תוספות הראש על גיטין· רבינו אשר בן יחיאל
פרק השולח גט · דף לד:
מתני'.
בראשונה היה משנה שמו ושמה, לאו משנה ממש שהיה כתוב שם אחר שאינו שמה אלא כדמפרש בגמרא שהיו לו ב' שמות א' ביהודא וא' בגליל והיה מגרש בא' מן השמות וזה קורא שינוי שאם יגרש באותו שם שיש לו במקום שהוא עומד נקרא שינוי לבני אנשי מקומו שהאשה עומדת כי יאמרו שאינה מגורשת דאינם יודעים שיש לבעלה שם זה במקום אחר, ואם יגרש בשם שיש לו במקום שהיא עומדת נקרא שינוי לבני אותו מקום שהוא עומד ואם תבא האשה היום או למחר לגבות מנכסיו או להנשא במקום הזה יאמרו שאינה מגורשת לפי שאינם מכירים באותו שם הכתוב בגט:
התקין ר"ג שיהא כותב שום פ' וכל שום שיש לו עתה לא יוכל לבוא לשום קלקול:
איש פ', כלומר השם הנקרא לו במקום הנתינה והיא עיקר כדמוכח בגמרא עד שיגרש אשתו שביהודה בשמו שביהודה ושם דגליל עמו ושם הנתינה הוא עיקר ושם הכתיבה טפל, והכי תאני בהדיא בתלמוד ירושלמי על הך ברייתא מתניתא שהיה ביהודה וכתב לגרש אשתו שבגליל או שהיה בגליל וכתב לגרש את אשתו שביהודה, אבל אם היה בגליל וכתב לגרש את אשתו שבגליל הרי זו מגורשת, וכן יש לפרש שם עירו ושם עירה כגון שיש לעיר ב' שמות א' ביהודא וא' בגליל:
כל שום וכו' כתוב בטופסי גיטין של בה"ג דצריך לכתוב בגט כל שום וחניכה דאית ליה, ואין נר' לר"ת דזמנין דאתי לידי תקלה כשאין לו אלא אותו שם הכתוב בגט ואין לו חניכה אחרת יאמרו שזה הגט הוא של אדם אחר שיש לו שום וחניכה כי הכל יודעים שאין לאיש זה חניכה אחרת, ותיקן ר"ת אני פ' דמיתקרי כך וכך כדאמרי בגמרא אחא בר הדיא דמיתקרי אייה מרי, מיהו בירושלמי פריך איש פ' וכל שום שיש לו הגע עצמך דהוה ראובן ואפיק שמיה שמעון אלא אני פ' עם כל שום שיש לי, ונ"ל דה"פ לפי שתקנת ר"ג היתה לבני אדם שהולכים ממקומם למקום אחר ומשנים את שמם כי לפעמים בורחים מחמת ממון או מחמת מרדין ואינם רשאים לגלות את שמם ותיקן ר"ג כשיגרשו נשותיהם שיכתבו איש פ' ופריך עלה בירושלמי הגע עצמך דהוה שמיה ראובן ואפיק שמיה שמעון הרי לא תקנת ר"ג משום דמשמע איש וכל שם שיש לו וכיון דנקרא איש פ' נמצא שלא גרשה בגט זה ומשני איש פ' עם כל שם שיש לו דמשמע אני פלוני שהוחזקתי שמי כך במקום זה עם כל שם שיש לי כלום אם יש לו שם אחר תהא מגורשת באותו שם:
והוא דאיתחזק בתרי שמי, פי' שהוחזק בב' המקומות באלו ב' השמות שידוע לו שיש לו שתי שמות אבל בני מקום זה אינם מכירים בשם שיש לו במקום אחר הילכך צריך לכתוב שניהם דלא ליתי לידי קלקול בין במקום הנתינה בין במקום הכתיבה כדפ"ל, אבל לא איתחזק בתרי שמי שאינם יודעים במקום הנתינה שיש לו שם אחר במקום הכתיבה ולא במקום הכתיבה שיש לו שם אחר במקום הנתינה אין צריך וכל שום וחניכה דאית ליה ואפי' אם יודע לנו אח"כ שיש לו שם אחר במקום אחר הגט כשר דאין לנו אלא שם שהחזיק עצמו בו, שאלו לר"ת משומד שגרש אשתו בשם של יהדות ולא נכתב בגט של גיות מהו, והשיב ר"ת חלילה מלהזכיר שם של גיות בתורת משה וישראל דלא גרע שם יהדות מכתב חניכתו דכשר ופי' הערוך אע"פ שלא כתב שם המובהק, וכה"ג מפ' מתני' דף פ"ז וכן היו נקיי הדעת שבירושלים כותבים חניכתו, וגדולה מזו שנינו גר ששינה שמו לשם עכו"ם כשר וכן אתה אוסר בגיורת, כ"ש משומד ששינה שמו לשם ישראל דכשר, ועוד ראיה שלא שנינו היו לו ב' שמות ביהודה או ב' שמות סתם שיגרש בב' שמותיו, אלא כשיש לו ב' שמות א' ביהודה וא' בגליל והוחזק בב' השמות בב' המקומות ואותם שבגליל אינם מכירים שם שביהודה ויאמרו שלא גירש, אבל כשהוחזק בב' שמות במקום א' די בא' אפי' בחניכא, והא דאמרינן בשמעתין טובא מרים ופורתא שרה דמשמע אפי' במקום א' צריך ב' שמות היינו לכתחלה, וכן מפ' בירושלמי דלכתחלה בעי כל שום וחניכא משום ב' שמות, דגרסי' בירושלמי א"ר אילא בתחלה הוא צריך לומר אני פלוני שביהודה עם כל שם שיש לי בגליל ואם חיה זה שרוי במקום אחר מגרש באיזה מהם פירצה אמר ר' יוסי הדא דתימא בדיעבד אבל לכתחלה צריך למיעבד כהדא דר' אילי, והא דאמרי' לקמן כתב חניכתו כשר וכן היו נקיי הדעת שבירושלים משמע אפי' לכתחלה ואין צריך לכתוב עיקר השם, י"ל דמיירי התם בחניכא שמכירים אותו בכל מקום והכל קורין אותו בשם זה אלא כשהוא חותם בשטר או כשהוא קורא בתורה קורין אותו בשם המובהק להכי סגי בשם חניכא לחוד ומהאי טעמא נמי משומד אין צריך לכתוב אלא שם יהדות בגט שהוא עיקר וכל ישראל קורין אותו בשם:
אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה, ותימה והא לא ניתנה כתובה לגבות מחיים ואר"ל בפ"ק דב"ב חזקה אין אדם פורע חובו תוך זמנו ואמרינן התם הלכתא כותיה ואפי' מיתבי, וי"ל דהני מילי ב"ח אבל אלמנה דאית לה תנאי ב"ד מתפיס לה צררי כדאשכחן בכתובות דחיישינן בבנותיו טפי לצררי מבת אשתו משום כיון דאיתנהו בתנאי בית דין אימא צררי אתפסא:
מאי איריא אלמנה אפי' כ"ע נמי, דאי משום דבעי למיתני סיפא נמנעו מלהשביעה ה"מ למיתני הכי אין נפרעין מנכסי יתומים אלא בשבועה ונמנעו מלהשביע את האלמנה, ומיהו קשה אמאי לא קאמר אלמנה אצטריכא ליה אע"פ שהוא תוך זמנה צריכה לישבע, וי"ל דהא מילתא דפשיטא כיון דאית לה בתנאי ב"ד חיישינן לצררי כמו לב"ח לאחר זמנו:
אלמנה איצטריכא ליה, ותימה אכתי אלמנה תנינא בפ' הכותב והנפרעת מנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה, וכ"ת דאי מההיא ה"א ח"מ בגרושה דלא שייך בה משום הינא, הא אמרי' בכתובות בפ' אלמנה דגרושה נמי בעי חן, וי"ל דמ"מ ה"א דגרושה הוא דבעיא שבועה אע"ג דאיכא חן משום דהגיע זמנה ליפרע, אבל אלמנה דלא נתחייב לה עד לאחר מיתה לא הוה חיישינן כיון דאיכא חינא, ועי"ל דאפי' שמעינן לה מהתם אורחיה דתנא למיתני הכי במקום שאין צריך להאריך בשביל זה כ"כ כדאשכחן בשמעתא קמייתא דברכות גבי הא דפריך וניתני משע' צאת הכוכבים, וכן בפ' ב' אוחזין גבי הא דפריך וליתני מצאתיה ולא בעי כולה שלי: