תוספות הראש על גיטין· רבינו אשר בן יחיאל
פרק הניזקין
דף מט.
שור רעהו אמר רחמנא ולא שור של הקדש, [מתחילת הפרק עד באמצע התוספות חסר, חבל חבל על דאבדין] שמעינן לה וא"כ שור רעהו ל"ל, וי"ל דמבור לא שמעינן מידי דע"כ גזירת הכתוב הוא ולא מטעם הקדש, דהא פיסול המוקדשין רעהו קרי' ביה, ומיהו תימא דהא כי יאכל קודש בתרומה כתיב ובתרומה לא שייך לפטור מזיק לגמרי דממון כהן הוא ומ"ש משאר ממונו, וי"ל נהי דמזיק תרומה חייב לשלם, מ"מ מהאי קרא דכתיב כי יאכל לא נפיק אלא מקרא אחרינא דהוי כגוזל חבירו ומזיקו, אבל קרא דכי יאכל בא לפטור מזיק התרומה שפטור לגמרי דאי הוה מחוייב בקרן מיחייב נמי בחומש, וקרן דמיחייב משום דלא גרע ממזיק חולין של חבירו הילכך ילפינן שפיר מקדש מהיקישא לפטור מזיק ההקדש לגמרי, והיינו דאי' בפ' השואל גבי האי מאן דגזיל חביצא דתמרי איש כי יאכל פרט למזיק דלא משלם חומשא, ואע"ג דמהאי קרא דרשינן לפטור מזיק לגמרי, מ"מ לא נפקא מינה אלא לחומש כדפרישית, ולא נצטרך לומר דמדרבנן משלם, ותימ' דהכא מייתי קרא דשור רעהו הו"ל לאתויי קרא דכי יאכל, י"ל משום דמתני' היא בפ' שור שנגח ד' וה' ניחא ליה בכל דוכתא לאתויי א"נ משום דמיניה שמעינן הא דאדם פטור לגמרי מקרן וחומש:
ור"ע סבר וכו', הקשה הר"ם אכתי איכא למיפרך מה להדיוט שיפה כחו בנזקי בור ואדם, ותירץ דכי היכא דרשב"ם דריש רעהו להחמיר על הקדש, ה"ג דריש מי שהמתה שלו משלם נזקי שור וחמור ולא כלים, בדבר שאין המתה שלו כגון כלי הקדש אפי' אכלים מחייב, ומאדם ליכא למיפרך דכיון דדריש רעהו להחמיר בהקדש מעתה לא דרשינן כי יאכל לפטור מחומש כדפ"ל:
ועוד מאי ק"ו להקדש, פירש"י הואיל ומן העידית דקאמר ר' עקיבא אניזק קאי ולאקולי אתא דיהיב ליה מזיק מזיבורית מאי ק"ו להקדש גריעותא הוא, וקשה לפירושו דאין זה גריעותא אלא לחומרא שר' ישמעאל פוטר לגמרי מזיק את ההקדש ור' עקיבא מחייב נזק שלם ולענין מיטב נמי חשיבותא הוא מאי דמשלם ממיטב ולא מן הגרוע ולא מן הזיבורית, ונר' דה"פ מאי ק"ו להקדש דלענין חיובי מזיק אהקדש לא קאמר אלא מקרא דרשב"ם נפקא, אלא לענין מיטב קאמר דלא הו"ל לר' עקיבא לאהדורי לר"י וק"ו להקדש כיון שגם ר"י היה מודה בכך אי לאו דפטר לגמרי: ע"ב.
ור"ש הוא דדריש וכו', ול"פ אלא היכא דאיכא נפקותא כגון גבי חובל בגד אלמנה, וגבי לא ירבה צריך למצוה נפקותא, ולא מיסתבר לומר דנ"מ בשוגג כיון דאדם מועד לעולם ושמא מהאי טעמא הוא דשיימינן בדמזיק:
מ"מ אמר' תורה ב"ח וכו', פי' ולא בעידית, והא מדאורייתא דינו בזיבורית, י"ל דהכי קאמר ר"ש מפני מה אמרה תורה דב"ח לא שקיל בעידית אלא בזיבורית ובינונית משום דתיקון רבנן דשקיל מיהא בבינונית:
מפני מה אמרה תורה כתובת אשה בזיבורית, ולא תקנו בבינונית משום חינא כמו בב"ח משום נעילת דלת:
וכי היכי דמפיק כו', פירש"י דמלתא אחריתי ולא טעמא דזיבורית הוא, ונראה שבא להחזיק טעם דזיבורית דלא תימא דע"כ יפו חכמים כח הנשים משום חינא שהרי תקנו לה כתובת, ולא תקנו לו כתובה אם הקניטתו עד שגירשה, א"כ לתקנו רבנן בינונית משום חינא:
משום חינא, פירש"י שיהיו האנשים נושאים חן בעיני הנשים וינשאו להם, וקשה דאמרינן לעיל יותר ממה שהאיש רוצה לישא האשה רוצה להנשא, ועוד אמרינן בפ' נערה קחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים, בשלמא בנו שפיר אלא בתו אי לא בעי לו מאי עביד לה, אלמא אדם מוצא לישא אשה טפי משהאשה מוצאה בעל, ועוד אמרינן בפ' אלמנה ניזונית, אלמנה בין מן הנשואין בין מן האירוסין מוכרת שלא בב"ד ומפרש בגמרא משום חינא, ומקשה כשם שמוכרת שלא בב"ד כך יורשי כתובה מוכרים שלא בב"ד ואי משום חינא יורשיה מאי חן איכא, ומשני כגון שירשתו בתה או אחותה, ולפירש"י מה לי בתה מה לי אחותה כך היא חפצה שבניה ימכרו שלא בב"ד כמו בנותיה, ונראה כפירש ר"ח משום חינא שיהיו הכל קופצים עליהם לישאנה מחמת שיפו כחו יהיה להן חן, והכי איתא בהדי' בירושלמי דפירק' בגמרא דאין נפרעי':
ממאן אילימא מיתמי לית ליה לר"מ אין נשרפין מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית, תימא מאי פריך רבא הא איהו גופיה קאמר לקמן דגבי יתמי אוקמוה רבנן אדאורייתא ור"מ סבר כתובת אשה מדאורייתא כדאיתא בפ' אע"פ, א"כ ה"ג גובה מן היתומים כמו שגובה מאביהן בבינונית, וי"ל דודאי גבי נזיקין וגבי שטר חוב שכתוב בו שבח שגובה מן העידית כמו שגובה מאביהם בבינונית ולא הפקיעו חכמים כחן וה"ה מן היתומים גובין כדינן, אבל כתובה לר"מ דמדאורייתא בעידית והפקיעו חכמים וגובה מן הבינונית לגבי יתומים ראוי שתרד מעלה אחת ותגבה מן הזיבורית, והא דפריך מי לית ליה לר"ם אין נפרעין וכו' דוקא אכתובה קא פריך, אבל בנזקים ודאי לית ליה אליבא דרבא כנ"ל:
ממאן אילימא מיתמי מאי אירי' כתובת אשה, והכא לא שייך לשנויי כדלעיל כתובת אשה איצטריכא ליה דה"ה כל מילי דהא קתני נזקין בעידית, (בריה שעבודא ניחא):
בקבלן . פירש"י ז"ל שהתפיסה בנו מטלטלי והיה מסרתו לידו בתורת קבלנות והחזירן לבנו, ותימא והא אמרינן בפ' גט פשוט דהיכא דנשא ונתן ביד אין למלוה על הלוה ואפי' לית ליה נכסי ללוה משתעבד, וי"ל היינו דוקא היכא שלקח מיד המלוה ונתן ללוה, ומיהו משמע התם דבלשון תליא, ושמא תרווייהו בעינן לשון קבלנות והתפסת מטלטלי, ול"נ דוקא היכא שמוציא המלוה מעות מידו על נאמנות הערב די לו בלשון קבלנות ולא בעי התפסת מטלטלי, אבל הכא דאין כאן אלא שעבוד בעלמא צריך התפסת מטלטלים:
אלא למ"ד יש לו משתעבד וכו', והכא מיירי בדלית ליה דאי אית ליה נזקים אמאי בעידית כיון שיש מעות ליתומים, ואפי' איירי בקטנים דלא מצי ערב לאשתעויי דינא בהדייהו, מ"מ לא היה להם לגבות כי אם מן הזיבורית כיון דאית להו נכסי ליתמי וראויים לפרוע אלא שהם קטנים:
דף נ.
מצוה הוא דעבד ולא מידי חסרת, תרתי בעינן ואם נעשה ערב לאחר נישואין דלאו מצוה עבד אע"ג דלא חסרה משתעבד, וכן אם נעשה ערב לנצ"ב בשעת נישואין דחסרה אע"ג דמצוה עבד משתעבד:
פחות שבכלים, אפי' למ"ד שליח ב"ד נכנס, מ"מ אינו נוטל אלא מה שב"ה נותן לו, ואע"ג דכל מטלטלי כעידית חשיבי כדאמרינן בפ"ק דבב"ק כל מילי וכו', דמ"מ בדעתו תלה הכתוב וה"ה לענין קרקע, והכי איתא בירושלמי דקאמר והאיש וכו' עד כדון משכונו, קרקעו, למד ממשכונו מה משכונו בבינונית אף קרקעו בבינונית, ונר' דבינונית דנקט לאו מקרא אלא משום דמדרבנן כך הוא ואע"ג דגבי מטלטלי לא שייך בינונית אגב קרקע נקטיה:
כיון דדיניה מדאורייתא בעידית אפי' מיתמי נמי, משמע הכא דסבר רבא שעבודא דאורייתא דאי מדרבנן אע"ג דמיניה דידיה דיניה מדאורייתא בעידית, מיתמי יהא בזיבורית כיון דמדאורייתא לא גבי כלל, והא דשלהי ב"ב הוא רבה דקסבר לאו דאורייתא מדמייתי עלה ההיא דגבו מעות דהוי רבה דפליג רב נחמן בפ' יש נוחלין ופ' שור שנגח ד' וה', ומר ומרא ואביי דסברי מיתמי בזיבורית צ"ל דסברי שעבודא לאו דאורייתא דאי לאו הכי מאי טעמא אפקעוה רבנן, א"נ לא פלוג ביתמי:
ולרבא הא תני אברם הוזאה אין נפרעין מנכסי יתומים וכו', ממתני' לא מצי לאותובי דמצי לאוקמי בכתובת אשה וב"ח:
מאי עידית שפאי עידית, פירש"י כגון דלאחר הלואה קפצה מלפניו כגון שנטלוה מסיקי' או שטפה נהר, והזיק ציבורית גובה מן העידית, פירש"י עידי עידית, שפאי עידית גובה מן הבינונית ולא מן העידית ובדין היא דנדחייה אצל דבורית כיון דאזל ליה דינא אלא מפני תיקון העולם, וקשה לר"ת דמאי עידית שפאי עידית משמע שבא לסתור דהא דבעינן לומר דכתיבה עידית בשטרא דלפירש"י הול"ל הב"ע בשפאי עידית ועוד עידי עידית מאן דכר שמיה, ושר מה שפירש"י ואם נתקלקל עידית לא יגבה מן העידית הנשארת, א"כ הורעת כחן של נזיקין אצל בינונית, ומפר"ת מאי עידית שפאי עידית כמו ובכל שפאים מרעיתם דרך שדות שאצל הנהר שהם טובים, וסוף השרה שעל שפת הנהר עומד למרעה בהמות, וגרועה מזיבורית מפני שהנהר שוטף תמיד מה שזורעים שם, ואפי' הם עידית דקתני ברייתא ה"ק ואפי' הם שפאי עידית גובה הימנה אע"ג דגרועה מהזיבורית, וכרבא דאמר הזיק זיבורית גובה מן העידית, הזיק שפאי עידית שהעמיד שם בהמות לרעות נובח מן הבינונית דהוה כב"ח אעפ"י שהעמיד שלא מדעת הבעלים, דלהכי קיימי לרעות שם בהמות של כל אדם והבעלים נוטלין שכר, ולהכי לא קתני הזיק שפאי עידית דאפי' הוליך שם בהמות שלא ברעות בעלים לא מיקרי מזיק אלא כיורד ברשות בעלים דמי והוי כב"ח ודינו בבינונית וגבי יתמי אוקמיה רבנן אדאורייתא, ואלעזר ניוותאי קאי דמדאורייתא דרכן להוציא פחות שבכלים, וה"ה זיבורי זיבורית לכך לא יפרעו מן היתומים כי אם שפאי עידית, ובפר"ח כתוב הזיק שפאי עידית:
אין נפרעים מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית, בב"ח ניחא דלא שייך נעילת דלת כדאמרינן בגמרא דלא מסיק אדעתיה דמלוה דמית לוה, אבל נזיקים תימ' כיון דדינו מדאורייתא בעידית אמאי אפקעוה רבנן דינו משל יתמי, וי"ל דסבר לה כמ"ד שעבודא לאו דאורייתא דמן הדין לא היה גובה כלל, א"נ לא פלוג רבנן בין ב"ח לנזקין: ע"ב.
יתומים שאמרו גדולים ואצ"ל קטנים בין לשבועה בין לזיבורית, ותימ' שבועה היכי משכחת לה בקטנים לרב אסי דאמר בפ' שום היתומים אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים אלא א"כ רבית אוכלת בהם, בשלמא זיבורית משכחת לה בשחייב מודה ומת לרב דאמר משום צררי אבל שבועה ליכא, ומ"מ למאי דמפר"ת הא דאמרינן אסור לעשות שותפות עם העכו"ם שמא יתחייב לו שבועה אם נתחייב מותר לקבלה ממנו כדי להציל מידו, דלא אסר אלא שותפות, ולא ישמע דמייתי אסמכתא בעלמא הוא דקרא בישראל איירי איכא לאוקמיה בשטר שיש בו רבית ובעכו"ם שקבל עליו לדון בדיני ישראל לענין השבועה, אבל לפי מה שפרשב"ם דאסור לקבל ממנו שבועה מק"ו משותפות קשה, ואין לומר דנקט שבועה משום גדולים מדפריך תלמודא ודילמא ה"מ לענין שבועה אלמא דבקטנים נמי שייך שבועה, וי"ל דמיירי בגר תושב שקבל עליו שלא לעבוד ע"ז א"נ לכתובה וכדאמר ר' יוחנן נזקקין:
אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין אפי' הם זיבורית, ותימ' למ"ד שעבודא לאו דאורייתא מאי מפני תיקון העולם דאורייתא הוא דאינו נפרע אלא ממה שנמצא תחת ידו, ואפי' לס"ד שעבודא דאורייתא, מ"מ מן התורה ב"ח דינו בזיבורית, וי"ל דה"ק דבדין הוא שיגבה בכל מקום בבינונית משום נעילת דלת, אלא דהכא הניחו משום תיקון העולם:
תנו מאתים זוז וכו', ודוקא בכי ה"ג שהוליך ומוסיף, אבל אם הוא נותן בשוה אפי' בלא אחריות נמי כל הקודם בשטר זכה מדלא אמר תנו שש מאות לפ' ופ' ופ', והא דתני תוספות באחרון ולא בראשון לרבותא נקטיה דאפ"ה כל הקודם בשטר זכה אלא בין רב ובין מעט יחלקו לט' חלקים בעל ר' נוטל שנים ובעל ש' נוטל ג', ובעל ת' ד', וכן אם יצא עליהם שמ"ח גובה מכל אחד כפ"ח כדאשכחן נכי בכור שנוטל פי שנים ז אף על נב דקמא בינונית, תימא מה ס"ד דמקשה דלא ספ' אין נפסד אלא אחרון, דרישא דקתני גובה מכולם ע"כ צריך לפרש דנפסדים כולם דהתם פשיטא דבינונית קא שקיל, וי"ל דהתם מאי שייך לומר לשין גובה דמאיזה מהם שיראה גובה, אבל הכא שאינו יכול לגבות אלא מן האחרון לא משמע ליה לפרושי אין נפסד אלא אחרון:
ש"מ עבוד רבנן תקנתא, אעפ"י שיש לחלק בין שאר מתנה למתנת ש"מ דלא מסיק אדעתיה דמיית ויהיב כל נכסיו כדאמרינן דלא מסיק מלוה דעתיה דמיית לוח ואין כאן נעילת דלת לא מסתברא ליה לחלק, א"נ הכא במתנה במקצת דהויא כמתנת בריא:
הב"ע בב"ח, מכאן משמע דב"ח מאוחר שקדם וגבה, מה שגבה לא גבה דקתני יצא עליו שטר חיב, וכן הלכה במקרקעי:
והא כל הקודם בשטר קאמר, אי במתנה איירי ניחא ליה דדרך הוא לכתוב שטר על המתנה שנתן, אבל אם צוה לפרוע בחובו אין דרך לכתוב שטר על זה:
והא מזון האשה והבנות, מאשה קא פריך אבל מבנות ל"ק מידי דאע"ג דכתיבי כיון דלא היו בעולם בשעת כתיבה לא מהניא כתיבה כדפירש"י נכי שבה, או א"נ בנות נמי מי לא עסקינן דהוו בשעת כתיבה כגון נרשת ואהדרה כדלקמן:
כתובים הם אצל בני חורין, והכא לא מצי לשנויי אימר צררי אתפסה, דדוקא לקמן בשקנו מידו חיישינן לצררי וטעמא דהכא לא מצי למימר לקמן כיון דמיירי בקנו מידו:
איבעיא להו לר' חנינא קצובים וכתובים בעי, דאיכא למימר דאתא לאוסופי אטעמא דר"י, אבל לר"י שלא הזכיר כי אם כתובים פשיטא ליה דלא בעי קצובים:
דף נא.
או דילמא קצובין אעפ"י שאין כתובין, פירש"י דסבר מלוה על פה גובה ממשעבדי, ואין נראה דבהדיא תנן פ' גט פשוט דגובה מנכסים בני חורין, ומפר"ת דמלוה ע"פ שאני כדאמרינן מאן דיזיף בצנעה יזיף, אבל לשאר מילי דקצבה כגון פסק לזון את בתה הוי כמכר דאמרי' המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים דמאן דזבין בפרהסיא זבין:
והא פרנסה דמיקץ קייצי, מכאן ראי' למה שפר"ח דהא דאמר שמואל בפרק מציאת האשה לפרנסה שמין באב לא ליפות כחה לתת לה יותר מעישור נכסים, אלא לפחות דוקא כדאמרינן מעשה ונתן לה רבי מי"ב בנכסים:
בשקנו מידו, פירש"י דהוו ככתובים דסתם קנין לכתיבה עומד, וקשה דא"כ מאי פריך א"ה בנות נמי הא לא בהם כתיבה כדפרישית לעיל, וי"ל דקנין עדיף טפי מכתיבה:
אלא בתו כיון דבתנאי ב"ד קאכלה אימר צררי אתפסה, לענין משעבדי חיישינן במזונות לצררי טפי מבכתובה, דבכתובה נפרעת בשבועה מנכסים משועבדים שגם היא בעלת חוב ומשום חששא דצררי לא תפסיד חובה שהוא מוקדם. אבל לתנין מזוני בעיא שבועה, אבל בלא מזוני גביא בלא שבועה כדתנן בפ' ב' דייני גזירות מי שהלך למ"ה ואשתו תובעת מזונות חנן אומר תשבע בסוף ולא תשבע בתחלה:
אימא צררי אתפסה, אע"ג דאמרינן בפ' ב' דייני גזירות צררי לקטנה לא מתפיס, ה"מ לגבות מבני חרי אבל ממשעבדי חיישינן טפי:
אלמא משום דלא קדים הוא, פירש"י ולאו משום קצובים וכתובים וכו', וקשה כי קא משני תנאי היא לא הוי ר' נתן לא כמר ולא כמר, ונראה דלעולא קא פריך ולמפשט מהכא דלר' חנינא קצובין אעפ"י שאין כתובין אמר, דבזמן שקדם שבחו של ראשון היינו קצובין ולא כתובין דכתיבה לא מהניא כדפ"ל אע"ג שכבר בא השבח כיון דבשעת כתיבה לא היה וק"ל:
וכי מה תיקון העולם יש בזה, פירש"י ז"ל אף בלא תיקון העולם אין לו לגבות ממשעבדי עבדי כיון דאין קצובין, וקשה דהא ר' חנינא מפרש מתני' דקתני מפני תיקון העולם לפי שאין קצובין, ונראה דה"ק קא תלית טעמא דתיקון העולם בכתיבה מה תיקון העולם יש בזה, ואפי' היו כתובים לא גבי ממשעבדי שאין תיקון העולם תלוי בכתיבה אלא בקצובה:
שוורים מנתחי מהדדי, ותימא ה"ד אם ראה שמצא שנים אפי' בשוורים איכא בריא, ואם לא ראה אפי' בכיסין הוי שמא, ועוד ליפטר במינו דאי בעי שתיק, וי"ל דמיירי כשראהו מרחוק וראה שמצא אבידתו אך לא ידע המנין וטען מתניא בוודאי שראה שמצא אבידתו הלכך בכיסין דלא מנתקי הוי טענת בריא על שניהם, אבל בשוורי הוי טענת שמא:
כיסין לא מנתחי מהדדי, אפי' לר' מאיר דאמר בפ"ק דמס' י"ט כיסין זימנין דמיעכל קטרייהו, היינו משום דאיכא הוכחה שהניח מאתים ולא מצא אלא מנה, אבל הכא ליכא הוכחה:
תנ"ה , רש"י ז"ל ל"ג ליה ופי' דהך סיפא ר' יצחק אמרה וגריס הכי ב' שוורים קשורים מצאת לי והלה אומר מצאתי והחזרתי לך אחד מהם אמרינן ה"ז נשבע, וקשה דלהימניה במגו דאי בעי אמר לא מצאתי אלא אחד, ועוד כי פריך לר' יצחק ממתני' ומשני הוא דאמר כר"א בן יעקב ומסקנא לא קאי, ור"א בן יעקב מיירי בטענו גדול ולא שייך תיקון העולם א"כ ר' יצחק דאמר כמאן, הלכך נראה דגריס ליה הכי, תנ"ה ב' שוורים קשורים מצאת לי והלה אומר לא מצאתי אלא אחד אינו נשבע, ב' כיסין קשורין מצאת לי והלה אומר מצאתי והחזרתי לך אחד ה"ז נשבע היינו סייעתא, דלא מצאתי אלא אחד נמי חייב מדלא מיפטר גבי החזרתי לך במגו, והא דנקט בברייתא רבותא נקט דלא מיפטר בלא שבועה במגו דמצי טעין טענה מעליא לא מצאתי אלא א' קמ"ל איערומי מערים סבר אי אמינא לא מצאתי אלא א' בעי אשתבועי אימא החזרתי מפטרנה, וכה"ג אמרינן בפ"ק דב"מ אע"ג דברייתא מסייעא לר' יצחק פריך ליה ממתני' משום דלא שביק מתני' מקמיה ועביד כברייתא ומשני הוא דאמר כר"א בן יעקב שהוא קב ונקי, ולבסוף דלא קאי סמיך אברייתא: ע"ב.
ורבי אליעזר בן יעקב לית ליה משיב אבידה פטור, פירש"י ז"ל דמכח מתניתין פריך, וקשה אמאי לא נקט מתני' דלעיל, ועוד דהא שני כבר הוא דאמר כראב"י ולא מסתבר כמתני', ולא עוד דבפ"ק דב"מ גבי סלעין דנרים דפריך נמי הכי והתם לא שייכא מתני', הלכך נראה דפריך הכא במגו יש לו ליפטר מן התורה:
אלא בדרבה קמיפלגי, פירש"י לעולם בטענו קטן ודקשיא לך אין נשבעין על טענת קטן, היינו כשבא מכח עצמו דכתיב כי יתן איש ואין נתינת קטן כלום, אבל בא בטענת אביו חשובה היא, וקשיא לן שעיקר התירוץ חסר מן הספר, ועוד דבהגוזל קמא ממעט נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול דהיינו בא בטענת אביו, ונ"ל דקאי אהא מאי קטן גדול ולא תימא משום דבשעת נתינה אינם שוין כא', מהאי טעמא נמי ממעטינן כשהוא גדול ותבעו כשהוא קטן דהיא טענת אחרים והודאת עצמו אלא משום דמעיז בבנו קרי ליה טענת עצמו, ואע"ג דראב"י סבר דבבנו נמי אינו מעיז ה"ק להו לרבנן פעמים שאדם נשבע על מה שאתם חושבים טענת עצמו, דלדידי אין מעיז בבנו טענת אחרים הוא והשתא לא קאי הא דר' יצחק סבר כראב"י, וי"מ דאפי' המסקנא נמי ר' יצחק כראב"י, דנהי דראב"י סבר בבנו נמי אינו מעיז וליכא מגו, מ"מ הדבר ידוע שרגילות הוא להעיז בבנו יותר מאביו ואם איתא דראב"י אית ליה תיקון העולם לפטרו משבועה מפני תיקון העולם פן יבוא להעיז ולכפור בו כיון שרגילות הוא שיעיז בבנו יותר מבאביו, אלא ודאי לית ליה מפני תיקון העולם במציאה, והשתא ניחא דלמאי דפריך מעיקרא ולפי המסקנא לא מתוקם דר' יצחק כראב"י הא אפשר לפרושי דברי ר' אליעזר בן יעקב אלו כפי המסקנא:
מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע, לא אתא לפרושי טעמא דליכא מאן דדריש טעמא דקראי אלא ר"ש, אלא ה"פ אמאי לא אמרינן דנאמן בלא שבועה מתוך שהיה יכול לכפור והיה פטור בלא שבועה, או נילף מכאן לעלמא דלא אמרינן מגו, ומשני דלאו מגו הוא דחזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו הלכך נאמן כשכופר הכל, אבל מודה במקצת אינו מעיז דאישתמוטי קא מישתמיט, א"כ מאי קאמר הכא אבל בבנו מעיז ומדלא העיז משיב אבידה הוא ולהכי אפי' מודה במקצת פטור אדרבה כיון דבבנו מעיז אפי' כופר הכל לחייב דהאי דפטרינן כופר הכל היינו משום דחזקה אין אדם מעיז אבל היכא שיכול להעיז אפי' כופר הכל חייב כמו מודה במקצת, אלא ודאי אפי' במקום שיכול להעיז כופר הכל פטור, ותימא כופר הכל מ"ל דפטור מ"ה אי משום דכתיב כי הוא זה דמשמע מודה במקצת דילמא כ"ש כופר הכל, ואין לומר דילפינן מעד אחד דקם לשבועה ואי כופר הכל חייב עד א' למה לי, דדילמא איצטריך למימר עד א' לחייבו שבועה היכא דזה אינו יודע שחייב לו ואינו תובעו אלא מפי העד, א"ג לטענה פחותה משתי כסף דמודה מקצת פטור ועד א' מחייבו שבועה כדאיתא בפ' שבועת הדיינים, וי"ל דגזירת הכתוב הוא דבעינן דוקא כי הוא זה ולא כופר הכל, ובפ' ב' אוחזים כתיב הוא וכתיב זה חד להודאה במקצת, ועי"ל דאין ללמוד כופר הכל ממודה במקצת דדין הוא להשבע מודה במקצת דכיון דמודה דיש לו חיוב ממון עליו אגב הממון נגלגל עליו שבועה דעין גלגול שבועה, אבל כופר הכל נסתלק ממנו לגמרי:
חזקה אין אדם מעיז פניו בפני ב"ח, הק' רבי' דבפרק שבועת הדיינים אמרינן אין אדם תובע אלא א"כ יש לו ומטעם זה משביעים אותו שבועת היסת, ופרכינן אדרבה אין אדם מעיז פניו וכו' ומשני אשתמוטי קא משתמיט, וי"ל חזקה דהתם עדיפא טפי דהתם נמי הרי הודה במקצת דבדין קא תבע, וחזקת דהכא אינה אלא לבטל המגו שאינו נאמן מתוך שהיה יכול לכפור הכל דאין אדם מעיז פניו ובטעם כל דהו מבטלינן המגו, א"נ חזקה דהתם אמרו בדורות אחרונים שראו שהיו פרוצין לכפור ותקנו שבועת היסת מכח חזקה זו:
בכולהו בעי דלודי ליה, ה"פ דלא תימא כי היכי דאינו יכול לכפור הכל, כמו כן יהא נאמן באותו מקצת שהוא כופר שלא היה יכול להעיז ולכפור אם היה חייב לו, בכולי בעי דלודי ואין זה העזת פנים והאי דלא מודה וכו' שכמו שאינו יכול לכפור הכל משום דאין אדם מעיז פניו כמו כן אינו יכול עתה להודות בכל לפי שאין לו לפרוע, ורמא רחמנא שבועה עליה כי היכי דלודי, ותימה מאחר שאינו חשוד לכפור אלא מתכוין לדחותו עד שיהיה לו לפרוע מה עסק לשבועה זו הלא בודאי יפרע כשיהיו לו המעות, וי"ל מקום דאיכא למיחש כיון דהתחיל לכפור ויצא מב"ד זכאי הואיל ונדחה ידחה ולא יפרע עוד:
דף נב.
אתם ולא שותפין וכו', זו ואצ"ל זו קתני שותפים שיש להם חלק בגוף, אריסים אין להם חלק אלא בפירות, אפוטרופסים אפילו בפירות אין להם חלק, ואצ"ל התורם שאינו שלו:
כאן להאכיל כאן להניח, פירש"י להניח עד שיהיו גדולים, ולישנא לא משמע הכי, ונ"ל שאין להם רשות לתרום אלא לצורך אכילת היתומים דבזה הפקירו ממון היתומים ונתנוהו לאפוטרופוס, אבל שלא לצורך אכילתם אין תרומתן תרומה, ואם ימכרנו יודע לקונה שהוא טבל ושאין לו רשות לתרום:
וצריך לחשוב עמהם באחרונה, פירש"י עושה חשבון וגם ישבע, ולא משמע דפליגי ר' ורשב"ג בפלוגתא דא"ש ורבנן, ונ"ל דדוקא בחשבון פליגי דר' סבר כיון שצריך חשבון לאחרונה ישים לבו לדקדק בכל ענינים אפילו אם אין לו לישבע:
ואין האפטרופוס רשאי להוציא עבדים לחירות, פירש"י שאין גופן קנוי להם, ולא נהיר' כי מוכרים אותם לאחרים היאך מוציאין אותם לחירות והלא לא באו אלא מכח אפוטרופס' הלכך נ"ל כדפ"ל משום חשד שלא יאמרו שמזלזלין בהם:
יהיב זוזי יתמי אפירי לא יהיה כח הדיוט חמור מכח הקדש, פי' ויכולים היתומים לחזור בהם מידי דהוה אהקדש, ותימה והא הקדש כה"ג אינו יכול לחזור בו דאיכא מי שפרע בהדיוט כדקאמר בפ"ק דקידושין גבי פדאו כמר וי"ל גבי הקדש ודאי גנאי למימר נשרפו חיטיך בעליה, ותימה ואם אית' דנשרפו יחזרו בהם היתומים כמו בזול, וי"ל דהתם הפירות בעין וירא לומר קחו פירותיכם, אבל אם נשרפו הפירות לא רצו לגרוע כבר כח המוכר, ומסתבר דאי קיימי ברשות יתמי לחודה אי אייקר קיימי גם ברשותם לשריפה, ותימא לעיל דאמרינן משוך פירי מיתמי אייקר היינו דרב חנילאי בר אידי והדרי יתמי הא רעה היא להם דאתא למימר להו לקוחות נשרפו חיטכם בעליה, וי"ל דהתם נעשות הלקוחות ש"ש כיון דקודם דאייקר היו ברשותם ויכולים לאוכלם ולעשות בהם כל צרכם, מידי דהוה אהא דאמרינן בפ' האומנים הלוקח כלי מבית האומן לשגרו לבית חמיו ונאנס בהליכה חייב בחזר' פטור מפני שהוא כנושא שכר, פי' אפי' בחזרה חייב כנושא שכר הואיל ונהנה מהנה: ע"ב.
לכרגא, פירש"י כרגא דיתמי, הא לשאר צרכי יתומים בעי אכרזתא, וקשה דפ' שום היתומים כי פריך לרב אסי דאמר אין נזקקין לנכסי יתומים ממתניתין דשום היתומים לוקמי לשאר צרכי יתומים בר מב"ה, הלכך נראה דלכל צרכי יתומים מזבנינן בלא אכרזתא בכרגא וקבורה ומזוני דאשה ובנות:
לקבורה, פי' אם לוו לצורך קבורה מוכרין בלא אכרזתא לפירעון, דפשיטא דאין ממתינין לקבורת המת עד דשלמו ימי אכרזתא:
והלכתא מסלקינן, כת"ק כיון דמפסיד מסלקינן ליה גם משבעינן ליה:
הלכה כאבא שאול, אר"ת דכך הלכה אע"ג דקיי"ל משנת ראב"י קב ונקי כיון דאמוראי פסקי דלא כוותיה לית הלכתא כוותיה, ואע"ג דקתני ברייתא והלכה כדבריו אין למדין הלכה מפי התלמוד וכן מוכח בפ' הכותב דמוקי פלוגתא דר"ש ורבנן בפלוגתא דאבא שאול ורבנן ובכולהו אוקימתות דהתם ר"ש אליבא דהלכתא, ואומר הר' חיים דלא מחוייב אפוטרופוס לישבע אלא שלא עכב משלהם, אבל לא משתבע דלא פשע דאפי' פשע פטור כדאמרינן בפ' שור שנגח ד' וה' גבי שור של יתומים שנגח שגובה מעליית יתומים דאי מעליית אפוטרופוס ממנעי ולא עבדי, ור' יוסי בר חנינא נמי דאמר מעליית אפוטרופוס הא קאמר דחוזרין ונפרעין מן היתומים לכי גדלו אלמא אע"פ שפשע האפוטרופוס בשמירת שור לא משלם, והר' יוסי ב"ר שמואל מוורודוס היה מדקדק דאפשיעה נמי חייב מהא דאמרינן בפ' המפקיד גבי תורא דלא חו"ל ככי ושיני נימא ליה לאפוטרופוס זיל שלים, אמר אנא לבקרא מסרתיו, משמע הא לאו הכי חייב דאלמא חייב נמי אם פשע, וההיא דפ' שור שנגח דלא מחייב בפשיעה, שאני התם שלא העמידוהו לריוח יתומים אלא לתקנתם דשאר אינשי דלא ליתזקו, אם יש לו להתחייב בפשיעה ממנע ולא עביד, אבל אפוטרופוס שהוא ממונה לריוח יתומים לא ממנעי אי משום דעביד ליה אבוהון נייח נפקא או משום מצוה וגם דנפק עליה קלא דאיניש מהימנא הוא אף אם יש לו להתחייב בפשיעה, אע"פ שהוא נמנע בשביל השבועה הא אמרינן בירושלמי אדם מבריה עצמו מן השבועה ואין אדם מבריה עצמו מן התשלומין לפי שאין ארם שישביעוהו בחנם, אבל נראה להם דין שישלם מה שפשע בשלהם, ומסתבר אע"ג דמחייב אפוטרופא אפשיעה אין לנו לחייבו שבועה על כך כל כמה דלא ידעי' אם נאבד ליתומים דבר, דנהי נמי דמשבעינן שלא עיכב משלהם כלום, לגניבה ואבידה לא חיישינן ואין לנו להשביע על דבר זה שלא בטענה, ובמינוהו אבי יתומים פסק רי"ף נהי דלא משבעינן ליה בטענת שמא, אי טעני יתמי עליה טענת בריא לכי גדלו משבעינן ליה:
קם ליה בדרבה מיניה, ואע"ג דלמ"ד היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק מחייבי' ליה לקמן שלא כדין משום שלא יהא כל אחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו, א"כ אע"ג דקם ליה בדרבה מיניה ניחייביה, י"ל דלא דמי דהתם משום דלא יהא כל אחד הולך וכו' עשו היזק שאינו ניכר כניכר אבל הכא דאפי' היזק ניכר פטור לא שייך לחיוביה משום שאינו וכו', ותימא מ"ש מהא דאמרינן בריש אלו נערות מודה ר' נחוניא בן הקנה בגונב חלבו של חבירו ואכלו שהוא חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבוא לידי איסור חלב, וי"ל דקסבר שמואל דהגבהה צורך ניסוך הוא יותר מהגבהה צורך אכילה כדקאמר התם דאי בעי גחין ליה ואכיל, אבל ניסוך א"א בלא הגבהה כדקאמר נמי ר' אבין התם גבי שבת זרק חץ מתחלת ד' לסוף ד' וקרע שיראין בהליכתו פטור שעקירה צורך הנחה היא משום דא"א להנחה בלא עקירה, ה"נ קסבר שמואל דא"א לניסוך בלא הגבהה, דהא דאמר בע"ז דשכשוך בעלמא אסור היינו מדרבנן וניסוך דרבנן לא גזרו לחיובה, ולא כאידך לישנא דהתם דמחלק בין גונב חלבו של חבירו לזורק חץ משום דזורק חץ אי בעי לאהדורי לא מצי מהדר הכא מצי מהדר, דא"כ מהאי טעמא נמי נחייב גבי ניסוך כיון דמצי מהדר, ורב ורבי ירמיה דשמעתין דאמרי משעת הגבהה קניא וכו' סברי כההיא לישנא, א"נ קסברי דאפשר לניסוך בלא הגבהה ולא דמי לעקירה והנחה דשבת, ועי"ל דאפי' לא הוי הגבהה צורך ניסוך לא דמי לגונב חלב היינו טעמא דשמואל דפטר מ"ד אגזל תרומת ונטמאת חמץ ועבר עליו הפסח דאומר לו הרי שלך לפניך ואע"ג דהתם ממילא והכא בידים כיון דבשעת הגבהה לא מחייב אפי' לאחר ניסוך משום דאומר לו הרי שלך לפניך אשעת ניסוך לא מחייב דקלב"מ והו"ל כאילו אתי האיסור ממילא ולא דמי לגונב חלב ואכלו דליתיה לקמן הלכך מחייב אשעת גניבה, ורב ור' ירמיה סברי כיון דמשעת הגבהה התחיל החיוב יש לחייבו משעת הגבהה על כל מה שיעשה בידים אח"כ אע"ג דקלב"מ בההיא שעתא:
דף נג:
בדאורייתא קניס וכו', ותימא והא מתני' ר' יהודה היא וקתני הכהנים שפגלו במקדש מזידין חייבים שוגגין פטורין, וי"ל אי הוה קנסינן שוגג לגבי כהנים חיישינן דלמא ממנעי ולא עבדי עבודה:
דף נד.
וקא משלם מידי דחזי ליה בימי טומאתו, ותימא והלא נעשית התשלומין תרומה ותו לא חזי בימי טומאתו וא"כ מה ריוח יש לכהן, ופי' רבי' יוסי ב"א שוגג ומזיד אאכילה קאי והשתא ניחא דבמזיד אין התשלומין תרומה, אבל קשה לפי' אי אכל במזיד אמאי משלם חולין טהורין גזלן בעלמא הוא ואפי' סובין משלם, ועוד אי שוגג ומזיד אאכילה קאי אבל אתשלומין לעולם במזיד, אמאי קאמר גברא לשלומי קא מכוין, היינו מכוין לשלומי כהוגן, ועוד מדק' ליה דר"מ אדר"מ אדרבה ר' מאיר לטעמיה דבדאורייתא לא קניס ואכילת מזיד דאורייתא, ורש"י תי' קושיא זו ופי' דנהי ודאי שנעשו התשלומין תרומה טמאה מ"מ התשלומין היו ראוין לזה האיש קודם שישלם ממה שהיתה ראויה התרומה שאכל גבי כהן:
דם שנטמא וזרקו וכו', ותימא מה קשיא ליה לר' מאיר הא ברייתא היא בפ' הקומץ רבה, וי"ל דסמיך אסתם מתני' דכיצד צולין דתנן פסח שנזרק דמו ואח"כ נודע, הא נודע ואח"כ נזרק לא, ופריך עליה ממתני' דקתני על מה הציץ מרצה על הדם שנטמא בין בשונג בין במזיד, ומשני עלה רבינא ור"ש, רבינא קאמר דשוגג ומזיד אטומאה קאי אבל זריקה בשוגג אין במזיד לא, ור' שילא משני דקאי אזריקה אבל טומאה בשוגג אין במזיד לא, וכה"ג פריך ומשני בפרק דזבחים מהך ברייתא על ההיא דעל מה הציץ מרצה, והא דלא מייתי הכא סתם מתני' דפסחים ניחא ליה לאתויי מתני' דמפרש טפי וסמיך אהאי סתמא, והך קושיא לרבינא דמפרש דשוגג אזריקה קאי דלר' שילא דמפרש אטומאה קאי לא קשיא מידי דטומאה דאורייתא היא: ע"ב.
אמר אביי כל שבידו נאמן, הק' ר"ת דבפרק האומר פליג אביי ורבא באשתו שזינתה בעד א' והלה שותק ומשמע התם דתרווייהו מודו באומר לו עד א' נטמאו טהרותיך והלה שותק דנאמן, וכן אמר לו עד א' אכלת חלב אע"ג דאין בידו, ומרבא נמי קשה דאע"ג דנאמן ליה הכא כשאין בידו היינו משום שהיה תחלה בידו, אבל היכא שלא היה בידו מעולם לא, ואר"ת דהכא מיירי במכחישו או אומר איני יודע, אבל התם כששותק דכהודאה דמיא, וכן מוכח בפרק האשה רבה דבעי למפשט מינה דעד א' נאמן באיסורין וקאמר דלמא שאני הכא משום דאי שתיק ושתיקה כהודאה דמיא, וגבי אשתו שזינתה פליגי לאביי נמי בשותק ומהני לאביי בעד אחר כשר דלאו גזלנא הוא ולרבא אין דבר שבערוה פחות מב' אא"כ מתימן עליה כבי תרי, אבל מכחישו ואומר איני יודע אפי' מהימן עליה כבי תרי לא מהימן, דדוקא בשותק פליגי דמשום שתיקתו משמע דמודה דדברים ניכרים הוא דחזא, ומתוך כך אמר ר"ת דאדם המטהר יין לחבירו אי אשכחיה וא"ל בזימנא קמייתא מהימן כרבא אפי' אם מכחישו כיון דהיה בידו, אבל אי לא א"ל בזימנא קמייתא או אחר דלאו בידו לא מהימן אי מכחישו או אומר איני יודע, ואי שתיק מהימן, וכגון שאומר לו נטמאו טהרותיך בפניך או ידעת רגלים לדבר דומיא דאכלת חלב דכיון דא"ל שהוא יודע בדבר ושתק ודאי הך שתיקה כהודאה דמיא, אבל בענין אחר האי דשתק משום דלא ידע, וכן עובדא מההוא סמיא שא"ל העד שהוא ידע רגלים לדבר, ואפ"ה קאמר רבא דוקא דמהימן עליה כבי תרי דאין דבר שבערוה פחות מב' כיון שאין הבעל יודע ידיעה ודאית, וריצב"א היה אומר דאפי' היכא דיש לו לידע אם שתק מעיקרא ולבסוף צוח ומכחישו אם נותן לו אמתלא לדבריו דמה ששתק מעיקרא לא בשביל שהודה אלא מתיישב ומחשב בדבר לדעת אם העד אומר אמת אם לאו, הך שתיקה לאו כהודאה דמיא כיון שיש לתלות השתיקה דלא להודות שתק, וכן ההיא דאמרינן בפ' המפקיד גבי גזלתי אחד מכם ואיני יודע איזהו כל אחד אומר אותי גזל ומוקי לה כגון ששתק בשעה שכולם תובעים אותו ולא הויא שתיקה כהודאה משום דמימר אמר אכל חד וחד דילמא האי הוא:
כהן גדול ביום הכיפורים יוכיח דכי אמר פיגול נאמן דתנן בפ' הקומץ דבה דאם פיגל בעבודה הוי פיגול, והאי פיגול לאו דוקא דהא שמעינן ליה לר' יוסי בזבחים בפ' ב"ש דאין פיגול בדבר הנעשה בפנים דיליף משלמים, ומיהו מודה ר' יוסי דפסול מיהא הוי כדאשכחן בספ"ק דזבחים דלר"ש דאמר כל שאינו על המזבח החיצון כשלמים אין חייבים עליה משום פיגול, ואר"י אמר ר' חנינא מודה היה לפסול מק"ו:
א"ל ס"ת ביד מי א"ל ביד לוקה, הא אם ביד הלבלר היה נאמן אף להפסיד ס"ת והיינו כאביי דאמר כל שבידו נאמן, ולא כפירש"י שפירש למעלה גבי טהרות וזבחים דנאמן משום דבידו לטמאן ולפגלן והכא אין ביד הלבלר לפוסלה אחר שכבר נכתבה ועוד אין זה מגו טוב שיהא נאמן לומר נטמאו משום דבידם לטמאן, דאם היה מטמאן במזיד היה חייב לשלם, אלא אביי ס"ל דכל זמן שהוא בידו נקרא הוא בעליו ונאמן, ורבא ס"ל אפי' אחר שיצא מתחת ידו חייב לשלם, אלא אביי ס"ל דכל זמן שהוא בידו נקרא הוא בעליו ונאמן, א"ל בפעם ב' הרי הוא בבעלים:
לעיל .
דילמא דחזיניה בפישפש, פירש"י ב' פישפשים היו בבית החליפות א' בדרום וא' בצפון כדי להכשיר העזרה לשחיטת ק"ק, ול"נ דמאותן פישפשים לא היו יכולים לראות בהיכל דתנן במס' מדות דהאולם עודף על ההיכל ט"ו אמה מן הצפון וט"ו אמה מן הדרום והוא הנקרא בית החליפות, ואמרינן באיזהו מקומן דפתח הפישפש הוא לראות מאותו פישפש לכותל ההיכל, הילכך נראה דפישפש דהכא היינו הא דתנן במסכת מדות ב' פישפשים היו לשער הגדול א' בדרום וא' בצפון וכו' נטל את המפתח ופתח את הפישפש לתא ומן התא להיכל, הכא דחזיניה בפישפש כלו' ע"י שנכנס דרך פישפש לתא ומשם רואה להיכל דרך הפתח שמן התא להיכל שלפני ולפנים ופישפש דקאמר היינו לול של אחור. הכפורת שהיה פתוח אמה דעזרה שאחר הכפורת כדי להכשירה לשחיטת קדשים קלים כדאיתא בפרק איזהו מקומן:
דף נה.
ועל קטנה בת ישראל שהיא אוכלת בתרומה, פי' בתרומה דרבנן איירי למ"ד אין מתנין לעקור דבר מן התורה כדאמרינן בפ' האשה רבה ואוכלת בגינו. בתרומה דרבנן, ותימא ולוקמא אפי' בתרומה דאורייתא משום דהוה קטן אוכל נבילות, וי"ל דאוכלת בגינו משמע אפי' האכילה בידים, ועוד משמע דאפילו גדולה אוכלת מכחו ואע"פ שלא בעל:
גזירה שמא יאכיל חרש בפקחת, מדלא קאמר אלא, ש"מ דאכתי צריך לשנויא קמא משום דלא שייך למגזר פיקח בחרשת אטו חרש בפקחת ד מופלגים יותר מדאי, הלכך גזרו פיקח בחרשת אטו חרש בפקח, ותימא בקטנה נמי נגזור גדול בקטנה אטו קטן בגדולה, ופירש"י דליכא למיגזר לפי שאין קידושי קטן כלום, מיהו קשה דהא אמרינן בפ' הבא על יבמתו המשיא את בניו סמוך לפרקן עליו הכתוב אומר אז תקרא וד' יענה, וי"ל כיון דלכשהגדיל אכלה מדאורייתא לא חשו חכמים לזמן מועט, א"ג משום גדול בקטנה לא מיחלף כקטן בגדולה כדפירש"י לגבי חרש:
מאי טעמא יאוש כדי לא קני, וכן במרובה דאמר עולא מנין ליאוש שאינו קונה, והקשה ר"ת דבהגוזל בתרא גבי פלוגתא דר"ש ורבנן בגנב וגזלן קאמר עולא מחלוקת בסתם אבל בידוע ד"ה קנה, ואר"ת דעולא סבר דיאוש קונה בכל מקום רק לענין קרבן משום מצוה הבאה בעבירה, תדע דפריך הכא לעולא מההיא דגנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ד' וה' ותני בחוץ כה"ג ענוש כרת, וא"א יאוש לא קני כרת מאי עבידתיה, ואמאי לא פריך לה מגופא דמתני' דאי יאוש לא קני אין לו כח להקדיש ואמאי פטור מד' וה' הא לאו דהקדש קא טבח, אלא ודאי לכל מילי סבר עולא דקני רק להקרבה ומקום מצוה הבאה בעבירה, ולהכי פריך מההיא דבחוץ חייב כרת אלמא ראוי לפתח אהל מועד ואפי' לענין קרבן קני ביאוש, עוד מדקדק ר"ת מההיא דריש לולב הגזול דפסיל גזול אפי' בי"ט ב' ומפרש רבא משום דמצוה הבאה בעבירה שנאמר והבאתם גזול ואת הפסח גזול דומיא דפסח בין לפני יאוש בין לאחר יאוש, בשלמא לפני יאוש לאו דידיה הוא אלא לאחר יאוש הא קניא ביאוש אלא משום מצוה הבאה בעבירה, אלמא דבכל דוכתא יאוש קנה רק לענין הקרבה, וקשה לפי' דא"כ מאי פריך אביי לרבה דאמר קני מקרבנו ולא הגזול דילמא בקרבן מודה רבה כמו עולא, וכ"ת דאביי סבר דאין חילוק כמ"ד בסוכה מתוך שיוצא בשאול יוצא נמי בגזול דלית ליה מצוה הבאה בעבירה הא ע"כ אית ליה דאי לאו הכי כי אמרת נמי יאוש לא קני אמאי אסור להקריבו והלא חל עליו שם הקדש כדאמרינן במרובה דהוי יאוש ושינוי השם, אלא ודאי משום דהוי מצוה הבאה בעבירה, ועוד בשמעתין דבעי רבא כי אוקמיה רבנן ברשותיה משעת גניבה או מפקעת הקדישה למאי נפקא מינה לגיזותיה וולדותיה ואליבא דעולא קא בעי ליה כדמוכח בסוגיא, ואי יאוש בעלמא קני מאי קא בעי הא ע"כ משעת יאוש גיזותיה וולדותיה דידיה הוו, הילכך נ"ל [מכאן עד דף ס"א ע"ב חסר, חבל חבל על דאבדין]:
דף סא:
אשת חבר טוחנת עם אשת ע"ה, פירש"י אשת חבר מסייעת לאשת ע"ה בזמן שאשת חבר טמאה דבימי טומאתה אינה רגילה ליגע בטהרות ולא חיישי' שמא תיטול ותתן לתוך פיה, אבל לא בזמן שהיא טהורה דחיישי' שמא תתן לתוך פיה ותאכל שאינו מעושר מפני שחברתה נותנת לה, אלמא חשודה אשת ע"ה לגנוב מ"ל בעלה וליתן לחברתה, ומפ' בפ"ק דחולין אע"ג דאשת חבר אינה חשודה לא לאכול גזל ולא לאכול דבר שאינו מעושר חיישינן לשכחה דעביד איניש למינשי ואכיל מה דיהבי ליה, אבל לתת לאחרים אי לאו דחשודה ורגילה בגזל לא מנשיא, כל זה הוא דוחק, ועוד דאין זה גזל דאין בעלה מקפיד על דבר מועט במסייעתה כדאמרינן בהגוזל קמא דמקבלין מן הנשים דבר מועט, ועוד דהך משנה מתנייא במס' טהרות. ולפירש"י הוה ליה למתנייה במס' דמאי, ומפ' ר"ת וכן ר"ח דאשת חבר טוחנת עם אשת ע"ה מיירי בתבואה של חבר, ועם אשת ע"ה דקתני מיירי שהריחיים של אשת ע"ה בזמן שאשת ע"ה מחזקת עצמה בטמאה שאז היא נזהרת מליגע בתבואה, אבל לא בזמן שהיא מחזקת עצמה בטהורה שאז אינה נזהרת מליגע ומטמאה התבואה, רשב"א אומר אף בזמן שהיא מחזקת עצמה בטמאה לא תטחון מפני שחברתה אשת ע"ה אחרת שסבורה להיות טהורה נותנת לה ואוכלת, והשתא פריך שפיר השתא מגזל גזלה האחרת התבואה של אשת חבר חלופי מיבעיא, והך ברייתא מתניא בתוספתא דטהרות דקתני התם אשתו של ע"ה טוחנת עם אשתו של חבר, ועוד קתני התם רשב"א אומר אף בזמן שהיא טמאה לא תטחון שאף בזמן שאינה אוכלת נותני' לאחרים ואוכלים, וא"א לפי' זה אלא כפר"ת פי' נותנת רשות לחבירותיה ונוטלת ואוכלת:
דף סב.
אין עושין חלת ע"ה בטהרה פירש"י שכבר נמצאת העיסה ביד ע"ה והכהן יסמוך על הגבל שהוא חבר ויהא סבור שהחלה טהורה, ולפי' זה שרי לגבל ללוש כדי חלה ולהקיפה לעיסה ולעשותה בטהרה, ונ"ל דבכל ענין אסור דלא התירו אלא משום כדי חייו דגבל ודבדד כדמפר' ר' יוחנן ואי לאו משום כדי חייו הוה אסור משום דחיישי' שמא יגע בה ע"ה הלכך תחילת העיסה שרי משום כדי חייו שנוטל שכר על כל העיסה, אבל אם כבר נעשית העיסה וכבר נעשו זיתיו ולא מחסר' אלא משום כדי חלה משום ההיא שכר פורתא לא שרי רבנן לעשותה, אבל פירש"י ק' לפי' שפי' שכבר נטמאת העיסה והחלה טמאה, א"כ מאי האי דקאמר אין עושין חלת ע"ה בטהרה הלכך ע"כ צריך לפרש שלא יגבל לו עיסה כדי חלה, והא דקאמר ר' יוחנן כדי חייו ארישא קאי וטעמא מאי אסרי לעשות חלתו בטהרה משום כדי חייו דגבל חבר שימצא להשתכר בכל העיסה, והאי פי' ניחא טפי דטומאה מאן דכר שמיה שיש לחוש שמא יגע דקבעי תלמודא וטעמא מאי דילמא האי דלא חיישינן לטומאה כדמפרש בטעמא בתר הכי:
שלמא למר, פירש"י ולא היה מתכוין לברכו ולבו היה לרבו, וקצת דומה לגניבת דעת, ובחנם פי' כן דלא אתי למימר אלא דאין לכפול לו שלום:
הדרן עלך הניזקין: