תוספות הראש על גיטין· רבינו אשר בן יחיאל
פרק השולח גט
דף לב.
השולח גט והגיע בשליח, לר"נ דאמר דאם ביטלו אינו מבוטל ניחא דנקט והגיע בשליח ולר' נמי דקאמר ביטלו מבוטל אורחא דמילתא קתני כשרוצה לבטלו מבטלו דרך היתר ואינו רוצה לעבור על תקנת ר"נ, ועוד דבהגעת שליח א"צ ב"ד ועוד מתני' לא אתא לאשמעינן דאינו בטל בענין אחר אלא אתא לאשמעינן דכה"ג בטל ולא אמרינן דלצעורה קא מיכוין, ותימא מה פריך להשמיענו זה דהאיך נוכל לומר דאינו בטל והלא עומד וצווח שהוא מבטלו, י"ל דסד"א כיון דאינו מביא עדים אינו רוצה לבטלו, א"נ אפילו יש עדים סד"א שניחוש להחמיר דדלמא לצעורה קא מיכוין קמ"ל דלא חיישינן להכי:
איהו דלא טרח אדעתא לצעורה, משמע שטרח קודם שקדם לילך אליה, ומשמע הא אם אירע שנזדמנה לו אמרינן דלצעורה קא מכוין ולא יהיה בטל וזה הוא תימא לומר דכיון שביטלו בפירוש שלא יהיה בטל, וי"ל דצריכותא עביד שם בכל דהו, מיחו בטל הוי ואפילו נזדמנה לו:
מהו דתימא איגלאי מילתא למפרע דבטולי בטליה קמ"ל, אפילו לרבא דאמר לקמן דגלוי דעתא בגיטא מילתא היא, היינו דוקא שנודע לנו גלוי דעתו קודם שהגיע הגט לידה אבל הכא לא נודע דעתו עד שהגיע הגט לידה דהא דהוה רהיט בתר שליח מצי סבר שליח דבעי למימר ליה אשור הב לה כדקאמר רבא לקמן, דאע"ג דאיגלאי מילתא למפרע שהיה בדעתו לבטלו, מ"ם כיון דלא נודע דעתו לא לשליח ולא לאשה הוי כדברים שבלב שאינם דברים, וא"ת דהא דדברים שבלב דאמרינן לקמן דאינן דברים היינו משום שלא חשש לפרסם שהוא היה יכול לפרשם וכיון דלא פירשם רוצה הוא שיתקיימו הדברים שהוא עושה ולא אותם שבלבו, אבל הכא עשה כל מה שהיה יכול לעשות כדי לגלות דברים שבלבו ונאנס ולא היה יכול, וי"ל דאפ"ה הוי דברים שבלב וכן מוכח בההיא דקידושין גבי הא דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני ומייתי לה גבי דברים שבלב אלמא דאע"ג דאמרינן שיש בלבו דעת אחרת אין אנו הולכים אחר דברי' שבלבו:
ה"ג והאמר רבה בר איבו אמר רב ששת ואמרי לה א"ר אבהו אמר רב ששת, ולא גרסינן אמר רבה בר אבוה דרבו של רב נחמן היה ורב נחמן חבירו של רב ששת:
מבוטלת היא תיבטל אי אפשי בה דבריו קיימים, בטלה היא אינה מתנה לא אמר כלום, וא"א לגרוס הכא כי התם דהא פריך אלמא בטל מעיקרא משמע פי' ולכך בטלה היא דבריו קיימים שהרי בטלה היא קודם לכן אבל אי גרסינן לא אמר כלום היכי דייק דמעיקרא משמע, ובכריתות נמי א"א למיגרס כי הכא דפריך מינה לר"ל דקאמר הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה כל המחזיק בה זכה ופריך ליה מדרב ששת דאמר אי אפשי בה דבריו קיימים מאי לאו דבריו קיימים והדרא למרה, וי"ס דגרסי אי אפשי בה אינה מתנה דבריו קיימים, וגירסא זו ניחא הכא והתם, אבל קש' הי"ל להקשות כאן כמו כן מאי אפשי בה והל"ל דבטל ואי אפשי בה דליבטל משמע דלא היה יכול לתרץ דאי אפשי ב' לשונות משמע כדמתרץ בכריתות אליבא דר"ל, מיהו גירסא זו אינה ברוב ספרים וגם ר"ח הביא בסוף יש נוחלין ההיא דבכריתות כמו שם ברוב ספרים ויש לומר דהוי כמו איכא דאמרי או לישנא אחרינא, וכן מצינו בש"ס הרבה גרסאות הפוכות כמו פלוגתא דרבה ורב חסד' בטרפה חיה בפ"ק דבכורות, ואיפכא בפ"ק דתמורה, ופלוגתא דידים מוכיחות בפ"ק דנזיר ובפ"ק דנדרים, וסוגיא דנזיר ממורט בפ' ג' מינין ובסוף הוציאו לו, וההוא דמלוה ע"פ גובה מהיורשי' בקידושין ובסוף ב"ב, וההיא דהיזק שאינו ניכר בסיף המניח והגוזל ומאכיל, וההוא דזג וחרצן דנזיר ובפ' כל שעה, ונראה שיש ליישב כאן גירסא דכריתות דדייק דבטל מעיקרא משמע מדקתני בטלה היא אינה מתנה לא אמר כלום דאי דליבטל משמע א"כ היו דבריו קיימים וכל המחזיק בה זכה שהרי מפקירה אבל השתא דמעיקרא משמע הרי הוא כאומר שאדם נותן לחבירו וזוכה בה שאינם מתנות דכאן נמי זכה בה ולכן לא אמר כלום, והא דמשני לישנא דמהני קאמר לאו דמהני שיהו דבריו קיימין אלא לשון הטוב לו כי טוב לו שיתבטל הגט וטוב לו שלא תבטל המתנה, והא דמשמע בריש השוכר את האומנים דחשיב עילויא בעיני הבעל מה שממהר הנט לחול היינו לפי שרוצה לגרש ואינו רוצה לבטלו, אבל כאן שמגלה דעתו שהוא רוצה לבטלו היינו עילויא דידיה, ורש"י פי' בכריתות דגרסינן התם כמו בשמעתין, וז"ל ה"ג לה בהשולח גט וטעמא מפ' התם משום דתיבטל ומובטלת ואי אפשי להבא משמע וההיא כבר קבלה ולפיכך לא אמר כלום ואם יש לו ב"ח גובה אותה ממנו ומהאי ליכא לאותובי לר"ל דכי אמר ר"ל במתנת מטלטלין דכיון דאתאי לידיה והפקירה הויא הפקר אבל זה לא הפקיר השדה אבל אומר אינו חפץ שתהא המתנה קיימת אבל סיפא ק"ל לר"ל בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימים דלשעבר משמע וה"ק כשקבלתיה לא לשם מתנה קבלתיה והודאות בעל דין כק' עדים דמי לפיכך דבריו קיימים והדרא למרה אלמא היכא דמהני דבריו הדרא למרה, ומשני לא דבריו קיימי' ולא קני לה ולא הדרא למרה, וה"ה דה"מ לתרוצי דלא דמי לדר"ל דהכא כיון דאמר לא לשם מתנה קבלתיה הדרא דכי יהיב איניש מתנה אדעתא דמקבלי מיניה ואי לא מקבלי לא הוי מתנה, אבל לר"ל לאחר שקבלה בתורת מתנה הפקירה והכי מתרצין לק' קושיא אחריתי בשמעתין, ומיהו בקושיא קמייתא דחויה כי ה"ג ולקמן דלא מצי לדחויי שנויה עכ"ל רש"י: ע"ב.
להולך לאו כזכי דמי, לסימנא בעלמא נקטיה כלומר כי היכי דהולך לא מהני בגט כמתנה נמי לא הוי הולך כזכי אבל בגט אפילו הכי לא מהני:
מאי שנא מהרי הוא הקדש, תימא היכי יליף מהקדש והא בפרק אין בין המודר משמע דככר זה הקרא מועיל גם זה חרס לא אמר כלום דהא חרס הוא לא אמר כלום וכ"א בלא הוא דהא בטל הוא מהני ובטל בלא הוא סליק בתיקו:
רב ששת אמר אינו חוזר ומגרש בו, תימא דהא ר"י ור"ל דפליגי בריש האומר בקידושין משמע התם דמודו דלא אתי דיבור ומבטל מעשה וכתיבת הגט לשמה הוי מעשה דאם כתב את ס"ת לשמה אינו חוזר ומבטל, וי"ל דכ"ז שלא הגיע הגט ליד האשה לא חשיב גמר מעשה:
התם דיבור ודיבור הוא, מתוך הלשון משמע דאפי' אם ביטל הגט בפי' אינו בטל מדקאמר התם דיבור ודיבור הוא משמע אבל הכא לאו דיבור ודיבור הוא, וגם מדנקט אבל גיטא גופא מיהא לא בטל משמע דאין בו כח לבטלו אבל בקידושין בריש האומר לא גריס התם כל צריכות לשין זה וכתוב שם בכל הספרים נהי דבטליה מתורת שליחות מתורת נט מי בטליה כלומר אין לו כח לבטלו מתורת גט דכתיבת גט לשמה חשיב מעשה, ומיהו אין לסמוך על זה לעשות הלכה למעשה:
רב נחמן אמר בפני ב' כל בי תרי נמי בי דינא קרי להו, לכאורה היה נראה דרב נחמן לטעמיה דקאמר בפ' קמא דסנהדרין משמיה דשמואל ב' שדנו דיניהם דין אלא שנקראין ב"ד חצוף והיה נראה מתוך כך דהלכה כשמואל אע"ג דפליג עליה רבא דאמרינן בשמעתא קמייתא דסנהדרין דרבא לית ליה דשמואל משום דלקמן פסקינן כרב נחמן, אבל א"א לומר כן דע"כ לא תליא הא בהא דא"כ קשה דרבא אדרבא דרבא לית ליה דשמואל וע"כ רבא ס"ל כרב נחמן דהכא דהא ר"י ור"ל פליגי לקמן בפלוגתא דרב נחמן ורב ששת ורבא פסיק בפ' החולץ דבכוליה ש"ס ר"ל ור' יוחנן הלכה כר"י בר מנ' ורבי יוחנן קאי כרב נחמן, ועוד אמרינן בירושלמי ר' יוחנן ור"ל דאמרי תרווייהו כ' שדנו אין דיניהם דין, ובפ' החולץ א"ר יוחנן גר צריך ג' משפט כתיב ביה, וצ"ל אע"ג דתרי אין דיניהם דין כיון דפרוזבול סגי בתרי קרי להו ב"ד, ותימא ואמאי איפלגי רב נחמן ורב ששת בפני כמה מבטלו הא תנן התקין ר"ג הזקן שלא יהיו עושין כך ולא מסתבר לומר דאפליגי לפי משנה ראשונה, וי"ל דנ"מ לרבי דקאמר לק' אם בטלו מבוטל ולקמן אמר ר' נחמן הלכה כר' בשתיהן ומודה רבי לרב ששת בפחות מג' ולרב נחמן בפחות מב' דאם בטלו אינו מבוטל:
דף לג.
ובי תרי לית להו קלא, ותימא וליתקן נ', וי"ל מפני תקנות עגונות דאית ליה נמי לר"י תקנת עגונות אלא כיון דס"ל בפני ב' אף תקנת ממזרים יש כאן, ור"ל נמי ס"ל תקנת ממזרים דהא לפני התקנה נמי אם בטלו בפני ב' לא הוי ביטולו ביטול וע"כ מפני תקנת ממזרים הוא:
ותלתא אית להו קלא, וכן משמע בפ' חזקת הבתים גבי מחאה דכל מילתא דמתאמרא באפי תלת ליה בה משום לישנא בישא, ותימ' במלוה ע"פ אפי' בפני כמה בני אדם לא טרפה ממשעבדי דלית לה קלא, וי"ל כמאן דאמר בפ' חזקת הבתים דמאן דיזיף בצינעה יזיף ומעלים בדבר מכל אדם משום דלא ליזלזו נכסים, והא דאמרינן הכא דבי תרי לית להו קלא וגכי מוכר שדהו בערים גובה מנכסים משועבדים, הכא בעינן גלוי מילתא טפי:
כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, לבך נהגו לומר בשעת קידושין כדת משה וישראל:
ואפקעוה רבנן לקידושין מיניה, הקשה רבינו שמואל א"כ יחפה על בת אחותו שזנתה וישלח לה גט ויבטלנו שלא בפני השליח ויהיו הקידושין מופקעין ונמצא שהיתה פנויה ונר' דל"ק דמה שהקפידו חכמים שלא יחפה ותקנו זמן היינו לפי שהיה מחפה עליה שלא כדין אבל הכא כדין מחפה עליה ומן התורה היא פטורה, ועוד הק' רשב"ם והיאך אשת איש נהרגת ע"י זנות דהא הויא התראת ספק שמא ישלח לה גט ויבטלנו, ועוד יכולים ממזרים ליטהר ומתוך כך היה מפרש רשב"ם דה"ק ואפקעינהו רבנן לקידושין מיניה כלומר חכמים היה מבטלים הקידושין אם היה מבטלו הלכך אנן סהדי שאין בלבו לבטלו שלא יהיו בעילותיו בעילת זנות, וק' לר"ת תינח נשואה ארוסה מאי איכא למימר אלא ודאי כה"ג לאו התראת ספק היא דאזלינן בתר רובא ורוב אין מגרשין נשותיהם וגם המגרשים אינה מבטלים הגט, ועוד דאוקמה אחזקתה כמות שהיא עכשיו נשואה, דאלת"ה הרי נזיר שהיה שותה יין ומטמא למתים אמאי לוקה כשא"ל אל תשתה וחייב על כל א' וא' שמא ישאל על נזירותו והויא התראת ספק, ומה שהקשה א"כ יחפה על בת אחותו ויכולים ממזרים ליטהר אי ידעינן שלכך מתכוין לא פקעי קידושין מיניה כי לתקנה עשו חכמים ולא לתקלה אבל אם ברור לנו שלא נתכוון לא חיישינן אם יכולים ליטהר:
יכול לבטל זה שלא בפני זה, פירש"י אפי' לכתחלה דאי דוקא בדיעבד הוא דיכול לבטל א"כ מנין לבעל הש"ס דטעמא דר' משום דקסבר עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה, אפי' יסבור דבטלה כולה יכול ליסבור דבטל בדיעבד דהא לעיל קאמר דבטלו מבוטל אע"פ שיכול לבוא לידי קלקול ממזרות, ותימא לבעל הש"ס מנין לו כן הא איכא למימר דדוקא בדיעבד קאמר דבטלו מבוטל כדקאמר לעיל, ומלישנא דיכול נמי ליכא למשמע מינה דבטל כדמוכח בב"מ פ' הזהב דקאמר התם מתנה זו אני נותן לך יכול לחזור בו ופריך יכול פשיטא אלא מותר לחזור בו, וי"ל הא דידע ש"ס דלכתחלה שרי היינו משום דאי ס"ל לר' עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה לא היה ביטול זה שלא בפני זה מועיל אפי' בדיעבד דהא משמע לישנא דמילתא דר' דאפילו בפני א' מהם יכול לבטל אפי' יחידי ואין עמו לא א' מחביריו ולא אדם אחר אע"ג דאין דבר שבערוה פחות מב' כיון שלשליח עצמו אומר שמבטלו יכול להיות שהוא מבוטל, וא"נ לא מהני אלא בפני ב' מ"מ הב' מן העשרה אומר ר' שיכול לבטל כל א' בפ"ע ואי הוה סבר דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ביטול זה לא היה לו להועיל אפי' בדיעבד דביטול בפני אחד אין לו קול כלל דעד כאן לא קאמר ר' בטלו מבוטל אלא מבטל בפני ב' ביחד לרב נחמן אבל בפני ב' כל א' בפ"ע כיון דבכה"ג לא מיקרי ב' ב"ד לא מהני ביטול משום דלית ליה קלא כולי האי ואיכא למיחש טפי לממזר, ועי"ל דאע"ג דבטלו בב"ד אומר ר' דבטלו מבוטל זהו שלא יבוא כ"כ לידי ממזרות שאם יודע הביטולים לשליח קודם נתינת הגט לא יתננו ואם יודיע הביטול לאשה לא תנשא, אבל הכא אפי' כשידעו הי' וגם האשה שבטל הבעל מקצת מן העשרה פעמים שיטעו ויהיו סבורים שהאחרים לא נתבטלו ותנשא ע"י גיטם הילכך אי ס"ל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אפי' בדיעבד אין ביטולו ביטול, ומהני תרי טעמי ניחא לקמן אפי' למאן דמוקי פלוגתייהו בעדות שבטלה מקצתה מה שמסתפק הש"ס לקמן הי ר' חי רשב"ג דאפי' אי קי"ל כר' בביטול ב"ד שלא בפני אשה ושליח שהוא מבוטל, בזה שלא בפני זה דגבי ר' מצינן שפיר לפסוק כרשב"ג דאפי' ר' דאית ליה דשלא בפני השליח דבטלו מבוטל אי הוה סבר דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה הוה מודה באומר בי' שאם בטל זה שלא בפני זה אם בטלו אינו מבוטל:
דף לג:
צריכי בי עשרה למשלפה, ואם ביטל בפני ב' אפי' אותם הב' עצמם אינם בטלים ויכולים לכתוב הנס, ואע"ג דביטול שלא בפני השליח מהני מדאורייתא, הכא כיון שלא ביטל את כל השלוחים אפי' אותם שביטל אינם בטלים:
אמר רב יוסף נחזי אנן, ותימא והא רב יוסף גופיה אית ליה בפ"ק דקידושין הא דרב דמנגיד אמאן דמבטל גיטא ואי ס"ל דאינו מבוטל אמאי מנגיד מאי עבד, וי"ל מ"מ הוציא לעז על הגט ומכוער הדבר לעשות כן כי היכי דמנגיד מאן דמקדש בשוקא ואמאן דמקדש בביאה:
אידך כרשב"ג למה להו אממורי ליבדרו איבדרו, ולהך טעמא דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה צ"ל יצוה לג' או לד' לכתוב ולחתום וליבדרו דאלו לא חוו אלא ב'ההות ליה כולכם ובהא מודה ר' שמעון בן גמליאל דיכול לבטל זה שלא בפני זה:
דף לד.
יתומים שבאו לחלוק, גר' דלאו דוקא שבאו לחלוק דה"ה אפי' לא באו אלא א' דהא בריש פ' האיש מקדש מייתי לה אחלוקת הארץ שהיו שם כמה יונקי שדיים, מיהו אין ראיה ברורה משם דלא עבדי הני יתמי כי ההיא דעל פי הדיבור היתה חלוקת הארץ וחיו שם אורים ותומים והגדילו אין יכולים למחות, וקצת י"ל מההיא דיבמות פ' אלמנה שנותנין חלק לעובר כדרב נחמן ושם לא בא כי אם הא' לחלוק, מיהו גם זה יש לדחות דשאני התם שיש תקנה גדולה לעובר שחלקו מתעלה בכך ממה שיאכלו עבדים של אלו בתרומ' ועוד היכא שמוחה האחר בפי' אין ראיה שנעמיד אפוטרופוס לחלק בע"כ, וגם ר"ת יליף דוקא ב' רוצים אבל א' רוצה וא' אינו רוצה לא:
בית דין מעמידים להם אפוטרופוס ובוררים להם חלק יפה, היה נראה לדקדק מלישנא דבוררים שיש כח לאפוטרופוס לחלוק בלא גורל, דבגורל לא שייך ברירה וגם בלא שומת ב"ד דבוררים אאפוטרופוס קאי ובמקום יתומים קיימי וקיימת החלוקה בברירה הנעשת מדעת האפטרופא דאפילו בלא גורל כאילו היו עושין אותה היתומים עצמן אם היו גדולים, ומתוך כך היה נראה דאפילו במילתא דשייך בה גוד או איגוד דצריכי תרווייהו להאי ולהאי יש כח לאפוטרופא לחלוק, ואע"ג דבריש פ' האיש מקדש מייתי לה אחלוקת הארץ שהיתה בגורל ובשומת ב"ד לאו לגמרי מדמי לה לחלוקת הארץ כדפרישית, אבל ר"ת מפ' דבוררין להם בגורל מיידי ואפי' בגורל שייך לברור חלק יפב כגון אם יש (ב) ג' שדות דטוב שיטול כל אחד שדה א' ויחיה כל חלקו במ"א ממה שיטול כל א' שליש כל שדה ושדה וכמה ענייני ברירות יש בחלונות ובסולמות ובדרך זה חולקים דוקא בגורל ובשומת ב"ד ובדבר דלא שייך בו גוד או איגוד, ומדקדק ר"ת דאי אפי' בדבר דשייך גוד או איגוד חולקין אמאי דוחק לומר ריש פ' האיש מקדש יכולים למחות ברוחות הול"ל יכולים למחות בגוד או איגוד, וגם ר"ח פיר' דבוררים להם חלק יפה ומשמע שצריך שומת ב"ד וכיון שצריך שומת ב"ד מסתברא שאין חולקין אלא בגורל ובמילתא דלא שייך גוד או איגוד, ונר' לפר"ח שהעמדת אפוטרופוס אינה לחלוק אלא לשמור לכל א' חלקו דעד השתא לא היה כי אם אפוטרופוס א' לכולן והשתא מעמידין אפוטרופוס לכל א' וא', ואפוטרופוס דנקט לשון יחיד היינו אפוטרופוס לכל א' וא', א"כ גם עכשיו אפוטרופוס א' לכולם וה"ק מעמידין להם אפוטרופוס לשמור לכל א' חלקו בפ"ע ולא כמו שהיו עד עכשיו שהיה שומר הכל ביחד, וניחא השתא דנקט אפוטרופו' לשון יחיד ובוררים לשון רבים:
התם ממונא הכא איסורא, ותימא היכי דייק לעיל מהך דחזר ר' ועשה כרשב"ג בההיא דשום הדיינים דכתובות פ' אלמנה דאית ליה לר' מה כח ב"ד יפה וחזר בו מהא דקאמר לעיל בטלו מבוטל הא איכא לחלק בין איסורא לממונא, וי"ל דר"נ דאמר הלכה כר' בשתיהן הוא דמפליג אבל תנהו אמוראי דלעיל לא מפלגי, וכי פריך הכא לר"נ היה יכול להקשות הא ר' גופיה חזר בו מההיא דבטלו מבוטל כדמוכח בכתובות אלא ניחא ליה לאקשויי מדרב נחמן אדר"נ, ועי"ל דלעיל מדמי ממונא היכא דטעו ב"ד לאיסורא, אבל הכא מחלק בין ממונא דלא טעו לאיסורא ובפ' אלמנה נמי בכתובות מחלק בין טעו ללא טעו דרב נחמן גופיה פסק הלכה כחכמים ופריך התם עלה מההיא דיתומים שבאו לחלוץ דאית ליה רב נחמן מה כח ב"ד יפה, ומשני הא דטעו הא דלא טעו:
אותיבו קרי באודנייכו, וצ"ל דס"ל כר"ג דאמר אם בטלו אינו מבוטל, א"ג לא היה בו דעת במגרש זה לבטל שלא בפני השליח כי סבור היה שלא היה מועיל:
כי מטא לריש ירחא דאדר, לאו דוקא ריש ירחא דאדר אלא קודם דגלוי דעת לא היה מועיל אם כבר הגיע הזמן, ועוד כי אפילו ביטול גמור לא היה מועיל כי כבר נתגרשה:
דף לד:
מתני'.
בראשונה היה משנה שמו ושמה, לאו משנה ממש שהיה כתוב שם אחר שאינו שמה אלא כדמפרש בגמרא שהיו לו ב' שמות א' ביהודא וא' בגליל והיה מגרש בא' מן השמות וזה קורא שינוי שאם יגרש באותו שם שיש לו במקום שהוא עומד נקרא שינוי לבני אנשי מקומו שהאשה עומדת כי יאמרו שאינה מגורשת דאינם יודעים שיש לבעלה שם זה במקום אחר, ואם יגרש בשם שיש לו במקום שהיא עומדת נקרא שינוי לבני אותו מקום שהוא עומד ואם תבא האשה היום או למחר לגבות מנכסיו או להנשא במקום הזה יאמרו שאינה מגורשת לפי שאינם מכירים באותו שם הכתוב בגט:
התקין ר"ג שיהא כותב שום פ' וכל שום שיש לו עתה לא יוכל לבוא לשום קלקול:
איש פ', כלומר השם הנקרא לו במקום הנתינה והיא עיקר כדמוכח בגמרא עד שיגרש אשתו שביהודה בשמו שביהודה ושם דגליל עמו ושם הנתינה הוא עיקר ושם הכתיבה טפל, והכי תאני בהדיא בתלמוד ירושלמי על הך ברייתא מתניתא שהיה ביהודה וכתב לגרש אשתו שבגליל או שהיה בגליל וכתב לגרש את אשתו שביהודה, אבל אם היה בגליל וכתב לגרש את אשתו שבגליל הרי זו מגורשת, וכן יש לפרש שם עירו ושם עירה כגון שיש לעיר ב' שמות א' ביהודא וא' בגליל:
כל שום וכו' כתוב בטופסי גיטין של בה"ג דצריך לכתוב בגט כל שום וחניכה דאית ליה, ואין נר' לר"ת דזמנין דאתי לידי תקלה כשאין לו אלא אותו שם הכתוב בגט ואין לו חניכה אחרת יאמרו שזה הגט הוא של אדם אחר שיש לו שום וחניכה כי הכל יודעים שאין לאיש זה חניכה אחרת, ותיקן ר"ת אני פ' דמיתקרי כך וכך כדאמרי בגמרא אחא בר הדיא דמיתקרי אייה מרי, מיהו בירושלמי פריך איש פ' וכל שום שיש לו הגע עצמך דהוה ראובן ואפיק שמיה שמעון אלא אני פ' עם כל שום שיש לי, ונ"ל דה"פ לפי שתקנת ר"ג היתה לבני אדם שהולכים ממקומם למקום אחר ומשנים את שמם כי לפעמים בורחים מחמת ממון או מחמת מרדין ואינם רשאים לגלות את שמם ותיקן ר"ג כשיגרשו נשותיהם שיכתבו איש פ' ופריך עלה בירושלמי הגע עצמך דהוה שמיה ראובן ואפיק שמיה שמעון הרי לא תקנת ר"ג משום דמשמע איש וכל שם שיש לו וכיון דנקרא איש פ' נמצא שלא גרשה בגט זה ומשני איש פ' עם כל שם שיש לו דמשמע אני פלוני שהוחזקתי שמי כך במקום זה עם כל שם שיש לי כלום אם יש לו שם אחר תהא מגורשת באותו שם:
והוא דאיתחזק בתרי שמי, פי' שהוחזק בב' המקומות באלו ב' השמות שידוע לו שיש לו שתי שמות אבל בני מקום זה אינם מכירים בשם שיש לו במקום אחר הילכך צריך לכתוב שניהם דלא ליתי לידי קלקול בין במקום הנתינה בין במקום הכתיבה כדפ"ל, אבל לא איתחזק בתרי שמי שאינם יודעים במקום הנתינה שיש לו שם אחר במקום הכתיבה ולא במקום הכתיבה שיש לו שם אחר במקום הנתינה אין צריך וכל שום וחניכה דאית ליה ואפי' אם יודע לנו אח"כ שיש לו שם אחר במקום אחר הגט כשר דאין לנו אלא שם שהחזיק עצמו בו, שאלו לר"ת משומד שגרש אשתו בשם של יהדות ולא נכתב בגט של גיות מהו, והשיב ר"ת חלילה מלהזכיר שם של גיות בתורת משה וישראל דלא גרע שם יהדות מכתב חניכתו דכשר ופי' הערוך אע"פ שלא כתב שם המובהק, וכה"ג מפ' מתני' דף פ"ז וכן היו נקיי הדעת שבירושלים כותבים חניכתו, וגדולה מזו שנינו גר ששינה שמו לשם עכו"ם כשר וכן אתה אוסר בגיורת, כ"ש משומד ששינה שמו לשם ישראל דכשר, ועוד ראיה שלא שנינו היו לו ב' שמות ביהודה או ב' שמות סתם שיגרש בב' שמותיו, אלא כשיש לו ב' שמות א' ביהודה וא' בגליל והוחזק בב' השמות בב' המקומות ואותם שבגליל אינם מכירים שם שביהודה ויאמרו שלא גירש, אבל כשהוחזק בב' שמות במקום א' די בא' אפי' בחניכא, והא דאמרינן בשמעתין טובא מרים ופורתא שרה דמשמע אפי' במקום א' צריך ב' שמות היינו לכתחלה, וכן מפ' בירושלמי דלכתחלה בעי כל שום וחניכא משום ב' שמות, דגרסי' בירושלמי א"ר אילא בתחלה הוא צריך לומר אני פלוני שביהודה עם כל שם שיש לי בגליל ואם חיה זה שרוי במקום אחר מגרש באיזה מהם פירצה אמר ר' יוסי הדא דתימא בדיעבד אבל לכתחלה צריך למיעבד כהדא דר' אילי, והא דאמרי' לקמן כתב חניכתו כשר וכן היו נקיי הדעת שבירושלים משמע אפי' לכתחלה ואין צריך לכתוב עיקר השם, י"ל דמיירי התם בחניכא שמכירים אותו בכל מקום והכל קורין אותו בשם זה אלא כשהוא חותם בשטר או כשהוא קורא בתורה קורין אותו בשם המובהק להכי סגי בשם חניכא לחוד ומהאי טעמא נמי משומד אין צריך לכתוב אלא שם יהדות בגט שהוא עיקר וכל ישראל קורין אותו בשם:
אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה, ותימה והא לא ניתנה כתובה לגבות מחיים ואר"ל בפ"ק דב"ב חזקה אין אדם פורע חובו תוך זמנו ואמרינן התם הלכתא כותיה ואפי' מיתבי, וי"ל דהני מילי ב"ח אבל אלמנה דאית לה תנאי ב"ד מתפיס לה צררי כדאשכחן בכתובות דחיישינן בבנותיו טפי לצררי מבת אשתו משום כיון דאיתנהו בתנאי בית דין אימא צררי אתפסא:
מאי איריא אלמנה אפי' כ"ע נמי, דאי משום דבעי למיתני סיפא נמנעו מלהשביעה ה"מ למיתני הכי אין נפרעין מנכסי יתומים אלא בשבועה ונמנעו מלהשביע את האלמנה, ומיהו קשה אמאי לא קאמר אלמנה אצטריכא ליה אע"פ שהוא תוך זמנה צריכה לישבע, וי"ל דהא מילתא דפשיטא כיון דאית לה בתנאי ב"ד חיישינן לצררי כמו לב"ח לאחר זמנו:
אלמנה איצטריכא ליה, ותימה אכתי אלמנה תנינא בפ' הכותב והנפרעת מנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה, וכ"ת דאי מההיא ה"א ח"מ בגרושה דלא שייך בה משום הינא, הא אמרי' בכתובות בפ' אלמנה דגרושה נמי בעי חן, וי"ל דמ"מ ה"א דגרושה הוא דבעיא שבועה אע"ג דאיכא חן משום דהגיע זמנה ליפרע, אבל אלמנה דלא נתחייב לה עד לאחר מיתה לא הוה חיישינן כיון דאיכא חינא, ועי"ל דאפי' שמעינן לה מהתם אורחיה דתנא למיתני הכי במקום שאין צריך להאריך בשביל זה כ"כ כדאשכחן בשמעתא קמייתא דברכות גבי הא דפריך וניתני משע' צאת הכוכבים, וכן בפ' ב' אוחזין גבי הא דפריך וליתני מצאתיה ולא בעי כולה שלי:
דף לה.
לא היו ימים מועטים, ותימ' מ"ט איענשא הא אמרינן בפ"ג דשבועות האדם בשבועת פרט לאנוס ורב כהנא ורב אסי מר משתבע דהכי אמר רב ומר אשתבע דהכי אמר רב כי אתו קמיה דרב אמר כחד מנייהו א"ל אידך אנא לשיקרא אישתבעי א"ל את וכו', וי"ל דלא ממעט התם מקרא אלא דמיפטר מקרבן אבל עונש איכ' כדאשכחן בפ' ב' דנדרים גבי נשבע לבט, את המצוה דמבעי ליה תרי קראי חד למיפטר מקרבן וחד למיפטר מלאו, ולכתוב על פנקסו היה שואל אישתבעי שכך היו רגילין לכתוב כדאשכחן בשבת גבי ר' ישמעאל קרא והטה ועי"ל דבשבועות שגגות ליכא עונש כלל כדמשמע לישנא דמתניתן כשם שנדרי שגגות מותרות כך שבועות שגגות ומפרש עלה שבועות שגגות כדרב כתנא ורב אסי, והכא לענין ממון שאני דהו"ל למידק טפי מעיקרא לשומרו דהו"ל לאסוקי אדעתה שתבא לידי שבועה, ותימ' אמאי לא מבעיא לן תרי קראי גבי אנוס כי היכי דמבעיא לן גבי נשבע לבטל את המצוה, וי"ל דלא דמי דהתם שפיר מבעיא לן תרי קראי חד למיפטר שוגג מקרבן וחד למיפטר מזיד ממלקות וכשפטר שוגג לגמרי פטרו מקרבן ומעונש, וה"ה גבי האדם בשבועה פרט לאנוס דפטור לגמרי:
לא שנו אלא בב"ד, פרש"י דחמירא משום דהוי באנקוטי חפצא ואיכא עונש טפי, ולפ"ז לא יתכן מה שפי' הוא בעצמו בפ' הכותב אי פקח מייתי לה לידי שבועה דאורייתא ונ"מ בין שבועה דאורייתא או דרבנן לענין אנקוטי חפצא, ולפי מ"ש בכאן דאפי' שבועה דרבנן הויא באנקוטי חפצא, ויש לחלק בין שבועה דאורייתא או דרבנן כמו שמפ' בערוך דשבועה דאורייתא בכבוי נרות ולענין אפוכי שבועה למאן דלית ליה דמר בר רב אשי, א"נ אי השיד אשבועה דאורייתא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם אבל בשבועה דרבנן לא כדמוכח בפ' קמא דב"מ גבי ההוא רעיא:
מודה רב בקופצת, יש מלמדין לנשים להיות קופצות לישבע, וא"צ דבאותו ענין שאנו רגילים להשביע שגוזרים עליה בחרם ובשבועה שתודה על מה שקבלה מכתובתה אין העונש מרובה כ"כ כמו היכא דבשעת שבועה יוצאה שבועה מפיה לשקר, ובענין שכנגדו חשוד על השבועה תנן בפרק כל הנשבעין אחד שבועת העדות ואחד שבועת הפקדון ואפילו שבועת שוא ופריך וליתני שבועת ביטוי ומשני דכי קתני שבועה שבועה דשקרא קאמר אבל שבועת ביטוי דא"ל בקושטא קא משתבע לא קתני דלא נקרא בכך חשוד על השבועה, ומיהו ר"ת פירש שאם הציבור הטילו חרם ועבר עליו אדם או עבר על שבועת ביטוי כגון אוכל ולא אוכל חשוד על השבועה, והא דקאמר התם שבועת ביטוי לא קתני לא בשביל שיהא כשר אלא ה"ק לא קתני בשביל שאינו דומה לאחרים כי אינו מונה במשנה אלא אותם שבשעת שבועה נשבע לשקר וכה"ג בפ' קמא דב"ק דר' חייא תני י"ג אבות ור' אושעיא תני כ"ד אבות ומפרש התם מר מ"ט לא תני הני ואע"ג דלכ"ע כל הכ"ד אבות הם, והביא ראיה מה"נ שהביאוה ההוא דהכותב ההיא איתתא דאיחייבא שבועה בבי דינא דרבא אמרה ליה בת רב חסדא ידענ' בההיא איתתא דחשידא אשבועתא דמפקא ש"ש לבטלה ומפ' דעברה שבועתא ומבטלה כגון שלא תאכל ככר זה ואכלה אותו אלמא משום דעברה על שבועת ביטוי אפיך שבועתא על שכנגדה:
ואוסרת כל פירות שבעולם, ל"ג כל דגבי נדר כה"ג לא חייל בדבר שאינו יכול לקיים שתאסר בכל פירות דשבועת שוא מצי' שאסר הכתוב אבל נדר שוא לא מצי', ובפ"ד דנדרים נדרי הבאי מותרים שבועות הבאי אסורים, ובפ' ג' דשבועות מפ' רבא באומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי בשבועה אם לא ראיתי גמל פורח באויר, וההוא גברא בפ' בתרא דנדרים דאמר תתסר הנאת עלמא אי נסיבנא אתתא בדלא תנינא וכו' דמשמע דחייל עליה נדר אע"פ שא"א לקיימו, יש לחלק דדילמא בדבר שהוא להבא חייל שאפשר לו שלא ישא אשה ולא יאסר, מיהו קשה דבפ"ב דנדרים אהא דקונם עיני בשינה פריך אי דלא יהיב שיעורא למילתיה מי שבקינן ליה עד דעבד איסורא בל יחל והא אמר שבועה שלא אישן ג' ימים מלקין אותו וישן, אלמא גבי נדר נמי חייל כשאין יכול לקיים ועובר לאלתר, וההיא דנדרי הבאי מותרים לא הוי טעמא התם לפי שאוסר עצמו במה שאין יכול לקיים אלא לפי שאין דעתו לומר ממש כקורת בית הבד אלא לפי שהיה טרוף מאד ומשונה משאר נחשים קאמר כקורת בית הבד וחיל גדול שראה קרא להם כעולי מצרים וגבי שבועה אסור משום לא ינקה, ואפי' לא אמר כל פירות אלא אמר חד פירא בנדרים שרי ואסור בשבועה, ומ"ס הכא ל"ג כל פירות שבעולם דאע"פ שהיא עוברת לאלתר בבל יחל אם קבלה מכתובתה, כיון דמשם ואילך לא מיתסרא כדאמר ההיא דמכין אותו וישן לאלתר אינה חוששת בכך הואיל ואינה עומדת באיסור כל ימיה כמו שאפרש:
דף לה:
גט יבמין הוה, פירש"י שנתן לה גט לפוסלה על האחין, וק"ל דמה מזכיר גט הא לא נתחייבו ליתן לה כתובה עד שתחלוץ והיה להם ליתן לה שטר חליצה ונראה דמיירי שנתיבמה וגרשה היבם וכתובתה על נכסי בעלה הא' ומוריא התירא משום דקא טרחא קמיה אחין:
אבל נשאת אין מדירין אותה, ותימא ידירוה שלא תאכל ככר זה אם נהנה משל בעלה כלום ותאכלנו לאלתר בפנינו, וי"ל דלא תחוש בנדר זה אלא בנדר שעל ידו היא עומדת באיסור כל ימיה, מיחו ק' ידירוה בפני בעלה ויאמר לה קיים ליכי שאז אין יכול להפר כדמוכח בפ' נערה המאורסת, וי"ל דחיישינן שמא יפר לה בלחש קודם שיאמר קיים, [מכאן עד דף ל"ט חסר, וחבל על דאבדין]:
דף לט.
הא מני ר"מ היא דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה, משמע דלא כר"מ והא דקאמר פ"ק דערכין האומר ערך כלי עלי נותן דמים כר"מ וכן בפ' האומר משקלי עלי דתנן ערך ידי וערך רגלי עלי לא אמר כלום ואמר רב בגמרא נותן דמיהם, אליבא דר"מ קאמר לה וליה לא סבירא ליה:
א"ה אדמיפלגי בשערו ליפלגו בגופו, אא"ב דפליגי אי קדיש אי לא קדיש ניחא דנקיט שערו דאפילו שערו קדוש, אבל השתא דס"ל דחשיב מטלטלי לשמעינן רבותא טפי דאפילו גופו חשיב מטלטלי:
עבד כמקרקעי דמי, דאין מעילה במחובר דילפינן חטא חטא מתרומה בפרק הנהנה, והא דאמרינן בפ' הספינה הקדיש הבור מלא מים מועלין בו ובמה שבתוכו לא כמו שפרשב"ם שהצניע חפציו בבור דהא אין מעילה במחובר:
קטנים כל המחזיק בהם זכה בהם דאין להם יד לזכות בעצמן, וכן מוכח בפ' מי שמת גבי פלוגתא דזכין לקטן ואין זכין לגדול, אע"ג דאית ליה זכייה מדרבנן גבי מציאה דתנן לקמן בפ' הניזקין, היינו מפני דרכי שלום והכא לא שייך האי טעמא, ומיהו אשכחן בפ' לולב וערבה דאית לית זכיה דקאמר התם לא ליקני איניש לולבא לינוקא בי"ט ראשון דינוקא מיקנא קני אקנויי לא מקני, וי"ל דדעת אחרת מקנה אותם שאני:
וכי מי כתב גט שיחרור לאלו, אלמא לא בעי גט להתירו בבת חורין כשמואל דאמר מי שאין לו לרבו רשות בו אינו קרוי עבד, וטעמא דאבא שאול בקטנים דחשיב להו רשות רבו עליו כיון דאין להם יד לזכות לעצמם ורבנן סברי דקטנים כבר זכו בהם שמים:
אלמה אמר אמימר, ותימא מאי א"ה כ"ש דאי כשמואל תקשי דאמימר, וי"ל דהא לא קשיא ליה משום דמילתיה דשמואל תנאי הוא בפרק החולץ, אבל הא קשיא ליה אי הא דאמימר דלא כרבי יוחנן רביה, ועוד כיון דקאמר דאפילו למ"ד צריך גט שיחרור מ"מ גבי מיתה יליף עבדו מאשתו א"כ קשה לאמימר הלא אשכחן תנא דפליג אהאי דרשה: ע"ב.
מה אשת איסורא ולא ממונא, תימא א"כ נותן גט שיחרור לעבדו לא יועיל עד שיפקרנו תחלה, דכ"ת דממונא ממילא פקע דכי יהיב ליה גט מסלק עצמו ממנו וזכי עבד לנפשיה, תינח גדול קטן מאי איכא למימר, וע"ק לפירש"י היכי דייק מהאי כללא דקאמר מה אשה איסורא ולא ממונא דריב"ל סבר כאבא שאול דלמא אפי' רבנן מודו דבגט איסורא ולא ממונא ולא מהני יאוש לקמן אם הפקירו כיון דאינו זוכה בעצמו, אבל במיתה נימא בין גדולים בין קטנים קנו עצמם בני חורין מהך טעמא דמה אשה משתלחת בלא גט, ונראה דה"ק וקא דייקת מינה כאשה כלומר כי היכי דילפת לענין גט עבד מאשה, ה"ה לענין מיתה נמי מה אשה דלית לה איסורא כשימות התורה מתירתה אף עבד לא יתירנו מיתת אדונו כשיש עמו סמוי היינו כאבא שאול, דלת"ק מיתה מתרת אף עבדים קטנים דאית בהו ממונא, והא דגט מפקיע איסורא וממונא משום דבהדיא כתיב גבי עבד או חופשה לא ניתן לה הילכך מהני בכל ענין:
מ"ט דר', פירש"י דרבי דצריך שטר, כלומר דהי' לו לומר כיון דפקע ממונא יצא לחירות לגמרי בלא שטר, ומשני לה לה מאשה ואינו יוצא בלא שטר, אע"ג דליכא עליה אלא איסורא, וק"ל דהא גבי מפקיר עבדו מצריך שמואל קרא דהמפקיר עבדו יצא לחירות משום דכתיב עבד איש וכו' אלמא אי לאו קרא הוה אמרינן מסברא דצריך גט שיחרור וא"כ קרא לר' ל"ל לימא דר' לא דריש ההיא דרשא דעבד איש דמוקמיה למילתא אחריתי כדאיתא ביבמות, ונראה דה"פ מ"ט דרבי דיש לו תקנה בשטר ולא אמרינן כיון דליכא גביה אלא איסורא לא מצי מקני ליה כדאמימר לקמן, ומשני יליף לה לה מאשה דמהני בה שטרא, ואע"ג דאיסורא בעלמא הוא:
אמר להו לא עשה ולא כלום, פירש"י ומשום דברי ש"מ ליכא שהרי לא צוה כמוסר לבניו ולא שייך כאן להזכיר מתנת שא"מ דהוה לה במקצת, ולמצוה לקיים ד"ה איכא לדמויי אם היה כמוסר לבניו:
משום דהוה ליה כליו של מקנה, משמע הכא דהלכה כרב, וכן משמע התם דאמר במנא דכשר למקניא לאפוקי מדלוי, ויש דוחין הא דשמעתין דה"ק משום דהו"ל כליו של מקנה דהיינו חליפין ושחליפין לא מקניא, אבל אי הוה בכליו של קונה הויא קניא נפשה בתורת כסף, אבל ק' לפירוק זה מהא דאמרינן בפ"ק דקידושין גבי אשה דגמרינן קיחה קיחה משדה עפרון דהוה אמינא מה שדה מקני בחליפין אף אשה מקניא בחליפין אי לאו משום דחליפין איתנתו בפחות מש"פ ואשה בפחות מש"פ לא מקניא נפשה, ומקשינן שם אלא מעתה תהא אשה מקנית בשטר ובחזקה ואמאי בעי בשטר מנא לן, ומפ' ר"ת דלא גמרינן משדה עפרון אלא כסף או חליפין דדמי לכסף דכל היכא דכסף קני חליפין נמי קני וא"כ בעבד נמי קני חליפין כיון דכסף קני וניחא ליה לעבד לאקנויי נפשיה בפחות מש"פ:
עבד שנשא בת חורין בפני רבו יצא לחירות, השתא ס"ד משום דאי לאו דשחרריה לא הוה שבק למינסב ב"ח שלא יצא עליו קול שיחרור ויפסיד עבדו, ולבסוף פסיק בשרבו השיאו אשה משום דלא מעביד ליה איסורא:
דף מ.
כשרבו הגיה לו תפילין, ולא משום דלא מעביד ליה איסורא דמברך עלייהו ואיכא ברכה לבטלה שהרי נשים מברכות על שופר לולב ומכה ובכמה מ"ע, אלא משום דאין עבדים רגילין בתפילין ואי לאו דשחרריה לא הוה מנח ליה:
אי אתה מודה שבניה עבדים, פי' רש"י אי אתה מודה דלא ישתעבד אינו לשון שיחרור ולא לשון הפקר אלא שלא יטריחוה בעבודה אבל הוולדות היוצאים ממנה עבדים, והקש' הריב"א מנין להם פשוט כ"כ דאל ישתעבדו לאו לשון חירות הוא אדרבא הפקעת עבדות לשון חירות הוא דכיון דפקע מניה עבדות הרי הוא לעצמו, ופי' הוא דמתוך דבריו הקלו דכיון דאמרת משמיה דר' יוחנן שהיורשים צריכין לכתוב לה גט שיחרור א"כ ע"כ ס"ל דאל ישתעבדו בה משמע לשון הפקעת ממון א"כ לא נשאר עליה רק איסור ושמעינן ליה לר' יוחנן דאמר לעיל היכא דפקע מניה ממונא בחיי האדון מיתת האדון מתרת האיסור שעליו, אלא ודאי לאו לשון הפקעת ממון הוא, אלא שלא יטריח במלאכות כבדות וא"כ אמאי כופין:
הא אמר בלשון שיחרור ה"נ, פי' ה"נ דלא הוה מקשי ליה לר' אסי אלמא איסורא לבריה מורית וקשה לאמימר, ותי' אפר אי אמר לשון שיחרור ע"כ דברי רב דימי שאמר מעמיה דר' יוחנן שכופין את היורשים לשחררה בטעותא הוא דכיון דפקע הממון מחיים ולא נשאר עליה רק איסור, מיתה מפקעת האיסור ולא בעיא שחרור כדאמר ר' יוחנן לעיל דעבדו משתלח בלא גט, וי"ל דאליבא דאמימר קיימינן השתא והוא לית ליה דר"י דלעיל כדקאמר לעיל דאמימר קאמר הילכך לדידיה לאו טעותא הוא וק' ליה מהא דקאמר ר' יוחנן דאיסורא לבריה מורית אי אמרה בלשון שיחרור, ומיחו ר' אמי ור' אסי אפי' אמרה בלשון שחרור לא היו מקבלין דבריו הא דאמר משמיה דר' יוחנן שצריכה גט שיחרור מן היורשים:
זילו אהדרו אבני מרותייכו קמאי, ותימא למה לי גיטא דחירותא תיפוק ליה משום דמיתת האדון מוציאתן לחירות כיון שלא נשאר עליה רק איסור, וי"ל דשאני הכא דהיתה רשות אחרים עליהם בשעה שמתו הבעלים ראשונים וכה"ג אין המיתה מפקעת, או א"נ מה שצריכין גט שיחרור דרבנן בעלמא הוא שלא ימצאוהו היורשים בשוק ויאמרו לו עבדי אתה:
אותו העבד אין לו תקנה, פירש"י לא בבת חורין ולא בשפחה ובפ' בתרא דכריתות אמרינן דקסבר רשב"ג המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שיחרור ומעוכב גט שחרור אוכל בתרומה ומסתברא כיון דקנוי לרבו לענין תרומה מותר נמי בשפחה, ועוד מדקאמר לעיל עבד שברח מבית האסורין יצא לחירות ולא עוד אלא שכופין את רבו ועושה אותו בן חורין ומאי קמ"ל פשיטא דכופין כמו בחציו עבד וחציו בן חורין, ועוד אמרינן בירושלמי דהיכא דאמר שיחררו כופין את היורשים משום מצוה לקיים ד"ה תיפוק ליה מקום דאסור בשפחה ובת חורין, ומאי דאין לו תקנה בבת חורין קאמר: ע"ב.
וכתב ליה גיטא דחירותא על שמיה, פרש"י על שמיה דקטן משום דפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין, והק' רבינו שמואל דהיינו דוקא בממון דהפקר ב"ד הפקר אבל להתירו בבת חורין אין כח ביד ב"ד לעשות בשמו של קטן דאין מעשה קטן כלום דומיא דגט אשה דקטן שבא על יבמתו אינו נותן גט עד שיגדיל, ופירש הוא וכתב ליה גיטא על שמיה דאפוטרופוס אע"ג דבעלמא אין האפוטרופסין רשאין להוציא לחירות, הכא כיון שעשה שלא כהוגן להקנותו לבנו קטן כדי להפקיע תקנת חכמים הפקירו ב"ד ממון הקטן ונתנוהו לאפוטרופוס כדי לשחררו, וכה"ג תניא בהניזקין דאפוטרופסין תורמין ומעשרין, וקי"ל תרימו גם אתם ולא אפוטרופסין אלא הפקר ב"ד הפקר, והפקירו ב"ד התבואה של תינוק ונתנוהו לאפוטרופוס כדי שיוכל לתרום, וכהן האוכל התרומה אינו אוכל טבלים, וקירקוש זה כדי שלא יצוח התינוק ור"ת מפרש דהכא לאו קנסא הוא מדלא קאמר הוא עשה שלא כהוגן לפיכך נעשה לו שלא כהוגן כדקאמר ביבמות פ' ב"ש, אבל היכא דקאמר כאשר עשה כן יעשה לו דינא הוא, כדאשכחן פ' השואל בההוא גברא דהוה ליה ארנא דהמרא וכו', ועוד כל זמן דאיכא דינא קנסא ל"ל, דבהניזקין אמרינן דמוכרין עבדים ולוקחי' שדות, ותו אמרינן דמוכרים אותו לאחרים ואחרים מוציאין אותו לחירות ומפ' ר"ת דה"ק כאשר עשה כמו שנתחכם עליו להפקיע תקנת חכמים גם אנו נתחכם עליו בדין שלא יועיל לו ונוקי אפוטרומא לשום העבד בדמים רבים ומקרקעין ליה מקצת זוזי כדי שיתרצה הקטן במכירתו ויכתוב לו שטר על מותר הדמים והיה הוא יוצא לחירות, כדאמרינן אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא, וכסף גומר בו כמו שטר וכתוב ליה גיטא דחירותא בשמו של אפוטרופוס דכיון שנתרצה הקטן יכול האפוטרופוס להוציאו לחירות, דמדרבנן בעלמא הוא הא דאמרינן דאין האפוטרופוס רשאי להוציאם לחירות כדפ"ל משום דאמרינן דמזלזלי בנכסי דיתמי, דה"ה אפי' גיטא דחירותא לא צריך דבמה שנתן לו מקצת דמים וכתב לו שטר על המותר קנה עצמו על המותר בכסף אלא משום דאוקמיה אפוטרופוס בע"כ של אב הצריכוהו רבנן גיטא דחירותא כדי שלא יאמר עבדי אתה:
חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר, פי' ודאי זיכה לו ע"י אחר כמו לעיל חיישינן שמא במי מילין כתבו, וכמו חיישינן שמא באמבטי עיברה:
הודאת בעל דין כמאה עדים דמי, פי' הודאת המקבל, ותימא אדרבה גבי נותן נימא הודאת בעל דין כק' עדים דמי, וי"ל גבי נותן איכא למימר שטועה שסבור שאותו פלוני קבל השטר כגון שצוה לאחר ליתנו לו אבל המקבלו ודאי בריא לו שאין לו במה לטעות:
הא באבא הא בברא, ומיירי שהן אומרים שהייתי במעמד שאתה אומר שנתתו לאבי וראיתי שלא נתתו לו, דאי לא היה במעמד הוי כההיא דלעיל נתתי שדה פלוני לפלוני והוא אומר לא נתן דחיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר, ומ"מ משלשין את הפירות ולא אמרינן הודאת ב"ד דבן וכו' כדאמרינן גבי אביו משום שהבן לא קבל השטר בידו אלא אומר על קבלת אביו שראה שלא קבל איכא למימר שטעה כסבור שלא קבל וקבל, וכמו שאנו אומרים על הנותן שטעה כך י"ל על הבן ושקולים הם לכך משלשין את הפירות:
הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שעבוד, כבר כתבתיה בכתובות נ"ח ע"ב וביבמות פרק החולץ:
דף מא.
במזיק שעבודו של חבירו קא מפלגי, וכגון דא"ל לא יהא לך פרעון אלא מזה דלא גבי משאר נכסי, וכהאי גוונא ההוא דפ' המניח דשור תם אינו משלם אלא מגופו וכן שורף שטרותיו של חבירו דמייתי התם, אבל היכא דגובה משאר נכסים לא מחייב מזיק שעבודו, הא דלא מוקי הכא פלוגתייהו בדינא דגרמי משום דאפי' מאן דפטר בדינא דגרמי מצי לחיוביה מזיק שיעבודו כדמוכח בפ' המניח:
עולא אמר מי שיחררו רבו שני, ולאביי דאמר בפ' כל שעה למפרע הוא גובה היכי הוה משני מתני' דהכא, דכרבא לא מצי לשנויי דאביי לית ליה דמפקיע מידי שעבוד כיון דלמפרע הוא גובה אישתכח דמההיא שעתא הוא ברשות המלוה ולא היה כח בלוה לשחררו, וכעולא לא מצי לשנויי דאמר שורת הדין אין העבד חייב במצות כלום דלאביי דאמר למפרע הוא גובה הא אמרינן שפיר אקדיש שפיר זבין ואפי' שוה העבד יותר מן החוב לכל הפחות חלקו משוחרר, וי"ל מקני לה כד כדעולא וכגון שרוצה הלוה סלקו בזוזי הילכך אפי' לאביי דאמר למפרע הוא גובה כיון שרוצה לפורעו בזמנו ולא בא לידי טירפא אין לו למלוה בעבד כלום, א"נ אביי משני לה מי שיחררו רבו שני ששורת יין אין העבד חייב כלום במצות משום דאין שיחרור מפקיע מידי שעבוד אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין:
בהיזק שאינו ניכר קמיפלגי, אבל למ"ל להוסיף פלוגתייהו בהיזק שאינו ניכר דכיון דשיחרור רבו א' שיחרור גמור הוא, חשוב היזק ניכר, אבל הכא דשיחרור רבו שני אינו אלא, [מכאן עד סוף הפרק חסר, וחבל על דאבדין]:
הדרן עלך השולח: