תוספות הראש על גיטין· רבינו אשר בן יחיאל
פרק הניזקין · דף נב.
אתם ולא שותפין וכו', זו ואצ"ל זו קתני שותפים שיש להם חלק בגוף, אריסים אין להם חלק אלא בפירות, אפוטרופסים אפילו בפירות אין להם חלק, ואצ"ל התורם שאינו שלו:
כאן להאכיל כאן להניח, פירש"י להניח עד שיהיו גדולים, ולישנא לא משמע הכי, ונ"ל שאין להם רשות לתרום אלא לצורך אכילת היתומים דבזה הפקירו ממון היתומים ונתנוהו לאפוטרופוס, אבל שלא לצורך אכילתם אין תרומתן תרומה, ואם ימכרנו יודע לקונה שהוא טבל ושאין לו רשות לתרום:
וצריך לחשוב עמהם באחרונה, פירש"י עושה חשבון וגם ישבע, ולא משמע דפליגי ר' ורשב"ג בפלוגתא דא"ש ורבנן, ונ"ל דדוקא בחשבון פליגי דר' סבר כיון שצריך חשבון לאחרונה ישים לבו לדקדק בכל ענינים אפילו אם אין לו לישבע:
ואין האפטרופוס רשאי להוציא עבדים לחירות, פירש"י שאין גופן קנוי להם, ולא נהיר' כי מוכרים אותם לאחרים היאך מוציאין אותם לחירות והלא לא באו אלא מכח אפוטרופס' הלכך נ"ל כדפ"ל משום חשד שלא יאמרו שמזלזלין בהם:
יהיב זוזי יתמי אפירי לא יהיה כח הדיוט חמור מכח הקדש, פי' ויכולים היתומים לחזור בהם מידי דהוה אהקדש, ותימה והא הקדש כה"ג אינו יכול לחזור בו דאיכא מי שפרע בהדיוט כדקאמר בפ"ק דקידושין גבי פדאו כמר וי"ל גבי הקדש ודאי גנאי למימר נשרפו חיטיך בעליה, ותימה ואם אית' דנשרפו יחזרו בהם היתומים כמו בזול, וי"ל דהתם הפירות בעין וירא לומר קחו פירותיכם, אבל אם נשרפו הפירות לא רצו לגרוע כבר כח המוכר, ומסתבר דאי קיימי ברשות יתמי לחודה אי אייקר קיימי גם ברשותם לשריפה, ותימא לעיל דאמרינן משוך פירי מיתמי אייקר היינו דרב חנילאי בר אידי והדרי יתמי הא רעה היא להם דאתא למימר להו לקוחות נשרפו חיטכם בעליה, וי"ל דהתם נעשות הלקוחות ש"ש כיון דקודם דאייקר היו ברשותם ויכולים לאוכלם ולעשות בהם כל צרכם, מידי דהוה אהא דאמרינן בפ' האומנים הלוקח כלי מבית האומן לשגרו לבית חמיו ונאנס בהליכה חייב בחזר' פטור מפני שהוא כנושא שכר, פי' אפי' בחזרה חייב כנושא שכר הואיל ונהנה מהנה: ע"ב.
לכרגא, פירש"י כרגא דיתמי, הא לשאר צרכי יתומים בעי אכרזתא, וקשה דפ' שום היתומים כי פריך לרב אסי דאמר אין נזקקין לנכסי יתומים ממתניתין דשום היתומים לוקמי לשאר צרכי יתומים בר מב"ה, הלכך נראה דלכל צרכי יתומים מזבנינן בלא אכרזתא בכרגא וקבורה ומזוני דאשה ובנות:
לקבורה, פי' אם לוו לצורך קבורה מוכרין בלא אכרזתא לפירעון, דפשיטא דאין ממתינין לקבורת המת עד דשלמו ימי אכרזתא:
והלכתא מסלקינן, כת"ק כיון דמפסיד מסלקינן ליה גם משבעינן ליה:
הלכה כאבא שאול, אר"ת דכך הלכה אע"ג דקיי"ל משנת ראב"י קב ונקי כיון דאמוראי פסקי דלא כוותיה לית הלכתא כוותיה, ואע"ג דקתני ברייתא והלכה כדבריו אין למדין הלכה מפי התלמוד וכן מוכח בפ' הכותב דמוקי פלוגתא דר"ש ורבנן בפלוגתא דאבא שאול ורבנן ובכולהו אוקימתות דהתם ר"ש אליבא דהלכתא, ואומר הר' חיים דלא מחוייב אפוטרופוס לישבע אלא שלא עכב משלהם, אבל לא משתבע דלא פשע דאפי' פשע פטור כדאמרינן בפ' שור שנגח ד' וה' גבי שור של יתומים שנגח שגובה מעליית יתומים דאי מעליית אפוטרופוס ממנעי ולא עבדי, ור' יוסי בר חנינא נמי דאמר מעליית אפוטרופוס הא קאמר דחוזרין ונפרעין מן היתומים לכי גדלו אלמא אע"פ שפשע האפוטרופוס בשמירת שור לא משלם, והר' יוסי ב"ר שמואל מוורודוס היה מדקדק דאפשיעה נמי חייב מהא דאמרינן בפ' המפקיד גבי תורא דלא חו"ל ככי ושיני נימא ליה לאפוטרופוס זיל שלים, אמר אנא לבקרא מסרתיו, משמע הא לאו הכי חייב דאלמא חייב נמי אם פשע, וההיא דפ' שור שנגח דלא מחייב בפשיעה, שאני התם שלא העמידוהו לריוח יתומים אלא לתקנתם דשאר אינשי דלא ליתזקו, אם יש לו להתחייב בפשיעה ממנע ולא עביד, אבל אפוטרופוס שהוא ממונה לריוח יתומים לא ממנעי אי משום דעביד ליה אבוהון נייח נפקא או משום מצוה וגם דנפק עליה קלא דאיניש מהימנא הוא אף אם יש לו להתחייב בפשיעה, אע"פ שהוא נמנע בשביל השבועה הא אמרינן בירושלמי אדם מבריה עצמו מן השבועה ואין אדם מבריה עצמו מן התשלומין לפי שאין ארם שישביעוהו בחנם, אבל נראה להם דין שישלם מה שפשע בשלהם, ומסתבר אע"ג דמחייב אפוטרופא אפשיעה אין לנו לחייבו שבועה על כך כל כמה דלא ידעי' אם נאבד ליתומים דבר, דנהי נמי דמשבעינן שלא עיכב משלהם כלום, לגניבה ואבידה לא חיישינן ואין לנו להשביע על דבר זה שלא בטענה, ובמינוהו אבי יתומים פסק רי"ף נהי דלא משבעינן ליה בטענת שמא, אי טעני יתמי עליה טענת בריא לכי גדלו משבעינן ליה:
קם ליה בדרבה מיניה, ואע"ג דלמ"ד היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק מחייבי' ליה לקמן שלא כדין משום שלא יהא כל אחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו, א"כ אע"ג דקם ליה בדרבה מיניה ניחייביה, י"ל דלא דמי דהתם משום דלא יהא כל אחד הולך וכו' עשו היזק שאינו ניכר כניכר אבל הכא דאפי' היזק ניכר פטור לא שייך לחיוביה משום שאינו וכו', ותימא מ"ש מהא דאמרינן בריש אלו נערות מודה ר' נחוניא בן הקנה בגונב חלבו של חבירו ואכלו שהוא חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבוא לידי איסור חלב, וי"ל דקסבר שמואל דהגבהה צורך ניסוך הוא יותר מהגבהה צורך אכילה כדקאמר התם דאי בעי גחין ליה ואכיל, אבל ניסוך א"א בלא הגבהה כדקאמר נמי ר' אבין התם גבי שבת זרק חץ מתחלת ד' לסוף ד' וקרע שיראין בהליכתו פטור שעקירה צורך הנחה היא משום דא"א להנחה בלא עקירה, ה"נ קסבר שמואל דא"א לניסוך בלא הגבהה, דהא דאמר בע"ז דשכשוך בעלמא אסור היינו מדרבנן וניסוך דרבנן לא גזרו לחיובה, ולא כאידך לישנא דהתם דמחלק בין גונב חלבו של חבירו לזורק חץ משום דזורק חץ אי בעי לאהדורי לא מצי מהדר הכא מצי מהדר, דא"כ מהאי טעמא נמי נחייב גבי ניסוך כיון דמצי מהדר, ורב ורבי ירמיה דשמעתין דאמרי משעת הגבהה קניא וכו' סברי כההיא לישנא, א"נ קסברי דאפשר לניסוך בלא הגבהה ולא דמי לעקירה והנחה דשבת, ועי"ל דאפי' לא הוי הגבהה צורך ניסוך לא דמי לגונב חלב היינו טעמא דשמואל דפטר מ"ד אגזל תרומת ונטמאת חמץ ועבר עליו הפסח דאומר לו הרי שלך לפניך ואע"ג דהתם ממילא והכא בידים כיון דבשעת הגבהה לא מחייב אפי' לאחר ניסוך משום דאומר לו הרי שלך לפניך אשעת ניסוך לא מחייב דקלב"מ והו"ל כאילו אתי האיסור ממילא ולא דמי לגונב חלב ואכלו דליתיה לקמן הלכך מחייב אשעת גניבה, ורב ור' ירמיה סברי כיון דמשעת הגבהה התחיל החיוב יש לחייבו משעת הגבהה על כל מה שיעשה בידים אח"כ אע"ג דקלב"מ בההיא שעתא: