תוספות הראש על גיטין· רבינו אשר בן יחיאל
פרק השולח גט · דף מ.
כשרבו הגיה לו תפילין, ולא משום דלא מעביד ליה איסורא דמברך עלייהו ואיכא ברכה לבטלה שהרי נשים מברכות על שופר לולב ומכה ובכמה מ"ע, אלא משום דאין עבדים רגילין בתפילין ואי לאו דשחרריה לא הוה מנח ליה:
אי אתה מודה שבניה עבדים, פי' רש"י אי אתה מודה דלא ישתעבד אינו לשון שיחרור ולא לשון הפקר אלא שלא יטריחוה בעבודה אבל הוולדות היוצאים ממנה עבדים, והקש' הריב"א מנין להם פשוט כ"כ דאל ישתעבדו לאו לשון חירות הוא אדרבא הפקעת עבדות לשון חירות הוא דכיון דפקע מניה עבדות הרי הוא לעצמו, ופי' הוא דמתוך דבריו הקלו דכיון דאמרת משמיה דר' יוחנן שהיורשים צריכין לכתוב לה גט שיחרור א"כ ע"כ ס"ל דאל ישתעבדו בה משמע לשון הפקעת ממון א"כ לא נשאר עליה רק איסור ושמעינן ליה לר' יוחנן דאמר לעיל היכא דפקע מניה ממונא בחיי האדון מיתת האדון מתרת האיסור שעליו, אלא ודאי לאו לשון הפקעת ממון הוא, אלא שלא יטריח במלאכות כבדות וא"כ אמאי כופין:
הא אמר בלשון שיחרור ה"נ, פי' ה"נ דלא הוה מקשי ליה לר' אסי אלמא איסורא לבריה מורית וקשה לאמימר, ותי' אפר אי אמר לשון שיחרור ע"כ דברי רב דימי שאמר מעמיה דר' יוחנן שכופין את היורשים לשחררה בטעותא הוא דכיון דפקע הממון מחיים ולא נשאר עליה רק איסור, מיתה מפקעת האיסור ולא בעיא שחרור כדאמר ר' יוחנן לעיל דעבדו משתלח בלא גט, וי"ל דאליבא דאמימר קיימינן השתא והוא לית ליה דר"י דלעיל כדקאמר לעיל דאמימר קאמר הילכך לדידיה לאו טעותא הוא וק' ליה מהא דקאמר ר' יוחנן דאיסורא לבריה מורית אי אמרה בלשון שיחרור, ומיחו ר' אמי ור' אסי אפי' אמרה בלשון שחרור לא היו מקבלין דבריו הא דאמר משמיה דר' יוחנן שצריכה גט שיחרור מן היורשים:
זילו אהדרו אבני מרותייכו קמאי, ותימא למה לי גיטא דחירותא תיפוק ליה משום דמיתת האדון מוציאתן לחירות כיון שלא נשאר עליה רק איסור, וי"ל דשאני הכא דהיתה רשות אחרים עליהם בשעה שמתו הבעלים ראשונים וכה"ג אין המיתה מפקעת, או א"נ מה שצריכין גט שיחרור דרבנן בעלמא הוא שלא ימצאוהו היורשים בשוק ויאמרו לו עבדי אתה:
אותו העבד אין לו תקנה, פירש"י לא בבת חורין ולא בשפחה ובפ' בתרא דכריתות אמרינן דקסבר רשב"ג המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שיחרור ומעוכב גט שחרור אוכל בתרומה ומסתברא כיון דקנוי לרבו לענין תרומה מותר נמי בשפחה, ועוד מדקאמר לעיל עבד שברח מבית האסורין יצא לחירות ולא עוד אלא שכופין את רבו ועושה אותו בן חורין ומאי קמ"ל פשיטא דכופין כמו בחציו עבד וחציו בן חורין, ועוד אמרינן בירושלמי דהיכא דאמר שיחררו כופין את היורשים משום מצוה לקיים ד"ה תיפוק ליה מקום דאסור בשפחה ובת חורין, ומאי דאין לו תקנה בבת חורין קאמר: ע"ב.
וכתב ליה גיטא דחירותא על שמיה, פרש"י על שמיה דקטן משום דפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין, והק' רבינו שמואל דהיינו דוקא בממון דהפקר ב"ד הפקר אבל להתירו בבת חורין אין כח ביד ב"ד לעשות בשמו של קטן דאין מעשה קטן כלום דומיא דגט אשה דקטן שבא על יבמתו אינו נותן גט עד שיגדיל, ופירש הוא וכתב ליה גיטא על שמיה דאפוטרופוס אע"ג דבעלמא אין האפוטרופסין רשאין להוציא לחירות, הכא כיון שעשה שלא כהוגן להקנותו לבנו קטן כדי להפקיע תקנת חכמים הפקירו ב"ד ממון הקטן ונתנוהו לאפוטרופוס כדי לשחררו, וכה"ג תניא בהניזקין דאפוטרופסין תורמין ומעשרין, וקי"ל תרימו גם אתם ולא אפוטרופסין אלא הפקר ב"ד הפקר, והפקירו ב"ד התבואה של תינוק ונתנוהו לאפוטרופוס כדי שיוכל לתרום, וכהן האוכל התרומה אינו אוכל טבלים, וקירקוש זה כדי שלא יצוח התינוק ור"ת מפרש דהכא לאו קנסא הוא מדלא קאמר הוא עשה שלא כהוגן לפיכך נעשה לו שלא כהוגן כדקאמר ביבמות פ' ב"ש, אבל היכא דקאמר כאשר עשה כן יעשה לו דינא הוא, כדאשכחן פ' השואל בההוא גברא דהוה ליה ארנא דהמרא וכו', ועוד כל זמן דאיכא דינא קנסא ל"ל, דבהניזקין אמרינן דמוכרין עבדים ולוקחי' שדות, ותו אמרינן דמוכרים אותו לאחרים ואחרים מוציאין אותו לחירות ומפ' ר"ת דה"ק כאשר עשה כמו שנתחכם עליו להפקיע תקנת חכמים גם אנו נתחכם עליו בדין שלא יועיל לו ונוקי אפוטרומא לשום העבד בדמים רבים ומקרקעין ליה מקצת זוזי כדי שיתרצה הקטן במכירתו ויכתוב לו שטר על מותר הדמים והיה הוא יוצא לחירות, כדאמרינן אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא, וכסף גומר בו כמו שטר וכתוב ליה גיטא דחירותא בשמו של אפוטרופוס דכיון שנתרצה הקטן יכול האפוטרופוס להוציאו לחירות, דמדרבנן בעלמא הוא הא דאמרינן דאין האפוטרופוס רשאי להוציאם לחירות כדפ"ל משום דאמרינן דמזלזלי בנכסי דיתמי, דה"ה אפי' גיטא דחירותא לא צריך דבמה שנתן לו מקצת דמים וכתב לו שטר על המותר קנה עצמו על המותר בכסף אלא משום דאוקמיה אפוטרופוס בע"כ של אב הצריכוהו רבנן גיטא דחירותא כדי שלא יאמר עבדי אתה:
חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר, פי' ודאי זיכה לו ע"י אחר כמו לעיל חיישינן שמא במי מילין כתבו, וכמו חיישינן שמא באמבטי עיברה:
הודאת בעל דין כמאה עדים דמי, פי' הודאת המקבל, ותימא אדרבה גבי נותן נימא הודאת בעל דין כק' עדים דמי, וי"ל גבי נותן איכא למימר שטועה שסבור שאותו פלוני קבל השטר כגון שצוה לאחר ליתנו לו אבל המקבלו ודאי בריא לו שאין לו במה לטעות:
הא באבא הא בברא, ומיירי שהן אומרים שהייתי במעמד שאתה אומר שנתתו לאבי וראיתי שלא נתתו לו, דאי לא היה במעמד הוי כההיא דלעיל נתתי שדה פלוני לפלוני והוא אומר לא נתן דחיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר, ומ"מ משלשין את הפירות ולא אמרינן הודאת ב"ד דבן וכו' כדאמרינן גבי אביו משום שהבן לא קבל השטר בידו אלא אומר על קבלת אביו שראה שלא קבל איכא למימר שטעה כסבור שלא קבל וקבל, וכמו שאנו אומרים על הנותן שטעה כך י"ל על הבן ושקולים הם לכך משלשין את הפירות:
הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שעבוד, כבר כתבתיה בכתובות נ"ח ע"ב וביבמות פרק החולץ: