אור ברסלב
תוספות הראש על גיטין פרק הניזקין › דף נא.

תוספות הראש על גיטין· רבינו אשר בן יחיאל

פרק הניזקין · דף נא.

דף נ.

או דילמא קצובין אעפ"י שאין כתובין, פירש"י דסבר מלוה על פה גובה ממשעבדי, ואין נראה דבהדיא תנן פ' גט פשוט דגובה מנכסים בני חורין, ומפר"ת דמלוה ע"פ שאני כדאמרינן מאן דיזיף בצנעה יזיף, אבל לשאר מילי דקצבה כגון פסק לזון את בתה הוי כמכר דאמרי' המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים דמאן דזבין בפרהסיא זבין:

והא פרנסה דמיקץ קייצי, מכאן ראי' למה שפר"ח דהא דאמר שמואל בפרק מציאת האשה לפרנסה שמין באב לא ליפות כחה לתת לה יותר מעישור נכסים, אלא לפחות דוקא כדאמרינן מעשה ונתן לה רבי מי"ב בנכסים:

בשקנו מידו, פירש"י דהוו ככתובים דסתם קנין לכתיבה עומד, וקשה דא"כ מאי פריך א"ה בנות נמי הא לא בהם כתיבה כדפרישית לעיל, וי"ל דקנין עדיף טפי מכתיבה:

אלא בתו כיון דבתנאי ב"ד קאכלה אימר צררי אתפסה, לענין משעבדי חיישינן במזונות לצררי טפי מבכתובה, דבכתובה נפרעת בשבועה מנכסים משועבדים שגם היא בעלת חוב ומשום חששא דצררי לא תפסיד חובה שהוא מוקדם. אבל לתנין מזוני בעיא שבועה, אבל בלא מזוני גביא בלא שבועה כדתנן בפ' ב' דייני גזירות מי שהלך למ"ה ואשתו תובעת מזונות חנן אומר תשבע בסוף ולא תשבע בתחלה:

אימא צררי אתפסה, אע"ג דאמרינן בפ' ב' דייני גזירות צררי לקטנה לא מתפיס, ה"מ לגבות מבני חרי אבל ממשעבדי חיישינן טפי:

אלמא משום דלא קדים הוא, פירש"י ולאו משום קצובים וכתובים וכו', וקשה כי קא משני תנאי היא לא הוי ר' נתן לא כמר ולא כמר, ונראה דלעולא קא פריך ולמפשט מהכא דלר' חנינא קצובין אעפ"י שאין כתובין אמר, דבזמן שקדם שבחו של ראשון היינו קצובין ולא כתובין דכתיבה לא מהניא כדפ"ל אע"ג שכבר בא השבח כיון דבשעת כתיבה לא היה וק"ל:

וכי מה תיקון העולם יש בזה, פירש"י ז"ל אף בלא תיקון העולם אין לו לגבות ממשעבדי עבדי כיון דאין קצובין, וקשה דהא ר' חנינא מפרש מתני' דקתני מפני תיקון העולם לפי שאין קצובין, ונראה דה"ק קא תלית טעמא דתיקון העולם בכתיבה מה תיקון העולם יש בזה, ואפי' היו כתובים לא גבי ממשעבדי שאין תיקון העולם תלוי בכתיבה אלא בקצובה:

שוורים מנתחי מהדדי, ותימא ה"ד אם ראה שמצא שנים אפי' בשוורים איכא בריא, ואם לא ראה אפי' בכיסין הוי שמא, ועוד ליפטר במינו דאי בעי שתיק, וי"ל דמיירי כשראהו מרחוק וראה שמצא אבידתו אך לא ידע המנין וטען מתניא בוודאי שראה שמצא אבידתו הלכך בכיסין דלא מנתקי הוי טענת בריא על שניהם, אבל בשוורי הוי טענת שמא:

כיסין לא מנתחי מהדדי, אפי' לר' מאיר דאמר בפ"ק דמס' י"ט כיסין זימנין דמיעכל קטרייהו, היינו משום דאיכא הוכחה שהניח מאתים ולא מצא אלא מנה, אבל הכא ליכא הוכחה:

תנ"ה , רש"י ז"ל ל"ג ליה ופי' דהך סיפא ר' יצחק אמרה וגריס הכי ב' שוורים קשורים מצאת לי והלה אומר מצאתי והחזרתי לך אחד מהם אמרינן ה"ז נשבע, וקשה דלהימניה במגו דאי בעי אמר לא מצאתי אלא אחד, ועוד כי פריך לר' יצחק ממתני' ומשני הוא דאמר כר"א בן יעקב ומסקנא לא קאי, ור"א בן יעקב מיירי בטענו גדול ולא שייך תיקון העולם א"כ ר' יצחק דאמר כמאן, הלכך נראה דגריס ליה הכי, תנ"ה ב' שוורים קשורים מצאת לי והלה אומר לא מצאתי אלא אחד אינו נשבע, ב' כיסין קשורין מצאת לי והלה אומר מצאתי והחזרתי לך אחד ה"ז נשבע היינו סייעתא, דלא מצאתי אלא אחד נמי חייב מדלא מיפטר גבי החזרתי לך במגו, והא דנקט בברייתא רבותא נקט דלא מיפטר בלא שבועה במגו דמצי טעין טענה מעליא לא מצאתי אלא א' קמ"ל איערומי מערים סבר אי אמינא לא מצאתי אלא א' בעי אשתבועי אימא החזרתי מפטרנה, וכה"ג אמרינן בפ"ק דב"מ אע"ג דברייתא מסייעא לר' יצחק פריך ליה ממתני' משום דלא שביק מתני' מקמיה ועביד כברייתא ומשני הוא דאמר כר"א בן יעקב שהוא קב ונקי, ולבסוף דלא קאי סמיך אברייתא: ע"ב.

ורבי אליעזר בן יעקב לית ליה משיב אבידה פטור, פירש"י ז"ל דמכח מתניתין פריך, וקשה אמאי לא נקט מתני' דלעיל, ועוד דהא שני כבר הוא דאמר כראב"י ולא מסתבר כמתני', ולא עוד דבפ"ק דב"מ גבי סלעין דנרים דפריך נמי הכי והתם לא שייכא מתני', הלכך נראה דפריך הכא במגו יש לו ליפטר מן התורה:

אלא בדרבה קמיפלגי, פירש"י לעולם בטענו קטן ודקשיא לך אין נשבעין על טענת קטן, היינו כשבא מכח עצמו דכתיב כי יתן איש ואין נתינת קטן כלום, אבל בא בטענת אביו חשובה היא, וקשיא לן שעיקר התירוץ חסר מן הספר, ועוד דבהגוזל קמא ממעט נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול דהיינו בא בטענת אביו, ונ"ל דקאי אהא מאי קטן גדול ולא תימא משום דבשעת נתינה אינם שוין כא', מהאי טעמא נמי ממעטינן כשהוא גדול ותבעו כשהוא קטן דהיא טענת אחרים והודאת עצמו אלא משום דמעיז בבנו קרי ליה טענת עצמו, ואע"ג דראב"י סבר דבבנו נמי אינו מעיז ה"ק להו לרבנן פעמים שאדם נשבע על מה שאתם חושבים טענת עצמו, דלדידי אין מעיז בבנו טענת אחרים הוא והשתא לא קאי הא דר' יצחק סבר כראב"י, וי"מ דאפי' המסקנא נמי ר' יצחק כראב"י, דנהי דראב"י סבר בבנו נמי אינו מעיז וליכא מגו, מ"מ הדבר ידוע שרגילות הוא להעיז בבנו יותר מאביו ואם איתא דראב"י אית ליה תיקון העולם לפטרו משבועה מפני תיקון העולם פן יבוא להעיז ולכפור בו כיון שרגילות הוא שיעיז בבנו יותר מבאביו, אלא ודאי לית ליה מפני תיקון העולם במציאה, והשתא ניחא דלמאי דפריך מעיקרא ולפי המסקנא לא מתוקם דר' יצחק כראב"י הא אפשר לפרושי דברי ר' אליעזר בן יעקב אלו כפי המסקנא:

מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע, לא אתא לפרושי טעמא דליכא מאן דדריש טעמא דקראי אלא ר"ש, אלא ה"פ אמאי לא אמרינן דנאמן בלא שבועה מתוך שהיה יכול לכפור והיה פטור בלא שבועה, או נילף מכאן לעלמא דלא אמרינן מגו, ומשני דלאו מגו הוא דחזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו הלכך נאמן כשכופר הכל, אבל מודה במקצת אינו מעיז דאישתמוטי קא מישתמיט, א"כ מאי קאמר הכא אבל בבנו מעיז ומדלא העיז משיב אבידה הוא ולהכי אפי' מודה במקצת פטור אדרבה כיון דבבנו מעיז אפי' כופר הכל לחייב דהאי דפטרינן כופר הכל היינו משום דחזקה אין אדם מעיז אבל היכא שיכול להעיז אפי' כופר הכל חייב כמו מודה במקצת, אלא ודאי אפי' במקום שיכול להעיז כופר הכל פטור, ותימא כופר הכל מ"ל דפטור מ"ה אי משום דכתיב כי הוא זה דמשמע מודה במקצת דילמא כ"ש כופר הכל, ואין לומר דילפינן מעד אחד דקם לשבועה ואי כופר הכל חייב עד א' למה לי, דדילמא איצטריך למימר עד א' לחייבו שבועה היכא דזה אינו יודע שחייב לו ואינו תובעו אלא מפי העד, א"ג לטענה פחותה משתי כסף דמודה מקצת פטור ועד א' מחייבו שבועה כדאיתא בפ' שבועת הדיינים, וי"ל דגזירת הכתוב הוא דבעינן דוקא כי הוא זה ולא כופר הכל, ובפ' ב' אוחזים כתיב הוא וכתיב זה חד להודאה במקצת, ועי"ל דאין ללמוד כופר הכל ממודה במקצת דדין הוא להשבע מודה במקצת דכיון דמודה דיש לו חיוב ממון עליו אגב הממון נגלגל עליו שבועה דעין גלגול שבועה, אבל כופר הכל נסתלק ממנו לגמרי:

חזקה אין אדם מעיז פניו בפני ב"ח, הק' רבי' דבפרק שבועת הדיינים אמרינן אין אדם תובע אלא א"כ יש לו ומטעם זה משביעים אותו שבועת היסת, ופרכינן אדרבה אין אדם מעיז פניו וכו' ומשני אשתמוטי קא משתמיט, וי"ל חזקה דהתם עדיפא טפי דהתם נמי הרי הודה במקצת דבדין קא תבע, וחזקת דהכא אינה אלא לבטל המגו שאינו נאמן מתוך שהיה יכול לכפור הכל דאין אדם מעיז פניו ובטעם כל דהו מבטלינן המגו, א"נ חזקה דהתם אמרו בדורות אחרונים שראו שהיו פרוצין לכפור ותקנו שבועת היסת מכח חזקה זו:

בכולהו בעי דלודי ליה, ה"פ דלא תימא כי היכי דאינו יכול לכפור הכל, כמו כן יהא נאמן באותו מקצת שהוא כופר שלא היה יכול להעיז ולכפור אם היה חייב לו, בכולי בעי דלודי ואין זה העזת פנים והאי דלא מודה וכו' שכמו שאינו יכול לכפור הכל משום דאין אדם מעיז פניו כמו כן אינו יכול עתה להודות בכל לפי שאין לו לפרוע, ורמא רחמנא שבועה עליה כי היכי דלודי, ותימה מאחר שאינו חשוד לכפור אלא מתכוין לדחותו עד שיהיה לו לפרוע מה עסק לשבועה זו הלא בודאי יפרע כשיהיו לו המעות, וי"ל מקום דאיכא למיחש כיון דהתחיל לכפור ויצא מב"ד זכאי הואיל ונדחה ידחה ולא יפרע עוד:

תוכן העניינים

תוספות הראש על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה