אור ברסלב
תוספות הראש על גיטין פרק הניזקין › דף נ.

תוספות הראש על גיטין· רבינו אשר בן יחיאל

פרק הניזקין · דף נ.

דף מט.

מצוה הוא דעבד ולא מידי חסרת, תרתי בעינן ואם נעשה ערב לאחר נישואין דלאו מצוה עבד אע"ג דלא חסרה משתעבד, וכן אם נעשה ערב לנצ"ב בשעת נישואין דחסרה אע"ג דמצוה עבד משתעבד:

פחות שבכלים, אפי' למ"ד שליח ב"ד נכנס, מ"מ אינו נוטל אלא מה שב"ה נותן לו, ואע"ג דכל מטלטלי כעידית חשיבי כדאמרינן בפ"ק דבב"ק כל מילי וכו', דמ"מ בדעתו תלה הכתוב וה"ה לענין קרקע, והכי איתא בירושלמי דקאמר והאיש וכו' עד כדון משכונו, קרקעו, למד ממשכונו מה משכונו בבינונית אף קרקעו בבינונית, ונר' דבינונית דנקט לאו מקרא אלא משום דמדרבנן כך הוא ואע"ג דגבי מטלטלי לא שייך בינונית אגב קרקע נקטיה:

כיון דדיניה מדאורייתא בעידית אפי' מיתמי נמי, משמע הכא דסבר רבא שעבודא דאורייתא דאי מדרבנן אע"ג דמיניה דידיה דיניה מדאורייתא בעידית, מיתמי יהא בזיבורית כיון דמדאורייתא לא גבי כלל, והא דשלהי ב"ב הוא רבה דקסבר לאו דאורייתא מדמייתי עלה ההיא דגבו מעות דהוי רבה דפליג רב נחמן בפ' יש נוחלין ופ' שור שנגח ד' וה', ומר ומרא ואביי דסברי מיתמי בזיבורית צ"ל דסברי שעבודא לאו דאורייתא דאי לאו הכי מאי טעמא אפקעוה רבנן, א"נ לא פלוג ביתמי:

ולרבא הא תני אברם הוזאה אין נפרעין מנכסי יתומים וכו', ממתני' לא מצי לאותובי דמצי לאוקמי בכתובת אשה וב"ח:

מאי עידית שפאי עידית, פירש"י כגון דלאחר הלואה קפצה מלפניו כגון שנטלוה מסיקי' או שטפה נהר, והזיק ציבורית גובה מן העידית, פירש"י עידי עידית, שפאי עידית גובה מן הבינונית ולא מן העידית ובדין היא דנדחייה אצל דבורית כיון דאזל ליה דינא אלא מפני תיקון העולם, וקשה לר"ת דמאי עידית שפאי עידית משמע שבא לסתור דהא דבעינן לומר דכתיבה עידית בשטרא דלפירש"י הול"ל הב"ע בשפאי עידית ועוד עידי עידית מאן דכר שמיה, ושר מה שפירש"י ואם נתקלקל עידית לא יגבה מן העידית הנשארת, א"כ הורעת כחן של נזיקין אצל בינונית, ומפר"ת מאי עידית שפאי עידית כמו ובכל שפאים מרעיתם דרך שדות שאצל הנהר שהם טובים, וסוף השרה שעל שפת הנהר עומד למרעה בהמות, וגרועה מזיבורית מפני שהנהר שוטף תמיד מה שזורעים שם, ואפי' הם עידית דקתני ברייתא ה"ק ואפי' הם שפאי עידית גובה הימנה אע"ג דגרועה מהזיבורית, וכרבא דאמר הזיק זיבורית גובה מן העידית, הזיק שפאי עידית שהעמיד שם בהמות לרעות נובח מן הבינונית דהוה כב"ח אעפ"י שהעמיד שלא מדעת הבעלים, דלהכי קיימי לרעות שם בהמות של כל אדם והבעלים נוטלין שכר, ולהכי לא קתני הזיק שפאי עידית דאפי' הוליך שם בהמות שלא ברעות בעלים לא מיקרי מזיק אלא כיורד ברשות בעלים דמי והוי כב"ח ודינו בבינונית וגבי יתמי אוקמיה רבנן אדאורייתא, ואלעזר ניוותאי קאי דמדאורייתא דרכן להוציא פחות שבכלים, וה"ה זיבורי זיבורית לכך לא יפרעו מן היתומים כי אם שפאי עידית, ובפר"ח כתוב הזיק שפאי עידית:

אין נפרעים מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית, בב"ח ניחא דלא שייך נעילת דלת כדאמרינן בגמרא דלא מסיק אדעתיה דמלוה דמית לוה, אבל נזיקים תימ' כיון דדינו מדאורייתא בעידית אמאי אפקעוה רבנן דינו משל יתמי, וי"ל דסבר לה כמ"ד שעבודא לאו דאורייתא דמן הדין לא היה גובה כלל, א"נ לא פלוג רבנן בין ב"ח לנזקין: ע"ב.

יתומים שאמרו גדולים ואצ"ל קטנים בין לשבועה בין לזיבורית, ותימ' שבועה היכי משכחת לה בקטנים לרב אסי דאמר בפ' שום היתומים אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים אלא א"כ רבית אוכלת בהם, בשלמא זיבורית משכחת לה בשחייב מודה ומת לרב דאמר משום צררי אבל שבועה ליכא, ומ"מ למאי דמפר"ת הא דאמרינן אסור לעשות שותפות עם העכו"ם שמא יתחייב לו שבועה אם נתחייב מותר לקבלה ממנו כדי להציל מידו, דלא אסר אלא שותפות, ולא ישמע דמייתי אסמכתא בעלמא הוא דקרא בישראל איירי איכא לאוקמיה בשטר שיש בו רבית ובעכו"ם שקבל עליו לדון בדיני ישראל לענין השבועה, אבל לפי מה שפרשב"ם דאסור לקבל ממנו שבועה מק"ו משותפות קשה, ואין לומר דנקט שבועה משום גדולים מדפריך תלמודא ודילמא ה"מ לענין שבועה אלמא דבקטנים נמי שייך שבועה, וי"ל דמיירי בגר תושב שקבל עליו שלא לעבוד ע"ז א"נ לכתובה וכדאמר ר' יוחנן נזקקין:

אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין אפי' הם זיבורית, ותימ' למ"ד שעבודא לאו דאורייתא מאי מפני תיקון העולם דאורייתא הוא דאינו נפרע אלא ממה שנמצא תחת ידו, ואפי' לס"ד שעבודא דאורייתא, מ"מ מן התורה ב"ח דינו בזיבורית, וי"ל דה"ק דבדין הוא שיגבה בכל מקום בבינונית משום נעילת דלת, אלא דהכא הניחו משום תיקון העולם:

תנו מאתים זוז וכו', ודוקא בכי ה"ג שהוליך ומוסיף, אבל אם הוא נותן בשוה אפי' בלא אחריות נמי כל הקודם בשטר זכה מדלא אמר תנו שש מאות לפ' ופ' ופ', והא דתני תוספות באחרון ולא בראשון לרבותא נקטיה דאפ"ה כל הקודם בשטר זכה אלא בין רב ובין מעט יחלקו לט' חלקים בעל ר' נוטל שנים ובעל ש' נוטל ג', ובעל ת' ד', וכן אם יצא עליהם שמ"ח גובה מכל אחד כפ"ח כדאשכחן נכי בכור שנוטל פי שנים ז אף על נב דקמא בינונית, תימא מה ס"ד דמקשה דלא ספ' אין נפסד אלא אחרון, דרישא דקתני גובה מכולם ע"כ צריך לפרש דנפסדים כולם דהתם פשיטא דבינונית קא שקיל, וי"ל דהתם מאי שייך לומר לשין גובה דמאיזה מהם שיראה גובה, אבל הכא שאינו יכול לגבות אלא מן האחרון לא משמע ליה לפרושי אין נפסד אלא אחרון:

ש"מ עבוד רבנן תקנתא, אעפ"י שיש לחלק בין שאר מתנה למתנת ש"מ דלא מסיק אדעתיה דמיית ויהיב כל נכסיו כדאמרינן דלא מסיק מלוה דעתיה דמיית לוח ואין כאן נעילת דלת לא מסתברא ליה לחלק, א"נ הכא במתנה במקצת דהויא כמתנת בריא:

הב"ע בב"ח, מכאן משמע דב"ח מאוחר שקדם וגבה, מה שגבה לא גבה דקתני יצא עליו שטר חיב, וכן הלכה במקרקעי:

והא כל הקודם בשטר קאמר, אי במתנה איירי ניחא ליה דדרך הוא לכתוב שטר על המתנה שנתן, אבל אם צוה לפרוע בחובו אין דרך לכתוב שטר על זה:

והא מזון האשה והבנות, מאשה קא פריך אבל מבנות ל"ק מידי דאע"ג דכתיבי כיון דלא היו בעולם בשעת כתיבה לא מהניא כתיבה כדפירש"י נכי שבה, או א"נ בנות נמי מי לא עסקינן דהוו בשעת כתיבה כגון נרשת ואהדרה כדלקמן:

כתובים הם אצל בני חורין, והכא לא מצי לשנויי אימר צררי אתפסה, דדוקא לקמן בשקנו מידו חיישינן לצררי וטעמא דהכא לא מצי למימר לקמן כיון דמיירי בקנו מידו:

איבעיא להו לר' חנינא קצובים וכתובים בעי, דאיכא למימר דאתא לאוסופי אטעמא דר"י, אבל לר"י שלא הזכיר כי אם כתובים פשיטא ליה דלא בעי קצובים:

תוכן העניינים

תוספות הראש על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה