תוספות הראש על גיטין· רבינו אשר בן יחיאל
פרק הניזקין · דף נה.
ועל קטנה בת ישראל שהיא אוכלת בתרומה, פי' בתרומה דרבנן איירי למ"ד אין מתנין לעקור דבר מן התורה כדאמרינן בפ' האשה רבה ואוכלת בגינו. בתרומה דרבנן, ותימא ולוקמא אפי' בתרומה דאורייתא משום דהוה קטן אוכל נבילות, וי"ל דאוכלת בגינו משמע אפי' האכילה בידים, ועוד משמע דאפילו גדולה אוכלת מכחו ואע"פ שלא בעל:
גזירה שמא יאכיל חרש בפקחת, מדלא קאמר אלא, ש"מ דאכתי צריך לשנויא קמא משום דלא שייך למגזר פיקח בחרשת אטו חרש בפקחת ד מופלגים יותר מדאי, הלכך גזרו פיקח בחרשת אטו חרש בפקח, ותימא בקטנה נמי נגזור גדול בקטנה אטו קטן בגדולה, ופירש"י דליכא למיגזר לפי שאין קידושי קטן כלום, מיהו קשה דהא אמרינן בפ' הבא על יבמתו המשיא את בניו סמוך לפרקן עליו הכתוב אומר אז תקרא וד' יענה, וי"ל כיון דלכשהגדיל אכלה מדאורייתא לא חשו חכמים לזמן מועט, א"ג משום גדול בקטנה לא מיחלף כקטן בגדולה כדפירש"י לגבי חרש:
מאי טעמא יאוש כדי לא קני, וכן במרובה דאמר עולא מנין ליאוש שאינו קונה, והקשה ר"ת דבהגוזל בתרא גבי פלוגתא דר"ש ורבנן בגנב וגזלן קאמר עולא מחלוקת בסתם אבל בידוע ד"ה קנה, ואר"ת דעולא סבר דיאוש קונה בכל מקום רק לענין קרבן משום מצוה הבאה בעבירה, תדע דפריך הכא לעולא מההיא דגנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ד' וה' ותני בחוץ כה"ג ענוש כרת, וא"א יאוש לא קני כרת מאי עבידתיה, ואמאי לא פריך לה מגופא דמתני' דאי יאוש לא קני אין לו כח להקדיש ואמאי פטור מד' וה' הא לאו דהקדש קא טבח, אלא ודאי לכל מילי סבר עולא דקני רק להקרבה ומקום מצוה הבאה בעבירה, ולהכי פריך מההיא דבחוץ חייב כרת אלמא ראוי לפתח אהל מועד ואפי' לענין קרבן קני ביאוש, עוד מדקדק ר"ת מההיא דריש לולב הגזול דפסיל גזול אפי' בי"ט ב' ומפרש רבא משום דמצוה הבאה בעבירה שנאמר והבאתם גזול ואת הפסח גזול דומיא דפסח בין לפני יאוש בין לאחר יאוש, בשלמא לפני יאוש לאו דידיה הוא אלא לאחר יאוש הא קניא ביאוש אלא משום מצוה הבאה בעבירה, אלמא דבכל דוכתא יאוש קנה רק לענין הקרבה, וקשה לפי' דא"כ מאי פריך אביי לרבה דאמר קני מקרבנו ולא הגזול דילמא בקרבן מודה רבה כמו עולא, וכ"ת דאביי סבר דאין חילוק כמ"ד בסוכה מתוך שיוצא בשאול יוצא נמי בגזול דלית ליה מצוה הבאה בעבירה הא ע"כ אית ליה דאי לאו הכי כי אמרת נמי יאוש לא קני אמאי אסור להקריבו והלא חל עליו שם הקדש כדאמרינן במרובה דהוי יאוש ושינוי השם, אלא ודאי משום דהוי מצוה הבאה בעבירה, ועוד בשמעתין דבעי רבא כי אוקמיה רבנן ברשותיה משעת גניבה או מפקעת הקדישה למאי נפקא מינה לגיזותיה וולדותיה ואליבא דעולא קא בעי ליה כדמוכח בסוגיא, ואי יאוש בעלמא קני מאי קא בעי הא ע"כ משעת יאוש גיזותיה וולדותיה דידיה הוו, הילכך נ"ל [מכאן עד דף ס"א ע"ב חסר, חבל חבל על דאבדין]: