דוקא בדבר שבערוה הוא דלא מהימן, וי"ל משום דבאשה רבה מספק' בשאר דוכתי אי מהימן אי לא להכי נקט הכא הוי דבר שבערוה דאפי' את"ל דמהימן, כשאר איסורי דדבר שבערוה פשיטא דלא מהימן:

סתם סופרי דדייני מגמר גמירי, והוי כמו מיעוטא דמעוטא דלא חיישינן אפי' לר"מ:

ורבנן הוא דאצרוך, פירש"י משום דאיכא דמשכח ליה כתוב ועומד כגון שנכתב לא' מבני עירו ששמו כשמו ונמלך מלגרש, ול"נ דאי הוחזקו ב' יוסף בן שמעון אפי' נכתב לשמו נמי פסול לגרש בו לר"מ כדאמרי' לקמן בריש כל הגט גבי כתב לגרש בו את הגדולה לא יגרש את הקטנה הא גדולה מצי לגרש ומוקמינן לה כר"א, אבל לר' מאיר דאמר עידי חתימ' כרתי אפי' לגדולה לא מצי לגרש דבעי' שיהא מוכיח מתוך עידי חתימה הי מנייהו מגרש ביה, ואפי' לר"א צריך מיהא עידי מסירה והא ליכא דאין כאן עדות שהבעל עשאו שליח, ולר"א בעי שיהא מוכיח לעידי מסירה הי מנייהו מגרש כמו לר"מ בעידי חתימה, דלקמן בפ' בתר' אהך מתני' דב' ששלחו ב' גיטין נותן שתיהן לזו ושתיהן לו מוקי לה כגמ' דלא כר"א דהא לא ידעי עידי מסירה בהי מנייהו מגרשה, ואעפ"י שהשליח אומר בעלה של זו עשני שליח כיון דאין כאן עדות שהבעל עשאו שליח אין כאן הוכחה לעידי מסירה דודאי הימנוהו לשליח לומר ב"נ וב"נ והבעל עשאני שליח היכא דליכא אלא א' יוסף בן שמעון, אבל היכי דאיכא תרי אין עדותו מועלת להיות כאן הוכחה לעידי מסירה, וע"ק היכי חיישינן דלמא משכח גט ששמו כשמו והא רבה גופי' לא חייש להכי בריש כל הגט, ומיהו יש ליישב פירש"י ז"ל למאי דפרשינן לעיל דלא חיישינן לה ללעז בעלמא ולעז שלא לשמה מיהא איכא, ונראה דהא דאצרוך רבנן הכא היינו משום דלא יערער הבעל ויאמר שכתבו הסופר להתלמד והוא החתים עליו עדים, א"נ שמע שהיה רוצה לגרש אשתו וכתבו הגט בלא צוויו וחתמוהו ונתנוהו לו שלא היו בקיאים לשמה:

דף ג.

האי קולא הוא חומרא הוא, הא דלא פריך כה"ג בפ' האשה רבה גבי חומר מתוך שהחמרת עליה וכו' דפריך לא לחמיר ולא ליקל, ומשני משום עגונא אקילו רבנן והו"ל למפרך כי הכא האי חומרא הוא דאי מצרכת תרי ואח"כ בא בעלה מותרת לחזור לו כדאמרי' בפ' האשה רבה נשאת שלא ברשות מותרת לחזור לו ומפרש בגמ' דהיינו בעדים ובחד תצא מזה ומזה, וי"ל דהתם א"א לתקן בלא ראה אלא אחד שמת בעלה ואפילו היו שם הרבה לא יבואו כאן להעיד, אבל כאן יכול לשלחו בשנים:

חד אתי בעל ומערער ופסיל ליה, האי פסיל לאו דוקא כדפ"ל וליכא אלא לעז בעלמא ומשום הכי אין לפסול הגט, ועוד דאי הוה סבר דהוא פסול ע"י ערעור בעל א"כ הו"ל למתני אף בהמביא ממדינת הים אם יש עליו עוררים יתקיים בחותמיו, ולא הוה מצי תלמוד' למיטעי בהכי, וכן על מילתא דרבא דלקמן חד אתי בעל ומערער ופסיל ליה דלעז בעלמא קאמר ולא שיהיה הגט פסול, דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתם לפי סברת המקשה דהא אפילו בלא בפ"נ ונ' תוכל האשה לינשא כל זמן שאין הבעל מערער כמו בא"י דלא חיישי' לזיוף, ואפי' אם יאמר נמי בפ"נ אם יאמר הבעל מזייף יהא פסול עד שיתקיים, א"כ מה הועילו בתקנתם:

אתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא, ותימ' כיון דא"צ להעיד על הכתיבה אלא משום אחלופי א"כ לקמן בפ"ב דפסיל ב"נ חציו ומוקי לה בחציו אחרון מה לי חציו ראשון מה לי חציו אחרון, וי"ל דבחציו ראשון דיש בו שם האיש והאשה והזמן הוא הוי עיקר העדות ומינכרא מילתא ולא אתי לאחלופי:

לעיל השתא נמי אתי למגזייה, כלומר שלא יאמר אלא א' מהם ב"נ או ב"נ:

חדא מתלת גייז, ב"נ קרי חד, ב"נ קרי חד, ולשמה חד:

הכא בפני, אבל ידעתי אינו מועיל אם לא שראה וטעמא דדייק טפי והוה מרע נפשיה טובא אם הוא היה אומר שבפניו נעשה הכל והוא לא היה מעולם ואפי' לרבנן צרכינן טעמא דמידק דייק:

אטו כי אמר ידענו מי לא מהימני, פירש"י הואיל ולדידיה טעמא משום קיומא הוא אם אמר איני יודע בחתימת ידי העדים מי לא מהימן, דמה לי בפני מה לי יודע אני ולא חייש רבא לטעמיה דדייק שפיר בשאמר שראה, משמע מתוך פירש"י דשליח מהימן כי אמר יודע אני והא דקאמר כי אמרי ידענו לשון רבים משום דאשלוחי' דעלמא קאי, וק' דא"כ הול"ל לעיל ידעתי איכא בנייהו, וי"ל דלא איירי אלא במילי דלמר צריך ולמר א"צ אבל בלשון שמועיל למר ולמר אינו מועיל בהא לא איירי, ומיהו ק' דלא מישתמיט בשום דוכתא למיתני אליבא דרבא ידעתי, אבל בכל מקום הוא שונה ב"נ משמע דהאי לישנא דוקא מועיל אליבא דרבא משום דדייק כשהוא אומר שראה הענין, ורבינו משולם ז"ל פי' אמו כי אמרו ידענו שנים מעלמא שקיימו גט זה מי לא מהימני והואיל ומהני ביה ההוא קיום דמהימני בשאר שטרות כי אמר נמי עד א' כפני נחתם אתי לאחלופי בשאר שטרות, וקושי' דאשה ובעל דבר לא חש לתרץ דלא שכיח דמייתי, ומ"מ כי אייתי ליה עד כשר אתי לאחלופי:

מאן האי תנא דבעי כתיבה לשמה ובעי חתימה לשמה, לכאורה לא אתא הך סוגיא למאי דמסקי' לקמן דרבה אית ליה דרבא. דכיון דרבה אית ליה טעמא דאין עדים מצויין לקיימו, א"כ שפיר מתוקמ' מתני' כר"א והוי ב"נ משום לשמה, וב"נ משום קיום, ומיהא דוחק הוא לומר דכולה הך סוגיא וגם רב אשי דאמר לקמן ר' יהודה היא לא ידעו מסקנא דשמעתי' ולא איירי אלא למאי דס"ד מעיקרא, ועוד מדקאמר לקמן בתר דמסיק דרבה אית ליה דרבא איכא בנייהו באותה מדינה במדינת הים, ומשמע כמו שהיינו סוברים מתחילה דלרבה צריך תרווייהו ב"נ ונ' משום לשמה, אלא לרבה אית ליה דרבא אפילו ממדינה למדינה בא"י דבקיאים לשמה צ"ל ב"נ וב"נ משום קיום והשתא ניחא דכולא הך סוגיא שייכא למימר אפי' לפי מסקנא דשמעתי', וא"ת ומנ"ל לתלמוד' דלפי המסקנ' בעי רבה ב"נ משום לשמה, י"ל דלפי המסקנא נמי צריך לפ' טעמייהו כדלעיל ורבה מ"ט לא אמר כרבא וצריך לשנויי כדשנינן לעיל, וא"כ ליתני בפ"נ וכו' עד דמסיק התם ידענו הכא בפנינו וכיון דידענו לא מהני לרבה א"כ בעי בפני נחתם משום לשמה, וא"ת אכתי תקשה לן ורבה מ"ט לא אמר כרבא ולא איצטריך בפני נחתם משום לשמה אלא משום קיום, דמה שאמרנו לעיל דלרבה אינו מועיל ידענו, היינו משום לדידיה צריך עדות לשמה גם בחתימה ואי הוה סבר לה כרבא דלא בעי עדות לשמה, הוי מועיל לדידיה ידענו בחתימה כמו שמועיל לרבא, א"כ תיקשי לך מ"ט לא אמר כרבא, וי"ל דרבה דייק ממתני' דתני דהמביא ב', דקתני א' אומר ב"נ ושנים אומרים בפנינו נחתם כשר אלמא משמע דידענו לא מהני בחתימה אפילו בב' אלמא בעי' לשמה ולהכי לא מהני ידענו, וכל זה דוחק, ולמאי דפרשי' לעיל דרבה סבר דאף לטעמי דמצויין לקיימו ידענו לא מהני דדוקא כשהוא אומר כשראה הדבר אז מירק דייק ניחא דלא מצי רבה למיסבר כרבא דא"כ ב"נ למה לי:

דף ג:

דתנן אין כותבין במחובר, שיטה זו כר"ל כדלקמן סוף כ"ב דמוקי לה בד"מ, אבל ר' יוחנן ושמואל מוקי לה התם בר"א וחתמו אתורף קאי כלומר סיימו כמו תורה וחתימה ניתנה לקמן בסוף פ' הניזקין, והא דנקט תלמודא שיטתיה אליבא דר"ל משום דפשטיה דמתני' דחתמו כדר"ל משמע, ומיחו גם לר' יוחנן ושמואל יש לדקדק מדר' נחמן לקמן דאומר היה ר"מ אף מצאו באשפה וכו' וא"ת והיכי מוכח מהכא דלא בעי כתיבה לשמה דילמא לכתחלה בעי לשמה כדבעי לכתחלה בתלוש, י"ל דאם לא היה צריך אלא לכתחלה לא היו מתקנים לומר בפ"נ כיון דבדיעבד כשר, ועוד אפי' למפסלה מצריך כדתנן לקמן בפ"ב וא"ת מ"ש לר' מאיר מצריך כתיבה לכתחלה בתלוש ומתיר לכתחלה כתיבה שלא לשמה כדקאמר בסמוך אומר היה ר' מאיר אפי' מצאו באשפה חתמו ונתנו לה כשר והיינו לכתחלה שיוכל כל לחתום וליתן כדמוכח לקמן בפ' כל הגט גבי מתני דהכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום הבעל ומקום האשה מפני התקנה ומפרש בגמר' מפני תקנת קטטה ור"מ הוא או משום תקנת עגונות משמע דהוה שרי לכתחלה אי לאו משום הני טעמא, ואיכא נמי דמפרש התם משום תקנת הסופר ור"א הוא משמע דלר"מ אין צריך להניח כלום, וכן ראיה מהא דאמרי' בהכותב וליתא לדרב פפי שהיה אומר דלא כתבינן ליה לכי משתבע שקלת משום דמחזי כשיקר' דאמר ר"נ אומר היה ר"ם וכו' אלמא למחזי כשיקרא לא חיישי' ומשמע דאפי' לכתחלה שרי, ותי' ר"ת דלגבי לשמה לא חיישי' אי מייתי לעדים גט שאין כתי' לשמה שמא חתמו גם הם שלא לשמה כיון דידעי שצריך לשמה ולא יטעו במה שכתב הסופר שלא לשמה דלא ידעו האיך כתבו הסופר, אבל במחובר איכא למיגזר דאי כתב ליה סופר במחובר זימנין דמשתלי עדים ואין נזכרים לתולש וחתמי ליה במקום שמוצאים אותו כתוב, היכ' דהכא משמע דלא מיתיקמ' מתני' כר"מ משום דר"מ לא בעי כתיבה לשמה ולקמן תני' המביא גט ממדינת הים ונתנו לה ולא אמר בפ"נ ובפ"נ יוצא והולד ממזר דברי ר"מ, ר"מ תירץ דלא נקט בפני נכתב משום ר"מ אלא משום חכמים דפליגי עליה ואמרי דיש תקנה לדבר אם לא אמר בפ"נ ובפ"נ:

כתב בכתב ידו ואין עליו עדים אומר הריב"ם אפי' אין כאן אלא חתימת ידו, והא דתנן הוציא עליו כתב ידו גובה וכו' היינו חתימת ידו, וכן מוכח בפ"ב דכתובות דאמר אביי לא לחי איניש חתים ידיה אלא אחספא או ארישא דמגילת' דילמא משכח ליה איניש דלא מעלי וכתוב עליה מאי דבעי, וטעמא דפסול משום דחיישי' שמא יקדים הזמן ויחפה על בת אחותו ולמאי דלא חיישי' לחיפוי משום דזנות לא שכיח ומה שתקנו זמן משום פירות תקנו, ק"ק אמאי פסול כשיש בו זמן ואין עליו עדים אי חיישי שמא יעשה קנוניא עם האשה ויקדים הזמן כדי שתגבה האשה פירות של נכסי מלוג שמכר הבעל כבר, א"כ לא תוכל לגבות מהם בגט זה עד שתביא ראיה מתי נכתב, ולמה פסלו אותו, ואי לא חייש לקנוניא א"כ כדין טורפת מן הלקוחות, וי"ל דודאי חיישי' לקנוניא כמו שאנו חושדין בשובר כתובתה שמא נכתב בניסן ולא בא הבעל עד תשרי בפ"ק דב"מ הלכך פסלו חכמים נט זה שמא תפסיד האשה בפירות שלא כדין שמא נכתב הגט בזמן הכתוב בו, ומן הדין היה לה לגבות הפירות מן הלקוחות מזמן הכתוב בו אלא שאנו חושדים את הבעל שמא הקדים הזמן ולכך פסלו חכמים גט זה, ועתה תפסיד כדין כיון שאינו גט ואינה מגורשת בו:

יש בו זמן ואין כו אלא עד א', וא"ת אמאי אם נשאת הולד כשר עד א' כמאן דליתיה, ופ' בת' דמכלתי' איכא מ"ד כתב ידו ועד וריש' איצטריך לאשמועי' דאפי' בלא עדים הולד כשר, וסיפא קמ"ל דאפי' בעד א' לא תנשא לכתחלה ואיכא מאן דמפרש התם בכתב סופר ועד, וא"ת ניחוש שמא סופר אחר עשאו להתלמד וזרקו לאשפה ומצאתו האשה והחתי' עליו עד א', וי"ל שהסופרים חוששי' למכשול ונזהרים בכך:

ד"א אומר אעפ"י שאין עליו עדים וכו', וא"ת דילמא הא דמכשר ר"א דוקא בכי האי גוונא דאיירי ת"ק דכתב בכתב ידו או יש בו עד א', וי"ל דאעפ"י שאין עליו עדים משמע שאין כאן עדים כלל, ועוד דקתני שאין העדים חותמים אלא מפני תיקון העולם משמע דבעידי מסירה לחוד סגי, ולקמן בפ"ב נמי תנן וחכמים מכשירין על נייר מחוק ועל הדפתרא כר"א דמכשיר בדבר שיכול להזדייף דסמכי' אעידי מסירה, וגם נר' לפרש דלכתחלה מכשיר ר"א מדקאמר ת"ק כההיא דלקמן בפ"ב אין כותבין על נייר מחוק וקתני וחכמים מכשירין משמע מכשירין ובותבי', ועוד דיעבד לא שייך למתני מכשרי כדמוכח לקמן בהזורק דאיכא למ"ד בגט ישן לכתחלה לא יגרש ואם גרש תנשא וקרי ליה פסול, דפריך לקמן גבי ג' גיטין פסולי' ותו ליכא והא איכא גט ישן ומשמע דהכא דפסול לגרש לא שייך למיתני וחכמי' מכשירין, והא דתנן בריש השולח התקין ר"ג שיהא עדים חותמי' על הגט מפני תיקון העולם לא שצריך לעשות כן לכתחלה אלא תיקון ולימוד לעשות כדי שלא יהיו צריכים לעדי מסירה, אבל אי ירצה לסמוך לכתחלה אעדי מסירה יכול לסמוך, וכן פירש"י דר"א מכשיר אפי' לכתחלה:

וגובה נכסים משועבדים, פירש"י דאגט קאי וכן אמרי בכתובות בגט גובה עיקר, ול"א פירש אם שטר מלוה הוא גובה מנכסים משועבדים וכן נר' לר"ת עיקר כדמוכח בגמרא בפ' המגרש אמר רב הלכה כר"א בגיטין, ובשטר לא והא קתני גובה מנכסים משועבדים אלמא דר"א איירי בשאר שטרות, וה"ר יהודה ממיך פי' דלעולם בגט איירי ואפ"ה דייק שפיר לקמן דר"א איירי אפי' בשטרות דמ"ט א"ר כר"א בגיטין אבל בשטרות לא משום דגט אינו עומד לגבות כי אם לאנסובי ביה, וזה תוכל לעשות באשה מיד בפני ב"ד, אבל שאר שטרות העומדים לגבות מהם לזמן ארוך לא, ופריך והא קתני גובה מנכסים משועבדים אלמא גט נמי עומד לגבות בו ומכשיר ר"א בעידי מסירה א"כ ה"ח שטרות נמי, ולמאי דפירש"י דאיירי בשאר שטרות קשה מהא דאמרי' בפ' גט פשוט הוחזק כתב ידו בכ"ד מהו, כלומר מהו שיגבה ממשעבדי ומייתי מהך דנ' גיטין פסולין דגובה מנכסים משועבדים בכתב ידו, ומשני שאני התם דאיכא כתיבה, פי' ע"י שטר כתובה גובה ולא ע"י גט, אלמא משמע דבגט איירי, ולא בשאר שטרות, ורבינו שמואל גרס התם, שאני התם דמשעת כתיבה שעביד נפשיה, פי' כשנכתב בשטר נכתב כדי למסרו בפני עדים שיהא עידי מסירה במקום עידי חתימה ויש לו קול כאלו עדים חתומים בו, אבל כתב ידו שמסר בינו לבין עצמו, ולא נתכוון אלא להודאה ולא רצה לעשות לו שטר שיהיה לו קול התם לא יועיל אפי' אתחזק בכ"ד, ור"ה ז"ל פי' דפליגי ההוא דגט פשוט אההיא דלקמן בפ' המגרש ופסק שיש לסמוך אההיא דב"ב דלא מגבי' בעידי מסירה אלא מבני חרי, ולקמן אדקדק בו בע"ה:

דף ד.

חתמו ונתנו לה כשר, ולכתחלה נמי בשר כדפ"ל, והא דלא קאמר חתמו ונתנו לה כשר, אר"ת משום דהוה משמע דלא סני דלא עביד הכי:

מודה ר"א במזוייף מתוכו שפסול, תימא מה ענין זה אצל זה מזוייף מתוכו שחותמים קרובי' ופסולי' דהתם דין הוא למפסל דילמא אתי למיסמך עלייהו ולאפוקי ממונא על פיהם אחר שימותו עידי מסירה או ילכו למדינת הים, ואע"פ שהדבר אמת אין לגבות ממון אלא בעדות כשר כדקאמר בפ' ד' אחין נינחיה גבי עדים זימנין דחזו בכתבא ומסהדי ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם, אבל הכא מה לנו אם חתמו בו עדים שלא לשמה כיון שיש כאן עדי מסירה ולא אתי לידי תקלה, דאפי' אם תנשא על פי עדים חתומים הרי עדים כשרים הם דהא לקמן מכשי' בשמות מובהקים דלא אתי למיסמך עלייהו ולא חשבי' ליה מזוייף מתוכו, וי"ל דהכא נמי חיישי' דאי מכשרת ליה כי חתמי שלא לשמה זימנין נמי דחתמי תחילה על קלף ואח"כ כתבו הגט על גבי חתימתו ואין כאן עדות כלל, וקשה דחששא זו הו"ל למיחש נמי בשאר שטרות ונצריך חתימה לשמה, ונר' לפ' דכי היכי דפסיל ר"א במזוייף מתוכו וחייש דלמא אתי למסור בפני עדי חתימה, ה"נ יש לגזור כאן חתימה שלא לשמה אטו כתיבה שלא לשמה:

עד שיהא כתיבתו וחתימתו בתלוש, וא"ת דלמא כתיבה בעי חתימה לא בעי, והא דנקט וחתימתו לפי שאי אפשר לחתימה שתהא במחובר מאחר שהיתה הכתיבה בתלוש, וי"ל דמשכחת לה שכתבו באילן תלוש ואח"כ נטעו והשריש וחתמי:

דקיימא לן הלכתא כוותיה בגיטין, משום דאיירי הכא בגיטין נקט גיטין אבל הלכה כמותו אף בשטרות כמו שאפ' לקמן בע"ה, ולפיכך צריך ליזהר שיהא עידי מסירה בשעת נתינת הגט דאינהו כרתי, ואע"ג דאיכא עידי חתימה ואם לאו אינה מגורשת, דהא דקאמר לעיל שיהיו העדים חותמים על הגט מפני תיקון העולם לא קאמר שלא יהיו צריכין לעידי מסירה בשעת נתינה אלא ה"ק תיקון העולם שיהיה נם עדי חתימה עם עדי מסירה כדי שלא תצטרך לחזור אחר עדי מסירה היום ולמחר כשתביא הגט לראיה דכיון שהגט בידה ועדים חותמי', תלי' דמסתמא הוה נעשה גם בעידי מסירה, וה"פ לקמן בפ' השולח ל"צ לר"א דאמר עדי מסירה כרתי תקנו רבנן עדי חתימה זימנין דמייתי סהדי, א"נ אזלי למדינת הים, ולא קאמר שלא יהא צריך לעדי מסירה בשעת נתינת הגט, וכן שטר מתנת קרקע או שטר מכר שדי נתונה לך שהוא לקנין קרקע אינו מועיל אם לא שנתנו בפני עדים, מיהו יש לחלק לענין ממון דמהניא הודאת בעל דין כמאה עדים סני ליה כעדי חתימה במקום הודאת ב"ד ולא בעי עדי מסירה, אבל בקידושין ובגירושין לא מהני' הודאת בע"ד משום דמחייב לאחריני בקודושין דאסר לה אכ"ע ובגירושין דאסר לה מכהן, וכן מוכח לקמן ממתני' דהמגרש שנים ששלחו שני גיטין ששמותיהן שוות נותנים שניהם לזו וב' לזו, וקאמר בגמרא הא דלא כר"א דהא לא ידעי עדי מסירה בהי מינייהו מיגרש', אבל לר"ם ניחא וע"כ בשאינן לוין לגמרי איירי אלא משולשין בגט אלא שהשליח אינו מכיר כשמותן של אבות, דאי לאו הכי ק' מהא דכל נט דבעי ר"מ שיהא מוכיח מתוכו וא"כ אמאי אתי' דלא כר"א דל עדי מסירה מהכא בעדי חתימה סני אלא ש"מ דלעולם בעי לר"א עדי מסירה:

ומובלעות בתחום א"י, פירש"י שא"י מקפת אותה, וקשה דמה מועלת הבלעה זו אדרבה רקם וחגר דמקרבי' עדיפי טפי, ונ"ל מובלעת בתחום ר"ל בתוך תחום שלה כמו הבלעת תחומי' בריש מי שהוציאוהו, ועתה ניחא נמי שהזכיר ר"א לוד לפי שלוד גורמת לה להיות כא"י לפי שהוא בתוך תחום שלה, ויש ליישב פירש"י ז"ל דכפר לודים איכא תרתי דמובלע וקרוב ולכך עדיפא מרקם וחגר, וכן משמע מתוך פירוש רש"י דפי' לדידי חזי לי ההוא אתרא כמבי כובי לפומבדיתא דאכפר לודים ללוד קאי וכן משמע לקמן בפרקי' דקאמר נכנס לפניו ר' אלעא א"ל ר' והלא כפר סיסאי מובלעת בתוך תחום א"י וקרובה לציפורי יותר מעכו משמע דבעי הבלעה וקרובה, ולמאי דפרישי' בהבלעת תחומי', י"ל דנקט קרובה לציפורי יותר מעכו דלא תימה דאותה העיר של א"י שכפר סיסאי מובלעת במקומה הוא רחוק מעיקר ישובה של ארץ ישראל ויש לו ליחשב כח"ל כמו שאבאר לקמן ולהכי קאמר קרובה לציפורי שהוא עיקר ישובה של א"י:

שלא תחלק במדינת הים, אבל לא מסתבר ליה למימר דר"א ס"ל דמובלעת לא גמירי אלא מודה דגמירי ומשום שלא תחלוק, ולעיל דבעי למימר דפליגי בפלוגתא דרבה ורבא היינו ר"ג ות"ק אבל טעמו של ר"א משום שלא תחלוק:

דף ד:

תנן המביא נט ממדינה למדינה במדינת הים וכו', מרישא דמתני' דקתני המביא גט דמשמע דוקא ממדינת הים לא"י לא מצי למפרך דדילמא לשלם באותה מדינה במדינת הים נמי צריך ונקם האי לאפוקי רקם וחגר:

אי מההוא הו"א ה"מ דיעבד, פירש"י ז"ל אי מדיוקא דרישא, ול"נ אי מההיא משמע דקאי אהא דפריך מינה דאי אדיוקא קאי הול"ל אי מיהא, אבל קשה היכי מצי למימר דאינו צריך הוה מפרשי' בדיעבד הא מוכח בריש חולין דאינו צריך לכתחלה משמע דדייק דיוצא ונכנס לכתחלה מותר מדקתני אין השומר צריך להיות יושב ומשמר, וי"ל דכיון דיכול לתקן בדיעבד בהא כדאמרי' לקמן שיטלו הימנה ויחזור ויתננו לה בפני ב' ויאמר לה בפני נכתב ובפני נחתם שייך למימר א"צ כלומר א"צ לחזור וליטלו הימנה, ועי"ל דלאו משום א"צ קא דייק אלא משום דקאי ארישא דקתני במסכת ע"ז פ' ר' ישמעאל ובעיר שכולה עכו"ם אסור עד שיהא שם שומר דמשמע שבא לפרש דיוצא ונכנס חשוב כשומר נסור א, וקשה מהא דתנן לקמן בפ"ב המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר וכו' ומשני אי מההיא הו"א צריך ואי לא אמר כשר קמ"ל דפסול והיכי הוה ס"ד הא מדקתני הכא תרי בבי ופרשנו דאי לא תנא אלא חד הו"א דלכתחלה בא"י הוה צריך מכלל דמדינת הים אפי' בדיעבד נמי צריך ואו לא אמר פסול, ונר' לפרש דהאי דיעבד דקאמר הכא היינו דיעבד אם לא ראה כתיבת הגט וחתימתו יכול להביאו ליתנו לה בא"י אבל לכתחלה צריך שיראה כתיבת הגט וחתימתו אפי' בא"י כדי שיוכל לומר בפ"נ ובפ"נ, ובמדינת הים אם לא ראה כתיבת הגט וחתימתו אין לו להביא וליתנו לה כיון שלא יכול לומר בפ"נ ואם הביאו ונתנו לה ולא יאמר אכתי הו"א דכשר אי לא מתני' דפ"ב, והשתא נמי ל"ק מההיא דחולין דהא דקתני א"צ היינו דלכתחלה יכול להביאו אעפ"י שלא ראה כתיבת חנם וחתימתו, ומיהו בלאו הכי ל"ק מידי ההיא דפ"ב דתנן מאחר הכי תרי בבא אתא לאשמועי' דבא"י אפי' לכתחלה לא צריך א"כ מהשתא מצי למימר דהאי צריך דמדינת חים היינו לפתחלה אכל כדיעבד כשר להכי איצטריך מתני' דפ"ב, ונר' דצריכים לשינויא דשנינן דתרי גוונא דיעבד נינחו, דאי לא תימא הכי לישתוק מחד כבא דהכא וממילא ידעינן דבא"י אפי' לכתחלה ל"צ דאי הוה צריך לכתחלה לא ליתני מתני' דפ"ב וממילא ידענא דבמדינת הים אפי' בדיעבד פסול:

כיון דאיכא עולי רגלים מישכח שכיחי, תימא דבחזקת הבתים אמרי' סתם יהודה וגליל כשעת חירום דמי לענין מחאה שלא בפניו דלא הוי מחאה, וי"ל דהכא ע"י שמחזרת אחר העדים שמכירים את חתימת העדים הוי עדים מצויין לקיימו, אבל הכא אין דרכו של מחזיק לחזור אם עשה מחאה אם לאו וממילא אין המחאה נשמעת מזה לזה, וא"ת הא לקמן משמע איפכא דמצריכי' לומר ב"נ משכונה לשכונה גבי בני מחוזא דניידי ואטו לענין מחאה מי לא הוה מחאה, וי"ל דלענין הך מילתא שאני מחאה דדרך בני ארם כששומע דבר תימא שאדם מחזיק בקרקע שאינו שלו אומר לאחרים וחברך חבר' אית ליה, אבל אם חתם על הגט אין דרך שיאמר חתמתי על גט פלוני וכיון דניידי אין מכירים חתימתם ולא ימצאו עדי קיום:

שהיו מקפידים זה לזה, וחירום דידהו הוה טפי מחירום יהודה וגליל:

אלא מאי בנייהו, וממדינה למדינה בא"י לא פליגי אי איכא חירום לתרווייהו צריך, ואי ליכא חירום לתרווייהו לא צריך (כיון דשכיחי שיירתא), ולעיל דאסיק לעולם ממדינה למדינה בא"י ל"צ ולא מצי למימר מאי בנייהו דאע"ג דלרבא נמי ל"צ כיון דשכיחי שיירתא, מ"מ איכא בנייהו ממדינה למדינה בא"י כי איכא חירום כי ההיא דמהגמוניא להגמוניא, וא"ת ואע"ג דאסיקנא דרבה אית ליה דרבא, אכתי אמאי צריך בפ"נ בהגמוניא להגמוניא בא"י והא רבה לא חייש לאחלופי כדמוכח לעיל, וי"ל דודאי מתחילה לא היו מתקנים בפ"נ משום אחלופי אבל מאחר שתקנוהו משום לשמה ממדינת הים תקנוהו שבכל מקום שיהא צריך בפ"נ שיאמר גם בפני נכתב אפי' בא"י:

והוינן בה, תמי' לי דבכל מקום דקאמר והוינן בה היינו משום דאינו יכול להקשות עד שיפר' המשנה או הברייתא שהוא רוצה להקשות ממנה, אבל הכא באיזה ענין שנפרש תקשי לרבה, ולמה הוצרך התלמוד להביא כל זה המשא ומתן דבהוינן בה, ול"נ דאי לאו דמפ' רב יוסף ואינו יכול דמתני' בפקח ונתחרש הוה מיתרצנא מתני' ולא תקשי לרבה דאלם יכול לומר מתוך הכתב בפ"נ ובפ"נ לענין לשמה דלא עדות גמורה הוא דסתם ספרי דדייני מיגמר גמירי ואינו אלא לבטל לעז בעלמא שיוכל הבעל להוציא, אבל לענין קיום הגט הגדה דאלם לא הוי הגדה, אבל השתא דמוקי לה בחרש דהוי כשוטה וקטן אפי' לענין לשמה לא הוי עדות לא רמיזתו ולא כתיבתו:

דף ה.

אילימא חרש וכו', ולא בעי לומר כגון שלא ראה הכתיבת, דא"כ הול"ל ולא אמר בפני נכתב ולא בעי נמי לאוקמי באלם דמשמע ליה לרב יוסף דליכא שום חידוש באלם, אבל בחרש קמ"ל דלא גזרי' פקח ונתחרש אטו חרש מעיקרו:

אי הכי יכול נמי, ותימא מאי ק"ל לרבה טפי מלרבא, דכי היכי דלרבא צריך לומר בפ"נ ובפ"נ כדי שלא יהא צריך לקיים חותמין, ה"נ לרבה דהא אסיקנא דרבה אית ליה דרבא, ותחלה כתב רש"י ז"ל בפי' כתב ידו דהך קושי' דא"ה יכול נמי, והך דבסמוך דא"ה חד נמי מיירי למאי דהוה אמרי' מעיקרא דרבה לית ליה דרבא ושוב מוחקו רש"י ז"ל והדין עמו דא"כ קיום חותמין נמי לא לבעי כיון דלית ליה דרבא דהא בלא עדי ערעור מיירי מדקתני רישא אם יש עלי עוררים יתקיים בחותמיו, מכלל דסיפא דאם יש עליו עדים בלא עוררין מיירי, ואר"ת דלרבא ניחא דתנא אינו יכול לאשמעינן היכא דאינו יכול אז בעי קיום חותמי', אבל ביכול סני כאמר בפ"ג אע"ג דלא חשוב לרבא כמו קיום חותמים, אבל לרבה אין שייך לומר כן דבפני נכתב עדיף מקיום חותמים שהרי מעיד שנעשה לשמה, וע"כ אתא תנא לאשמעינן דהיכי דאינו יכול סגי בקיום חותמים, וכיון דאוקימנא לאחר שלמדו אפי' יכול נמי תסגי בקיום חותמים, עי"ל דהכי פריך א"ח יכול נמי כלו' כיון דאוקימנא הך מתני' לרבה לאחר שלמדו, א"כ כולהו מתני' איירי נמי לאחר שלמדו מדפריך מתני' דהאשה עצמה מביאה גיטה דכולהו מתני' אית לן לאוקמא בענין אחד, וא"כ אמאי מחמיר רבה טפי מרבא, דאמרינן איכא בנייהו דאתייהו בי תרי א"נ חד באותה מדינה במדינת הים דלרבה בהני נמי קתני מתני' דצריך ואמאי והא בקיאין לשמה. ומשני אע"ג דכולהו מתני' איירי לאחר שלמדו, צ"ל משום גזירה שלא יחזור דבר לקלקולו:

והא אשה דלא שכיחא ותנן דהאשה עצמה וכו', תימא הא דצריכה לו' בפני נ' ובפ"נ משום קיום דרבה אית ליה דרבא, וי"ל דמשמע ליה דבכל מקום שצריך איש לומר, אשה נמי צריכה לומר ואפי' באותה מדינה במדינת הים דליכא למיחש לקיום:

א"ה בעל נמי, בשלמא לרבא דאמר משום קיום היכי דבעל מייתי ליה לא חיישי' לזיוף שאינו חשוד להכשילה במתכוין, אלא רבה דאמר משום לשמה בבעל נמי ליחוש שלא יחזור ויערער דמתחלה לא ידע דהוה צריך לשמה, ומשני דליכא למיחש שמא יערער כיון דנקיט ליה בידיה דערעורא אינו אלא משום לעז בעלמא כדפרשי' לעיל אבל מן הדין אין בערעור כלום, ונ' דאין לפרש א"ה דהכא בבי האי גוונא, דאי הוה ק"ל הך מתני' לרבה טפי מלרבא ה"ל לאקשויי מהך מתני' ולימא לרבא ניחא לרבה ק' כי היכי דמקשה לרבה מבעי דבעי שמואל מרב הונא אלא ודאי ידע שפיר האי טעמא דהשתא מינקט נקיט ליה ערעורי קא מערער עלויה ול"ק הך מתני' לרבה טפי מלרבא אלא משום דקאמר שלא תחלוק בשליחות פריך א"ה בעל נמי דס"ד אע"ג דאיכא טעמא דהשתא מינקט נקיט ליה וכו' מ"מ משום שלא תחלוק בשליחות היה להם לתקן שיאמר, ומשני כיון דאיכא טעמא דמינקט נקיט ליה לא שייך כאן למימר שלא תחלוק בשליחות:

א"ה חד נמי, לפר"ת ה"פ חד נמי לבעי מיניה שמואל מרב הונא אי סגי בקיום חותמי' כיון דליכא למיחש למידי, או דילמא כיון דתקנת חכמים הוא דבחד צריך היכא דלא למדו, בלמדו נמי לא פליג, ומשני בחד פשוט ליה דצריך גזירה שמא יחזור הדבר לקלקולו, ולאידך פי' ה"ק כיון דלא למדו בימי רב ושמואל, כש"כ בימי רבא שהיו דורות אחרונות ובקיאים טפי כדאמרי' בשמעתי' ורבה דאמר לפי שאין בקיאין לשמה מסתמא אף לבני דורן קאמר ובהא קאמר איכא בנייהו באותה מדינה במדינת הים דלרבה צריך ואמאי והא למדו:

בי תרי דאייתי גיטא וכו', וליכא בנייהו לאחר שלמדו אלא באותה מדינה במדינת הים, ולקמן בריש פ"ב איכא למ"ד דבי תרי צריכי אפי' אחר שלמדו דלא חשיב ליה מילתא דלא שכיחי:

שלא תחלוק בשליחות, פי' דחד דגזרי' חד בלא שכיח אטו חד דשכיח, אבל תרי אטו חד לא גזרינן:

אלא להקל עליה, אע"ג דחומרא הוא מתחלה דאסורה להנשא היכי דלא אמר, מ"מ קולא הוא לענין קיום דהיכא דאמר בפ"נ ובפ"נ אינה צריכה קיום אחר:

בשנשאת , והא דתני' לקמן המביא נט ממדינת הים נתנו לה ולא אמר בפ"נ ובפ"נ יוצא והולד ממזר, היינו היכא דלא נתקיים בחותמיו, אבל אם נתקיים בחותמיו לא תצא וא"ת וליחשבה גבי ג' גיטין דאם נשאת הוולד כשר, וי"ל דקסבר רבה דבג' גיטין תצא והכא לא תצא, ובה"ג משני עלה בפ' בתרא:

דף ה:

וטעמא מאי דילמא אתי בעל ומערער וכו', י"ס דגרסי ואיבעית אימא טעמא מאי, ופירש"י רלא גריס ליה דהיינו סיומא דמילתא, ונראה דגרים ליה שפיר ומוקי לה השתא אפי' קודם שלמדו כיון דנשאת לא תצא משום דאפילו אי אתי בעל ומערער ליכא אלא לעז בעלמא דלא לשמה כדפ"ל:

ותסברא והא רבה אית ליה דרבא, ולא גרסינן ותסברא כמו שפירש"י ז"ל דאינו בא לסתור הא דקאמר תסתיים, ובסמוך נמי קאמר הא מדר' יהושע סבר לפי שאין בקיאין לשמה וכו' והא דקאמר ר' יוחנן לקמן בפ"ב כ' שהביאו גט צ"ל בפ"נ ובפ"נ אלמא סבר ר' יוחנן משום לשמה, מסקנא דהכא כאידך לישנא דהתם דקסבר ב' א"צ:

ותסברא מדריב"ל אמר לפי שאין בקיאין לשמה ר' יוחנן אמר משום שאין עדים מצויין לקיימו, והא דלא משני הך דהכא כאידך לישנא דפ"ב, משום דמשמע התם דאותו לשון קאמר דב' אין צריך לומר הוא עיקר דקאמר עלה יתר הוא שלא תמוט ועוד דבהך שינויא לא הוה מיתרצ' אידך פירכא דרבה אית ליה דרבא, וא"ת ולההוא לישנא דקאמר בפ"ב לפי שאין בקיאין לשמה היכי הוה משני הך ברייתא דאם נתקיים בחותמיו כשר דאי הוה משני כדמשנינן לרבה בשנשאת תיקשי ליה דליחשביה בהדי ג' גיטין פסולין דלא מצי לשנויי כדשנינן לעיל דהתם תצא והכא לא תצא, דהא ר' יוחנן אית ליה דבג' נימין נמי לא תצא, וליכא למימר דהתם לא חשוב אלא פיסול התלוי בגט עצמו אבל פיסול דהכא כמה שלא אמר בפ"נ, דהא אמרי' בפרק בתרא דמנין דסיפא למעוטי נתנו לה ולא אמר בפ"ג יוצא והולד ממזר, י"ל דההיא מילתא דר' יוחנן דאמר בפ' בתרא לא תצא קסבר כההוא לישנא דא"ל לר' יוחנן לפי שאין עדים מצויין לקיימו, ועוד י"ל דהכא מפרש דהך דרבה ורבא תנאי הוא כדבעינן למימר בפ"ב:

והכא בשליח נעשה עד ועד נעשה דיין פליגי, פי' כי היכי דאמרו דשליח נעשה עד, אי אמרו נמי דעד נעשה דיין בהכי פליגי דכ"ע שליח דהכא נעשה עד דהא שליח נאמן לו' בפ"נ ובפ"נ וטעמא דמידק דייק כדאמרי' בריש פרקין, ולא דמי לפלוגתא רפ"ב דקידושין דהן הן שליחיו הן הן עדיו:

והא קי"ל בדרבנן עד נעשה דיין, אלא הכא בהא קמיפלגי וכו', פירש"י ז"ל דלא גרם, אלא מעיקרא גרם והא בדרבנן עד נעשה דיין והדין עמו, דכיון שהיה פשוט לו דבדרבנן נעשה דיין כדפרי' לבסוף, היכי פריך מעיקרא הא קיי"ל דאין עד נעשה דיין האיך טעה לומר דהכא הוי דאורייתא, ומיהו קצת יש בענין זה בפ"ק דכתובות גבי עכו"ם קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד, ופריך מאי קמ"ל תנינן זכין לאדם שלא בפניו, והדר פריך והא ודאי קי"ל עבדא בהפקירא ניחא ליה:

כיון דאשה כשרה להביא גיטה זימנין דמייתי לה איהי, ר"ת גריס כיון דאשה כשרה להביא גט זימנין דמייתא לה איתתא דכיון דמציא למימר בכל הנשים אמאי קאמר באשה דמביא גיטה דמילתא דלא שכיחה היא, וה"ה דהוי מצי למימר זימנין דמייתא לה קרוב:

כיצד יעשה יטלנו הימנה וכו', אדרבנן קאי ובא להשמיענו כיצד יעשה שתנשא בגט זה לכתחלה, א"נ אם נשאת לא תצא, אבל לתקנת הולד ל"צ דבלאו תקנה לא הוי ממזר לרבנן דלית להו כל המשנה וכו' ולר"מ נמי אין מועלת תקנה זו דמסתבר כיון דהולד ממזר לר"מ א"כ כל הדרכים האילו נסי ישנן בה תצא מזה ומזה ככל הנהו דתנן לקמן בפ' הזורק, ועי"ל נמי דקאי אר"מ ומיירי קודם נישואין, ואית ספרים דגרסי אלא כיצד יעשה ומשמע דקאי אדר"מ וה"ק אלא כיצד יעשה שלא יהיה ממזר יטלנו וכו' ויחזור ויתננה לה:

יטלנו הימנה ויחזור ויתננה לה וכו', מכאן משמע דבשעת נתינה צ"ל בפ"נ מדקאמר יטלנו ויחזור ויתננה לה ה"ה אחר נתינה בתוך כדי דיבור מהני מדקאמר לעיל כגון שנתנו כשהוא פיקח ולא הספיק לומר בפ"נ עד שנתחרש, אבל לאחר (תוך) כדי דיבור איכא לספוקי אי מהני כל זמן שעוסקים באותו ענין או לא, וקודם נתינה נמי יש להסתפק אי מהני, ומההוא דסוף פ"ב הוי שליח להולכה עד דמטית להתם וכי מטית להתם אימר קמי בי דינא בפ"נ ומשוי ליה שליח, ולא מההיא דתנן בפ' כל הגט המביא נט ממדינת הים וחלה עושה שליח בב"ד וכו' אין ראיה דמ"מ בשעה שהגט יוצא מתחת ידי שליח בעי שיאמר בפ"נ ובפ"נ, וה"ר יעקב מקינון ז"ל פירש להכי צריך ליטול ממנה דבעי' שיאמר בפני ב' שהיו בשעת מסירת הגט ומיירי הכא שהלכו להם למדינת הים, ולא נהירא דלישנא דתלמודא משמע דאין תקנה אחרת:

אפילו לא כתב בו אלא שיטה אחת לשמה, פירש שלא ידע אלא בשיטה ראשונה דמסתמא סיימו לשמה:

דף ו.

אפי' קן קולמוסא וקן מגילתא, פירש"י בלשון א' תיקון הקולמוס והקלף שתיקנוהו לשמה כשחותכין אותו ומחליקין אותו, לא שיהא צריך תיקון הקולמוס והקלף לשמה אלא שמע כשתקנו הקולמוס וקלף שאמרו כדי לכתוב בו גט לשמה ומסתמא כך עשו, סומא אע"פ שדי בקן קולמוס אין להכשיר ע"י כן סומא להביא את הגט כדאמרי' לקמן בפ"ב דסומא פסיל, והיינו טעמא משום דנראה שקר אם אמר בפ"נ והוא לא ראה:

השתא הוא בבית וסופר בעלייה וכו', ולא בעי למימר דאפי' הוא נכנס ויוצא בבית וסופר בעלייה קאמר דלא שמע קן קולמוס בבית א', דנכנס ויוצא משמע במקום שהסופר שם, ולפרש"י שפי' תיקון הקולמוס ניחא דלא שייך ביה למימר כל היום כולו כי במהרה נעשה:

נכנס ויוצא מיבעיא, אר"מ בשם הרב ר' שמואל דכי מכאן משמע דקן קולמוס זהו תיקון הקולמוס, דהשתא עדיף טפי נכנס ויוצא דכיון שראה כשנכנס תיקון הקולמוס שוב אינו צריך לראות יותר, אבל הוא בבית וסופר בעלייה אינו יכול לראות כלל, אבל אם קן הקולמ' א"כ עדיף טפי הוא בבית וסופר בעלייה ששומע מתחילתו ועד סופו:

בבל רב אמר לנימין כא"י ושמואל וכו', לא מבבל לא"י איירי דהיינו פלוגתא דר' אבית' ורב יוסף דבסמוך, ובאותה מדינה בבבל נמי לא איירי דבהא מודה שמואל דא"צ דלא אמר מתיבתא בנירסייהו טרידי אלא לומר דלא שכיחי יותר משאר ח"ל אלא ממדינה למדינה בבבל פליגי, והא דקאמר לקמן ואפי' ר' מאיר לא קאמר אלא עכו דמקרבא אבל בבל דמרחקא לא, ה"פ אבל בבל דמרחקא יש לה דין ח"ל והמביא בה גט ממדינה למדינה צ"ל בפ"נ ובפ"נ:

והני גמירי, פי' מימות החרש והמסגר ולא שייך למיגזר שמא יחזור דבר לקלקולו:

מכי אתא רב לבבל, פי' רש"י ז"ל והרבה ישיבות, וק' לפי' דא"כ אמאי פריך עלה ממתני' מעכו לצפון דנשנית קודם שבא רב לבבל, ופר"ת מכי אתא רב לבבל והורה שמימות שגלו החרש והמסגר לבבל דינה להיות כא"י בגיטין, וריב"א מיישב פירש"י ז"ל שהרי משגלו החרש והמסגר לא מצינו שיחזרו והיו שם מעולם הרבה ישיבות ולא פסקו עד שעלו ר' חייא ובניו כדאיתא בסוכה וכי אתא רב לבבל חזרו הישיבות וכי מיתניה מתני' עדיין לא עלו ר' חייא ובניו:

מארדשיר לאקטיספון ל"צ, וא"ת מארדשיר לאקטיספון נמי נגזור מוליך אטו מביא כדאמרי' לעיל, וי"ל דהיינו מקמיה דאסיקנא דרבה אית ליה דרבא, ותי' הני ארדשיר ואקטיספון היכי היו אי בבל הא אמרינן לעיל דע"י מתיבתא שכיחי ולא מסתבר לאוקמי דלא כרב דהלכתא כרב באיסורא, ואי בשאר ח"ל היכי בעי למימר נימא קסבר לפי שאין בקיאין לשמה והני גמירי, הא אמרי' לעיל דחיישינן שמא יחזור דבר לקלקולו, וצ"ל דארדשיר מבבל ואקטיספין לאו מבבל, אע"ג דארדשיר וקטיספון היו סמוכות זו לזו אלא שדגלת מפסיק בנתיים כדמוכח בפ' כיצד מעברין, מ"מ חשיבין כתרי מדינות, כמו עבר הירדן שחלוק מא"י לענין ג' ארצות לחזקה ע"י שהירדן מפסיק:

מ"ט בשוקייהו טרידן, וא"ת לעיל דאמרי בגירסייהו טרידי אמאי לא אמרינן דבני המקום מכירין חתימתן כמו קטיספין דמכירין חתימות בני ארדשיר אע"ג דבני ארדשיר טרידי בשוקא, וי"ל דהנהו טרידי טפי בגירסייהו ואין להם פנאי לחתום כלל על שטרות של בני העיר:

והא רבא הוא דאמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו, ה"ה דהוי מצי לאקשויי לרבה בר אבוה ולרב ששת, דע"כ כרב ששת ס"ל דאי משום דאין בקיאין והני לא גמירי א"כ אפי' באותה שכונה ובאותה ערסא נמי, אלא דניחא ליה למפרך טפי מרבא ארבא:

שאני בני מחוזא דניידי, והולכים את החתימות ולא תודע הליכתן לבני ערסא אחרת ואין האשה יודעת בהליכתן כדי שתתקיים גיטה קודם שילכו, ולכך מצריך רבה בר אבוה מערסא לערסא, אבל באותה ערסא יורע כל אחד בהליכת חבירו ותתקיים האשה גיטה קודם שילכו מכירי החתימות, ולרב ששת אפי' באותה ערסא אינה יודעת מתי ילכו, ולרבא אפי' באותה שכונה, וכל הני אמוראי צ"ל שהיו דרים במחוזא כדאמרינן בעירובין רבה בר אבות מערב לכולה מחוזא וכן רבא אמר להו לבני מחוזא אוקירי נשייכו וכן רב ששת צ"ל שהיה דר במחוזא, [חסר כאן איזה שורות וחע"ד] א"ל לרב יוסף בר חמא כי אייתית אייתינהו נהלי, וי"ל דמתחלה היה דר במחוזא והלך לדור במקום אחר ושלח להביא אשרתא דסרבלא שהקיף להם בהיות שם, וא"ת משמע דאי הוה סבר רבא לפי שאין בקיאין לשמה הוה ניחא והא מחוזא דבבל הוא ובקיאין לשמה, וי"ל דלמא לגיטין וליוחסין לא חשיבי כבבל דהא שכיחי בה גרים כדמשמע בפ' בתר' דקידושין גבי ר' זירא דדרש במחוזא גר מותר בממזרת אלמא דאין זה עיקר ישוב בבל, ופסק ר"ת דהשתא נמי בכל המקומות ניידי וצ"ל בפ"נ ובפ"נ ואע"ג דרגיל לפסוק בכל מקום כריב"ל לגבי ר' יוחנן ואיהו קאמר לעיל לפי שאין בקיאין לשמה ופליג אר' יוחנן הכא קיי"ל כר' יוחנן דרבא דהוא בתרא קאי כוותיה:

דף ו:

ואי עבדת אהנית, ש"מ הכא דבפ"נ מועיל בא"י וקשה דתנן בסוף פ"ב אף הנשים שאין נאמנות לומר מת בעלך נאמנת להביא גיטה, ומשני כאן בא"י כאן בח"ל, בא"י דלאו לדיבורה דידה קא סמכי' מהימנא, ובח"ל דאדיבורה דידה קא סמכא לא מהימנא אלמא לא מהני בפ"נ בא"י, וי"ל דנאמנת להביא גיט' היינו כשאר שלוחי המדינה שאין אומר בפ"נ ובפ"נ והיינו דקאמר לא אדיבורה דידה קא סמכ' ולעולם שליח אחר שהביא גט בא"י אם אמר בפ"נ ובפ"נ מהני, ואלו הנשים אם הביאו גט בא"י ואמרו בפ"נ ובפ"נ הגט כשר כאילו לא אמרו, ואם יצא עליו ערעור יתקיים בחותמיו:

ואפילו רבנן לא פליגי עליה דר"מ אלא בעכו דמרחקא אבל כפר סיסאי דמקרב' לא, וק' האיך מקרבא טפי מעכו ולכולה עכו חצי' בא"י וחציה בח"ל, ועוד מאי קאמר וקרובה לציפורי יותר מעכו מאי נפקא מינה אם עכו אינה קרובה לציפורי והלא קרובה היא אצל עצמה שחציה א"י, וי"ל הלכך נר' דבאותו צד שבא"י פליגי ר"מ ורבנן, רבנן מצריכי לומר בפ"נ לפי שהוא בסוף הגבול ורחוקה משאר עירות שבא"י ומופלגת מן הישיבות ומכ"ד ואין שיירות מצויות שם, ואי לאו ההיא דירוש' הוה מצי למימר דכולה בא"י קיימא, ואפ"ה לא קשי' מידי כדפרישית, וכן נמי אשקלון, והשתא ניחא דקאמר דכפר סיסאי קרובה לציפורי שהוא עיקר ישובה של א"י יותר מעכו:

ויתנו את הילד בזונה, מתוך שהיו משתהים בא"י היו משתעבדים עבדים נשיהם ובנותיהם לצורך מזונותיהם כדא' בירושלמי דעובד' הוה בחד שמכר בתו כדי ללמוד תורה בדמים והלך ולמד:

א"ר יצחק שתים כותבין, בה"ג פסק כר"י אע"ג דפליג אמתני' יודע הוא שאינה עיקר, ור"ת אומר דוקא כשמתכוין לכתוב הפסוק לדרשא כי הך דהכא, אבל כשאדם כותב אגרת שלומים לחבירו וכותב לשון המקרא כדי לכתוב לשון צח מותר לכתוב כמה תיבות בלא שרטוט, וכן כתב ריב"א בשם רבינו אליהו ז"ל, וקצת משמע בירושלמי בפ' בתרא דמגילה דאסור, דקאמר התם מהו לכתוב תרתי תלת מילין מן פסוקא, ומייתי התם ר' מונא שלח כתב לר' אושעיא, "ראשיתך מצער היתה מאד ישגא אחריתך" משמע שלא היה כותב אלא אגרת שלומים ולא לדרשא ואפ"ה היה מהפך הכתוב כדי שלא לכתוב המקרא כסדר, ומיהו מביא שם כמה דברים אחרים שהיו כותבין לדרשא, דקאמר התם מר עוקבא שלח לריש גלותא דהוה דמיך וקאי במידין, פי' בשוכבו ובקומו היה מזמרין לפניו ושלח ליה "ישראל אל תשמח בעמים אל גיל", ר' ירמיה שלח כתב לר' יודן "לשנוא את אוהביך ולאהבה את שונאיך", וא"ת הא אמרי' בהקומץ רבה ופ"ב דמגילה דתפילין אין צריכין שרטוט, והלא אפי' ג' תיבות צריכין שרטוט, ואר"ת דלא בעי שירטוט בין כל שיטה ושיטה, אבל בעשה שירטוט א' למעלה וכותב תחתיו כמה שיטין, ועוד אומר ר"ת דאפילו להחמיר אין לשרטט תפילין על כל שיטה ושיטה, כדאמרי בירושלמי פ' במה מדליקין כל הפטור מן הדבר ועשה נקרא הדיוט. וכן משמע בפ' הקומץ רבה מדקאמר התם תפילין א"צ שירטוט, ופריך עלה מהא דתניא ס"ת ותפילין שבלו אין עושין מהם מזוזה לפי שאין מורידים מקדושה חמורה לקדושה קלה, הא מורידים עושי' והא מזוזה בעי שירטוט, ומשני תנאי הוא, ולא משני הכא במאי עסקינן במשורטטין משמע דאין רגילות כלל לשרטט תפילין והיינו משום דנקרא הדיוט, ונראה דדוקא מתפילין פריך דהנהו לא בעי שרטוט, אבל ס"ת בעי שרטוט, וכן תני' בריש מס' סופרים הלכה מסרגלי' בקנה וכותבי' בדיו, ועוד קתני התם ואינו רשאי לכתוב אלא א"כ סרגל יריעה שאינה מסרגלת פסולה ואמרי' נמי בפ"ק דמגילה דברי שלום ואמת, מלמד שצריכה שירטוט כאמתתה של תורה, ואמרי' נמי בירושלמי נאמר כאן דברי שלום ואמת ונאמר להלן אמת קנה ואל תמכור מה להלן צריכה שרטוט אף כאן צריכה שרטוט, ומה להלן ניתנה לדרש אף כאן ניתנה לדרש, ותפילין נמי אם אינו יכול לכוין ולישר כתיבתו אא"כ משורטט על כל שיטה ושיטה צריך לשרסטט משם זה אלי ואנוהו ולא שייך כאן פטור מן הדבר ועושהו:

זבוב מצא לה נימא מצא לה, תרווייהו משתמעי מותזנה עליו פלגשו לשון זנות ולשון מזון, וא"ת אמאי לא הוי זנות ממש, ואר"ת מדהלך להחזירה ואפי' פלגשים, לא היה דרכם להחזיר אחר זנותם כדכתי' בא אל פלגשי אביך, ותהיינה צרורות אלמנות חיות עד יום מותם:

נימא מצא לה, וא"ת הא אמרינן בסנהדרין פ' כ"ג שלא היה להן לבנות ישראל שער לא בית השחי ולא בית הערוה, וי"ל כדמשני התם גבי חמר דבת יפה תואר היתה, ה"נ איכא למימר בהך פילגש דבת יפה תואר היתה או גיורת, ותי' כיון שלא היה להם שערות האיך היה מצוי בהן הבאת סימנין, י"ל שמא גומות היה להם, א"נ שערות קטנות ומועטי' היו ולא היה להם ריבוי שערות שיוכל לבוא לידי כרות שפכה עד שחטאו וניבא עליהן ישעי' וה' פתהן יערה דדרשינן לה בפ' במה אשה שנעשו פתחיהן כיערות:

נימא מצא והקפיד, ותי' ודילמא א"כ אסכם טפי ע"י ר' יונתן, וי"ל דכיון שהקפיד על כך היה ידוע ומפורסם לעולם, אבל זבוב שלא הקפיד לשלחה בכך לא נתפרסם הדבר וא"כ ברוח הקודש אמרו, ומ"מ אלו ואלו דברי אלקים חיים כשמצא נימא הקפיד על שניהם:

שלש עבירות, ר"ח גריס ג"ע ש"ד חלולי השם ושלשתן היו בפלגש בגבעה ולהכי לא חשיב אבר מן החי דבסמוך:

דף ז.

השכם והערב עליהם לבית המדרש, לשון דום דריש כמו דמדומי חמה, ואע"ג דאמרינן בב"ק כל המוסר דינו על חבירו הוא נענש תחילה, הא אמרינן התם והוא דאית ליה דינא בארעא והכא לא הוה ליה דינא, א"נ לא היה מוסר דין עליהם אלא א"ל להשכים ולהעריב לעסוק בתורה מתוך זה יהיו כלין:

זמרא מני לן דאסור, כי ההוא שכתבתי לעיל דירושלמי דהוה קאי ודמיך בזימרין, שהיה מרבה להתענג ביותר ולשורר לפניו, ורש"י פי' לשורר בבית המשתה וכן משמע מדפריך ולישלח להו בשיר לא ישתו יין', ומה שנוהגים עתה בשעת סעורה כחופה לשורר שיר של מצוה, כזה שהוא לשמח חתן וכלה שרי, וכן כתב רי"ף ז"ל בברכות פ' אין עומדין, פי' גאון הא דאמרי' זימרא דפומ' אסור כגון נגינות של אהבת אדם לחבירו ולשבח היפיה ביופיו, אבל דברי שירות ותשבחות, וזכרון חסדיו של הקב"ה אין אדם מישראל נמנע מזאת, ומנהג כל ישראל לאומרם כבית חתנים ובבית המשתאות בקול נגינות ובקול שמחות ולא ראינו מי שממחה בזאת ז על עטרות חתנים, לא מיירי בעמרות שמניחים על ראשו של אדם, דהא אמרי' לה כפ' כתרא דסומה לא שנו אלא של וורד או של הדס, אבל בשל קנה או של חילת מותר ואין דרך לעשות עטרה של קנים להשים בראשו של אדם, אלא כעין כיפה עשוי שקורין טולמא והוא כעין קרייתא דמנמנמא כלתא בה, ובראש כל אדם לאו דוקא בראשו ממש אלא למעלה מראשו, והא דקרי ליה עמרות אשכחן כי האי נונא במס' מרות דתנן ושרשרות של זהב היו קבועות באולם שבהם עולין ורואין את העטרות שבחלונות שנא' והעטרות תהיה לחלם ולמוביה, ופי' הגאונים ז"ל דהיינו כעין כיפות מוזהבות שעושין בחלונות וההוא קרא דמייתי הכא כתיב בנבואת זכרי' וכתיב נמי התם ולקחת כסף וזהב ועשית עטרות ושמת כראש יהושע, ויש לפרש דושמת בראש לא קאי אעמרות, אלא תרי עניני נינהו ולקחת כסף וזהב ועשית עטרות, וגם זה תעשה ושמת בראש יהושע, שתמנה יהושע להיות בראש אחיו לכ"נ, מיהו משמע הכא עטרות דומיא דמצנפת ודוקא לחתנים אסרו דומי' דעמרות כלות דמפרש בגמרא דסימה דהיא עיר של זהכ, ובפ' במה אשה אמר לא תצא אשה בעיר של זהב, מכלל דבחול שרי, ואמרי' נמי ר' עקי' עכיר לדבתייהו ירושלים דדהבא וסברא הוא דדוקא הנהו שרגילין לעשותם הקפיר שלא לנהוג שמחה ביותר, כדאמרי' נסי זה אפר מקלה שבראש חתנים:

מאי דכתיב קינה ודימונה ועדעדה, רמ"א כשם הר' יצחק הדרשן ז"ל דהא דדריש ששה עירות הללו משום דבמנין עירות של יהודה בפרמן תמצא ל"ה ועיין ברש"י ורד"ק בפרטן תמצא ל"ת, וככללן כ"ט וקים ליה דהיינו נכתבו לדרשא:

בזמן שמצנפת בראש כ"ג, או' ריב"א דאותה של כ"ג קרויה מצנפת כדכתי' נכי אהרן וכמצנפת בד יצניף, ונתת המצנפת, אכל כשל כהן הדיוט קרויה מגבעות, כדכתיב ועשית להם מגבעות משום של כהן הדיוט היתה גדולה וקרויה מגבעות, אבל של כהן גדול היתה קטנה, משום שהציץ ותפילין היו דוחים אותה כראי' בפ"ב דזבחים שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם היה מניח תפילין וקרויה מצנפת, ואע"ג דגבי ציץ כתיב מצה לא על המצח ממש קאמר, דמתרני' מצחו בין עינוהו, ואמרינן נמי בקידושין גבי ינאי הקם להם בציץ שבין עיניך, ונרא' שהוא בגובה הראש כמו בין עיניד דתפילין, ומיהו אשכחן נמי בלשון התלמוד שקורא לשל חדיום מצנפת כיומא כפ' אמר להם הממונה, הממונה נומל מצנפת של א' מהם, ואפי' היו שוות של כ"ג ושל כ"ה, מ"ם נקיט הכא בזמן שהמצנפת בראש כ"ג לפי שלא אסרו אלא לחתנים כדפרישי' והיינו כעין כ"ג שהיה ראש ושר בישראל?!

דף ז:

הכי רסינן כתוספתא ימינו למזרח הדרך, ול"ג וימינו למזרח הדרך דלשלם ימינו למזרח הדרך כשהולך מעכו לכזיב, ומיהו יש לומר דפעמים הדרך מתעקם ואין ימין למזרח, והק' הר' יחיאל ז"ל דבתוספ' פ' בתרא דאהלות מיהא תנר אפכא דקתני היה הולך מעכו לכזיב ימינו למזרח טהור' למערב הדרך ממאה, ותי' ה"ר מקינון דל דברייתא דבתוספת' מתני' למסקנא דשמעתי' דאמר רצועה נפקא מעכו לכזיב לצד הצפון והוא מא"י ויש כ' דרכים לב' צדי הרצועה, א' מלמעלה לצד המורה, וא' מלמטה לצד המערב, וברייתא דהכא מיירי בהולך מלמעלה לצד המזרח ל של רצועה, ובתוספתא מיירי בהולך מלמטה של מערבה של רצועה:

ויהיב תנא סימנא הכי, פירש"י ז"ל ומי חשיבא הדא רצועה לאתנוחי תנא סימנא עלה, וק"ל אמו מי לית ליה לתנא לבאר תחומי א"י אפי' לרצועה קטנה, ותו מאי מייתי ראיה מרב פפא דאמר למזרחה של מסילה דהתם לא יהיב קרא סימנא למזרחה של מסילה אלא המסילה הוא סימ' לשילו, ופרשב"ם ז"ל דהא דיהיב ופרי' תנא סימנא הכי לא אשינויי' קא מהדר, אלא אמתני' קאי דקתני ימינו למורה הדרך וקא מתמה וכי במסילה ה"ל לאתנוחי סימנא במזרחו של שלם שאומר למזרח הדרך למערב הדרך, כלומר למזרחו של עולם של המסילה דעל דבר מועט כמו דרך לא שייך להזכיר ולומר מזרח ומערב של אותו דבר והול"ל ומינין למזרח דהיינו למזרח העולם, ומשני אין דהכי אמר רב פפא למזרחה של מסילה אלמא מזכיר מזרחו של עולם על המסילה:

הא ר' יהודה הא רבנן, ואע"ג שקרקעית המים הוי א"י גרע הכא ממובלעות דלעיל, תי' לפי מה דמדמה השתא גט למעשר וכן המגי' נם בעלייה בא"י יחשב כמביא בח"ל דהזורע בעלייה פטור מן המעשר, וי"ל דלא דמי דעלייה קרקע שתחתיו בר זריעה היא וראוי לחוב מעשר ושביעית, מה שאין כן בספינה:

עציץ נקוב, פירש"י ז"ל דספינה דלעיל של חרס היא ואינה צריכה לנקוב כדאמרי' במנחות, אבל עציץ של עץ צריך שיהיה נקיב, ונר' דראייתו מפ' קרבנות צבור דאמרי התם תנא חדא שבגג ושבחורבה ושבספינה ושבעציץ מביא וקורא, ותני' אידך מביא ואינו קורא, ומשני עציץ אעציץ ל"ק כאן בנקוב כאן בשאינו נקוב, ספינה אספינה ל"ק כאן בספינה של חרס, כאן בספינה של עץ, ומדלא משני בספינה כאן בנקובה כאן בשאינה נקובה, ש"מ דשל חרס לא בעינן נקובה, ואתא לאשמעינן חידוש אחר בספינה שאינה כעציץ של עץ, וקשה לפירושו מהא דאמרינן לקמן בפ"ב כתבו על חרם של עציץ נקוב ש"מ דחרם בעי נקובה דאי לאו הכי אמאי נקט נקוב, וע"ק מהא דאמרי' בפ' המצניע חמש מדות בכלי חרס ניקב כמוציא משקה וכו' עד ניקב כשורש קמן טהור להכשיר בו את הזרעים, אלמא של חרם נמי בלא נקובה לא חשיב כמחובר, ופר"ת דשל חרם מהני נקובה מתוך שהיא מן אדמה בנקב כל שהוא מתפשט הלחלוחית בכלו, אבל בשל עץ לא מהני נקובה, והכא מיירי בספינה נקובה, וכן ההוא דמנחות והמים אינם נכנסים משום שהעפר נדבק ונעשו רגבים וסותם הנקב, והא דלא משני גבי ספינה כאן בנקובה כאן בשאינה נקובה, משום דזה לא היה חידוש דהיינו מן עציץ, ועוד כיון דסתם ספינה של עץ ניחא ליה לאוקמיה בשל עץ וכן נראה מההוא דה' מדות בכלי חרס דוקא הני דינו הכי דניקב כשורש קטן הוי כמחובר דומיא דשאר מדות דקאמר התם מוציא משקה וכונס משקה דהיינו דוקא בכלי חרם כדתנן בפ' בא סימן כל כלי חרס שהוא מכניס מוציא, ויש שמוציא ואינו מכניס, ואמרינן בגמרא מכניס פסול למי חטאת, ומוציא פסול משום נסתר' הרי אותם ב' מדות מצינו בכלי חרס, וכן ב' מדות בניקב במוציא זית ומוציא רימון מצאנו במס' כלים גבי כלי חרס, אבל של עץ לעולם שיעורן ברימונים כדתנן כל כלי בעלי בתים שיעורן ברימונים, והתם היה יכול לתרץ כמו בכאן הא ר"י הא רבנן, א"נ כאן בנוששת כאן בשאינה גוששת וגם כאן היה יכול לתרץ כאן בשל עץ, כאן בשל חרס א"נ כאן בנקובה, כאן בשאינה נקובה, ובירושלמי פ"ב משמע כדפרש"י ז"ל דתנן התם והנוטע בספינה חייב בערלה וקאמר עלה בירושלמי (עיין בר"ש פ"ב דחלה משנה ב') ר' יצחק הקולא בשם ר' חזקיה הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה ר' יוסי אמר שהשרשים מפעפעים את החרס, ר' יונה מפיך לישנא כלי חרם עומד בפני שרשים איתמר ופי' ר' שמשון דר' יונה לא איפלג אדר' יוסי, ומפר' בתמיה קאמר ר' יונה, ומפ' דמתני' איירי בספינה של חרס, ומצאתי כתוב בתוספתא דשביעית פ"ד הטומן את הלוף בשביעית ר"מ אומר דרך ארץ טומנו בעציץ כרי שלא תצמח, ואעפ"י שאין ראי' לדבר זכר לדבר ונתתם בכלי חרס למען יעמדו ימים רבים, אלמא דכלי חרס מעמיד שלא יתפח ושלא יצמיח, ואית ספרים דגרסי בירושלמי שהשרשים מפעפעין את העץ ר' יונה מפיך לישנא דכלי חרס עומד בפני השרשים, פי' מהפך הלשון והכל אחד ר' יוסי אומר דשרשים מפעפעין את העץ אבל לא כלי חרס, ור' יונה אמר דכלי חרס עומד בפני השרשים אבל לא כלי עץ, ולפי הך גירסא איירי מתני' בספינה של עץ דלא בעי נקובה:

דילמא לא היא ע"כ לא קאמר ר' יהודה וכו' להאי טעמא דמסיק השתא דלכ"ע עציץ במחובר ניחא הא דאמרינן בפ' השולח אין כותבין פרוזבול אלא על עציץ נקוב ומוקמינן דמניח אסיכי וכמו שכתב בפ' המוציא אמרינן צרור שעלו בו עשבי' מותר לקנח בו והתולש ממנו בשבת חייב חמאת, אלמא מדשרי לטלטולי לצורך קינוח א"כ לא חשיב תולש כשסנביהו דלא פסק יניקתו, והא דאמרי' פרפיסא דמנחא אארעא ואנחא אסיכי חייב משום תולש, היינו חייב מדרבנן כדפרש"י ש"י ז"ל התם אבל אידך דדחי הכא ע"כ לא קאמר רבנן אלא בספינה, כדמשמע דעציץ לכ"ע לא הוי כמחובר קש' מההיא דלקמן ומההיא דשבת, וצ"ל דרבה פליג אהנהו, א"נ דיחוי' בעלמא הוא דקא דחי דמספינה ליכא למשמע מידי:

דף ח.

כל ששופע מטורי אמנון ולפנים, היינו הצד דרומי לארץ, ממורי אמנון ולחוץ היינו לצד וחסר כאן כמה עלים עד דף י', וחבל על דאבדין:

דף י.

...השליח כאלו בא לידם דמכיון שאינם יכולין לעכב ולא יוכל לחזור, אבל קדושין שאינם ע"כ לא איצטריך למיתני דיכול לחזור להאי תנא שפיר חזרה אע"ג דאיתא, דבהני תרתי הוא חידוש והצורך להשמיענו, מה שאין כן בקידושין דלאו חידוש הוא, ותימא ע"ז גופא ליתני דשוו לבע"כ, י"ל דבין לפירש"י ובין לפר"ח הוי בכלל חזרה:

מצת כותי מותרת, ותימא והלא נזרו על פתן של כותיים כדתנן במס' שביעית מכאן א"ר אלעזר כל האוכל פת כותי כאלו אוכל בשר חזיר, ובפ"ק דחולין נמי תני' שחיטת מין לע"ז פתו פת כותי, אר"ת דהכא מיירי בעיסה של ישראל שעשה הכותי מצה ותימא והאיך יוצא בה ידי חובתו דילמא לא שמרה לשם מצה דחשיד אלפני עור לא תתן מכשול, י"ל כגון שידע דלית ליה לכותי מצה אחרת שיוכל לסמוך עליה ולצאת בה ידי חובתו כי הא דאמרי' בריש חולין קוטע ראשו של א' מהם ונותן לו אכלו מותר לאכול משחיטתו:

מני אי ת"ק אפי' שאר שטרות נמי, מדלא קאמר אי דאחזוק אפי' שאר שטרות נמי כדקאמר על רשב"ג אלמא משמע דפשיטא דלת"ק לא בעי חזקה דדי לו בכתיבה לבד, ותימא מ"ל דילמא תרתי בעי ובמצה החזיקו בה, וי"ל א"כ הוה ליה למיתני מצת כותי מותרת כיון דהחזיקו ומדלא תנא הכי משמע דלא הוי טעמא אלא מחמת דבר הידוע לכל שיש בה דהיינו כתיבה:

אי דלא אחזוק אפי' נט אשה נמי, ותימא א"ל דלרשב"ג אין מועלת כתיבה בדלא אחזוק דילמא לדידיה או הא מהני ובא להוסיף על ת"ק, וי"ל דא"כ הול"ל כל מצוה הכתובה בתורה או שהחזיקו בה, א"נ י"ל דכתיכה ולא אחזוק מהני אפי' לרשב"ג וה"פ אי דלא אחזוק ובעית למימר דלא חייש רשב"ג אכתיבה ומשום הכי פוסל בשאר שטרות, אפי' גט אשה נמי:

לעולם ר"א היא, פי' ר"מ דה"ה הוה מצי למימר לעולם רשב"ג הוא וכגון דלא אחזוק וכגון דחתים ישראל לבסוף, אלא משום דמתוקמא בעידי מסירה, ור"א מוקי לה נמי הא כר' אלעזר:

דף י:

אי לאו דכותי חבר חוה לא מחתים ליה מקמיה, ותימא א"כ יתקיים כוליה שטרא אחר סהדא דכולא מילתא סמכינן אהאי ישראל דחתים, יש רוצים לדקדק מכאן מאי שהצריכה תורה כ' עדים, לאו משום דחד חשיב לישקר, אלא גזירת מלך הוא, כדאמרינן גבי קרובים משה ואהרן לאו משום דלא מהני, ונראה דאין ראי' מכאן דשאני הכא דהאי כותי כשר פי' מדאורייתא דגרי אמת הם ומדרבנן פסלום משום שהם חשודים וזה שחתם לפני ישראל מוכחא מילתא דאינו חשוד:

האי שטרא חספא בעלמא הוא, אע"פ שידוע לכל ע"י ערכאות שבא שטר זה מיד הנותן ליד המקבל דכי היכי דגבי שטר מכר לא היו מרעי נפשייהו וכתבו שטר אי לאו דיהב זוזי קמייהו, הכי נמי גבי שטר מתנה אי לאו דידעי בודאי שנתנו לו לא הוו כתבי שטרא, אפ"ה כחספא בעלמא כי מן התורה אין עדותם מועלת, אלא שחכמים האמינום והכשירו עדותם בשטרי מלוה ומכר במקום שהדבר שנעשה בפניהם הוא אמת ומקויים ואין אנו צריכים עדותם אלא לפרסם הדבר ולהודיע האמת כגון שמרי מלוה ומכר שחותמים לראי' אחר שנגמר הדבר, אבל בדבר שהקנין נגמר על ידם לא האמינום חכמים הלכך חשוב האי שטרא כחספא בעלמא כאלו לא נחתם בשום אדם כי בשעה שחתמו עדיין השטר ביד הנותן ולא שייך למימר בהא לא מרעי נפשייהו, והק' רש"י ולוקמה בעידי מסירה ור' אלעזר הוא, ותי' משום דאקשי' לעיל הא מדסיפא ר"ש בשיטת ר"א מכלל דרישא לאו ר' אלעזר הילכך בעי לאוקמיה אפי' רישא כר"מ, וקשה לפי' דע"כ פסול דערכאות דברייתא דלעיל בעידי מסירה ור"א היא דגזר שמות מובהקים אטו אינם מובהקין מדליתא בקדושין, דאי כר"מ אפי' בקידושין איתא לפסולא דערכאות מדאורייתא, א"כ מאי קשי' ליה ארישא דמתניתין נמי כר"א דפליגי ת"ק ור"ש אליבא דר"א כי היכי דפליגי תנא דברייתא ור"ש אליבא דר"א, הלכך נר' דאפי' אליבא דר"א פריך חספא בעלמא הוא דכי היכי דפסיל ר"א בגיטי נשים משום דהוה מזוייף מתוכו וחייש דילמא אתי למיסמך עלייהו ולמסרו בפניהם ואע"ג דהוא שמות מובהקין גזרינן מובהקין אטו שאינם מובהקין, הכי נמי יש לפסול שטר מתנה מזה הטעם דאפי' חשיבי העכו"ם העדים החתומים בו כמו ישראל לענין שטר זה משום דלא מרעי נפשייהו, אפ"ה אין שטר זה ראוי לקנין שהרי אפילו היו ישראל חתומים בו לא היה מועיל לקנות בלא עידי מסירה וכאן אין עדות מסירה דלגבי עדות מסירה לא מהני טעמא דלא מרעי נפשייהו, דדוקא לחתום שקר לא מרעי נפשייהו, אבל בעדות מפ' מרעי נפשייהו, ע"כ יש לפסלו אפי' בעידי מסירה ישראל, יש לחוש דילמא ימסרנו הנותן למקבל בפני עכו"ם של ערכאות החתומים בו שיהא סבור כמו שהם נאמנים לחתימה כך יהיו נאמנים למסירה וגזרו מובהקין אטו שאינן מובהקין ולהכי חשוב ליה חספא בעלמא, אבל אין לומר דלהכי חשוב ליה חספא דמשמע ליה דמתני' דמכשר שטר מתנה כמו שמכשירים שאר שטרות מדכייל להו בהדי הדדי והם כשרים אפי' היתה בין הכתיבה בין החתימה בעובדי כוכבים הלכך עכו"ם שאינן בתורת קנין שטר אין שטר כתיבתם מועיל לקנות מתנה בעידי מסירה לר"א ולהכי חשוב ליה חספא לכ"ע, לר"מ בשביל החתימה ולר"א בשביל הכתיבה, דהא ודאי ליכא דהא דברייתא דר' אלעזר בר' יוסף לקמן כולל כל השטרות ביחד להכשירן בערכאות של עכו"ם ואפי' גיטי נשים ושחרורי עבדים, ואפ"ה לא מכשרי' בגיטין אלא בכתיבת ישראל ובעידי מסירה ישראל, ובשאר שטרות מכשרי בערכאות של עכו"ם בכל ענין, אלמא אע"ג דכייל יטי בהדי שאר שטרות לא דמי להו בכל צד, מיהו נ"ל דלישנא דחספא ניחא טפי להאי פירושא דלפי' קמא כיון שאינו פסול אלא משום דילמא אתי למימסר קמייהו לא שייך למקרייה לשטרא חספא, והך דלקמן דר"א בר' יוסי אין לחוש אם גיטי' חלוקים משטרות אבל הכא דכייל כל שטרי ממונות בהדי הדרי משמע ששוין בכל צד, ומה שהק' על פי' רש"י נ"ל דאינו ק' דנהי דברייתא ורישא דמתני' פליגי אליבא דר"א לא ניחא ליה לאוקמי ת"ק דמתני' אליבא דר"א מדסיפא ר"ש בשיטת ר"א:

אמר שמואל דינא דמלכותא דינא, הא נמי ניחא לפי' שני אע"ג דמדאורייתא ליתנייהו בתורת קנין שטר כיון שתקן המלך דכל שטרותייהו נעשים בערכאו' של עכו"ם דינא דמלכותא דינא וישנן בתורת קנין שטר, אבל לפי' קמא ניחא דפסלוהו משום דמרעי נפשייהו בעדות מסירה מאי שייך דינא דמלכותא דינא:

דף יא.

כגון הורמיז, הורמין בנו"ן גרס ר"ת דישראל לא מסקי הכי דהא לשום גנאי הוא שם שד הוא, אבל הורמיז בזיי"ן הוא לשבח, וכן בפ' א' דיני ממונות מפלגא ולעיל דהורמיז ומפלגא ולתחת דהורמין, פי' מחצין ולמטה של השר הא' בזיי"ן והב' בנו"ן, ורש"י גרס התם שניהם בזיי"ן אלא שבשני גרס דאהורמיז באל"ף:

אבודיינא, גרס הכל שם אחד, ולא גרס אבו דיינא שתי תיבות דמה לו להזכיר שהוא דיין, ועוד דאבו שם ישראל הוא כדאיתא בסוף השוכר את הפועלים אבו אפקיד כיתנא בירוניא:

שיבתאי גרס ולא גרסי' שבתי דהוא שם ישראל בכמה מקומות אבל שיבתאי לשון שבתא דהוא רוח ששורה על הידים קודם נטילה כדאמרי' בפ' כל הבשר ובפ"ב דיומא:

באטי, גרס ולא גרסי' בטי דבטי שם ישראל הוא כדאמרינן בפ"ק דקידושין בטי ברמות רוחיה לא שקיל גיטא דחירותא שהיה עבד והיה מחזיק עצמו ישראל, ובשילהי מס' בטי לא יהודאה רב יהודה יהודאה:

לפלוג וליתני בדידה, תימא אדפריך ליה לפלוג בדידה תיקשי הוא גופא למה בהדיוט פסולים כיון דאיכא שמות מובהקים ואיכא עידי מסירה, וי"ל דבהדיוט גזר גיטי נשים אטו שאר שטרות דאין להכשיר בהדיוט בעידי מסירה דילמא אתי להכשירם בלא עידי מסירה כמו בערכאות דכשרים בלא עידי מסירה, אע"ג דלקמן אפי' רבנן דפליגי עליה דר"ע ופסלי שאר שטרות בעידי מסירה מכשירי בגיטי נשים בעידי מסירה ובשמות מובהקים ולא גזרינן אטו שאר שטרות, מ"מ לא היה יכולה תלמוד קושיא מזה דדילמא מסתבר ליה לתנא דמתני' למגזר:

אבל שמות שאינם מובהקין נעשה כמי שנעשו בהדיוט ופסולין, פי' בשאר שטרות שנעשו בהדיוט דפסולים אפי' בשמות מובהקים ואפי' בעידי מסירה כדפריך טעמא משום דחזו ומכשרי בערכאות בלא עידי מסירה ואי הוו חזו שום הכשר בהדיוט אפי' בעידי מסירה אתי למיטעי ולומר שאין חילוק בין ערכאות להדיוט דכשרי' בכל מקום בלא עידי מסירה:

לא נחלקו ר"ע וחכמים על כל השטרות וכו', אע"פ שחותמיהם עכו"ם כשרים האי כדיניה והאי כדיניה שאר שטרות בכל ענין, גיטי נשים ושחרורי עבדים בעידי מסירה ושמות מובהקים, לא נחלקו אלא בזמן שנעשו בהדיוט פי' ובשמות מובהקים שר' עקיבא מכשיר בעידי מסירה ולא חש לההוא גזירה דפ"ל שיבוא להטעות ולהכשיר בלא עידי מסירה, וחכמים פוסלים חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים, דבשאר שטרות דמכשרי בערכאות של עכו"ם בלא עידי מסירה שייך למגזר בהדיוט כדפרישית דאפילו בערכאות לא מתכשרי אלא בעידי מסירה ליכא למגזר מידי:

רשב"ג אומר אף אלו כשרין, משמע דסבר כר"א דאמר עידי מסירה כרתי, והק' ה"ר אפרים גבי הבא לידון בשטר ובחזקה משמע דסבר רשב"ג עידי חתימה כרתי, וי"ל דדילמא סבר לה כר' אלעזר בגיטין ולא בשטרות כי הני אמוראי דלקמן בפ' בתרא:

במקום שישראל אין חותמין נמי לגזור וכו' ואע"ג דכעין נזירה לגזירה הוא מ"מ מסתבר ליה למקשן כיון דחיישינן כולי האי להאי נמי חוה לן למיחש:

האי שטרא פרסאה, פירש"י וחתמו פרסיים הדיוטות עליו, ול"נ לי דהא רבנן פסלו בשטרות שנעשו בהדיוט ואפי' בעידי מסירה, אלא הכא מיירי דחתמו עליה עידי ערכאות וקמ"ל אע"ג דמסריה נהלי' באנפי סהדי ישראל לא מגבינן ביה ממשעבדי ורש"י פי' לטעמיה כמו שפי' לעיל לא הוזכרו לפסול אלא בזמן שנעשו בהדיוט דלא קפדי לאורועי נפשיה משמע דלא פסול אלא דומיא דערכאות בלא עידי מסירה:

והא בעינן כתב שאינו יכול להזדייף, לר"א פריך דאמר לקמן בפ' בתרא לא הכשיר ר"א בשאר שטרות על גבי דכו שיכול להזדייף אלא בגיטין דוקא:

תוכן העניינים

תוספות הראש על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה